First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַבּוֹנֶה, כַּמָּה יִבְנֶה וִיהֵא חַיָּב, הַבּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא, וְהַמְסַתֵּת, וְהַמַּכֶּה בַפַּטִּישׁ וּבְמַעֲצָד, הַקּוֹדֵחַ כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. זֶה הַכְּלָל, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה וּמְלַאכְתּוֹ מִתְקַיֶּמֶת בְּשַׁבָּת, חַיָּב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף הַמַּכֶּה בְקֻרְנָס עַל הַסַּדָּן בִּשְׁעַת מְלָאכָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כִמְתַקֵּן מְלָאכָה:
ברטנורה
הבונה. שאמרו באבות מלאכות:כמה יבנה ויהיה חייב. כל שהוא:מסתת. מרבע את האבן או מחליקה ומתקנה, הכל לפי מנהג המקום. והיא תולדה דמכה בפטיש:והמכה בפטיש. היא גמר מלאכה של חוצבי אבן, לאחר שחצב האבן מן ההר סביב והבדילה מכה עליה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת. וכל הגומר מלאכה בשבת תולדה דמכה בפטיש היא:מעצד. קופיץ קטן:והקודח. הנוקב:כל שהוא. אכולהו קאי, אמסתת ואמכה בפטיש ובמעצד, והקודח:ומלאכתו מתקיימת. שאין צריך להוסיף עליה:קורנס. מרטי״ל:סדן. אנקודינ״א בלע״ז:מפני שהוא כמתקן מלאכה. אף על פי שאינו מכה על המלאכה אלא על הסדן, מתקן הוא, שכן מרדדי טסי משכן היו עושין, מכין על הטס שלש הכאות ועל הסדן הכאה אחת להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק. ואין הלכה כר״ש בן גמליאל:
תוסופות יום טוב
הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ"ש בס"ד בשם התוס' ברפ"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם:
הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו:
המסתת והמכה בפטיש. פי' הר"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ"ש:
והמכה בפטיש. פי' הר"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש"י [* ועיין מ"ש בפ"ז סוף משנה ב' בס"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ"ל. ונ"ל לתרץ דברי רש"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ"ש כל אחד במקומו בס"ד. ש"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש"י לפרש ג"כ: ובמעצד. פי' הר"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס"פ בתרא דבבא קמא ובמ"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י"ג דכלים:
זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן:
ומלאכתו מתקיימת. פירש הר"ב שא"צ להוסיף עליה. וז"ל הר"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו:
בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר"ן:
רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ"ש בס"ד בסוף מ"ב פ"ז] וצריכין אנו לומר שאע"פ שכן היו עושין מ"מ לא חשיב ליה לת"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א"ל דת"ק ס"ל שלא היו עושין כן. שא"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ"ש הרמב"ם [* ואף רש"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע"כ]. ועיין מ"ש בס"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"ש בן גמליאל עיין פ"ח דעירובין]:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who builds: how much must he build to be liable? He who builds any amount, and he who chisels, and he who strikes with a hammer or with an axe, and he who bores [a hole] of any size, is liable. This is the general principle: whoever does work and his work endures on Shabbat, he is liable. Rabbi Shimon ben Gamaliel says: even one who strikes with a hammer on the anvil at the completion of his work is liable, because he is as one who improves his work.משנה ב
הַחוֹרֵשׁ כָּל שֶׁהוּא, הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְקַרְסֵם וְהַמְזָרֵד כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב. הַמְלַקֵּט עֵצִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהֵן, אִם לְהֶסֵּק, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים, אִם לְתַקֵּן, כָּל שֶׁהוּא, אִם לִבְהֵמָה, כִּמְלֹא פִי הַגְּדִי:
ברטנורה
המנכש. תולש עשבים רעים מתוך טובים. פ״א חופר סביב עקרי הצמחים והיא מלאכה מעין חרישה:מקרסם. קוצץ ענפים יבשים מן האילן לתקנו:מזרד. זרדים לחים חדשים של שנה זו, ופעמים שהן מרובים ומתגדלים ומכחישים כח האילן וקוצצין אותן ממנו:אם לתקן. את האילן או את הקרקע, וקצצו מן המחובר:ביצה קלה. כגרוגרת מביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל יותר משאר ביצים:
תוסופות יום טוב
החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ"ל:
כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ"ט זרע דילועים שנים ה"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין:
והמקרסם והמזרד. פי' הר"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב"ם שחייב משום זורע:
המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ"כ בלקיטת עשבים:
כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר"ב במ"ה פ"ח ומ"ה פ"ט וכאן קיצר:
יכין
מלכת שלמה
2.
He who plows any amount, or who weeds, or who prunes [trees], or who cuts off young shoots, no matter the amount, is liable. He who gathers wood: if in order to effect an improvement, [he is liable] for any amount; if for lighting a fire, as much as is required for boiling a light egg. He who collects grasses: if to effect an improvement, [he is liable] for any amount; if for an animal, as much as fits in a kid’s mouth.משנה ג
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, בֵּין בִּימִינוֹ בֵּין בִּשְׂמֹאלוֹ, בֵּין מִשֵּׁם אֶחָד בֵּין מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת, בֵּין מִשְּׁנֵי סַמְמָנִיּוֹת, בְּכָל לָשׁוֹן, חַיָּב. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא חִיְּבוּ שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת אֶלָּא מִשּׁוּם רֹשֶׁם, שֶׁכָּךְ הָיוּ כוֹתְבִין עַל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן, לֵידַע אֵיזוֹ בֶן זוּגוֹ. אָמַר רַבִּי, מָצִינוּ שֵׁם קָטָן מִשֵּׁם גָּדוֹל, שֵׁם מִשִּׁמְעוֹן וּשְׁמוּאֵל, נֹחַ מִנָּחוֹר, דָּן מִדָּנִיֵּאל, גָּד מִגַּדִּיאֵל:
ברטנורה
בין בימינו בין בשמאלו. באדם שהוא שולט בשתי ידיו, דאילו בשאר כל אדם כתיבת שמאל אינה כתיבה:בין משם אחד. שתיהן אלפין:משני שמות. אלף בית:משני סממניות. אחד בדיו ואחד בסיקרא. ואית ספרים דגרסי משני סמניות כלומר משני סימנים, כגון שכותבים א׳ לסימן אחד וב׳ לסימן שנים:בכל לשון. וכתב של כל אומה ואומה:משום רושם. סימן שהיו עושין בקרשי המשכן, מפני שמפרקים אותן ולכשיקימוהו לא יחליפו סדר הקרשים. ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא שרשם שני רשימות בעלמא לסימן, חייב. ואין הלכה כר״י:מצינו שם קטן. כלומר אע״פ שלא נגמר מלאכתו, שנתכוין לכתוב תיבה גדולה וכתב מקצתה, הואיל ואותו מקצת הויא תיבה ומתקיימת במקום אחר חייב, וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב"ם. וא"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי"ל דאי מרישא ה"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא"נ איפכא דה"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז"ל המגיד בפי"א מה"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ"ל:
שם משמעון וכו'. וכתב הרמב"ם ואף ע"פ שמ"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ"ש בס"ד בר"פ י"ד:
יכין
מלכת שלמה
3.
He who writes two letters, whether with his right hand or with his left hand, whether the same letter or two different letters or in two pigments, in any language, is liable. Rabbi Jose said: they made one liable for writing two letters only because [he makes] a mark, since this is how they would write on each board of the tabernacle, to know which its companion was. Rabbi Judah said: we find a short name [forming part] of a long name: “Shem” as part of “Shimon” or “Shmuel”, “Noah” as part of “Nahor”, “Dan” as part of “Daniel”, “Gad” as part of “Gaddiel”.משנה ד
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב. כָּתַב בִּדְיוֹ, בְּסַם, בְּסִקְרָא, בְּקוֹמוֹס וּבְקַנְקַנְתּוֹם, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם, עַל שְׁנֵי כָתְלֵי זָוִיּוֹת וְעַל שְׁנֵי לוּחֵי פִנְקָס, וְהֵן נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, חַיָּב. הַכּוֹתֵב עַל בְּשָׂרוֹ, חַיָּב. הַמְסָרֵט עַל בְּשָׂרוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר:
ברטנורה
בסם. אורפימנ״ט בלע״ז:בסיקרא. מין אבן שצובע אדום:בקומוס. מין עפר וצבעו שחור. פ״א שרף אילן גומא בלע״ז:בקנקנתום. זא״ג בערבי, ובלע״ז ודריאו״לי:ובכל דבר שהוא רושם. לאתויי מים ששרו בהם עפצים, גאלי״ש בלע״ז, שהוא רושם שרשומו מתקיים:על ב׳ כותלי זויות. אחת במזרח ואחת בצפון, סמוכות זו לזו במקצוע:על ב׳ לוחי פנקס. ספר שהחנוני כותב בו חשבונותיו. ואע״ג דלאו על לוח א׳ הם, אם נהגין ונקראין זה עם זה כגון שכותבין על שני שפתי הלוחין הסמוכין זה לזה, חייב:הכותב על בשרו. בדיו:והמשרט על בשרו. בברזל עושה צורת אותיות בבשרו:רבי יהושע פוטר. ואפילו הוציא דם, לפי שאין דרך כתיבה בכך. והלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב
הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. לגופה לא צריכה דהא כבר תנן בס"פ דלעיל בזה הכלל כל [חייבי] חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אלא משום דבעי למתני בסוף פירקין פלוגתא דר"ג ורבנן בכותב בשני העלמות להכי תנא ברישא הכותב בהעלם אחד חייב: בסם כו'. עיין משנה ב' פ"ב דמגילה. ומ"ש שם בס"ד:
ורבי יהושע פוטר. פי' הר"ב וכן הרמב"ם ואפי' הוציא דם. ועיין בפירושם לרפי"ד. ועוד דהכא לא מחייב רבי יהושע כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן בסוף פרק ד' ממסכת כריתות:
יכין
מלכת שלמה
4.
He who writes two letters in one state of unawareness is liable. He who writes with ink, arsenic, red chalk, gum, sulphate of copper or with anything that leaves a mark, on the angle of two walls, or on the two leaves of a ledger, and they [the two letters] are read together, is liable. He who writes on his flesh, he is liable. He who scratches a mark on his flesh: Rabbi Eliezer declares him liable to a sin-offering; But the sages exempt him.משנה ה
כָּתַב בְּמַשְׁקִין, בְּמֵי פֵרוֹת, בַּאֲבַק דְּרָכִים, בַּאֲבַק הַסּוֹפְרִים, וּבְכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַיֵּם, פָּטוּר. לְאַחַר יָדוֹ, בְּרַגְלוֹ, בְּפִיו וּבְמַרְפְּקוֹ, כָּתַב אוֹת אַחַת סָמוּךְ לִכְתָב, וּכְתָב עַל גַּבֵּי כְתָב, נִתְכַּוֵּן לִכְתֹּב חֵי"ת וְכָתַב שְׁנֵי זַיְ"נִין, אֶחָד בָּאָרֶץ וְאֶחָד בַּקּוֹרָה, כָּתַב עַל שְׁנֵי כָתְלֵי הַבַּיִת, עַל שְׁנֵי דַפֵּי פִנְקָס וְאֵין נֶהְגִּין זֶה עִם זֶה, פָּטוּר. כָּתַב אוֹת אַחַת נוֹטָרִיקוֹן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
ברטנורה
במשקין. שמשחירין, כמו מי תותים וכיוצא בהן:במי פירות. של כל שאר פירות:באבק דרכים. כגון שסרט באצבעו צורת אותיות על החול והאבק שבדרכים:באבק סופרים. עפרורית של קסת הסופר:לאחר ידו. על גב ידו, שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב:ובמרפקו. הפרק האמצעי שבזרוע:אות אחת סמוך לכתב. אצל אות כתובה זיווג לה אחת והשלימה לשתים:כתב על גבי כתב. העביר קולמוס על אותיות הכתובים כבר וחדשם:וכתב שני זיינין. שלא נראה הגג של חי״ת אלא שני הרגלים נראה כאילו הם שני זייני״ן:על שני כותלי הבית. שאינן במקצוע:על שני דפי פנקס. שעשויין עמודים עמודים, כתב אות אחת בעמוד זה ואות אחת בעמוד זה, ואינו יכול לקרבן אא״כ יחתוך מה שמפסיק ביניהן. ותנא ברישא כותלי הבית המרוחקים זה מזה והדר תני דפי פנקס, ולא זו אף זו קתני:אות אחת על שם נוטריקון. שעושה סימן נקודה עליה ומבינים מאותה האות תיבה שלימה, כגון קו״ף קרבן, מ״ם מעשר, תי״ו תרומה:רבי יהושע בן בתירא אומר חייב. כיון שהכל מבינים מאותה האות תיבה שלימה, כאילו כתב אותיות של כל התיבה:וחכמים פוטרין. שהרי לא כתב שתי אותיות. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אחד בארץ ואחד בקורה. ר"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הרמב"ם:
כתב אות אחת נוטריקון. פירש הר"ב כגון קו"ף קרבן וכו'. שבשעת הסכנה היו כותבין כן כדתנן במשנה י"א פ"ד ממסכת מעשר שני. וה"ה בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי מקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. [* ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר"יו וכן פי' בערוך ודרך הסופרים לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרות [א) בתוי"ט ד"ק ספירות] בל"א קאנצליו"ש [ב) קאנצליו"ש (קאנצלייאיס)]:
יכין
מלכת שלמה
5.
If he wrote with liquids, or with fruit juice, on the dust of the road, or on writer’s powder, or with anything that cannot endure, he is exempt. [If he wrote] with the back of his hand, with his foot, with his mouth, or with his elbow; If he wrote one letter near [other] writing, If he wrote on top of other writing; If he intended to write a cheth but wrote two zayyinin; [If he wrote] one [letter] on the ground and another on a beam; If he wrote on two walls of the house, or on two leaves of a ledger which are not read together, he is exempt. If he wrote one letter as an abbreviation: Rabbi Joshua ben Bathyra declares him liable, But the sages exempt him.משנה ו
הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁנֵי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בֵּין הָעַרְבַּיִם, רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְחַיֵּב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין:
ברטנורה
בשתי העלמות. לאחר שכתב אות אחת בשוגג נודע לו שעבר, וחזר ונעלם ממנו ושגג וכתב אות שניה בצדה:אחת בשחרית ואחת בין הערבים. כיון דהוי ליה שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות:רבן גמליאל מחייב. דסבר אין ידיעה לחצי שיעור לחלק שלא יצטרף עמו החצי האחר:וחכמים פוטרין. דסברי הידיעה שבין שני חצאי שיעור מחלקת ביניהם ולא נעשה כאילו היו שני חצאי שיעור בהעלם אחת. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אחת שחרית ואחת בין הערבים פי' הר"ב כיון דה"ל שהות בינתיים וכו' וקשיא לי ממ"נ אי איירינן בזדון שבת ושגגות מלאכות הא מפרש"י ברפ"ז דאפי' ימים שבינתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגת שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבינתיים הווין ידיעה שא"א שלא שמע וכו' ומשמע דדוקא ימים דהיינו ששת ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא ותדע דאלת"ה א"כ העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ויודע עיקר שבת שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. הרי אתה יכול למצוא שיתחייב על כל שבת שתי חטאות אם עשה שחרית וערבית ובתוס' הקשו דה"ל לפרש שיעור השהות כלומר דשחרית ובין הערבים אינו שיעור מפורש ועוד הקשו מגמ' דהתם וכתבו דנראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאע"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג ע"כ:
רבי גמליאל מחייב. פי' הר"ב דסבר אין ידיעה וכו' גמ'. וכתבו התוס' נראה דטעמו משום דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה:
וחכמים פוטרין. עיין מ"ש בס"ד בס"פ דלעיל:
יכין
מלכת שלמה