First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי, יֶשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכְּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה:
ברטנורה
המנחות והנסכים. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי, אבל לא נטמאו אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודים אותן:העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, והעריך הכהן אותה וכו׳. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע״ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי:
תוסופות יום טוב
שנטמאו. פירש הר"ב אבל לא נטמאו לא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ברייתא בגמרא:
משקדשו בכלי אין להן פדיון. גמרא [*פשיטא [קדושת הגוף נינהו] סד"א הואיל ובעל מום אקרי טמא [כדפירש הר"ב בד"ה העופות כו'] טמא נמי כבעל מום דמי דאפריק [ואע"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום מפריק] הכי נמי טמא לפרוק קמל"ן דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום] דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמפריק. פירש רש"י לאחר שקדש בכלי שרת. ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון:
העופות. לשון התוס' כשקדם הקדישן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדישן נפדין. כדתניא בתוספתא וכו'. ע"כ. ובמקום משנתינו היא שנויה בתוספתא. והיינו דדייק הרמב"ם וכתב בפ"ו מאיסורי מזבח. הסלת וכו'. והעופות וכו'. שנפסלו או שנטמאו ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי. שרת כלל. ולא הוה כבהמה שחוטה. שכתב רש"י לעיל. ולהכי איצטריך לאשמועינן:
והעצים והלבונה וכלי שרת. ואף על גב דלא קדושת הגוף נינהו. אלא מכשירי קרבן הם. אפ"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון הני אף על גב דנטמאו כטהורים דמיין עצים ולבונה לאו בני אשוויי [אוכלא] נינהו אלא הקדש משוי להו אוכלא. [ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ד דזבחים] דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. כלי שרת. נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. והשתא לא משכחת להו טומאה. אלא לאחר דמתכשרו בכלי שרת. דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ"ש דאין להם פדיון דטהורים לגמרי הן. והיינו דלא עריב להו ותני בהדי מנחות ונסכים. אלא משום דהני לעולם אין להם פדיון. דמשום דקודם שקדשו בכלי שרת אין להם שייכות טומאה. והרמב"ם שבפ"ו מאיסורי מזבח. עריב ותני להו (ושלכולם אם) [וכתב שאם] נטמאו או נפסלו אין בהן פדיון אם הוא לאחר שנתקדשו בכלי שרת ואם קודם שנתקדשו נטמאו. או נפסלו. פודין. (ואף) [היינו משום דאף] על גב דנטמא לא שייך בהו קודם שיקדשו בכלי שרת. פסולה מיהא שייך בהו. והא כדאיתא והא כדאיתא:
שלא נאמר אלא בהמה. כתב הר"ב ואשמועינן במתניתין. דאף על גב דאשכחן בקדוש קדושת הגוף כו'. העופות והעצים כו' דקדשו קדושת הגוף כו'. [*וכן משמע מפירש"י] [ד"ה והעופות] ותמיהני דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן והרמב"ם [*לא פי' כלום בזה. וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ובחבורו פ"ו מהלכות איסורי מזבח [ה"ד] כתב. שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך. ואלו אינן בכלל העמדה. ע"כ וכ"כ עוד בפ"ה מהלכות ערכין [ה"ט] ובשום מקום לא הראה לנו מקום הכ"מ וגם לא העיר עליו למה נקט טעמא אחרינא ממשנתינו דנקטה על העופות וממאי דאתמר עלה בטעמא דאינך ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשה ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך. וגם זה דוחק בעיני]:
יכין
מלכת שלמה
1.
If menahot and libation-offerings became unclean before they were sanctified in a vessel, they may be redeemed. If [they became unclean] after they were sanctified in a vessel, they may not be redeemed. Bird-offerings, the wood, the frankincense, and the ministering vessels, may not be redeemed, for the rule of redemption applies only to [offerings of] beasts.משנה ב
הָאוֹמֵר, הֲרֵי עָלַי בְּמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. זוֹ לְהָבִיא בְמַחֲבַת, וְהֵבִיא בְמַרְחֶשֶׁת, בְּמַרְחֶשֶׁת, וְהֵבִיא בְמַחֲבַת, הֲרֵי זוֹ פְסוּלָה. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, מַה שֶּׁהֵבִיא הֵבִיא, וִידֵי חוֹבָתוֹ לֹא יָצָא. אֵלּוּ לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד, וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, בִּשְׁנֵי כֵלִים וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, הֲרֵי אֵלּוּ פְסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִכְלִי אֶחָד וְהֵבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, אָמְרוּ לוֹ בִּכְלִי אֶחָד נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּכְלִי אֶחָד, כְּשֵׁרִים, וּבִשְׁנֵי כֵלִים, פְּסוּלִין. הֲרֵי עָלַי שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים לְהָבִיא בִשְׁנֵי כֵלִים, וְהֵבִיא בִכְלִי אֶחָד, אָמְרוּ לוֹ, בִּשְׁנֵי כֵלִים נָדָרְתָּ, הִקְרִיבָן בִּשְׁנֵי כֵלִים, כְּשֵׁרִים. נְתָנוֹ בִכְלִי אֶחָד, כִּשְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁנִּתְעָרָבוּ:
ברטנורה
מה שהביא הביא. דאמרינן לא לשם נדרו הביאה, אלא נדבה אחרת היא זו:זו להביא במחבת. שהיתה עשרון סולת מונחת לפניו, ואמר, זו להביא במחבת וכו׳:הרי זו פסולה. דקבעה לכלי שהזכיר בה ואין יכול לשנותה לכלי אחר:אלו להביא בכלי אחד. אלו שהיו מונחים לפניו:הרי אלו פסולים. דהיכא דנדר בכלי אחד והביא בשני כלים מפריש ממנה שני קומצים, והוא לא נדר אלא קומץ אחד. ועוד, שמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי. והיכא דנדר בשני כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירה ומיעט בקומצין, שהוא בירר לה שתי קמיצות ולא קמץ אלא אחד:אמרו לו בכלי אחד נדרת. ולא חש לדבריהם והקריבה בשני כלים, פסולים, ואף על גב דלא אמר אלו להביא בכלי אחד. משום דהשתא ליכא למימר לשום נדבה אחרת אייתי לה, דכיון דאמרי ליה בכלי אחד נדרת הוה ליה למימר להו אנא משום נדר אחרינא מייתינא לה:כשתי מנחות שנתערבו. דאמרינן בפרק הקומץ, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והא דקתני לעיל אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד פסולות, מיירי כגון דלא יכול לקמוץ מכל אחת בפני עצמה:
תוסופות יום טוב
הרי עלי שני עשרונים כו'. וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת [מש"ה לא יצא] אבל הכא דאידי ואידי [כלי שנדר ושהביא] במחבת ואידי [ואידי] במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו אבל התם דלא פליג להו אימא לא. צריכא. גמרא:
[*הרי אלו פסולין. עיין בפירוש הר"ב בסוף המשנה]:
אמרו לו בכלי אחד נדרת כו'. יראה לי דהה"נ ברישא א"ל במחבת נדרת אלא דבמאי דסליק אשמועינן וה"ה לרישא. והרמב"ם בפי"ז מהלכות מעשה הקרבנות העתיק המשנה כצורתה:
יכין
מלכת שלמה
2.
If one said, “I take upon myself [to bring a minhah prepared] on a griddle”, and he brought one prepared in a pan, or “a minhah prepared in a pan”, and he brought one prepared on a griddle, what he has brought he has brought, but he has not fulfilled his obligation. [But if he said, “I take upon myself] to bring this [flour] as a minhah prepared on a griddle”, and he brought it prepared in a pan; or as “a minhah prepared in a pan”, and he brought it prepared on a griddle, it is invalid. If one said, “I take upon myself to bring two tenths in one vessel”, and he brought them in two vessels, or [he said] “in two vessels,” and he brought them in one vessel, what he has brought he has brought, but he has not fulfilled his obligation. But [if he said, “I take upon myself to bring] these [two tenths] in one vessel”, and he brought them in two vessels, or “in two vessels”, and he brought them in one vessel, they are invalid. If he said, “I take upon myself to bring two tenths in one vessel” and he brought them in two vessels, and when they said to him, “You vowed to bring them in one vessel”, if he brought them in one vessel, they are valid, but if he still offered them in two vessels, they are invalid. If he said “I take upon myself to bring two tenths in two vessels”, and he brought them in one vessel, and when they said to him, “You vowed to bring them in two vessels”, if he offered them in two vessels they are valid; but if he still kept them in one vessel, they are considered as two menahot which have been mixed.משנה ג
הֲרֵי עָלַי מִנְחָה מִן הַשְּׂעֹרִין, יָבִיא מִן הַחִטִּים. קֶמַח, יָבִיא סֹלֶת. בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, יָבִיא עִמָּהּ שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. חֲצִי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם. עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה, יָבִיא שְׁנָיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִים:
ברטנורה
הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. שאין מנחת נדבה באה אלא מן החטים. וכגון שאמר אילו הייתי יודע שאין מביאים מנחה מן השעורים לא הייתי נודר אלא מן החטים. אבל אם אמר לא הייתי נודר כלום, אינו חייב כלום:יביא סלת. דכתיב (ויקרא ב׳:א׳) סולת יהיה קרבנו:ר׳ שמעון פוטר. ר׳ שמעון סבר בגמר דבריו אדם נתפס, והואיל וגמר דבריו שלא כדין המנחה, אינו חייב כלום. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. כתב הר"ב. וכגון שאמר אילו הייתי יודע וכו'. ומיהו ברפ"ב דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב"ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. דדוקא גבי מנחה יביא מן החטים. משום דשעורין שייכי גבי מנחה. כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא אכווין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות. ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו [לנזירות] כלל. תוס'. והכא לא דמי למתני' ה' פ"ז. באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דיביא לחמה מן החולין ולא בדקינן ליה. משום דהתם מאי בדיקה בעי. נדר גמור נדר. אלא שרוצה להביא מהמעשר. ואינו יוצא י"ח בזה. ומשום דהדר ביה כי אמר מן המעשר לא מצי למיהדר משום אמירתו לגבוה כו' כדכתיבנא שם בשם התוספות:
יכין
מלכת שלמה
3.
[If one said,] “I take upon myself to bring a minhah of barley,” he must bring one of wheat. “Of coarse flour,” he must bring it of fine flour. “Without oil and without frankincense,” he must bring it with oil and frankincense. “Half a tenth,” he must bring a whole tenth. “A tenth and a half,” he must bring two. Rabbi Shimon declares him exempt, because he did not make his offering in the manner in which people usually make their offerings.משנה ד
מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה. אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶן, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמָעְלָה:
ברטנורה
שכן צבור מביאים וכו׳ שלשה עשרונים לפר לי״ג פרים הם תשעה ושלשים עשרונים, ועשרון לכבש לארבעה עשר כבשים הם ארבע עשר עשרונים, ושני עשרונים לאיל לשני האילים הם ארבע עשרונים, הרי חמישים ושבעה, ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד. ואמר להם רבי שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו לאילים ולכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתן עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלשה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתן רכה, רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה. אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד. והאי תנא סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג. ואף על פי שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:וששים ואחד אין נכללים. בתמיה:קרטוב. רביעית של רביעית הלוג:אין מתנדבים לוג. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה:אבל מתנדבים ג׳ לוגים. דחזו לכבש. וארבעה דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי ההין דחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה חזו שלשה מינייהו לכבש וארבעה לאיל, ושמונה חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר, עשרה חזו לאיל ופר, אחד עשר חזו לשני אילים ולכבש. וכן לעולם:
תוסופות יום טוב
אמר ר"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה. פירש הר"ב שנמצאת זו חסרה וזו יתירה. עיין מ"ש בפ"ט משנה ד':
אלא עד ששים יכולים להבלל. כתב הר"ב והאי תנא סבר לה כראב"י דאמר בפרק שתי מדות [משנה ג'] אפילו מנחה של ס' עשרונים. אין לה אלא לוג. וכ"כ רש"י דאליבא דראב"י נקט לה. וקשיא דא"כ משנה זו כולה נדחית מהלכה. דדברי ת"ק נדחין מפני הקושיא האמתית שיקשה עליו ר"ש. ודברי ר"ש נדחין ג"כ כיון דלעיל שם פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כראב"י. וא"כ למה שתקו בכאן ולא פירשו דמשנה זו דחויה היא. ולא עוד אלא שהרמב"ם כתב וטעם רבי שמעון ודאי אמת. וגם ראיתי בחבורו שכתב בפ' י"ז מהקרבנות [ה"י] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים. אבל יתר על ששים אין נבללים וכו'. ושם פרק ב' כתב. דמדידת שמן של מנחת יחיד בלוג שבמקדש. כמנין העשרונות מנין הלוגים. והיינו דלא כראב"י. אבל לשונו בפירושו בטעם ר"ש כך הוא. אע"פ שזכרנו בפרק [שלישי] של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת ע"מ שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שא"א לבלול אותה בבת אחת [א"א בלא] בלילה. עכ"ד. ונראין דבריו דלאו מטעם ראב"י קאמר לה ר"ש. אלא דאפילו לת"ק דראב"י דלכל עשרון מביא לוג. אפ"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסלת רב הוא. א"א להבלל יפה. אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה היא ומטעמא דר"ש. ומ"מ על מ"ש הרמב"ם אין היחיד מביא [מנחה] בכלי אחד כו' קשיא מאי דייק למכתב יחיד והכ"מ בשם הר"י קורקוס כתב וז"ל דקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא. לרמוז מה שאמרו שם שהצבור מביא ביו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון ע"כ. ולא הבינותי דבריו. שהרי אף הצבור אין מביאין בכלי אחד כדאמר ר"ש. לכך נ"ל בהפך דאילו צבור אין מביאין בכלי אחד אפילו פחות מזה דלא אשכחת קרבנות צבור בפעם אחת שיהו בלילתן שוה. בכל כך עשרונות:
עד ששים יכולים להבלל. כתב הר"ב דהכי קי"ל דכל הראוי לבילה כו' וטעמא. כתבתי בפ"ג מ"ב:
חסר קרטוב. פי' הר"ב רביעית של רביעית הלוג. וא"כ הוא אחד מט"ז בלוג. וכן לשון הכף נחת. וקשה דברפ"ג דמקואות. וכן בסופו. גם בפ"ז משנה ב'. פי' שהוא חלק מס"ד בלוג. אבל פירושו דהתם נכון דהכי איתא בגמרא פ"ה דב"ב דף צ'. שהוא אחד משמנה בשמינית הלוג. ולהר"ב הטעהו לשון הרמב"ם שבפירושו בכאן. שכתוב שם הקרטוב שתי שמינית הרביעית ע"כ. ופשוט ששתי שמינית הן רביעית. ונתחכם הר"ב לקצר הלשון. אבל נפלאתי מאד איך לא שת הר"ב אל לבו. שא"א לומר שכן יצא מידי הרמב"ם עצמו להאריך ולקלקל הלשון. ומצאתי בנוסחת א"י שכתוב חצי שמינית הרביעית ע"כ. והיינו שמינית שבשמינית:
אינו יכול לטבול בהן. עיין מ"ש בזה בריש פ"ג דמקואות:
אין מתנדבים לוג שנים וחמשה וכו'. עיין מ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכתבו התוס' תימה דכי היכי דאמרינן גבי מנחות [במשנה ג'] דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר. ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה דיש לוג אחד. או שנים לפניו. ואמר הרי אלו לנסכים. ובגמרא איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה [וימכר ויפלו דמיו לנדבה או יקרב הוא עצמו עם ב' לוגין אחרים לתמיד דצבור] ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך [לוגין] *)למדה. עכ"ד התוס'. ובגמ' בעי רב אשי למיפשט ממתניתין. דקתני חמשה דומיא דשנים מה שנים לא חזו כלל. אף חמשה נמי לא חזו. ודחי מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ושמעינן מיהא דמתני' נמי בגוונא דאיבעיא היא והדרא תמיהת התוספות לדוכתא. אמאי בלוג ושנים לא יביא וימלא כמו במנחות. גם דברי הרמב"ם בפרק י"ז מהקרבנות. כתב בין בנדר בין בנדבה. לכך נראה לי לתרץ דשאני מנחה דנדבתה כתיבא בהדיא. משא"כ נדבת יין דלאו בהדיא כתיבא. אלא מאזרח. כמ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכיון דלאו בהדיא כתיב לא נוכל לחייבו עד דפריש. אא"כ מטעם דיש קבע וההוא איבעי לן. ותו אי לא מסתפינא. דדינא רבה נפקא בהכי ולית מאן דמשתמיט לאורויי הכי. אמינא אנא דמתני' דתנן אין מתנדבים לוג כו' לגופה איצטריך. לאשמועינן דנדבת יין אינה באלו המניינים אלא היא במנינים המפורשים האחרים. אבל אין ה"נ שאם התנדב לוג כו'. ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע כו' הייתי נודר כך וכך. שמחייבין להביא ולהשלים השיעור. והא דאיבעיא לן בחמשה אי מלי לה. היינו כי היכי דלא צריכי לבדקו. וא"נ דאיבדק ואמר שלא היה נודר יותר דאפ"ה חייב:
ומששה ולמעלה. כתב הר"ב דשבעה חזו כו'. ותשעה חזו לכבש ופר. [וכ"כ] רש"י. והרמב"ם מסיים או כדי נסכי ג' כבשים. ומ"ש עשרה חזו לאיל ופר. מסיים הרמב"ם או שני כבשים ואיל. ומ"ש י"א חזו לשני אלים ולכבש. ומשמע דכך הוא מביא. ובגמרא אמר אביי אם תמצא לומר אין קבע לנסכים [הא אין קבע לנסכים] אבל אי יש קבע מיבעי לי מאי. גברא לשני פרים קא מכוון. ועד דממלי להו לא קרבי. או דלמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוון [ובתוספות פירשו אמאי לא בעי ליה בשבעה] תיקו. ומיהו אין לתפוס להר"ב בזה. דכי היכי דחמשה דתנינן אמרינן הא כדאיתא והא כדאיתא. הכא נמי הא דתנן ומששה ולמעלה. הכי נמי הא כדאיתא והא כדאיתא אבל על הרמב"ם בחבורו [בפרק י"ז מהמ"ק] אני תמה דלא פירש זה:
יכין
מלכת שלמה
4.
A man may offer a minhah consisting of sixty tenths and bring them in one vessel. If one said, “I take upon myself to offer sixty-one tenths,” he must bring sixty in one vessel and the one in another vessel, since the congregation brings on the first day of the festival [of Sukkot] when it falls on Shabbat sixty-one tenths [as a minhah], it is enough for an individual that [his minhah] should be one tenth less than that of the congregation. Rabbi Shimon said: but some of these [sixty-one tenths] are for the bullocks and some for the lambs, and they may not be mixed one with the other! Rather sixty tenths mingles [in one vessel]. They said to him: can sixty be mingled [in one vessel] and not sixty-one? He answered, so it is with all the measures prescribed by the sages: a man may immerse himself in forty seahs of water, but he may not immerse himself in forty seahs less one kortob. One may not offer one [log], two, or five [logs], but one may offer three, four, six, or anything above six.משנה ה
מִתְנַדְּבִים יַיִן, וְאֵין מִתְנַדְּבִים שֶׁמֶן, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה מָּצִינוּ בַיַּיִן שֶׁבָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה, אַף הַשֶּׁמֶן בָּא חוֹבָה וּבָא נְדָבָה. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַיַּיִן שֶׁכֵּן הוּא קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ, תֹּאמַר בַּשֶּׁמֶן שֶׁאֵינוֹ קָרֵב חוֹבָתוֹ בִפְנֵי עַצְמוֹ. אֵין שְׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עִשָּׂרוֹן אֶחָד, אֲבָל מִתְנַדְּבִים עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וּבָעוֹף, אֲפִלּוּ פְרִידָה אֶחָת:
ברטנורה
מתנדבים יין. בלא סולת ושמן, ומנסכו לשיתין בפני עצמו:ואין מתנדבים שמן. בלא סולת ויין:מתנדבין שמן. וקומצו ומקטיר הקומץ ושיריים נאכלים:שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. עם חובתו הוא קרב בפני עצמו. אף על פי שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה:תאמר בשמן כו׳ דכיון דלא אשכחן ביה דליתי בכלי בפני עצמו, השתא נמי לא ליתי:אפילו פרידה אחת. תור אחד, או בן יונה אחד, מתנדבים בין שנים. והלכה שמתנדבים יין ושמן בפני עצמן. ומתנדבים מנחת נסכים בין נסכי פר בין נסכי איל וכבש. וכל הקרבנות באים בנדבה בשותפות, חוץ מן המנחה לפי שנאמר בה נפש, דכתיב (ויקרא ב׳:א׳) ונפש כי תקריב קרבן מנחה:
תוסופות יום טוב
מתנדבים יין. [*טעמא כדלקמן בשמן שכן ראיתי בת"כ. ומ"ש הר"ב שמנסכו לשיתין] טעמא כתבתי במשנה ב' פ"ו. וגם על מ"ש הר"ב בכאן דמנסכו לשיתין הארכתי שם בס"ד:
מתנדבים שמן. כתב הר"ב וקומצו כו'. הכי אמר שמואל ספ"י דזבחים. ומפרש מאי טעמא דאמר קרא קרבן מנחה [דמצי למכתב כי תקריב. וכתב קרבן יתירה לדרש] מלמד שמתנדבים שמן. וכי מנחה. מאי מנחה קומצה ושיריה נאכלין [אף שמן קומצו ושיריה נאכלין]. ומיהו ודאי דלקמצה בפס ידו כדרך קמיצת המנחה א"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ שהוא כשני זיתים. כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ג. ועיין מ"ש בספ"י דזבחים. [*והא דמפקינן הכא שמן מקרבן. ולעיל כתבתי יין. תרווייהו מפקינן בת"כ. ועיין בר"פ דלקמן משנה ג' מ"ש שם עוד בס"ד]:
שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. לשון הר"ב הוא קרב בפני עצמו אע"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה. דהא במשנה ה' פ"ג לא תנן דיין מעכב המנחה. אבל קשה מאי בעי להכי תיפוק ליה כמשמעותן של הדברים שהיין בפני עצמו ממש קרב. וכדפירש בשמן דלא אשכחן דליתו בכלי בפני עצמו. ולשון רש"י. אינו מעורב במנחה:
יכין
מלכת שלמה