First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַבָּתִּים מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, חוּץ מִשֶּׁל נָכְרִים. הַלּוֹקֵחַ בָּתִּים מִן הַנָּכְרִים, יֵרָאוּ בַתְּחִלָּה. בַּיִת עָגֹל, בַּיִת טְרִיגוֹן, בַּיִת הַבָּנוּי בִּסְפִינָה אוֹ בְאַסְקַרְיָא, עַל אַרְבַּע קוֹרוֹת, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים. וְאִם הָיָה מְרֻבָּע, אֲפִלּוּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדִים, מִטַּמֵּא:
ברטנורה
כל הבתים. ודוקא בארץ ישראל, דבבית ארץ אחוזתכם כתיב (ויקרא י״ד:ל״ד):חוץ משל נכרים. אם קנו בית בארץ ישראל. דהכי משמע, אחוזתכם מיטמאה בנגעים, ואין אחוזת הנכרים מיטמאה בנגעים. וכשם שאין אחוזתם מיטמאה בנגעים, כך בגדיהם וגופם אין מיטמאים בנגעים:יראו בתחילה. והימים שהיה בהם הנגע כל זמן שהיו ביד נכרים, אינם עולים להן מן החשבון:בית עגול. שאין בו זויות:טריגון. שיש לו שלש זויות. שלש בלשון רומי טר״י. והוא הדין בית שיש לו שתי זויות או חמש:אינו מיטמא בנגעים. דגבי נגעים כתיב קירות קירות שתי פעמים, ומיעוט קירות שנים, הרי ארבעה:ובאסקריא. הוא תורן הספינה. ויש ספרים שגורסים אכסדיא, והן קורות שקושרים ביחד ומוליכין אותן בנהרות ובים. ובלשון מקרא קרויין רפסודות:אינן מיטמאין בנגעים. דכתיב בבית ארץ, עד שיהיה הבית מחובר בארץ:על ארבע קורות. כמו או על ארבע קורות. שהיה הבית בנוי על גבי הקורות:אפילו על ארבעה עמודים. שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ארבע זויות לבית והגג עליהן, מיטמא בנגעים אע״פ שהוא פתוח מכל צדדיו:
תוסופות יום טוב
כל הבתים מיטמאין בנגעים. לאתויי כדפי' הר"ב בר"פ דלעיל , ועיין מ"ש שם:
חוץ משל עכו"ם. וכן העתיק הר"ב, והר"ש כתב אלא משל עובדי כוכבים גרסינן. דהכי איתא בריש פ"ט דגיטין [דף פ"ב]. ומפרשים התם דפירושו חוץ. ומ"ש הר"ב וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך בגדיהם וגופן כו'. כך הוא במקצת פי' הרמב"ם. אבל בת"כ שבידינו ל"ג וגופן. וכן אינו במקצת פירושי הרמב"ם. ויראה לי דלגופן לא צריך. שלמדנו מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע. דאיכא למידרש מיניה כדדרשינן בטומאת אהל *[ועיין מ"ש במשנה ו' פי"ח דאהלות בד"ה מדורות כו'] אדם כי ימות באהל ולא עכו"ם. שנא' (יחזקאל ל״ד:ל״א) צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם ולא עובדי כוכבים קרויין אדם. וכבר כתבתי ברפ"ג דברי מהר"ם בזה. ולענין גר תושב *[עיין מ"ש בר"פ דלעיל דהכי נמי הכא כמ"ש בשם מהר"ם ברפ"ג]:
יראו בתחלה. פירש הר"ב והימים שהיה בהם הנגע כו' עיין מ"ש בר"פ דלעיל:
בית עגול כו' אינו מיטמא בנגעים. פי' הר"ב דגבי נגעים כתיב קירות קירות כו'. ומראיהן שפל מן הקיר לא קא חשיב. אלא הני דכתיב בהו לישנא יתירא קא חשיב. רש"י סוף פ"ק דנזיר [דף ח']. ועיין לקמן:
בית טריגון. פי' הר"ב שיש לו ג' זויות כו'. וה"ה בית שיש לו שתי זויות או חמש. בת"כ תניא ובפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ד) מייתי לה. וקרי לשל שתים דיגון. ולשל חמש פנטיגון. ופירש"י דיגון. פינות שתים. מצד אחת עגול וצדו אחת יש לו שתי פינות. עד כאן *[ונ"ל גם לשון דיו שבלשון יון הוא שתים. כמ"ש הר"ב בריש פ"ב דערובין. ושוב מצאתי כן בערוך ערך הין. וכתב עוד שגין לשון פינה. בלשון יון שקורין לפינה גיניאה. וכן מפרש פינטגין שחמש בלשון יון פינטו] וכתב מהר"ם תימה לי אמאי לא קתני נמי הכא. ובשלמא דיגון לא אצטריך. דכיון דקתני טריגון אינו מטמא. כ"ש דיגון. אבל קשה לתני פנטיגון דהוה רבותא טפי. דאע"ג דאיכא למ"ד שיש בכלל חמש ארבע גבי ציצית ומחייבין לה בציצית כמו בעלת ד'. הכא לא אמרי' הכי. לכן נ"ל דפלוגתא דתנאי הוא. דכי היכי דפליגי בהא גבי ציצית בפ"ב דזבחים [דף י"ח] וס"פ הקומץ רבה (מנחות דף ל"ו) ובפ' התכלת (מנחות דף מ"ג). ה"נ פליגי הכא בנגעים. דתנא דמתני' ס"ל דבעל חמש מטמא בנגעים ולתנא דברייתא לא מטמא. ואין להקשות דבשלמא התם אתרבי ליה מאשר תכסה בה. אבל הכא ליכא ריבויא. די"ל דהכא נמי אמרינן בעלת חמש. מדכתיב קירות תרי זימני. וכתיב נמי קיר. דכתיב (ויקרא י״ד:ל״ז) ומראיהן שפל מן הקיר. עכ"ל. אבל הרמב"ם בפי"ג מהט"צ העתיק בעל חמש. ולא העתיק בעל שתים. ואפשר משום דבמכ"ש אתיא:
או באסקריא. הר"ב העתיק ובאסקריא. ופירוש הוא תורן הספינה. וכן הוא לשון הר"ש. וכיוצא בזה בברייתא פ"ז דנזיר דף נ"ה. הנכנס לארץ העמים כו' בספינה ובאסקריא. ופירש רש"י כלומר בספינה גדולה שיש בה אסקריא. וקרי לה הכי על שם אסקריא שבה. דהיינו תורן. וקרוי
) פושט בלע"ז ע"כ. ואף הרמב"ם גירסתו ואסקריא. אלא שמפרש דקאי אדלקמיה. על ארבע קורות. שהבנין שעל ארבע קורות בלתי מחובר לארץ. נקרא אסקריא. ואפשר לי לקיים גירסת הספר. לא מיבעיא להרמב"ם. אלא אף להר"ש והר"ב. ויהיה בנין המצפה שעושין על התורן שיעמוד עליו הצופה. ושפיר קתני או. * [ומ"ש הר"ב ויש ספרים כו' ובלשון מקרא כו' בדברי הימים ב' ב' ט"ו]:
על ארבע קורות. לשון הר"ב שהיה הבית בנוי על גבי הקורות. ולשון הר"ש שיש אויר תחת הקורות וכותלי הבית בנויים על גבי הקורות. ע"כ. וכלומר שהקורות בולטות. כגון מן עלייה. ועליהן בנוי בית. ולשון הרמב"ם פי"ד מהט"צ שם או תלוי על ארבע קורות. ומהר"ם פירש דקורות היינו שהם רחבים וראויין לעמוד בלא נעיצה בקרקע. ולא קרינן ביה בבית ארץ. אבל עמודים דלק' שאינן רחבין אינן מתקיימים בלא נעיצה. א"נ דד' קורות שלא כנגד הזויות ודלקמן הן כנגד הזויות וכתב שפי' קמא ניחא טפי ועיין לקמן:
אפילו על ארבעה עמודים. לשון הר"ב שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ד' זויות לבית והגג עליהם וכו' וכך הוא בפירוש הרמב"ם ודברי תימה הן דהא לקמן תנן אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיה בו אבנים וענים ועפר וכאן אין כותל כלל אבל בנא"י שבפירוש הרמב"ם כתוב ועליהן בית בנוי כו'. וכך הם דברי הר"ש העתיק לשון ת"כ. להביא בית הבנוי על העמודים. ומפרש וז"ל על העמודים. הם עמודים זקופים ונעוצים בארץ זה אצל זה. שאין אויר מפסיק תחת הכתלים שהבית בנוי עליהם. ומיהו מדקתני מתניתין על ארבע עמודים. משמע דלא חיישינן מאויר שתחת הכתלים. אלא מזויות הבית. שלא יהא אויר תחתיהם דאותן ד' עמודים כנגד זויות הבית ע"כ ועיין לעיל:
יכין
מלכת שלמה
1.
All houses may contract negaim uncleanness, except those of non-Jews. If one bought houses from non-Jews, any it must be inspected as if they had then first appeared. A round house, a triangular house, or a house built on a ship, on a raft or on four beams, is not susceptible to negaim uncleanness. But if it was four-sided, even if it was built on four pillars, it is susceptible to uncleanness.משנה ב
בַּיִת שֶׁאַחַד מִצְּדָדָיו מְחֻפֶּה בְשַׁיִשׁ, אֶחָד בְּסֶלַע, וְאֶחָד בִּלְבֵנִים, וְאֶחָד בְּעָפָר, טָהוֹר. בַּיִת שֶׁלֹּא הָיוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ הֵבִיאוּ בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר, טָהוֹר. וְכֵן בֶּגֶד שֶׁלֹּא אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ וְנִרְאָה בוֹ נֶגַע וְאַחַר כָּךְ אָרַג בּוֹ שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ, טָהוֹר. אֵין הַבַּיִת מִטַּמֵּא בַנְּגָעִים עַד שֶׁיְּהֵא בוֹ אֲבָנִים וְעֵצִים וְעָפָר:
ברטנורה
בית שאחד מצדדיו. אחד מארבעה כתליו מחופה בשיש מרמר״א:בסלע. צור שהיא שם מששת ימי בראשית:בלבנים. עשויים בכבשן:בעפר. שהכותל עשוי מגושי עפר:טהור. דבעינן שיהיו ארבעה קירות הבית ראויין ליטמא בנגעים, ואם אחד מן הקירות עשוי בדבר שאין ראוי ליטמא, כגון כל הני דאמרינן, הבית טהור:בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר. כל שלשתן, אלא אחד מהן היה בו, ונראה הנגע באותו האחד, טהור. דבעינן שיהא ראוי ליטמא קודם ראיית הנגע:עד שיהיו בו אבנים ועצים ועפר. דכתיב (ויקרא י״ד:מ״ה) את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית:
תוסופות יום טוב
בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש כו' טהור. אמר ית' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא. הרמב"ם. שאף ע"פ שבתחלה נאמר ונתתי נגע בבית סתם נלמד במדת דבר הלמד מסופו שאינו מדבר אלא במה שכתב בסופו ונתץ וגו'. ולא בבית הבנוי מענין אחר ועיין בסמוך בדבור עד שיהא כו':
ואחד בעפר. ה"נ ה"מ למתני וצדו אחד [עצם] וצדו אחד ברזל אלא תנא ושייר. מהר"ם:
ועפר. כדכתיב בקרא ואת כל עפר הבית ואין זה גושי עפר אלא הוא מגובל ונעשה טיט כענין שנאמר (ויקרא י״ד:מ״ב) ועפר אחר יקח וטח את הבית. ולשון הרמב"ם בפירושו מאבנים ומעפר ומסיד וסיד א"א לומר כדפי' הר"ב והרמב"ם במ"ו דסיד לא הוי עפר. וע"ק דהשמיט עצים לכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל מאבנים ומעצים ומטיט:
עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. פירש הר"ב דכתיב את אבניו את עציו ואת כל עפר הבית וכן נראה מל' הרמב"ם דלעיל. ואיכא למידק מנלן עד דאיכא לכולהו. דדלמא כי איכא חדא נמי תסגי וקרא לגופיה אצטריך. לומר שכל אחד מאלו מתטמא בנגעים ובעי נתיצה. והר"ש הביא ברייתא דר' ישמעאל אומר בי"ג מדות כו' דבריש ת"כ. דתניא דבר הלמד מסופו כילד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מיטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר. ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר הלמד מסופו שאין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר ע"כ. ובעניי לא יכולתי לעמוד על למוד זה דבשלמא אם בא ללמד שלא ליטמא שום בית שאינו נבנה בשום אחד מאלו. אתי שפיר דאע"ג דונתתי נגע בבית סתם כתיב ואיכא למימר דמשיש או לבנים או סלע או גוש עפר נמי בכלל. למדנו מסופו דגבי נתיצה כתיב אבניו ועציו ועפרו דדוקא הני ואחריני לא אבל לומר דבעינן עד שיהו שלשתן זו לא שמענו דהא איכא לפרושי דקרא קמ"ל דכל אחד משלשתן ראוי ליטמא בצרעת ובעי נתיצה. ובעל קרבן אהרן בתחלת חבורו על פי"ג מדות שקראו מדות אהרן. כתב על ברייתא זו יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע. אלא שאין בו האחד מהם קאמר וא"כ הכתוב סתום כי לא ידענו מאיזה בית מדבר אם בנוי מאבנים ועצים ועפר או באחד מהם די ובאמרו בסופו ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואע"פ שבא לומר שהאבנים ועצים והעפר כולם מקבלים טומאה וטעונים נתיצה אגב אורחיה למדנו שכיון שהוצרך לומר אבניו ועציו ועפרו משמע שלא אמר בית אלא על הבית שיש בו אבנים ועצים ועפר. ע"כ. ולא הבינותי זה כלל היאך מצינו למדין מסופו שיהא צריך לשלשתן ביחד. דבשלמא ללמוד שאין שום דבר אחר מיטמא בנגעים משתמע שפיר. כיון דלא כתבה תורה לנתוץ אלא אלו שזכר. ש"מ דשום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. אבל שנוכל ללמוד דלבעי כל אלו השלשה ביחד אגב דכתב התורה לאלו השלשה. שבהכרח הוצרכה לכתבן ללמד על עצמן שהם טעונים נתיצה שמקבלים טומאת הנגע. זה לא ידעתי מנין לנו ללמוד כן. וכן מה שהניח וכתב דהא דקתני יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע גם אלו דברי תימה הן דכיון דאכתי לא למדנו למעט שום דבר מטומאת הנגע מאי מתמה היכן נראה הנגע. בכל דבר שבעולם שממנו נבנה הבית. איכא למימר שיהא נראה בו הנגע. ודלמא הכי קאמר יכול אף בית שאין בו אחד מכל אלו. והא ודאי דלחצתו לפרש כן מאי דקשיא לי דאי תימא דהוי אמינא דר' ישמעאל ללמוד על בית שאין בו אחד מכל אלו. א"כ אף מסופו לא למד אלא להוציא דבר שאין מכלל אלו השלשה אבל שצריכים כל אלו הג' ביחד לא למדנו ולכך מפרש בענין שלא נסתפק ר' ישמעאל על הדבר שאינו מכלל אלו הג'. וא"כ ספקו אי בעי שלשתן. ואי תסגי באחד. ומש"ה כי מייתי קרא דבסופו הרי שבא ללמד דלבעי שלשתן. זה ברור שמפני הלחץ זה הדחק שאמרתי הוצרך לפרש כן. אבל נשאלהו ויודיענו כיון שבא לנו הספק ולא ידענו באיזה בית מדבר הכתוב. למה לא נהיה בכלל הספק כל בית שבעולם. אפילו של שיש ולבנים צור וגושי עפר. אלא שהאמת הוא כך שהכל בכלל הספק. והדרא קושיין לדוכתא מהיכא אתי לן ללמוד מסופו שיהא צריך לכל שלשתן. וראיתי לבעל מדות אהרן עצמו. שבתחלת דברי ר' ישמעאל כשמסדר הי"ג מדות אחת לאחת קודם שמפרשן לכל א' וא'. כיצד וכיצד כו'. דמפרש על מדת דבר הלמד מסופו. במשל. התורה אמרה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ושם בית יכלול ב' מינים או ג'. או בית העשוי מנסרים או מיריעות. או בית בנוי מאבנים ועצים ועפר. ולא ידענו באיזה מין מאלו מדבר. או אם מדבר מכולם. לזה נמסר לנו בסיני שנלמוד זה מהדינים הנאמרים על זה הבית לבסוף. רצוני על חלקי ואישי הבית. ולזה כשהוא אומר ונתץ את עציו וגו'. בזה נלמוד שאין זה מדבר אלא בבית בנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ"ד. הרי שהוא עצמו מפ' שהספק נופל על כל בית ואפי' שאינו משום א' מאלו הג'. ושמה שלמדנו מסופו הוא שלא יהא אלא מאלו הג'. אבל שיהיו צריכים אלו הג' ביחד. זו עדיין לא שמענו. והנה עוד לו לבעל מדות אהרן בפירושו להברייתא כיצד ונתתי נגע וגו'. ת"ל ונתץ וכו'. כתב וז"ל או נאמר שביאר זה באומרו הבית. שהיה די שיאמר ונתץ את עציו וגו'. כי בבית הוא מדבר. אלא ודאי שכיון לומר שהבית הנזכר אינו אלא הבנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ"ל. ועל זה נפלאתי יותר. דמכיון דמיתורא דהבית למדנו זה. א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שזו היא מדת דבר הלמד מסופו. והרי מקרא מלא הוא ביתור תיבת הבית ולא מדה משום מדה כלל. אבל מה שנ"ל בזה. דאה"נ דממדת דבר הלמד מסופו לא למדנו. אלא שאין בית האמור בונתתי נגע צרעת. אלא האמור בסופו בונתץ שזכר אבנים ועצים ועפר. ולא למדנו עדיין כלל שיהא הכתוב מצריך שיהיו שלשתן ביחד בדוקא. והכי קתני יכול אף בית שאין בו אבנים כו'. כלומר שאין בו גם אחד מכל אלו וקאמר ת"ל ונתץ וגו'. דבר הלמד מסופו. שאין הבית מטמא עדשיהא בו אבנים ועצים ועפר. ר"ל שנלמד מסופו שאינו מטמא עד שיהא בו אלו המנוי'. אבל בשום דבר אחר מאלו אינו מטמא. ולא באנו לומר שיהו בו כל אלו שזה ודאי לא למדנו כלל ממדה זו ולא בא ללמד על זה אלא למדנו שאלו יהי' בו ולא שום דבר אחר. כלומר ששום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. ומכ"ש לגי' שבת"כ לבעל מדות אהרן דל"ג עד שיהא בו כו' וגרס אלא א"כ יש בו כו' דודאי דלא משמע מיניה דבעי למימר כלל שיהיו בו כל אלו דוקא ביחד. זהו מה שנראה בעיני ברור בפי' הברייתא הזאת. ומעתה שלא למדנו אלא שאין דבר אחר מיטמא בנגעים אלא אלו השלש. נשאר עלינו החובה דא"כ מנין לנו הא דתנינן עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. ובמשנתנו לא נוכל לפרש. אלא עד שיהיו שלשתן ביחד. לפי שזה שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו כבר תנא לה ברישא בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש וכו'. וא"כ מנלן הא. כיון דמהמדה זו לא למדנו כן. ואומר אני שברויתא אחרת נשנית בת"כ וממנה למדנו זה. וכך היא שנויה בפ' מצורע ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבניו ועציו ועפר. וכמה אבנים יהו בתוכו. ר' ישמעאל אומר וכו'. הרי שזו הברייתא היא שנויה התם במקום משנתנו ממש. ולא כיון התנא באמרו מלמד שאין הבית כו' למדה זו דדבר הלמד מסופו. ולא לשום מדה מן המדות. וז"ל בעל קרבן אהרן מלמד וכו'. דבאמרו ונתץ את הבית לא היה צריך לומר. מהו אשר יתוץ. דסתם בית אבנים ועצים ועפר (הוא). ע"כ. וזה סותר ג"כ פי' עצמו שבמדות אהרן. בפירושו על המדה עצמו דנסתפקו אם של יריעות ונסרים. ועוד תקשה ליה משנתנו דקתני בהדיא דשל שיש ולבנים כו' טהור. משמע דאצטריך למתני דה"א דטמא. והשתא אם הוא ה"א. דלמא האמת הוא כן. אלא ודאי קרא אשכח ודרש. והיא היא המדה דדבר הלמד מסופו שלמדנו ממנה. דאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא דדריש דבעי שלשתן ביחד. הפי' הוא כאותו פי' עצמו שכתב במדות אהרן בברייתא דכיצד דלעיל. וכתבתיו ג"כ למעלה זה הפי'. והוא דמיתורא דהבית קדריש הכי דלא אצטריך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו'. דבבית קא מיירי אלא לומר שהבית הוא זה דוקא. שנאמר עכשיו באבנים ועצים ועפר. אלא שהוא מפרש זה במדת דבר הלמד מסופו בעצמה. וזה א"א בשום פנים. דלמדה א"צ שום יתור. אבל המדה נדרשת לענין שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. ויתורא דקרא להכי הוא דאתא. לאשמעינן דעד שיהא. כלומר שיהו שלשתן ביחד דוקא. ודיקא [נמי] (הכי) דהכא קתני אבניו ועציו בלישנא דקרא ואלו התם קתני אבנים ועצים. דהתם לא אתי אלא למדרש שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא אתי למימר שיהו שלשתן יחד בזה הבית הנטמא. וזולת זה אינו טמא כלל. דאין לפרש דדייק למנקט אבניו ועציו ולא של חברו. כדדייקינן בקרא במתני' ב' פ' דלקמן [בפי' הר"ב]. ואי למינקט לישנא דקרא. א"כ לעיל נמי ה"ל למנקט הכי. אלא שבמכוון נקט לעיל אבנים ועצים דהיינו בעלמא. והכא נקט אבניו ועציו דאהך בית מהדר. וללמד דבעינן שיהיו שלשתן ביחד דוקא. דוכן נמי דייקא הגי' (דלבעל קרבן אהרן) דגרסי' בברייתא לעיל אא"כ יש בו אבנים וכו'. והכא גרסי' עד שיהא בו כו'. ברוך החונן לאדם דעת:
יכין
מלכת שלמה
2.
A house, one of whose walls was covered with marble, with rock, with bricks or with earth, is pure. A house that did not have in it stones, wood or earth, and a nega appeared in it and afterwards stones, wood and earth were brought into it, it remains clean. So also a garment in which there was no woven part that was three fingerbreadths square and a nega appeared in it and afterwards there was woven into it a piece of cloth three fingerbreadths square, it remains clean. A house does is not susceptible to negaim uncleanness unless there are in it stones, wood and earth.משנה ג
וְכַמָּה אֲבָנִים יְהוּ בוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּע. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׁמֹנֶה. שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים אוֹ עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים, לֹא עַל אֶבֶן אֶחָת. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִשְׁנֵי גְרִיסִין עַל שְׁתֵּי אֲבָנִים בִּשְׁנֵי כְתָלִים בַּזָּוִית, אָרְכּוֹ כִּשְׁנֵי גְרִיסִין וְרָחְבּוֹ כַּגְּרִיס:
ברטנורה
עד שיראה כשני גריסין. דכתיב [שם] וראה את הנגע והנה הנגע, מלמד שאין נגעי בתים מיטמאין, עד שיראו כשני גריסין:או על אבן אחת. והיינו טעמא דאמר רבי ישמעאל ארבע אבנים לארבעה כותלי הבית, לכל כותל אבן אחת. ולרבי עקיבא דאמר עד שיראו כשני גריסים על שתי אבנים לא על אבן אחת, אין פחות משמונה אבנים, לכל כותל שתי אבנים:רבי אלעזר בר׳ שמעון אומר כו׳ טעמא דר׳ אלעזר בר׳ שמעון [בסנהדרין דף ע״א] דכתיב קיר וכתיב קירות, איזהו קיר שהוא כקירות, הוי אומר זה קרן זוית, ובכל קיר בעינן שיעור נגע, דהיינו כגריס הקלקי מרובע בכל אחד ואחד. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
וכמה אבנים יהו בו. בת"כ יכול עד שיראה בשני כתלים ת"ל ומראיהם שפל מן הקיר אפי' בכותל אחד יכול אפילו על אבן אחת. ת"ל וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים דברי ר"ע. ר' ישמעאל אומר וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים. מנין אפילו לא נראה. אלא על אבן אחת. ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על אבן אחת. ולפיכך הוצרך רבי ישמעאל ד'. שיהא כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים. וזה בעצמו טעמו של רבי עקיבא שהצריך ח':
יכין
מלכת שלמה
3.
And how many stones must there be in it [for it to be susceptible to negaim]? Rabbi Ishmael says: four. Rabbi Akiva says: eight. For Rabbi Ishmael used to say: a nega is not a cause of uncleanness unless it appeared in the size of two split beans on two stones or on one stone. Rabbi Akiva say: unless it appears in the size of two split beans on two stones, and not on one stone. Rabbi Eliezer son of Rabbi Shimon says: unless it appears in the size of two split beans, on two stones, on two walls in a corner, Its length being that of two split beans and its breadth that of one split bean.משנה ד
עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים:
ברטנורה
עצים. כדאמרינן שאין הבית מיטמא עד שיהיו בו עצים, כמה יהיו בכל כותל וכותל, כדי ליתן תחת השקוף. כך צריך לכל קיר וקיר:שקוף. מקום שהדלת שוקף עליו, ורגילין ליתן עץ תחתיו:סנדל לאחורי השקוף. רגילים להניח עץ לאחורי השקוף להגין, ונקרא סנדל, כמו שהסנדל מגין על הרגל. שקוף, נקרא בין של פתח בין של חלון:פצים. לשון סדק וקרע. כמו (תהילים ס׳:ד׳) הרעשת ארץ פצמתה:קירות האבוס. של בהמה:וקירות המחיצה. של (חצרות) גנות ופרדסים:אין מיטמאין בנגעים. דכתיב בקירות הבית, ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה:ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים. דכתיב (ויקרא י״ד:ל״ד) בבית ארץ אחוזתכם, וחוצה לארץ אינה אחוזתכם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים:
תוסופות יום טוב
פצים פי' הר"ב לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמת'. תהלים ס' פ"ד. וכתיב וקרע לו חלוני (ירמיה כ"ב י"ד) תרגום ופצים ליה כיון. כשקורעים בכותל לעשות פתח ומשוין הבנין משני צדדין השווים נקרא פצים. הר"ש. * [ובסוף פ"ח דשבת מפרש הר"ב לפצים בענין אחר וע"ש]. וכתב עוד הר"ש ושיעור האבנים. אין מפורש במתני'. אבל בתוספתא קאמר רשב"א. משאוי שנים:
וקירות המתיצה. פי' הר"ב של חצרות גנות ופרדסים כו'. וכ"כ הר"ש. ודוחק בעיני. שהקדים לשנותי קירות האבוס דשל בהמה. והרמב"ם מפ' קירות המחיצה. הוא תקרה ולא נעשה לדירה. ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ע"כ. ומהר"ם כתב נ"ל דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה. לשון חלוקה. דבת"כ גרסי' בקירות הבית ולא בקירות המגורה מלשון נהרסו ממגורות (יואל א' י"ז) והם אוצרות תבואה. והיינו קירות המחצה דמתני'. שדרך לעשות באוצרות תבואה חלוקות הרבה בין חטין לכוסמים לשיפון לשעורים ולשבולת שועל. ואף בין תבואה לתבואה דמינה. דפעמים זו טובה מזו. להכי גרסינן המחצה. ועוד דאין זה לשון קירות המחיצה. דלשון קירות. הם מחיצות. וא"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הן עכ"ל. אבל הר"ש העתיק דבת"כ קתני בה תרווייהו. קירות המחיצה. וקירות המגורה. וכן הוא בת"כ שבידינו:
ירושלים. פי' הר"ב שלא נתחלקה לשבטים. בפ"ק דיומא דף י"ב. ופי' לשבטים לשבט יהודה ובנימין. כאידך מ"ד התם דס"ל דיהודה ובנימין הי' להם חלק בירושלים. ותנא דידן סובר דלא נתחלקה להם. אלא יד כל ישראל שוים בה. ותמהו התו' [ד"ה ירושלים] דבפרק איזהו מקומן [משמע] דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף (כדפי' הר"ב במ"ד. ועוד בסוף מ"א פ"ג דמדות) וא"כ למ"ד לא נתחלקה. מאי שנא דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד. ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד. ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו. דא"כ אל יסוד מזבח העולה. מאי עביד ליה. דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד. וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב. ע"כ. ואם תרצו מתניתין דמדות (*שהיה) [שלא היה] לו יסוד כו' דאתיא ככ"ע. אכתי תקשה אמאי כי שאלו בגמ' דאיזהו מקומן דף נ"ג מאי טעמא והשיב ר' אליעזר לפי שלא היה בחלק של טורף. וכל אותה סוגיא הכי רהטא. ומייתי התם נמי תרגום באחסנתיה יתבני מדבחא א"נ מקדשא. וכמו שהעתקתי שם בס"ד. ואמאי שבקינן למימר טעמא אליבא סתמא דמתני' דהכא. ושם ביומא דלמ"ד נתחלקה לשבטים. ירושלים מיטמא בנגעים. חוץ מן המקומות המוקדשים שבו. שהוא המקדש וב"כ ובתי מדרשות. ותו דבפ"ז דב"ק דף ע"ב פירשו הטעם. דאע"ג דנתחלק חזרו וקנו אותן המקומות. כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן משא"כ ירושלים אם מתחלה נתחלקה. למה חזרו וקנו אותה. ע"כ. אלא ודאי דלהכי מפרש אליבא דמ"ד נתחלקה. דהכי הלכתא. ודלא כמתני' דהכא. ונ"מ דירושלים חוץ מדברים המוקדשים שבה מיטמאין בנגעים. וקשיא על הר"ב דכיון דמכרש בזבחים ובמדות אליבא דמ"ד דנתחלקה. ה"ל לכתוב בכאן דאין הלכה כסתם משנה. וכן הרמב"ם שפוסק כסתם משנחנו בפי"ד מהט"צ [הלכה י"א] ומשום שלא נתחלקה לשבטים. תקשה לי' נמי סוגיא דזבחים דנסב' אליבא דמ"ד נתחלקה. ומיהו תו אשכחן סתמא אחרינא במתני' ז' פרק בתרא דערכין. דירושלים אין בית חלוט בה. וטעמא דלא נתחלקה לשבטים. כמ"ש שם. וצ"ע:
יכין
מלכת שלמה
4.
[And how much] wood [must be in the wall for it to susceptible]? Enough to be set under the lintel. Rabbi Judah says: it must suffice to make the support at the back of the lintel. [And how much] earth [must be in the wall for it to susceptible]? Such as would suffice to fill up the space between one row of stones and another. The walls of a cattle-trough or the walls of a partition are not susceptible to the uncleanness of negaim. A house in Jerusalem or in any place outside the land of Israel is not susceptible to the uncleanness of negaim.משנה ה
כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת) (שם), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק:
ברטנורה
לא יגזור. לא יפסוק הדיין לומר שהוא נגע ודאי, מדכתיב כנגע נראה לי בבית, ולא כתיב נגע:אפילו חבילי עצים. שאינן בכלל טומאה, צריך לפנות. והא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא, סבירא ליה לרבי יהודה דמלתא באנפי נפשה היא, לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו אי שביק להו. ואין הלכה כר׳ יהודה:עסק זה לפינוי. בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב, שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, על כרחך לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר׳ מאיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל:פכו. לשון פכים קטנים:תפיו. מקום שאופה ומבשל בו קדירתו, כגון תנור וכירים של חרס המיטלטלין. ויש ספרים שגורסים טפיו בטי״ת, והוא כלי חרס קטן מאוד שאין המשקה יוצא הימנו אלא טיף טיף. וכל אלו אין להם טהרה במקוה:א״כ על של רשע. שהנגעים באים על לשון הרע:
תוסופות יום טוב
כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ"ג. והרא"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע"כ. וג"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (ברכות דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך:
וצוה הכהן ופנו את הבית. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:
אפילו חבילי עצים. כתב הר"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת"ל לפי שמצינו. *(בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס:
ואפילו חבילי קנים. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים *[שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט"ו דכלים. ורפ"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי"ז דכלים. ואע"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה"א] דא"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ"ל. נ"ל]:
אם כך על של רשע. ל' הר"ב שהנגעים באים על לה"ר. וז"ל הרמב"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
5.
What is the procedure for the inspection of a house? "The owner of the house shall come and tell the priest, saying, "Something like a plague has appeared upon my house" (Leviticus 14:35). Even if he is a learned sage and knows that it is definitely a nega, he may not speak with certainty saying, "A plague has appeared upon my house," but rather, "Something like a plague has appeared upon my house." "The priest shall order the house cleared before the priest enters to examine the plague, so that nothing in the house may become unclean; after that the priest shall enter to examine the house." Even bundles of wood and even bundles of reeds [must be removed], the words of Rabbi Judah. Rabbi Shimon said: clearing keeps him occupied. Rabbi Meir said: But which [of his goods] could become unclean? If you were to say, his articles of wood, of cloth or of metal, he could immerse them and they will become clean. What is it that the Torah has spared? His earthenware, even his cruse and his bucket. If the Torah thus spared a man's humble possessions, how much more so would it spare his cherished possessions! If for his material possessions, how much more so for the life of his sons and daughters! If for the possessions of a wicked man, how much more so for the possessions of a righteous one!משנה ו
אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא. וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (שם). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה:
ברטנורה
אינו הולך לתוך ביתו. דכתיב ויצא הכהן מן הבית. יכול ילך לביתו ויסגיר, תלמוד לומר אל פתח הבית, אי אל פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר ויצא מן הבית, עד שיעקר מכל הבית:ולא סיד מכל מקום. דכתיב ועפר אחר יקח, וסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה:לא אחת תחת שתים. אבן גדולה שממלאה מקום השתים:מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, כעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחלצו את האבנים, לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו קורא רשע, שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן:שניהם קוצעים. לשון ואת הבית יקציע:יקח וטח. לשון יחיד, למעוטי חברו שאין מטפל עמו בטיחה:
תוסופות יום טוב
אלא עומד על פתח הבית וכו'. כלומר בסמוך לפתח הבית. לא על האסקופה שבפתח הבית. דא"כ תחת המשקוף הוא עומד. ואנן ילפינן מדכתיב מן הבית עד שיעקר מכל הבית. כדכתב הר"ב ובת"כ הכי תניא עומד בצד השקוף ומסגיר ומייתי לה נמי הכי בגמ' פ"ק דחולין דף י' ובפ"ז דנדרים דף נ"ו ומרמי לה רמי אמתני' ה' דהתם דמשמע מינה דמן האגף ולחוץ לא הוי בכלל הבית. והכא עד שיעקר לגמרי ואפי' מן האגף ולחוץ צריך שיצא מכל עובי המפתן ומשני שאני הכא דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו מכל הלין בעומד על הפתת דתנינן בסמוך לפתח קאמר ומצאנו בל' הקדש על שהוא סמוך. כדתנן במ"הפי"א דמנחות ולקמן בפ' בתרא מ"ה כתב הר"ש לשון תוספתא והכהן מניח ידיו על המצורע ופי' שהוא כמו ועליו מטה מנשה. כלומר אצל המצורע תחת ידיו:
אם פשה. עיין בסוף פרקין:
מכל מקום. פי' משום מקום. מהר"ם. ומצאנו כן בכתובים. ולא יעיר כל חמתו. תהלים ע"ח. אין לשפחתך כל בבית. מלכים ב' ד' *[לא תעשה כל מלאכה בי' דברות]:
לא אחת תחת שתים. ולא שתים תחת אחת. בת"כ ולקחו אבנים. אין פחות משתי אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתים:
אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש וכו'. ל' הרמב"ם פט"ז מהט"צ (הל' ג') ויש לו להביא שתים תחת שלש. כלומר דתו לא הקפידה התורה מכיון שמביא שתים. ובמשניות ישנות מנוקדים הגירסא אלא מביא שתים תחת שתים שלש תחת שלש ארבע תחת ארבע. אבל בנוסח' מהר"ם כנוסחת הספר. ובת"כ שהעתיק הר"ש משובשת הגי' ובת"כ שבידינו כמו שהיא במשנתנו ומסיים וארבע תחת שלש תחת שתים:
שניהן קוצעים שניהן מביאין את האבנים. כתב הר"ב שניהם קוצעים ל' ואת הבית יקציע לא דמהכא ילפינן דשניהם מחוייבין דהא יקציע ל' יחיד הוא אלא ענין קוצעים מפרש ליה וכדדייק לכתוב ל' ואת כו'. אבל דהחיוב על שניהם נראה דילפי' ליה מדכתיב ושפכו את העפר אשר הקצו דהקצו ל' רבים. ודשניהם חייבי' להביא האבנים כתב הרמב"ם מדכתיב ולקחו אבנים אחרות וכי תימא אכתי הא כתיב יקציע ל' יחיד. וכן נמי כתיב אחר חלץ ל' יחיד. הא דריש בת"כ אחר חלץ. למעוטי שאם היה כותל סמוך לאויר פי' הר"ש שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה שאין בעל החצר ובעל הגינה מסייע לבעל הבית:
יכין
מלכת שלמה
6.
[The priest] must not go into his own house to isolate it, nor may he stand within the house in which there is a nega. Rather, he must stand at the door of the house in which is there is a nega, and isolate it from there, as it is said, "The priest shall come out of the house to the entrance of the house, and close up the house for seven days" (Leviticus 14:38). He comes again at the end of the week and inspects the sign to see if it spread. "The priest shall order the stones with the plague in them to be pulled out and cast outside the city into an unclean place" (v.. "They shall take other stones and replace those stones with them, and take other dirt and plaster the house" (v.. He must not take stones from the one side and bring them to the other; nor earth from the one side and bring it to the other; nor lime from anywhere. He must not bring one stone to replace two, nor two to replace one. But he can bring two to replace two or to replace three or to replace four. From here they have said: Woe to the wicked, woe to his neighbor. Both must take out the stones, both must scrape the walls, and both must bring the new stones. He alone, however, brings the earth, as it is said, "And he shall take other coating and plaster the house." His neighbor need not join with him in the plastering.משנה ז
בָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ וְרָאָה, אִם חָזַר, וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת וְהוֹצִיא אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (שם). הַפִּסְיוֹן הַסָּמוּךְ, כָּל שֶׁהוּא. וְהָרָחוֹק, כַּגְּרִיס. וְהַחוֹזֵר בַּבָּתִּים, כִּשְׁנֵי גְרִיסִין:
ברטנורה
בא בסוף שבוע. אחרי הטוח הבית, חוזר ומסגירו, ואם בסוף שבוע חזר הנגע, ונתץ את הבית:הפשיון הסמוך. שפשה סמוך לנגע:והחוזר כשני גריסים. דכתיב ואם ישוב הנגע, כאדם האומר חזר פלוני למקומו, והנגע שבבתים בתחילה אינו מטמא אלא בשני גריסים, כדאמרן:
תוסופות יום טוב
בא בסוף שבוע ורחה אם חזר כו'. דהא דכתיב ואם ישוב וגו' אחר חלץ וגו'. ילפי' בת"כ בג"ש שיבה שיבה מדלעיל ושב הכהן. *[ואם ישוב הנגע. מה שיבה האמור להלן בסוף שבוע] ה"נ בסוף שבוע:
אם חזר ונתץ. כדכתיב ואם ישוב הנגע וכו' והא דכתיב ובא וגו' והנה פשה. לא שצריך שישוב הנגע ויפשה. אלא או הא או הא קאמר. ואצטריך לפשה לעומד בראשון כמו שאכתוב בר"פ דלקמן בס"ד [ד"ה עמד בראשון]:
אל מחוץ לעיר. ואפילו אינה מוקפת חומה. כמ"ש במ"ז פ"ק דכלים [ד"ה שמשלחין]:
הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס. בסוף שבוע ראשון כתיב הנה פשה הנגע בקירות הבית ודרשינן בת"כ והנה פשה. זה פסיון הסמוך כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק ת"ל בבית. יכול כ"ש ת"ל נגע. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס ופירושא דקרא והנה פשה על הנגע הנזכר. בכל שהוא. ואם הנגע בקירות הבית פשה. רחוק ממקום הנגע עצמו. הואיל ופשה שיעור נגע הנזכר להלן בנגעי אדם שהוא כגריס. וצוה הכהן וחלצו וגו'. ועמ"ש בזה לקמן:
והחוזר בבתים כשני גריסין. בת"כ אם ישוב הנגע ופרח בבית. משל חזר איש פלוני למקומו. כשיחזור הנגע לאותם האבנים. אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית ת"ל בבית. יכול כגריס. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע. מה נגע האמור להלן כשני גריסין. אף נגע האמור כאן כשני גריסין. וה"פ דקרא אם ישוב הנגע והיינו במקומו שזהו שיבה משל חזר כו'. והדר קאמר ופרח בבית והוא שלא במקומו בכל מקום הבית. אם הוא הנגע כשיעורו שבנגעי בתים שהוא שני גריסין הוי חזרה ונתץ. וא"ת ובשני גריסין נמי לא תסגי דהא כתיב ופרח. דמשמע שישוב הנגע ויפרח ג"כ דהיינו שיפשה הא בעינן למדרש הכי בת"כ. ולא סליק לן. דאית לן ג"ש צרעת ממארת דהכא מצרעת ממארת דבבגדים. מה להלן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה. אף כאן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה (ואע"ג דשניהם גבי ופשה כתיבי. קרבן אהרן) א"כ למה נאמר ופרח. ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך כדכתב הר"ב במ"ז פ"ג ונראה שלא בלבד בחזרה אלא ה"ה לפסיון וצרוף. והיינו דהרמב"ם לא כתב בחבורו בפי"ד מהט"צ (הל' ב') אלא דמצטרפין זה עם זה ומכאן הוא שלמד ולא כמ"ש הכ"מ דמבגדים למדו דכיון דלא כתב דין הפריחה שחוזר ממראה למראה ש"מ דעל זה שכתב דין הצרוף הוא סומך. הלכך ודאי דמהכא הוא שכ"כ. ואיכא למידק דהכא דרשינן הנגע מהנגע דבבתים ושיהא כשני גריסין ולעיל דרשי' הנגע מהנגע דבאדם. דסגי בכגריס. ועוד דקרא דלעיל סמוך טפי לקרא דדרשינן מינה שני גריסין. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן שלא העיר על זה. ונ"ל דהכא בחזרה על כרחין ליכא למדרש בפחות משיעורו הראשון שאין חזרה אלא כשחוזר הכל אבל כשיחסר ממנו אין זו חזרה. שהרי חסר. אבל בפסיון הואיל וסתם פסיון סגי בכל שהוא אלא משום דברחוק איכא יתורא דהנגע. איכא למימר דתסגי לן אפילו כשיעור נגע הפחות. שהוא כגריס. דהא פסיון הסמוך סגי בכל דהוא:
יכין
מלכת שלמה