First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָאֵזוֹב הַקָּצָר, מְסַפְּקוֹ בְחוּט וּבְכוּשׁ, וְטוֹבֵל וּמַעֲלֶה, וְאוֹחֵז בָּאֵזוֹב וּמַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, כְּשֵׁם שֶׁהַזָּיָה בָאֵזוֹב, כָּךְ טְבִילָה בָאֵזוֹב:
ברטנורה
האזוב הקצר מספקו. מאריכו כדי סיפוקו:ובכוש. הוא הפלך שהנשים טוות בו:וטובל ומעלה. ואע״ג דכתיב ולקח אזוב וטבל במים, והוא לוקח הפלך שהאזוב נתון בראשו, שפיר קרינן ביה ולקח אזוב, דלקיחה ע״י דבר אחר שמה לקיחה:ואוחז באזוב ומזה. דבהזאה בעינן שיהא אוחז האזוב בידו:ר׳ יהודה ור׳ שמעון אומרים כו׳ ואין הלכה כר׳ יהודה וד׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
מספקו בחוט ובכוש. פי' הר"ב מאריכו כו' וז"ל הרמב"ם יקשרה ובחוט בקצה הכוש עד שישיג למי חטאת אשר בכלי:
ואוחז באזוב ומזה. כתב הרב דבהזאה בעינן שיהא אוחז האזוב בידו. מפני שאם אוחז בספוקו הוא מנענע כאן וכאן. ואינו מכוין ומזהו על הכלי. רש"י פ"ג דסוכה דף ל"ז:
יכין
מלכת שלמה
1.
Hyssop that is too short may be lengthened with a thread and a spindle-reed. He then dips it and brings it up again. He grasps the hyssop itself and sprinkles with it. Rabbi Judah and Rabbi Shimon say: just as the sprinkling must be done with the hyssop itself so to must the dipping be done with the hyssop itself.משנה ב
הִזָּה, סָפֵק מִן הַחוּט, סָפֵק מִן הַכּוּשׁ, סָפֵק מִן הַגִּבְעוֹל, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. הִזָּה עַל שְׁנֵי כֵלִים, סָפֵק עַל שְׁנֵיהֶם הִזָּה, סָפֵק מֵחֲבֵרוֹ מִצָּה עָלָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל הַחֶרֶס, וְהִזָּה עָלֶיהָ, סָפֵק עַל הַמַּחַט הִזָּה, סָפֵק מִן הַחֶרֶס מִצָּה עָלֶיהָ, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. צְלוֹחִית שֶׁפִּיהָ צַר, טוֹבֵל וּמַעֲלֶה כְדַרְכּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַזָּיָה רִאשׁוֹנָה. מֵי חַטָּאת שֶׁנִּתְמַעֲטוּ, טוֹבֵל אֲפִלּוּ רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וּמַזֶּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג. נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לְפָנָיו וְהִזָּה לְאַחֲרָיו, לְאַחֲרָיו וְהִזָּה לְפָנָיו, הַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. לְפָנָיו, וְהִזָּה עַל הַצְּדָדִין שֶׁלְּפָנָיו, הַזָּיָתוֹ כְשֵׁרָה. מַזִּין עַל הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. מַזִּין עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וַאֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
ברטנורה
ספק מן הכוש ספק מן החוט כו׳ דבעינן הזאה ודאי מן האזוב, משום דאמרינן העמד טמא על חזקתו:מחברו מיצה עליו. שמא מתמצית מי חטאת של כלי אחד הלך על האחר:הזאתו פסולה. דאי מחבירו מיצה עליו אין זו הזאה מן האזוב:טובל ומעלה כדרכו. ולא אמרינן מתוך שנדחק בפיה לצאת שמא יחזרו המים לתוך הכלי ולא ישאר באזוב כשיעור:ר׳ יהודה אומר הזייה ראשונה. דהזאה ראשונה לא חיישינן, אבל הזאה שניה מתוך שנדחקו לצאת וגם הזה מהם, נתמעטו ביותר וחיישינן בהזאה שניה שמא לא נשארו באזוב כשיעור. ואין הלכה כר׳ יהודה:שלא יספג. שלא יקנח מצדדי הכלי או משוליו. דכתיב וטבל, ולא מספג:הזאתו פסולה. דבעינן כוונת הזאה והרי לא נעשית מחשבתו:ואפילו הן מאה. ולא בעינן הזאה בפני עצמה לכל איש ואיש או לכל כלי וכלי:
תוסופות יום טוב
מחט שהיא נתונה על החרס. והחרס אינו טמא.. וסד"א דהכא מיטהרת המחט במצוי שמן החרס. כיון שלא על החרס הוצרך להזות. קמל"ן דאפ"ה לא:
טובל ומעלה כדרכו. פי' הר"ב ולא אמרי' מתוך שנדחק כו' ולא ישאר באזוב כשיעור ואתיא כרבנן דרפ"ט אבל הר"ש פי' דלא חיישי' שמא מתוך שנדחק בפיה לצאת יצאו מים מגוף האזוב ונתערבו במי חטאת. והרמב"ם פי' דלא חיישי' שמתוך צרות הכלי נדבק האזוב בפיו וממנו באו המים לאזוב ואין זו טבילה. ורי"א שהזאה ראשונה לבד הוא אשר יזה מזה הכלי הצר. לפי שבהזאה השנייה נדבק האזוב בפי הכלי ומוציא מים מדופני הכלי. כ"כ בנא"י:
והזה לאחריו. ואף שם היו כלים הצריכים הזאה רש"י פ"ה דסוטה דף ל"ט:
הזייתו פסולה. פי' הר"ב דבעינן כוונת הזאה לטהרה. דכתיב והזה הטהור על הטמא. שיהא מתכוין לו. רש"י שם. ונראה דדייק מדלא כתיב והזה הטהור עליו אלא על הטמא כדי לטהרו משמע ועיין לקמן. וגם הרמב"ם פ"י מה' פרה שם מצריך שיתכוין לטהרן. אך הראב"ד כתב שא"צ אלא שיתכוין לו ולא בעינן שיתכוין לטהרו. ויתכן שגם דעת הר"ב כן. ומ"ש הר"ב ולא נעשית מחשבתו. מסיים הר"ש ולא דמיא למתכוין להוציא לאחריו ובא לו לפניו דפ' המצניע מ"ד ע"כ *[וטעמא דהתם בשמירה תליא מלתא ואשתמר טפי לפניו מלאחריו]:
והזה על הצדדין שלפניו. צדדין שיש ממנו ולהלן. ולא צדדין שישנו ממנו ולאחור. רש"י שם:
הזייתו כשרה. דלצדדין הוי כלפניו והזה לפניו וטעמא נ"ל כדאמר פרק אלו הן הנשרפין (סוף דף ע"ז) זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגו חייב. ודייק עלה התם. אי כחו הוא. תיזול לעיל. ואי לאו כחו הוא תיזול לתחת. ומשני כחו כחוש הוא. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a person sprinkled and it is doubtful whether the water came from the thread or the spindle-reed or the buds, the sprinkling is invalid. If he sprinkled upon two vessels and it is doubtful whether he sprinkled on both or whether some water from the one dripped on to the other, it is invalid. If a needle was on a piece of earthenware and one sprinkled upon it, and it is doubtful whether he sprinkled on the needle or whether some water dripped on it from the earthenware, his sprinkling is invalid. A flask with a narrow mouth, one may dip in and draw out in the usual way. Rabbi Judah says: this may be done only for the first sprinkling. Hatat waters which were diminished, one may dip only the tips of the buds and sprinkle, provided the hyssop does not absorb [any of the moisture on the sides of the flask]. If one intended to sprinkle in front of him and he sprinkled behind him, or behind him and he sprinkled in front of him, his sprinkling is invalid. If he intended to sprinkle in front of him and he sprinkled to the sides in front of him, his sprinkling is valid. It is permitted to sprinkle upon a person with his knowledge or without his knowledge. It is permitted to sprinkle upon a person and vessels even though there are a hundred of them.משנה ג
נִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת עַל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, לֹא יִשְׁנֶה. עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה, וְהִזָּה עַל דָּבָר שֶׁמְּקַבֵּל טֻמְאָה, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, יִשְׁנֶה. עַל הָאָדָם, וְהִזָּה עַל הַבְּהֵמָה, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, לֹא יִשְׁנֶה. עַל הַבְּהֵמָה, וְהִזָּה עַל הָאָדָם, אִם יֵשׁ בָּאֵזוֹב, יִשְׁנֶה. הַמַּיִם הַמְנַטְּפִים, כְּשֵׁרִים. לְפִיכָךְ הֵם מְטַמְּאִין לְשֵׁם מֵי חַטָּאת:
ברטנורה
על דבר המקבל טומאה. אדם וכלים:על דבר שאינו מקבל טומאה. בהמה וכלי אבנים:אם יש באזוב לא ישנה. אם נשתייר באזוב כדי הזאה אין צריך לחזור ולטבול פעם שניה, אלא מזה מאותו שנשתייר באזוב על הדבר הטמא ועלתה לו הזאה, דכתיב והזה הטהור על הטמא, עד שיתכוין להזות על הטמא, הלכך כשנתכוין בשעת טבילת האזוב להזות על הטמא לא ישנה, אלא יזה ממה שנשתייר באזוב. אבל אם טבל האזוב כדי להזות על דבר שאינו מקבל טומאה, הואיל ותחילת טבילתו פסולה, כך הזאתו פסולה, ולא יזה במה שנשתייר באזוב עד שישנה:המים המנטפין. מן האזוב שהטבילו לשם דבר שאינו מקבל טומאה, אם הטביל באותם טפות אזוב והזה מהן, כשרין:לפיכך הן מטמאין. לפי שלא עשו מצותן, שהרי הטבילה הראשונה פסולה היתה, והרי אלו הטפות כשאר מי חטאת הכשרים שהן מטמאין:
תוסופות יום טוב
אם יש באזוב ישנה. הפי' הנכון שאע"פ שיש מים באזוב להזות הזיה שניה ישנה ויטבול. הרמב"ם:
על האדם כו'. פירושא דרישא. וכה"ג במשנה ב' פ"ח: *
[המים המנטפים. פי' הר"ב אם הטביל באותן טפות כו' וז"ל הרמב"ם ספ"י מה"פ [הלכה ט'] אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן את האזוב בכוונה להזות על דבר המקבל טומאה. כשרה. ע"כ. וצריך לחלק בין כשנטפו מן האזוב לכשעודם בו. וזה מבואר]:
יכין
מלכת שלמה
3.
If he intended to sprinkle upon a thing that is susceptible to uncleanness and he sprinkled upon something that is not susceptible to uncleanness, if any of the water still remained on the hyssop he should not sprinkle with it again. [If he intended to sprinkle] upon a thing that is not susceptible to uncleanness and he sprinkled on that which is susceptible to uncleanness, even though there was still some water on the hyssop, he can sprinkle with it again. [If he intended to sprinkle] upon a man and he sprinkled upon a beast, if any of the water remained on the hyssop he should not sprinkle with it again; But [if he intended to sprinkle] upon a beast and he sprinkled upon a man, even though there was still some water on the hyssop, he can sprinkle with it again. The water that drips off is valid, and therefore it conveys uncleanness as the usual hatat waters.משנה ד
הַמַּזֶּה מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִים, פָּטוּר. מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְנִמְצְאוּ הַמַּיִם פְּסוּלִין, חַיָּב. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל, בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל יָחִיד בֵּין מֵחַלּוֹן שֶׁל רַבִּים, פָּטוּר, שֶׁאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ. מַחֲלִיקִין הָיוּ לִפְנֵי חַלּוֹן שֶׁל רַבִּים וְדוֹרְסִין וְלֹא נִמְנָעִין, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, אֵינָן מְטַמְּאִין:
ברטנורה
המזה מחלון של רבים. שעומד בחלון של רבים והזה שם על הטמאים העוברים, והזה על הטמא כסבור שהמים שבידו טהורים להזאה:ונמצאו פסולים. אם נכנס בהזאה זו למקדש, פטור הטמא מקרבן, דהוי כספק טומאה ברה״ר דספיקו טהור. ופירש הרמב״ם הטעם, דטמא זה אנוס הוא, דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה ולבדוק אם המים כשרין להזאה אם לאו, כיון שהיה עומד ברה״ר ומזה על הרבים. אבל העומד בחלון של יחיד ומזה, הוה ליה לטמא לבדוק על המים אם כשרים, אם לאו, וכיון דלא בדק, שגגה היא זו ולא אונס, ואם נכנס למקדש בהזאה זו חייב קרבן, דהוי כספק טומאה ברה״י דספיקו טמא:שאין כהן גדול חייב על ביאת המקדש. דכתיב (במדבר י״ט) ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, מי שחטאו שוה לקהל דהיינו ליחידים, פרט לכהן גדול שאין חטאו שוה ליחידים:מחליקין היו. כלומר כל כך מי חטאת היו שם עד שהיו מחליקין בהן בני אדם, ואפ״ה דורסים בהן, משום דלא מטמאין, הואיל ונעשית מצותן:
תוסופות יום טוב
המזה מחלון של רבים כו'. פי' הר"ב דהוי כספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור. כדתנן במשנה י"א פ"ד דטהרות. וז"ל מהר"ם המזה מחלון של רבים פי' שקבל הזאה מלגין של חטאת המונח בחלון של רבים ונכנס למקדש וכו' ונמצאו פסולים כגון שהניחו מכוסה ומצאו מגולה. או איפכא דפסולים מספק וכו' וספק טומאה ברה"ר. וחלון נקט משום דדרך להניח הלגין של חטאת בחלון שבחומה שלא יקבל טומאה וכה"ג אמרי' לעיל (פ"י משנה ה') פשט ידו לחלון ונטל את הלגין. נ"ל. ע"כ. וחלון שבחומה אינו חלון שנפתח מעבר לעבר שרואין ממנה אלא שהוא כמו תיבה שבתוך חומה (על הדרך שכתבתי ברפ"ו דמעילה) אבל לפירוש הר"ב הוא חלון העשוי לראות ממנו. ומ"ש הר"ב שהרמב"ם פי' הטעם וכו' משום דספק טומאה ברה"ר ממש לא הוי. דהא מיירי שנטמא בודאי אלא שהזייתו זו נמצאת פסולה. ובחבורו סוף ה' פרה כתב שחזק' המים שמזין מהן על הרבים שהן כשרים והרי זה כאנוס ע"כ. והר"ש כתב מחלון של רבים מטומאה דספק רה"ר. וכן פי' עוד לקמן. ונפלאתי מאוד דא"כ הזאה למה לי דספק טומאה ברה"ר טהור. ועוד דהיאך מחייבו בקרבן
שאין כ"ג חייב על ביאת מקדש. מתני' כר"ש דספ"ב דהוריות. הר"ש. וה"ל להר"ב לכתוב שאינה הלכה. ובפי' הרמב"ם בנא"י כתוב וזו סברת ר"ש ואינה הלכה כפי מה שבארנו בשני מהוריות. ואני כתבתי שם דנ"ל שהיא הלכה:
מחליקין היו. (פי' הרמב"ם מעמידין) באלו המי' ויגוללו שמלותם.
לפני חלון של רבים. רבותא נקט חלון של רבים דאע"פ שהזה על ספק טומאה ברה"ר חשוב נעשית מצותו כ"כ הר"ש. וזהו לשטתו אבל לפי' הר"ב והרמב"ם נ"ל דדברו בהווה. דאילו בחלון של יחיד אינו בנמצא שיהא שם מים רבים עד שיחליקו. ושוב ראיתי להרמב"ם בחבורו סוף ה' פרה (הל' ח') שכתב ולא היו חוששין להן שמא פסולים הם. כלומר ועדיין מטמאין כדתנן במשנה ח' פ"ט ולפי זה דוקא בחלון של רבים. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק. וחוששין שמא פסולין הן: *
[ודורסין ולא נמנעים. לשון הרמב"ם והיו ג"כ דורסין (אותן) ברגליהם ולא היו נמנעין מלבא אל המקדש ומהתעסק בקדשים. ע"כ]:
מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין. ואע"ג דבעדיות פ"ה משנה ג' פלוגתא דב"ש וב"ה קתני דב"ה מטמאין. התם רבי ישמעאל אמרה. ומשמע אבל חכמים פליגי עליה. ולא סברי להו שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכיוצא בזה בפי' הר"ב רפ"ג דיבמות ובתוספתא הביאה ר"ש וכן היה ר"ג אומר למזה פרוש לאחריך שמא תטמא א"ל והלא מחליקין היו בפני חלון כו' מפני שאמרו וכו':
יכין
מלכת שלמה
4.
If one was sprinkling from a window in a public domain and [a man who was thus sprinkled upon] entered the sanctuary, and the water was found to be invalid, he is exempt; But if the sprinkling was done from a private window and [a man who was thus sprinkled upon] entered the sanctuary, and the water was found to be invalid, he is liable. A high priest, however, is exempt, whether the sprinkling upon him was done from a private window or from one in a public domain, for a high priest is never liable for entering the sanctuary. [The people] used to slip before a certain window in a public domain, and [nevertheless] they trod [on that spot] and did not refrain [from entering the sanctuary], because they said that hatat waters whose mitzvah had been performed do not defile.משנה ה
אוֹחֵז הוּא הַטָּהוֹר בַּקַּרְדֹּם הַטָּמֵא בִּכְנָפוֹ, וּמַזֶּה עָלָיו. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּדֵי הַזָּיָה, טָהוֹר. כַּמָּה יְהֵא בַמַּיִם וְיִהְיֶה בָהֶם כְּדֵי הַזָּיָה. כְּדֵי שֶׁיַּטְבִּיל רָאשֵׁי גִבְעוֹלִין וְיַזֶּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵן עַל אֵזוֹב שֶׁל נְחשֶׁת:
ברטנורה
בכנפו בכנף בגדו. לפי שהקרדום הצריך הזאה הוא אב הטומאה, וכשאוחז בכנפו נעשה הכנף ראשון, אין האוחזו טמא, דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ואע״פ שיש על הקרדום מים כדי הזיה, אין האוחזו טמא משום נושא מי הנדה, הואיל ונעשית מצותן כבר:כדי שיטביל ראשי גבעולין ויזה. חוץ ממה שהאזוב בולע:כאילו הן על אזוב של נחושת. שאינו בולע. דרואים המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה להיות הנושאן טמא. והא דכתיב (שם) ומזה מי הנדה דדרשינן מיניה לנושא כשיעור הזאה, היינו שאילו היו בעין היה בהן שיעור הזאה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
בקרדום הטמא. פי' הר"ב שהוא אב הטומאה כו' נעשה הכנף ראשון. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה קרדום ג"כ לא הגיע אליו טומאה מן המת כי אז ישוב זה הכנף אב. הרמב"ם. ומבואר הוא בפ"ק דאהלות:
בכנפו. ומזה עליו ה"ג בס"א. וכן הוא במשניות ישנים מנוקדים. ובנוסחת מהר"ם ז"ל:
כדי הזייה. ואפילו למ"ד (ברפ"ט) דאין הזאה צריכה שיעור. ה"מ אגבא דגברא אבל במנא (שהוא מטבל ראשי גבעוליו בו) צריכה כשיעור. כדאיתא בפ"ק דיומא (דף י"ד). ובפ"ק דנדה (דף ט'). הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
5.
A clean person may hold in the corner of his garment an unclean axe and sprinkle upon it; And even though there is on it enough water for a sprinkling he remains clean. How much water is necessary for sprinkling? Sufficient for the tops of the buds to be dipped and for the sprinkling to be performed. Rabbi Judah ruled: they are regarded as though they were on a hyssop of brass.משנה ו
הַמַּזֶּה בְאֵזוֹב טָמֵא, אִם יֶשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה, הַמַּיִם פְּסוּלִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. אֵין בּוֹ כַבֵּיצָה, הַמַּיִם כְּשֵׁרִים, וְהַזָּיָתוֹ פְסוּלָה. וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
ברטנורה
המזה באזוב טמא. כגון אזוב של גינה שלקטו לאכילה:אם יש בו כביצה. דזהו שיעור אוכל, בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים:והזאתו פסולה. דכתיב [שם] והזה הטהור, שיהיה המזה טהור והאזוב טהור:אפילו הן מאה. כולן טמאין לחטאת, דאין מונין ראשון ושני בחטאת אלא כולן הן תחילה:
תוסופות יום טוב
באזוב טמא. ירצה בו אזוב הטמא לחטאת אשר כבר אמרנו שהוא אפילו היה רחוק אלף מדרגות מן הטומאה הנה הוא טמא ולכן המים פסולין. אמנם אילו היה האזוב הטמא לקדש או לתרומה היו המים טמאים כמו שבארנו בפ' אשר קודם זה (מ"ז) הרמב"ם:
אם יש בו כביצה. כ' הר"ב דזהו שיעור אוכל בין לקבל טומאה בין לטמא אחרים. וכך מפרש במקומות אחרים. וקשיא מרפ"ב דטהרות. ושם אפרש בס"ד:
ומטמא את חבירו. פי' (הרמב"ם) [הכ"מ ספט"ו מה"פ כצ"ל] שזה האזוב הטמא אם היה בו כביצה הנה הוא יטמא שני ושני לשלישי וכו'. וע' במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
6.
One who sprinkles with unclean hyssop: if [the hyssop] was the amount of an egg the water becomes invalid, and the sprinkling is invalid. If it was less than the amount of an egg, the water remains valid but the sprinkling is invalid. It also defiles other hyssop, and that other hyssop to other, even if they be a hundred.משנה ז
הַטָּהוֹר לְחַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
שנטמאו ידיו. וכן הוא בס"א וה"נ גרסינן במ"ה פ"ב דחגיגה ומ"מ לאו דוקא שצריך שיטמאו ב' ידיו אלא באחד מהן סגי כך פסק הרמב"ם בפ"ג מה"פ (ה"ד) וכתב הכ"מ דמשמע ליה כן ממתני' ב' פ"י וכמ"ש שם (ד"ה שנגע):
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
לָגִין שֶׁל חַטָּאת שֶׁנִּטְמְאוּ אֲחוֹרָיו, נִטְמָא תוֹכוֹ, וּמְטַמֵּא אֶת חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה. הַזּוֹג וְהָעִנְבָּל, חִבּוּר. כּוּשׁ שֶׁל רוֹבָן, לֹא יַזֶּה לֹא עַל הַכּוּשׁ וְלֹא עַל הַפִּיקָה. וְאִם הִזָּה, מֻזֶּה. שֶׁל פִּשְׁתָּן, חִבּוּר. עוֹר שֶׁל עֲרִיסָה שֶׁהוּא מְחֻבָּר לַפִּיקוֹת, חִבּוּר. הַמַּלְבֵּן, אֵינוֹ חִבּוּר לֹא לְטֻמְאָה וְלֹא לְטָהֳרָה. כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים הַקְּדוּחוֹת, חִבּוּר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אַף הַחֲרוּקוֹת:
ברטנורה
שנטמאו אחוריו. במשקין טמאין. דלשאר טהרות לא נטמא תוכו, אבל לחטאת אינו כן:הזוג והענבל חיבור. שאם הזה על אחד מהן, חבירו טהור. וזוג הוא הפעמון, וענבל הוא הפטיש שבפנים המכה בפעמון שעל ידו מקשקש:כוש של רובן. פלך שטווין בו ארבי, הוא הגמי שעושין ממנו מחצלאות:לא על הכוש ולא על הפיקה. כלומר לא יזה לא על זה לבדו ולא על זה לבדו, דלא הוו חיבור. אבל צריך להזות על שניהן:פיקה. מה שמשימין בסוף הכוש להכבידו קרוי פיקה. בלע״ז פורסל״ו:ואם הזה. על אחד מהן בלבד, מוזה. ורמב״ם פירש, לא על הכוש ולא על הפיקה, אלא על קנה הברזל שרגילין לתת בראש הכוש שנקרא צנורא. ועליו מזין מפני שהוא עיקר הכלי, ועולה ההזאה לכוש ולפיקה:של פשתן חיבור. שהפלך שטווין בו פשתן דרכו להיות הפיקה מחוברת בכוש:עור של עריסה. עור שמשימין בעריסה של קטן ודרכו להיות מחובר בעריסה:המלבן. כמין קערות של עץ חקוקות שמכניסין בו כרעי המטה שלא ירקבו מלחלוחית הארץ. ודומה לו בפרק המוכר את הבית בבבא בתרא, מלבנות של כרעי המטה:אינו חיבור לא לטומאה. דאם נטמא זה לא נטמא זה:ולא לטהרה. דאם הזה על זה לא הזה על זה:הקדוחות חיבור. כגון ידות הסכינים שהברזל נכנס לתוך הבית יד של עץ או של עצם ומחובר בו הוי חבור, נטמא אחד מהן נטמא חבירו, וכן אם הזה על אחד מהן הזה על חבירו. קדוחות, לשון מקדח:אף החרוקות. לשון ויחרקו שן (איכה ב׳:ט״ז), כלומר אף הידות שהן חדות בראשן ומכניסן חודן בנקב שעושין בראש הכלי, כגון בית יד של רומח, אף אלו הוו חיבור. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי:
תוסופות יום טוב
הזוג והענבל חבור. פי' הר"ב שאם הזה על א' כו' וכ"ש אם נטמא א' כו' ול' הרמב"ם בפי"ב מה"פ [הלכה ט'] הזוג והענבל חבור לטומאה ולהזייה:
חבור. וה"מ כשמחוברין אבל שלא בשעת חבור אם נטמא זה לא נטמא זה תוס' פ"ו דשבת דף נ"ח (ד"ה מתיב) וכפירש"י שם:
לא על הכוש ולא על הפיקה. פי' הר"ב בשם הרמב"ם אלא על קנה הברזל כו' שבה פותלין וטווין בפי"ב מה"פ [ה"י]:
עור של עריסה שהיא מחובר לפיקות פי' הר"ב עור שמשימין וכו' וז"ל הר"ש ודרכו להיות מחובר בטבעות הקבועין בעריסה העשויין כעין פיקות: *
[המלבן. פי' הר"ב המלבן כמין קערות כו' ודומה לו בפ' המוכר את הבית בב"ב דפ"ט. גם הר"ש הביאה ולא ידעתי מה להם ולאבעי' דבעי ר' ירמיה שם ומשנה שלימה קתני מלבן בפי"ח דכלים מ"ג ובשאר דוכתי ומיהו הר"ש שם בכלים הביא ג"כ ראיה לפרש למלבן מהא דב"ב ומ"מ ק"ל על הר"ב והר"ש אמאי לא פירשו בכאן דבאין מיטלטל עמה דהיינו דלא מחברי למטה כלל. דאל"כ תקשה אההיא דכלים דהתם ואף על הרמב"ם בפירושו דהכא יש לתמוה כן וכן בחבורו בפ"ד דה' כלים (ה"ב) כתב מלבן המטה אם היה מלובש בפיקו' ויש לו רגלים שמחוברין עם המטה ה"ז מתטמא עם המטה. שהרי נותנים אותו בפני המטה והרי הוא כאחת מאבריה. ע"כ. ובספ"יב מה"פ סתם וכתב מלבן של מטות אינו חבור כו']: *
[אינו חבור וכו'. פי' הר"ב דאם נטמאו כו' וכן ל' הר"ש. ואין נראה כלל שיהיה כונתם שאם נטמא מלבן זה לא נטמא מלבן זה כו'. דממ"נ אם הם בלתי מחוברים במטה מהיכי תיתי להיותם נחשבים כלל לחבור והרי הם נפרדים זה מזה. ואם הם מחוברים במטה לא הם בלבד יטמאו זה מזה אבל אף המטה. ועוד שכבר הוכחתי לעיל דמיירי שאין מחוברין במטה ול' הרמב"ם שאם נגע בו טומאה לא נטמא המטה. ואם נגע טומאה במטה לא נטמא הוא וכן הוזה על המלבן לא טהרה המטה בזאת ההזאה וכן אם הוזה וכו' ע"כ. וכך הוא ג"כ כוונת הר"ב והר"ש ולא חשו לפרש]: *
[ולא לטהרה. עיין במתני' דלקמן]:
יכין
מלכת שלמה
8.
A flask for hatat waters whose outer part has become unclean, its inner part also becomes unclean, and it conveys uncleanness to another flask, and the other to another, even if they are a hundred. A bell and a clapper are regarded as connected. In the case of a spindle stick used for coarse material, one should not sprinkle on its stick or ring, but if he sprinkled on one, both are regarded as having been sprinkled upon. A spindle stick used for flax they are regarded as connected. If a leather cover of a crib is fastened to its knobs, both are regarded as connected. The base is not regarded as connected either in respect of uncleanness or cleanness. All drilled handles of utensils are regarded as connected. Rabbi Yohanan ben Nuri says: also those that are wedged into holes in the utensils.משנה ט
הַסַּלִּים שֶׁבַּקַּנְתָּל, וְהַמִּטָּה שֶׁל טַרְבָּל, וְקֶרֶן שֶׁל כְּלִיבָה, וּקְרָנִין שֶׁל יוֹצְאֵי דְרָכִים, וְשַׁלְשֶׁלֶת הַמַּפְתְּחוֹת, וּשְׁלַל הַכּוֹבְסִים, וְהַבֶּגֶד שֶׁהוּא תָפוּר בְּכִלְאַיִם, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה:
ברטנורה
הסלים שבקנתל. סלים שדרכן להוליך בהן פירות או זבלים על גבי החמור והן מחוברין זה בזה:מטה של טרבל. כמין עז של ברזל שדשין בו את התבואה:קרן של כליבה. המטה של מתים עושים לה כמין קרן של ברזל וקושרין בו המת שלא יפול. וקורים למטה של מתים כליבה, שהיא עשויה ככלוב של עופות:וקרנים של יוצאי דרכים. קרני בהמה וחיה שמוליכים עמהם עוברי דרכים למלאות בהן מים לשתות:ושלשלת המפתחות. שלשלת שתולים בה המפתחות:ושלל של כובסים. דרך הכובסים לשלול הבגדים זה עם זה הקטן עם הגדול בשביל שלא יאבד:והבגד שהוא תפור בכלאים. שתי חתיכות של בגד צמר שתפרן בחוטי פשתן וסופו להפרד משום איסור כלאים, וכן שלל של כובסים סופו להפרד, ואפילו הכי הוי חיבור לטומאה:
תוסופות יום טוב
הסלים שבקנתל. פי' הר"ב סלים שדרכן להוליך וכו' על גבי החמור ולחמור קורין בל' ישמעאל קנתל. הר"ש בשם הערוך:
והמטה של טרבל. פי' הר"ב כמין עז וכו'. והוא כלי בעל חוליות יתרכב קצת חלקים בקצתם הרמב"ם [וז"ל רש"י זבחים דף קי"ו ב' כמין עז של עץ ויש בו יתדות חדים (וגם עשוי) חריצין ומוליכו ומביאו על הקשין של דישה לאחר שנידש ומחתכין ונעשין (תרין) [תבן]. והר"ב שפירש שדשין בו כו' כן פירש"י בעכו"ם דף כ"ד ב']:
וקרנין של יוצאי דרכים. פי' הר"ב קרני בהמה וחיה שמוליכים כו' והם כלים בעלי חוליות. כמ"ש הרמב"ם:
ושלשלת המפתחות. והמפתחות נעשים חבור לטומאה ע"י השלשלת ולא להזייה. כ"כ הרמב"ם פי"ב מה"פ [הלכה ו']:
ושלל הכובסים וכו'. עיין עוד מזה במ"ו פ"ב דעוקצים: *
[חבור לטומאה ואינו חבור להזייה. לקח החומרא בשני הפנים. הרמב"ם בנא"י. וז"ל בפי"ב מה"פ כל מקום שאתה שומע חבור לטומאה ואינו חבור להזייה. אין זה אלא גזירה מדבריהם] (שם הלכה ד'): *
[להזייה ובמתניתין דלעיל קתני לטהרה. ואין להקפיד. ובמתני' דלקמן קתני נמי להזייה]:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
כִּסּוּי מֵחַם שֶׁהוּא מְחֻבָּר לְשַׁלְשֶׁלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חִבּוּר לַטֻּמְאָה וְאֵינוֹ חִבּוּר לַהַזָּיָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, הִזָּה עַל הַמֵּחַם, הֻזָּה הַכִּסּוּי. הִזָּה עַל הַכִּסּוּי, לֹא הֻזָּה הַמֵּחָם. הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהַזּוֹת, חוּץ מִטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וְהָאִשָּׁה. וְתִינוֹק שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת, הָאִשָּׁה מְסַעַדְתּוֹ וּמַזֶּה, וְאוֹחֶזֶת לוֹ בַמַּיִם וְהוּא טוֹבֵל וּמַזֶּה. אִם אָחֲזָה בְיָדוֹ, אֲפִלּוּ בִשְׁעַת הַזָּיָה, פָּסוּל:
ברטנורה
מיחם. קומקום של נחושת שמחממים בו המים:חוץ מטומטום ואנדרוגינוס. לפי שהן ספק אשה, ואשה אינה כשרה להזות, דכתיב וטבל במים איש טהור, איש ולא אשה, טהור, לרבות את הקטן. והזאה יליף מטבילה דאתקוש להדדי:האשה מסעדתו. מסייעתו, כדמפרש בסיפא דאוחזת לו במים:אם אחזה בידו אפילו בשעת הזאה פסול. לא מיבעיא בשעת טבילה דכי כתיב איש ולא אשה, בטבילה הוא דכתיב, אלא אפילו בשעת הזאה דלא כתיב קרא בהזאה, אפ״ה אם אחזה בידו, פסול, דגמרינן הזאה מטבילה:
תוסופות יום טוב
הכל כשרים להזות. לאתויי ערל פירוש שמתו אחיו מחמת מילה כדר"א דאמר ר"א ערל שהזה הזייתו כשרה. גמ' פ"ק דערכין דף ג'. ובפ"ח דיבמות דף ע"ב מפרשינן טעמא דר"א מידי דהוה אטבול יום שאע"פ שאסור בנגיעה לתרומה. כשר לפרה. ואני תמה דבפ"ה מ"ד [ד"ה ובאנדרוגינוס] כתבתי בשם התוס' שדקדקו מדלא קתני התם טומטום. דלכ"ע פסול לקדש. לפי שהוא ספק ערל. והא הכא מרבינן לערל דכשר להזות. ואין לחלק בין קדוש להזייה לענין ערל. דדוקא מאי דכתיבו בפרשת פרה אמרינן דכולה פרשתא משמע מוציא מיד משמע. ומשמע ממילא. כמ"ש לעיל שם. ועוד אכתוב זה בדבור דלקמן. אבל ערל דמסברא בעלמא איכא להכשירו או לפוסלו אין לחלק ביה שאם הסברא להכשירו בהזייה מידי דהוה אטבול יום. א"כ בקדוש נמי. ואם סברא לפוסלו כי טמא א"כ בהזייה נמי. ובגמרא דיבמות מותבינן ברייתות אהדדי. חדא דמכשיר ערל להזייה וחדא דפסלה ערל לקידוש. ומשנינן כתנאי. ש"מ דאין לחלק ביניהם. ומשום דהזייה עיקר טהרה. רבותא אשמועינן ההכשר בהזייה. והוה נמי רבותא לאשמועינן הפסול בקידוש. ולעולם כי הדדי נינהו. דמאן מכשיר בחדא מכשיר באידך. וכן בפסלות. ולאידך גיסא איכא נמי למתמה. דמאי שנא דאמתני' דהכא אמרינן לאתויי ערל. ואילו במתני' דפ"ה לא אמרי' הכי. אלא לר"י לאתויי קטן ולרבנן לאתויי אשה. והמ"נ למימר במתני' דהכא לר"י לאתויי אשה ולרבנן לאתויי קטן. ומדלא אמרינן הכי. משמע דדוקא הכא בהזיה מרבינן ערל להכשיר. ואילו לעיל בקידוש לא מכשרינן וכמ"ש שם בשם התוס' אלא שאין טעם לחלק וכ"ש שנכשיר בהזייה שהיא עיקר הטהרה ונפסול בקידוש. ועוד דאי איתא דאיכא לאפלוגי. אמאי לא משני הכי גמרא דיבמות כי מותבינן לשתי הברייתות אהדדי. דהא המכשרת מתניא בהזייה. והפוסלת מתניא בקידוש. וה"ל לשנויי דשאני קידוש מהזייה. והנראה בעיני הוא דודאי דקידוש והזייה כי הדדי נינהו. וכדמוכח סוגיא דיבמות בהדיא. ודקדוקן של התוס' נמי דייקא ממתני' דלעיל דערל פסול לקדש דיוקא הוא ואה"נ דלהזייה ג"כ פסול. וסוגיא דערכין דאמרינן אדהכא לאתויי ערל שכשר להזות. אה"נ דאף לקדש כשר. וסברא דמתני' דהכא ודהתם פליגא דודאי מדהתם איכא למידק דערל פסול כדדייקו התוס'. וא"ת ומאי דוחקא דסוגיא דערכין למוקמא בפלוגתא י"ל משום דלמימרא דהכל כשר לאתויי קטן. הוא דוחק. דהא בהדיא תני לה חוץ מתינוק שאין בו דעת. שמעינן בהדיא דאילו קטן שיש בו דעת כשר. ולא איצטריך למיתני הכל הלכך ניחא ליה טפי למימר לאתויי ערל ואתיא כר"א דמכשיר בערל. ובודאי דה"ה לקידוש אבל במתני' דלעיל לענין קידוש כיון דאיכא למידק מינה גופה דסברה דערל פסול לקדש כדדייקי התוס'. לא מצינן למימרא דהכל כשר לקדש דלאתויי ערל הוא דאתא. וצריכין לדחוקי אנפשין ולפרושי דהכל לאתויי אשה או קטן. אע"ג דבהדיא מתניא. ויוצא לנו מעכשיו דלעולם למ"ד ערל כשר להזות כשר ג"כ לקדש. ומ"ד פסול לקדש פסול ג"כ להזות. ודהני תרתי מתני' פליגי. ולענין הלכה ראיתי להרמב"ם בפ"י [הלכה ו'] שכתב הערל כשר להזות שאין הערל טמא. ובפ"ו לענין קידוש לא הזכיר דין הערל כלל. ונראה בעיני דסמך אדפ"י דלענין הזייה. ומשום דבהזייה איתמר בגמרא דערכין אמתני'. להכי כתבה אמתני' ומינה דה"ה לקידוש. והיינו דדייק [שם] למימר מילתא בטעמא. שהערל אינו טמא. לומר דמאן דפסל משום דסבר ערל כי טמא לית הלכתא כותיה. וממילא בקידוש נמי וכ"ש דכ"ש הוא להכשירו בקידוש. שאינו עיקר בטהרה כמו ההזייה. ומאי דמכרעה למפסק הכי. נ"ל משום דכיון דר"א שהוא אמורא קאמר דכשר ותניא כוותיה. אע"ג דתניא נמי איפכא. אית לן למפסק אליבא דאמורא. כיון דכוותיה תניא נמי:
חוץ מטומטום וכו'. פי' הר"ב דכתיב וטבל במים איש טהור איש ולא אשה כו' גמרא פ"ד דיומא דף מ"ג. ופירש"י דכיון דבקידוש מכשרינן באותה של אסיפה. ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה (כמ"ש הר"ב לעיל פרק ה' משנה ד') על כרחך איש טהור דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמפסל קטן וליהוי משמע ממילא. דא"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה. ואנא ידענא דבההיא לעיל מיניה קאי. וכי כתבינן למדרש איש ולא אשה על כרחך (משמע זה) מוציא מיד משמע. ע"כ. ותו בגמרא דרבי יהודה דפליג התם בקדוש על כרחין פליג נמי הכא. דכיון לדידיה אשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא. דא"כ לשתוק מיניה. וכתבו התוס' והר"ש (תימא) דבתוספתא תני בהדיא ר"י מכשיר בקטן. *[ומ"ש הר"ב והזאה יליף מטבילה. דאתקש להדדי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן]:
ותינוק שאין בו דעת. דהא אמרן במ"ג דהזייה צריכה כוונה. והלכך אע"ג דמרבינן קטן מטהור. לית לן לרבויי אלא כשיש בו דעת. ושמעינן מהכא דקטן דממעטינן בקידוש אפילו כשיש בו דעת. דהא אין בו דעת אף בהזייה לא מרבי' ליה וכולה פרשתא משמע זה מוציא מיד משמע. ולכך צ"ל דהא דאמרינן לעיל והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ו שאין בהן דעת להניח כמ"ש שם הר"ב (פ"ה מ"ד) לאו למימרא דאם יש בו דעת דכשר. אלא ה"ק יצאו אלו דמסתמא אין בהן דעת להניח. ולפיכך פסלן הכתוב ואפי' כי משכחת לקטן שיש בו דעת לא חלק הכתוב ופוסלים לכל קטן. אבל הכא בהכשר דמרבינן לקטן לא מצית אמרת דלא חלק הכתוב ומכשיר לכל קטן דודאי דלא הכשיר בקטן יותר מבגדול ובגדול כי לא נתכוין לא עביד ולא מידי ה"נ קטן כשאין לו דעת נמצא שלא נתכוין ולא עביד ולא מידי כך נ"ל. ומהר"ם ז"ל הגיה שיש בו דעת ונראה בעיני דלפי זה אדלקמיה קאי. וכדברי הרמב"ם והתו' שאכתוב לקמן ומ"מ הרמב"ם גורס כגי' הספר:
האשה מסעדתו. ל' הרמב"ם פ"י מה"פ (הל"ז) קטן שיש בו דעת שהזה והאשה מסעדתו וכו' וכן התוס' דיומא (שם ד"ה אשה) מפרשים שמסייעת לקטן. ונראה טעמא דנקט מלתא דשכיחא אבל לאו למימרא דדוקא בקטן מסעדתו ולא בגדול. שאין טעם לחלק:
יכין
מלכת שלמה
10.
The lid of a kettle which is joined to a chain: Bet Shammai say: these are regarded as connected in respect of uncleanness but not in respect of sprinkling. Bet Hillel say: if he sprinkled on the kettle, it is the same as if the lid also was sprinkled upon; but if he sprinkled on the lid only it is not the same as if the kettle also was sprinkled upon. All are eligible to sprinkle, except a tumtum, a hermaphrodite, a woman, and a child that is without understanding. A woman may assist [a man] while he sprinkles, and hold the water for him while he dips and sprinkles. If she held his hand, even if only at the time of sprinkling, it is invalid.משנה יא
טָבַל אֶת הָאֵזוֹב בַּיּוֹם וְהִזָּה בַיּוֹם, כָּשֵׁר. בַּיּוֹם וְהִזָּה בַלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְהִזָּה בַיּוֹם, פָּסוּל. אֲבָל הוּא עַצְמוֹ טוֹבֵל בַּלַּיְלָה וּמַזֶּה בַיּוֹם, שֶׁאֵין מַזִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה. וְכֻלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, כָּשֵׁר:
ברטנורה
ביום והזה בלילה פסול. דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, ביום ולא בלילה. ואתקש טבילה להזאה, דכתיב וטבל במים איש טהור והזה, מה הזאה ביום אף טבילת אזוב ביום:טובל בלילה ומזה ביום. היכא דשהה טבילתו ולא הזה ביום השביעי, כשבא להזות בשמיני או בתשיעי ועשירי יכול להקדים טבילה להזאה. אבל הטובל בשביעי כמצותו, מזה תחלה ואח״כ טובל, דכתיב וחטאו ביום השביעי והדר וכבס בגדיו ורחץ במים:משעלה עמוד השחר כשר. דמשם ואילך הוא יום, דכתיב (בנחמיה ד׳:ט״ו,) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכתיב (שם) והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה:
תוסופות יום טוב
טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר. עיקר מצותו כך היא ומשום דבעי למתני סיפא פסול תנא הכא כשר *(ואע"ג דלא איצטריך למתנייה כלל אגב אחריני נקטיה. וכמ"ש כיוצא בזה בשם התוס' ברפ"ז דזבחים) א"נ לאשמועינן דאע"ג דשהה בינתיים הרבה. וה"ק טבל את האזוב ביום ואח"כ הזה ביום אע"פ ששהה הרבה בין טבילה להזייה. אפ"ה כשר והיינו דבנ"א גרסי' ביום והזה ביום שלאחריו פסול. למימרא דשהיית לילה שבנתים מפסקת אבל שהיית כולה יומא אינו מפסיק. כך נ"ל: טובל בלילה ומזה ביום. פי' הר"ב כשבא להזות בח' או בט' וי'. בפסיקתא דריש ליה מוחטאו ביום הז' דמיותר. דהא כתיב והזה וגו' ביום הג' וביום הז'. הכ"מ פי"א מה"פ: וכלן שעשו וכו'. ניחא טפי ה"ל למתני ואם עשאן כו' דכיון שאין כאן אלא שתים טבילה והזאה. לא שייך שפיר למתני וכלן אבל תנא מסרך סריך בלישנא דמתני' דפ"ב דמגילה נ"ל: סליקא לה מסכת פרה
יכין
מלכת שלמה