First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָאוֹרֵג שְׁלשָׁה חוּטִין בַּתְּחִלָּה וְאַחַת עַל הָאָרִיג, חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף, שִׁעוּרוֹ שְׁנֵי חוּטִין:
ברטנורה
רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה. אם זו תחלת אריגתו של בגד אינו חייב עד שיארוג ג׳ חוטין, ואם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחד דמצטרף עם השאר. ואין הלכה כר״א:
תוסופות יום טוב
האורג. אע"ג דהצד צבי ומלאכותיו נשנית בסמוך למלאכת הכותב אפ"ה הקדים לפרש דיני אורג ודכוותיה משום דדמיין בשיעורא דכותב בשתי אותיות חייב וכן אורג בשתים ואף ר"א ס"ל בשתים אלא דמחלק בין אלימי לקטיני כדאיתא בגמ'. [* עוד עי' בכריתות פ"ד מ"ב] ומשום דבאורג איכא פלוגתא הקדים לשנותה קודם העושה שתי בתי נירין כדי לסומכו לאינך דלית בהו פלוגתא ושיעורן נמי בשנים:
ואחת על האריג. ומתני' ה' דפי"ב כתב אות א' סמוך לכתב דלא כר"א כדאיתא התם בגמ' [* ועיין במשנה ב' בפ"ד דכריתות]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ב
הָעוֹשֶׂה שְׁנֵי בָתֵּי נִירִין בַּנִּירִין, בַּקֵּרוֹס, בַּנָּפָה, בַּכְּבָרָה וּבַסַּל, חַיָּב. וְהַתּוֹפֵר שְׁתֵּי תְפִירוֹת, וְהַקּוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפֹּר שְׁתֵּי תְפִירוֹת:
ברטנורה
שתי בתי נירין. שנתן שני חוטין של שתי בניר שקורין ליצ״ש:בנירין. מפרש בגמ׳ שמרכיב שני פעמים [כל] חוט של שתי בניר ובפעם השלישית מרכיבו על חוט המורכב על הקנה:בקירוס. יריעה ארוגה מסיב של דקל:
תוסופות יום טוב
[* בנירין. כתב הר"ב מפרש בגמ' שמרכיב שתי פעמים כל חוט של שתי כו' וז"ל הגמ' מאי בנירין אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא ופירש"י שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ"א ופעם שלישית מרכיבו על חוט שקורין ליצ"א המורכב על הקנה ע"כ ולא יכולתי לעמוד על הפי' הזה מפני שכשרציתי להבינם בקשתי לראות מלאכת האורג כיצד הוא וכשראיתיו לא מצאתיו באופן שיכולתי ליישב בו את הפי' הזה ואמנם יכולתי להסכים דברי אביי עם אופני כלי האריגה שראיתי בענין אחר מהפי' הזה וזהו בהקדים מה ששנינו בריש פכ"א ממסכת כלים הנוגע בכובד העליון ובכובד התתתון בנירים ובקירוס והכובדים פי' הר"ב שם שהם שני עצים עגולים הא' סמוך לו אשר עליו יוכרך הבגד הנארג אחת לאחת והוא הנקרא העליון והב' הוא אשר עליו כרוך השתי אשר יהיה נארג והוא הנקרא התחתון והנירים הם חוטין הארוגין על הקנה ובעבורן מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט [זה הל' תקנתיו לעיל פ"ז משנה ב'] וקירוס מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים ע"כ. והנה הנירים שהם חוטים כו' הנה הנם עשויים באופן זה שתלוים סמוכים ותכופים וכפולים בקנה ולמטה בקצותם הם גם כן כפולים על קנה מלמטה וכמו שפירש"י והר"ב בניר שקורין ליצ"ש כך פי' הר"ב ג"כ בשקלים פ"ח משנה ה' על נימין והתם כפולים עד כ"ד לכך כאן נמי ע"ש כפילותם נקראים נירין. והנה כל שני חוטין הסמוכין קשורים יחד בסמוך לשלישותם ממעל וכן עוד קשר בקצת ריוח מהקשר של מעלה ונמצא שבין כל אלו שני חוטין יש קצת ריוח והיינו בכדי חוט שתי ההולך ביניהם וחוט שתי אחר סמוך לו הולך בבין שני הקשרים הנזכרים וכן כל חוט שתי הולך בין הרווחים וחוט אחד בין הקשרים עד גמירא כל רוחב חוטי שתי שעל כובד התתתון והנירים הם שנים סמוכים זה לזה כדי שכל חוט שבנירים בין הרווחים של האחד הולך בשני בין הקשרים והחוט שהולך בראשון בין הקשרים הולך בשני בין הרווחים וע"י כך יעלה זה החוט וירד זה ויבא הערב כו' כמ"ש בשם הערוך לעיל פ"ז. והקירוס דתנן התם שהוא כעין מסרק עשוי מעצים דקים סמוכים מאד זה לזה רק קצת ריוח ביניהם בכדי חוט ומחוברים למעלה ולמטה ע"י קנה דק וכל חוטי השתי הולכים בין הרווחים ומעתה הא דאמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא נ"ל דהני תרתי שהם סמוכים ועשויים מן חוטין קשורים באמצעיתן ויש בין שני קשרים ריוח מה קרוים בי נירא שהוא כמו בתי נירין בלשון הקדש כדאמרי' בי פלניא בי נשא והלכך השלישי שאין בו כמו בתים קראו אביי נירא שהרי הוא כדמית נירא אע"פ שאינו מחוטין הנקראים ליצ"ש ותהא משנתינו כאילו שנויה העושה בשתי בתי נירין ובנירין ואין כל כך תימא שבמשנת כלים קורא קירוס מה שקורא כאן נירין שכן יש לכלי זה השלישי שתי מלאכות שהשתי עובר בתוכו כמו שעובר בשתי נירין הקודמין וגם בו מכין ומחברים הארוג לכך יתכן גם כן שיהיה לו שתי שמות כל שם על מלאכה אחת שעושין בו ועיין לקמן בסמוך]: [* בקירוס. פירש הר"ב יריעה ארוגה כו'. כך פירש הרמב"ם ובדבור דלעיל הראיתיך פירוש אחר מהר"ב והוא ג"כ מפירוש הרמב"ם רפכ"א דכלים וצ"ע טובא ובעיני נראה שזה עד מוכיח על מה שפירשתי לעיל דאביי כולל קירוס עם בתי נירין וקוראו נירין ומש"ה הוא שפירש הרמב"ם כאן ואחריו הר"ב דקירוס הוא יריעה כו' אך ודאי דאכתי צ"ע מי המכריח אותם לפרש בכלים בענין אחר ועוד קשיא לי דהרמב"ם בחבורו פ"ט מה"ש לא העתיק לקירוס והיה נ"ל ג"כ שזו ראיה לפירוש שלי בכאן דבנירין השנוי פה היא הקירוס שלשם אבל א"ל דל"ג כאן בקירוס דהא רב יודא מפרש בגמ' מאי קירוס ודוחק לומר דאף לזה ל"ג. ועוד קשה על הרמב"ם שהוסיף סבכה ואריגת חבלים ואין נראה לי שיהיה זה הפירוש של מצבייתא שאמר רב [א) בגמ' רב] יודא על קירוס ועיין עוד ברפכ"א דכלים ותמיהני שהראב"ד והמגיד והכ"מ כולם לא העירו בכל זה]:
בנפה ובכברה ובסל. פירש"י הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקונו ע"כ:
והתופר וכו'. משום דבעינן למתני הקורע בחמתו וכו' משום הכי קתני התופר וכו'. הקורע וכו' אף על גב דכבר תנא לה באבות מלאכות. גמ':
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
הַקּוֹרֵעַ בַּחֲמָתוֹ וְעַל מֵתוֹ, וְכָל הַמְקַלְקְלִין, פְּטוּרִין. וְהַמְקַלְקֵל עַל מְנָת לְתַקֵּן, שִׁעוּרוֹ כַמְתַקֵּן:
ברטנורה
הקורע על מתו וכו׳ במת שאינו חייב לקרוע עליו הוא דהוי מקלקל ופטור, אבל על מת שחייב לקרוע עליו, מתקן הוא וחייב:ובחמתו וכל המקלקלים פטורין. הא מתניתין אדחיא לה, והלכה שהקורע בחמתו חייב, שאף ע״פ שמקלקל הוא אצל הבגד, מתקן הוא אצל יצרו ודעתו מתישבת עליו בכך:
תוסופות יום טוב
הקורע על מתו. פי' הר"ב אבל על מת שחייב לקרוע עליו מתקן הוא. גמ'. ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל ולקרוע שאינן מאותן האמורים בפ' אמור וכתב הרמב"ם שהקורע על מתו שחייב לקרוע חייב משום דדעתו מתישבת וחומו מתפשר וכו' וכן כתב גם כן בחבורו פרק עשירי ולכאורה קשה לומר כן דלדבריו דכשהוא קורע על המת. משכך חמתו בכך ודבר זה נראה שאסור שהרי משנה שלימה שנינו בסוף ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ופירשו בשמחה ובלב טוב ולכבוש כעסו ועוד דאם כן כשקורע על המת שאינו חייב להתאבל עליו משכך נמי חמתו בקריעתו אלא שכל זה יש לדחות דמאי דאמרן שדבר זה אסור לא קשיא ולא מידי דבגמ' העלו דמקרע בגדיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים ואפילו הכי לענין חיוב דשבת סבירא ליה להרמב"ם דחייב שהרי שיכך חמתו. ודמוקים בגמ' למתניתין בקורע למרמי אימתא אאינשי ביתא שזה מותר. תירץ המגיד בפרק ח' מה"ש משום דמשמע ליה דמתניתין דומיא דקריעת מת דשרי מיירי אבל לעולם לענין מלאכת שבת אפילו בדבר של איסור חייב כיון שמשכך חמתו. ודקשיא אם כן אפילו על שאר המתים נמי. יש לומר דכיון שלא חייבתו התורה להתאבל אין כאן שיכוך חימה ולא צער שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כל כך בשאר מתים כלל. ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע ועם כל זה שכתבתי לא נחה דעתי בכך לומר שעל ידי הקריעה דעתו מתישבת וכי ציוו חכמים כן הפך משנתינו שחייב לברך כו' ועוד קשה לי דלמה לא יתחייב במתו מטעם שעושה המצוה ומתקן חיוב המוטל עליו לקרוע ואע"פ שהמצוה מדרבנן היא כמ"ש המגיד בריש פרק ח' מהלכות אבל לא יהיה זה קל וגרוע ממה שנחשיב למשכך חמתו וכי לא הוי תיקון יותר כשמקיים מה שיש עליו חובה מדרבנן וגזרו מיתה לשאינו קורע כמ"ש שם מהתיקון שעושה במשכך חמתו. וא"ת התורה שאסרה הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום שחכמים ציוו לקרוע. לא מחכמה שאלת על זה דהתורה כשאסרה אסרה הקריעה דומיא דהוה במשכן כמפורש במשנת אבות מלאכות. אלא שאחרי שהחכמים ציוו לקרוע על המת שחייב להתאבל עלי' אמרו ז"ל שהעושה כן בשבת יתחייב על הקריעה שעושה מלאכה בשבת שהרי מלאכת תיקון הוא עכשיו ועוד שהרי בגמ' תירצו כן אדתני מתו חייב דאיירי במי שחייב לקרוע עליו ולא תירצו דקא עביד נחת רוח ליצרו אלא אדתני בחמתו חייב. ומיהו בתוספות דבור המתחיל הא רבי יהודה כו' פירשו בשם ר"י דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אלא כשמתקן גם דבר אחר מלבד המצוה. ולהכי הוי קריעה תיקון לפי שבקריעה מתקן את הבגד שיוכל ללובשו בכל שעה ואין בו חמום עד כאן. הרי שסוברים שעל ידי הקריעה נסתלק חימומו. [* והחכמת שלמה הגיה תיבת ואין שצ"ל ואית ולא נהירא לי לפי שכל לשונם זה הוא לשון הקודש ויכניסו בו תיבה אחת ארמית והיו יכולין לכתוב גם בלשון הקודש היינו לכתוב ויש] ו[* לכן] נראה עם היות שאין דעת חכמים במצותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם שמברך על הטובה. מכל מקום האמת כך הוא שעל ידי זה מסתלק חמומו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
שִׁעוּר הַמְלַבֵּן וְהַמְנַפֵּץ וְהַצּוֹבֵעַ וְהַטּוֹוֶה, כִּמְלֹא רֹחַב הַסִּיט כָּפוּל. וְהָאוֹרֵג שְׁנֵי חוּטִין, שִׁעוּרוֹ כִּמְלֹא הַסִּיט:
ברטנורה
המלבן. את הצמר, והמנפצו והצובעו והטווה ממנו, שהן כולן אבות מלאכות, שיעורן כדי שיטוה מאותו הצמר חוט ארוך כמלא רוחב הסיט כפול. והסיט הוא כדי הפסק שיש בין אמה לאצבע כל מה שיוכל אדם להרחיבו, וכשיעור הריוח הזה שתי פעמים הוא הסיט כפול. וריוח שבין גודל לאצבע פעם אחת הוא ג״כ כמלא רוחב הסיט כפול, מפני שיש בו כפלים כאותו שיש בין אמה לאצבע:האורג שני חוטין. שיעורן ברוחב הבגד כמלא הסיט, שאע״פ שלא ארגן על פני כל רוחב הבגד חייב:
תוסופות יום טוב
שיעור המלבן וכו'. [הא] דמקדים להו קודם שיעור האורג אע"ג דבאורג קיימינן השתא הואיל ושיעורן ג"כ בסיט כמו האורג וגם הוא כפול להכי אקדמינהו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל וּצְבִי לַבַּיִת, חַיָּב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, צִפּוֹר לַמִּגְדָּל, וּצְבִי לַבַּיִת וְלֶחָצֵר וְלַבֵּיבָרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבֵּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, מְחֻסַּר צִידָה, פָּטוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסַּר צִידָה, חַיָּב:
ברטנורה
הצד צפור. עד שהכניסו למגדל של עץ, ארמאריא״ו בלע״ז, חייב, שזו הוא צידתו, אבל אם הכניסו לבית אינו נצוד בכך:וצבי. נצוד משהכניסו לבית ונעל בפניו, אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה:ולביברין. קרפיפות המוקפים חומה שמכניסין שם חיות ונשמרים שם:כל המחוסר צידה. שקשה לתפשו שם, כגון שאינו מגיע לו בשחיה אחת ששוחה לתפשו, והלכה כרשב״ג [דמפרש] למלתייהו דרבנן:
תוסופות יום טוב
הצד צבי וכו'. כבר כתבתי בריש פירקין שהדין היה להקדים דיני הצד קודם דיני האורג אלא מהטעם שכתבתי שם הקדים דיני האורג והשתא דסיימינהו נקט דיני הצד ולא דיני הקושר אע"פ שהוא נשנה באבות מלאכות בין האורג להתופר ושנתפרשו דינם ביחד מהטעם שהתבאר לעיל:
רבן שמעון בן גמליאל אומר. וכתבו הר"ב והרמב"ם והל' כמותו דמפרש וכו'. ואע"ג דתני ליה בלישנא דפליג אשכחינן טובא דכוותיה וכתבתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים:
יכין
מלכת שלמה
5.
Rabbi Judah says: he who hunts a bird into a tower trap, or a deer into a house, is liable; But the sages say: [he who hunts] a bird into a tower trap, and a deer into a house, courtyard or corral. Rabbi Shimon ben Gamaliel says: not all corrals are the same. This is the general principle: if it lacks further work of hunting, he is exempt. If it does not lack further work of hunting, he is liable.משנה ו
צְבִי שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְנָעַל אֶחָד בְּפָנָיו, חַיָּב. נָעֲלוּ שְׁנַיִם, פְּטוּרִין. לֹא יָכֹל אֶחָד לִנְעֹל וְנָעֲלוּ שְׁנַיִם, חַיָּבִין. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:
ברטנורה
צבי שנכנס. מאליו לבית ונעל אחד בפניו, זו היא צידתו:נעלו שנים פטורים. דהוו להו שנים שעשאוה:לא יכול אחד לנעול. אורחיה הוא לנועלו בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלאו איהו לא מתעבדה:ורבי שמעון פוטר. ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
נעלו שנים וכו'. תני לה חדא זימנא במשנה ה' פ"י ומשום מתני' דבתרא תני לה הכא זימנא אחריתי כמו שתרצו בגמ' לעיל במשנה ב':
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
יָשַׁב הָאֶחָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא מִלְּאָהוּ, יָשַׁב הַשֵּׁנִי וּמִלְּאָהוּ, הַשֵּׁנִי חַיָּב. יָשַׁב הָרִאשׁוֹן עַל הַפֶּתַח וּמִלְּאָהוּ, וּבָא הַשֵּׁנִי וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁעָמַד הָרִאשׁוֹן וְהָלַךְ לוֹ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָּטוּר. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה, לְנוֹעֵל אֶת בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְנִמְצָא צְבִי שָׁמוּר בְּתוֹכוֹ:
ברטנורה
השני חייב. שהוא צד אותו:הא למה זה דומה. מאחר שנצוד ע״י ראשון:לנועל את ביתו לשמרו. ולא לצוד:ונמצא צבי. שהוא נצוד כבר שמור בתוכו, כך זה אף על פי שעמד ראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול. והשני פטור האמור במתניתין, פטור ומותר:
תוסופות יום טוב
[* אף ע"פ שעמד הראשון והלך לו. כלומר לפנים אל תוך הבית דאלת"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפי'. נ"ל]:
ונועל את ביתו וכו'. וכתבו התוס' וא"ת מאי אולמיה דהך מהך ונראה לריב"א דס"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה הוא בא:
ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' הר"ב צבי שהוא נצוד כבר וכן לשון רש"י ופירש הר"ן כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאילו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אף ע"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי נצוד מחמת השני אי נמי כגון שהיה צבי קשור בבית זה ונעל שאעפ"י שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתת את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם לאחר שנסתלק הראשון ע"כ:
יכין
מלכת שלמה