First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הֲרֵי עָלַי עִשָּׂרוֹן, יָבִיא אֶחָד. עֶשְׂרוֹנִים, יָבִיא שְׁנָיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. הֲרֵי עָלַי מִנְחָה, יָבִיא אֵיזוֹ שֶׁיִּרְצֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָבִיא מִנְחַת הַסֹּלֶת, שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת שֶׁבַּמְּנָחוֹת:
ברטנורה
הרי עלי עשרון. פירשתי כמה עשרונים אביא ואיני יודע כמה אמרתי:יביא ששים עשרונים. דאי בציר מהכי נדר, לא איכפת ליה, דמתני ואומר מה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה. ובטפי מהכי ליכא לספוקי, דאין מנחה אחת יתירה מששים עשרון:הרי עלי מנחה. האומר הרי עלי מנחה סתם:יביא איזה שירצה. מחמש מנחות:מיוחדת. שנקראת מנחה סתם ואין לה שם לווי. וכל שאר מנחות יש להם שם לווי, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
הרי עלי עשרון יביא אחד. פשיטא. וכן עשרונים נמי פשיטא דמיעוט [עשרונים] שתים. פירשתי ואינו יודע כו'. איצטריך ליה. גמ':
יביא איזה שירצה. פי' הר"ב מחמשת המנחות דחמשה הן. כדפי' הר"ב לקמן. וכתבו התוס' אבל במנחת נסכים לא אכוון אע"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום [כמ"ש הר"ב בסוף פרק דלעיל] דסתמא דעתיה אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
[One who says], “I take upon myself to bring a tenth,” he must bring one [tenth]. “Tenths,” he must bring two [tenths]. [If he said,] “I specified [a certain number of tenths] but I do not know what number I specified,” he must bring sixty tenths [If he said,] “I take upon myself to bring a minhah,” he may bring whichever kind he chooses. Rabbi Judah says: he must bring a minhah of fine flour, for that is the distinctive [one] among the menahot.משנה ב
מִנְחָה, מִין הַמִּנְחָה, יָבִיא אֶחָת. מְנָחוֹת, מִין הַמְּנָחוֹת, יָבִיא שְׁתָּיִם. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא חֲמִשְׁתָּן. פֵּרַשְׁתִּי מִנְחָה שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן. רַבִּי אוֹמֵר, יָבִיא מְנָחוֹת שֶׁל עֶשְׂרוֹנִים מֵאֶחָד וְעַד שִׁשִּׁים:
ברטנורה
מנחה מין המנחה. האומר הרי עלי מנחה, או מין מנחה: יביא אחת מן המנחות האמורות בפרשה:מנחות עלי. או שאומר מין מנחות עלי, יביא שתי מנחות ממין אחד:פירשתי. מיני מנחות שאביא, ואיני יודע כמה מינים הם שנדרתי להביא:מביא חמשתן. מנחת סולת, מנחת מרחשת, מנחת מחבת, מנחת מאפה תנור והיא באה שני מינים, חלות ורקיקין: פירשתי מנחה של עשרונים בכלי אחד, ואיני יודע כמה עשרונים קבעתי בה:יביא ששים עשרון. דטפי מהכי ליכא לספוקי. ואי בציר מהכי נדר לא איכפת לן, דמתנה ואומר כמה שפירשתי יהא לנדרי והשאר יהא לנדבה:רבי אומר. כיון דאמר מנחה דמשמע חדא, אלמא בכלי אחד קבעה, ואם יביא ששים בכלי אחד, שמא בציר מהכי נדר והוי מנחה יתירה, דאית ליה לרבי דקביעותא דמנא מלתא היא, הלכך יביא ששים מנחות מאחת ועד ששים, חדא של עשרון אחד, וחדא של שנים, וחדא של שלשה, וחדא של ארבע, עד ששים. שנמצא מביא בין הכל אלף שמונה מאות ושלשים עשרון, דודאי חדא מינייהו נדר, ואינך נדבה. ואין הלכה כרבי:
תוסופות יום טוב
רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים. פירש הר"ב. כיון דאמר מנחה. דמשמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה כו'. אבל במשנה דלעיל לא פליג דההיא באומר פירשתי עשרונות. אבל לא קבעתים בכלי אחד דמייתי ששים עשרונות בס' מאני. גמ' לעיל. וקשיא לי דא"כ אמאי סגי לעיל בס' כיון דלא קבעה בכלי אחד. דלא אמרן בפרק דלעיל משנה ד' דאין מביא אלא ששים אלא בכלי אחד משום דאין ראוי להבלל. וז"ל הרמב"ם בפי"ב מהקרבנות המנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהן כל מה שירצה אפילו אלף עשרון. ע"כ. וא"כ היה לנו לחייבו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. כדתנן לקמן במשנה ד'. ונ"ל דהכא דמי טפי למתניתין ה' דיביא כיום המרובה. דהא ס' עשרון יום מרובה הוא כדלעיל:
מאחד ועד ששים. כתב הר"ב שנמצא מביא בין הכל אלף תת"ל עשרון. בברייתא. ופירשו התוס' כיצד קח בידך מאחד ועד ששים וצרוף תחלתן לסופן עד האמצע. כגון אחד וששים הם ס"א ב' ונ"ט הם ס"א ג' ונ"ח הם ששים ואחד. כן תמנה עד שלשים דשלשים ושלשים ואחד הם ששים ואחד. ויעלה לך שלשים פעמים ששים ואחד. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
2.
[If he said] “A minhah” or “a kind of minhah,” he may bring one [of any kind]. [If he said] “Menahot” or “A kind from menahot,” he must bring two [of any one kind]. [If he said,] “I specified [a certain kind], but I do not know what kind I specified,” he must bring the five kinds. [If he said,] “I specified a minhah of [a certain number of] tenths but I do not know what number I specified,” he must bring sixty tenths. But Rabbi says, he must bring menahot [of every number] of tenths from one to sixty.משנה ג
הֲרֵי עָלַי עֵצִים, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין. לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. חֲמִשָּׁה קֳמָצִים הֵן, הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לְבוֹנָה, לֹא יִפְחֹת מִקֹּמֶץ. הַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, יָבִיא עִמָּהּ קֹמֶץ לְבוֹנָה. הַמַּעֲלֶה אֶת הַקֹּמֶץ בַּחוּץ, חַיָּב. וּשְׁנֵי בְזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קֳמָצִים:
ברטנורה
לא יפחות משני גזירים. שתי בקעיות גדולות. דמיעוט עצים שנים:והמעלה את הקומץ בחוץ חייב. כרת, דהעלאה היא. ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא, הלכך חשיב חמשה קומצים ותו לא, ולא חשיב להאי דהמעלה קומץ בפנים לקומץ ששי:ושני בזיכים. של לחם הפנים:
תוסופות יום טוב
הרי עלי עצים. דת"ר קרבן [נפש כי תקריב קרבן מנחה] מלמד שמתנדבין עצים וכה"א דעצים אקרי קרבן והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) [*ובס"פ דלעיל מפקינן יין ושמן מקרבן. וה"נ מפקינן עצים מקרבן שכן שנוי בת"כ. ואע"ג שיש עוד קרבן מיותר. דהך דהכא ודלעיל איתא במנחות סלת ואידך גבי מאפה תנור הא דריש לה התם בת"כ ות"ק דבספ"ה. שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ומייתי לה התם בסוגיא. כמ"ש שם בס"ד ושם כתבתי דאף לר"ש דהתם איצטריך. ועיין עוד לקמן]:
לא יפחות משני גזירים ותנן נמי הכי בספ"ו דשקלים ופי' הר"ב ודוקא המתנדב עצים סתם. אבל הרוצה להביא אפילו עץ אחד יביא. וכ"כ התוספות בכאן מגמרא ירושלמי דשקלים:
[*לבונה. ה"נ מרבינן לה בת"כ מקרבן דלעיל דמרבינן מיניה יין ושמן עצים]:
לא יפחות מקומץ. ה"נ תנן לה התם. ופי' הר"ב שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה דכתיב והרים ממנו כו'. והכי איתא הכא בגמ' ואע"ג דבפרק קמא משנה ג' פירש הר"ב דבשני קרטין כשירה ויליף לה מקרא. היינו בדיעבד ומיהו הכא דנודר בלבונה בפני עצמה לא יצא אלא בקומץ דלהכי איצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין. בפני עצמה לא. ואיכא מאן דאמר דבבאה בפני עצמה [נמי פליג. והיא] פלוגתא דאמוראי בפ"ק דף י"א והרמב"ם פרק ט"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו ועיין עוד בפי' הר"ב דשקלים שכתב דוקא בסתם כו'. כדלעיל בעצים. [*וכתבו התוספות דבירושלמי דשקלים פליגי אי לשיעור יד הבעלים. או לשיעור יד כהן. ע"כ. והרמב"ם בחבורו שם העתיק לשון המשנה]:
המעלה את הקומץ בחוץ חייב. כתב הר"ב ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים כו'. וכ"כ רש"י. וכתבו התוס' וא"ת ומי סתם לן תנא כר"א דפי"ג דזבחים מ"ד דרבנן מחייבי בכזית בחוץ. וי"ל דקומץ דנקט לאו לאפוקי כזית. אלא לאפוקי מאידך דר"א מ"ו דאמר בשני בזיכי לבונה עד שיקריב שני קומצים. ולפי' זה לא מיירי בקומץ דסלת. ע"כ. וקצת קשה דא"כ ה"ל לשנות תחלה שני בזיכין כו':
ושני בזיכין טעונים שני קומצים. יליף לה בת"כ בג"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה. מה להלן מלא הקומץ. אף כאן מלא הקומץ. והיינו שני קמצים מלא הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה. תוספות פ"ק דף י"א:
יכין
מלכת שלמה
3.
[If one said,] “I take upon myself to bring [pieces of] wood,” he must bring not less than two logs. “Frankincense,” he must bring not less than a handful. There are five cases of [not less than] a handful: One who says, “I take upon myself to bring frankincense,” he must bring not less than a handful. One who voluntarily offered a minhah must bring a handful of frankincense with it. One who offered up the handful outside [the Temp] is liable. The two dishes [of frankincense] require two handfuls.משנה ד
הֲרֵי עָלַי זָהָב, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר זָהָב. כֶּסֶף, לֹא יִפְחֹת מִדִּינַר כָּסֶף. נְחשֶׁת, לֹא יִפְחֹת מִמָּעָה כָסֶף. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, הוּא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר לֹא לְכָךְ נִתְכַּוָּנְתִּי:
ברטנורה
לא יפחות מדינר זהב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא, דלמא נסכא דדהבא קאמר, דהיינו חתיכה של זהב:נחושת לא יפחות ממעה כסף. שיביא נחושת ששוה מעה כסף:פירשתי. כך וכך זהב:ואיני יודע כמה פירשתי. יביא כל כך עד שידע בעצמו שמעולם לא נתכוין לכל כך:
תוסופות יום טוב
הרי עלי זהב. *)זה לבדק הבית. הרמב"ם:
לא יפחות מדינר זהב. כתב הר"ב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא. דלמא נסכא דדהבא קאמר דהיינו חתיכה של זהב. גמ'. ובספ"ו דשקלים פי' הר"ב מביא אפילו צנורא שהיא כמין מזלג קטן. והוא מירושלמי דהתם והביאוהו התוס' דהכא ופירשו דנסכא היינו כדי לעשות צנורא. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ב מהלכות ערכין [הלכה יו"ד] כתב יביא לשון של זהב. יהיה משקלה. כדי שיאמר לא לכך נתכוונתי. ע"כ. סובר דירושלמי וגמ' דידן פליגי. ובגמרא אדמוקמינן דאמר מטבע פריך ודלמא פריטי. אמר רב פפא פריטי דדהבא לא עבדי אינשי:
כסף לא יפחות מדינר כסף. גמרא ודלמא נסכא. אמר רבי אלעזר דאמר מטבע. ודלמא פריטי אמר רב ששת באתרא דלא סגי פריטי דכספא:
יכין
מלכת שלמה
4.
“I take upon myself to offer gold,” he must bring not less than a golden denar. “Silver,” he must bring not less than a silver denar. “Copper,” he must bring not less than [the value of] a silver maah. [If he said] “I specified [how much I would bring] but I do not know what I specified,” he must bring until he says, “I certainly did not intend to give so much!”משנה ה
הֲרֵי עָלַי יַיִן, לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלשָׁה לֻגִּין. שֶׁמֶן, לֹא יִפְחֹת מִלֹּג. רַבִּי אוֹמֵר, שְׁלשָׁה לֻגִּין. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא כַיּוֹם הַמְּרֻבֶּה:
ברטנורה
הרי עלי יין. לנסכים:לא יפחות משלשה לוגין. שהן פחותים שבנסכים. רביעית ההין לכבש, תלתא לוגין הוו, שהין י״ב לוגין:שמן לא יפחות מלוג. שהפחות שבמנחה עשרון סולת, והיא טעונה לוג שמן:רבי אומר שלשה לוגין. כפחות שבמנחת נסכים, עשרון לכבש בלול ברביעית ההין שמן. ואין הלכה כרבי:כיום מרובה. כיום טוב ראשון של חג הסוכות כשחל להיות בשבת. שאותו היום מרובה בנסכים לקרבנות של חובת היום מכל שאר ימות השנה. דהוו שלשה עשר פרים וארבעה עשר כבשים וארבעה מוספים, ב׳ מוסף דשבת וב׳ מוסף דחג, ואילים שנים ושעיר אחד. והנסכים הצריכים לכולם מאה וארבעים לוג:
תוסופות יום טוב
הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין. דת"ר אזרח [בפרשת נסכים כתיב (במדבר ט״ו:י״ג) כל האזרח יעשה ככה וכולה קרא יתירה הוא] מלמד שמתנדבים יין. וכמה שלשה לוגין. [דבציר מהכי לא חזי] . ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף. ת"ל יהיה. יכול יפחות. ת"ל ככה. ועיין פ' דלעיל משנה ד':
שמן לא יפחות מלוג. פי' הר"ב שהפחות שבמנחה עשרון סלת. והיא טעונה לוג שמן. דשמן דבא בנדבה גמרינן ממנחת נדבה דתניא קרבן כלומר וכי תקריב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן [*כמ"ש בס"פ דלעיל] ודון מינה ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרא. דשמן הבא בפני עצמו הוי כנסכים דומיא דיין. הכי אמרינן בגמרא הכא וספ"י דזבחים. ואני תמיה דברפ"ד דשבועות פליגי ר"מ ורבנן ולרבנן דון מינה ואוקי באתרא והסוגיא כי הכא דאמרוה קמיה דרב פפא [*וקשיא דרבנן אדרבנן] וכ"ש דהתם הלכה כרבנן והכא כתבו הרמב"ם והר"ב דאין הלכה כרבי. וצריך לי עיון. ועיין מ"ש במ"ב פ"ז דזבחים:
פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. מן היין או מן השמן. רמב"ם ספי"ז מהקרבנות:
כיום המרובה. כתב הר"ב כיו"ט ראשון כו'. דה"ל י"ג פרים וכו'. וד' מוספים ב' מוספי דשבת. וב' מוספי דחג. לא דק אלא ב' תמידי היום ה"ל לחשוב במקום ב' מוספי דחג. ולכן ראוי ה"ל שיכתוב וד' כבשים ב' מוספי שבת וב' תמידי היום. וכן הוא בפירושו פרק דלעיל מ"ד. ומ"ש עוד ושעיר אחד ג"כ לפום ריהטא כתב כן. דהא חטאת הוא ואין לחטאת נסכים. כדתנן בפ"ט מ"ו. ומ"ש והנסכים הצריכים לכולם ק"מ לוג. שכן שנינו שם מ"ג ששה לפר. הרי לי"ג פרים ע"ח לוגין. שלשה לוגין לכבש. הרי לי"ח כבשים נ"ד לוגין. ארבע לאיל. הרי לשני אילים ח' לוגין וזה המספר שוה לשמן וליין:
יכין
מלכת שלמה
5.
[If one said,] “I take upon myself to bring wine,” he must bring not less than three logs. “Oil,” he must bring not less than one log; Rabbi says: not less than three logs. [If one said,] “I specified [how much I would offer] but I do not know how much I specified,” he must bring that quantity which is the most that is brought on any one day.משנה ו
הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יָבִיא כֶבֶשׂ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אוֹ תוֹר אוֹ בֶן יוֹנָה. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וָעֵגֶל. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וָעֵגֶל אַיִל גְּדִי וְטָלֶה. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, מוֹסִיף עֲלֵיהֶם תּוֹר וּבֶן יוֹנָה:
ברטנורה
הרי עלי עולה יביא כבש. ר׳ אלעזר בן עזריה אומר או תור או בן יונה. באתריה דתנא קמא לא היו קורים עולה סתם אלא לעולת בהמה, ופחותה שבעולת בהמה הוא כבש, הלכך יביא כבש. ובאתריה דר׳ אלעזר בן עזריה היו קורים עולה סתם גם לעולת העוף, הלכך יביא תור או בן יונה. ומר כי אתריה ומר כי אתריה:יביא פר ועגל. זכרים ולא נקבות. דעולה ליכא לספוקי אלא בזכרים. ומתניתין רבי היא דאמר לקמן המתנדב קטן והביא גדול לא יצא. אבל רבנן פליגי עליה ואמרי המתנדב קטן והביא גדול יצא, דיש בכלל מרובה מועט. והלכה כחכמים:פירשתי. אחד מקרבנות הבהמה ואיני יודע מאיזה מהן פירשתי. יביא מכל מיני בהמה הזכרים גדולים וקטנים, דהיינו פר ועגל איל ושעיר וגדי וטלה:פירשתי. את המין:ואיני יודע מה פירשתי. אם מין בהמה או מין עוף:
תוסופות יום טוב
הרי עלי עולה יביא כבש. רבי אליעזר בן עזריה אומר. או תור או בן יונה. כתב הר"ב. דל"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה. גמ'. וכתבו התוס' אע"פ שהיו רגילין לקנות קרבנות בירושלים כדאמרינן [בפ"ז דשקלים מ"ב מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה [והיינו בירושלים] ואמרו [בספ"ק דכריתות] מעשה ועמדו קינים ברבעתים מכל מקום דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע"כ:
איל וגדי. ולשון הר"ב איל ושעיר וגדי. וכ"כ רש"י. וז"ל התוס' ה"ג יביא פר עגל ואיל שעיר גדי וטלה. וי"ס דלא כתיב שעיר ועל כרחין גרסינן ליה כדקתני גבי שלמים שעירה. ע"כ. אבל הרמב"ם כתב וז"ל ושם [טלה] נופל על כבש ועל עז ע"כ. אלא דאי הכי לא לגרוס גדי שהוא בן שנה. כמו הכבש. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
6.
[If one said,] “I take upon myself to offer an olah,” he must bring a lamb. Rabbi Elazar ben Azaryah say: [he may bring] a turtle-dove or a young pigeon. [If he said,] “I specified a beast of the herd but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a calf. [If he said, “I specified] a beast of the cattle but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull, a bull calf, a ram, a he-goat, a he-kid, and a he-lamb. [If he said,] “I specified [some kind] but I do not know what it was I specified,” he must add to these a turtle-dove and a young pigeon.משנה ז
הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, וּשְׁלָמִים, יָבִיא כֶבֶשׂ. פֵּרַשְׁתִּי מִן הַבָּקָר וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פָר וּפָרָה עֵגֶל וְעֶגְלָה. מִן הַבְּהֵמָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, יָבִיא פַר וּפָרָה, עֵגֶל וְעֶגְלָה, אַיִל וְרָחֵל, גְּדִי וּגְדִיָּה, שָׂעִיר וּשְׂעִירָה, טָלֶה וְטַלְיָה:
ברטנורה
תודה ושלמים. תודה או שלמים:יביא כבש. פחות שבתודה ושלמים:יביא פר ופרה. דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות:ורחל. נקבה בת שתי שנים:גדי. בן שנה מן העזים:שעיר. עז בן שתי שנים:טלה. כבש בן שנתו:
תוסופות יום טוב
יביא פר ופרה. עגל ועגלה. ג"כ דעת ר'. הרמב"ם:
איל ורחל. פי' הר"ב. רחל נקבה בת שתי שנים. וה"ל לפרש איל בן שתי שנים כדתנן במ"ג פ"ק דפרה:
גדי וגדיה שעיר ושעירה טלה וטליה. וכן גי' הר"ב אבל במשנה שבגמ' גרסינן שעיר ושעירה קודם גדי וגדיה. וכדתנן לעיל וכך נראה דשונה אותם כסדר גדלם:
יכין
מלכת שלמה
7.
[If one said,] “I take upon myself to offer a todah or a shelamim,” he must bring a lamb. [If he said,] “I specified a beast of the herd but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a cow, a bull calf and a heifer. [If he said, “I specified] a beast of the cattle but I do not know what it was I specified,” he must bring a bull and a cow, a bull calf and a heifer, a ram and a ewe, a he-goat and a she-goat, a he-kid and a she-kid, a he-lamb and a ewe-lamb.משנה ח
הֲרֵי עָלַי שׁוֹר, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּמָנֶה. עֵגֶל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּחָמֵשׁ. אַיִל, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בִּשְׁתַּיִם. כֶּבֶשׂ, יָבִיא הוּא וּנְסָכָיו בְּסָלַע. שׁוֹר בְּמָנֶה, יָבִיא בְמָנֶה חוּץ מִנְּסָכָיו. עֵגֶל בְּחָמֵשׁ, יָבִיא בְחָמֵשׁ חוּץ מִנְּסָכָיו. אַיִל בִּשְׁתַּיִם, יָבִיא בִשְׁתַּיִם חוּץ מִנְּסָכָיו. כֶּבֶשׂ בְּסֶלַע, יָבִיא בְסֶלַע חוּץ מִנְּסָכָיו. שׁוֹר בְּמָנֶה וְהֵבִיא שְׁנַיִם בְּמָנֶה, לֹא יָצָא, אֲפִלּוּ זֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר וְזֶה בְמָנֶה חָסֵר דִּינָר. שָׁחוֹר וְהֵבִיא לָבָן, לָבָן וְהֵבִיא שָׁחוֹר, גָּדוֹל וְהֵבִיא קָטָן, לֹא יָצָא. קָטָן וְהֵבִיא גָדוֹל, יָצָא. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא יָצָא:
ברטנורה
יביא הוא ונסכיו במנה. כך נתפרש דינו בתורה שבעל פה, שיהא ערך השור עם נסכיו מנה: עגל יביא הוא ונסכיו בחמש. סלעים:אמר הרי עלי שור במנה. יביאנו במנה חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו:שור במנה והביא שנים במנה לא יצא. שהרי קבע שור במנה:קטן והביא גדול יצא, רבי אומר לא יצא. משום הכי תנא פלוגתא דרבי ורבנן הכא בסיפא, לפרושי, דרישא לאו דברי הכל היא אלא רבי היא ולא רבנן ואין הלכה כרבי:
תוסופות יום טוב
ונסכיו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם נקראים נסכים. כמ"ש הרמב"ם ברפ"ב מהלכות הקרבנות וכבר כתבתי זה במ"ג פ"ד דזבחים:
יכין
מלכת שלמה
8.
[If he said,] “I take upon myself to offer an ox,” he must bring one with its drink-offerings to the value of a maneh. “A calf,” he must bring one with its drink-offerings to the value of five selas. “A ram,” he must bring one with its drink-offerings to the value of two selas. “A lamb,” he must bring one with its drink-offerings to the value of one sela. If he said “An ox valued at one maneh,” he must bring one worth a maneh apart from its drink-offerings. “A calf valued at five selas,” he must bring one worth five selas apart from its drink-offerings. “A ram valued at two selas,” he must bring one worth two selas apart from its drink-offerings. “A lamb valued at one sela,” he must bring one worth one sela apart from its drink-offerings. [If he said, “I take upon myself to offer] an ox valued at a maneh,” and he brought two together worth a maneh, he has not fulfilled his obligation, even if one was worth a maneh less one denar and the other also was worth a maneh less one denar. [If he said] “A black one” and he brought a white one, or “a white one” and he brought a black one, or “a large one” and he brought a small one, he has not fulfilled his obligation. [If he said] “a small one” and he brought a large one, he has fulfilled his obligation; Rabbi says: he has not fulfilled his obligation.משנה ט
שׁוֹר זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו שְׁנָיִם. שְׁנֵי שְׁוָרִים אֵלּוּ עוֹלָה, וְנִסְתָּאֲבוּ, אִם רָצָה, יָבִיא בִדְמֵיהֶם אֶחָד. רַבִּי אוֹסֵר. אַיִל זֶה עוֹלָה, וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו כֶּבֶשׂ. כֶּבֶשׂ זֶה עוֹלָה וְנִסְתָּאֵב, אִם רָצָה, יָבִיא בְדָמָיו אַיִל. רַבִּי אוֹסֵר. הָאוֹמֵר אַחַד מִכְּבָשַׂי הֶקְדֵּשׁ, וְאַחַד מִשְּׁוָרַי הֶקְדֵּשׁ, הָיוּ לוֹ שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. שְׁלשָׁה, הַבֵּינוֹנִי שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ. פֵּרַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה פֵּרַשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר, אָמַר לִי אַבָּא וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה, הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן הֶקְדֵּשׁ:
ברטנורה
ונסתאב. שנפל בו מום. דבעל מום אקרי טמא כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, ובבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר, כדפרשינן בפרקין דלעיל:אם רצה יביא בדמיו שנים. ולא דמי לרישא דאמרינן שור במנה והביא שנים במנה לא יצא, דהתם דאמר הרי עלי שור במנה חייב עד שיביאנו, אבל הכא בשור זה ונסתאב שאני, דכיון דאמר שור זה אקריב עולה ונסתאב, אזל ליה נדריה, דתו לא מצי לקיומיה:רבי אוסר. לכתחלה. אבל אם הביא יצא. דכיון דאמר זה, אינו חייב באחריותו. ואין הלכה כרבי:הבינוני שבהן הקדש. אף הבינוני שבהן הקדש. דכי יש לו שנים, הגדול הקדש, שהמקדיש בעין יפה מקדיש ומסתמא מוטב שבהן הקדיש דכתיב (דברים י״ב:י״א) מבחר נדריכם. וכי יש לו שלשה, חוששין אף לבינוני, דלא ידעינן אהי מינייהו חל ההקדש, אי אגדול דהוי עין יפה, אי אבינוני דהוי עין יפה לגבי קטן, הלכך תרוייהו אסירי. מיהו לא קרב למזבח אלא חד מינייהו. והיכי עביד דלשתרי חד מינייהו, ממתין לבינוני עד שיומם, ומחלל אותו אגדול. דממה נפשך, אי אבינוני חל ולא אגדול, הרי נפל בו מום וחללו. ואי אגדול חל מעיקרא, נמצא בינוני חולין מעיקרא:פירשתי. איזה מהן ולא ידעתי איזה הוא:או שאמר לי אבא. בשעת מיתתו, אחד משוורי הפרשתי להקדש ואיני יודע על איזה מהן אמר לי:הגדול שבהן הקדש. דהיכא דאמר פירשתי ליכא ספיקא דודאי הגדול פירש:
תוסופות יום טוב
רבי אוסר. כתב הר"ב לכתחלה. וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [*שבכל מקום שנים חשובים מאחד. אפילו שניהם שוים רש"י] נמי פליג אלא דנטר להו לרבנן עד דמסקי למלתייהו והדר מפליג עלייהו תדע דקתני כבש זה עולה ונסתאב יביא בדמיו איל ור' אוסר ש"מ גמ':
איל זה עולה כו' יביא בדמיו כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפי' הביא בדמיו איל אחד יצא. הרמב"ם. פט"ז מה"ק:
הבינוני שבהן הקדש. כתב הר"ב. אף הבינוני שבהן הקדש וכו'. והיכי עביד כו'. ממתין לבינוני עד שיומם כו'. גמ'. ופשיטא. דהה"נ אם הומם הגדול דמיחל בבינוני. אלא שצריך שיביא ג"כ בדמים היתרים:
יכין
מלכת שלמה
9.
[If one said,] “This ox shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring two with its price. [If he said,] “These two oxen are for an olah,” and they become blemished, he may, if he so desires, bring one ox with their price. But Rabbi forbids it. [If he said,] “This ram shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring a lamb with its price. [If he said,] “This lamb shall be an olah,” and it becomes blemished, he may, if he so desires, bring a ram with its price thereof. But Rabbi forbids it. One who says, “One of my lambs shall be holy,” or “one of my oxen shall be holy,” and he had only two, the larger one is holy. If he had three, the middle one is holy. [If he said,] “I specified one but I do not know which it was I specified,” or [if he said,] “My father told me [that he had specified one] but I do not know which it is,” the largest one among them must be holy.משנה י
הֲרֵי עָלַי עוֹלָה, יַקְרִיבֶנָּה בַמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאַקְרִיבֶנָּה בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יַקְרִיבֶנָּה בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם הִקְרִיבָהּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זוֹ עוֹלָה. הֲרֵינִי נָזִיר, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יָצָא. שֶׁאֲגַלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יְגַלַּח בַּמִּקְדָּשׁ. וְאִם גִּלַּח בְּבֵית חוֹנְיוֹ, יָצָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זֶה נָזִיר. הַכֹּהֲנִים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ בְּבֵית חוֹנְיוֹ, לֹא יְשַׁמְּשׁוּ בַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְדָבָר אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב כג), אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָיִם כִי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם, הֲרֵי הֵם כְּבַעֲלֵי מוּמִין, חוֹלְקִין וְאוֹכְלִין, אֲבָל לֹא מַקְרִיבִין:
ברטנורה
בבית חוניו. בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק באלכסנדריא של מצרים. שכשמת שמעון הצדיק אמר להם, חוניו בני ישמש תחתי, מפני שהיה בקי ורגיל בעבודה יותר משמעי אחיו. ולא קבל עליו חוניו להיות כהן גדול לפי שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה. ונתמנה שמעי כהן גדול תחת אביו. לימים נתקנא חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה הלבישו כתונת בד דקה שלובשות הנשים על בשרן ועליה אזור צר קטן והעמידו אצל המזבח, יצא ואמר לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וק. ים לאהובתו, אותו היום שאתמנה לכהן גדול אלבש כתונת שליכי ואחגור באזור שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג. את חוניו, רץ מפניהם לבית המלך. ועדיין כל הרואה אותו אומר זה הוא, הלך לו לאכסנדריא של מצרים שהיו בה רבבות מישראל ועשה שם מקדש ובנה מזבח והעלה עליו לשם ה׳. ועל אותו מזבח נתנבא ישעיה (י״ט) ביום ההוא יהיה מזבח לה׳ בתוך ארץ מצרים. ועמד הבית ההוא קרוב למאתים שנה ונקרא בית חוניו על שמו. והכל מודים שהקרבנות שהיו קרבים שם אינן קרבן. לפיכך מי שאמר הרי עלי עולה והקריבה שם לא יצא ידי נדרו:שאקריבנה בבית חוניו. נעשה כאומר הרי עלי עולה על מנת שאהרגנה ולא אתחייב באחריותה, הלכך אם הקריבה בבית חוניו יצא ידי נדרו אבל חייב כרת משום שוחט בחוץ, שהרי קרא עליה שם עולה:רבי שמעון אומר אין זו עולה. והרי היא חולין גמורים. שאין שם הקדש חל עליה כלל כשאמר שאקריבנה בבית חוניו. ואין הלכה כר׳ שמעון:ואם גלח בבית חוניו לא יצא. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים, ושם יביא קרבנותיו:שאגלח בבית חוניו אם גלח בבית חוניו יצא. דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו, לצעורי נפשיה נתכוין, ומפני שהיה קרוב לבית חוניו ורחוק מארץ ישראל, אמר אי סגיא בבית חוניו טרחנא, טפי לא מצינא לאצטעורי, ולא חל שם נזירות עליו, אבל נעשה כמי שנשבע שלא לשתות יין עד זמן פלוני:רבי שמעון אומר. אינו נזיר כלל ומותר לשתות יין. ואין הלכה כר׳ שמעון:ואין צריך לומר לדבר אחר. אם שמשו לעבודה זרה שלא ישמשו עוד בירושלים:והרי הן כבעלי מומין. שחולקים ואוכלים בקדשים:
תוסופות יום טוב
בבית חוניו. פי' הר"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע"פ שנתמנה להיות כ"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע"פ כן נתקנא בו כו'. ומ"ש הר"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע"כ. ומ"ש הר"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה"נ דיקא מתני' דקתני ואצ"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע"כ. והרמב"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י״ב:י״ג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י"ט י"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו':
שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח:
[*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב"ם. ועיין בפ"ב דנזיר מ"ה:
ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]:
אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ':
יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש"י בגמ' [*וכדכתב הר"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע"פ דמס' כתובות דף נ"ו ע"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ"ש הר"ב שם] ואור"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ"ל:
בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש"י]:
כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי"ב דזבחים:
יכין
מלכת שלמה
10.
[If one said,] “I take upon myself to offer an olah,” he must offer it in the Temple. And if he offered it in the Temple of Onias, he has not fulfilled his obligation. [If one said,] “I take upon myself to offer an olah but I will offer it in the Temple of Onias,” he must offer it in the Temple, yet if he offered it in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: this is not an olah. [If one said,] “I will be a nazirite,” he must bring his offerings and shave his hair in the Temple. And if he brought them and shaved his hair in the Temple of Onias he has not fulfilled his obligation. [If he said,] “I will be a nazirite but I will bring my offerings and shave my hair in the Temple of Onias,” he must bring them in the Temple, yet if he brought them and shaved his hair in the Temple of Onias he has fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: such a one is not a nazirite. The priests who served in the Temple of Onias may not serve in the Temple in Jerusalem; and needless to say [this is so of priests who served] something else; for it is said, “The priests of the shrines, however, did not ascend the altar of the Lord in Jerusalem. But they did eat unleavened bread along with their kinsmen” (II Kings 23:9). Thus they are like those that had a blemish: they are entitled to share and eat [of the holy things] but they are not permitted to offer sacrifices.משנה יא
נֶאֱמַר בְּעוֹלַת הַבְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (ויקרא א), וּבְעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם), וּבַמִּנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ (שם ב), לְלַמֵּד, שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם:
ברטנורה
תוסופות יום טוב
ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט. עיין מ"ש בזה בס"ד בסוף פ"ב דאבות: סליקא לה מסכת מנחות
יכין
מלכת שלמה