רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule
טהורות
נגעים
פרק יג
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד
Tahoros
Negaim
Chapter 13
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

Mishnah

משנה א
עֲשָׂרָה בָתִּים הֵן, הַכֵּהֶה בָרִאשׁוֹן, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר. הַכֵּהֶה בַשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים. הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה:
ברטנורה עשרה בתים. הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה, או הלך הנגע לגמרי. הרי שני בתים, דכשנים הן חשובים:קולפו. קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור:הכהה. בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה:הפושה בשבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. ואם חזר, נותץ. הרי חמשה:לא חזר טעון צפרים. הרי ששה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. הרי שבעה:לא חזר טעון צפרים. הרי שמונה:עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה. חזר, נותץ. הרי תשעה:לא חזר טעון צפרים. הרי עשרה:אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע. הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוי ליה כנגע חדש ומסגירו:
תוסופות יום טוב הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור. דמדכהה בשני והולך לו דילפינן לקמן דקולפו וטעון צפרים. אשמעי' דכהה בראשון והולך לו דלא ה"ל עמידה קודמת. דאינו טעון צפרים. כ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ש בס"פ דלעיל דהך קליפה דכהה לא מצינו בקרא. ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית. אלא ברפוי. דהיינו שהוקצה והוטח. ע"כ. *[דחליצה קיצה וטיחה מקרי רפואה. כדלקמן בד"ה עמד בזה וכו']: הכהה בשני וההולך לו קולפו. והוא טעון צפרים. בת"כ יליף ליה מדכתיב ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' הר"ש הבית יתירא דריש דביה משתעי קרא אלא לרבות בית אחר שאחרי רפואתו טעון צפרים: עמד בראשון ופשה בשני חולן וכו'. בת"כ יליף מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. שא"א שידבר בפשה בראשון וחלץ. שכבר למדנו בג"ש דצרעת ממארת שא"צ פסיון אלא בחזרה בלבד סגי ובעי נתיצה. אלא במה הכתוב מדבר במי שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד. ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה. ומה יעשה לו ת"ל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. שענינם אחד. ועבדינן מינייהו ג"ש כאילו בשניהם כתיב ושב או כאילו בשניהם כתיב ובא. מה שיבה דבסוף שבוע ראשון ושב הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכתב בעל קרבן אהרן דקראי הכי קאמרי. ואם ישוב הנגע וגו' וכן אם בא הכהן וראה והנה פשה. שזה וזה בסוף שבוע שני כשצרעת ממארת היא שזה יאמר על החוזר בלי פשיון כמו שביארנו בג"ש אז ונתץ הכהן וגו' ואם אינה צרעת ממארת שאינו חוזר. אלא פושה. לא ביאר משפטו. ורמזו בג"ש דביאה ושיבה: עמד בזה ובזה חולץ וכו'. בת"כ יליף לה מדכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' בשתי ביאות הכתוב מדבר את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו. וטיהר הכהן את הבית. יכול יפטור וילך לו. ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי וזה עדיין לא נרפא שלא נעשה לו שום רפואה. ופירוש כי נרפא כאשר נרפא. דא"ל שהוא טעם לוטהר הכהן משום שנרפא. דפשיטא דאין לכהן לטהרנו אא"כ שנרפא. אלא ה"ק וטהרו הכהן כאשר נעשה לו רפואתו וזה שעדיין לא נעשה לו שום רפואה מה יעשה לו. כ"פ בעל קרבן אהרן *(ומה יעשה לו הרי אני דן וכו' ת"ל ואם בא יבא הכהן הרי כאן שתי ביאות) ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף ביאה האמורה למטה חולן וקוצה וטח ונותן לו שבוע:
יכין מלכת שלמה
1.
There are ten [laws concerning the negaim in] houses:(1 + If during the first week a nega became faint or disappeared, it must be scraped and is then clean. (3 + If during the second week it became faint or disappeared, it must be scraped and the owner must bring the birds. If it spread during the first week, the stones must be taken out and the wall scraped and plastered, and another week must be allowed. If it then returned the entire house must be pulled down; If it did not return, the birds must be brought. If it remained unchanged during the first week but spread during the second week, the stones must be taken out and the wall scraped and plastered, and another week must be allowed. If it then returned, the house must be pulled down; If it did not return the birds must be brought. If it remained unchanged in both weeks, the stones must be taken out, and the wall scraped and plastered, and a week must be allowed. If it then returned the house must be pulled down; If it did not return, the birds must be brought. If before cleanness was attained through the birds a new nega appeared, the house must be pulled down; But if it appeared after cleanness through the birds had been attained, it must be inspected as if it had appeared for the first time.
משנה ב
הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ. נִרְאָה בַפִּתִּין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ:
ברטנורה האבן שבזוית. שהיא בינו ובין חברו בשותפות:חולץ את כולו. כדדרשינן וחלצו, מלמד ששניהם חולצים:בזמן שהוא נותץ. את הבית כולו:נותץ שלו. דגבי נתיצה כתיב את אבניו ואת עציו, אבניו שלו ועציו שלו:ראש ופתין. פירש הערוך, אותה האבן או אותו העץ שתופס מצד מערב נדבך שלו, ולצד מזרח נדבך של חברו, שם אותה האבן או אותו העץ, ראש. ואותם האבנים ועצים שבנדבך זה במערב אחת, ובנדבך זה במזרח אחת, שמן פתין:
תוסופות יום טוב האבן שבזוית. פי' הר"ב שהיא בינו ובין חברו בשותפות. וז"ל רש"י בפ"ט דחולין דף קכ"ח שבזוית. הנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקות את כל עובי הכותל ונראתה משני לדדים ע"כ. וה"ה דה"מ למימר האבן הראשה כר"א דלקמן. אלא דברו בכל כותל. שמן הסתם יש בזוית אבן גדול: ראש ופתין. כתב הר"ב. פי' הערוך אותה האבן או אותו העץ. שתופס מצד מערב וכו'. ר"ל שהכותל שבינו לבין חבירו נבנה באבנים שלמות. והן נקראים ראשים וממלאים כל עובי החומה עד שנראה בבית זה ובבית זה מצד זה במערב. ומצד זה במזרח. ונבנה ג"כ מפתין מלשון פת לחם (בראשית י״ח:ה׳) משליך קרחו כפתים (תהילים קמ״ז:י״ז) ונקראו כך. על שם שהם חלוקים לשנים. ששנים מהם כנגד אבן הראשה האחד. ורגילין לבנות כך הבונים. שורה ראשים ועליהם שורה פתים וחוזר ובונה עליהם שורה ראשים וכן עד למעלה. כך נ"ל לפרש. אבל עכשיו מצאתי למהר"ם שכתב וז"ל בית הבנוי ראש ופתין כו'. בית של ראובן מצד זה. ושל שמעון מצד אחר. וכותל עצים או חומת אבנים מפסקת ביניהם. ונדבך של בית ראובן לצד מזרח ביתו. שהוא צד מערבו של בית שמעון. שוכב על עץ אחד שבראש הכותל שביניהם. או על אבן אחת. ועל אותו העץ או אותו האבן. שוכב כמו כן נדבך של בית שמעון לצד מערבו שהוא צד מזרחו של בית ראובן. אותו העץ או אותו האבן ששני הנדבכים נשענין עליו אחד מכאן ואחד מכאן מקרי ראש. ושאר עצים או אבנים לפנים ממנו אם לצד בית ראובן. ראובן חולץ ולא שמעון. ואם לצד בית שמעון. שמעון חולץ ולא ראובן. ולפי שבערוך פירושו סתום. הרחבתיו עכ"ל: נראה בראש נוטל את כולו. מדתלי בנראה מסתברא לי דאחליצה קאי. דאי אנתיצה הרי נותץ כל הבית. ומה לי באיזה אבן שנראה. אלא אחליצה קאי. וקאמר דלא חייבו הכתוב לחברו שיחליץ עמו אלא כשנראה בראשו. הואיל והאבן אחד בצד שלו ושל חברו. אבל כשנראה בפתים לא חייב הכתוב לחבירו שיחלין גם האבן שבצדו. הואיל ואבן אחר הוא *[וגם לישנא דמתני' דייקא דקתני נוטל ולא קתני נותץ ואף מהר"ם לעיל אסברא לה בחולץ]:
יכין מלכת שלמה
2.
In the case of a stone in a corner, when the stone is taken out it, he must take it all out; But when [the house is] torn down he tears down his own [part] and leaves that which belongs to his neighbor. Thus it follows that there is a greater stringency for taking out than for tearing down. Rabbi Eliezer says: if a house is built of rows of head stones and small stones, and a nega appears on a head stone, all of it must be taken out; but if it appeared on the small stones, he takes out his stones and leaves the others.
משנה ג
בַּיִת שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע, הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לָעֲלִיָּה. נִרְאָה בָעֲלִיָּה, נוֹתֵן אֶת הַקּוֹרוֹת לַבָּיִת. לֹא הָיְתָה עֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ נִתָּצִין עִמּוֹ. וּמַצִּיל עַל הַמַּלְבְּנִים, וְעַל שְׂרִיגֵי הַחַלּוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מַלְבֵּן הַבָּנוּי עַל גַּבָּיו, נִתָּץ עִמּוֹ. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרוֹ מְטַמְּאִין בְּכַזַּיִת, רַבִּי אֶלְעָזָר חִסְמָא אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן:
ברטנורה נותן את הקורות לעלייה. וסומכן בעמודין ואינו נותצן עם הבית, דכתיב את אבניו ואת עציו ואת [כל] עפר הבית, ולא אבנים ועצים ועפר של עלייה:נתצין עמו. דדרשינן את אבניו ואת עציו ואת עפר הבית, כל אבנים שנבנו עמו וכל עצים שנבנו עמו וכל עפר שנבנה עמו. וכיון דאין עלייה על גביו, הרי כולם נבנו עמו:מלבנים. כמין לבנים מרובעות ששוטחים על הגגות. ויש מפרשים, כעין מזוזות שעושים בחלונות מבחוץ לנוי, ואין מחוברים בטיט בחלון:שריגות. כמין סבכה שעושים בחלון שמסתכלים משם לרה״ר:מלבן. עץ ארוך שעל הקיר העשוי להושיב עליו ראשי הקורות שלא ירקבו מלחלוחית החומה:בכזית. משום דצרעת אתקש למת, דכתיב (במדבר י״ב:י״ב) אל נא תהי כמת:במשהו. כאברים של מת, דתנן באהלות, האברים אין להם שיעור. ואין הלכה כר׳ אלעזר:
תוסופות יום טוב נראה בעליה נותן את הקורות לבית. שלצורך הבית *(נבנו למעזיבת) הבית ואינם עציו של עליה המיוחדים אליה *(לחוד) כדמשמע מהכינוי. ק"א: *[מלבנים. כתב הר"ב כמין לבנים מרובעות ששוטחין על הגגות. וה"ל לפרש לענין מה שוטחין אותן על הגגות. דאי אמרת שאין להם שום צורך להגג אלא ששוטחין שם הוא ללורך עצמן וגופן עד שיושטחו למקום אחר. א"כ מלתא דפשיטא היא שאינן בכלל אבניו וגו' ולא ה"ל להתנא לאשמעי' להא כלל אלא נראה שיש בהן צורך קצת אל הגג ומש"ה אצטריך לאשמעי' שיכול להצילן וזה ה"ל להר"ב לפרש]: ועל שריגי החלונות. ל' הר"ש כמין סבכה שעושין בחלון שמסתכלים משם לרה"ר ועושין הסבכה שלא יפלו משם התינוקות. כ"פ הר"ש וסריגי תרגום סבכה כמ"ש בפ"ט דאהלות מ"ד:
יכין מלכת שלמה
3.
A house in which a nega appeared if it had an upper chamber above it, the beams are considered part of the upper chamber. If the nega appeared in the upper chamber the beams are considered part of the lower room. If there was no upper chamber above it, its stones and wood and earth must be torn down with it. He may save the frames and the window lattices. Rabbi Judah says: a frame that is built over the house must be torn down with it. Its stones and wood and earth convey uncleanness if they are of the minimum size of an olive. Rabbi Eliezer Hisma says: whatever their size.
משנה ד
בַּיִת הַמֻּסְגָּר, מְטַמֵּא מִתּוֹכוֹ. וְהַמֻּחְלָט, מִתּוֹכוֹ וּמֵאֲחוֹרָיו. זֶה וָזֶה מְטַמְּאִין בְּבִיאָה:
ברטנורה בית המוסגר מטמא מתוכו. כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב. והאבנים המנוגעים עצמן, אפילו במוסגר, מטמאין מאחוריהן:והמוחלט מתוכו ומאחוריו. הנוגע בבית מאחוריו, טמא, דכתיב במוחלט, צרעת ממארת בבית טמא הוא, מה תלמוד לומר טמא הוא, הוסיף לו שיהא טמא בין מתוכו בין מאחוריו:זה וזה מטמאין בביאה. לטמא כל הנכנס בתוכו:
תוסופות יום טוב מטמא מתוכו. פי' הר"ב כדכתיב והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו וגו' וכ"כ הרמב"ם. נראה מדבריהם דלא מטמא מתוכו. אלא כשיבא כולו לתוכו כדמשמע קרא אבל לא שאם יגע מתוכו בלא ביאה דמגרע גרע מאחוריו דמוחלט ואע"ג דלתוס' פי"ב דיבמות דף ק"ג מספקא להו. להרמב"ם והר"ב מפשט פשיטא להו ומדברי התו' דהתם נראה שכך דעת רש"י ג"כ דדוקא עד שיבא לתוכו ולא כשיגע בלא ביאה אבל בפי' רש"י שבידינו בהפך שכתב מטמא מתוכו במגע ואע"ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא ע"כ. ולדידיה אתי שפיר טפי סיפא דקתני זה וזה מטמאין בביאה כדלקמן. ומ"ש הר"ב האבנים המנוגעים עצמן כו'. כן כתב הר"ש בשם התוספתא: זה וזה מטמאין בביאה. לשוץ הר"ב לטמא כל הנכנס בתוכו מסיים הרמב"ם לפי מה שיתבאר ובחבורו פט"ז כיצד בית שהיה מיסך וכו' ודוחק דמפסיק במשנת הבונה מן המוסגר וכו'. אבל לפרש"י דמתוכו דרישא בנגיעה היא ולא בביאה. הך סיפא דזה וזה מטמאין בביאה. מפרש כפשטה. וז"ל אם נכנס דרך ביאה. כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית וכן פי' הר"ש מטמאין בביאה. כדכתיב והבא אל הבית [וזה שכתב רש"י רובו לא דק. דראשו ורובו תנן מ"ח]:
יכין מלכת שלמה
4.
A house that has been isolated conveys uncleanness from its inside; And one that has been certified unclean, both from its inside and from its outside. Both convey uncleanness if one enters in.
משנה ה
הַבּוֹנֶה מִן הַמֻּסְגָּר בְּטָהוֹר, וְחָזַר נֶגַע לַבַּיִת, חוֹלֵץ אֶת הָאֲבָנִים. חָזַר עַל הָאֲבָנִים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן יִנָּתֵץ, וְהָאֲבָנִים יְשַׁמְּשׁוּ אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי בְּסִימָנִין:
ברטנורה הבונה מן המוסגר בטהור. לאחר שחלץ וקצע וטח ונתן לו שבוע, בתוך ימי הסגרו לקח מאותו בית אבנים ובנאן בבית אחר:חזר נגע לבית. המוסגר:חולץ את האבנים. שלקח ממנו ומסלקן מן הטהור, והן טמאים כטומאת הבית שנטלן ממנו:חזר הנגע לאבנים. שנבנה בטהור:הבית המוסגר, ינתץ, כאילו היו קבועים בו. והני אבנים נמי בעו נתיצה, אלא שממתין להם עד שישמשו הבית השני בסימנין, דטעון הסגר, ודינו לכל דבר ככל בית שנראה בו נגע בתחילה:
תוסופות יום טוב חזר נגע לבית. פי' הר"ב המוסגר וכדומה לזו שנינו במשנה ו' פי"א. ושם מפורש וכתבתי שם [ד"ה שורף] דקשיא לגירסת הר"ב והר"ש דגרסי התם יציל. ואילו הכא תנן חולץ. ומפרשין שהן טמאים כטומאת הבית שנטלו ממנו. ומצאתי עתה למהר"ם שכתב וז"ל וקשה מאי שנא מהא דתנן לעיל פי"א גבי נגעי בגדים הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מליל את המטלית. והכא בנגעי בתים קאמר חולץ את האבנים. ודינן כדין בית שנטלו ממנו. על כן נ"ל דהכא והתם דינן שוה. וה"פ חזר נגע לבגד יציל את המטלית. עצה טובה היא. שכשקרע הנגע מבגד הראשון וחיבר במקומו מטלית וחזר הנגע לבגד הראשון ניכר בטוב שכל אותו הבגד הראשון הוא לקוי. ויש לחוש שמא יולד נגע גם במטלית שנלקחה ממנו וטלאוהו בבגד טהור ויתקלקל על ידה גם אותו הבגד. להכי קאמר יציל את המטלית *[פירושו] יפריש *[שכן פירש"י בפסוק. כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו דבפ' ויצא שהוא ל' הפריש] את המטלית מאותו הבגד שלא תקלקלו. והכא נמי דקתני חולץ את האבנים. לא חליצה וקיצה וטיחה קאמר דכיון דנלקחה מן הבית הראשון לאחר חליצה וקיצה וטיחה קודם נתיצה. אין דינן כיוצא בו. אלא א"כ חזר הנגע לאותן אבנים עצמן. להכי קאמר חולץ את האבנים כלומר חולץ האבנים ומשליכם. כי יש לחוש פן יקלקלו את הבית הטהור. ואל תתמה על שינוי הלשון דלא קאמר יציל את האבנים כדקאמר לעיל יציל המטלית. די"ל גבי מטלית שהיא בגד שלש על שלש וחשוב שייך ביה יציל המטלית. שגם היא תהיה ראויה לו אם לא יולד בה נגע ומצניעים כמוה לצורך תשמישים אבל באבנים לא שייך אלא חליצה והשלכה דאין מצניעים כמותם. עכ"ל:
יכין מלכת שלמה
5.
If one who builds in cleanliness with stones from a house that was isolated and the nega returned to the [former] house, the stones must be taken out. If it returned to the stones, the first house must be torn down, and the stones serve the second house while the signs are under observation.
משנה ו
בַּיִת שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, וְכֵן אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל גַּבֵּי בַיִת הַמְנֻגָּע, הַנִּכְנָס לַחִיצוֹן, טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מָה אִם אֶבֶן אַחַת מִמֶּנּוּ מְטַמָּא בְּבִיאָה, הוּא עַצְמוֹ לֹא יְטַמֵּא בְּבִיאָה:
ברטנורה בית שהוא מיסך על גבי בית המנוגע. כגון שבית המנוגע בנוי בתוך בית אחר. וכן אילן שבית המנוגע בנוי תחתיו:הנכנס לחיצון טהור. דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ודמי לבית ועלייה, דאי קאי מצורע בבית, עלייה טהורה:ומה אם אבן אחת. שמבית המנוגע, מטמאה כל אשר באוהל:הבית כולו. שהוא תחת בית אחר, לא כל שכן שיטמא כל מה שבתוך החיצון. והלכה כרבי אליעזר:
תוסופות יום טוב אם אבן אחת ממנו מטמא בביאה. כדלקמן *[ופסק הר"ב וכן הרמב"ם *[כר' אלעזר] והכ"מ פי"ו מהט"צ [הלכה ג'] לא כתב טעמו. ונראה לי משום דמסתבר טעמיה דר' אלעזר. דיליף בקל וחומר]:
יכין מלכת שלמה
6.
If a house overshadowed a house with a nega and so also if a tree overshadowed a house with a nega, anyone who enters the outer [of the two] remains clean, the words of Rabbi Elazar ben Azariah. Rabbi Eliezer said: if one stone of it causes uncleanness by entering, should not the house itself cause uncleanness by entering?
משנה ז
הַטָּמֵא עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּהוֹר עוֹבֵר, טָמֵא. הַטָּהוֹר עוֹמֵד תַּחַת הָאִילָן וְהַטָּמֵא עוֹבֵר, טָהוֹר. אִם עָמַד, טָמֵא. וְכֵן בְּאֶבֶן הַמְנֻגַּעַת, טָהוֹר. וְאִם הִנִּיחָהּ, הֲרֵי זֶה טָמֵא:
ברטנורה והטהור עובר טמא. דכתיב במצורע, מחוץ למחנה מושבו, מכאן שמושבו טמא. הלכך כשהטמא עומד תחת האילן, נעשה מקום האילן מושבו והטהור העובר שם טמא. אבל כשהטמא עובר ואינו עומד לפוש שם, אין זה קרוי מושבו, ואע״פ שהטהור יושב שם, טהור ואינו מקבל טומאה:ואם עמד הטמא, נטמא מקום האילן ונטמא הטהור העובר שם:וכן באבן המנוגעת. אם אדם הנושאה עובר תחת האילן, הטהור העומד שם לא נטמא:ואם הניחה טמא. והוא הדין אפילו לא הניחה, אלא שעמד הנושאה:
תוסופות יום טוב הטמא עומד כו' והטהור עובר טמא. פירש הר"ב דכתיב במצורע מחוץ למחנה מושבו מכאן שמושבו טמא. פירשתיו בס"ד במ"ד פרק קמא דכלים [ד"ה שהוא] *[והר"ב כתב שם מכאן מצורע שהוא יושב כו' וטהור עובר כו' והוא לשון הר"ש שם מת"כ אבל כאן כתב הר"ש דתניא בת"כ כדתנן הכא. וכן היא הגירסא גם כן במשנה ב' פ"ו דטהרות. ובת"כ שבידינו הגירסא הטמא יושב כו' והטהור עומד כו'. וכן הוא בפ"ק דקדושין דף ל"ג. וכתב רש"י שכן הגי' בת"כ ומיהו כתב הר"ש בכאן וז"ל. ובפ"ק דקדושין מייתי מתני' וגר' התם יושב במקום עומד ועומד במקום עובר והכל אחד דלעומד דהכא קרי ליה התם יושב. ולעובר דהכא קרי ליה התם עומד ע"כ. והלכך גם הר"ב שכתב לקמן בד"ה אם עמד כו' ונטמא הטהור העובר לא קפיד בהא דכתב עובר במקום עומד ועיין עוד שכתבתי לחלק בין אילן לבית במשנה דלקמן(ד"ה שהכניס) ובמשנה י"א (ד"ה כלים). ועוד עיין בפי' הר"ב פ"ק דכלים שם שכתב ודוקא מצורע בימי חלוטו וכו']: [וכן באבן המנוגעת. וכן בבגד המנוגע במשנה דלקמן]:
יכין מלכת שלמה
7.
If an unclean person stood under a tree and a clean person passed by, the latter becomes unclean. If a clean person stood under a tree and an unclean one passed by, the former remains clean. If the latter stood still, the former becomes unclean. Similarly in the case of a leprous stone he remains clean. But if it was set down he becomes unclean.
משנה ח
טָהוֹר שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמָא. וְטָמֵא שֶׁהִכְנִיס רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאָהוּ. טַלִּית טְהוֹרָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה שָׁלשׁ עַל שָׁלשׁ לְבַיִת טָמֵא, נִטְמְאָה. וּטְמֵאָה שֶׁהִכְנִיס מִמֶּנָּה אֲפִלּוּ כַזַּיִת לְבַיִת טָהוֹר, טִמְּאַתּוּ:
ברטנורה טהור שהכניס ראשו ורובו. דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה:שהכניס ממנה שלש אצבעות על שלש אצבעות. חשיבא כאילו נכנסה כל הטלית כולה. אבל פחות מכן לא, דבציר משלש על שלש אינה מקבלת טומאה ולא חשיבא:וטמאה. כגון טלית המנוגעת שהכניס ממנה כזית לבית טהור:טמאתו. דצרעת אתקש למת. וטלית המנוגעת דמטמאה בביאה נפקא לן מקרא דכתיב [ויקרא יד] ולצרעת הבגד ולבית, מקיש בגד לבית, מה בית מטמא בביאה דהא כתיב [שם] והבא אל הבית וגו׳, אף בגד מטמא בביאה. מנין לרבות את כולן כגון שתי וערב ועורות, תלמוד לומר [שם יג] זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר, מקיש כולן לבגד, מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאין בביאה:
תוסופות יום טוב טהור שהכניס ראשו ורובו. כתב הר"ב דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה. ובת"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו. ופי' בק"א דדייק מדלא כתיב והבא בבית. אלא כתיב אל הבית. דמשמע שעדיין הוא יבא אל הבית. ומיהו בבציר מרובו לאו ביאה כלל היא. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה י': וטמאה שהכניס כו'. כתב הר"ב דנפקא לן מקרא. דכתיב ולצרעת הבגד ולבית. מקיש בגד לבית כו'. אי מה בית טעון צפרים. אף בגד כו' ת"ל זאת. ומ"ש הר"ב מנין לרבות את כולן כגון שו"ע ועורות. הר"ש השמיט ועורות ודייק *שפי' לשון כגון*. ומ"ש ת"ל זאת תורת כו'. מקיש כולן לבגד וכו'. אי מה בגד מטמא בכל הטומאות כגון שרצים וש"ז אף כלן ת"ל זאת. ת"כ: שהכניס ממנה אפילו כזית כו'. אע"פ שלא עמד שם אלא שהכניסה והוציאה טמא. דדוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא עומד. כדכתיב בדד ישב. אבל בבית דאיכא מחיצות. כאילו עומד תחתיו ומטמא הבית כ"כ התו' בפי"ג דיבמות דף ק"ג ומתני' י"א דלקמן מסייעה להו. כמ"ש שם בס"ד (ד"ה כלים):
יכין מלכת שלמה
8.
If a person who was clean put his head and the greater part of his body inside an unclean house, he becomes unclean. And if an unclean man put his head and the greater part of his body inside a clean house he causes it to be unclean. If he put three fingerbreadths square of a clean cloak into an unclean house, the cloak becomes unclean; And if he put even the size of an olive of an unclean [cloak] into a clean house, the house becomes unclean.
משנה ט
מִי שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת הַמְנֻגָּע וְכֵלָיו עַל כְּתֵפוֹ וְסַנְדָּלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא וָהֵן טְמֵאִין מִיָּד. הָיָה לָבוּשׁ בְּכֵלָיו וְסַנְדָּלָיו בְּרַגְלָיו וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, הוּא טָמֵא מִיָּד, וְהֵן טְהוֹרִין עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. פַּת חִטִּין וְלֹא פַת שְׂעֹרִים, מֵסֵב וְאוֹכְלָן בְּלִפְתָּן:
ברטנורה וכליו על כתפו. מקופלים ומונחים על כתיפו דרך משאוי:וטבעותיו בידיו. מונחים על פס ידו שלא כדרך מלבוש:הוא והן טמאין מיד. דקרינן נמי בכלים והבא אל הבית יטמא:היה לבוש בכליו. דהשתא אין כליו טמאים אלא מחמת דידיה:והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס. דכתיב והאוכל בבית יכבס את בגדיו והשוכב בבית יכבס את בגדיו, ותניא, אין לי אלא אוכל ושוכב, לא אוכל ולא שוכב מנין, תלמוד לומר יכבס בגדיו, ריבה. א״כ למה נאמר אוכל ושוכב, ליתן שיעור לבא אל הבית שאין טעון כיבוס בגדים עד שישהה כדי שיעור אכילה כשהוא שוכב, כלומר כשהוא מיסב. וכמה שיעור אכילה, כדי אכילת פרס, שהוא חצי ככר של עירוב, לדברי רש״י הם ארבע ביצים, ולדברי רמב״ם שלש ביצים:מיסב ואוכל בלפתן. ששיעורו מועט משאלו [היה] אוכלן בלא לפתן, שמתוך טעם של לפתן ממהר לאכול:
תוסופות יום טוב טמאין מיד. כדילפי' בברייתא דת"כ שכתבתי בפ' דלעיל מ"ה [ד"ה אפי']: עד שישהא כדי אכילת פרס. פי' הר"ב דכתיב והאוכל וכו'. ליתן שיעור לבא אל הבית כו' עד שישהה כו' כשהוא שוכב כלומר כשהוא מיסב ומש"ה לא כתב והשוהה. ללמד שתהא האכילה משוערת באוכל כשהוא מיסב שזה קובע לאכילתו. ואי לאו הכי הוה משער השהייה באכילה דכל התורה כולה. שהיא בכזית. כך כתב בעל קרבן אהרן: פרס. כתב הר"ב לדברי רש"י כו'. ופלוגתייהו מחלוקת תנאים היא במ"ב פ"ח דערובין ושם פסק הר"ב כפסקו של הרמב"ם. וכן במס' כלים פי"ז מי"א. עיין [מ"ש] בסוף משנה א' פ' קמא דפרה [ד"ה פרס]: מיסב ואוכלן בלפתן. פי' הר"ב ששיעורו מועט כו' כ"כ הרמב"ם. ונפלאתי על בעל קרבן אהרן שכתב. דאי לא דמסתפינא ה"א דהוא להחמיר. שכך משמע מאמרו מיסב. שירצה עושה קבע ואוכל דבר טוב וכו' שמתאחר מאכילה וכו'. וכי זו להחמיר היא שאם נצריכהו לשיעור מרובה נמצאת מיקל עליו שלא יטמאו בגדיו שלא יתאחר כל כך. וזהו בעלמו טעמו של הרמב"ם שהראה פנים. דלכך שיערו בחטין עם לפתן שהוא מפני שממהר לאכול. לפי שנראה לולהרמב"ם שאמרו הדבר להחמיר. וזו היא חומרא שנטמאהו בזמן קצר שישהה בו. ואף רש"י בפ"ו דברכות דף מ"א ובפרק קמא דערובין דף ד'. ופרק קמא דסוכה דף ה'. פי' דשיערו בחטה שנאכלת מהר. וכתב ג"כ מיסב דרך הסבה. שהיא נאכלת מהר. שאינו פונה אנה ואנה. ובזה מתיישב דיוקו של בעל קרבן אהרן. מדתנן מיסב [*ומדשיער הכתוב במיסב. מינה שיערו עוד חכמים לומר פת חטין. ובלפתן. הכל כדי להחמיר]:
יכין מלכת שלמה
9.
If a person entered a house afflicted with a nega, carrying his clothes upon his shoulders, and his sandals and rings in his hands, both he and they become unclean immediately. If, however, he was wearing his clothes and had his sandals on his feet and his rings on his hands, he becomes unclean immediately, but they remain clean, unless he stayed as much time as is required for the eating of half a loaf of wheat bread and not of barley bread, while in a reclining posture and eating with some condiment.
משנה י
הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים וּפָשַׁט יָדוֹ לַחוּץ וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, אִם שָׁהָה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, טְמֵאוֹת. הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ וּפָשַׁט יָדוֹ לִפְנִים וְטַבְּעוֹתָיו בְּיָדָיו, רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא מִיָּד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה, מָה אִם בִּזְמַן שֶׁכָּל גּוּפוֹ טָמֵא, לֹא טִמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, בִּזְמַן שֶׁאֵין כָּל גּוּפוֹ טָמֵא, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְטַמֵּא אֶת מַה שֶּׁעָלָיו עַד שֶׁיִּשְׁהֶה כְדֵי אֲכִילַת פְּרָס:
ברטנורה היה עומד בפנים. תוך בית המנוגע:ופשט ידיו לחוץ וטבעותיו בידיו. הכא מיירי כשטבעותיו באצבעותיו דרך מלבוש, ואם שהה כדי אכילת פרס, טמאות, דבתר גופו גרירי. ואם היו בפס ידו דרך משאוי, מוכיח בתוספתא שהם טמאות מיד:בזמן שאין כל גופו טמא. כגון הכא דהוא עומד בחוץ ולא נטמא כל זמן שלא הכניס ראשו ורובו:אינו דין שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס. ורבי יהודה אומר, מצינו שיפה כח הטמא להציל, מכח הטהור להציל, שהרי ישראל שמקבלים טומאה מצילין כלים בבית המנוגע, שאין מטמאין עד שישהה כדי אכילת פרס, ונכרי ובהמה שאין מקבלים טומאה אין מצילין כלים בבית המנוגע, שהבגדים שעליהם טמאים מיד. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב חכמים אומרים עד שישהא כו' ואז נטמאו טבעותיו. אבל ידיו נטמאו מיד. כך כתב הרמב"ם בפי"ו מהלכות טומאת צרעת. ונ"ל דדייק ליה מדא"ל בזמן שאין כל גופו טמא. דמשמע מיהא דמקצת גופו. והיינו ידיו שהכניס. שהן טמאין מיהת. והא דבעינן לעיל שיכניס ראשו ורובו. היינו כדי שיטמא כל גופו. וטומאת ידיו פליגי בה בריש פ"ג דידים *[אם הם תחלות או שניות]: אמרו לר' יהודה וכו'. כתב הר"ב ור"י אמר מצינו כו' כותים ובהמה כו' אין מצילין כו' בת"כ יליף לה מיכבס את בגדיו *[כל דמטמא בגדים מציל וכו']. ובהגה"ה שבפירוש הר"ש האריך מסוגית הגמ' ואין זה מעניננו:
יכין מלכת שלמה
10.
If he was standing inside, and he stretched his hands outside, with his rings on his hands, if he stayed [inside] as much time as is required for the eating of half a loaf, they become unclean. If he was standing outside, stretching his hands inside, with his rings on his hands: Rabbi Judah says that they are unclean immediately, But the sages say: only after he leaves them there as much time as is required for the eating of half a loaf. They said to Rabbi Judah: if when all his body is unclean he does not render that which is on him unclean unless he stayed there long enough to eat half a loaf, when all of his body is not unclean, is it not logical that he should not render that which is on him unclean unless he stayed there long enough to eat half a loaf?
משנה יא
מְצֹרָע שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת, כָּל הַכֵּלִים שֶׁיֶּשׁ שָׁם טְמֵאִין, אֲפִלּוּ עַד הַקּוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עַד אַרְבַּע אַמּוֹת. כֵּלִים, מִיָּד טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שָׁהָה כְדֵי הַדְלָקַת הַנֵּר:
ברטנורה עד ארבע אמות. קסבר ר׳ שמעון, למעלה מארבע אמות רשותא אחריתא הוא, דקומתו של אדם בינוני שלש אמות, ואמה אחת לפישוט ידים ורגלים. ואין הלכה כרבי שמעון:כלים מיד טמאים. כלומר כלים שאמרנו עד הקורות לתנא קמא ועד ארבע אמות לר׳ שמעון, מיד הן מיטמאין כשנכנס עמהן לבית המנוגע:כדי הדלקת הנר. כשנכנס ברשות, מודה ר׳ יהודה דמיטמאין מיד, ולא פליג אלא כשנכנס שלא ברשות. משום דמושבו של מצורע מטמא כדאמרן, וכשנכנס ברשות הוי מושבו מיד, אבל כשנכנס שלא ברשות לא הוי מושבו אלא אם כן שהה כדי הדלקת הנר ולא אפקיה. ואם לא שהה כדי הדלקת הנר, לא הוי מושבו. דהאי דלא אפקיה, משום דטריד בהדלקת הנר דביני שמשי או דימות החול ולא מצי מפיק ליה:
תוסופות יום טוב רבי שמעון אומר עד ארבע אמות. פי' הר"ב דקומתו של אדם בינוני כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ה' פ"ד דערובין [ד"ה אלו]. ובמשנה ח' פ"ו דב"ב [ד"ה וכוכין]: כלים מיד טמאין. לשון הר"ש וצריך לדקדק דבכניסתו מיד. אין מיטמאין. אם לא עמד. דטמא עובר לא מיטמא. עכ"ל. ובמה שכתבתי במשנה ח' [ד"ה שהכניס] בשם התוספות דיבמות לא קשיא. דבבית שאני מבאילן. ומ"ש הר"ב כשנכנס עמהן לבית המנוגע. הוא דוחק גדול. דהא הכא במצורע שנכנס לבית טהור עסקינן. ואיהו גופי' כתב כלים שאמרנו כו'. אלא תחלת דבריו מועתקים מלשון הר"ש. והוקשה לו דצריך שיעמוד. והדר ביה לאוקמיה בשנכנס עמהן כו' ולא דק בדבריו שנמצאו מעורבבין. אבל הנכון לתרץ ע"ד התוספות: כדי הדלקת הנר. פי' הר"ב דלא הוי מושבו כו'. דטריד בהדלקת הנר כו' כ"כ הר"ש. וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ואף ביום נתנו לו זה השיעור:
יכין מלכת שלמה
11.
If a metzora entered a house all the vessels in it, even up to the roof beams, become unclean. Rabbi Shimon says: only up to a height of four cubits. Vessels become unclean immediately. Rabbi Judah says: only if the metzora stayed there as much time as is required for the lighting of a lamp.
משנה יב
נִכְנַס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹשִׂים לוֹ מְחִצָּה גְבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים עַל רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת. נִכְנָס רִאשׁוֹן, וְיוֹצֵא אַחֲרוֹן. כֹּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. וְכֹל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֹּל הַמַּצִּיל צָמִיד פָּתִיל בְּאֹהֶל הַמֵּת, מַצִּיל מְכֻסֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע. כֹּל הַמַּצִּיל מְכֻסֶּה בְאֹהֶל הַמֵּת, אֲפִלּוּ מְגֻלֶּה בְּבַיִת הַמְנֻגָּע, טָהוֹר:
ברטנורה נכנס לבית הכנסת. מצורע שבא ליכנס לבית הכנסת:עושים לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. דפחות מעשרה אינה חשובה מחיצה להציל:ברוחב ארבע אמות. כנגד ארבע אמות של תפילה. אי נמי, משום דזהו שיעור מקומו של אדם, כדאמרינן בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ״ח):נכנס ראשון ויוצא אחרון. כדי שלא יטמאו העומדים בבית הכנסת בכניסתו וביציאתו, כשהוא עובר מן הפתח ועד המחיצה. דחיישינן שמא יעמוד מעט בשעה שהוא עובר, ויטמאו כל העומדים שם:כל המציל בצמיד פתיל. כגון כלי חרס וכל הנהו דחשיב במסכת כלים פרק ואלו כלים מצילים:כל המציל מכוסה באוהל המת. כגון בור ודות דלא בעי צמיד פתיל אלא כיסוי, כדתנן במסכת אהלות פרק התנור (משנה ו׳). והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב על רוחב ארבע אמות. פי' הר"ב. כנגד ד"א של תפלה. וכ"כ הר"ש. כלומר דבר"פ אין עומדין (ברכות דף לא) אמרי' בגמרא אסור לישב בתוך ד"א של המתפלל. ונמצא שהמתפלל קונה לו ד"א ולפיכך למצורע המתפלל עושין לו מחיצה על רוחב ד"א. שכל כך קנה למושבו. ול' הרמב"ם על רוחב ד"א. ר"ל שהמקום אשר יבא שם יהיה ד' אמות על ד"א עד שיהיה לו מושב בפני עצמו: כל המציל צמיד פתיל באהל המת כו'. ר"מ סבר (מאחר) שבית המנוגע יטמא כל מה שבו וכן אהל המת (נעשה) דינם שוה. ור' יוסי סבר שטומאת מת חמורה. לפי שהיא טומאת שבעה. וטומאת בית המנוגע טומאת ערב. ולזה יורידוהו מדרגה כמו שתראה. הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
12.
If he enters a synagogue, a partition ten handbreadths high and four cubits wide must be made for him. He should enter first and come out last. Any vessel that affords protection by having a tightly fitting cover in the tent of a corpse affords protection by a tightly fitting cover in the house of one afflicted by a nega, And whatsoever affords protection when covered in the tent of a corpse affords protection when covered in the house of one afflicted with a nega, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yose says: any vessel that affords protection by having a tightly fitting cover in the tent of a corpse affords protection when covered in the house of one afflicted with a nega; and whatsoever affords protection when covered in the tent of a corpse remains clean even when uncovered in a leprous house.
טהורות נגעים פרק יג
Tahoros Negaim Chapter 13