First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁמֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב. וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר, הַצָּדָן לְצֹרֶךְ, חַיָּב, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, פָּטוּר. חַיָּה וְעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ, הַצָּדָן פָּטוּר, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:
ברטנורה
שמונה. החולד והעכבר כו׳. המנויין בפרשת ויהי ביום השמיני:הצדן חייב. שיש במינן נצוד:והחובל בהן חייב. דיש להן עור והויא לה חבורה שאינה חוזרת, וחייב משום מפרק שהיא תולדה דדש. א״נ כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו וחייב משום צובע:ושאר שקצים ורמשים. כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, החובל בהם פטור, דאין להם עור:שלא לצורך פטור. דאין במינן נצוד:חיה ועוף שברשותו, הצדן פטור. שהרי נצודים ועומדים הן:והחובל בהן חייב. דיש להן עור, ואין החובל חייב בכל הני דתנינן במתניתין אלא בצריך לדם, אבל אם לא חבל אלא להזיק, הא קיי״ל כל המקלקלים פטורים:
תוסופות יום טוב
והחובל בהן חייב. פי' הר"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר"י בן נורי במשנה ב' פ"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ"ש הר"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ"ש הרמב"ם ומ"ש הר"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש"י כתב זה הפירוש וי"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ"פ מפרק הוא אע"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ"ש בס"ד במ"ג פי"ב. ומ"ש הר"ב דקי"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ"ש בפ' דלעיל משנה ג':
שלא לצורך פטור. פי' הר"ב דאין במינן נצוד. וכ"כ רש"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור"ת מחקו מן הפירושין ע"כ. וכתב הר"ן דהה"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ"ד. ותמה אני על הר"ב והרמב"ם שהם סוברים דאין הלכה כר"ש בספ"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב:
חיה ועוף שברשותו. פירש הר"ב שהרי נצודים וכ"כ רש"י ועיין במ"ה פרק דלעיל:
יכין
מלכת שלמה
1.
The eight creeping things which are mentioned in the Torah: he who hunts them or wounds them [on Shabbat] is liable; But [as for] other abominations and creeping things, he who wounds them is exempt. He who hunts them for need is liable; Not for need, he is exempt. A beast or a chicken in one’s own domain, he who hunts them is exempt. He who wounds them is liable.משנה ב
אֵין עוֹשִׂין הִילְמִי בְשַׁבָּת, אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא אֶת מֵי הַמֶּלַח וְטוֹבֵל בָּהֶן פִּתּוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא הוּא הִילְמִי, בֵּין מְרֻבֶּה וּבֵין מֻעָט. וְאֵלוּ הֵן מֵי מֶלַח הַמֻּתָּרִין, נוֹתֵן שֶׁמֶן בַּתְּחִלָּה לְתוֹךְ הַמַּיִם אוֹ לְתוֹךְ הַמֶּלַח:
ברטנורה
אין עושין הילמי. מי מלח מרובים שנותנים לתוך ירקות שכובשין אותן להתקיים:אבל עושין. מי מלח מועטים כדי לטבל בהן פתו או לתוך התבשיל:והלא היא הילמי בין מרובה בין מועט. כלומר אם המרובים אסורים אף המועטים אסורים, דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת, אלא אלו ואלו אסורים מפני שהוא כמעבד ומתקן את האוכל הניתן בתוכו כדי שיתקיים:ואלו הן המותרים. נותן שמן בתוך המים בתחלה, קודם שיתן המלח, או נותן שמן בתחלה לתוך המלח, קודם שיתן את המים דהשמן מעכבו שאין המלח מתערב יפה עם המים ומתיש את כחו. אבל לא יתן מים ומלח בתחלה ואחר כך את השמן, דמשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
בין מרובה בין מועט. פי' הר"ב דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ה"ק. רבי יוסי בברייתא. וא"ת דשפיר קאמר רבי יוסי ומאי מהדרי רבנן. וי"ל דסבירא להו שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. דהשתא דמי לעיבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. כך למדתי מדברי הטור סי' שכ"א. והרמב"ם כ' בחבורו פכ"ב הלכה י' דמרובין אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ע"כ. ויותר מסתבר פי' הר"ב וכדפירש"י דמשום מעבד איירינן. דהשתא ניחא דנקט גבי הצד. אבל אי משום מבשל קשיא שה"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן. ואין נראה לפרש דלהרמב"ם ר' יוסי משום מעבד קאסר ומש"ה תני ליה הכא קודם ואלו קשרים דהא ל"פ אלא במרובה ומועט. אבל מאיזה טעם שנאסר בהא ל"פ. אלא טעמא דהרמב"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפרק י"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול דאמר אין עיבוד באוכלין אבל רש"י והר"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא כו' [* אבל בספר לחם חמודות בפ"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב"ם וכתבתי דאף הרא"ש סובר כמותו]:
יכין
מלכת שלמה
2.
They do not prepare [pickling] brine on Shabbat, but he may prepare salt water and dip his bread into it or put it into a cooked dish. Rabbi Yose said: but that is brine, whether [one prepares] much or little? Rather what is the salt water that is permitted? Oil is first put into the water or into the salt.משנה ג
אֵין אוֹכְלִין אֵזוֹב יוֹן בְּשַׁבָּת, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲכַל בְּרִיאִים, אֲבָל אוֹכֵל הוּא אֶת יוֹעֶזֶר וְשׁוֹתֶה אַבּוּב רוֹעֶה. כָּל הָאֳכָלִין אוֹכֵל אָדָם לִרְפוּאָה, וְכָל הַמַּשְׁקִין שׁוֹתֶה, חוּץ מִמֵּי דְקָלִים וְכוֹס עִקָּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן לַיְרוֹקָה. אֲבָל שׁוֹתֶה הוּא מֵי דְקָלִים לִצְמָאוֹ, וְסָךְ שֶׁמֶן עִקָּרִין שֶׁלֹּא לִרְפוּאָה:
ברטנורה
אזוב יון. מין אזוב שגדל בין הקוצים וממית התולעים שבמעים:שאינו מאכל בריאים. ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה, ואסור לאוכלו בשבת גזירה שמא ישחוק סממנים, דהוי תולדה דטוחן:אבל אוכל הוא את יועזר. דהרבה אוכלין אותו כשהן בריאים. יועזר, פולי״ו בלע״ז והוא מכלה התולעים שבכבד:אבוב רועה. עץ שגדל יחידי ואין לו ענפים, וקורין אותו בערבי עצא״ל רע״י, והוא טוב למי שניזק על ששתה מים מגולים:כל האוכלים אוכל אדם לרפואה. כל דבר שהוא אוכל והבריאים אוכלים אותו, יכול אדם לאוכלו בשבת אף ע״פ שהוא מתכוין לרפואה:חוץ ממי דקלים. הם שני אילנות ממיני הדקלים שהיו בארץ ישראל וביניהם מעין מים, והשותה מהם כוס ראשון מרפה הזבל שבמעיו, וכוס שני משלשל, וכוס שלישי מנקה את בני מעים עד שאדם מוציאם צלולים כדרך שהכניסם:וכוס של עיקרין. לוקחין שרף אילן שקורין לו בערבי זא״ג אלכסנדרי״א, ועשב שקורין לו עשב״א אלסדו״ר, פירוש עשב של שמחה, וכרכום, וכותשין אותן ונותנין את עפרן ביין. והאשה זבה שתשתה מהן ג׳ כוסות תרפא:מפני שהן לירוקה. בעל חולי הנקרא ירקון, אם ישתה מהן ירפא מחולי הירקון אבל ישאר עקר ולא יוליד, ולכך נקרא כוס עיקרין:לצמאו. אם אינו חולה:
תוסופות יום טוב
אין אוכלין איזוב יון כו'. וטעמא משום טוחן כמ"ש הר"ב ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפרק כ"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהא תנן במשנה ו' פרק אחרון דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות:
כל האוכלים וכו'. גמ' לאתויי טחול לשניים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשים להם וסד"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ"ל. וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ:
וכוס עיקרים. אף ע"ג [א) בדפוסים הראשונים: דמרפא לירוקא ועוד דמרפא לזבה כו'] דמרפא לזבה כמ"ש הר"ב ולא מעקרא כדאיתא בגמרא קרי להו אינשי בשם עקרים כדי שיהא מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים:
שמן עיקרים. נראה שר"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות ורש"י פי' כן בכוס של עיקרים:
יכין
מלכת שלמה
3.
They do not eat Greek hyssop on Shabbat, because it is not the food of healthy people. But he may eat yo’ezer and drink abuv ro’eh. A man may eat any kind of food as medicine, and drink any liquid, except water of palm trees and a potion of roots, because they are for jaundice. But he may drink water of palm trees for his thirst and rub himself with oil of roots for a non-medical purpose.משנה ד
הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁנָּיו, לֹא יִגְמַע בָּהֶן אֶת הַחֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא נִתְרַפֵּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמָתְנָיו, לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, וְלֹא שֶׁמֶן וֶרֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּם לָסוּךְ בַּחֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם:
ברטנורה
לא יגמע את החומץ. ויפלוט, דמוכחא מלתא דלרפואה הוא. ואם מגמע ובולע שפיר דמי:לא יסוך בהם יין וחומץ. דאין אדם סך מהן אלא לרפואה:אבל לא שמן ורד. לפי שדמיו יקרים ומוכחא מלתא דלרפואה קעביד:שכן דרכן לסוך. בלא מכה:ר׳ שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
לא יגמע בהן את החומץ. כתב הר"ב דמוכחא מלתא דלרפואה הוא דחומץ מעליא להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו (משלי י׳:כ״ו) דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי ויש עוד תירוץ אחר בגמ' וזה האחרון. והעתיקו הר"ן. ומ"ש הר"ב ואם מגמע ובולע ש"ד. גמ'. וכתבו התוס' וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו ה"ה דה"מ למתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. ומלת מגמע עיין מ"ש בס"ד ברפ"א:
רבי שמעון אומר וכו'. וכתב הרמב"ם והלכה כר"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה ב"א הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהל' כר"ש ולא מטעמיה דאילו ר"ש אע"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא. והשתא לא תקשה להרמב"ם על שפסק במשנה א' פרק י"ח דלא כרשב"ג [* וגם ל"ק על הר"ב שכתב בכאן דאין הלכה כרבי שמעון]:
יכין
מלכת שלמה