First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ:
ברטנורה כיצד מטהרין. פיילי. מזרק. השותים במזרקי יין (עמוס ו׳:ו׳) מתרגמינן דשתיין בפיילי חמר:חדשה. דכתיב (ויקרא י״ד:ה׳) אל כלי חרש על מים, מקיש כלי למים, מה מים שלא נעשה בהן מלאכה, אף כלי שלא נעשה בו מלאכה:רביעית. משום דכתיב [שם] בדם הצפור השחוטה ובמים החיים, מים חיים שדם הצפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית:מים חיים. שלעולם נובעים ואינן פוסקים:צפרים דרור. שדרות בבית כבשדה:וקוברה בפניו. לפי שאסורה בהנאה:ושני תולעת. לשון צמר צבוע שני. כרמז״י בלע״ז:וכרכן בשיירי לשון. עץ ארז ואזוב ושני תולעת היה מניחן יחד, והלשון יוצא ועודף על עץ ארז ואזוב, והיה כורכן בו דהוו שלשתן באגודה אחת:והקיף. לשון סמיכה והקרבה. כמו [ביצה דף ל״ב] מקיפים שתי חביות. לתרום שלא מן המוקף. כלומר היה סומך להן ראשי אגפים וראש הזנב של הצפור החיה, וטובל כולן ביחד בדם ובמים שבכלי חרס:לאחר ידו. על גב ידו של מצורע:ויש אומרים על מצחו. ואין הלכה כיש אומרים:על השקוף. של בית שהוא מנוגע:
תוסופות יום טוב פיילי. פי' הר"ב מזרקי כו' מתרגמינן כו'. ובמ"ב פ"ב דסוטה כתב שכן נקרא [כוס] בלשון יוני: חדשה. פי' הר"ב מקיש כלי למים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה. דהא חיים כתיב. רש"י פ"ב דסוטה דף ט"ו: רביעית. פי' הר"ב משום דכתיב בדם הצפור כו' שדם הצפור ניכר בהן. והקשו התוס' בפ"ב דסוטה *[וכי אין ניכר ביותר מרביעית] דהא תנן בפ"ז דמקואות (משנה ה') ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין אלמא דאפי' יין ניכר בג' לוגין וכ"ש דם דסומק טפי. די"ל ניכר דקאמר ממשותו של דם. ולא בשינוי מראה דעלמא. והשתא לא תקשה נמי מהא דאמרי' במנחות פ"ג (דף כ"ב) (והעתקתיו בפ"ח דזבחים משנה ו') ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח). הדבר ידוע שדם הפר מרובה על דם השעיר. ואפי' הכי קרי ליה אכתי נמי דם שעיר. אלא מכאן לעולין וכו'. וה"נ הדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפי' הכי כתיב בדם. וי"ל כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין. ע"כ. ובגמרא סוטה (דף ט"ז) דבצפור דרור שיערו. שאין לך גדולה (במינה) שמדחה את המים. *[ואין לך] קטנה שנדחית מפני המים ועיין בסמוך: דרור. פי' הר"ב שדרות בבית כבשדה. שיודע להשמט בזויות הבית לכל צד. ולכך נקראת דרור על שם דירה. שדרה בכ"מ. רש"י ריש פרק ג' דביצה. וכלומר שאינה מקבלת מרות כדאיתא התם בגמרא (דף כ"ד). וצ"ל שאע"פ שע"ש כך הוא נקרא צפור דרור. לא מפ"כ כל צפור שאינו מקבל מרות הוא שכשר לטהרת מצורע דהא אמרן לעיל שאין לך גדולה ולא קטנה כו'. ומצאתי בפי' הרמב"ן על החומש שכתב שיתכן שיהיה השם בקטנה בלבד. ובגמרא כך הוא נראה ממה שאמרו במסכת סוטה [דף ט"ז] הבא מים שדם צפור ניכר כו' בצפור דרור שיערו חכמים אין לך גדולה כו': וקוברה בפניו. פי' הר"ב לפי שאסורה בהנאה. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דקדושין. ויראה לי דהא דמצריכו שיקברנו בפניו. מפני החשד שלא יחשדנו שיאכלהו: נטל עץ ארז כו'. פשטא דמתניתין דאחר שחיטה נטלן. וגם הרמב"ם כך העתיק ברפי"א מהט"צ. והברייתא שמוכיח ממנה הר"ש דמעיקרא מייתי להו. יש לדחות. דלר"ש אף לכתחילה א"צ להביא קודם שחיטה ואין להאריך בזה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכך: *[ושני תולעת. פי' הר"ב לשון של צמר צבוע שני. כ"כ הר"ש. וכ"כ רש"י בפי' החומש. לשון כו' צבוע זהורית. ופי' הרא"ם שהוא צמר סרוק ומשוך כמין לשון. כדפירש"י בפ' אלו מציאות על ולשונות של ארגמן וכ"כ הר"ב שם (משנה א'). וז"ש רש"י זהורית. כן הוא בת"כ. זו זהורית טובה. ומ"ש הר"ב כרמז"י בלע"ז. כ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פ"ג מה' פרה כתב הצבוע אדום יש שצובעים אותו בפואה. ויש שצובעים אותו בלבא. ויש שצובעים אותו בתולעת. והתולעת. היא הגרגרים האדומים ביותר. הדומין לגרעיני החרובים. והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן. עכ"ל. ומצאתי בפירוש הר"ש במשנה ג' פכ"ו דכלים אוג הוא פרי אדום. כדתנן בפ"ק דמעשרות (משנה ב') האוג והתותים משיאדימו. אילן העולה מאיליו ביער הוא. ופריו דומה לשני תולעת. והוא כמין זרע קנבוס. עכ"ל]: והקיף להם ראשי אגפיים וכו'. דיקח אותה כתיב. מלמד שהוא מפרישה לעצמה. יכול הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה לא תהא בכלל טבילה. ת"ל וטבל אותה ואת הצפור החיה וגו'. החזיר את הצפור לכלל טבילה. ת"כ: לאחר ידו של מצורע. וי"א על מצחו. דייקי מלת על. שהיה די שיאמר והזה במטהר ואמר על. שיורה על עליונות לזה אמר שהוא בגב היד שהוא על הכף. וי"א על מצחו. דעל משמע היותר עליון שבגופו. כיון דמשמע עליון והוא בלי הצטרפות. א"כ הוא היותר עליון והוא מצחו. ק"א: וכך היה מזה על השקוף שבבית מבחוץ. דכיון דכתיב והזה על הבית. שמעינן דמבחוץ הוא שיזה ולא בתוך הבית. וילפינן ממצורע שיזה ג"כ בעליונות של הבית *[ובכאן אין לומר אלא השקוף. שאין עוד עליונו אחר כי הדלת מצורף לבית ואינו הבית עצמו. לשנאמר שירצה באחורי הדלת למ"ד במצורע לאחר ידו. כנ"ל]:
יכין מלכת שלמה
1.
How would they purify a metzora?A new earthenware flask and a quarter of a log of living water was put in it. Two undomesticated birds are also brought. One of these was slaughtered over the earthenware vessel and over the living water. A hole was dug and it was buried in his presence. Cedarwood, hyssop and scarlet wool were taken and bound together with the remaining ends of the strip of wool. Near to these were brought the tips of the wings and the tip of the tail of the second bird. All were dipped together, and sprinkled upon the back of the metzora's hand seven times. Some say that the sprinkling was done upon his forehead. In the same manner one would sprinkle on the lintel of a house from the outside.

משנה ב
בָּא לוֹ לְשַׁלֵּחַ אֶת הַצִּפּוֹר הַחַיָּה, אֵינוֹ הוֹפֵךְ פָּנָיו לֹא לַיָּם וְלֹא לָעִיר וְלֹא לַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. בָּא לְגַלֵּחַ אֶת הַמְּצֹרָע, הֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וְכִבֵּס בְּגָדָיו, וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא בְּבִיאָה, וַהֲרֵי הוּא מְטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ. נִכְנַס לִפְנִים מִן הַחוֹמָה, מְנֻדֶּה מִבֵּיתוֹ שִׁבְעַת יָמִים, וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה:
ברטנורה לא לים. אם הוא בעיר היושבת על שפת הים:ולא למדבר. אם העיר יושבת אצל המדבר:שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. מכאן שאינו הופך פניו לעיר:העביר תער על כל בשרו. לאו דוקא. שלא היה מגלח אלא כל מקום כנוס שער, [ונראה, לאפוקי שער] בית הסתרים, דאמר קרא (ויקרא י״ד) והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו, כלל. את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, פרט. ואת כל שערו יגלח, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה, אף כל מקום כנוס שער ונראה. ותגלחת ראשונה שמגלח בזמן חלוטו, למדוה בגזירה שוה מתגלחת שניה, שמגלח שניה לאחר שספר שבעת ימים, דנאמר בימי חלוטו וגלח את כל שערו וגו׳, ונאמר בימי ספרו יגלח את כל שערו וגו׳, מה תגלחת האמורה בימי ספרו פרט לבית הסתרים, אף תגלחת האמורה בימי גמרו פרט לבית הסתרים:טהור מלטמא בביאה. ומלטמא משכב ומושב, כדרך שהיה מטמא כימי חלוטו:מטמא כשרץ. לטמא אדם ובגדים במגע, אבל לא במשא:מנודה מביתו. לענין זה שאסור בתשמיש המטה, דכתיב (ויקרא י״ד) וישב מחוץ לאהלו, ואין אהלו אלא אשתו, וכן הוא אומר (דברים ה׳) שובו לכם לאהליכם, כשהתיר להם תשמיש המטה לאחר מעמד הר סיני:
תוסופות יום טוב שנאמר ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה. ל' הר"ב מכאן שאינו הופך פניו לעיר. ול' הר"ש אל מחוץ לעיר. מהכא נפקא לן דאין הופך פניו לעיר: העביר תער על כל בשרו. כתב הר"ב לאו דוקא וכו' לאפוקי שער בית הסתרים. דאמר קרא כו' מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה. בברייתא בפ"ב דסוטה דף ט"ז ופירש"י כנוס שער. שיהא שם קבוץ שער הרבה. למעוטי זרועותיו ושוקיו שאינו מכונס. נראה למעוטי בית השחי. ובגמ' מאי רבי רבי שער הרגלים. כלומר דאותו מקום. מאי מיעט. מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. ומעתה ה"ל להר"ב לפרש לאפוקי שער בית הסתרים ודכולי גופיה וכבר הקשיתי לשאול בכך לעיל בפ"ב משנה ד' [ד"ה כך הוא]. ועוד קשה לי בכאן דמשכוני נפשיה דהר"ב אמתני' לפרש דכל בשרו לאו דוקא למה ליה. דהא בגמרא דהתם אמרינן דדוקא היא. אלא דאפליגו אמוראי א"ד דאע"ג דכלל ופרט וכלל לא ריבה הכל הלכה היא ועוקרת דרשה דכלל ופרט וכלל. וא"ד דמתני' ר"ע היא דדריש לכל התורה כולה ברבוי ומיעוט ורבוי. ונמצא דריבה הכל ולא מיעט אלא שער שבתוך החוטם. ואין ספק שהר"ב נלחץ בכך מפני המשנה דפ"ב. דודאי דהיא סברה לדרשא דכלל ופרט וכלל. מ"מ מתניתין דהכא לא סברה כך. ובפשיטות אמרינן בגמ' דדוקא כל בשרו תנן. ועוד דהר"ב גופיה כבר כתב במשנה ה' פ"ג דשבועות דהלכה כר"ע דדריש בכל התורה כולה רבויי ומעוטי. (ובעל ק"א מפ' לברייתא דת"כ שכתבתי בפ"ב דאתיא כר"ע. ואין לי להאריך בזה) ושמעינן דהלכה כמשנתינו דההיא דפ"ב אינה הלכה ודחויה היא. ולפיכך לא ה"ל להר"ב לדחוק בכאן ולהוציא המשנה ממשמעה מפני אותה דלעיל שהיא אינה הלכה. ודהכא היא הלכה כמשמעה. אבל הרמב"ם עשה בהיפך שפסק למשנתנו דהכא ברפי"א מהט"צ. וכתב בספ"ט למתני' דפ"ב דלא כמשמעה. אלא לענין שלא להצריכו ולהטריחו לכהן. וז"ל כשם שהאדם נראה לנגעו כך נראה לתגלחתו. שאם לא יראה שער בכל בשרו כשיעמוד ערום כעודר וכמוסק כו'. הרי זו תגלחת כשרה ואין הן זקוק לחפש בשאר מקומות שמא נשאר בהן שער. אע"פ שהוא צריך לגלח הכל כמו שיתבאר עכ"ל. ומי כהחכם יודע פשר דבר. זה רבינו משה לקיים שתי המשניות להלכה כסוגית הגמ': טהור מלטמא בביאה. לפי שיאמר אח"כ פעם אחרת וטהר. הרמב"ם בנא"י: והרי הוא מטמא כשרץ. כדפי' הר"ב ברפ"ק דכלים: *מנודה מביתו. והר"ב העתיק בביתו. וכן הגי' במשניות דסדר טהרות דפוס ישן:
יכין מלכת שלמה
2.
He now comes to set free the living bird. He does not turn his face towards the sea or towards the city or towards the wilderness, for it is said, "But he shall let the living bird go out of the city into the open field" (Leviticus 14:53). He now comes to shave off the hair of the metzora. He passes a razor over the whole of his skin, and he [the metzora] washes his clothes and immerses himself. He is then clean so far as to not convey uncleanness by entrance, but he still conveys uncleanness as does a sheretz. He may enter within the walls [of Jerusalem], but must keep away from his house for seven days, and he is forbidden to have intercourse.

משנה ג
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְגַלֵּחַ תִּגְלַחַת שְׁנִיָּה כַּתִּגְלַחַת הָרִאשׁוֹנָה, כִּבֶּס בְּגָדָיו וְטָבַל, טָהוֹר מִלְּטַמֵּא כַשֶּׁרֶץ, וַהֲרֵי הוּא טְבוּל יוֹם, אוֹכֵל בַּמַּעֲשֵׂר. הֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ, אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה. הֵבִיא כַפָּרָתוֹ, אוֹכֵל בַּקָּדָשִׁים. נִמְצְאוּ שָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּמְּצֹרָע וְשָׁלשׁ טְהָרוֹת בַּיּוֹלֶדֶת:
ברטנורה טהור מלטמא כשרץ. ופוסל תרומה [ותו לא]:ושלש טהרות ביולדת. והוא הדין בזב בעל שלש ראיות, ובזבה. דבכולהו טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים, הרי שלש טהרות. והאי דנקט יולדת טפי מזב וזבה, משום דביולדת כתיב בהדיא (שם י״כ) וכפר עליה הכהן וטהרה, לאכילת קדשים:
תוסופות יום טוב טהור מלטמא כשרץ. כתב הר"ב ופוסל תרומה. כדתנן בסוף זבים. ומה שהגהתי בפי' הר"ב ותו לא. מתוך פי' הר"ש הגהתי. שהיה כתוב לפני ותולה. ואינו ענין לכאן. ומ"מ ליכא למשמע שאין עוד מה שפוסל. שהרי קדשים פוסל ג"כ. ולר"מ אף מטמא. כדתנן במשנה ד' פי"א דפרה. אלא כלומר שאינו פוסל. מה שהוא במדרגה למטה מתרומה: *[והרי הוא טבול יום אוכל במעשר. וברפ"ב דבכורים [ד"ה משא"כ] כתבתי דבתלת דוכתי מייתי לה בזה הלשון טבל ועלה אוכל במעשר]: אוכל במעשר. פי' מעשר שני: אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה וכו'. מנלן. אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב (ויקרא כ״ב:ו׳) לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. הא רחץ טהור. וכתיב (שם) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים. וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. הא כיצד. כאן למעשר. כאן לתרומה. כאן לקדשים. ואיפוך אנא מסתברא וכו' בגמרא פ"ח דיבמות דף ע"ד:
יכין מלכת שלמה
3.
On the seventh day he shaves off his hair a second time in the manner of the first shaving, he washes his garments and immerses himself. He is clean in so far as not to convey uncleanness as a sheretz, but he was still like a tevul yom. He may eat second tithe. After sunset he may eat terumah. After he had brought his offering of atonement, he may also eat sacred things. Thus there are three grades in the purification of a metzora and three grades in the purification of a woman after child birth.

משנה ד
שְׁלשָׁה מְגַלְּחִין וְתִגְלַחְתָּן מִצְוָה, הַנָּזִיר וְהַמְּצֹרָע וְהַלְוִיִּם. וְכֻלָּן שֶׁגִּלְּחוּ שֶׁלֹּא בְתַעַר אוֹ שֶׁשִּׁיְּרוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, לֹא עָשׂוּ כְלוּם:
ברטנורה והלוים. בעת שנבחרו לשירות במדבר, ואינה נוהגת לדורות:
תוסופות יום טוב ותגלחתן מצוה. משום דבנזיר אין תגלחת מעכבת. כדמסקינן במשנה ט' פ"ו דנזיר. להכי קתני מלוה ומש"ה פרכינן בגמ' דנזיר דף מ' פשיטא. ומשני מ"ד עבורי שער הוא. ואפי' סך נשא (עיין לעיל ספ"י) קמ"ל דלא. ואע"ג דבמצורע מעכב כדמייתי לה הר"ש מהתוספתא. וכן התוס' פ"ג דמ"ק דף י"ז אדאמרינן נזיר ומלורע כו' מותרין לגלח שלא ישהו קרבנותיהן הקשו דנזיר תגלחתו אינו מעכבתו. ש"מ דס"ל דאילו מצורע מעכבתו התגלחת: וכולן שגלחו שלא בתער כו'. גבי נזיר כתיב (במדבר ו׳:ה׳) תער לא יעבור על ראשו. לת"ק באם אינו ענין למלקות דהא מרבינן כל דבר. תנהו ענין לתגלחת. ולרבי מדסמכו לעד מלאת אצל תער לא יעבור. כמ"ש בפ"ו דנזיר משנה ג'. וגבי לוים כתיב (שם ח') והעבירו תער על כל בשרם. מצורע דתניא זקנו. מה ת"ל במצורע. וכמו שכתבתי גם שם במשנה ה' [ד"ה בתגלחת]. גמ' פרקו' דנזיר דף מ': או ששיירו שתי שערות. נ"ל דלכך בעינן דוקא ששיירו שתי שערות. כדאמרינן ברפ"ד דסתם שער. ב'. הרי ששער לא נקרא אלא כשיש שתים. ושערה היא פרט ולא קפדינן אפרטא. ומיהו לעכובא עיין בסמוך: לא עשו כלום. בגמ' דנזיר פ"ו [דף מ'] אמר רב חסדא ללקות באחת. לעכב בשתים כו'. וכתבו התוס' [ד"ה לסתור] דכולן הלכה הן בנזיר שלא מצינו בהם טעם. ע"כ. וא"כ אף במצורע ולוים כן. וכמו כן נמי עכובא דתער לא מצינו בו טעם מנלן:
יכין מלכת שלמה
4.
There are three who must shave their hair, and their shaving of it is a commandment: the nazirite, the metzora, and the Levites. If any of these cut their hair but not with a razor, or if they left even two remaining hairs, their act is of no validity.

משנה ה
שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם שָׁווֹת, כְּשֵׁרוֹת. לָקַח אַחַת הַיּוֹם וְאַחַת לְמָחָר, כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְרוֹר, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. שְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. הָרִאשׁוֹנָה מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה. נִשְׁפַּךְ הַדָּם, תָּמוּת הַמִּשְׁתַּלַּחַת. מֵתָה הַמִּשְׁתַּלַּחַת, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:
ברטנורה מצותן שיהיו שוות. דלכתוב רחמנא צפרים, ומיעוט צפרים שתים. שתי דכתב רחמנא למה לי, אלא ללמד שיהיו שתיהם שוות:ונמצאת טריפה כו׳ דחיות כתיב [שם יד], פרט לטריפות:תמות המשתלחת. יניחנה עד שתמות מאליה:
תוסופות יום טוב מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה וכו'. פי' הר"ב דלכתוב רחמנא צפרים כו'. שתי דכתב רחמנא למה לי כו'. וקשיא לי דברפ"ו דיומא בשני שעירי יה"כ דתנן התם נמי כה"ג ופי' הר"ב דתלתא קראי כתיבי ואילו הכא הא ליכא אלא חד קרא ומיהו לא על הר"ב תלונותינו. דדבריו דהתם ודהכא. גמ' ערוך הן שם ביומא. ונ"ל דמדגלי לן רחמנא [ח] גבי שני שעירים דלכל הני בעינן שיהיו שוות. כי כתב גבי צפרים חד זימנא שתי. לאגמרינן שיהיו שוות. לא צריך לתלתא קראי. דנשמעיני' מהגלוי דגלי לן גבי שני שעירים דלכולן יהיו שוות: אע"פ שאינם שוות כשרות. דכתיב צפור צפור ריבה. גמרא. ועיין מ"ש ביומא בשם הרמב"ם [ד"ה במראה]: יקח זוג לשניה. דלא כשני שעירים דתנן התם אם משהגריל מת יביא זוג אחר דהכי דרשינן בת"כ מדכתיב האחד. לומר שאינן מעכבות זו את זו: נשפך הדם תמות המשתלחת. בת"כ מנין אם נשפך הדם תמות המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם ת"ל את הצפור החיה ומדקרא כתיב להכי אתי שפיר דלא תקשה דהכא סתים לן רבי. ואילו גבי שני שעירים שנאה משמיה דרבי יהודה ואין הלכה כמותו. דהתם לא מן הכתוב בא אלא לטעמיה דס"ל ב"ח נדחין. אבל הכא קרא אשכח ודרש להכי סתם לן ר' וכן העתיקה הרמב"ם למשנתינו להלכה בספי"ח מהט"צ. ולענין הלמוד האיך למדין. פי' בעל קרבן אהרן דדייק מדלא אמר את צפור חיה. ואמר את הצפור החיה. משמע החיה מעיקרא קודם שישחוט. אבל אם מתה אח"כ לא יטבול אחרת בדם זה. ופי' הפסוק אי את הצפור החיה מעיקרא יקח אותה שלא מתה אז וטבל בדם הצפור השחוטה. ואם לא אלא שמתה. לא יטבול אחרת בדם השחוטה אלא ישפך הדם ויביא שתים כבתחלה. ומהכא משמע שאם מתה המשתלחת ישפך הדם. ומדאמר בדם הצפור השחוטה ולא אמר בדם צפור שחוטה. משמע שלא יטבול זאת המשתלחת אלא בדם הצפור השחוטה כבר. אבל לא בדם אחרת אשר ישחט עמה*. וא"כ אם נשאר הדם אז יטבול זאת בו. ואם נשפך אז לא יטבול זאת בו. אלא תמות המשתלחת ויביא שתים אחרות. ע"כ:
יכין מלכת שלמה
5.
With regard to the two birds: the commandment is that they be alike in appearance, in size and in price; and they must be purchased at the same time. But even if they are not alike they are valid; And if one was purchased on one day and the other the next they are also valid. If after one of the birds had been slaughtered it was found that it was not wild, a partner must be purchased for the second, and the first may be eaten. If after it had been slaughtered it was found to terefah, a partner must be purchased for the second and the first may be made use of. If the blood had been spilled out, the bird that was to be let go must be left to die. If the one that was to be let go died, the blood must be spilled out.

משנה ו
מִצְוַת עֵץ אֶרֶז, אָרְכּוֹ אַמָּה וְעָבְיוֹ כִרְבִיעַ כֶּרַע הַמִּטָּה. אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה. מִצְוַת אֵזוֹב, לֹא אֵזוֹב יָוָן, לֹא אֵזוֹב כּוֹחֲלִי, לֹא אֵזוֹב רוֹמִי, לֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִית, וְלֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֶּשׁ לוֹ שֵׁם לְוָי:
ברטנורה כרביע כרע המטה. כדמפרש ואזיל, שמחלק כרע המטה לשנים, ואלו השנים מחלקן לארבעה, וזהו רביע כרע. וקמ״ל דמצוה לצמצם שיהיה רביע כרע, לא פחות ולא יותר:שם לווי. שמלוין ומחברין אותו לדבר אחר. אזוב יון, אזוב כוחלי, אזוב רומי:
תוסופות יום טוב אחד לשנים ושנים לארבעה. ל' הר"ב שמחלק כרעי המטה לשנים. ואלו השנים מחלקן לארבעה. כלומר שאלו השנים מחלקן כל אחד לשנים ממילא יהיו כאן ארבעה חלקים. וז"ל הרמב"ם עוד יחלוק כל חצי מהן בב' חצאין ויהיו ד': מצות אזוב. כתב הרמב"ם שהתבאר בגמ' (פ"ב דנדה דף כ"ו) שלא יהיה ארכו פחות מטפח ועיין בספי"א דפרה. ושני תולעת כ' הרמב"ם בר"פ משקל שקל והוא מפ"ד דיומא דף מ"ב: לא אזוב יון כו'. עיין במ"ז פי"א דפרה:
יכין מלכת שלמה
6.
The mitzvah of the cedarwood is for it to be one cubit in length, and in thickness a quarter of that of the leg of a bed, when one leg is divided into two halves and these two into four. The mitzvah of the hyssop is that it should be neither ezovyon (lavendula) nor blue hyssop nor Roman hyssop nor wild hyssop nor any kind of hyssop that has an accompanying name.

משנה ז
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת, חַטָּאת וְאָשָׁם וְעוֹלָה. וְהַדַּל הָיָה מֵבִיא חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת הָעוֹף:
ברטנורה ביום השמיני. כשגילח בשביעי, מביא קרבנותיו בשמיני. אבל אם שהה ולא גילח אלא בשמיני, מביא קרבנותיו בתשיעי, לפי שטעון הערב שמש בין גילוח להבאת קרבנותיו:
תוסופות יום טוב ביום השמיני. פי' הר"ב כשגלח בשביעי כו' ועיין [מ"ש] במ"ו פ"ו דנזיר (ד"ה אינו מביא):
יכין מלכת שלמה
7.
On the eighth day he would bring three beasts: a sin-offering, a guilt-offering and a whole burnt-offering. And a poor man would bring a sin-offering of a bird and a burnt-offering of a bird.

משנה ח
בָּא לוֹ אֵצֶל הָאָשָׁם, וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וּשְׁחָטוֹ, וְקִבְּלוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בִּכְלִי, וְאֶחָד בַּיָּד. זֶה שֶׁקִּבֵּל בַּכְּלִי, בָּא וּזְרָקוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. וְזֶה שֶׁקִּבֵּל בַּיָּד, בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע. וְהַמְּצֹרָע טָבַל בְּלִשְׁכַּת הַמְּצֹרָעִים. בָּא וְעָמַד בְּשַׁעַר נִקָּנוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ טְבִילָה:
ברטנורה וסמך שתי ידיו עליו. וקודם סמיכה היה טעון תנופה, שאשם מצורע טעון תנופה חי:ואחד ביד. דכתיב (ויקרא י״ד:כ״ה) ולקח הכהן ונתן על תנוך אוזן המיטהר, מה נתינה בעצמו של כהן, אף קבלה בעצמו של כהן:אינו צריך טבילה. שכבר טבל מבערב, כדכתיב [שם] והיה ביום השביעי יגלח וגו׳ וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים. וחכמים אומרים, הואיל והיה עלול לטומאה, שמא לא שמר עצמו בטהרה כראוי ונטמא אחר שטבל, לפיכך צריך טבילה אחרת מספק. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב אחד בכלי. ובריש (איזהו מקומן) יליף מקרא דכתיב כחטאת כאשם. הר"ש: ואחד ביד. פי' הר"ב דכתיב ולקח הכהן ונתן מה נתינה בעצמו של כהן. פירש"י בריש איזהו מקומן דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה: ועמד בשער ניקנור. דכתיב לפני ה' פ"ק דסוטה דף ח' ועיין מ"ש שם מ"ה (ד"ה לשער):
יכין מלכת שלמה
8.
He comes to the guilt-offering and he puts his two hands on it. He then slaughters it. Two priests receive its blood, one in a vessel and the other in his hand. He who received it in the vessel proceeded to sprinkle it on the wall of the altar. The one who received it in his hand would approach the metzora. The metzora had in the meantime immersed himself in the chamber of the metzoraim. He would come and stand at the Nikanor gate. Rabbi Judah says: he did not require immersion.

משנה ט
הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא:
ברטנורה הכניס ראשו. לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה, ודם האשם היה נפסל ביוצא אם יצא חוץ לעזרה, לפיכך היה המצורע עומד בשער ניקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ומכניס ראשו לתוך העזרה עד שנותנים המתנות על תנוך אזנו, ומכניס ידו ורגלו עד שיתן על בהונותיו:תנוך. זה גדר האמצעי של אוזן:רבי יהודה אומר וכו׳ ואין הלכה כרבי יהודה:אין לו טהרה עולמית. דבעינן כדכתיב בקרא. ודוקא שנקטעה אזנו או בהונותיו לאחר שהוזקק לטהרה:רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן. דלא בעינן כדכתיב בקרא. ואין הלכה כרבי אליעזר. וכן אין הלכה כרבי שמעון דאמר אם נתן על של שמאל יצא:
תוסופות יום טוב *[הכניס ראשו. כתב הר"ב לפי שעזרת ישראל אין מחוסר כפורים נכנס לה כו' ומכניס ראשו. דביאה במקצת שריא רחמנא. כמ"ש בשם רש"י במ"ה פ"ק דסוטה ד"ה ומטהרין]: תנוך. פי' הר"ב זה גדר אמצעי כו' (ורש"י בפרש' מצורע כתב ל' תנוך לא נודע לי וז"ל ת"כ העתיקה הר"ש אי כתב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי ת"ל על נוך. אי על נוך יכול על גובה של אוזן ת"ל תוך. נוך. הא כיצד זה גדר האמצעי ע"כ. ונ"ל פירושא שחז"ל בעלי ל' הקדש ידעו שהתנוך הוא שם מורכב מן תוך ונוך והיה ידוע אצלם מאיזה ל' שהגבוה נקרא נוך. והרי אונקלוס תרגומו רום. ותוך. פירושו חלל האוזן שהוא תוכו ממש והיינו דקתני תוך ודאי כלומר ממש כך נ"ל. וגם בזה לא יכולתי לעיין בספר ק"א מפני שכשכתבתי זה לא היה בידי) וע' מ"ש ברפ"ד דבכורות: *[אין לו טהרה עולמית. כתב הר"ב ודוקא כשנקטעה כו' לאחר שהוזקק לטהרה. דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב. מודה בעדים זוממים כדאמר התם [בסנהדרין] כ"כ הר"ש וכן הוא בתו' דהתם ר"ל פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה.) דאמר שמואל התם נקטעה יד העדים פטור דבעינן יד העדים בראשונה וליכא ומקשי' אמאי אמר נקטעה דהיינו לאחר מכאן לימא גדמי' דמעיקרא ומשנינן שאני התם דאמר יד העדים שהיתה כבר פירש"י יד שהיתה להם תהי' להם בשעת מיתה אבל גדמי' דמעיקרא לא משתמע מיני' דזו היא יד שלהם ע"כ. וכמו דשמואל דס"ל דבעינן קרא כדכתיב ומש"ה אי לא מקיים קרא כדכתיב פטור ואפ"ה מודה שאם היו גדמי' מעיקרא דזו היא יד שלהם. ה"נ הכא אי הוה גדם מעיקרא. היינו בהונותיו. ואני תמה על הרמב"ם שברפ"ה מה' מחוסרי כפרה העתיק משנתנו כלשונה ולא כתב והוא שנקטעה כו' אע"ג דפסק לדשמואל בפי"ד מה' סנהדרין. ותו קשיא לי עליו דבפ"ח מה' נזיר כתב נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנות וישתה ויטמא. ואם הביא כו' שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב ע"כ. ואמאי לא אמרי' דבעי' קרא כדכתיב וכ"ש דבס"פ ג' מינים במס' נזיר מדמי להו אהדדי הא דנזיר להך דהכא דמצורע (וכן עוד בס"פ הוציאו לו במס' יומא [דף ס"א] וכל זאת לא העיר הכ"מ כלום). ונ"ל לתרץ לכל זה במאי דכתב (הר"ש וכן התו' דפ' נגמר הדין. אדמייתינן ראיה לדשמואל דבעינן קרא כדכתיב מדהכא תנן אין לו טהרה עולמית ש"מ דבעינן קרא כדכתיב ויש לתמוה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב שאני מצורע דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב בכל מילי בפ"ק דמנחות (דף ה') כן בהקומץ רבה דף י"ט וכתבתיו שם במ"ו בד"ה שני שעירי כו') ע"כ. ולפ"ז יכולני לומר שהרמב"ם פוסק לדשמואל ולמשנתינו ולא התנה במשנתינו להא דשמואל משום דקשיא לי' על זו הסוגיא דפ' נגמר הדין משתי סוגיות אלו דפ"ק דמנחות ודהקומץ רבה. כדמקשו הר"ש והתוס'. וניחא לי' לדחויי סוגיא חדא מקמי תרתי סוגיות ודאה"נ שאין ראיה לשמואל ממשנתנו. דאין טעם משנתנו משום דבעינן קרא כדכתיב. אלא משום דכתיב ביה תהיה לעכובא וכיון דטעם משנתנו מתהיה לעכובא מעתה א"א לחלק בין נקטע לגידם כיון דקרא כתב עכובא. ודשמואל דלא כתיב בה עכובא מחלקינן שפיר בין נקטע לגידם כדאמרן ולא סתרי שני הפסקים הללו אהדדי כלל. ולא תקשה כיון דאין ראיה לשמואל ממשנתנו. לדחייה לדשמואל לגמרי דליתא דאע"ג דמשנתנו אין ראיה לו משום דמצורע כתיב עכובא וקפיד קרא לעכב. מ"מ יש לו ראיה אחרת מרחובה דעיר הנדחת כדמייתי התם [בפ' נגמר הדין] ומשנתנו נמי לא פליגא דלא לצטריך קרא כדכתיב בעלמא. אלא במצורע מצינו עכובא מדכתיב תהיה. והשתא אתי נמי שפיר דבנזיר לא פסק כמו במצורע. אע"ג דמדמינן להו אהדדי דכיון דבמצורע כתיב תהיה לעכובא ולא מצינו כן בנזיר שוב אין לדמותם ואע"ג דהשתא הוו ה"נ שתי סוגיות דנגמר הדין ודשלשה מינין. דמשמע מינייהו דלא דרשינן תהיה. ולא עוד אלא שיש עוד סוגיא שלישית דבפ' הוציאו לו דהתם נמי מדמינן. ל"ק דאנא לאו מטעמא דשתי סוגיות עדיפין מחד סוגיא קאמינא דדחיא הרמב"ם לחדא מקמי תרתי אלא אנא הכי קאמינא. כיון דבשתי סוגיות אשכחן דדרשינן תהיה. תו ליכא לדמויי דאזדא לה כל היכא דאשכחן דמדמינן. וסברינן דטעמא. משום דבעינן קרא כדכתיב דהא קרא תהיה כתיב. וכל הנך סוגיות ואפילו יהיו אלף דסברי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב כולן יהיו בטלין לגבי הסוגיא דתהיה. ואפילו לא תהא אלא אחת בלבד משום דתהיה משמעות גמור הוא לעכב. וכל אותן סוגיות דאמרי טעמא משום דבעינן קרא כדכתיב. משום דלא הוו דייקי בתהיה. ולא עלה על דעתם אבל אילו היה עולה על דעתם לא הוי קאמרי הכי לפי שהוא משמעות גמור בתהיה שהוא מורה על העכוב. והואיל וכן דאין לדמות עוד נזיר למצורע הלכך פסק הרמב"ם בנזיר דא"צ אע"פ שפסק במצורע דמעכב. ועוד אני אומר דהכ"מ הקשה על הרמב"ם אהא דנזיר דפסק שאינו צריך להעביר תער. שהיא שלא כאחת משתי הלשונות דהתם. ונדחק דפסק כלישנא קמא. דאליביה רבינא ור' פדת לא פליגי ואע"ג דלאותו לשון ב"ה אמרי צריך אלא שיש לו תקנה בזה שמעביר תער אע"פ שאין שער והיאך פסק א"צ תירץ הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דב"ה נקטי צריך כלפי ב"ש שאמרו א"צ שפירושו ללישנא קמא ואין לו תקנה קאמרי ב"ה צריך כלומר יש לו תקנה בלא העברת שער *(בזה שמעביר תער) עכ"ד. ול"נ דלכל זה אין צורך אלא הרמב"ם נקט ליה כסוגיא דס"פ הוציאו לו. והתם תניא איפכא בש"א צריך ובה"א אינו צריך ומפרש רבינא כשאומרים ב"ש צריך צריך ואין לו תקנה. והשתא ב"ה שאומרים אינו צריך (כפשטא) הוא שאינו צריך כלל דלמה לן לדחוקי ולומר דא"צ ויש לו תקנה קאמרי. ורבינא נמי לא מפרש מידי אב"ה. משום דא"צ פירוש שהוא כמשמעו שא"צ כלל. וכההוא סוגיא פסק הרמב"ם. אבל מאיזה טעם תפש לו הרמב"ם סוגיא דפרק הוציאו לו לעיקרית. נ"ל דהיינו טעמו לפי שלסוגיא דג' מינים משנתינו דהכא הפוכה. דדברי ת"ק שנויין השם בשם ר"א. ודברי ר"א דהכא שנויין בשם ר"ש ודברי ר"ש דהכא שנויין שם בשם חכמים. ואילו בסוגיא דהוציאו לו שנויה כי הכא. וה"נ מייתינן לה בפרק נגמ' הדין (דף מ"ה). ואף בת"כ כך היא שנויה ומן התימה שהתוספות והר"ש לא הזכירו רק דבנגמר הדין שנוי' כי הכא ולפיכך תפש לאותה הסוגי' עקרית. כך נ"ל בדרכו של הרמב"ם בכל אלו הג' פסקים. דעדים. ודמצורע. ודנזיר. עוד אני מזכיר הואיל ואתא לידן הך דעדים מחלקים בין נקטם לגידם אי אמרי' ג"כ כך בניסת. דהתם נמי כתיב (דברים י״ג:י׳) ידך תהיה בו בראשונה. והרמב"ם בפ"ה מהל' ע"א לא כתב כלו' בזה. ואף ע"פ שהארכתי ויצאתי קצת חוץ מכונת החבור. הלא דבר הוא לפרש דברי הרמב"ם. וכבר הקדמתי בהקדמת זה החבור שלא אמנע עצמי מזה כשיבא לידי ע"י גלגול הדברים שיהיו. ונשוב אל דברי הר"ב ואומר שמ"ש לאחר שהוזקק לטהרה. וכ"כ הר"ש אבל התוס' דנגמר הדין כתבו משנזקק לטומאה ואיכא בינייהו טובא דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה לו בהונות ואוזן בימי חלוטו. אלא שנקטעו קודם שנזקק לטהרה. ליכא קפידא. ואילו להתו' צריך שיהיה גידם קודם שנזקק לטומאה. וכן נ"מ נמי בעדים. דלהר"ש והר"ב אע"פ שהיה להם יד כשראו העדות שנזקקו להעיד. כל שנקטעו קודם שהעידו בב"ד שנזקקו להמיתם גידם מקרי. ולהתוס' דוקא שיהי' גידם קודם שראו העדות דהיינו קודם שנזקקו להעיד. ובדברי הרמב"ם פי"ד דסנה' [הלכה ח'] אין הכרע. ותו בעינן לדיוקא במתני' אמאי לא קתני נמי אין לו שער דהא בנזיר בעי לעכובא אלא דהתם לא כתיב עכוב כדכתבתי ואילו הכא דכתיב תהיה לעכובא. ומש"ה מעכבי בהונות ואוזן א"כ שער נמי. ואף לפי' הר"ב דשיטתו דטעמא דמתני' משום דבעיא קרא כדכתיב. אע"ג דבנזיר אינו צריך שער ה"נ אינו צריך בנזיר כפים כדתניא התם ופסקה הרמב"ם כדלעיל. ואילו הכא דבעי בהונות ואוזן דכתיבי בקרא ה"נ ליבעי שער כדכתיב בקרא. וזה צריך לי עיון. דהא ליכא למימר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר: אם נתן על של שמאל יצא. וכך העתיק הר"ב. וה"ג לה בת"כ. ובגמ' ספ"ה דיומא. אבל בסנהדרין פ"ו דף מ"ה. ובפ"י דף פ"ח גרסי' נוחן על של שמאל ויוצא. וה"ג בנזיר פ"ו דף מ"ו:
יכין מלכת שלמה
9.
[The metzora] put in his head inside and [the priest] applied [the blood] to the tip of his ear; [He put in] his hand and [the priest] applied [the blood] to the thumb of his hand. [He put in] his foot and [the priest] applied [the blood] to the big toe of his foot. Rabbi Judah says: he put in all three at the same time. If he had no thumb on his hand or no big toe on his foot or no right ear he could never become clean. Rabbi Eliezer says: [the blood] is applied to the place where they were. Rabbi Shimon says: if he applied it to the left side, the obligation has been fulfilled.

משנה י
נָטַל מִלֹּג הַשֶּׁמֶן וְיָצַק לְתוֹךְ כַּפּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וְאִם יָצַק לְתוֹךְ כַּף עַצְמוֹ, יָצָא. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, עַל כָּל הַזָּיָה טְבִילָה. בָּא לוֹ אֵצֶל הַמְּצֹרָע, מְקוֹם שֶׁהוּא נוֹתֵן אֶת הַדָּם, שָׁם הוּא נוֹתֵן אֶת הַשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד), עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם. וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר. אִם נָתַן, כִּפֵּר. וְאִם לֹא נָתַן, לֹא כִפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין שֶׁנָּתַן בֵּין שֶׁלֹּא נָתַן, כִּפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא כִפֵּר. חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא יָצַק, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁיָּצַק, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָסַר הַלֹּג עַד שֶׁלֹּא נָתַן, יְמַלְאֶנּוּ. מִשֶּׁנָּתַן, יָבִיא אַחֵר בַּתְּחִלָּה:
ברטנורה נטל מלוג השמן. שהעלה את הלוג עם האשם במקום שחיטתו בצפון והיה מזומן שם:לתור כפו של חברו. משום דכתיב ויצק על כף הכהן, משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר:כנגד בית קדשי הקדשים. משום שנאמר שבע פעמים לפני ה׳. ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל להזות כנגד הפרוכת, אלא בעזרה היה עומד והיה הופך פניו לצד בית קודש הקדשים ומזה על קרקע העזרה:על כל הזאה טבילה. על כל פעם שמזה טובל אצבעו בשמן, ולא שיטבול אצבעו פעם אחת ויזה מאותה טבילה שתים ושלש הזאות. דשבע פעמים, אטבילת אצבעו נמי קאי:בין שנתן בין שלא נתן כיפר. וטהר גברא:ומעלין עליו כאילו לא כיפר. קמי שמיא, שלא עשה מצוה מן המובחר. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:חסר הלוג. שמן של מצורע:עד שלא יצק. לכפו השמאלית, ימלאנה. ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת, אלא יציקה קבעה:עד שלא נתן. שבע מתנות. דסבר ר׳ שמעון מתן שבע קבע, ולא יציקה. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב כנגד בית קדש הקדשים. כתב הר"ב ולא שהיה מכניס את השמן בהיכל כו' דהא לא כתיב והביא את השמן אל אהל מועד. כדאשכחן בהזאות הפנימיות. הר"ש [י]: והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן וגו'. והנותר מן השמן אשר בכלי. תנינן ליה בספ"י דזבחים: לא כפר. דכפרה אמתנת הראש כתיבה. רש"י פ"ק דזבחים דף ו': שירי מצוה הן דכתיב והנותר. הלכך הוי כשפיכת שירי דם החטאת דלא מעכבי כדתנן באיזהו מקומן. רש"י שם: ומעלין עליו כאילו לא כפר. פי' הר"ב קמי שמיא כו'. גמ' דזבחים (שם). ואע"ג דדחינן. נ"ל דלמסקנא ההוא דחויא בעלמא הוא. והיינו דלא כתב הר"ב כפי' הר"ש. ואין להאריך בזה: *[חסר הלוג עד שלא [יצק] ימלאנו. כתב הר"ב ולא אמרינן דקבעה ליה הלוג שהוא כלי שרת. כלומר קבעה לה בשם. וקרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה. רש"י פ"ק דמנחות דף ט']:
יכין מלכת שלמה
10.
[The priest] then took some [of the contents] of the log of oil and poured it into his colleague's hand; And if he poured it into his own hand, the obligation is fulfilled. He then dipped [his right forefinger] in the oil and sprinkled it seven times towards the Holy of Holies, dipping it for every sprinkling. He then approached the metzora, to the same places that he applied the blood he now applied the oil, as it is said, "Over the same places as the blood of the guilt offering; 29 and what is left of the oil in his palm the priest shall put on the head of the one being cleansed, to make expiation for him before the Lord." (Leviticus 14:28-29). If he "put upon," he has made atonement, but if he did not "put upon," he did not make atonement, the words of Rabbi Akiba. Rabbi Yohanan ben Nuri says: these are but the remainders of the mitzvah. Whether he "put upon" or did not "put upon," atonement is made, only it is accounted to him as if he did not make atonement. If any oil was missing from the log before it was poured out it may be filled up again; if after it was poured out, other oil must be brought anew, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: if any oil was missing from the log before it was applied, it may be filled up; but if after it had been applied, other oil must be brought anew.

משנה יא
מְצֹרָע שֶׁהֵבִיא קָרְבָּנוֹ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר, אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַחַר הָאָשָׁם:
ברטנורה הכל הולך אחר חטאת. דבחטאת ועולה חלוק העשיר והעני, דעשיר מביא מן הבהמה, ועני מביא מן העוף, שתי תורים או שני בני יונה, הלכך אם בשעת הקרבת החטאת היה עני והביא חטאת העוף, אע״פ שהעשיר אח״כ, משלים קרבן עני ומביא עולת העוף. וכן אם היה עשיר והביא חטאת בהמה, אע״פ:רבי יהודה אומר אחר האשם. דבאשם שוין עני ועשיר, והוא ראשון לקרבנות המצורע, ומיוחד לטהרתו יותר מכולן. ושניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב (ויקרא י״ד) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, ר״ש סבר, דבר המכפרו, והוא החטאת. ור׳ יהודה סבר, דבר המכשירו ומטהרו, והוא האשם. והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב רבי יהודה אומר אחר האשם. כתב הר"ב והלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם. ובמשנה ג' פ"ב דכריתות לא כתבו כן. ושם כתבתי [ד"ה ר"י] דהא דהכא עיקר.
יכין מלכת שלמה
11.
If a metzora brought his sacrifice as a poor man and he became rich, or as a rich man and he became poor, all depends on the sin-offering, the words of Rabbi Shimon. Rabbi Judah says: all depends on the guilt-offering.

משנה יב
מְצֹרָע עָנִי שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, יָצָא. וְעָשִׁיר שֶׁהֵבִיא קָרְבַּן עָנִי, לֹא יָצָא. מֵבִיא אָדָם עַל יְדֵי בְנוֹ, עַל יְדֵי בִתּוֹ, עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ קָרְבַּן עָנִי, וּמַאֲכִילָן בַּזְּבָחִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, וְכֵן כָּל קָרְבָּן שֶׁהִיא חַיָּבֶת:
ברטנורה שהביא קרבן עשיר יצא. [אפילו לכתחלה מביא] ותבוא עליו ברכה. ואיידי דבעי למתני בסיפא לא יצא, תנא רישא יצא:מביא אדם על [ידי] בנו ובתו. אע״פ שהוא עשיר, מביא עליהם קרבן עני אם הם עניים, וקרבן זה מטהרן לאכול בזבחים, כדאמרן הביא כפרתו אוכל בקדשים:אף על ידי אשתו מביא קרבן עשיר. דאשתו שהיא כגופו אינו יכול להביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר. ולא קרבן מצורע בלבד, אלא הוא הדין לכל קרבן שהיא חייבת, אינו מביא עליה קרבן עני אם הוא עשיר:
תוסופות יום טוב יצא. בת"כ יליף מדכתיב תורת לרבות וכתיב זאת מיעוטא. ומסתברא דרבויא לעני שמביא קרבן עשיר ומיעוטא לעשיר שמביא קרבן עני: מביא אדם ע"י בנו כו'. יליף ליה בת"כ מדכתיב אשר בו נגע צרעת (כן הוא בר"ש) *[ונ"ל דמסיפא דקרא דריש. דכתיב אשר לא תשיג ידו בטהרתו דאף ע"ג דדרשי מיניה במתני' דלעיל להכל הולך אחר חטאת. לר"ש. ולר"י מבטהרתו נפקי להו. אכתי לא לכתוב אלא זאת תורת אשר בו צרעת בטהרתו. מאי אשר לא תשיג ידו. חדא דהא הך פרשה בואם דל הוא מיירי. ותו דמדלא כתיב בפרשה דלעיל דמיירי בעשיר זאת תורת אשר בו נגע צרעת לא ה"ל לכתוב כאן אשר לא תשיג ידו. והוי קאי זאת תורת וגו' על ב' הפרשיות. על זו ועל הקודמת. אלא לרבויי אתא שהעשיר מביא קרבן עני בשביל העני. וה"ק קרא אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו דאזלינן בתריה דההוא דאית ביה הנגע. שאם הוא עני אע"פ שהמביא קרבן בשבילו הוא עשיר. לא אזלינן אלא אחר אשר בו הנגע. ומסתברא לי דזה דוקא כשהעשיר מביא בלא קבלת נדר להביא קרבנו של מצורע דהא [ההיא] תנן במשנה ב' פ"ד דערכין שאע"פ שהמצורע עני מביא קרבן עשיר אלא לפי שלא מצאתי להרמב"ם שהעתיק למשנה דהכא. וכתב בסוף הלכות מחוסרי כפרה לההיא דערכין ש"מ דס"ל דהא דהכא נדחית מקמי ההיא דערכין]: רי"א אף ע"י אשתו מביא כו'. ארישא מהדר דקתני עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. קאמר דאף ע"י אשתו כו' וברייתא מתניא בהכי. ומייתי לה בגמ' ר"פ ט' דב"מ (דף ק"ד) ופ"ד דנדרים דף כ"ה. ופ"ד דנזיר דף ל"ד. וגרסי' אדם מביא קרבן עשיר על אשתו *[ופירש"י ואין יכול לומר היא אין לה כלום ותפטר בקרבן עני. ועיין לקמן]: מביא קרבן עשיר. בת"כ יליף לה נמי מזאת: *[וכן כל קרבן שהיא חייבת. כגון דלידה וזיבה וסוטה חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכלה חלב או שחללה שבת אין הבעל חייב הר"ש. ומשמע דהוא חייב ממילא. כמו שמתחייב לה בשאר דברים כגון לפדותה ולקוברה כו' וכן הוא דעת רש"י דממילא נתחייב. וכן דעת הרא"ש והר"ן בפירושם למס' נדרים (דף ל"ה) וק"ק לי דבכולהו שאר דברים יש טעם. כדאמרינן פ' נערה במס' כתובות. אבל לחיוב זה לא מצאתי טעם. אבל כפי הגרסא דברייתא שכתבתי לעיל בד"ה רי"א כו'. דמסיים שכך כתב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא. וכתבו התוס' פי' כל קרבנות שהיתה חייבת קודם שנשחת לו יביא [בעבורה] שכתב לה אחריות כו' ודוקא בקרבנות שהם לכפרתה כגון לידה כו' ובירושלמי פ' נערה אפילו אכלה חלב או חללה שבת. אבל קרבנות שנדרה או נדבה לא. ע"כ משמע דמכח כתיבת האחריות חייב. אלא דאכתי קשיא אמאי אסברה לה הברייתא באחריות שקודם נשואין. ה"ל למתני באחריות דמנשואין ולהלן. ונ"ל דההיא מלתא דפשיטא היא כשכתב לה אחריות מנשואין ולהלן והכא קמ"ל שכשרתב לה כך ואחריות דמקדמת דנא הכל בכלל אף שמנשואים ולהלן מכח ק"ו. אבל אה"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואים ולהלן אינו מתחייב. ומיהת רש"י דחי לגי' הספרים. וגורס כגי' דת"כ. אם פטרה אינו חייב בהן שכך כותבת לו אחראין דאית לי עלך כו'. ופי' אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בתוך השובר כו'. וכן הוא הגי' בת"כ שלפנינו. וגם בירושלמי דפ' נערה שנתפתתה הלכה ח' כך היא הגי'. וצ"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחבורו של הרמב"ם כלום ?[יא] ונ"ל שגירסתו כגי' רש"י וס"ל דיחידאה הוא. ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה. ולפיכך לא ה"ל לכתבם ולפי שאינו גורס כלל שכך כותב לה כו' אע"פ דאם כתב ודאי דנתחייב אפ"ה לא השמיענו לזה לאשמעי' מה הוא בכלל האחריות דמכיון שלא נזכר כלום מזה בגמ' אין להאשימו על שלא המציא הדין מלבו ולכתבו שאין אחריות זה עליו כפי כונת חבורו]:
יכין מלכת שלמה
12.
A poor metzora who brought the sacrifice of a rich man has fulfilled his duty; But a rich metzora that brought the sacrifice of a poor man has not fulfilled his duty. A man may bring a poor man's sacrifice for his son, his daughter, his slave or his female, and thereby enable them to eat of the offerings. Rabbi Judah says: for his wife also he must bring the sacrifice of a rich man; and the same applies to any other sacrifice to which she is liable.

משנה יג
שְׁנֵי מְצֹרָעִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶם, קָרַב קָרְבָּנוֹ שֶׁל אַחַד מֵהֶם, וּמֵת אַחַד מֵהֶם, זוֹ שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לָהֶם, יִכְתֹּב נְכָסָיו לְאַחֵר וְיָבִיא קָרְבַּן עָנִי:
ברטנורה זאת שאלו אנשי אלכסנדריא את ר׳ יהושע. מצורע שני שהוא בחיים מה תהא עליו, היאך יטהר לאכול בקדשים, שאילו היה מצורע האחר חי, אע״פ שנתערבו קרבנותיהן זה יקרב לשם מי שהוא וזה יקרב לשם מי שהוא. או אם מת האחד והיו שני הקרבנות לפנינו, היו הקרבנות מתים וזה מקריב קרבן אחר. אבל השתא אינו יכול להקריב את זה, דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא. וקרבן אחר נמי אינו יכול להביא, דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה:יכתוב נכסיו לאחר. והוי עני וראוי להביא קרבן דלות, וחטאת העוף באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה. ואם אינו מפקיר נכסיו והביא חטאת העוף, לא טהר, דעשיר שהביא קרבן עני לא יצא. ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי היכי מצי מייתי אשם בספק דלמא חולין לעזרה מייתי, דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים, יכול להביא אשם ולהתנות, אם אני חייב אשם יהא זה לאשם, ואם לאו, שקרב אשם שלי, יהא זה לשלמים, מה שאינו יכול לעשות כן בחטאת, שאין מתנות דמים של חטאת שוות לשלמים, דמתן דמים של חטאת [ארבע מתנות] למעלה מחוט הסקרא, ושלמים [שתי מתנות] למטה מחוט הסקרא:
תוסופות יום טוב קרב קרבנו של אחד מהם. ר"ל מאחד מב' חטאות שנתערבו. הרמב"ם: זו ששאלו כו'. פי' הר"ב דשמא של מת הוא והויא חטאת שמתו בעליה כו' ומן האשם שמביא ליכא לאקשויי כו' דכיון דאשם שוין מתנותיו לשלמים יכול להביא אשם כו'. תמיהני דפלוגתא היא במשנה ג' פ"ח דזבחים. דר' שמעון ורבנן באשם שנתערב בשלמים. וחכ"א אין מביאים קדשים לבית הפסול. שממעט באכילתן. אי הוו שלמים. וכן הלכה. ובסוף נדה דף ע' איתא נמי בברייתא בספק מצורע. דר' שמעון אומר מביא אשם ומתנה. ולא הודו לו חכמים. ותו אמרי' התם בהדיא דהאי תקנתא דר' יהושע ליתא אלא לר"ש דסבר מביא אשמו ומתנה. ולא חש למביאים קדשים לבית הפסול. ושמואל מוקים לה בקרב אשמו. וכר"ש בהא דחטאת קבעה ולא האשם. כדתני' לעיל מי"א. נמלינו למדין מעכשיו דלדידן דקי"ל כר' יהודה דאשם קבעה. א"א לאוקמא בשקרב אשמו. דא"כ אין לו תקנה להביא קרבן עני כלל. ואי בשלא קרב אשמו אנן דקי"ל כחכמים שאין מביאים קדשים לבית הפסול. תקנתא דר' יהושע נמי ליתא. ותימה על הר"ב והרמב"ם שלא פירשו *[דמשנתנו אינה הלכה. ושוב מצאתי דהרמב"ם פסקה] למשנתנו בסוף הלכות מחוסרי כפרה. והשמיט תקנתא דאשם. וכן בפירושו ג"כ לא כתבו וכדין השמיטו. דאין מביאים קדשים לבית הפסול. אבל אכתי תקשה ליה דא"כ כשקרב אשמו מיירי. ואיהו פסק כר' יהודה דאשם קבעה. וזה הקשה ג"כ הכ"מ והניח בצ"ע: ויביא קרבן עני. כתב הר"ב וחטאת העוף באה על הספק כו' עיין בפירושו במ"ד פרק קמא דכריתו'. ובסוף תמורה:  סליקא לה מסכת נגעים
יכין מלכת שלמה
13.
If the sacrifices of two metzoraim were mixed up and after the sacrifice of one of them had been offered one of the metzoraim died: this is what the men of Alexandria asked of Rabbi Joshua. He answered them: let him assign his possessions to another person, and bring the poor man's sacrifice.

טהורות נגעים פרק יד
Tahoros Negaim Chapter 14