First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וְצָרָתָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ מֵת בַּעְלֵךְ, לֹא תִנָּשֵׂא וְלֹא תִתְיַבֵּם, עַד שֶׁתֵּדַע שֶׁמָּא מְעֻבֶּרֶת הִיא צָרָתָהּ. הָיְתָה לָהּ חָמוֹת, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת. יָצְתָה מְלֵאָה חוֹשֶׁשֶׁת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת:
ברטנורה
האשה. לא תנשא. הואיל ובלא בנים יצא בעלה:ולא תתיבם. שמא ילדה צרתה. וא״ת תחלוץ ואח״כ תנשא לשוק ממה נפשך. תירצו בגמרא, משום דחלוצה פסולה לכהונה, ואם תחלוץ וימצא אחר כך שילדה צרתה ולד של קיימא וחליצתה אינה כלום, צריכים להכריז עליה שהיא כשרה לכהונה ולא נפסלה מחמת אותה חליצה. ומי שנמצא בשעת חליצתה ולא נמצא בשעה שהכריזו על החליצה דלאו כלום היא ולא נפסלה לכהונה על ידה כשיראה אותה נשואה אחר כך לכהן יאמר שחלוצה מותרת לכהן:היתה לה חמות. במדינת הים:אינה חוששת. שמא ניתן לה יבם. אע״ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה, התם הוא דכל מה דילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה להיאך מיבם, אבל חמות דאי נמי ילדה לא זקיק לה להיאך אלא א״כ ילדה זכר, איכא למימר שמא הפילה, ואם תמצא לומר לא הפילה שמא נקבה היתה:יצתה מלאה. מעוברת:חוששת. שמא ניתן לה יבם. ואין הלכה כר׳ יהושע דאמר אינה חוששת:
תוסופות יום טוב
לא תנשא. דאף על גב דרוב נשים מתעברות ויולדות ואם כן שילדה צרתה ולד של קיימא מותרת אשה זו לשוק מ"מ איכא מיעוט דמפילות [ומרע לרובא דמתעברות ממש דמאותו חלק המרובה שמתעברות אתה מסלקו שיש מקצתן מפילות א"נ ה"ק מיעוט מפילות. ובכלל זה מיעוט שאין מתעברות. אלא דגרוע הוא אפילו למיעוט. אבל תרווייהו חשבינן דלהוו מיעוט שלם. כ"כ נ"י]. וחזקה שאסורה לשוק דבחזקת יבום קיימא כיון דאית לה יבם וסמוך מיעוט לחזקה וה'"ל פלגא ופלגא דחזקה לא עדיף כי רובא. וא"צ לומר דאתיא מתניתין כרבי מאיר דחייש אפילו למיעוטא כו' כ"כ נ"י שכן היא מסקנתא דגמרא. וכן נראה דעת הר"ב דאל"כ הוה ליה לפרש דמתניתין כרבי מאיר ודלא קי"ל הכי. דהא במשנה ח' פרק ג' דטהרות פסק דלא כרבי מאיר דחייש למיעוטא. ולדבריהם הא דקאמר בגמרא מחוורתא דמתניתין כר"מ. לא קיימא לבסוף כשמפרש בגמרא סמוך מיעוט לחזקה וכו' אליביה דר"מ. אלא דהשתא איכא נמי לפרושי הכי אליביה דרבנן ואתיא רישא כרבנן:
היא צרתה. ובגמרא מאי היא צרתה דצרתה מיותר הוא ומפרש הא קמ"ל להא צרה הוא דחיישינן. לצרה אחריתא לא חיישינן. פירש"י אינה חוששת שמא אשה אחרת נשא. ע"כ. ובפ"ג מה' יבום כתב הרמב"ם וז"ל אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת וכו' לא תיחוש לצרתה שבמדינה אחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה ע"כ. נראה דהכי מפרש לצרה אחריתי לא חיישינן. אבל נראה דאי משום הכי לא איצטריך מתניתין לאשמעינן דמלתא דפשיטא בטעמיה הוא:
יצתה מלאה חוששת. דכיון שיצתה מלאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה. דה"ל כמיתה. ואסיקנא בפרק כל הגט (גיטין כח.) דלשמא מת לא חיישינן וכיון שנסתלק מיעוט מפילות. וחזקה [דאסורה] לשוק לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת. נ"י:
יכין
מלכת שלמה
1.
A woman whose husband and rival wife went to a country beyond the sea, and to whom people came and said, “your husband is dead”, must neither marry nor contract yibbum until she has ascertained whether her rival wife is pregnant.Rabbi Joshua says: she need not be concerned. If she had a mother-in-law she need not be concerned [she had another son]. But if [the mother-in-law] departed while pregnant she must be concerned [that another son was born.משנה ב
שְׁתֵּי יְבָמוֹת, זוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי וְזוֹ אוֹמֶרֶת מֵת בַּעְלִי, זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ וְזוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי בַעְלָהּ שֶׁל זוֹ. לָזוֹ עֵדִים וְלָזוֹ אֵין עֵדִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ עֵדִים, אֲסוּרָה. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ עֵדִים, מֻתֶּרֶת. לָזוֹ בָנִים וְלָזוֹ אֵין בָּנִים, אֶת שֶׁיֶּשׁ לָהּ בָּנִים, מֻתֶּרֶת. וְאֶת שֶׁאֵין לָהּ בָּנִים, אֲסוּרָה. נִתְיַבְּמוּ וּמֵתוּ הַיְבָמִין, אֲסוּרוֹת לְהִנָּשֵׂא. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהֻתְּרוּ לַיְבָמִין, הֻתְּרוּ לְכָל אָדָם:
ברטנורה
שתי יבמות. נשי שני אחים:מפני בעלה של זו. שמא הוא חי וזקוקה לו, ואע״פ שאשתו אומרת מת, אינה נאמנת להתיר זו לשוק על פיה, שאין יבמה מעידה לחברתה:לזו עדים. שמת בעלה, ולזו אין לה עדים:זו שיש לה עדים אסורה. לינשא לשוק, מפני יבמה שאין עדים שמת:וזו שאין לה עדים מותרת. שהרי בשביל בעלה אינה נאסרת שהיא נאמנת לומר מת בעלי, ובשביל יבמה נמי לא מתסרא שהרי באו עדים שמת:לזו בנים ולזו אין בנים. ואין עדים לא לזו ולא לזו, את שיש לה בנים מותרת ואת שאין לה בנים אסורה:נתיבמו. שהיו להן כאן שני יבמין ונתיבמו ומתו היבמים, אסורות להנשא לשוק, זו מפני בעלה הראשון של זו וזו מפני בעלה הראשון של זו. אע״פ שהיו שתיהן נשואות ליבמיהן בחזקת שמתו בעליהן, על פי עצמן נישאו. והיו נאמנות שהאשה שאמרה מת בעלי תתיבם, אבל עכשיו שתהיינה נשואות לשוק לא. שאם ינשאו לשוק נמצא עדותה של זו מועיל לזו ועדותה של זו מועיל לזו ואין היבמות מעידות זו לזו:הואיל והותרו ליבמין. בחזקת שמתו בעליהן, הותרו לינשא לשוק, דתו לא חיישינן שמא הם בחיים. ואין הלכה כרבי אלעזר:
תוסופות יום טוב
זו אסורה מפני בעלה של זו וכו'. פי' הר"ב שאין יבמה מעידה לחברתה ועי' מ"ש בזה פרק דלעיל ריש מ"ז:
לזו עדים. פי' בעדות המועיל לה והיינו אף עד אחד וכיוצא בזה כתב הרא"ש ברפ"ק דב"מ גבי עד אחד פוטר מן השבועה ע"ש וכיוצא בזה כתבתי בפרק י"ב משנה ה' בשם התוספות ועיין עוד מ"ש במשנה ב' פרק ד' דגיטין ול' הרמב"ם בפ"ג מה"י היה לאחת מהן עד וכו':
את שיש לה עדים אסורה כו'. תימא לרבינו יצחק מאי קמ"ל ושמא אשמועינן דלא אסרינן הא אכוו הא. תוספות:
נתיבמו. ארישא קאי שאין להם לא עדים ולא בנים. רש"י:
ומתו. דאילו נתגרשה מותרת לזר וכ"כ הרמב"ם ופשוט הוא שאפילו היה בעל חברתה קיים אסורה לו. מפני שהיא גרושת אחיו [המגיד שם]:
ומתו היבמין. פירש בלא בנים דאם היו להם בנים מותרת לינשא לעלמא שאפילו היה בעל חבירתה קיים אסורה לו וכפי' המגיד. רבי אלעזר אומר הואיל והותרו וכו'. דהואיל ואנסיבא לא מקלקלא נפשה. והקשו בתוספות דבפרק דלעיל משנה ז' אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי חמותה אסורה ה"ל לרבי אליעזר לפלוגי ולא למיסר אם נשאת הכלה ונראה לרבינו יצחק דלא דמי דלעיל ודאי שהצרה או היבמה [* וכן הכלה] באה להעיד על חברתה. אין לה להיות נאמנת אפילו לר' אלעזר אבל הכא כל אחת אינה מתכוונת להעיד על חברתה אלא על עצמה וממילא נאמנת על צרתה כיון שאין מתכוונת להעיד על חבירתה ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
2.
Two sisters-in-law, one says, “My husband is dead”, and the other also says, “My husband is dead”, this one is forbidden on account of the husband of this one, and this one is forbidden on account of the husband of this one. If one had witnesses and the other had no witnesses, she who has the witnesses is forbidden, while she who has no witnesses is permitted. If the one has children and the other has no children, she who has children is permitted and she who has no children is forbidden. If they contracted yibbum, and the yevamim died, they are forbidden [to marry again]. Rabbi Elazar says: since they were permitted to marry the yevamim, they are subsequently permitted to marry any man.משנה ג
אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו. אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ מְגֻיָּד, וְצָלוּב, וְהַחַיָּה אוֹכֶלֶת בּוֹ. אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, לֹא כָל הָאָדָם וְלֹא כָל הַמָּקוֹם וְלֹא כָל הַשָּׁעוֹת שָׁוִין:
ברטנורה
פרצוף פנים עם החוטם. אם לא ראהו בפרצוף פניו, או שניטל חוטמו, אין מעידין להשיא את אשתו, שמא אינו הוא:מגוייד. מנותח. כמו גודו אילנא (דניאל ד׳ י״א:)או חיה אוכלת בו. דוקא במקום שאין נפשו יוצאה, אבל במקום שנפשו יוצאה, מעיד עליו שהוא מת:אין מעידין אלא עד שלשה ימים. אם לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים למיתתו אין מעידין עליו, דחיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואינו זה שהם סבורים:ר׳ יהודה בן בבא אומר לא כל אדם וכו׳ יש לך אדם שממהר להנפח, כגון אדם שמן. ויש מקום שאדם ממהר להסריח ולהשתנות בו כגון מקום חמה. ויש לך שעה שהעולם חם ואדם ממהר להסריח ולהשתנות, והכל לפי האדם והמקום והשעה בין לקולא בין לחומרא. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
פרצוף פנים. וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה. ב"י סימן י"ז:
אף על פי שיש סימנים בגופו. פירוש שאינו סימן מובהק ביותר [ופירוש מובהק ע' בספ"ב דב"מ] כגון קטן או ארוך או חיור וסמוק ואפילו שומא [ועיין פי' במ"ז פ"ז דכתובות] אבל בסימן המובהק ביותר כגון שהיה לו חסר או יתר באחד מאבריו מעידין עליו. תדע דבמשנה דלקמן התירו על ידי שעלה בידם רגלו מן הארכובה ולמעלה ואי אמרת בשלמא דסימן המובהק ביותר מהני ניחא. אלא אי אמרת דשום סימן לא מהני הא איכא למיחש דלמא אבר דאחר הוא. מסקנת הפוסקים. והביאו עוד ראייה. ועיין במשנה דלקמן ועיין מ"ש במשנה ג' פרק ג' דגיטין לענין טביעות עין:
ובכליו. אפילו סימן מובהק לא. דחיישינן לשאלה. מסקנת הפוסקים. ועין משנה ג' פרק ג' דגיטין וסוף פ"ק דב"מ:
מגוייד. פי' הר"ב מנותח ואפילו במקום שאינו יכול לחיות דחיישינן שמא בסכין מלובנת היה שמתוך המכוה מתרפא. גמרא. ונ"י:
וצלוב. תרגום ותלית אותו על עץ (דברים כ״א:כ״ב) ותצלוב יתיה על צליבא:
יכין
מלכת שלמה
3.
They are allowed to testify only about the face with the nose, even though there were also marks on the man’s body or clothing. They are allowed to testify only when his soul has departed, even though they have seen him cut up or crucified or being devoured by a wild beast. They are allowed to testify only [if they saw the body] within three days [of death]. Rabbi Judah ben Baba says: not all men, all places, or all times are alike.משנה ד
נָפַל לְמַיִם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לָהֶן סוֹף, בֵּין שֶׁאֵין לָהֶן סוֹף, אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁנָּפַל לְבוֹר הַגָּדוֹל, וְעָלָה לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה בְסוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בִּמְעָרָה, וְיָרַד מוֹשְׁכוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁהוּ כְדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁם, וְהִשִּׂיאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְעַסְיָא בְּאֶחָד שֶׁשִּׁלְשְׁלוּהוּ לַיָּם, וְלֹא עָלָה בְיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ, אָמְרוּ חֲכָמִים, מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, תִּנָּשֵׂא. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, לֹא תִנָּשֵׂא:
ברטנורה
מים שיש להם סוף שנראים כל ארבע רוחות שסביב המים. ומים שאין להם סוף, שאין אדם יכול לראות כל סביביו. ורבי מאיר לא מפליג בין מים שאין להם סוף למים שיש להם סוף. אבל חכמים פליגי בברייתא, ואמרי, מים שיש להם סוף אשתו מותרת אם שהה שם שיעור שאי אפשר שיחיה כשיעור זה בתוך המים, ומים שאין להם סוף אשתו אסורה דשמא לאחר שעלה משם יצא והלך לו, כדאמר רבי יוסי במתניתין. והלכה כחכמים:ועלה לאחר שלשה ימים. דסבירא ליה לר׳ מאיר אדם חי בתוך המים ימים רבים, ומשום הכי אפילו במים שיש להם סוף דאי נפיק הוה חזי ליה, חייש דילמא נפיק בתר ימים רבים ולא חזו ליה. ורבי יוסי פליג עליה ואמר מעשה בסומא שירד לטבול במערה וכו׳, ומערה מים שיש להם סוף, ושהו עד שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן:מן הארכובה ולמטה. הואיל ויכול לחיות, לא תינשא, שמא יצא ולא ראוהו, דמים שאין להם סוף הן:
תוסופות יום טוב
ועלה לאחר שלשה ימים. כתב הר"ב אבל חכמים פליגי בברייתא [* ואמרו לו] לרבי מאיר אין מזכירין מעשה נסים דמדלא ניים תוך שלשה ימים אי אפשר לו לחיות ורבי מאיר אפשר דמסרך באבנים שבמים וניים פורתא. גמרא:
ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו וכו'. ופירשו בשם הרשב"א שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו דאל"כ חוששין זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר. ולפי מ"ש לעיל דאיירי בשיש להם סימן מובהק ברגלו. לא בעינן קשרוהו ברגלו. וזה נראה דעת הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות גירושין שכתב בדין משנתינו והעלו ממנו אבר ודקדק בנ"י מדקאמר אבר אחד ממנו. נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו:
מן הארכובה ולמעלה תנשא לפי שנעשה טריפה בכך ואינו יכול לחיות. וא"ת דאף ע"ג דאינו יכול לחיות. ובהכרח הוא שימות מכל מקום אי אפשר שתנשא אשתו אלא לאחר מיתה. כבר כתב המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א שלא התירוה אלא לאחר שנים עשר חדש גם [כן] לפי שידוע שטריפה אינה חיה י"ב חדש וכן אמרו בירושלמי ע"כ. וכתב בכסף משנה יש לגמגם על זה ממ"ש בר"פ אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי"ב חדש ע"כ. ולא מצאתי כדבריו. גם בספרו בית יוסף לא השיג בזה כלל [*שוב דקדקתי בתוספות דפרק אלו טרפות שם מצאתי דמ"ב ע"ב בד"ה ואמר רב יהודה כו' דמחלקים בשם ר"ת לענין חסרון בגולגולת דמפרש דלא הוי אלא עם הקרום ובהמה מטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם הקרום ע"כ. אבל זה אינו ענין לטרפה שאינו חי י"ב חדש גם הקשו שם ודחו את פירושו ומחלקים דקרומו של אדם חזק וקשה יותר ולא מצטרף אבל במה שמצטרף שניהם שווין אדם ובהמה ובפרק אחרון דזבחים דף קי"ז [צ"ל קט"ז] שם מצאתי דכתבו התוס' דר"ת רגיל לחלק בין טריפות אדם לטריפו' בהמה ומיירי התם לענין חיות י"ב חדש אבל בר"פ אלו טריפות מייתי ראיה מאיוב אבהמה. אך בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ו ע"ב) בענין יתוש שנקר במוח טיטוס כתבו דדרך חוטמו נכנס ועוד דיש חילוק בין טריפת אדם לבהמה כדפרישית פרק קמא דעירובין ע"כ. אבל לא מצאתי שם כלום]:
יכין
מלכת שלמה
4.
If a man fell into water, whether it had [a visible] end or not, his wife is forbidden [to marry again]. Rabbi Meir said: it once happened that a man fell into a large cistern and came out after three days. Rabbi Yose: it once happened that a blind man descended into a cave to immerse and his guide went down after him; and after waiting long enough for their souls to depart, permission was given to their wives to marry again. Another incident occurred at Asia where a man was lowered into the sea, and only his leg was brought up, and the Sages ruled: [if the recovered leg contained the part] above the knee [the man’s wife] may marry again, [but if it contained only the part] below the knee, she may not marry again.משנה ה
אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַנָּשִׁים אוֹמְרוֹת, מֵת אִישׁ פְּלוֹנִי, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שָׁמַע מִן הַתִּינוֹקוֹת אוֹמְרִים, הֲרֵי אָנוּ הוֹלְכִין לִסְפֹּד וְלִקְבֹר אֶת אִישׁ פְּלוֹנִי, בֵּין שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן וּבֵין שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא אוֹמֵר, בְּיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן. וּבְגוֹי, אִם הָיָה מִתְכַּוֵּן, אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת:
ברטנורה
אפילו שמע מן הנשים. שאין מתכוונות להעיד, יכול לילך להעיד להשיא את אשתו:הרי אנו הולכים לספוד ולקבור את איש פלוני. בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני. וצריך נמי שישמע אותם מספרים מעניני ההספד, כך וכך רבנן הוו התם, כך וכך ספדני הוו התם, מפני שדרך תינוקות לשחק ולהעלות שמות ושמא נמלה או חגב קברו ומכנים אותו בשם איש פלוני:
תוסופות יום טוב
אפילו שמע מן הנשים. טעמא דהקילו מפורש ברפ"י:
הרי אנו הולכים לספוד וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוקי שצריך שיאמרו אנו באים מלספוד וכו' ומתניתין הכי פירושו הרי אנו הולכים לבתינו שבאנו מלספוד. גמרא:
בין שהוא מתכוין. לשון רש"י לעדות וכ"כ נ"י ומשמע דאילו נתכוין להתיר לא. וצ"ע:
ובגוי אם היה מתכוין. בין להתיר שאמר איש פלוני מת השיאו את אשתו ובין להעיד שאמר מת סתם אלא היכי משכחת לה דנאמן דהא קתני אם היה מתכוין הא לאו הכי עדותו עדות במסיח לפי תומו כי ההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
5.
Even if he only heard from women saying, “so-and-so is dead”, this is enough. Rabbi Judah says: even if he only heard children saying, “behold we are going to mourn for a man named so-and-so and to bury him” [it is enough]. Whether [such statement was made] with the intention [of providing evidence] or was made with no such intention [it is valid]. Rabbi Judah ben Bava says: with an Israelite [the evidence is valid] only if the man had the intention [of acting as witness]. In the case of a non-Jew the evidence is invalid if his intention was [to act as witness].משנה ו
מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה, וּמַשִּׂיאִין עַל פִּי בַת קוֹל. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁעָמַד עַל רֹאשׁ הָהָר וְאָמַר, אִישׁ פְּלוֹנִי בֶן פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי מֵת, הָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ שָׁם אָדָם, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְצַלְמוֹן בְּאֶחָד שֶׁאָמַר, אֲנִי אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן אִישׁ פְּלוֹנִי, נְשָׁכַנִי נָחָשׁ, וַהֲרֵי אֲנִי מֵת, וְהָלְכוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ:
ברטנורה
ומשיאים על פי בת קול. [אם] שמעו קול צווחת פלוני מת:בצלמון. שם מקום:
תוסופות יום טוב
לאור הנר כו'. שלא ראוהו אלא לאור הנר או לאור הלבנה. נמוקי יוסף:
ומשיאים על פי בת קול. כההוא דתנן במשנה ו' פרק ו' דגיטין מי שהיה מושלך לבור כו' כותבין ונותנין משום דשעת הסכנה הוא סומכין עליו בכל דבריו וה"נ סומכין משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ולהכי לא חיישינן דלמא צרה הואי ומכוונת לקלקלה. גמרא:
בת קול. לשון הר"ב שמעו קול צווחת וכ"כ רש"י ונ"ל שהוא שם מושאל מבת קול שנזכר הרבה פעמים בדברי רז"ל שהוא קול שנשתמשו בו לאחר שפסקה הנבואה והוא קול מחודש לשעתו מהבורא יתברך להודיע סודו ליראיו ואותו קול קראוהו בת קול. וכתבו התוספות בפ"ק דמסכת סנהדרין ד' י"א וז"ל י"א שלא היו שומעים קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול ע"כ ולי נראה שנקרא בת קול לפי שאינו קול לו קול אליו כמו שנאמר (במדבר ז׳:פ״ט) וישמע את הקול מדבר אליו שזהו נבואה ממש אבל קול זה שאנו בו הוא מעינו ודוגמתו במדריגה למטה ממנו ולכך קראוהו בת קול שהיא הבת לאביה ולתשות כחה לא קראוהו בן קול אלא בת קול ועל זה הדרך אמר משה רבינו עליו השלום (שם י"א) ואם ככה את עושה לי כינהו ית' בלשון נקבה אם לא יעשה עמו נפלאותיו וכן אתה מוצא (דברים ל״ב:י״ח) צור ילדך תשי שפירשו רבותינו אתם מתישים כחו מלהטיב לכם ורז"ל שאמרו תשש כחו של משה כנקיבה נתכונו גם לענין זה שכחו של משה גדול היה על כל הנביאים אשר לא קם עוד כמוהו וגו' לכל האותות והמופתים וגו' ועכשיו תש כחו כנקיבה שלא היה כחו אלא ככח שאר הנביאים. ובת קול דמשנתנו אינו מענין הזה אלא לפי שהלכו ולא מצאו שם אדם השאילו לו זה השם כלפי שלא נמצא לעינינו שום אדם שהקול נשמע ממנו אבל לפי האמת אנו דנין שהיה אדם שם והלך לו וזהו ששנינו מעשה באחד שעמד וכו' ומי הגיד לנו שאדם עמד שם אחרי שהלכו ולא מצאוהו אלא ודאי דהכי קאמר מעשה שהיה ודאי כך היה שהיה אדם עומד שם ועל זה אנו סומכין ודנין להשיא את אשתו דאילו היינו מחשבין אותו לבת קול דעלמא וכעין נבואה. לא היינו סומכין עליו דהלכה שאין משגיחין בבת קול בכל דוכתא. כמ"ש התוספות פרק קמא דמכילתין דף י"ד ע"א ולזה נראה לי שנתכוין הרמב"ם שכתב בת קול הוא אשר ביאר במעשה באחד ובמעשה בצלמון. ע"כ. ור"ל שלא תחשוב דשני ענינים הם ומשגיחים בבת קול. אפילו אם ידענו בבירור שאין אדם שם ממקום שהקול נשמע. ועוד דאי הכי הוי מעשה לסתור דמעיקרא קאמר משיאין על פי בת קול אפילו ידענו שלא נשמע כן מפי אדם והדר קאמר מעשה באחד שעמד וכו' דבא לומר דדוקא כשיש לתלותו באדם וכמו שהצריכו בגמרא שראו לו דמות אדם כו' ואף על גב דלמסקנא לא קאי ההיא אוקימתא כמ"ש ב"י להרמב"ם אלא דבשעת הסכנה כי הא אין חוששין לצרה ולא לשד. מ"מ סברא זו אמיתית דיותר יש לסמוך כשידענו שאדם שם מכשלא ידענו. אלא שמשום הסכנה אין חוששין אפילו בלא ידענו וא"כ הוי מעשה לסתור. אלא כדאמרן דבת קול דהכא לאו היינו בת קול דעלמא אלא שם מושאל. כן נ"ל. וכעין זה יש לפרש בסוף פרק בני העיר במסכת מגילה. מנין שמשתמשין בבת קול כו' וה"מ דשמע קל גברא במתא. וקל אתתא בדברא וכו' ופי' רש"י קול שאינו מצוי היא ובת קול באה אליו. ע"כ. אפשר לומר לפי שאינו מצוי הוי סימנא ובת קול קרינא ליה. שהרי כתבו תוספות בשם ירושלמי דמשום סימנא שרי ולא הוה ניחוש. איש פלוני בן איש פלוני נשכני וכו'. נ"ל דה"נ בעינן שיאמר ג"כ ממקום פלוני כמו ברישא. וארישא הוא דסמך. וכן פי' הר"ב ורש"י במשנה ו' פרק ו' דגיטין במתניתין דמושלך לבור שהזכיר שמו ושם עירו. והרי"ף והרא"ש ל"ג ברישא אלא איש פלוני והכא בסיפא גרסי איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני. וכן העתיק הטור הך סיפא. וכתב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ובהרמב"ם פרק י"ג מה"ג ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני. ונראה לי שהוא טעות סופר ובהדיא כתב בסוף הפרק ההוא ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו וכו' אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא. עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו:
יכין
מלכת שלמה
6.
They may testify [even if the body was seen] in candle light or in moonlight. And a woman may be given permission to marry again on the evidence of a mere voice. It once happened that a man was standing on the top of a hill and cried, “so-and-so son of so-and-so from such-and-such a place is dead”, but when they went [to the top of the hill] they didn’t find anyone there. [Nevertheless], they allowed his wife to remarry. In another instance, at Zalmon a person declared, “I am so-and-so son of so-and-so; a snake has bitten me, and I am dying”; and when they went [to examine the corpse] they did not recognize him, they [nevertheless] allowed his wife to remarry.משנה ז
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לִנְהַרְדְּעָא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה, מָצָאתִי נְחֶמְיָה אִישׁ בֵּית דְּלִי, אָמַר לִי, שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל פִּי עֵד אֶחָד, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא. וְנוּמֵתִי לוֹ, כֵּן הַדְּבָרִים. אָמַר לִי, אֱמֹר לָהֶם מִשְּׁמִי, אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁהַמְּדִינָה מְשֻׁבֶּשֶׁת בִּגְיָסוֹת, מְקֻבְּלָנִי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שֶׁמַּשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. וּכְשֶׁבָּאתִי וְהִרְצֵיתִי הַדְּבָרִים לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שָׂמַח לִדְבָרַי, וְאָמַר, מָצָאנוּ חָבֵר לְרַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא. מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים נִזְכַּר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁנֶּהֶרְגוּ הֲרוּגִים בְּתֵל אַרְזָא, וְהִשִּׂיא רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן נְשׁוֹתֵיהֶם עַל פִּי עֵד אֶחָד, וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עַל פִּי עֵד אֶחָד. וְהֻחְזְקוּ לִהְיוֹת מַשִּׂיאִין עֵד מִפִּי עֵד, מִפִּי עֶבֶד, מִפִּי אִשָּׁה, מִפִּי שִׁפְחָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמְרִים, אֵין מַשִּׂיאִין אֶת הָאִשָּׁה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא עַל פִּי אִשָּׁה, וְלֹא עַל פִּי עֶבֶד וְלֹא עַל פִּי שִׁפְחָה, וְלֹא עַל פִּי קְרוֹבִים. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בִבְנֵי לֵוִי שֶׁהָלְכוּ לְצֹעַר עִיר הַתְּמָרִים, וְחָלָה אַחַד מֵהֶם בַּדֶּרֶךְ, וֶהֱבִיאוּהוּ בְפֻנְדָּק, וּבַחֲזָרָתָם אָמְרוּ לַפֻּנְדָּקִית אַיֵּה חֲבֵרֵנוּ, אָמְרָה לָהֶם מֵת וּקְבַרְתִּיו, וְהִשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, וְלֹא תְהֵא כֹהֶנֶת כַּפֻּנְדָּקִית. אָמַר לָהֶם, לִכְשֶׁתְּהֵא פֻּנְדָּקִית נֶאֱמֶנֶת. הַפֻּנְדָּקִית הוֹצִיאָה לָהֶם מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהָיָה בְיָדוֹ:
ברטנורה
ונומיתי לו. אמרתי לו:כן הדברים. שכל חביריו חולקים עליו:משובשת בגייסות. ואיני יכול לילך אצליכם להעיד מה ששמעתי אלא אמור להם אתה זה העדות בשמי:ר׳ אליעזר ור׳ יהושע אומרים כו׳ ור״ע אומר כו׳ ולית הלכתא כחד מינייהו. אלא הלכה משיאים על פי אשה ועל פי קרובים חוץ מחמש נשים דתנן במתניתין, ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה:לא תהא כהנת כפונדקית. כלומר מיוחסת לא תהא נאמנת כפונדקית גויה, בתמיה, ואם האמינו הפונדקית גויה מסיחה לפי תומה, כל שכן שיאמינו באשה ישראלית:לכשתהא פונדקית נאמנת. כלומר שגם הפונדקית אינה נאמנת:
תוסופות יום טוב
מצאתי נחמיה. בס"א וכן ברי"ף ורא"ש מצאני וזה לפי שנחמיה חזר אחר ר"ע כששמע שבא לו מארץ ישראל כדי להגיד לו העדות. ולפיכך שייך לומר שנחמיה מצאו לר"ע כיון שהוא היה מבקשו לר"ע: ונומתי. פירש הר"ב אמרתי ונ"ל שהוא מלשון נאום כמו ונאומתי והאל"ף נבלע כדין אותיות יהו"א: והרצתי הדברים. וכן בסוף פרק ז' דנזיר וכן נמצא בגמרא פ"ב דחגיגה ד' י"ד ע"ב רבי יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי וכו' ונראה לי שהמלה ארמית שכן תרגום יונתן משלי ו' והקיצות היא תשיחך היא תהוי רציך. הרי ששיחה מתורגם בלשון רצוי אלא שזה מן הקל וזה מן הכבד הנוסף. [ויונתן זה אינו בן עוזיאל ועיין תוספות דמגילה דף כ"א ד"ה ובמגילה]: מפי עבד. עיין בפירוש הר"ב דפ"ק דר"ה במ"ח: מפי עבד מפי אשה מפי שפחה. בכולי דוכתי תני נשים ברישא והדר עבדים וטעמא רבה איכא דהא עבד מאשה ילפינן בג"ש כמו שכתבתי בפ"ג דברכות. והכא דתני שפחה סמך אשה לשפחה דכוותה אלא דקשיא שפחה גופה למאי איצטריך וי"ל דכיון דאיכא תרתי לגריעותא שאינה בכל המצות והיא נקבה ה"א דלא הקילו בה להכשיר עדותה מידי דהוי אשאר פסולי דאורייתא דלא מכשרינן כמ"ש הר"ב בפרק קמא דר"ה אף על גב דעבד שהוא פסול דאורייתא וכשר לעדות אשה. ומ"ש הר"ב חוץ מחמש נשים דתנן בפרק דלעיל משנה ד' וע"ש משנה ז': אמרו לו. לרבי עקיבא מעשה כו' רש"י: כפונדקית. פירש הר"ב מסיחה לפי תומה דגויה היתה כדמוקמינן בגמרא ושהיתה בוכה כשראתה אותם קודם שאמרו לה איה חברינו דאל"ה לא הוה לפי תומה: הוציאה להם מקלו וכו'. הרי שלא עליה סמכו אלא לפי תומה הסיחה והביאה להם מקלו ותרמילו. רש"י: סליק מסכת יבמות
יכין
מלכת שלמה