First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה כָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲקַפַּח אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת, שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ, וְטָעָה, שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר, וְטִמְּאוּהוּ מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲתַקֵּן שֶׁיְּהוּ דִבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין, שֶׁיְּהוּ כָל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַל אָדָם הַנּוֹשְׂאָן בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן, וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים בְּפוֹתֵחַ טָפַח:
ברטנורה
כל המיטלטלין מביאין את הטומאה. משום אוהל. שאם האהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים, מביא להם הטומאה:כעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח. דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו:אקפח את בני. אקברם. קיפוח לשון כריתה וחיתוך. ושבועה היא, אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת קטועה ומחותכת, דהא פותח טפח בעינן:ששמע השומע. כשנשאלה שאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו ולא ידע משום מה טמאוהו. הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת, שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא, דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני, וטמאו את האיכר או מטעם חיבורים או משום דהוה ליה כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת שבעה. והשומע טעה לומר דטמאוהו מטעם שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אוהל:שיהו דברי חכמים מקוימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה. על האדם הנושאן. זימנין דאדם הנושאן אין עליו כי אם טומאת ערב, שבגדו מפסיק בין כתיפו למרדע והוי ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב, והרואה שמטמאים אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אוהל טמאוהו לפי שיש בהקיפו טפח, ואתי למימר דטומאת אוהל אין בה כי אם טומאת ערב. הלכך גזרו עליו בעובי המרדע לטמא טומאת שבעה מדבריהם משום אוהל:ועל עצמן בכל שהן. דכלי המאהיל על המת טמא אפילו כל שהוא:ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע. בפותח טפח. כיון דאין להם טומאה כלל אין שייך לגזור על הקיפו משום עוביו:
תוסופות יום טוב
כל המטלטלין. נקט מטלטלין. משום שלא גזרו טומאת אהל בעובי המרדע. אלא על האדם הנושאן. אבל בפותח טפח. אפי' במחוברין נמי מביאין את הטומאה. דדוקא זרעים וירקות לפי שאין בהם ממש. קתני [במשנה ה פ"ח] דלא מביאים ולא חוצצים. דהוי כמו כפת הברד והשלג [והכפור] והגליד והמלח אבל אילן המיסך על הארץ קתני התם [במשנה ב] דמביא את הטומאה. תוס' פ"ק דשבת [סוף] דף טז [ד"ה כל המטלטלין]:
אקפח את בני. פי' הר"ב שבועה היא אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת. וכענין זה מצינו במקרא [בראשית מב] חי פרעה אם תצאו מזה כלו' שלא תצאו מזה. תוס' שם [ד"ה אקפח]. וכתב רש"י מצטער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו אקפח כו':
וטמאוהו משום כלים המאהילים על המת. פי' הר"ב דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני. להביא הטומאה על אחרים. רש"י [שם]. ומ"ש הר"ב וטמאו את האיכר או מטעם חבורין. ומרדע בר קבולי טומאה הוא. דאין דינו כפשוטי כלי עץ דהא יש בו דרבן של מתכת בראשו האחד. ובראשו השני יש בו חרחור. כדתנן בפכ"ה דכלים [משנה ב]. כ"כ הר"ש. וכך היא שטת התוס' דבמסכת שבת פ"ק [דף יז ד"ה ועל שאר] ואזלה לשטת ר"ת וסיעתו. דהא דאמרינן. חרב הרי הוא כחלל [*וכמ"ש (הר"ב) [הר"ש] בפ"ק משנה ב] דוקא חרב ודומיו שהוא כלי מתכות. אבל שאר כלים לא. אא"כ שהם בחבורין שבשעה שנגעו במת נגע בהם האדם. וכמ"ש הר"ש ברפ"ק והוא שטת הראב"ד ג"כ בפ"ה מהט"מ [הלכה ג']. וכתב הר"ש. ומיהו [אי] אמרי' חרב הרי הוא כחלל לטמא אחרים באהל [וכן דעת הר"ב בהדיא גבי מנורה בדות בספי"א] [ד"ה והמנורה] היה האכר ראוי ליטמא משום דמרדע מאהיל עליו דמטמא באהל. ולישנא משמע דלאו מתורת אהל טמאוהו. ועוד דאי מטעם אהל מאי קאמר ר"ע על האדם הנושאן בעובי המרדע. כלומר שיש בהיקפו טפח. אפילו בכ"ש טמא מדאורייתא. דחרב הרי הוא כחלל. ועץ המשמש את המתכות טמא כדין מתכות. כדמוכח פי"ג [דכלים משנה ו] ומ"מ אפשר דכאן לא היה דרבן. בתוך המרדע ולא חרחור. ומרדע מקבלי כלי עץ הוא. שדרבן מיטלטל ודרך להסירו. כדאמרינן בחגיגה [דף ג ע"ב] וכו' ע"כ. ולפי מ"ש בסוף פי"א [ד"ה שם] בשם הרמב"ם. לא קשיא. דאין חרב כחלל לטמא במשא ובאהל. אלא למגע בלבד. וא"ת ומאי חיבורין איכא הכא. דהא והאהיל צדו אחד תנן. לא קשיא דכל דבר המאהיל על המת הרי הוא כנוגע ומחובר בו. וכי הא דתנן בפ"ק משנה ג. אין האהל מתחשב. ומ"ש הר"ב או משום דה"ל כלים שנגעו כו'. כדתנן בפ"ק [משנה שם]. וכ"כ ג"כ הר"ש. וזה לשטת הר"י מסמפונט. שכתב הר"ש ברפ"ק דלאו דוקא חרב הרי הוא כחלל. דה"ה לכל הכלים וכן היא שיטת הרמב"ם [בפ"ה דהט"מ הלכה ג'] והלכך הכא אע"ג דכלי עץ הוא יש לו דין כלים שנגעו כו'. ואפילו בלא חיבורין. מה שאין כן לר"ת וסיעתו דלדידהו כלים שנגעו וכו' דבפרק קמא. דוקא בכלי מתכות. ולשטה זו דאף כלי עץ יש לו דין חרב כחלל. הדרא קושית הר"ש לדוכתה. דהיה האיכר ראוי לטמא משום דמרדע מאהיל עליו כו'. לדעת הר"ב דספי"א דאמרינן חרב כחלל אף לטמא באהל. וצריך עיון. ועוד לא דק הר"ב. דהואיל וברפ"ק [משנה ב] כבר סתם כדברי הרמב"ם דחרב כחלל לאו דוקא חרב שהוא כלי מתכות. אלא ה"ה לכל הכלים. לא הוה ליה לכתוב בכאן מטעם חבורין. וכ"ש בסוף פרק דלעיל. דלא כתב אלא דוקא בחיבורין. אלא אגב שיטפיה העתיק דברי הר"ש כולם ולא דק. ועיין עוד בסמוך. גם אתי תלין משוגתי שבפ"ז דנזיר משנה ג [ד"ה וכלים]. העתקתי דברי הראב"ד דבפ"ז מהל' נזירות שכתב שאין טומאת שבעה לאדם בכלים אלא בחיבורין. ומדבריו השבתי על טענת רבינו חיים כהן איזהו בית אשר תבנו לי כו'. וכל זה מפני שראיתי שם שגם הכ"מ הסכים עם הראב"ד ולא עוד אלא שכתב שגם דעת הרמב"ם כדברי הראב"ד. ולא דקדקתי אחריו לרדת שם לסוף דינים הללו. אבל עכשיו עין בעין נראה. שהראב"ד עצמו כשאמר כן בהל' נזירות. לא אמר אלא בכלי שטף. ולא בכלי מתכות. דבהדיא כתב בפ"ה מהל' טמא מת [הלכה שם] דבחרב שלא בחבורין ובשאר כלים בחבורין. וכמ"ש לעיל בשמו. וא"כ ז"ש הכ"מ בהלכות נזירות [פ"ו הלכה ח'] וז"ל. מי הגיד לאדונינו הראב"ד שהרמב"ם סובר שלא בחיבורין מטמא כו'. הנה הודאת פיו של הרמב"ם הגיד לו. שבפ"ה מהט"מ משוה כל הכלים לדין א'. וכיון דבחרב לכ"ע אין צריך חבורין. א"כ להרמב"ם הכל א"צ חבורין ועל שאר הכלים השיגו הראב"ד. והואיל וכן. גם טענת רבינו חיים כהן באמרו איזה בית אשר תבנו לי במקומה עומדת מצד כלי מתכות. שא"צ חבורין לכ"ע. [*אבל הרמב"ן בפי' החומש פרשת חקת. כתב דאין החרב מטמא באהל. והעתקתי לשונו בנזיר [ד"ה על אלו]. בס"ד]:
על האדם הנושאן. פירש הר"ב זימנין אין עליו כי אם טומאת ערב שבגדו מפסיק כו' והוו ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב. וכ"כ הר"ש וכלומר שכיון שזה האדם טמא עכ"פ טומאת ערב. דמדאוריי' יקרב בדיקרב טמא טומאת שבעה. כדילפינן בפ"ב דעבודת כוכבים דף לז. דכתיב (במדבר י״ט:כ״ב) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. ומשמע ז' ימים כסתם טומאת מת. והא דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. מוקמינן שלא בחיבורין. ויקרב בדיקרב דטמא טומאת שבעה. היינו בחבורין. והשתא יקרב בדיקרב לדיקרב שהוא השלישי. הואיל ונוגע בטמא טומאת שבעה הרי הוא טמא טומאת ערב. משום והנפש הנוגעת. ואי איתא דאדם זה כשנושא המרדע על בגדו שעל כתפו. דלא לטמא לאותו אדם אלא טומאת ערב כדינו שהוא שלישי ובמחוברין איכא למטעי דלאו משום שלישי הוא שטמאוהו אלא מדין אהל. ואתי למימר כו'. ופירשו התוס' דפ"ק דשבת [דף יז ד"ה אר"ע]. הטעם. לפי שאינו פשוט כל כך טומאה דבחבורין. ולפיכך יאמרו שטמא משום אהל. הואיל ויש בהיקפה טפח. ואתי למימר שאין באהל אלא טומאת ערב. לכך גזרו כו'. ודוקא בעובי המרדע שיש בה בהיקפה טפח. אבל בפחות מכן ליכא למטעי כלל שיהא משום אהל. ואע"פ שלא ידעו טומאה בחבורין. לא יטעו. אלא ישאלו הטעם. וכתבו עוד דלא חלקו. ואפי' יהא מפסיק בינו לבין המרדע שלשה סודרים או ארבעה. ויהיה אדם רביעי. או חמישי או יותר. ואפילו אם המטלטלים פשוטי כלי עץ שאינם בני קבולי טומאה. דלא שייכא בהם טומאה בחבורין. עד כאן. ועיין מה שכתבתי בפ' בתרא משנה ו [ד"ה על האדם]. [*ועיין בסוף פרק ט] והא דצריך לפרש דה"ל דיקרב בדיקרב וכו'. היינו לשטת ר"ת וסיעתו. דלא משכחת לה שיהא האדם הנושא המרדע טמא אלא ע"י חבורין. אבל להרמב"ם וסיעתו. הרי הוא טמא משום נוגע בלבד. דכלים הנוגעים במת וכלים בכלים השלישי טמא טומאת ערב. כדתנן בפרק קמא משנה ב. והיינו אפילו שלא בחבורין. וכדלעיל. וכבר כתבתי ג"כ בריש פרק קמא. דלהרמב"ם. הך קרא דוכל אשר יגע בו הטמא יטמא. טומאת ערב היא. ולא מיירי בטומאת חבורין:
[*בפותח טפח. עיין מה שכתבתי בשם הרמב"ם במשנה ו פרק יב [ד"ה מביאה] בסייעתא דשמיא]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
בעובי המרדע דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל: אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו: ששמע השומע הדין שטמאו האדם: וטעה בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו': שהאיכר עובר אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו: והמרדע ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו: והאהיל צדו אחד על הקבר ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה: משום כלים המאהילים על המת ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט: שיהו דברי חכמים קיימין במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו': על אדם הנושאן בעובי המרדע ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל: ועל עצמן בכל שהן דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח: כיצד מביא טומאה על עצמו בכ"ש: כוש שפינדעל בל"א. ואע"ג שהוא פשוטי כלי עץ. אפ"ה מק"ט ככלי מתכות משום הצנור' שבראשו [ככלים כ"ט מ"ו]: וכחצי זית מעל גביו שב' חצאי הזיתים. התחתון מונח תחת קצה אחד. והעליון מאהיל על קצה אחר: אע"פ שאינן מכוונין טמא דאהל ואהל מצטרפין [כלעיל רפ"ג]: נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא והיינו דקמ"ל דאפי' ע"י צירוף טומאה נטמא הכוש אע"ג שגם אין הכוש רחב טע"ט: הקדר הוא המוכר קדירות: והסל הוא המוט שתולה בה קדירותיו: הכלים שבצד השני טהורין אף שהקדירות נתלו ונגעו בווי הברזל שבמוט. הרי כ"ח אמק"ט מגבו. ואע"ג דעכ"פ המוט האהיל עליהן ועל הקבר. אפ"ה טהורין מדאין המוט רחב טפח. ואפי' יש בהמוט עובי מרדע. אפ"ה לא גזרו בכלים. מיהו פשוט דהמוט והאדם שנגע בהמוט נטמא. ואפי' אין בהמוט ווי ברזל. אפ"ה מק"ט מדיש בו ב"ק [ככלים פי"ז מט"ז]: אם יש בסל פותח טפח רוחב טפח: טמאים וקמ"ל דאף דגוף האדם מפסיק בין האויר שתחת המוט ממעל להקבר להאויר שתחתיו ממעל להכלים. אפ"ה אינו חוצץ [כרפ"ו]: התלוליות לשון תל הוא. ור"ל גבעות נמוכות שכך היו רגילין לקבור עליהן מתיהן: הקרובות הסמוך לבית הקברות. ונ"ל דמיירי שהביה"ק הוא מיד בסוף הנ' אמה שמהעיר או הדרך. דבמרוחק מהן טפי. תו לא מקרי סמוך לקברות. ולא מחזקינן אז טומאה בהתל אף שהוא סמוך להעיר או להדרך: טמאות דמדקרוב התל להעיר שסמוך להקברות חיישי' שהלכה אשה יחידה לשם וקברה שם נפל משום דלכ"ע מיירי שהתל הוא תוך הנ' אמה מהעיר. וכדבעינן למימר לקמן. להכי לא רצתה להתרחק לקברו בביה"ק. וקברתו בהתל שתוך הנ' אמה. ומדהלכה לשם יחידית לפיכך לא נתפרסם הדבר. להכי אף שהתל חדש לא ידע אדם שנקבר שם מת. וכ"כ כשהתל סמוך לדרך שסמוך לקברות. אף שאין עיר סמוך לשם. דליכא למיחש שקברה שם אשה יחידית נפל. אפילו הכי חיישינן שמא פ"א בע"ש הביאו מת בדרך לקברו בביה"ק. ומדלא היה להם פנאי להעלותו לביה"ק הרחוק מהם נ' אמה. ולכן קברוהו בהתל שהוא להם תוך הנ' אמה. ומדקברוהו שם ע"י יחידים בחפזון לא נתפרסם הדבר. להכי אפי' חדשות טמאות: הרחוקות מעיר ודרך שסמוכים לביה"ק: חדשות טהורות דמדרחוק התל מהעיר נ' אמה וכדמסיק. אין האשה הולכת לשם יחידית. ומדצריכה ליקח עמה אדם [עי' יו"ד שנ"ג ה"ד] ניחא לה טפי לקברו בביה"ק ולא בהתל. ואף ששניהן במרחק שוה. וכ"ש כשהביה"ק רחוק טפי מהעיר והדרך. אז ודאי לא מחזקינן טומאה בהתל אפילו קרובות וכ"ש כשרחוקות [כלעיל הי' כ"ד]. וכ"כ בתל שרחוק מהדרך הסמוך לביה"ק. מה"ת יטו מהדרך אפי' בע"ש לקברו בהתל ולא בביה"ק אף ששניהן שוין במרחק: וישנות טמאות משום דחיישינן דמדהתל ישן. שמא מתחלה היו העיר והדרך קרובים להתל. וברוב הימים נחרבה העיר שם ונשתנה הדרך. ולפיכך אפי' רחוק התל מהעיר והדרך טמא: חמשים אמה משום דכל קברות הוא חוץ לנ' אמה מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט] רק הכא מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה וכדאמרן. וכ"כ בהדרך מדנקטיה בהדי עיר. ג"כ בכה"ג מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה מהדרך. לפיכך כל תל הקרוב לעיר טפי מנ' אמה. או שקרוב להדרך טפי מנ' אמה. ואפי' יש שם כמה תילין ס"ל לר"מ דחיישינן בכולהו שמא קברו שם ואפי' א' מרוחק מהעיר והדרך טפי מחבירו: וישנה ששים שנה דכל שתוך ס' שנה נתהווה התל הזה. אילו היו העיר והדרך קרובים להתל. היה הדבר מפורסם עדיין. אבל כשכבר קודם ס' שנה היה התל. אע"ג שאין ידוע שהיה שם סמוך להתל עיר או דרך. אפ"ה חיישינן שהיו סמוכין להתל ונשכח. ולפיכך אפי' השתא רחוק התל מהעיר ודרך טמא. ונ"ל דגם לר"מ אם יש אדם שזוכר שמשעה שנעשה תל הזה לא היה עיר ודרך קרובים לו. אפי' כבר יש יותר מס' שנה שנתהווה התל גם לר"מ טהור: רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה נ"ל דגם ר"י מודה שרק התל שהוא תוך נ' אמה טמא. רק דלר"מ כל התילין שתוך נ' אמה טמאין. ולר"י רק היותר קרובה תוך הנ' אמה טמא. אבל הרחוקים ממנה אע"ג שגם הם תוך נ' אמה טהורין דלא שבקה קרוב וקברה ברחוק. מיהו בשניהן חוץ לנ' אמה סמוך. אבל הביה"ק שהוא ג"כ חוץ לנ' אמה רחוק מעיר ודרך טפי מהתל. התל טהור. דמדאין הקברות בסוף הנ' אמה מיד. תו אינ' סמוכין לביה"ק: וישנה שאין אדם זוכרה מתי נעשה התל. לפיכך גם ברחוקים השתא חוץ מנ' חיישינן שקרובים היו ונשכח. אבל כשאדם זוכר מתי נתהווה התל. אפי' כבר הוא יותר מס' שנה משנעשה התל. אמרינן אילו היה עיר ודרך קרובים להתל. היה זוכר אדם גם זאת כמו שזוכר מתי נעשה התל. ונ"ל דלכ"ע דוקא בשסמוך התל מיד חוץ לנ' אמה חיישינן בישנות. אבל בשרחוק התל מאד מהם. גם בישנות לא מחזקינן טומאה לומר שהיו מתחלה קרובים ונשכח. דא"כ נחזיק טומאה בכל גבעה שבא"י שמא קרובים היו לעיר ודרך ונשכח. וכקו' הש"ס: כדרכו כל מלה ומלה שבבבא זו לדיוקא אחרינא נקטיה. והיינו משום דבמסקנא במשנתינו נקט התנא ג' דינין. א' דמותר ליטול המת משם. ב' דצריך ליטול עמו עפר תבוסה שתחתיו. ג' דבמצא ג' צריך לבדוק משם ולהלן אחר קברי מערות סביבו להכי נקט מקמי הכי כל הני מלות לדיוקא. המוצא פרט למצוי. כלומר הא דאמרינן דנוטלו עם תבוסתו. היינו רק במצא זה המת. אבל בקברו שם בכוונה. אע"ג דיש לו תבוסה וגם בשיש שם ג' קברים ידועים ודאי צריך לבדוק כ' אמות להלן. אבל זה שנקבר כאן בכוונה לבלי לפנותו אסור לפנותו משם [עי' תוס' נזיר סה"א ד"ה מצא]. מת פרט להרוג כגון שמצאו מגוייד שעי"ז ניכר שהוא הרוג. אז אין בו כל הג' דינין. דמותר ליטלו משם. דודאי שלא בכוונה הוטל לשם. וגם אין לו תבוסה מדחסר קצת ממנו. דהיינו דמו. וגם אם מצא ג' מגויידין א"צ לבקש ולחפש עוד כ' אמה אחר קברים אחרים. דאמרינן שלא בכוונה הוטלו כאן ולא היו כאן קברות מעולם. בתחלה [בש"ס נזיר ס"ה א' לא מדייק מהך מלה שום מלתא. אולם מדגרסינן להך מלה במשנתינו וגם במשנה דשלהי נזיר. ומייתי עלה התם עובדא דר' ישבב ור' עקיבא. נראה גם עלה לדייק] דדוקא בשזה המת שמצא השתא לא היו שם עוד קברים סמוך לו. אז אין צריך לבדוק אחר קבר אחר ונוטל זה המת ממקומו עם תבוסתו. אבל אם מצא סביביו עוד ב' קברים אחרים יש חילוק. דדוקא בשלשתן ידועין או שלשתן אינן ידועין אסור ליטלן ותבוסתן אסור. וצריך לבדוק אחר מת עד כ' אמה. אבל כשיש בין הג' א' ידוע וב' שלא היו ידועים. או א' שלא היה ידוע וב' ידועים מותר ליטול כולם ואין להן תבוסה. וא"צ לבדוק אחר מת אחר עד כ' אמה [נמצא שד' חלוקים יש בקבר ידוע או אינו ידוע. (א) מצא קבר א' או ב' שלא היו ידועים מותר לטלן משם ותבוסתן אסור. וא"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. והיינו רישא דקתני מצא וכו'. (ב) ואם היה ידוע שם קבר שנקבר שם בכוונה אסור לטלו ותבוסתו אסור אבל א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וכן הוא הדין בב' קברים ידועים. והיינו דווקא דרישא דקאמר פרט למצוי (ג) ג' קברים שיש מהן שהיו ידועים ויש שאינו ידוע. אין להן לכולן תבוסה [ולרמב"ם פ"ט מטו"מ יש להן תבוסה]. ולכ"ע א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וגרע מאילו היו שם רק ב' קברים ידועים דהוה אמרינן מסתמא נקברו שם בכוונה ואסור לטלן משם וגם תבוסתן אסור. וכ"כ גרע מאילי מצא שם ב' קברים סמוכין שאינן ידועים. דאע"ג דמותר ליטלן משם עכ"פ תבוסתן אסור. אפ"ה הנך ג' קברים שמצא מדיש מהן ידועים ויש מהן שאינן ידועים אמרי' דמסתמא לא נקבר גם א' מהם שם להשאר שם לעולם דא"כ היו הכל ידועים. ולפיכך מותר ליטול כולן וגם תבוסתן מותר. וגם א"צ לבדוק משם ולהלן. ואפשר דהלמ"מ כך הוא [ועי' תוס' נזיר סה"א ד"ה אחד]. וכל זה דייקינן ממלת בתחלה דנקט תנא. (ד) ג' קברים ידועים או שמצא ג' קברים שאינן ידועין אסור לטלן ממקומן ואם ניטלו תבוסתן אסור וגם צריך בדיקה משם ולהלן כ' אמה. והיינו סיפא דמשנתינו. דקתני מצא ג' אם יש וכו'. וכמו שפי' ר"ע הדין בסוגיא דנזיר הנ"ל]. מושכב פרט למצא המת בתמונת יושב. כדרכו פרט למצא המת ראשו שוכב בין ברכיו. דבמצאו בחד מהנך גוונא מוכח שמת עובד כוכבים הוא. שאז אפי' נקבר שם להשאר שם לעולם. מותר לטלו משם. ולהר"ש והר"ב גם תבוסה אין לו. ולהרמב"ם [פ"ט מטו"מ] יש לו תבוסה. מיהו בכה"ג לכ"ע אם מצא רק א' מהג' מונח כך. וכ"ש כשכל הג' מונחים כך א"צ לבדוק משם ולהלן הכ' אמה: נוטלו ואת תבוסתו תבוסה לשון עירוב הוא. ור"ל לכשירצה מותר לפנות משם המת והעפר התחוח שתחתיו שאפשר שהתבוסס והתערב שם דם או נצל מהמת [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' כ"ה דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה. תדע דא"כ למה נפלים והרוגים ועובד כוכבים אין להן תבוסה והרי כולן יש בהן טומאת שאר מתים אלא משום כבוד המת נגעו בו] ונוטל עוד קרקע בתולה שתחת התחוח בעומק ג' אצבעות. ומפנה הכל למקום אחר. ואח"כ מותר להביא לשם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת אחר קבור שם: מצא שלשה וכל השלשה מונחים בשורה א' ארכו של זה בצד ארכו של זה. כזה* או אפי' בב' שורו' באופן שיש לומר שהיו כולן קבורי' במערה א' כזה * או כזה * או אפי' בג' שורות כזה * שבכל ג' האופנים י"ל שבמקום נקודת א' היה חלול המערה והג' המתים שנמצאו היו קבורים בכתלי המערה: ועד שמנה ר"ל אם בין קבר ראשון לקבר ג' שמצאן. דהיינו שמהנקודה הראשונה של מת שבקצה א' של הג' מתים. שהנקודה הוא לצד חוץ. עד הנקודה הראשונה של המת שבקצה האחר. שהנקודה היא לצד פנים של השורה. נמצא שבין ב' הנקודות קבורים רק ב' מתים. ובין ב' הנקודות יש לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. דפחות מד' אמות א"א. דא"כ לא יהיה הקבר האמצעי שרחבו אמה. מרוחק מכל קבר שבצדו כרוחב אמה. דכך היה דרכם להניח עובי אמה בין קבר לקבר [כב"ב ד"ו מ"ח]: כמלא מטה וקובריה הר"ש והר"ב כתבו דל"ג הכא כמלא מטה וקובריה. רק בב"ב [שם] בשיעור רוחב חצר הקברות. וכ"כ התוס' [נזיר שם]. ול"מ היה נ"ל דעל כרחך צריך לגרום גם הכא כן. דאל"כ הוה ס"ד דגם במונחים הג' מתים בשורה א' במרחק ח' אמות נמי חיישינן שהיו מונחים במערה א'. והרי זה אי אפשר. שהרי אורך המערה אינה רק ו' אמות על רוחב ד' אמות. להכי שפיר צריך לומר נמי כמלא מטה וקובריה. ור"ל דמדת ד' וח' אמה שאמרנו היינו כהחזקת מטה וקובריה. כשקוברים הג' מתים בכותל א' או בב' או ג' כותלים. וכשיש מהתחלת קבר הראשון עד קבר השלישי ח' אמות. ונחזיק שכולן היו קבורים במערה אחת. זה א"א רק כשהג' מתים קבורים בב' כותלי מערה שארכה ו' אמות ורחבה ד' אמות. והוא שיעור החזקת מטה וקובריה. כיצד דהרי אורך הארון שמונח על המטה. הוא ד' אמות כאורך הכוך [כתוס' יומא ל"א א' ד"ה אמה] והרי ב' בני אדם צריכין לישא המטה [כדמוכח בגיטין נ"ו א' בארונו של ר' יוחנן בן זכאי]. ואם לישיבת אדם צריך רוחב אמה [כסוכה ד"ו ב'] מכ"ש שצריך אמה לכל אדם כשהולך ונושא המטה. מדצריך ההולך רוחב רב טפי מלהיושב. וא"כ צריך לב' נושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה שוב ב' אמות באורך דהו"ל יחד עם אורך המטה ו' אמות. ולפיכך צריך שיהיה אורך ורוחב המערה ו' על ד' אמות כפי אורך ורוחב המטה וב' נושאיה. ומה"ט נמי סגי לרוחב המערה ד' אמות. דהיינו כאורך הארון. ואין צריך עוד ב' אמות יתירים לנושאי המטה כשיתהפכו אורך המטה לרוחב המערה וכדאמרן. משום דאז כשיהפכו המטה ארכה לרוחב המערה. אז אין נושאי המטה עומדים לראשה ולרגלה כמו שעשאו כשהכניסו המטה להמערה. אלא סבבו וחזרו ועמדו מזה א' ומזה א' בב' צדדי הארון כדי שלא יעכב גופם בהרצת הארון לתוך הכוך: הרי זו שכונת קברות ר"ל אז חיישינן שיש שם שכונה שמיוחדת לקברות. והרי כל מת שיחדו לו קברו אסור לפנותו מקברו. וגם לענין טומאה חיישינן דמדמיוחד המקום לקברות שמא יש שם עוד קברים אחרים. לפיכך אסור להכנים טהרות שם בכל הבקעה עד שיבדוק וכדמסיק. מיהו דוקא כשמצאן קבורים שם בא' מד' אופנים הנ"ל [סי' ל"ה] דאז אפשר שהיו כל הג' קבורין בכוכי מערה אחת וכדבעינן למימר לקמן. היאך אפשר בכל אופן ואופן מד' אופנים הנ"ל. ומשו"ה מדהיו רגילין לעשות מערה נגד מערה אחרת. וחצר ביניהן. לפיכך חיישינן שפיר לבדוק כשיעור אורך ב' המערות והחצר שביניהן. הא אם היו כל הג' קברים ראשו של זה נגד רגליו של זה כתמונה זו * או שראשו של א' מהן מונח נגד צלעות של חבירו כזה * אמרינן בתוספתא [פט"ז דאהלות הובאה בנזיר ד' ס"ה א'] דאע"ג דאסור לפנותן דמצאן ג' קבורים יחד ודאי בכוונה קברן שם. ואפ"ה א"צ לבדוק כל סביבותיהן. מדא"א שיהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה א'. ורק כשקבורים בא' מד' אופנים הנ"ל אפשר להסתפק שקבורין כאן במערה ומסתבר שהיה גם מערה אחרת כנגדה. וחצר בינתיים. וברוב הימים נתמלא הכל עפר. להכי צריך נבדוק כשיעור הזה. והא דמצרכינן שיהיו כל הג' קבורים תוך מרחק שאינו פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. ה"ט משום דכשקבורים במרחק כזה אז יש לחוש שהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה אחת. דכך היה דרכן. עושין חפירה ו' על ו' אמה עמוקה קצת [ועי' תוס' ב"ב דק"א א' ועי' לעיל פט"ו סי' ה'] וחפירה זו נקראת חצר הקברות משום דמן החצר הזה נכנסין לב' המערות שבב' כותלי החפירה. מערה מול מערה. ואורך כל מערה ו' אמות ברוחב ד' אמות. ובכל ג' כותלי המערה סביב. היו כוכין לקבור בתוכן המתים והכוך הוא כמין ארגז שובבע בל"א. שבכל כוך מניחין מת א'. ואורך כל כוך ד' אמות. לתוך עומק הקרקע שבכותל המערה. ורוחב כל כוך אמה. ורומו ז' טפחים [כב"ב כ"ו מ"ח]. ובין כל כוך וכוך עובי אדמה אמה. והוא היה הכותל שבין כוך לכוך. אמנם מפני שהמערה ארכה ו' אמות. להכי א"א לעשות בכל כותל ארוך של המערה. יותר מג' כוכין. דהרי כל כוך רחבה אמה. וכל רווח שבין כל כוך וכוך ג"כ רחבו אמה. א"כ צריך לג' כוכין וב' רווחין שביניהן מרחק ה' אמות. ואמה היתירה שבאורך המערה. הניחו חצי אמה בזוית הא' וחצי אמה בזוית האחר של הכותל הארוך בקצוות כותל המערה מזה ומזה. וכ"כ מדהיה מדת רחבה של מערה רק ד' אמות. לפיכך א"א לעשות בכותל שברוחב המערה. שהיא ממול הפתח רק ב' קברים. דהיינו ב' אמות לב' כוכין. ואמה א' לכותל שבין ב' הכוכין. והאמה הרביעית יהיה חצי אמה ממנה בזוית א' והחצי האמה השניה בזוית השני. כאשר נראה בהציור שלפנינו.* נמצא בסוגיין. אם נוכל לחשוב שהג' קברים שמצא הן מקברי מערה א' א"א שיהא מרחק מתחלת קבר א' שמצא מקצה הא'. עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה השני. פחות מד' אמות. או יותר מח' אמות. כיצד למשל אם מצא ג' הקברים בשורה א'. א"כ כיון שאין ג' קברים בשורה א' רק בכותל הארוך של המערה. ולפיכך ע"י מנהג של אותו מקום יוודע ג"כ לאיזה צד היה פנימית המערה. דהיינו לפי מנהגם אם לקבור הראש או הרגל לצד פנימית המערה. וא"כ אם למשל מצא ג' קברי א ב ג או ג' קברי ו ז ח יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ג ד' אמות. וכן מתחלת קבר ו עד תחלת קבר ח ד' אמות. ואם מצא ב' קברים א ד וביניהן היה אמצעי א' מקברי ב ג יהי' מתחלת קבר א עד תחלת קבר ד ו' אמות. ואם מצא ב' קברים א ה והקבר האמצעי שביניהן היה מקברי ב ג ד יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ה ח' אמות. וכן בכל אופנים שימצא הג' קברים. אי אפשר שיחוש שהן ג' הנקברים במערה אחת רק בשמצא מתחלת קבר הראשון שבקצה אחד עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. במרחק שהוא לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות. וצא וחשוב. ותראה בירור הדברים בהצורה שלפניך. ואפי' ימצא הקבר השלישי בהכותל הארוך השני של המערה. יהיה באיזה אופן שיהיה המרחק שמתחלת קבר א' שבקצה זה. לתחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. רק א' ממספרי האמות שזכרנו. כיצד . למשל אם מצא הג' קברים ב א ח הרי אפי' תמדוד מתחלת קבר ב שבקצה א' עד סוף קבר א . יהיה רק ג' אמות ועוד ד' אמות של רוחב המערה. דהיינו מסוף קבר א עד תחלת קבר ח שבכותל השני. לא יהיה המרחק יותר מז' אמות. וכ"ש אם נשער המרחק שמתחלת קבר ב לתחלת קבר ח לפי מרחק אלכסונן זמ"ז לא יהיה הרחקם זמ"ז רק חמשה אמות שלמין [וכמו שנבאר להלן]. וכן הוא ג"כ ממש. אם יהיה ג' הקברים א ח ז או ב ז ה ג"כ יהיה המרחק שבין ב' קברי הקצוות כמו שאמרנו בשמצא ג' קברים ב א ח. ואפי' יהיה הקבר הא' שמצא בקצה הא' קבר א . והקבר שמצא בקצה השני היה קבר ו והקבר שבאמצע שניהן היה א' מקברי ב ג ד ה או מקברי ז ח אפ"ה לא יהיה מתחלת קבר א לסוף קבר ו רק קצת יותר מז' אמות. דהיינו כמדת אלכסון של רבוע שהוא ד' על ה' אמות כאשר תראה בהציור שלפנינו ובנקודות שבאלכסון. ונתברר בזה בס"ד. כל זויותיה של משנתינו. שאין לך בכל קברי המערה ג' קברים שאפשר שימצאם. ויהיו ב' הקברים שבב' הקצוות רחוקים זה מזה פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ולהכי דוקא במרוחקים ב' הקברים. שבב' הקצוות זמ"ז כשיעור הזה. שפיר מספקינן שמא היו כולן קבורים במערה אחת ולהכי שפיר צריך לחפש גם למקום שנשער שהיו שם חצר והמערה האחרת שנגד מערה זו שמצאה: בודק ממנו נ"ל דמלת מ מ נו. היינו מהתחלת המקום שמצא שם הג' מתים קאי. אבל מקום המתים וגם הרווח שבין אחד לחבירו. הכל בכלל הכ' אמה. דכולן צריך לבדוק. והיינו משום דמצא בין ב' קברים החיצונים רווח ד' או ח' אמות. חיישינן שכל הג' מתים שמצא היו קבורין כאן במערה. משום שכך הוא שיעור רווח האפשרי שבין כוכי המערה. ולפיכך חיישינן עוד שמערה זו היתה פתוחה לחצר. והחצר היה פתוח שוב למערה אחרת מול מערה ראשונה שמצא. דהו"ל בין הכל כ' אמות. דהיינו ו' אמה לאורך כל מערה. ועוד ו' אמות לאורך החצר שבין ב' המערות. דהו"ל יחד י"ח אמות. ועוד ב' אמות צריך לבדוק להלן. דחיישינן שמא ג' המתים שימצא יהיו ב ג ד נמצא שהן קבורין באלכסון. נמצא שחפר בצפון רק ג' אמות וחצי ובמערב חפר א' אמה וחצי. שהן יחד ה' אמות. והוא יטעה לחשוב שהן קבורין בקו שוה בכותל הארוך של המערה. ולפיכך יניח חצי אמה מקבר ב לצד מזרח לזוית המערה. משום שיחשוב שאחר חצי אמה זו שם הוא סוף המערה שארכה ו' אמות. ויבדוק בטעותו רק עוד י"ב אמות דהיינו כפי שיעור אורך החצר והמערה שלאחריו. והרי באמת לא בדק בארכה של מערה רק ד' אמות. דהיינו בצירוף אותו חצי אמה שהניח בטעותו לזוית. והוא צריך לבדוק עוד באמת י"ד אמות. דהיינו ב' אמות לכותל הארוך של מערה זו. שמצא בתוכה הג' מתים. ועוד י"ב אמות לאורך החצר והמערה האחרת. להכי משום לא פלוג גזרו שלעולם יבדוק כ' אמה. ואת"ל א"כ גם במערה שלבסוף ניחוש שמא יבדוק אותה בעיקום אלכסון ולא יבדוק כלל אורך המערה השניה. י"ל דוקא מערה ראשונה חיישינן שינכה מהכ' אמה מדת אלכסון משום דלפעמים מוצא אותן קבורים קצת בעיקום וכמו דאמרן. אבל מערה שניה למה יבדוק בחפירתו באלכסון. והרי יכול לכוון יפה לבדוק ולחפור בקו שוה מקצה הג' מתים שמצא ולהלאה. אמנם אופן הבדיקה כך הוא. במקום שמשער שהיה שם אמצעית המערה שם ודאי א"צ לבדוק כלל. דהרי אין קוברין באמצע המערה [וכן כ' ג"כ הרשב"ם בסוף הסוגיא שם]. ורק במקום שמשער שהיה שם ג' כותלי המערה שם צריך לבדוק סביב כי שם יש לחוש לכוכין. אבל בדיקת ג' הכותלים שאמרנו. אין כולן עולין לו לחשבון הכ' אמות שצריך לבדוק. אלא רק אותו מקום שקבורין שם הג' מתים. עם ב' הרווחים שבין הקברים. אותו מקום לבד עולה לו בחשבון העשרים אמות. ולכן אם מצא השלשה מתים קבורין בשורה א' כזה וראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום ואין מתחלת הקבר שבקצה לתחלת הקבר שבקצה האחר לא יותר מד' אמות. א"כ על כרחך שג' קברי' הללו שמצא הן הנה הג' קברים שבכותל הארוך של מערה שארכה ו' אמות. והרי מקום ג' הקברים שמצא. עם הב' רווחים שבין הג' קברים. הוא ה' אמות. וישער עוד שהיה חצי אמה בקרן זוית למזרח. וחצי אמה בקרן זוית למערב. דהו"ל יחד ו' אמות כפי אורך המערה. ולכן בודק מלבד המערה שמצא בה הג' מתים אלו. עוד י"ד אמות וחצי למזרח. וי"ד אמות וחצי למערב דהו"ל עם הה' אמות של מקום ג' המתים שמצא. ועם החצי אמה של זוית האחר. כ' אמה לכאן. וכ' אמה לכאן. דדלמא לכאן או לכאן היה החצר והמערה שניה שממול מערה זו שמצא בה הג' מתים. ואותן י"ד אמות וחצי שצריך לבדוק. בודקן בסירוגין. דהיינו בודק אמה על אמה ומניח אמה על אמה. דאין לחוש שמא לא יבדוק במקום הקברים רק בהרווח שבין קבר לקבר. ולהכי לא ימצא שם עצמות. ליתא. דחדא כיון שאין בין קבר לקבר רק אמה מצומצמת. לפיכך אפי' יהי' חפירת בדיקתו בהרווח שבין קבר לקבר. אפ"ה אם היה קבר סמוך למקום בדיקתו היה מרגיש בדבר והיה רואה קצת מהעצמות במקום חפירתו. מיהו גם בל"ז אין לחוש חשש זה. דהרי לפי הג' מתים שמצא יודע יפה היכן היתה מערה זו. א"כ יוכל לשער נמי יפה היכן המקום הראוי לכוכין של מערה האחרת. מיהו לרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. צריך לבדוק עוד כ' אמה. ברחוק ד' אמות לצד דרום. וברחוק ד' אמות לצד צפון מג' קברים שמצא. דהיינו במקום שמשער שהיה שם הכותל הארוך השני של המערות. שממול כותל זה שמצא בה הג' מתים. ואעפ"כ גם להרשב"ם אם יודע שנוהגין להניח רגלי המתים או ראשי המתים לצד פנימית המערה. א"צ לבדוק כלל אחר כותל השני שמחוץ להמקום שיודע שהיה שם פנימית המערה. למשל בציור הנ"ל. אם ידע שבמקום ההוא נוהגין לקבור הרגלים של מתים מול פנימית המערה. והוא מצא רגלי הג' מתים כולן פונים לצד דרום. בודק אחר הכותל השני רק לצד דרום. דהיינו שבודק ה' אמות ממזרח למערב מול הג' מתים שמצא. ורחוק מהן ד' אמות לדרום. דהיינו כפי רוחב המערה שמשער שהיתה שם. ובודק עוד מקצה הה' אמות ההם עוד י"ד אמות וחצי למזרח וי"ד אמות וחצי למערב. דהו"ל יחד עם הה' אמות שבדק מול הג' מתים. שמצא בדיקה ארוכה ל"ד אמות ממזרח למערב. והיינו משום דמסופק אם למזרח או למערב היה החצר והמערה השניה. ואם אינו יודע מנהג המקום. אם קוברים ראשי או רגלי המתים מול פנימית המערה. אז צריך לבדוק ברחוק ד' אמות מהמתים לדרום ולצפון. ל"ד אמות לצפון ול"ד אמות לדרום. דאולי לכאן או לכאן היה פנימית המערה. ופשוט דלדעת רשב"ם זה. כמו שהצריך רבינו שיבדוק במקום שמשער שהיו שם כותלי המערות שהן ממול כותל זה שמצא שם המתים כמו כן צריך נמי לבדוק במקום שמשער שהיו שם הכותלים של רוחב כל מערה ומערה. שהרי גם בהן אפשר שיש שם ב' כוכין בכל כותל וכותל כפי שרגילין לעשות כך וכדאמרן. אמנם מדאין רמז לכל זה בש"ס וגם הרמב"ם והראב"ד לא הזכירו מבדיקת הכ' אמה שבכותל השני. ולא מבדיקת הכותלים שמשער שהיו שם לרוחב המערה. לפיכך מדברי כולן נלמד. שבאמת א"צ לבדוק אלא לאורך כ' אמה שמצא בה הג' מתים. אבל אחר שאר כותלים א"צ לבדוק כלל. והיינו משום שלא הוחזק שם טומאה. איכא ס"ס שמא לא היה כאן מערה מעולם. ואת"ל שהיה כאן מערה. שמא לא קברו בשורה ההיא שום מת. ומלבד דפשטותא דש"ס ורמב"ם הכי משמע. ג"כ יש ראיה לזה. דאי נימא שצריך לבדוק הכותלים שלרוחב המערה דהיינו בקצה הכ' אמה של מזרח וגם בקצה הכ' אמה של מערב. א"כ יהיה צריך בדיקה יותר מאורך כ' אמה. דהרי הכוכין שבכותלי רוחב המערה. הם חוץ להכ' אמה. והיכי קאמר הש"ס הכא דבודק רק כ' אמה. אע"כ דאחר כותלי רוחב המערה א"צ לבדוק. מדיש בהן ס"ס וכדאמרן. א"כ גם בכותלים הארוכים של המערות שכנגד כותל זה שמצא בה הג' מתים ג"כ א"צ לבדוק מדאית גם בהו ס"ס. אולם אם הג' מתים שמצא מונחים בב' שורות כזה ? ששנים מהן ראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום. והשלישי שבשורה האחרת. ראשו ורגליו בין מזרח למערב [או איפכא] אז א"צ לבדוק כלל לצד מערב להלן מקבר המערבי. דהרי ע"י שמצאן בב' שורות אלו ניכר היטב שפנימית המערה במקום נקודת א היתה. אבל עכ"פ עדיין יש להסתפק אם המקום שמצא שם הב' קברים בשורה א' בכותל צפון שם היה כותל האמצעי של המערה דהיינו כותל של רוחב המערה. וא"כ הרי מדרגילין להניח בכותל זה חצי אמה לזוית מב' הקברים למערב ועוד חצי אמה לזוית מב' הקברים לצד מזרח. לפיכך צריך לבדוק כ' אמה מזוית ב לצד דרום. או שהמקום שמצא קבור המת האחד. שם היה כותל של רוחב המערה. נמצא שצריך לבדוק הכ' אמה מזוית ב מול צד מזרח להכי בכה"ג משום ספק צריך לבדוק מנקודת ב כ' אמה לצד דרום. וכ' אמה למול מזרח. וכמרושם בצורה שלפנינו בנקודות מאות ב ולדרום. ומאות ב ולמזרח. והן הן סימן למקום הבדיקה לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דס"ל דבכל מקום שחושש למערה. צריך לבדוק ב' כותליה הארוכים. א"כ באופן הנ"ל דלא ידע איזה מב' השורות של קברים שמצא היה של כותל הארוך של המערה. להכי מודד מזוית ב ד' אמות לצד דרום דהיינו כפי שיעור רוחב המערה. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ג יבדוק מנקודת ג שוב כ' אמה להלן לצד מזרח. והיינו מחשש שמא אותן ב' מתים שקבורים בצד צפון. הם היו קבורים בכותל הארוך של המערה. ושוב ימדוד ד' אמות מנקודת ב לצד מזרח. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ד יבדוק שוב מנקודת ד ולהלן לצד דרום כ' אמות. וזה מחשש שמא המת האחד שמצאו בצד מערב. הוא היה קבור בכותל הארוך של המערה. ונמצא שצריך נמי לבדוק אחר הכותל האחר שממול הכותל הארוך שמצא בה המת. אמנם אם השלשה הקברים נמצאו בשלש רוחות כזה* שקבר א' בצפון וקבר א' בדרום. והקבר. השלישי במערב מכוון בין הרווח שבין הקבר הצפוני להדרומי. אז א"צ לבדוק רק מן הזוית של צפונית מערבית כ' אמה לצד מזרח. ועוד כ' אמה מהזוית של דרומית מערבית ג"כ למזרח. דהרי ניכר יפה שהקבר האמצעי שבמערב. הוא היה הקבר שבכותל האמצעי של המערה. ועל כרחך דבכה"ג מיירי נמי שהיה הרווח שבין הקבר שבצפון לבין הקבר שבדרום רק ד' אמות. דהיינו כפי רוחב כל מערה. מיהו הכא לכ"ע צריך לבדוק ב' פעמים כ' אמה. א' בצד צפון למזרח. וא' בצד דרום למזרח. דאפי' דלא כרשב"ם הנ"ל דמצריך תמיד לבדוק ב' כותלים. בכה"ג כ"ע מודו דצריך לבדוק אחר ב' כותלים שבמערה. משום דאתחזיק טובא בב' כותלים. מדמצא בכל א' מת א' מהג' מתים. והי מינייהו נפקי'. אבל בשאר הרוחות א"צ לבדוק כלל. דהרי יודע יפה היכן הוא תוכה של מערה. ואולם מסתפקנא בבדיקת כותלי החצר שבין ב' המערות. מי נימא דג"כ צריך לבדוק בכותלי החצר נגד כותלי המערה שיבדוק. דאף שאין עושין כוכין בחצר. עכ"פ כיון דהוחזק אותו צד בטומאה ע"י ג' מתים שמצא. להכי חיישינן שבאותו מקום שמשער שהיה שם החצר. שם היה מערה. וכדחיישינן לקמן במשנה [סי' מ'] במצא מת יחידי באמצע מדידתו. דבודק משם ולהלן כ' אמה כאילו שם התחלת מערה אף דאילו שם התחלת מערה על כרחך שג' המתים שמצא בתחלה לא במערה היו קבורים. ה"נ נימא דהג' מתים לא היו קבורים במערה אלא החצר היה מערה. או דלמא דהכא שאני כיון דכל עיקר החזקת טומאה באותו צד. הוא רק מדמצא שם ג' מתים ולא מצא עוד מת אחר באמצע מדידתו. ולהכי רגלים לדבר. לפיכך רגלים לדבר שהג' מתים שמצא במערה היו קבורים. והרי כיון ששם מערה. כאן חצר היה ולמה יבדוק בחצר שאין קוברין בתוכו. א"כ התם מדמצא קבר באמצע מדידתו איתרע חזקת מערה דמעיקרא ושפיר חיישינן שמכאן התחיל מערה. אבל הכא דלא איתרע חזקת מערה דמעיקרא. למה ניחוש בחצר למערה שאין רגלים לדבר לומר כן ומ"ש מלעיל [פט"ו מ"ח]. וכן מוכח קצת בסוגיא דב"ב הנ"ל למאי דמסיק דלעולם מתניתין רבנן דס"ל כל מערה ומערה וחצר כל א' וא' ארכו ו' אמה. ואפ"ה מצרכינן במשנתינו בדיקת כ' אמה. מדחיישינן שיבדוק מערה הראשונה באלכסון ויתרבה עי"ז מדידתו ב' אמות. ומקשינן תו מדהא באלכסונה אידך נמי באלכסונה. עשרין ותרתין הויין. א"כ מדלא מקשה הש"ס גם מחצר דדלמא גם בחצר יבדוק באלכסון. ועשרין וארבע הויין ש"מ לכאורה דהחצר באמת א"צ לבדקו כלל בכותליו משום דאין קוברין בתוכו. והא דקאמרינן במשנה דלקמן בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום הראוי לבדיקה. דהיינו במקום שמשער שהיו שם המערות. אולם כל רבותינו עצרו במילין בזה ולא פירשו לנו. ומסתימת דבריהן משמע דבגזרת עירין פתגמא דגם כותלי החצר צריך בדיקה. ולא לבד מטעמא דאמרן. רק גם מדלא גרע משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. משום יאוש בעלים נגעו בה [כמ"ק דה"ב]. ועכ"פ צ"ל דכותלי חצר גרע מתוכה של מערה דלכ"ע אין צריך בדיקה. וכמש"ל. דה"ט דאפי' אם נתדלדל אבר ממת שהביאוהו מרחוק כיון שכבר הגיעו למערה היו מניחין האבר ההוא בכוך. ולא באמצעה של מערה. [ואפול מלוא קומתי ארצה ואשתחוה לפני ד' צורי וגואלי. מלוא כל הארץ כבודו. כי רק הוא היה עמי בכל הדרך אשר הלכתי. ורק בחסדו יתברך מלמד ידי לקרב בבירור הלכה זו העמומה. ומי ומה אתי מאומה. ושכלי כשבולת שדופת קדים וצנומה. ולכן תהלת ד' ידבר פי. לשוכן רומה. האומר לגומא קומה. ועל דל שפתי תהלתו משא דומה]: ולהלן עשרים אמה דאולי זה המת בתחלת מערה אחרת נקבר: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ר"ל אף שלא מצא רק א' אפ"ה צריך לבדוק מכאן ולהלן שוב כ' אמה. מדחיישינן שזה נקבר בסוף מערה אחרת. ולהכי יש לו לבדוק עוד כל אורך מערה. ואח"כ חצר שפתוח לה. ועוד מערה אחרת שפתוחה לחצר שבין ב' המערות דהיינו שוב כ' אמה ממקום שמצא זה המת החדש. וה"ט משום דרגלים לדבר שיש בסביבה זו מערות רבות. מדמצא כאן כבר ג' מתים בתחלה ואם גם הם לא נקברו במערה. אולי נקברו סמוך למערה: נטלו ואת תבוסתו לכאורה ק' דזו משנה שא"צ. דכבר תנינן הכי ברישא. המוצא מת מושכב בתחל' נוטלו ואת תבוסתו. ונ"ל דה"ק שאילו בתחל' מצאו לזה המת שמצא בסוף הכ' אמה. היה נוטלו ואת תבוסתו. אע"ג שאח"כ היה מוצא הג' מתים שמצא השתא תחלה. אפ"ה לא היה צריך להחזיר זה המת למקומו. דעילא מצאו וטיהרו א"י [כנזיר ס"ה ב']. אפ"ה השתא שמתחלה מצא הג' מתים. ואח"כ מצא זה המת היחידי בסוף הכ' אמה. קנה מקימו ואסור לפנותו: הבודק הכ' אמה שאמרנו: בודק אמה על אמה שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם]. או לבתולה ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]: המוציא את העפר ממקום טומאה ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור: אוכל בדמעו ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה: המפקח בגל שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג: אינו אוכל בדמעו אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו: הגיע לנחל ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול. או לשלולית בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם: או לדרך הרבים דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים: מפסיק ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט: שדה שנהרגו בה הרוגים אפי' ישראלים: והכל טהור נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות: המפנה קברו מתוך שדהו כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו: מלקט עצם עצם והכל טהור ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים: והכל טהור אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה: יש לו תבוסה נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם
מלכת שלמה
כל המטלטלין וכו'. בפ"ק דשבת אמרינן דהיא אחת משמנה עשר דבר ולר' טרפון אפיק הא ועייל הך דהמניח דברפ"ג דמסכת מקוואות דס"ל כר"מ וההיא דבנות כותים דברפ"ד דמס' נדה נמי לדידיה בו ביום גזרו ופירשו תוס' ז"ל שם בשבת אקפח לשון שבועה הוא כלומר אקפח את בני אם אין זה דבר אמת שהלכה זו מקופחת [הגה"ה לשון הר"ש ז"ל כי ההיא דפ''ק דזבחים דאמר ר' טרפון אקפח אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת וכההיא אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ע"כ:] וכענין זה מצינו במקרא חי פרעה אם תצאו מזה כלומר שלא תצאו מזה ע"כ ופי' שם רש"י ז"ל שמצטער היה על תורה המשתכחת ולפיכך היה מקלל עצמו אקפח וכו' ע"כ. ואשכחן שמעון בן טרפון בריש פ' שבועת הדיינים ובפרק כל הנשבעים דף מ"ז:
בפי' ר''ע ז"ל הם טמאו את האיכר משום כלים המאהילים על המת. נלע"ד שצריך להגיה הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת וכו' גם בפי' הר"ש ז"ל שכתוב שם הם טמאו את האיש משום כלים המאהילין על המת צריך להגיה המרדע במקום האיש וכן תמצאנו שם ריש דף י"ז ברש"י ז"ל אלא שיש שם פירושים שונים בין רש"י לתוס' ז"ל ע"ש. גם צריך להגיה בפי' הר"ש ור"ע ז"ל או מטעם חבורים או משום דה"ל כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת ז' והשומע טעה וכו':
1.
All movable things convey uncleanness when they are of the thickness of an ox-goad. Rabbi Tarfon said: May I [see the] demise of my sons if this is [not] a demised halakhah which someone heard and misunderstood. For a farmer was passing by and over his shoulder was an ox-goad, and one end overshadowed a grave. He was declared unclean on account of vessels that were overshadowing a corpse. Rabbi Akiva said: I can fix [the halakhah] so that the words of the sages can exist [as they are]: All movable things convey uncleanness to come upon a person carrying them, when they are of the thickness of an ox-goad; Upon themselves when they are of whatever thickness; And upon other men or vessels [which they overshadow] when they are one handbreadth wide.משנה ב
כֵּיצַד. כּוּשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין, טָמֵא. נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אַחַת עַל הַקֶּבֶר, הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין. אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח, טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת, טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וִישָׁנָה, שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קְרוֹבָה, שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה. וִישָׁנָה, שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ:
ברטנורה
כוש. פלך שהנשים טוות בו. ואע״ג דפשוטי כלי עץ הוא מקבל טומאה, משום צנורת של מתכת הקבועה בו:אע״פ שאינן מכוונין. שאין שני חצאי זיתים מכוונים זה כנגד זה:טמא. הכוש. דמביא הטומאה על עצמו בכל שהוא:הקדר. מוכר הקדירות:והסל. המוט שנושא בו את הקדירות. ובמסכת כלים קורהו איסל, דתנן התם [פרק י״ז משנה ט״ז] האיסל שיש בו בית קיבול מעות:ואם יש בסל פותח טפח. מביא טומאה על הקדירות שתחתיו לצד השני שתלויות בו:התלוליות. לשון תל:הקרובות בין לעיר. הסמוכה לבית הקברות:בין לדרך. הסמוך לבית הקברות:אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. מפני שהנשים קוברות שם נפליהן, דעד חמשים אמה אזלא אשה לחודה וקוברת שם הנפל שלה. אבל רחוקות לא אזלא לחודה לקבור בתל, והואיל וצריכה לאיש שילך עמה, הולכת לבית הקברות ואינה קוברת בתל. והא דמטמאינן בישנות ואפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו מתחלתן וחרבה העיר ונשתכח הדבר:ר׳ יהודה אומר כו׳ והלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
טמא. ודלא כרבי דוסא דלעיל [ריש] פרק ג. דתנן מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו. רבי דוסא בן הרכינס מטהר. וחכמים מטמאין. הר"ש:
נמצא מביא את הטומאה לעצמו כו'. ולא לנוגע בו. כדתנן במשנה ב פרק ז בבבת כחצי זית מתוכו וכחצי זית מאחוריו וכו':
והסל. כתב הר"ב ובמס' כלים כו. פי"ז משנה טז:
אם יש בסל פותח טפח טמאים. דאדם שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. מהר"ם. ועיין [מ"ש] ריש פי"ב [ד"ה טמא]:
בין לעיר בין לדרך. פירש הר"ב בין לעיר הסמוכה לבית הקברות כו'. דאל"ה מספיקא לא מחזקינן טומאה. גמ' פ"ב דכתובות דף כ [ע"ב]:
חדשות. שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא. אם איתא שנקבר שם מת מידכר דכיר ליה. רש"י שם. ואע"ג דמזכיר שאינו פשוט קודם. אשכחן טובא דכותיה בכמה מקומות במשנה. ולא קפדינן. אלא היכא דקאי אפלוגתא. כלומר על דברי מי שקדם לו [*שהל"ל אחת זו שאתה מודה לי בו]. או דקאי אקרא. [*שיש לומר. א' זה שכתוב בפירוש בקרא] תוס' שם:
טמאות. פי' הר"ב מפני שהנשים קוברות שם נפליהם וכו'. וגם הרמב"ם לא כתב אלא זה הטעם בלבד. וכן בתוספתא שהביא הר"ש. אבל לא שזה הטעם קאי גם על קרובות לדרך. דהתם לא שייך למימר דעד חמשים אמה אזלא. דהיכא קיימא דמיניה אזלא. אלא בדרך טעמא אחרינא. וטעמא פשיטא הוא. כדאמר בגמ' דכתובות [שם] בשלמא דרך בית הקברות דזימנין דמתרמי בין השמשות [של ע"ש] ומקרו וקברו בתל. והואיל וטעמא פשיטא הוא לא הוצרכו לפרשו:
שאין קרובה הימנה. אבל אם יש קרובה הימנה. אפי' היא בתוך נ' אמה הוי כרחוקה וחדשה דטהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור. לא שבקה קרובה הימנה ואזלא להך. רש"י שם:
שאין אדם זוכרה. שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה לכאן. רש"י שם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
בעובי המרדע דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל: אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו: ששמע השומע הדין שטמאו האדם: וטעה בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו': שהאיכר עובר אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו: והמרדע ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו: והאהיל צדו אחד על הקבר ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה: משום כלים המאהילים על המת ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט: שיהו דברי חכמים קיימין במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו': על אדם הנושאן בעובי המרדע ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל: ועל עצמן בכל שהן דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח: כיצד מביא טומאה על עצמו בכ"ש: כוש שפינדעל בל"א. ואע"ג שהוא פשוטי כלי עץ. אפ"ה מק"ט ככלי מתכות משום הצנור' שבראשו [ככלים כ"ט מ"ו]: וכחצי זית מעל גביו שב' חצאי הזיתים. התחתון מונח תחת קצה אחד. והעליון מאהיל על קצה אחר: אע"פ שאינן מכוונין טמא דאהל ואהל מצטרפין [כלעיל רפ"ג]: נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא והיינו דקמ"ל דאפי' ע"י צירוף טומאה נטמא הכוש אע"ג שגם אין הכוש רחב טע"ט: הקדר הוא המוכר קדירות: והסל הוא המוט שתולה בה קדירותיו: הכלים שבצד השני טהורין אף שהקדירות נתלו ונגעו בווי הברזל שבמוט. הרי כ"ח אמק"ט מגבו. ואע"ג דעכ"פ המוט האהיל עליהן ועל הקבר. אפ"ה טהורין מדאין המוט רחב טפח. ואפי' יש בהמוט עובי מרדע. אפ"ה לא גזרו בכלים. מיהו פשוט דהמוט והאדם שנגע בהמוט נטמא. ואפי' אין בהמוט ווי ברזל. אפ"ה מק"ט מדיש בו ב"ק [ככלים פי"ז מט"ז]: אם יש בסל פותח טפח רוחב טפח: טמאים וקמ"ל דאף דגוף האדם מפסיק בין האויר שתחת המוט ממעל להקבר להאויר שתחתיו ממעל להכלים. אפ"ה אינו חוצץ [כרפ"ו]: התלוליות לשון תל הוא. ור"ל גבעות נמוכות שכך היו רגילין לקבור עליהן מתיהן: הקרובות הסמוך לבית הקברות. ונ"ל דמיירי שהביה"ק הוא מיד בסוף הנ' אמה שמהעיר או הדרך. דבמרוחק מהן טפי. תו לא מקרי סמוך לקברות. ולא מחזקינן אז טומאה בהתל אף שהוא סמוך להעיר או להדרך: טמאות דמדקרוב התל להעיר שסמוך להקברות חיישי' שהלכה אשה יחידה לשם וקברה שם נפל משום דלכ"ע מיירי שהתל הוא תוך הנ' אמה מהעיר. וכדבעינן למימר לקמן. להכי לא רצתה להתרחק לקברו בביה"ק. וקברתו בהתל שתוך הנ' אמה. ומדהלכה לשם יחידית לפיכך לא נתפרסם הדבר. להכי אף שהתל חדש לא ידע אדם שנקבר שם מת. וכ"כ כשהתל סמוך לדרך שסמוך לקברות. אף שאין עיר סמוך לשם. דליכא למיחש שקברה שם אשה יחידית נפל. אפילו הכי חיישינן שמא פ"א בע"ש הביאו מת בדרך לקברו בביה"ק. ומדלא היה להם פנאי להעלותו לביה"ק הרחוק מהם נ' אמה. ולכן קברוהו בהתל שהוא להם תוך הנ' אמה. ומדקברוהו שם ע"י יחידים בחפזון לא נתפרסם הדבר. להכי אפי' חדשות טמאות: הרחוקות מעיר ודרך שסמוכים לביה"ק: חדשות טהורות דמדרחוק התל מהעיר נ' אמה וכדמסיק. אין האשה הולכת לשם יחידית. ומדצריכה ליקח עמה אדם [עי' יו"ד שנ"ג ה"ד] ניחא לה טפי לקברו בביה"ק ולא בהתל. ואף ששניהן במרחק שוה. וכ"ש כשהביה"ק רחוק טפי מהעיר והדרך. אז ודאי לא מחזקינן טומאה בהתל אפילו קרובות וכ"ש כשרחוקות [כלעיל הי' כ"ד]. וכ"כ בתל שרחוק מהדרך הסמוך לביה"ק. מה"ת יטו מהדרך אפי' בע"ש לקברו בהתל ולא בביה"ק אף ששניהן שוין במרחק: וישנות טמאות משום דחיישינן דמדהתל ישן. שמא מתחלה היו העיר והדרך קרובים להתל. וברוב הימים נחרבה העיר שם ונשתנה הדרך. ולפיכך אפי' רחוק התל מהעיר והדרך טמא: חמשים אמה משום דכל קברות הוא חוץ לנ' אמה מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט] רק הכא מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה וכדאמרן. וכ"כ בהדרך מדנקטיה בהדי עיר. ג"כ בכה"ג מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה מהדרך. לפיכך כל תל הקרוב לעיר טפי מנ' אמה. או שקרוב להדרך טפי מנ' אמה. ואפי' יש שם כמה תילין ס"ל לר"מ דחיישינן בכולהו שמא קברו שם ואפי' א' מרוחק מהעיר והדרך טפי מחבירו: וישנה ששים שנה דכל שתוך ס' שנה נתהווה התל הזה. אילו היו העיר והדרך קרובים להתל. היה הדבר מפורסם עדיין. אבל כשכבר קודם ס' שנה היה התל. אע"ג שאין ידוע שהיה שם סמוך להתל עיר או דרך. אפ"ה חיישינן שהיו סמוכין להתל ונשכח. ולפיכך אפי' השתא רחוק התל מהעיר ודרך טמא. ונ"ל דגם לר"מ אם יש אדם שזוכר שמשעה שנעשה תל הזה לא היה עיר ודרך קרובים לו. אפי' כבר יש יותר מס' שנה שנתהווה התל גם לר"מ טהור: רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה נ"ל דגם ר"י מודה שרק התל שהוא תוך נ' אמה טמא. רק דלר"מ כל התילין שתוך נ' אמה טמאין. ולר"י רק היותר קרובה תוך הנ' אמה טמא. אבל הרחוקים ממנה אע"ג שגם הם תוך נ' אמה טהורין דלא שבקה קרוב וקברה ברחוק. מיהו בשניהן חוץ לנ' אמה סמוך. אבל הביה"ק שהוא ג"כ חוץ לנ' אמה רחוק מעיר ודרך טפי מהתל. התל טהור. דמדאין הקברות בסוף הנ' אמה מיד. תו אינ' סמוכין לביה"ק: וישנה שאין אדם זוכרה מתי נעשה התל. לפיכך גם ברחוקים השתא חוץ מנ' חיישינן שקרובים היו ונשכח. אבל כשאדם זוכר מתי נתהווה התל. אפי' כבר הוא יותר מס' שנה משנעשה התל. אמרינן אילו היה עיר ודרך קרובים להתל. היה זוכר אדם גם זאת כמו שזוכר מתי נעשה התל. ונ"ל דלכ"ע דוקא בשסמוך התל מיד חוץ לנ' אמה חיישינן בישנות. אבל בשרחוק התל מאד מהם. גם בישנות לא מחזקינן טומאה לומר שהיו מתחלה קרובים ונשכח. דא"כ נחזיק טומאה בכל גבעה שבא"י שמא קרובים היו לעיר ודרך ונשכח. וכקו' הש"ס: כדרכו כל מלה ומלה שבבבא זו לדיוקא אחרינא נקטיה. והיינו משום דבמסקנא במשנתינו נקט התנא ג' דינין. א' דמותר ליטול המת משם. ב' דצריך ליטול עמו עפר תבוסה שתחתיו. ג' דבמצא ג' צריך לבדוק משם ולהלן אחר קברי מערות סביבו להכי נקט מקמי הכי כל הני מלות לדיוקא. המוצא פרט למצוי. כלומר הא דאמרינן דנוטלו עם תבוסתו. היינו רק במצא זה המת. אבל בקברו שם בכוונה. אע"ג דיש לו תבוסה וגם בשיש שם ג' קברים ידועים ודאי צריך לבדוק כ' אמות להלן. אבל זה שנקבר כאן בכוונה לבלי לפנותו אסור לפנותו משם [עי' תוס' נזיר סה"א ד"ה מצא]. מת פרט להרוג כגון שמצאו מגוייד שעי"ז ניכר שהוא הרוג. אז אין בו כל הג' דינין. דמותר ליטלו משם. דודאי שלא בכוונה הוטל לשם. וגם אין לו תבוסה מדחסר קצת ממנו. דהיינו דמו. וגם אם מצא ג' מגויידין א"צ לבקש ולחפש עוד כ' אמה אחר קברים אחרים. דאמרינן שלא בכוונה הוטלו כאן ולא היו כאן קברות מעולם. בתחלה [בש"ס נזיר ס"ה א' לא מדייק מהך מלה שום מלתא. אולם מדגרסינן להך מלה במשנתינו וגם במשנה דשלהי נזיר. ומייתי עלה התם עובדא דר' ישבב ור' עקיבא. נראה גם עלה לדייק] דדוקא בשזה המת שמצא השתא לא היו שם עוד קברים סמוך לו. אז אין צריך לבדוק אחר קבר אחר ונוטל זה המת ממקומו עם תבוסתו. אבל אם מצא סביביו עוד ב' קברים אחרים יש חילוק. דדוקא בשלשתן ידועין או שלשתן אינן ידועין אסור ליטלן ותבוסתן אסור. וצריך לבדוק אחר מת עד כ' אמה. אבל כשיש בין הג' א' ידוע וב' שלא היו ידועים. או א' שלא היה ידוע וב' ידועים מותר ליטול כולם ואין להן תבוסה. וא"צ לבדוק אחר מת אחר עד כ' אמה [נמצא שד' חלוקים יש בקבר ידוע או אינו ידוע. (א) מצא קבר א' או ב' שלא היו ידועים מותר לטלן משם ותבוסתן אסור. וא"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. והיינו רישא דקתני מצא וכו'. (ב) ואם היה ידוע שם קבר שנקבר שם בכוונה אסור לטלו ותבוסתו אסור אבל א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וכן הוא הדין בב' קברים ידועים. והיינו דווקא דרישא דקאמר פרט למצוי (ג) ג' קברים שיש מהן שהיו ידועים ויש שאינו ידוע. אין להן לכולן תבוסה [ולרמב"ם פ"ט מטו"מ יש להן תבוסה]. ולכ"ע א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וגרע מאילו היו שם רק ב' קברים ידועים דהוה אמרינן מסתמא נקברו שם בכוונה ואסור לטלן משם וגם תבוסתן אסור. וכ"כ גרע מאילי מצא שם ב' קברים סמוכין שאינן ידועים. דאע"ג דמותר ליטלן משם עכ"פ תבוסתן אסור. אפ"ה הנך ג' קברים שמצא מדיש מהן ידועים ויש מהן שאינן ידועים אמרי' דמסתמא לא נקבר גם א' מהם שם להשאר שם לעולם דא"כ היו הכל ידועים. ולפיכך מותר ליטול כולן וגם תבוסתן מותר. וגם א"צ לבדוק משם ולהלן. ואפשר דהלמ"מ כך הוא [ועי' תוס' נזיר סה"א ד"ה אחד]. וכל זה דייקינן ממלת בתחלה דנקט תנא. (ד) ג' קברים ידועים או שמצא ג' קברים שאינן ידועין אסור לטלן ממקומן ואם ניטלו תבוסתן אסור וגם צריך בדיקה משם ולהלן כ' אמה. והיינו סיפא דמשנתינו. דקתני מצא ג' אם יש וכו'. וכמו שפי' ר"ע הדין בסוגיא דנזיר הנ"ל]. מושכב פרט למצא המת בתמונת יושב. כדרכו פרט למצא המת ראשו שוכב בין ברכיו. דבמצאו בחד מהנך גוונא מוכח שמת עובד כוכבים הוא. שאז אפי' נקבר שם להשאר שם לעולם. מותר לטלו משם. ולהר"ש והר"ב גם תבוסה אין לו. ולהרמב"ם [פ"ט מטו"מ] יש לו תבוסה. מיהו בכה"ג לכ"ע אם מצא רק א' מהג' מונח כך. וכ"ש כשכל הג' מונחים כך א"צ לבדוק משם ולהלן הכ' אמה: נוטלו ואת תבוסתו תבוסה לשון עירוב הוא. ור"ל לכשירצה מותר לפנות משם המת והעפר התחוח שתחתיו שאפשר שהתבוסס והתערב שם דם או נצל מהמת [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' כ"ה דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה. תדע דא"כ למה נפלים והרוגים ועובד כוכבים אין להן תבוסה והרי כולן יש בהן טומאת שאר מתים אלא משום כבוד המת נגעו בו] ונוטל עוד קרקע בתולה שתחת התחוח בעומק ג' אצבעות. ומפנה הכל למקום אחר. ואח"כ מותר להביא לשם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת אחר קבור שם: מצא שלשה וכל השלשה מונחים בשורה א' ארכו של זה בצד ארכו של זה. כזה* או אפי' בב' שורו' באופן שיש לומר שהיו כולן קבורי' במערה א' כזה * או כזה * או אפי' בג' שורות כזה * שבכל ג' האופנים י"ל שבמקום נקודת א' היה חלול המערה והג' המתים שנמצאו היו קבורים בכתלי המערה: ועד שמנה ר"ל אם בין קבר ראשון לקבר ג' שמצאן. דהיינו שמהנקודה הראשונה של מת שבקצה א' של הג' מתים. שהנקודה הוא לצד חוץ. עד הנקודה הראשונה של המת שבקצה האחר. שהנקודה היא לצד פנים של השורה. נמצא שבין ב' הנקודות קבורים רק ב' מתים. ובין ב' הנקודות יש לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. דפחות מד' אמות א"א. דא"כ לא יהיה הקבר האמצעי שרחבו אמה. מרוחק מכל קבר שבצדו כרוחב אמה. דכך היה דרכם להניח עובי אמה בין קבר לקבר [כב"ב ד"ו מ"ח]: כמלא מטה וקובריה הר"ש והר"ב כתבו דל"ג הכא כמלא מטה וקובריה. רק בב"ב [שם] בשיעור רוחב חצר הקברות. וכ"כ התוס' [נזיר שם]. ול"מ היה נ"ל דעל כרחך צריך לגרום גם הכא כן. דאל"כ הוה ס"ד דגם במונחים הג' מתים בשורה א' במרחק ח' אמות נמי חיישינן שהיו מונחים במערה א'. והרי זה אי אפשר. שהרי אורך המערה אינה רק ו' אמות על רוחב ד' אמות. להכי שפיר צריך לומר נמי כמלא מטה וקובריה. ור"ל דמדת ד' וח' אמה שאמרנו היינו כהחזקת מטה וקובריה. כשקוברים הג' מתים בכותל א' או בב' או ג' כותלים. וכשיש מהתחלת קבר הראשון עד קבר השלישי ח' אמות. ונחזיק שכולן היו קבורים במערה אחת. זה א"א רק כשהג' מתים קבורים בב' כותלי מערה שארכה ו' אמות ורחבה ד' אמות. והוא שיעור החזקת מטה וקובריה. כיצד דהרי אורך הארון שמונח על המטה. הוא ד' אמות כאורך הכוך [כתוס' יומא ל"א א' ד"ה אמה] והרי ב' בני אדם צריכין לישא המטה [כדמוכח בגיטין נ"ו א' בארונו של ר' יוחנן בן זכאי]. ואם לישיבת אדם צריך רוחב אמה [כסוכה ד"ו ב'] מכ"ש שצריך אמה לכל אדם כשהולך ונושא המטה. מדצריך ההולך רוחב רב טפי מלהיושב. וא"כ צריך לב' נושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה שוב ב' אמות באורך דהו"ל יחד עם אורך המטה ו' אמות. ולפיכך צריך שיהיה אורך ורוחב המערה ו' על ד' אמות כפי אורך ורוחב המטה וב' נושאיה. ומה"ט נמי סגי לרוחב המערה ד' אמות. דהיינו כאורך הארון. ואין צריך עוד ב' אמות יתירים לנושאי המטה כשיתהפכו אורך המטה לרוחב המערה וכדאמרן. משום דאז כשיהפכו המטה ארכה לרוחב המערה. אז אין נושאי המטה עומדים לראשה ולרגלה כמו שעשאו כשהכניסו המטה להמערה. אלא סבבו וחזרו ועמדו מזה א' ומזה א' בב' צדדי הארון כדי שלא יעכב גופם בהרצת הארון לתוך הכוך: הרי זו שכונת קברות ר"ל אז חיישינן שיש שם שכונה שמיוחדת לקברות. והרי כל מת שיחדו לו קברו אסור לפנותו מקברו. וגם לענין טומאה חיישינן דמדמיוחד המקום לקברות שמא יש שם עוד קברים אחרים. לפיכך אסור להכנים טהרות שם בכל הבקעה עד שיבדוק וכדמסיק. מיהו דוקא כשמצאן קבורים שם בא' מד' אופנים הנ"ל [סי' ל"ה] דאז אפשר שהיו כל הג' קבורין בכוכי מערה אחת וכדבעינן למימר לקמן. היאך אפשר בכל אופן ואופן מד' אופנים הנ"ל. ומשו"ה מדהיו רגילין לעשות מערה נגד מערה אחרת. וחצר ביניהן. לפיכך חיישינן שפיר לבדוק כשיעור אורך ב' המערות והחצר שביניהן. הא אם היו כל הג' קברים ראשו של זה נגד רגליו של זה כתמונה זו * או שראשו של א' מהן מונח נגד צלעות של חבירו כזה * אמרינן בתוספתא [פט"ז דאהלות הובאה בנזיר ד' ס"ה א'] דאע"ג דאסור לפנותן דמצאן ג' קבורים יחד ודאי בכוונה קברן שם. ואפ"ה א"צ לבדוק כל סביבותיהן. מדא"א שיהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה א'. ורק כשקבורים בא' מד' אופנים הנ"ל אפשר להסתפק שקבורין כאן במערה ומסתבר שהיה גם מערה אחרת כנגדה. וחצר בינתיים. וברוב הימים נתמלא הכל עפר. להכי צריך נבדוק כשיעור הזה. והא דמצרכינן שיהיו כל הג' קבורים תוך מרחק שאינו פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. ה"ט משום דכשקבורים במרחק כזה אז יש לחוש שהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה אחת. דכך היה דרכן. עושין חפירה ו' על ו' אמה עמוקה קצת [ועי' תוס' ב"ב דק"א א' ועי' לעיל פט"ו סי' ה'] וחפירה זו נקראת חצר הקברות משום דמן החצר הזה נכנסין לב' המערות שבב' כותלי החפירה. מערה מול מערה. ואורך כל מערה ו' אמות ברוחב ד' אמות. ובכל ג' כותלי המערה סביב. היו כוכין לקבור בתוכן המתים והכוך הוא כמין ארגז שובבע בל"א. שבכל כוך מניחין מת א'. ואורך כל כוך ד' אמות. לתוך עומק הקרקע שבכותל המערה. ורוחב כל כוך אמה. ורומו ז' טפחים [כב"ב כ"ו מ"ח]. ובין כל כוך וכוך עובי אדמה אמה. והוא היה הכותל שבין כוך לכוך. אמנם מפני שהמערה ארכה ו' אמות. להכי א"א לעשות בכל כותל ארוך של המערה. יותר מג' כוכין. דהרי כל כוך רחבה אמה. וכל רווח שבין כל כוך וכוך ג"כ רחבו אמה. א"כ צריך לג' כוכין וב' רווחין שביניהן מרחק ה' אמות. ואמה היתירה שבאורך המערה. הניחו חצי אמה בזוית הא' וחצי אמה בזוית האחר של הכותל הארוך בקצוות כותל המערה מזה ומזה. וכ"כ מדהיה מדת רחבה של מערה רק ד' אמות. לפיכך א"א לעשות בכותל שברוחב המערה. שהיא ממול הפתח רק ב' קברים. דהיינו ב' אמות לב' כוכין. ואמה א' לכותל שבין ב' הכוכין. והאמה הרביעית יהיה חצי אמה ממנה בזוית א' והחצי האמה השניה בזוית השני. כאשר נראה בהציור שלפנינו.* נמצא בסוגיין. אם נוכל לחשוב שהג' קברים שמצא הן מקברי מערה א' א"א שיהא מרחק מתחלת קבר א' שמצא מקצה הא'. עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה השני. פחות מד' אמות. או יותר מח' אמות. כיצד למשל אם מצא ג' הקברים בשורה א'. א"כ כיון שאין ג' קברים בשורה א' רק בכותל הארוך של המערה. ולפיכך ע"י מנהג של אותו מקום יוודע ג"כ לאיזה צד היה פנימית המערה. דהיינו לפי מנהגם אם לקבור הראש או הרגל לצד פנימית המערה. וא"כ אם למשל מצא ג' קברי א ב ג או ג' קברי ו ז ח יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ג ד' אמות. וכן מתחלת קבר ו עד תחלת קבר ח ד' אמות. ואם מצא ב' קברים א ד וביניהן היה אמצעי א' מקברי ב ג יהי' מתחלת קבר א עד תחלת קבר ד ו' אמות. ואם מצא ב' קברים א ה והקבר האמצעי שביניהן היה מקברי ב ג ד יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ה ח' אמות. וכן בכל אופנים שימצא הג' קברים. אי אפשר שיחוש שהן ג' הנקברים במערה אחת רק בשמצא מתחלת קבר הראשון שבקצה אחד עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. במרחק שהוא לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות. וצא וחשוב. ותראה בירור הדברים בהצורה שלפניך. ואפי' ימצא הקבר השלישי בהכותל הארוך השני של המערה. יהיה באיזה אופן שיהיה המרחק שמתחלת קבר א' שבקצה זה. לתחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. רק א' ממספרי האמות שזכרנו. כיצד . למשל אם מצא הג' קברים ב א ח הרי אפי' תמדוד מתחלת קבר ב שבקצה א' עד סוף קבר א . יהיה רק ג' אמות ועוד ד' אמות של רוחב המערה. דהיינו מסוף קבר א עד תחלת קבר ח שבכותל השני. לא יהיה המרחק יותר מז' אמות. וכ"ש אם נשער המרחק שמתחלת קבר ב לתחלת קבר ח לפי מרחק אלכסונן זמ"ז לא יהיה הרחקם זמ"ז רק חמשה אמות שלמין [וכמו שנבאר להלן]. וכן הוא ג"כ ממש. אם יהיה ג' הקברים א ח ז או ב ז ה ג"כ יהיה המרחק שבין ב' קברי הקצוות כמו שאמרנו בשמצא ג' קברים ב א ח. ואפי' יהיה הקבר הא' שמצא בקצה הא' קבר א . והקבר שמצא בקצה השני היה קבר ו והקבר שבאמצע שניהן היה א' מקברי ב ג ד ה או מקברי ז ח אפ"ה לא יהיה מתחלת קבר א לסוף קבר ו רק קצת יותר מז' אמות. דהיינו כמדת אלכסון של רבוע שהוא ד' על ה' אמות כאשר תראה בהציור שלפנינו ובנקודות שבאלכסון. ונתברר בזה בס"ד. כל זויותיה של משנתינו. שאין לך בכל קברי המערה ג' קברים שאפשר שימצאם. ויהיו ב' הקברים שבב' הקצוות רחוקים זה מזה פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ולהכי דוקא במרוחקים ב' הקברים. שבב' הקצוות זמ"ז כשיעור הזה. שפיר מספקינן שמא היו כולן קבורים במערה אחת ולהכי שפיר צריך לחפש גם למקום שנשער שהיו שם חצר והמערה האחרת שנגד מערה זו שמצאה: בודק ממנו נ"ל דמלת מ מ נו. היינו מהתחלת המקום שמצא שם הג' מתים קאי. אבל מקום המתים וגם הרווח שבין אחד לחבירו. הכל בכלל הכ' אמה. דכולן צריך לבדוק. והיינו משום דמצא בין ב' קברים החיצונים רווח ד' או ח' אמות. חיישינן שכל הג' מתים שמצא היו קבורין כאן במערה. משום שכך הוא שיעור רווח האפשרי שבין כוכי המערה. ולפיכך חיישינן עוד שמערה זו היתה פתוחה לחצר. והחצר היה פתוח שוב למערה אחרת מול מערה ראשונה שמצא. דהו"ל בין הכל כ' אמות. דהיינו ו' אמה לאורך כל מערה. ועוד ו' אמות לאורך החצר שבין ב' המערות. דהו"ל יחד י"ח אמות. ועוד ב' אמות צריך לבדוק להלן. דחיישינן שמא ג' המתים שימצא יהיו ב ג ד נמצא שהן קבורין באלכסון. נמצא שחפר בצפון רק ג' אמות וחצי ובמערב חפר א' אמה וחצי. שהן יחד ה' אמות. והוא יטעה לחשוב שהן קבורין בקו שוה בכותל הארוך של המערה. ולפיכך יניח חצי אמה מקבר ב לצד מזרח לזוית המערה. משום שיחשוב שאחר חצי אמה זו שם הוא סוף המערה שארכה ו' אמות. ויבדוק בטעותו רק עוד י"ב אמות דהיינו כפי שיעור אורך החצר והמערה שלאחריו. והרי באמת לא בדק בארכה של מערה רק ד' אמות. דהיינו בצירוף אותו חצי אמה שהניח בטעותו לזוית. והוא צריך לבדוק עוד באמת י"ד אמות. דהיינו ב' אמות לכותל הארוך של מערה זו. שמצא בתוכה הג' מתים. ועוד י"ב אמות לאורך החצר והמערה האחרת. להכי משום לא פלוג גזרו שלעולם יבדוק כ' אמה. ואת"ל א"כ גם במערה שלבסוף ניחוש שמא יבדוק אותה בעיקום אלכסון ולא יבדוק כלל אורך המערה השניה. י"ל דוקא מערה ראשונה חיישינן שינכה מהכ' אמה מדת אלכסון משום דלפעמים מוצא אותן קבורים קצת בעיקום וכמו דאמרן. אבל מערה שניה למה יבדוק בחפירתו באלכסון. והרי יכול לכוון יפה לבדוק ולחפור בקו שוה מקצה הג' מתים שמצא ולהלאה. אמנם אופן הבדיקה כך הוא. במקום שמשער שהיה שם אמצעית המערה שם ודאי א"צ לבדוק כלל. דהרי אין קוברין באמצע המערה [וכן כ' ג"כ הרשב"ם בסוף הסוגיא שם]. ורק במקום שמשער שהיה שם ג' כותלי המערה שם צריך לבדוק סביב כי שם יש לחוש לכוכין. אבל בדיקת ג' הכותלים שאמרנו. אין כולן עולין לו לחשבון הכ' אמות שצריך לבדוק. אלא רק אותו מקום שקבורין שם הג' מתים. עם ב' הרווחים שבין הקברים. אותו מקום לבד עולה לו בחשבון העשרים אמות. ולכן אם מצא השלשה מתים קבורין בשורה א' כזה וראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום ואין מתחלת הקבר שבקצה לתחלת הקבר שבקצה האחר לא יותר מד' אמות. א"כ על כרחך שג' קברי' הללו שמצא הן הנה הג' קברים שבכותל הארוך של מערה שארכה ו' אמות. והרי מקום ג' הקברים שמצא. עם הב' רווחים שבין הג' קברים. הוא ה' אמות. וישער עוד שהיה חצי אמה בקרן זוית למזרח. וחצי אמה בקרן זוית למערב. דהו"ל יחד ו' אמות כפי אורך המערה. ולכן בודק מלבד המערה שמצא בה הג' מתים אלו. עוד י"ד אמות וחצי למזרח. וי"ד אמות וחצי למערב דהו"ל עם הה' אמות של מקום ג' המתים שמצא. ועם החצי אמה של זוית האחר. כ' אמה לכאן. וכ' אמה לכאן. דדלמא לכאן או לכאן היה החצר והמערה שניה שממול מערה זו שמצא בה הג' מתים. ואותן י"ד אמות וחצי שצריך לבדוק. בודקן בסירוגין. דהיינו בודק אמה על אמה ומניח אמה על אמה. דאין לחוש שמא לא יבדוק במקום הקברים רק בהרווח שבין קבר לקבר. ולהכי לא ימצא שם עצמות. ליתא. דחדא כיון שאין בין קבר לקבר רק אמה מצומצמת. לפיכך אפי' יהי' חפירת בדיקתו בהרווח שבין קבר לקבר. אפ"ה אם היה קבר סמוך למקום בדיקתו היה מרגיש בדבר והיה רואה קצת מהעצמות במקום חפירתו. מיהו גם בל"ז אין לחוש חשש זה. דהרי לפי הג' מתים שמצא יודע יפה היכן היתה מערה זו. א"כ יוכל לשער נמי יפה היכן המקום הראוי לכוכין של מערה האחרת. מיהו לרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. צריך לבדוק עוד כ' אמה. ברחוק ד' אמות לצד דרום. וברחוק ד' אמות לצד צפון מג' קברים שמצא. דהיינו במקום שמשער שהיה שם הכותל הארוך השני של המערות. שממול כותל זה שמצא בה הג' מתים. ואעפ"כ גם להרשב"ם אם יודע שנוהגין להניח רגלי המתים או ראשי המתים לצד פנימית המערה. א"צ לבדוק כלל אחר כותל השני שמחוץ להמקום שיודע שהיה שם פנימית המערה. למשל בציור הנ"ל. אם ידע שבמקום ההוא נוהגין לקבור הרגלים של מתים מול פנימית המערה. והוא מצא רגלי הג' מתים כולן פונים לצד דרום. בודק אחר הכותל השני רק לצד דרום. דהיינו שבודק ה' אמות ממזרח למערב מול הג' מתים שמצא. ורחוק מהן ד' אמות לדרום. דהיינו כפי רוחב המערה שמשער שהיתה שם. ובודק עוד מקצה הה' אמות ההם עוד י"ד אמות וחצי למזרח וי"ד אמות וחצי למערב. דהו"ל יחד עם הה' אמות שבדק מול הג' מתים. שמצא בדיקה ארוכה ל"ד אמות ממזרח למערב. והיינו משום דמסופק אם למזרח או למערב היה החצר והמערה השניה. ואם אינו יודע מנהג המקום. אם קוברים ראשי או רגלי המתים מול פנימית המערה. אז צריך לבדוק ברחוק ד' אמות מהמתים לדרום ולצפון. ל"ד אמות לצפון ול"ד אמות לדרום. דאולי לכאן או לכאן היה פנימית המערה. ופשוט דלדעת רשב"ם זה. כמו שהצריך רבינו שיבדוק במקום שמשער שהיו שם כותלי המערות שהן ממול כותל זה שמצא שם המתים כמו כן צריך נמי לבדוק במקום שמשער שהיו שם הכותלים של רוחב כל מערה ומערה. שהרי גם בהן אפשר שיש שם ב' כוכין בכל כותל וכותל כפי שרגילין לעשות כך וכדאמרן. אמנם מדאין רמז לכל זה בש"ס וגם הרמב"ם והראב"ד לא הזכירו מבדיקת הכ' אמה שבכותל השני. ולא מבדיקת הכותלים שמשער שהיו שם לרוחב המערה. לפיכך מדברי כולן נלמד. שבאמת א"צ לבדוק אלא לאורך כ' אמה שמצא בה הג' מתים. אבל אחר שאר כותלים א"צ לבדוק כלל. והיינו משום שלא הוחזק שם טומאה. איכא ס"ס שמא לא היה כאן מערה מעולם. ואת"ל שהיה כאן מערה. שמא לא קברו בשורה ההיא שום מת. ומלבד דפשטותא דש"ס ורמב"ם הכי משמע. ג"כ יש ראיה לזה. דאי נימא שצריך לבדוק הכותלים שלרוחב המערה דהיינו בקצה הכ' אמה של מזרח וגם בקצה הכ' אמה של מערב. א"כ יהיה צריך בדיקה יותר מאורך כ' אמה. דהרי הכוכין שבכותלי רוחב המערה. הם חוץ להכ' אמה. והיכי קאמר הש"ס הכא דבודק רק כ' אמה. אע"כ דאחר כותלי רוחב המערה א"צ לבדוק. מדיש בהן ס"ס וכדאמרן. א"כ גם בכותלים הארוכים של המערות שכנגד כותל זה שמצא בה הג' מתים ג"כ א"צ לבדוק מדאית גם בהו ס"ס. אולם אם הג' מתים שמצא מונחים בב' שורות כזה ? ששנים מהן ראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום. והשלישי שבשורה האחרת. ראשו ורגליו בין מזרח למערב [או איפכא] אז א"צ לבדוק כלל לצד מערב להלן מקבר המערבי. דהרי ע"י שמצאן בב' שורות אלו ניכר היטב שפנימית המערה במקום נקודת א היתה. אבל עכ"פ עדיין יש להסתפק אם המקום שמצא שם הב' קברים בשורה א' בכותל צפון שם היה כותל האמצעי של המערה דהיינו כותל של רוחב המערה. וא"כ הרי מדרגילין להניח בכותל זה חצי אמה לזוית מב' הקברים למערב ועוד חצי אמה לזוית מב' הקברים לצד מזרח. לפיכך צריך לבדוק כ' אמה מזוית ב לצד דרום. או שהמקום שמצא קבור המת האחד. שם היה כותל של רוחב המערה. נמצא שצריך לבדוק הכ' אמה מזוית ב מול צד מזרח להכי בכה"ג משום ספק צריך לבדוק מנקודת ב כ' אמה לצד דרום. וכ' אמה למול מזרח. וכמרושם בצורה שלפנינו בנקודות מאות ב ולדרום. ומאות ב ולמזרח. והן הן סימן למקום הבדיקה לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דס"ל דבכל מקום שחושש למערה. צריך לבדוק ב' כותליה הארוכים. א"כ באופן הנ"ל דלא ידע איזה מב' השורות של קברים שמצא היה של כותל הארוך של המערה. להכי מודד מזוית ב ד' אמות לצד דרום דהיינו כפי שיעור רוחב המערה. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ג יבדוק מנקודת ג שוב כ' אמה להלן לצד מזרח. והיינו מחשש שמא אותן ב' מתים שקבורים בצד צפון. הם היו קבורים בכותל הארוך של המערה. ושוב ימדוד ד' אמות מנקודת ב לצד מזרח. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ד יבדוק שוב מנקודת ד ולהלן לצד דרום כ' אמות. וזה מחשש שמא המת האחד שמצאו בצד מערב. הוא היה קבור בכותל הארוך של המערה. ונמצא שצריך נמי לבדוק אחר הכותל האחר שממול הכותל הארוך שמצא בה המת. אמנם אם השלשה הקברים נמצאו בשלש רוחות כזה* שקבר א' בצפון וקבר א' בדרום. והקבר. השלישי במערב מכוון בין הרווח שבין הקבר הצפוני להדרומי. אז א"צ לבדוק רק מן הזוית של צפונית מערבית כ' אמה לצד מזרח. ועוד כ' אמה מהזוית של דרומית מערבית ג"כ למזרח. דהרי ניכר יפה שהקבר האמצעי שבמערב. הוא היה הקבר שבכותל האמצעי של המערה. ועל כרחך דבכה"ג מיירי נמי שהיה הרווח שבין הקבר שבצפון לבין הקבר שבדרום רק ד' אמות. דהיינו כפי רוחב כל מערה. מיהו הכא לכ"ע צריך לבדוק ב' פעמים כ' אמה. א' בצד צפון למזרח. וא' בצד דרום למזרח. דאפי' דלא כרשב"ם הנ"ל דמצריך תמיד לבדוק ב' כותלים. בכה"ג כ"ע מודו דצריך לבדוק אחר ב' כותלים שבמערה. משום דאתחזיק טובא בב' כותלים. מדמצא בכל א' מת א' מהג' מתים. והי מינייהו נפקי'. אבל בשאר הרוחות א"צ לבדוק כלל. דהרי יודע יפה היכן הוא תוכה של מערה. ואולם מסתפקנא בבדיקת כותלי החצר שבין ב' המערות. מי נימא דג"כ צריך לבדוק בכותלי החצר נגד כותלי המערה שיבדוק. דאף שאין עושין כוכין בחצר. עכ"פ כיון דהוחזק אותו צד בטומאה ע"י ג' מתים שמצא. להכי חיישינן שבאותו מקום שמשער שהיה שם החצר. שם היה מערה. וכדחיישינן לקמן במשנה [סי' מ'] במצא מת יחידי באמצע מדידתו. דבודק משם ולהלן כ' אמה כאילו שם התחלת מערה אף דאילו שם התחלת מערה על כרחך שג' המתים שמצא בתחלה לא במערה היו קבורים. ה"נ נימא דהג' מתים לא היו קבורים במערה אלא החצר היה מערה. או דלמא דהכא שאני כיון דכל עיקר החזקת טומאה באותו צד. הוא רק מדמצא שם ג' מתים ולא מצא עוד מת אחר באמצע מדידתו. ולהכי רגלים לדבר. לפיכך רגלים לדבר שהג' מתים שמצא במערה היו קבורים. והרי כיון ששם מערה. כאן חצר היה ולמה יבדוק בחצר שאין קוברין בתוכו. א"כ התם מדמצא קבר באמצע מדידתו איתרע חזקת מערה דמעיקרא ושפיר חיישינן שמכאן התחיל מערה. אבל הכא דלא איתרע חזקת מערה דמעיקרא. למה ניחוש בחצר למערה שאין רגלים לדבר לומר כן ומ"ש מלעיל [פט"ו מ"ח]. וכן מוכח קצת בסוגיא דב"ב הנ"ל למאי דמסיק דלעולם מתניתין רבנן דס"ל כל מערה ומערה וחצר כל א' וא' ארכו ו' אמה. ואפ"ה מצרכינן במשנתינו בדיקת כ' אמה. מדחיישינן שיבדוק מערה הראשונה באלכסון ויתרבה עי"ז מדידתו ב' אמות. ומקשינן תו מדהא באלכסונה אידך נמי באלכסונה. עשרין ותרתין הויין. א"כ מדלא מקשה הש"ס גם מחצר דדלמא גם בחצר יבדוק באלכסון. ועשרין וארבע הויין ש"מ לכאורה דהחצר באמת א"צ לבדקו כלל בכותליו משום דאין קוברין בתוכו. והא דקאמרינן במשנה דלקמן בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום הראוי לבדיקה. דהיינו במקום שמשער שהיו שם המערות. אולם כל רבותינו עצרו במילין בזה ולא פירשו לנו. ומסתימת דבריהן משמע דבגזרת עירין פתגמא דגם כותלי החצר צריך בדיקה. ולא לבד מטעמא דאמרן. רק גם מדלא גרע משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. משום יאוש בעלים נגעו בה [כמ"ק דה"ב]. ועכ"פ צ"ל דכותלי חצר גרע מתוכה של מערה דלכ"ע אין צריך בדיקה. וכמש"ל. דה"ט דאפי' אם נתדלדל אבר ממת שהביאוהו מרחוק כיון שכבר הגיעו למערה היו מניחין האבר ההוא בכוך. ולא באמצעה של מערה. [ואפול מלוא קומתי ארצה ואשתחוה לפני ד' צורי וגואלי. מלוא כל הארץ כבודו. כי רק הוא היה עמי בכל הדרך אשר הלכתי. ורק בחסדו יתברך מלמד ידי לקרב בבירור הלכה זו העמומה. ומי ומה אתי מאומה. ושכלי כשבולת שדופת קדים וצנומה. ולכן תהלת ד' ידבר פי. לשוכן רומה. האומר לגומא קומה. ועל דל שפתי תהלתו משא דומה]: ולהלן עשרים אמה דאולי זה המת בתחלת מערה אחרת נקבר: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ר"ל אף שלא מצא רק א' אפ"ה צריך לבדוק מכאן ולהלן שוב כ' אמה. מדחיישינן שזה נקבר בסוף מערה אחרת. ולהכי יש לו לבדוק עוד כל אורך מערה. ואח"כ חצר שפתוח לה. ועוד מערה אחרת שפתוחה לחצר שבין ב' המערות דהיינו שוב כ' אמה ממקום שמצא זה המת החדש. וה"ט משום דרגלים לדבר שיש בסביבה זו מערות רבות. מדמצא כאן כבר ג' מתים בתחלה ואם גם הם לא נקברו במערה. אולי נקברו סמוך למערה: נטלו ואת תבוסתו לכאורה ק' דזו משנה שא"צ. דכבר תנינן הכי ברישא. המוצא מת מושכב בתחל' נוטלו ואת תבוסתו. ונ"ל דה"ק שאילו בתחל' מצאו לזה המת שמצא בסוף הכ' אמה. היה נוטלו ואת תבוסתו. אע"ג שאח"כ היה מוצא הג' מתים שמצא השתא תחלה. אפ"ה לא היה צריך להחזיר זה המת למקומו. דעילא מצאו וטיהרו א"י [כנזיר ס"ה ב']. אפ"ה השתא שמתחלה מצא הג' מתים. ואח"כ מצא זה המת היחידי בסוף הכ' אמה. קנה מקימו ואסור לפנותו: הבודק הכ' אמה שאמרנו: בודק אמה על אמה שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם]. או לבתולה ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]: המוציא את העפר ממקום טומאה ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור: אוכל בדמעו ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה: המפקח בגל שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג: אינו אוכל בדמעו אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו: הגיע לנחל ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול. או לשלולית בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם: או לדרך הרבים דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים: מפסיק ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט: שדה שנהרגו בה הרוגים אפי' ישראלים: והכל טהור נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות: המפנה קברו מתוך שדהו כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו: מלקט עצם עצם והכל טהור ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים: והכל טהור אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה: יש לו תבוסה נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם
מלכת שלמה
נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא. צ"ע אמאי איצטריך למיתני האי נמצא. והאי בבא צלע"ד שהובאה ברמב"ם פ"א דהל' טומאת מת סימן י' אע"פ שמהרי"ק ז"ל בכסף משנה לא הורה לה מקום והיינו אפי' מחט שהאהילה על המת שכתב שם דו"ק:
והסל. גרסי' והוא כמו והאסל באל"ף:
התלוליות הקרובות וכו'. בתוס' פרק שני דכתובות דף כ' כתבו דהכא הזכיר התנא חדשות תחלה אע"ג שאינו פשוט דכיון דלא קאי אמידי לא אקרא ולא אדברי ת"ק כההיא דספ"ק דסוכה ודכוותה שכתבתים שם אין להקפיד איזו נשנית תחלה וכן כתבו ג"כ בר"פ דם חטאת. ועיין במה שכתבתי פ' לא יחפור סימן ד':
שאין אדם זוכרה. נ"ל שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שוכרה בשי"ן:
2.
How so? A spindle stuck into the wall, with [a portion of corpse] of half an olive-size above it and [a portion of corpse] of half an olive-size below it. Even though one [portion] is not directly [above] the other, [the spindle] becomes unclean. Hence it is found that [a movable object] conveys uncleanness to come upon itself whatever its thickness. A pot seller passes by a grave with a yoke over his shoulder, one end of which overshadows a grave, vessels on the other side remain clean. If the yoke is one handbreadth wide, they become unclean. Mounds which are near to a city or to a road, whether they are new or old, are unclean. [As for those that are] far away, new ones are clean but old ones are unclean. What counts as near? Fifty cubits. And old? Sixty years old, the words of Rabbi Meir. R. Judah says: Near means there is none nearer than it, and old means that no one remembers [when it was made].משנה ג
הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמֹנֶה כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ, הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת. בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה. מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה, בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ:
ברטנורה
המוצא מת בתחלה. שלא היה ידוע שהיה שם קבר. והכי אמרינן בגמרא בנזיר [דף ס״ד] המוצא, ולא שהיה מצוי. מת, פרט להרוג, דהרוג אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות, והכי גמירי לה. מושכב. ולא שהיה יושב:כדרכו. ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא נכרים הן, שאין דרכן של ישראל לקבור מתים כך:נוטלו ואת תפוסתו. מותר לפנותו משם ולקברו במקום אחר. וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו, כדי תפיסה, שהוא כל העפר תיחוח שתחתיו, וחופר בקרקע בתולה שלש אצבעות. דכתיב (בראשית מ״ז:ל׳) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שלא היה צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר, מעפר של מצרים טול עמי. ורמב״ם גריס תבוסתו, העפר המעורב מדם וליחה של המת. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט״ז):מצא שלשה. אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר על שמונה:הרי זה שכונת קברות. וניכר שלשם קבורה נתנום שם, ואסור לפנותם, דקנו מקומם. ואפילו מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתנוהו שם אסור לפנותו. אלא שבאחד או בשנים אנו תולים שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם, אבל בשלשה מוכח שזה מקום מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות שש ורחבה ארבע ואלכסונה עודף שתי אמות דהיינו שמונה, ומשום הכי תנן מארבעה ועד שמונה:כמלוא מטה וקובריה. לא גרסינן לה הכא:בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהמערה ארבע אמות רוחב על שש אורך, והחצר שהמערות פתוחות לו מכאן ומכאן, שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בבבא בתרא פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף ק״א), נמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשר אמות, ולפי שפעמים חופרים מערה אחת באלכסונה, ואלכסון של מערה עודף על ריבועה שני אמות, נמצאו עשרים אמה, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה ושש דחצר שבין שתי המערות ושש דמערה שניה, דחד אלכסון אמרינן תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה עשרים אמה, דהיינו ארבעים אמה, דשמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת כנגדה במערב החצר, אי נמי זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר:מצא מת אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. דמי יימר דמבית הקברות זה הויא ההיא מערה, שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת של אדם אחר, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל, דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים:שרגלים לדבר. אחרי שנמצא כבר בשדה זו שכונת קברות: שאילו מתחלה מצאו. לקבר זה קודם שמצא השלשה הראשונים, היה נוטלו ואת תפוסתו, כדתנן ברישא המוצא מת בתחלה כו׳ נוטלו ואת תפוסתו:
תוסופות יום טוב
המוצא מת בתחלה וכו'. משנה זו שנויה פ' בתרא דנזיר [משנה ג] וחד מינייהו אגב גררא. הר"ש. וכבר הוספתי שם מה שראוי להוסיף בס"ד. לבד ראה זה מצאתי עכשיו שבנוסחת מהר"ם. נמחק בתחלה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
בעובי המרדע דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל: אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו: ששמע השומע הדין שטמאו האדם: וטעה בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו': שהאיכר עובר אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו: והמרדע ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו: והאהיל צדו אחד על הקבר ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה: משום כלים המאהילים על המת ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט: שיהו דברי חכמים קיימין במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו': על אדם הנושאן בעובי המרדע ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל: ועל עצמן בכל שהן דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח: כיצד מביא טומאה על עצמו בכ"ש: כוש שפינדעל בל"א. ואע"ג שהוא פשוטי כלי עץ. אפ"ה מק"ט ככלי מתכות משום הצנור' שבראשו [ככלים כ"ט מ"ו]: וכחצי זית מעל גביו שב' חצאי הזיתים. התחתון מונח תחת קצה אחד. והעליון מאהיל על קצה אחר: אע"פ שאינן מכוונין טמא דאהל ואהל מצטרפין [כלעיל רפ"ג]: נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא והיינו דקמ"ל דאפי' ע"י צירוף טומאה נטמא הכוש אע"ג שגם אין הכוש רחב טע"ט: הקדר הוא המוכר קדירות: והסל הוא המוט שתולה בה קדירותיו: הכלים שבצד השני טהורין אף שהקדירות נתלו ונגעו בווי הברזל שבמוט. הרי כ"ח אמק"ט מגבו. ואע"ג דעכ"פ המוט האהיל עליהן ועל הקבר. אפ"ה טהורין מדאין המוט רחב טפח. ואפי' יש בהמוט עובי מרדע. אפ"ה לא גזרו בכלים. מיהו פשוט דהמוט והאדם שנגע בהמוט נטמא. ואפי' אין בהמוט ווי ברזל. אפ"ה מק"ט מדיש בו ב"ק [ככלים פי"ז מט"ז]: אם יש בסל פותח טפח רוחב טפח: טמאים וקמ"ל דאף דגוף האדם מפסיק בין האויר שתחת המוט ממעל להקבר להאויר שתחתיו ממעל להכלים. אפ"ה אינו חוצץ [כרפ"ו]: התלוליות לשון תל הוא. ור"ל גבעות נמוכות שכך היו רגילין לקבור עליהן מתיהן: הקרובות הסמוך לבית הקברות. ונ"ל דמיירי שהביה"ק הוא מיד בסוף הנ' אמה שמהעיר או הדרך. דבמרוחק מהן טפי. תו לא מקרי סמוך לקברות. ולא מחזקינן אז טומאה בהתל אף שהוא סמוך להעיר או להדרך: טמאות דמדקרוב התל להעיר שסמוך להקברות חיישי' שהלכה אשה יחידה לשם וקברה שם נפל משום דלכ"ע מיירי שהתל הוא תוך הנ' אמה מהעיר. וכדבעינן למימר לקמן. להכי לא רצתה להתרחק לקברו בביה"ק. וקברתו בהתל שתוך הנ' אמה. ומדהלכה לשם יחידית לפיכך לא נתפרסם הדבר. להכי אף שהתל חדש לא ידע אדם שנקבר שם מת. וכ"כ כשהתל סמוך לדרך שסמוך לקברות. אף שאין עיר סמוך לשם. דליכא למיחש שקברה שם אשה יחידית נפל. אפילו הכי חיישינן שמא פ"א בע"ש הביאו מת בדרך לקברו בביה"ק. ומדלא היה להם פנאי להעלותו לביה"ק הרחוק מהם נ' אמה. ולכן קברוהו בהתל שהוא להם תוך הנ' אמה. ומדקברוהו שם ע"י יחידים בחפזון לא נתפרסם הדבר. להכי אפי' חדשות טמאות: הרחוקות מעיר ודרך שסמוכים לביה"ק: חדשות טהורות דמדרחוק התל מהעיר נ' אמה וכדמסיק. אין האשה הולכת לשם יחידית. ומדצריכה ליקח עמה אדם [עי' יו"ד שנ"ג ה"ד] ניחא לה טפי לקברו בביה"ק ולא בהתל. ואף ששניהן במרחק שוה. וכ"ש כשהביה"ק רחוק טפי מהעיר והדרך. אז ודאי לא מחזקינן טומאה בהתל אפילו קרובות וכ"ש כשרחוקות [כלעיל הי' כ"ד]. וכ"כ בתל שרחוק מהדרך הסמוך לביה"ק. מה"ת יטו מהדרך אפי' בע"ש לקברו בהתל ולא בביה"ק אף ששניהן שוין במרחק: וישנות טמאות משום דחיישינן דמדהתל ישן. שמא מתחלה היו העיר והדרך קרובים להתל. וברוב הימים נחרבה העיר שם ונשתנה הדרך. ולפיכך אפי' רחוק התל מהעיר והדרך טמא: חמשים אמה משום דכל קברות הוא חוץ לנ' אמה מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט] רק הכא מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה וכדאמרן. וכ"כ בהדרך מדנקטיה בהדי עיר. ג"כ בכה"ג מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה מהדרך. לפיכך כל תל הקרוב לעיר טפי מנ' אמה. או שקרוב להדרך טפי מנ' אמה. ואפי' יש שם כמה תילין ס"ל לר"מ דחיישינן בכולהו שמא קברו שם ואפי' א' מרוחק מהעיר והדרך טפי מחבירו: וישנה ששים שנה דכל שתוך ס' שנה נתהווה התל הזה. אילו היו העיר והדרך קרובים להתל. היה הדבר מפורסם עדיין. אבל כשכבר קודם ס' שנה היה התל. אע"ג שאין ידוע שהיה שם סמוך להתל עיר או דרך. אפ"ה חיישינן שהיו סמוכין להתל ונשכח. ולפיכך אפי' השתא רחוק התל מהעיר ודרך טמא. ונ"ל דגם לר"מ אם יש אדם שזוכר שמשעה שנעשה תל הזה לא היה עיר ודרך קרובים לו. אפי' כבר יש יותר מס' שנה שנתהווה התל גם לר"מ טהור: רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה נ"ל דגם ר"י מודה שרק התל שהוא תוך נ' אמה טמא. רק דלר"מ כל התילין שתוך נ' אמה טמאין. ולר"י רק היותר קרובה תוך הנ' אמה טמא. אבל הרחוקים ממנה אע"ג שגם הם תוך נ' אמה טהורין דלא שבקה קרוב וקברה ברחוק. מיהו בשניהן חוץ לנ' אמה סמוך. אבל הביה"ק שהוא ג"כ חוץ לנ' אמה רחוק מעיר ודרך טפי מהתל. התל טהור. דמדאין הקברות בסוף הנ' אמה מיד. תו אינ' סמוכין לביה"ק: וישנה שאין אדם זוכרה מתי נעשה התל. לפיכך גם ברחוקים השתא חוץ מנ' חיישינן שקרובים היו ונשכח. אבל כשאדם זוכר מתי נתהווה התל. אפי' כבר הוא יותר מס' שנה משנעשה התל. אמרינן אילו היה עיר ודרך קרובים להתל. היה זוכר אדם גם זאת כמו שזוכר מתי נעשה התל. ונ"ל דלכ"ע דוקא בשסמוך התל מיד חוץ לנ' אמה חיישינן בישנות. אבל בשרחוק התל מאד מהם. גם בישנות לא מחזקינן טומאה לומר שהיו מתחלה קרובים ונשכח. דא"כ נחזיק טומאה בכל גבעה שבא"י שמא קרובים היו לעיר ודרך ונשכח. וכקו' הש"ס: כדרכו כל מלה ומלה שבבבא זו לדיוקא אחרינא נקטיה. והיינו משום דבמסקנא במשנתינו נקט התנא ג' דינין. א' דמותר ליטול המת משם. ב' דצריך ליטול עמו עפר תבוסה שתחתיו. ג' דבמצא ג' צריך לבדוק משם ולהלן אחר קברי מערות סביבו להכי נקט מקמי הכי כל הני מלות לדיוקא. המוצא פרט למצוי. כלומר הא דאמרינן דנוטלו עם תבוסתו. היינו רק במצא זה המת. אבל בקברו שם בכוונה. אע"ג דיש לו תבוסה וגם בשיש שם ג' קברים ידועים ודאי צריך לבדוק כ' אמות להלן. אבל זה שנקבר כאן בכוונה לבלי לפנותו אסור לפנותו משם [עי' תוס' נזיר סה"א ד"ה מצא]. מת פרט להרוג כגון שמצאו מגוייד שעי"ז ניכר שהוא הרוג. אז אין בו כל הג' דינין. דמותר ליטלו משם. דודאי שלא בכוונה הוטל לשם. וגם אין לו תבוסה מדחסר קצת ממנו. דהיינו דמו. וגם אם מצא ג' מגויידין א"צ לבקש ולחפש עוד כ' אמה אחר קברים אחרים. דאמרינן שלא בכוונה הוטלו כאן ולא היו כאן קברות מעולם. בתחלה [בש"ס נזיר ס"ה א' לא מדייק מהך מלה שום מלתא. אולם מדגרסינן להך מלה במשנתינו וגם במשנה דשלהי נזיר. ומייתי עלה התם עובדא דר' ישבב ור' עקיבא. נראה גם עלה לדייק] דדוקא בשזה המת שמצא השתא לא היו שם עוד קברים סמוך לו. אז אין צריך לבדוק אחר קבר אחר ונוטל זה המת ממקומו עם תבוסתו. אבל אם מצא סביביו עוד ב' קברים אחרים יש חילוק. דדוקא בשלשתן ידועין או שלשתן אינן ידועין אסור ליטלן ותבוסתן אסור. וצריך לבדוק אחר מת עד כ' אמה. אבל כשיש בין הג' א' ידוע וב' שלא היו ידועים. או א' שלא היה ידוע וב' ידועים מותר ליטול כולם ואין להן תבוסה. וא"צ לבדוק אחר מת אחר עד כ' אמה [נמצא שד' חלוקים יש בקבר ידוע או אינו ידוע. (א) מצא קבר א' או ב' שלא היו ידועים מותר לטלן משם ותבוסתן אסור. וא"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. והיינו רישא דקתני מצא וכו'. (ב) ואם היה ידוע שם קבר שנקבר שם בכוונה אסור לטלו ותבוסתו אסור אבל א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וכן הוא הדין בב' קברים ידועים. והיינו דווקא דרישא דקאמר פרט למצוי (ג) ג' קברים שיש מהן שהיו ידועים ויש שאינו ידוע. אין להן לכולן תבוסה [ולרמב"ם פ"ט מטו"מ יש להן תבוסה]. ולכ"ע א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וגרע מאילו היו שם רק ב' קברים ידועים דהוה אמרינן מסתמא נקברו שם בכוונה ואסור לטלן משם וגם תבוסתן אסור. וכ"כ גרע מאילי מצא שם ב' קברים סמוכין שאינן ידועים. דאע"ג דמותר ליטלן משם עכ"פ תבוסתן אסור. אפ"ה הנך ג' קברים שמצא מדיש מהן ידועים ויש מהן שאינן ידועים אמרי' דמסתמא לא נקבר גם א' מהם שם להשאר שם לעולם דא"כ היו הכל ידועים. ולפיכך מותר ליטול כולן וגם תבוסתן מותר. וגם א"צ לבדוק משם ולהלן. ואפשר דהלמ"מ כך הוא [ועי' תוס' נזיר סה"א ד"ה אחד]. וכל זה דייקינן ממלת בתחלה דנקט תנא. (ד) ג' קברים ידועים או שמצא ג' קברים שאינן ידועין אסור לטלן ממקומן ואם ניטלו תבוסתן אסור וגם צריך בדיקה משם ולהלן כ' אמה. והיינו סיפא דמשנתינו. דקתני מצא ג' אם יש וכו'. וכמו שפי' ר"ע הדין בסוגיא דנזיר הנ"ל]. מושכב פרט למצא המת בתמונת יושב. כדרכו פרט למצא המת ראשו שוכב בין ברכיו. דבמצאו בחד מהנך גוונא מוכח שמת עובד כוכבים הוא. שאז אפי' נקבר שם להשאר שם לעולם. מותר לטלו משם. ולהר"ש והר"ב גם תבוסה אין לו. ולהרמב"ם [פ"ט מטו"מ] יש לו תבוסה. מיהו בכה"ג לכ"ע אם מצא רק א' מהג' מונח כך. וכ"ש כשכל הג' מונחים כך א"צ לבדוק משם ולהלן הכ' אמה: נוטלו ואת תבוסתו תבוסה לשון עירוב הוא. ור"ל לכשירצה מותר לפנות משם המת והעפר התחוח שתחתיו שאפשר שהתבוסס והתערב שם דם או נצל מהמת [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' כ"ה דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה. תדע דא"כ למה נפלים והרוגים ועובד כוכבים אין להן תבוסה והרי כולן יש בהן טומאת שאר מתים אלא משום כבוד המת נגעו בו] ונוטל עוד קרקע בתולה שתחת התחוח בעומק ג' אצבעות. ומפנה הכל למקום אחר. ואח"כ מותר להביא לשם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת אחר קבור שם: מצא שלשה וכל השלשה מונחים בשורה א' ארכו של זה בצד ארכו של זה. כזה* או אפי' בב' שורו' באופן שיש לומר שהיו כולן קבורי' במערה א' כזה * או כזה * או אפי' בג' שורות כזה * שבכל ג' האופנים י"ל שבמקום נקודת א' היה חלול המערה והג' המתים שנמצאו היו קבורים בכתלי המערה: ועד שמנה ר"ל אם בין קבר ראשון לקבר ג' שמצאן. דהיינו שמהנקודה הראשונה של מת שבקצה א' של הג' מתים. שהנקודה הוא לצד חוץ. עד הנקודה הראשונה של המת שבקצה האחר. שהנקודה היא לצד פנים של השורה. נמצא שבין ב' הנקודות קבורים רק ב' מתים. ובין ב' הנקודות יש לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. דפחות מד' אמות א"א. דא"כ לא יהיה הקבר האמצעי שרחבו אמה. מרוחק מכל קבר שבצדו כרוחב אמה. דכך היה דרכם להניח עובי אמה בין קבר לקבר [כב"ב ד"ו מ"ח]: כמלא מטה וקובריה הר"ש והר"ב כתבו דל"ג הכא כמלא מטה וקובריה. רק בב"ב [שם] בשיעור רוחב חצר הקברות. וכ"כ התוס' [נזיר שם]. ול"מ היה נ"ל דעל כרחך צריך לגרום גם הכא כן. דאל"כ הוה ס"ד דגם במונחים הג' מתים בשורה א' במרחק ח' אמות נמי חיישינן שהיו מונחים במערה א'. והרי זה אי אפשר. שהרי אורך המערה אינה רק ו' אמות על רוחב ד' אמות. להכי שפיר צריך לומר נמי כמלא מטה וקובריה. ור"ל דמדת ד' וח' אמה שאמרנו היינו כהחזקת מטה וקובריה. כשקוברים הג' מתים בכותל א' או בב' או ג' כותלים. וכשיש מהתחלת קבר הראשון עד קבר השלישי ח' אמות. ונחזיק שכולן היו קבורים במערה אחת. זה א"א רק כשהג' מתים קבורים בב' כותלי מערה שארכה ו' אמות ורחבה ד' אמות. והוא שיעור החזקת מטה וקובריה. כיצד דהרי אורך הארון שמונח על המטה. הוא ד' אמות כאורך הכוך [כתוס' יומא ל"א א' ד"ה אמה] והרי ב' בני אדם צריכין לישא המטה [כדמוכח בגיטין נ"ו א' בארונו של ר' יוחנן בן זכאי]. ואם לישיבת אדם צריך רוחב אמה [כסוכה ד"ו ב'] מכ"ש שצריך אמה לכל אדם כשהולך ונושא המטה. מדצריך ההולך רוחב רב טפי מלהיושב. וא"כ צריך לב' נושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה שוב ב' אמות באורך דהו"ל יחד עם אורך המטה ו' אמות. ולפיכך צריך שיהיה אורך ורוחב המערה ו' על ד' אמות כפי אורך ורוחב המטה וב' נושאיה. ומה"ט נמי סגי לרוחב המערה ד' אמות. דהיינו כאורך הארון. ואין צריך עוד ב' אמות יתירים לנושאי המטה כשיתהפכו אורך המטה לרוחב המערה וכדאמרן. משום דאז כשיהפכו המטה ארכה לרוחב המערה. אז אין נושאי המטה עומדים לראשה ולרגלה כמו שעשאו כשהכניסו המטה להמערה. אלא סבבו וחזרו ועמדו מזה א' ומזה א' בב' צדדי הארון כדי שלא יעכב גופם בהרצת הארון לתוך הכוך: הרי זו שכונת קברות ר"ל אז חיישינן שיש שם שכונה שמיוחדת לקברות. והרי כל מת שיחדו לו קברו אסור לפנותו מקברו. וגם לענין טומאה חיישינן דמדמיוחד המקום לקברות שמא יש שם עוד קברים אחרים. לפיכך אסור להכנים טהרות שם בכל הבקעה עד שיבדוק וכדמסיק. מיהו דוקא כשמצאן קבורים שם בא' מד' אופנים הנ"ל [סי' ל"ה] דאז אפשר שהיו כל הג' קבורין בכוכי מערה אחת וכדבעינן למימר לקמן. היאך אפשר בכל אופן ואופן מד' אופנים הנ"ל. ומשו"ה מדהיו רגילין לעשות מערה נגד מערה אחרת. וחצר ביניהן. לפיכך חיישינן שפיר לבדוק כשיעור אורך ב' המערות והחצר שביניהן. הא אם היו כל הג' קברים ראשו של זה נגד רגליו של זה כתמונה זו * או שראשו של א' מהן מונח נגד צלעות של חבירו כזה * אמרינן בתוספתא [פט"ז דאהלות הובאה בנזיר ד' ס"ה א'] דאע"ג דאסור לפנותן דמצאן ג' קבורים יחד ודאי בכוונה קברן שם. ואפ"ה א"צ לבדוק כל סביבותיהן. מדא"א שיהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה א'. ורק כשקבורים בא' מד' אופנים הנ"ל אפשר להסתפק שקבורין כאן במערה ומסתבר שהיה גם מערה אחרת כנגדה. וחצר בינתיים. וברוב הימים נתמלא הכל עפר. להכי צריך נבדוק כשיעור הזה. והא דמצרכינן שיהיו כל הג' קבורים תוך מרחק שאינו פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. ה"ט משום דכשקבורים במרחק כזה אז יש לחוש שהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה אחת. דכך היה דרכן. עושין חפירה ו' על ו' אמה עמוקה קצת [ועי' תוס' ב"ב דק"א א' ועי' לעיל פט"ו סי' ה'] וחפירה זו נקראת חצר הקברות משום דמן החצר הזה נכנסין לב' המערות שבב' כותלי החפירה. מערה מול מערה. ואורך כל מערה ו' אמות ברוחב ד' אמות. ובכל ג' כותלי המערה סביב. היו כוכין לקבור בתוכן המתים והכוך הוא כמין ארגז שובבע בל"א. שבכל כוך מניחין מת א'. ואורך כל כוך ד' אמות. לתוך עומק הקרקע שבכותל המערה. ורוחב כל כוך אמה. ורומו ז' טפחים [כב"ב כ"ו מ"ח]. ובין כל כוך וכוך עובי אדמה אמה. והוא היה הכותל שבין כוך לכוך. אמנם מפני שהמערה ארכה ו' אמות. להכי א"א לעשות בכל כותל ארוך של המערה. יותר מג' כוכין. דהרי כל כוך רחבה אמה. וכל רווח שבין כל כוך וכוך ג"כ רחבו אמה. א"כ צריך לג' כוכין וב' רווחין שביניהן מרחק ה' אמות. ואמה היתירה שבאורך המערה. הניחו חצי אמה בזוית הא' וחצי אמה בזוית האחר של הכותל הארוך בקצוות כותל המערה מזה ומזה. וכ"כ מדהיה מדת רחבה של מערה רק ד' אמות. לפיכך א"א לעשות בכותל שברוחב המערה. שהיא ממול הפתח רק ב' קברים. דהיינו ב' אמות לב' כוכין. ואמה א' לכותל שבין ב' הכוכין. והאמה הרביעית יהיה חצי אמה ממנה בזוית א' והחצי האמה השניה בזוית השני. כאשר נראה בהציור שלפנינו.* נמצא בסוגיין. אם נוכל לחשוב שהג' קברים שמצא הן מקברי מערה א' א"א שיהא מרחק מתחלת קבר א' שמצא מקצה הא'. עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה השני. פחות מד' אמות. או יותר מח' אמות. כיצד למשל אם מצא ג' הקברים בשורה א'. א"כ כיון שאין ג' קברים בשורה א' רק בכותל הארוך של המערה. ולפיכך ע"י מנהג של אותו מקום יוודע ג"כ לאיזה צד היה פנימית המערה. דהיינו לפי מנהגם אם לקבור הראש או הרגל לצד פנימית המערה. וא"כ אם למשל מצא ג' קברי א ב ג או ג' קברי ו ז ח יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ג ד' אמות. וכן מתחלת קבר ו עד תחלת קבר ח ד' אמות. ואם מצא ב' קברים א ד וביניהן היה אמצעי א' מקברי ב ג יהי' מתחלת קבר א עד תחלת קבר ד ו' אמות. ואם מצא ב' קברים א ה והקבר האמצעי שביניהן היה מקברי ב ג ד יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ה ח' אמות. וכן בכל אופנים שימצא הג' קברים. אי אפשר שיחוש שהן ג' הנקברים במערה אחת רק בשמצא מתחלת קבר הראשון שבקצה אחד עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. במרחק שהוא לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות. וצא וחשוב. ותראה בירור הדברים בהצורה שלפניך. ואפי' ימצא הקבר השלישי בהכותל הארוך השני של המערה. יהיה באיזה אופן שיהיה המרחק שמתחלת קבר א' שבקצה זה. לתחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. רק א' ממספרי האמות שזכרנו. כיצד . למשל אם מצא הג' קברים ב א ח הרי אפי' תמדוד מתחלת קבר ב שבקצה א' עד סוף קבר א . יהיה רק ג' אמות ועוד ד' אמות של רוחב המערה. דהיינו מסוף קבר א עד תחלת קבר ח שבכותל השני. לא יהיה המרחק יותר מז' אמות. וכ"ש אם נשער המרחק שמתחלת קבר ב לתחלת קבר ח לפי מרחק אלכסונן זמ"ז לא יהיה הרחקם זמ"ז רק חמשה אמות שלמין [וכמו שנבאר להלן]. וכן הוא ג"כ ממש. אם יהיה ג' הקברים א ח ז או ב ז ה ג"כ יהיה המרחק שבין ב' קברי הקצוות כמו שאמרנו בשמצא ג' קברים ב א ח. ואפי' יהיה הקבר הא' שמצא בקצה הא' קבר א . והקבר שמצא בקצה השני היה קבר ו והקבר שבאמצע שניהן היה א' מקברי ב ג ד ה או מקברי ז ח אפ"ה לא יהיה מתחלת קבר א לסוף קבר ו רק קצת יותר מז' אמות. דהיינו כמדת אלכסון של רבוע שהוא ד' על ה' אמות כאשר תראה בהציור שלפנינו ובנקודות שבאלכסון. ונתברר בזה בס"ד. כל זויותיה של משנתינו. שאין לך בכל קברי המערה ג' קברים שאפשר שימצאם. ויהיו ב' הקברים שבב' הקצוות רחוקים זה מזה פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ולהכי דוקא במרוחקים ב' הקברים. שבב' הקצוות זמ"ז כשיעור הזה. שפיר מספקינן שמא היו כולן קבורים במערה אחת ולהכי שפיר צריך לחפש גם למקום שנשער שהיו שם חצר והמערה האחרת שנגד מערה זו שמצאה: בודק ממנו נ"ל דמלת מ מ נו. היינו מהתחלת המקום שמצא שם הג' מתים קאי. אבל מקום המתים וגם הרווח שבין אחד לחבירו. הכל בכלל הכ' אמה. דכולן צריך לבדוק. והיינו משום דמצא בין ב' קברים החיצונים רווח ד' או ח' אמות. חיישינן שכל הג' מתים שמצא היו קבורין כאן במערה. משום שכך הוא שיעור רווח האפשרי שבין כוכי המערה. ולפיכך חיישינן עוד שמערה זו היתה פתוחה לחצר. והחצר היה פתוח שוב למערה אחרת מול מערה ראשונה שמצא. דהו"ל בין הכל כ' אמות. דהיינו ו' אמה לאורך כל מערה. ועוד ו' אמות לאורך החצר שבין ב' המערות. דהו"ל יחד י"ח אמות. ועוד ב' אמות צריך לבדוק להלן. דחיישינן שמא ג' המתים שימצא יהיו ב ג ד נמצא שהן קבורין באלכסון. נמצא שחפר בצפון רק ג' אמות וחצי ובמערב חפר א' אמה וחצי. שהן יחד ה' אמות. והוא יטעה לחשוב שהן קבורין בקו שוה בכותל הארוך של המערה. ולפיכך יניח חצי אמה מקבר ב לצד מזרח לזוית המערה. משום שיחשוב שאחר חצי אמה זו שם הוא סוף המערה שארכה ו' אמות. ויבדוק בטעותו רק עוד י"ב אמות דהיינו כפי שיעור אורך החצר והמערה שלאחריו. והרי באמת לא בדק בארכה של מערה רק ד' אמות. דהיינו בצירוף אותו חצי אמה שהניח בטעותו לזוית. והוא צריך לבדוק עוד באמת י"ד אמות. דהיינו ב' אמות לכותל הארוך של מערה זו. שמצא בתוכה הג' מתים. ועוד י"ב אמות לאורך החצר והמערה האחרת. להכי משום לא פלוג גזרו שלעולם יבדוק כ' אמה. ואת"ל א"כ גם במערה שלבסוף ניחוש שמא יבדוק אותה בעיקום אלכסון ולא יבדוק כלל אורך המערה השניה. י"ל דוקא מערה ראשונה חיישינן שינכה מהכ' אמה מדת אלכסון משום דלפעמים מוצא אותן קבורים קצת בעיקום וכמו דאמרן. אבל מערה שניה למה יבדוק בחפירתו באלכסון. והרי יכול לכוון יפה לבדוק ולחפור בקו שוה מקצה הג' מתים שמצא ולהלאה. אמנם אופן הבדיקה כך הוא. במקום שמשער שהיה שם אמצעית המערה שם ודאי א"צ לבדוק כלל. דהרי אין קוברין באמצע המערה [וכן כ' ג"כ הרשב"ם בסוף הסוגיא שם]. ורק במקום שמשער שהיה שם ג' כותלי המערה שם צריך לבדוק סביב כי שם יש לחוש לכוכין. אבל בדיקת ג' הכותלים שאמרנו. אין כולן עולין לו לחשבון הכ' אמות שצריך לבדוק. אלא רק אותו מקום שקבורין שם הג' מתים. עם ב' הרווחים שבין הקברים. אותו מקום לבד עולה לו בחשבון העשרים אמות. ולכן אם מצא השלשה מתים קבורין בשורה א' כזה וראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום ואין מתחלת הקבר שבקצה לתחלת הקבר שבקצה האחר לא יותר מד' אמות. א"כ על כרחך שג' קברי' הללו שמצא הן הנה הג' קברים שבכותל הארוך של מערה שארכה ו' אמות. והרי מקום ג' הקברים שמצא. עם הב' רווחים שבין הג' קברים. הוא ה' אמות. וישער עוד שהיה חצי אמה בקרן זוית למזרח. וחצי אמה בקרן זוית למערב. דהו"ל יחד ו' אמות כפי אורך המערה. ולכן בודק מלבד המערה שמצא בה הג' מתים אלו. עוד י"ד אמות וחצי למזרח. וי"ד אמות וחצי למערב דהו"ל עם הה' אמות של מקום ג' המתים שמצא. ועם החצי אמה של זוית האחר. כ' אמה לכאן. וכ' אמה לכאן. דדלמא לכאן או לכאן היה החצר והמערה שניה שממול מערה זו שמצא בה הג' מתים. ואותן י"ד אמות וחצי שצריך לבדוק. בודקן בסירוגין. דהיינו בודק אמה על אמה ומניח אמה על אמה. דאין לחוש שמא לא יבדוק במקום הקברים רק בהרווח שבין קבר לקבר. ולהכי לא ימצא שם עצמות. ליתא. דחדא כיון שאין בין קבר לקבר רק אמה מצומצמת. לפיכך אפי' יהי' חפירת בדיקתו בהרווח שבין קבר לקבר. אפ"ה אם היה קבר סמוך למקום בדיקתו היה מרגיש בדבר והיה רואה קצת מהעצמות במקום חפירתו. מיהו גם בל"ז אין לחוש חשש זה. דהרי לפי הג' מתים שמצא יודע יפה היכן היתה מערה זו. א"כ יוכל לשער נמי יפה היכן המקום הראוי לכוכין של מערה האחרת. מיהו לרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. צריך לבדוק עוד כ' אמה. ברחוק ד' אמות לצד דרום. וברחוק ד' אמות לצד צפון מג' קברים שמצא. דהיינו במקום שמשער שהיה שם הכותל הארוך השני של המערות. שממול כותל זה שמצא בה הג' מתים. ואעפ"כ גם להרשב"ם אם יודע שנוהגין להניח רגלי המתים או ראשי המתים לצד פנימית המערה. א"צ לבדוק כלל אחר כותל השני שמחוץ להמקום שיודע שהיה שם פנימית המערה. למשל בציור הנ"ל. אם ידע שבמקום ההוא נוהגין לקבור הרגלים של מתים מול פנימית המערה. והוא מצא רגלי הג' מתים כולן פונים לצד דרום. בודק אחר הכותל השני רק לצד דרום. דהיינו שבודק ה' אמות ממזרח למערב מול הג' מתים שמצא. ורחוק מהן ד' אמות לדרום. דהיינו כפי רוחב המערה שמשער שהיתה שם. ובודק עוד מקצה הה' אמות ההם עוד י"ד אמות וחצי למזרח וי"ד אמות וחצי למערב. דהו"ל יחד עם הה' אמות שבדק מול הג' מתים. שמצא בדיקה ארוכה ל"ד אמות ממזרח למערב. והיינו משום דמסופק אם למזרח או למערב היה החצר והמערה השניה. ואם אינו יודע מנהג המקום. אם קוברים ראשי או רגלי המתים מול פנימית המערה. אז צריך לבדוק ברחוק ד' אמות מהמתים לדרום ולצפון. ל"ד אמות לצפון ול"ד אמות לדרום. דאולי לכאן או לכאן היה פנימית המערה. ופשוט דלדעת רשב"ם זה. כמו שהצריך רבינו שיבדוק במקום שמשער שהיו שם כותלי המערות שהן ממול כותל זה שמצא שם המתים כמו כן צריך נמי לבדוק במקום שמשער שהיו שם הכותלים של רוחב כל מערה ומערה. שהרי גם בהן אפשר שיש שם ב' כוכין בכל כותל וכותל כפי שרגילין לעשות כך וכדאמרן. אמנם מדאין רמז לכל זה בש"ס וגם הרמב"ם והראב"ד לא הזכירו מבדיקת הכ' אמה שבכותל השני. ולא מבדיקת הכותלים שמשער שהיו שם לרוחב המערה. לפיכך מדברי כולן נלמד. שבאמת א"צ לבדוק אלא לאורך כ' אמה שמצא בה הג' מתים. אבל אחר שאר כותלים א"צ לבדוק כלל. והיינו משום שלא הוחזק שם טומאה. איכא ס"ס שמא לא היה כאן מערה מעולם. ואת"ל שהיה כאן מערה. שמא לא קברו בשורה ההיא שום מת. ומלבד דפשטותא דש"ס ורמב"ם הכי משמע. ג"כ יש ראיה לזה. דאי נימא שצריך לבדוק הכותלים שלרוחב המערה דהיינו בקצה הכ' אמה של מזרח וגם בקצה הכ' אמה של מערב. א"כ יהיה צריך בדיקה יותר מאורך כ' אמה. דהרי הכוכין שבכותלי רוחב המערה. הם חוץ להכ' אמה. והיכי קאמר הש"ס הכא דבודק רק כ' אמה. אע"כ דאחר כותלי רוחב המערה א"צ לבדוק. מדיש בהן ס"ס וכדאמרן. א"כ גם בכותלים הארוכים של המערות שכנגד כותל זה שמצא בה הג' מתים ג"כ א"צ לבדוק מדאית גם בהו ס"ס. אולם אם הג' מתים שמצא מונחים בב' שורות כזה ? ששנים מהן ראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום. והשלישי שבשורה האחרת. ראשו ורגליו בין מזרח למערב [או איפכא] אז א"צ לבדוק כלל לצד מערב להלן מקבר המערבי. דהרי ע"י שמצאן בב' שורות אלו ניכר היטב שפנימית המערה במקום נקודת א היתה. אבל עכ"פ עדיין יש להסתפק אם המקום שמצא שם הב' קברים בשורה א' בכותל צפון שם היה כותל האמצעי של המערה דהיינו כותל של רוחב המערה. וא"כ הרי מדרגילין להניח בכותל זה חצי אמה לזוית מב' הקברים למערב ועוד חצי אמה לזוית מב' הקברים לצד מזרח. לפיכך צריך לבדוק כ' אמה מזוית ב לצד דרום. או שהמקום שמצא קבור המת האחד. שם היה כותל של רוחב המערה. נמצא שצריך לבדוק הכ' אמה מזוית ב מול צד מזרח להכי בכה"ג משום ספק צריך לבדוק מנקודת ב כ' אמה לצד דרום. וכ' אמה למול מזרח. וכמרושם בצורה שלפנינו בנקודות מאות ב ולדרום. ומאות ב ולמזרח. והן הן סימן למקום הבדיקה לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דס"ל דבכל מקום שחושש למערה. צריך לבדוק ב' כותליה הארוכים. א"כ באופן הנ"ל דלא ידע איזה מב' השורות של קברים שמצא היה של כותל הארוך של המערה. להכי מודד מזוית ב ד' אמות לצד דרום דהיינו כפי שיעור רוחב המערה. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ג יבדוק מנקודת ג שוב כ' אמה להלן לצד מזרח. והיינו מחשש שמא אותן ב' מתים שקבורים בצד צפון. הם היו קבורים בכותל הארוך של המערה. ושוב ימדוד ד' אמות מנקודת ב לצד מזרח. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ד יבדוק שוב מנקודת ד ולהלן לצד דרום כ' אמות. וזה מחשש שמא המת האחד שמצאו בצד מערב. הוא היה קבור בכותל הארוך של המערה. ונמצא שצריך נמי לבדוק אחר הכותל האחר שממול הכותל הארוך שמצא בה המת. אמנם אם השלשה הקברים נמצאו בשלש רוחות כזה* שקבר א' בצפון וקבר א' בדרום. והקבר. השלישי במערב מכוון בין הרווח שבין הקבר הצפוני להדרומי. אז א"צ לבדוק רק מן הזוית של צפונית מערבית כ' אמה לצד מזרח. ועוד כ' אמה מהזוית של דרומית מערבית ג"כ למזרח. דהרי ניכר יפה שהקבר האמצעי שבמערב. הוא היה הקבר שבכותל האמצעי של המערה. ועל כרחך דבכה"ג מיירי נמי שהיה הרווח שבין הקבר שבצפון לבין הקבר שבדרום רק ד' אמות. דהיינו כפי רוחב כל מערה. מיהו הכא לכ"ע צריך לבדוק ב' פעמים כ' אמה. א' בצד צפון למזרח. וא' בצד דרום למזרח. דאפי' דלא כרשב"ם הנ"ל דמצריך תמיד לבדוק ב' כותלים. בכה"ג כ"ע מודו דצריך לבדוק אחר ב' כותלים שבמערה. משום דאתחזיק טובא בב' כותלים. מדמצא בכל א' מת א' מהג' מתים. והי מינייהו נפקי'. אבל בשאר הרוחות א"צ לבדוק כלל. דהרי יודע יפה היכן הוא תוכה של מערה. ואולם מסתפקנא בבדיקת כותלי החצר שבין ב' המערות. מי נימא דג"כ צריך לבדוק בכותלי החצר נגד כותלי המערה שיבדוק. דאף שאין עושין כוכין בחצר. עכ"פ כיון דהוחזק אותו צד בטומאה ע"י ג' מתים שמצא. להכי חיישינן שבאותו מקום שמשער שהיה שם החצר. שם היה מערה. וכדחיישינן לקמן במשנה [סי' מ'] במצא מת יחידי באמצע מדידתו. דבודק משם ולהלן כ' אמה כאילו שם התחלת מערה אף דאילו שם התחלת מערה על כרחך שג' המתים שמצא בתחלה לא במערה היו קבורים. ה"נ נימא דהג' מתים לא היו קבורים במערה אלא החצר היה מערה. או דלמא דהכא שאני כיון דכל עיקר החזקת טומאה באותו צד. הוא רק מדמצא שם ג' מתים ולא מצא עוד מת אחר באמצע מדידתו. ולהכי רגלים לדבר. לפיכך רגלים לדבר שהג' מתים שמצא במערה היו קבורים. והרי כיון ששם מערה. כאן חצר היה ולמה יבדוק בחצר שאין קוברין בתוכו. א"כ התם מדמצא קבר באמצע מדידתו איתרע חזקת מערה דמעיקרא ושפיר חיישינן שמכאן התחיל מערה. אבל הכא דלא איתרע חזקת מערה דמעיקרא. למה ניחוש בחצר למערה שאין רגלים לדבר לומר כן ומ"ש מלעיל [פט"ו מ"ח]. וכן מוכח קצת בסוגיא דב"ב הנ"ל למאי דמסיק דלעולם מתניתין רבנן דס"ל כל מערה ומערה וחצר כל א' וא' ארכו ו' אמה. ואפ"ה מצרכינן במשנתינו בדיקת כ' אמה. מדחיישינן שיבדוק מערה הראשונה באלכסון ויתרבה עי"ז מדידתו ב' אמות. ומקשינן תו מדהא באלכסונה אידך נמי באלכסונה. עשרין ותרתין הויין. א"כ מדלא מקשה הש"ס גם מחצר דדלמא גם בחצר יבדוק באלכסון. ועשרין וארבע הויין ש"מ לכאורה דהחצר באמת א"צ לבדקו כלל בכותליו משום דאין קוברין בתוכו. והא דקאמרינן במשנה דלקמן בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום הראוי לבדיקה. דהיינו במקום שמשער שהיו שם המערות. אולם כל רבותינו עצרו במילין בזה ולא פירשו לנו. ומסתימת דבריהן משמע דבגזרת עירין פתגמא דגם כותלי החצר צריך בדיקה. ולא לבד מטעמא דאמרן. רק גם מדלא גרע משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. משום יאוש בעלים נגעו בה [כמ"ק דה"ב]. ועכ"פ צ"ל דכותלי חצר גרע מתוכה של מערה דלכ"ע אין צריך בדיקה. וכמש"ל. דה"ט דאפי' אם נתדלדל אבר ממת שהביאוהו מרחוק כיון שכבר הגיעו למערה היו מניחין האבר ההוא בכוך. ולא באמצעה של מערה. [ואפול מלוא קומתי ארצה ואשתחוה לפני ד' צורי וגואלי. מלוא כל הארץ כבודו. כי רק הוא היה עמי בכל הדרך אשר הלכתי. ורק בחסדו יתברך מלמד ידי לקרב בבירור הלכה זו העמומה. ומי ומה אתי מאומה. ושכלי כשבולת שדופת קדים וצנומה. ולכן תהלת ד' ידבר פי. לשוכן רומה. האומר לגומא קומה. ועל דל שפתי תהלתו משא דומה]: ולהלן עשרים אמה דאולי זה המת בתחלת מערה אחרת נקבר: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ר"ל אף שלא מצא רק א' אפ"ה צריך לבדוק מכאן ולהלן שוב כ' אמה. מדחיישינן שזה נקבר בסוף מערה אחרת. ולהכי יש לו לבדוק עוד כל אורך מערה. ואח"כ חצר שפתוח לה. ועוד מערה אחרת שפתוחה לחצר שבין ב' המערות דהיינו שוב כ' אמה ממקום שמצא זה המת החדש. וה"ט משום דרגלים לדבר שיש בסביבה זו מערות רבות. מדמצא כאן כבר ג' מתים בתחלה ואם גם הם לא נקברו במערה. אולי נקברו סמוך למערה: נטלו ואת תבוסתו לכאורה ק' דזו משנה שא"צ. דכבר תנינן הכי ברישא. המוצא מת מושכב בתחל' נוטלו ואת תבוסתו. ונ"ל דה"ק שאילו בתחל' מצאו לזה המת שמצא בסוף הכ' אמה. היה נוטלו ואת תבוסתו. אע"ג שאח"כ היה מוצא הג' מתים שמצא השתא תחלה. אפ"ה לא היה צריך להחזיר זה המת למקומו. דעילא מצאו וטיהרו א"י [כנזיר ס"ה ב']. אפ"ה השתא שמתחלה מצא הג' מתים. ואח"כ מצא זה המת היחידי בסוף הכ' אמה. קנה מקימו ואסור לפנותו: הבודק הכ' אמה שאמרנו: בודק אמה על אמה שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם]. או לבתולה ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]: המוציא את העפר ממקום טומאה ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור: אוכל בדמעו ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה: המפקח בגל שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג: אינו אוכל בדמעו אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו: הגיע לנחל ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול. או לשלולית בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם: או לדרך הרבים דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים: מפסיק ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט: שדה שנהרגו בה הרוגים אפי' ישראלים: והכל טהור נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות: המפנה קברו מתוך שדהו כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו: מלקט עצם עצם והכל טהור ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים: והכל טהור אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה: יש לו תבוסה נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם
מלכת שלמה
מד' אמות ועד שמונה. זהו שיעור מערה שהכוכין פתוחין לה ובשלהי המוכר פירות פריך מני אי רבנן הא אמרי ד' על שש אי ר"ש הא אמר שש על שמנה ומשני האי תנא הוא וכו' כמו שכתבתי בפ' בתרא דנזיר ע"ש. ועוד כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל ואע"ג דלשום תנא לית ליה ג' בד' אמות בהא איכא לאוקומה כרשב"ג דאמר הכל לפי הסלע א"נ הך שלשה אינם מונחין בשורה אחת אלא ב' לרוחב המערה ואחד לארכה:
כמלא המטה וקובריה. אית דל"ג לה משום דתנן בפרק המוכר פירות חצר שש על שש כמלא המטה ובירושלמי משמע דגרסינן לה ופריך ממשנה למשנה ומשני גבי חצר שפתוחין לה מערות מד' רוחותיה צריך מרובע כי המטה חוזרת פעמים למערה זו ופעמים למערה זו אבל במערה מכניסין המטה לתוכה ומתוכה לכוך ודי בד' אמות ע"כ ועוד כתב הרא"ש ז"ל נוטלו ואת תבוסתו הרמב"ם ז"ל גריס תבוסתו בבי"ת מלשון דם תבוסה שצריך ליטול ג"ט עפר שמהערב בהן דם וליחה של מת ותבוסה לשון תערובת וסעד מצאתי לו בירושלמי שמלחות המת נכנס בקרקע ג' טפחים עכ"ל ז"ל אבל אני לא מצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל שצריך לחפור רק עומק ג' אצבעות וכן ברפ"ט דהלכות טומאת מת וסי' ג'. ועיין במ"ש בשם תוס' ז"ל בפרק בתרא דנזיר. ולשון הרמב"ם ז"ל שם אם יש בין זה לזה מד' אמות ועד ח' כמלא מטה וקובריה ה"ז חושש שמא בית הקברות הוא זה וצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה שהן כשתי מערות וחצר שביניהן ואם לא מצא שם מת אחר הרי אותן העשרים שבדק טהורות אע"פ שהן שכונת קברות ע"כ ועיין עליו בהשגות ובמה שכתב כסף משנה לפרש דעתו ז"ל:
בפירוש ר"ע ז"ל דהיינו ארבעים אמה. כתב הר"ס ז"ל עיין בפי' רשב"ם ז"ל פרק המוכר פירות ותבין ע"כ. וכתב תוס' יום טוב שבנוסחת מהר"ם ז"ל נמחק בתחלה ע"כ. ובזה נראה לעניות דעתי דניחא קצת מאי דהדר תנא בסיפא דמתני' שאילו מתחלה מצאו וכו':
3.
If one finds a corpse unexpectedly lying in its natural position, he may remove it along with the [blood-] saturated earth around it. If he finds two, he may remove them along with the [blood-] saturated earth around it. If he finds three, if there is a space of from four to eight cubits between the first and the last, that is, the space of a bier and its bearers, then it must be accounted a graveyard. He must search [the ground] for twenty cubits from that point. If he found [another corpse] at the end of those twenty cubits, he must search for a further twenty cubits from that place, since there are already grounds for belief [that this is a graveyard], in spite of the fact that if he had found this [lone grave] in the first case, he could have removed it with the [blood-] saturated earth around it.משנה ד
הַבּוֹדֵק, בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה וּמַנִּיחַ אַמָּה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְסֶלַע אוֹ לִבְתוּלָה. הַמוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה, אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ. הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ:
ברטנורה
הבודק. הא דתנן ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה, אין צריך לחפור את כולן, אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר, ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים. ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע, או לבתולה, שהיא קרקע שלא נחפרה מעולם:המוציא את העפר ממקום הטומאה. מאותם האמות שהוא חופר:אוכל בדמעו. אם כהן הוא אוכל בתרומתו. לשון מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כ״ב:כ״ח). ואע״ג דאין כהנים רשאין לבדוק שהרי הן מוזהרין על הטומאה, מכל מקום אי אתרמי כהן ובדק אינו אסור לאכול בתרומה היכא דלא אתחזק שם טומאה: המפקח את הגל. של אבנים שנפל על האדם ומת, אם כהן הוא אינו אוכל בדמעו. דכיון דהוחזקה שם טומאה חיישינן דלמא האהיל, ואפילו ספק חי ספק מת חיישינן:
תוסופות יום טוב
בודק אמה על אמה ומניח אמה. לשון הרמב"ם פחות מה שיהיה בין קבר לקבר אמה אחת. ולזה כאשר ימצא זה המת השלישי קבור כמו שספרנו. ועזב לפניו אמה לפי שהוא פחות מה שימצא בין שני קברות [דאע"ג דאין הלכה כר"ש בסוף פ"ו דבבא בתרא [דף קב] דס"ל אמה בין כוך לכוך. היינו לענין דינא דמוכר ומקבל. אבל מ"מ יש בנמצא כך] ויחפור באמה השניה לפי שפעמים יש שם קבר אחר ולא יצטרך לחפור על אורך הקבר כשיעור אורך אמה [אלא רוחב אמה] ג"כ. והוא אמרו אמה על אמה לפי שאם יהיה שם מת יראה ואז [יצטרך] שיגלה מגופו. וכן [עד] עשרים אמה יעזוב רחב אמה ויחפור אמה על אמה. ע"כ:
אוכל בדמעו. פי' הר"ב אם כהן הוא אוכל בתרומתו לשון מלאתך ודמעך לא תאחר וכו'. וכך כתב הר"ש וכן הרמב"ם. וכ"פ הר"ב והר"ש והרמב"ם משנה ג פ"ב דטהרות. אבל הראב"ד בפ"ט מהלכות טמא מת [הלכה ט'] פי' בדמעו ל' מדומע תרומה שנתערבה בחולין ולא בתרומה ודאי. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכהנים אינן רשאין לבדוק וכו' מכל מקום אי אתרמי כו'. וכ"כ הר"ש. אבל מהר"ם כתב. דנראה לי דמיירי בעבד כהן. ואשת כהן. ובת כהן דאוכלים בתרומה. ולא הוזהרו על הטומאה. ע"כ:
והמפקח. פירשתיו במשנה ו פרק ח דפסחים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
בעובי המרדע דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל: אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו: ששמע השומע הדין שטמאו האדם: וטעה בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו': שהאיכר עובר אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו: והמרדע ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו: והאהיל צדו אחד על הקבר ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה: משום כלים המאהילים על המת ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט: שיהו דברי חכמים קיימין במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו': על אדם הנושאן בעובי המרדע ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל: ועל עצמן בכל שהן דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח: כיצד מביא טומאה על עצמו בכ"ש: כוש שפינדעל בל"א. ואע"ג שהוא פשוטי כלי עץ. אפ"ה מק"ט ככלי מתכות משום הצנור' שבראשו [ככלים כ"ט מ"ו]: וכחצי זית מעל גביו שב' חצאי הזיתים. התחתון מונח תחת קצה אחד. והעליון מאהיל על קצה אחר: אע"פ שאינן מכוונין טמא דאהל ואהל מצטרפין [כלעיל רפ"ג]: נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא והיינו דקמ"ל דאפי' ע"י צירוף טומאה נטמא הכוש אע"ג שגם אין הכוש רחב טע"ט: הקדר הוא המוכר קדירות: והסל הוא המוט שתולה בה קדירותיו: הכלים שבצד השני טהורין אף שהקדירות נתלו ונגעו בווי הברזל שבמוט. הרי כ"ח אמק"ט מגבו. ואע"ג דעכ"פ המוט האהיל עליהן ועל הקבר. אפ"ה טהורין מדאין המוט רחב טפח. ואפי' יש בהמוט עובי מרדע. אפ"ה לא גזרו בכלים. מיהו פשוט דהמוט והאדם שנגע בהמוט נטמא. ואפי' אין בהמוט ווי ברזל. אפ"ה מק"ט מדיש בו ב"ק [ככלים פי"ז מט"ז]: אם יש בסל פותח טפח רוחב טפח: טמאים וקמ"ל דאף דגוף האדם מפסיק בין האויר שתחת המוט ממעל להקבר להאויר שתחתיו ממעל להכלים. אפ"ה אינו חוצץ [כרפ"ו]: התלוליות לשון תל הוא. ור"ל גבעות נמוכות שכך היו רגילין לקבור עליהן מתיהן: הקרובות הסמוך לבית הקברות. ונ"ל דמיירי שהביה"ק הוא מיד בסוף הנ' אמה שמהעיר או הדרך. דבמרוחק מהן טפי. תו לא מקרי סמוך לקברות. ולא מחזקינן אז טומאה בהתל אף שהוא סמוך להעיר או להדרך: טמאות דמדקרוב התל להעיר שסמוך להקברות חיישי' שהלכה אשה יחידה לשם וקברה שם נפל משום דלכ"ע מיירי שהתל הוא תוך הנ' אמה מהעיר. וכדבעינן למימר לקמן. להכי לא רצתה להתרחק לקברו בביה"ק. וקברתו בהתל שתוך הנ' אמה. ומדהלכה לשם יחידית לפיכך לא נתפרסם הדבר. להכי אף שהתל חדש לא ידע אדם שנקבר שם מת. וכ"כ כשהתל סמוך לדרך שסמוך לקברות. אף שאין עיר סמוך לשם. דליכא למיחש שקברה שם אשה יחידית נפל. אפילו הכי חיישינן שמא פ"א בע"ש הביאו מת בדרך לקברו בביה"ק. ומדלא היה להם פנאי להעלותו לביה"ק הרחוק מהם נ' אמה. ולכן קברוהו בהתל שהוא להם תוך הנ' אמה. ומדקברוהו שם ע"י יחידים בחפזון לא נתפרסם הדבר. להכי אפי' חדשות טמאות: הרחוקות מעיר ודרך שסמוכים לביה"ק: חדשות טהורות דמדרחוק התל מהעיר נ' אמה וכדמסיק. אין האשה הולכת לשם יחידית. ומדצריכה ליקח עמה אדם [עי' יו"ד שנ"ג ה"ד] ניחא לה טפי לקברו בביה"ק ולא בהתל. ואף ששניהן במרחק שוה. וכ"ש כשהביה"ק רחוק טפי מהעיר והדרך. אז ודאי לא מחזקינן טומאה בהתל אפילו קרובות וכ"ש כשרחוקות [כלעיל הי' כ"ד]. וכ"כ בתל שרחוק מהדרך הסמוך לביה"ק. מה"ת יטו מהדרך אפי' בע"ש לקברו בהתל ולא בביה"ק אף ששניהן שוין במרחק: וישנות טמאות משום דחיישינן דמדהתל ישן. שמא מתחלה היו העיר והדרך קרובים להתל. וברוב הימים נחרבה העיר שם ונשתנה הדרך. ולפיכך אפי' רחוק התל מהעיר והדרך טמא: חמשים אמה משום דכל קברות הוא חוץ לנ' אמה מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט] רק הכא מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה וכדאמרן. וכ"כ בהדרך מדנקטיה בהדי עיר. ג"כ בכה"ג מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה מהדרך. לפיכך כל תל הקרוב לעיר טפי מנ' אמה. או שקרוב להדרך טפי מנ' אמה. ואפי' יש שם כמה תילין ס"ל לר"מ דחיישינן בכולהו שמא קברו שם ואפי' א' מרוחק מהעיר והדרך טפי מחבירו: וישנה ששים שנה דכל שתוך ס' שנה נתהווה התל הזה. אילו היו העיר והדרך קרובים להתל. היה הדבר מפורסם עדיין. אבל כשכבר קודם ס' שנה היה התל. אע"ג שאין ידוע שהיה שם סמוך להתל עיר או דרך. אפ"ה חיישינן שהיו סמוכין להתל ונשכח. ולפיכך אפי' השתא רחוק התל מהעיר ודרך טמא. ונ"ל דגם לר"מ אם יש אדם שזוכר שמשעה שנעשה תל הזה לא היה עיר ודרך קרובים לו. אפי' כבר יש יותר מס' שנה שנתהווה התל גם לר"מ טהור: רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה נ"ל דגם ר"י מודה שרק התל שהוא תוך נ' אמה טמא. רק דלר"מ כל התילין שתוך נ' אמה טמאין. ולר"י רק היותר קרובה תוך הנ' אמה טמא. אבל הרחוקים ממנה אע"ג שגם הם תוך נ' אמה טהורין דלא שבקה קרוב וקברה ברחוק. מיהו בשניהן חוץ לנ' אמה סמוך. אבל הביה"ק שהוא ג"כ חוץ לנ' אמה רחוק מעיר ודרך טפי מהתל. התל טהור. דמדאין הקברות בסוף הנ' אמה מיד. תו אינ' סמוכין לביה"ק: וישנה שאין אדם זוכרה מתי נעשה התל. לפיכך גם ברחוקים השתא חוץ מנ' חיישינן שקרובים היו ונשכח. אבל כשאדם זוכר מתי נתהווה התל. אפי' כבר הוא יותר מס' שנה משנעשה התל. אמרינן אילו היה עיר ודרך קרובים להתל. היה זוכר אדם גם זאת כמו שזוכר מתי נעשה התל. ונ"ל דלכ"ע דוקא בשסמוך התל מיד חוץ לנ' אמה חיישינן בישנות. אבל בשרחוק התל מאד מהם. גם בישנות לא מחזקינן טומאה לומר שהיו מתחלה קרובים ונשכח. דא"כ נחזיק טומאה בכל גבעה שבא"י שמא קרובים היו לעיר ודרך ונשכח. וכקו' הש"ס: כדרכו כל מלה ומלה שבבבא זו לדיוקא אחרינא נקטיה. והיינו משום דבמסקנא במשנתינו נקט התנא ג' דינין. א' דמותר ליטול המת משם. ב' דצריך ליטול עמו עפר תבוסה שתחתיו. ג' דבמצא ג' צריך לבדוק משם ולהלן אחר קברי מערות סביבו להכי נקט מקמי הכי כל הני מלות לדיוקא. המוצא פרט למצוי. כלומר הא דאמרינן דנוטלו עם תבוסתו. היינו רק במצא זה המת. אבל בקברו שם בכוונה. אע"ג דיש לו תבוסה וגם בשיש שם ג' קברים ידועים ודאי צריך לבדוק כ' אמות להלן. אבל זה שנקבר כאן בכוונה לבלי לפנותו אסור לפנותו משם [עי' תוס' נזיר סה"א ד"ה מצא]. מת פרט להרוג כגון שמצאו מגוייד שעי"ז ניכר שהוא הרוג. אז אין בו כל הג' דינין. דמותר ליטלו משם. דודאי שלא בכוונה הוטל לשם. וגם אין לו תבוסה מדחסר קצת ממנו. דהיינו דמו. וגם אם מצא ג' מגויידין א"צ לבקש ולחפש עוד כ' אמה אחר קברים אחרים. דאמרינן שלא בכוונה הוטלו כאן ולא היו כאן קברות מעולם. בתחלה [בש"ס נזיר ס"ה א' לא מדייק מהך מלה שום מלתא. אולם מדגרסינן להך מלה במשנתינו וגם במשנה דשלהי נזיר. ומייתי עלה התם עובדא דר' ישבב ור' עקיבא. נראה גם עלה לדייק] דדוקא בשזה המת שמצא השתא לא היו שם עוד קברים סמוך לו. אז אין צריך לבדוק אחר קבר אחר ונוטל זה המת ממקומו עם תבוסתו. אבל אם מצא סביביו עוד ב' קברים אחרים יש חילוק. דדוקא בשלשתן ידועין או שלשתן אינן ידועין אסור ליטלן ותבוסתן אסור. וצריך לבדוק אחר מת עד כ' אמה. אבל כשיש בין הג' א' ידוע וב' שלא היו ידועים. או א' שלא היה ידוע וב' ידועים מותר ליטול כולם ואין להן תבוסה. וא"צ לבדוק אחר מת אחר עד כ' אמה [נמצא שד' חלוקים יש בקבר ידוע או אינו ידוע. (א) מצא קבר א' או ב' שלא היו ידועים מותר לטלן משם ותבוסתן אסור. וא"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. והיינו רישא דקתני מצא וכו'. (ב) ואם היה ידוע שם קבר שנקבר שם בכוונה אסור לטלו ותבוסתו אסור אבל א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וכן הוא הדין בב' קברים ידועים. והיינו דווקא דרישא דקאמר פרט למצוי (ג) ג' קברים שיש מהן שהיו ידועים ויש שאינו ידוע. אין להן לכולן תבוסה [ולרמב"ם פ"ט מטו"מ יש להן תבוסה]. ולכ"ע א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וגרע מאילו היו שם רק ב' קברים ידועים דהוה אמרינן מסתמא נקברו שם בכוונה ואסור לטלן משם וגם תבוסתן אסור. וכ"כ גרע מאילי מצא שם ב' קברים סמוכין שאינן ידועים. דאע"ג דמותר ליטלן משם עכ"פ תבוסתן אסור. אפ"ה הנך ג' קברים שמצא מדיש מהן ידועים ויש מהן שאינן ידועים אמרי' דמסתמא לא נקבר גם א' מהם שם להשאר שם לעולם דא"כ היו הכל ידועים. ולפיכך מותר ליטול כולן וגם תבוסתן מותר. וגם א"צ לבדוק משם ולהלן. ואפשר דהלמ"מ כך הוא [ועי' תוס' נזיר סה"א ד"ה אחד]. וכל זה דייקינן ממלת בתחלה דנקט תנא. (ד) ג' קברים ידועים או שמצא ג' קברים שאינן ידועין אסור לטלן ממקומן ואם ניטלו תבוסתן אסור וגם צריך בדיקה משם ולהלן כ' אמה. והיינו סיפא דמשנתינו. דקתני מצא ג' אם יש וכו'. וכמו שפי' ר"ע הדין בסוגיא דנזיר הנ"ל]. מושכב פרט למצא המת בתמונת יושב. כדרכו פרט למצא המת ראשו שוכב בין ברכיו. דבמצאו בחד מהנך גוונא מוכח שמת עובד כוכבים הוא. שאז אפי' נקבר שם להשאר שם לעולם. מותר לטלו משם. ולהר"ש והר"ב גם תבוסה אין לו. ולהרמב"ם [פ"ט מטו"מ] יש לו תבוסה. מיהו בכה"ג לכ"ע אם מצא רק א' מהג' מונח כך. וכ"ש כשכל הג' מונחים כך א"צ לבדוק משם ולהלן הכ' אמה: נוטלו ואת תבוסתו תבוסה לשון עירוב הוא. ור"ל לכשירצה מותר לפנות משם המת והעפר התחוח שתחתיו שאפשר שהתבוסס והתערב שם דם או נצל מהמת [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' כ"ה דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה. תדע דא"כ למה נפלים והרוגים ועובד כוכבים אין להן תבוסה והרי כולן יש בהן טומאת שאר מתים אלא משום כבוד המת נגעו בו] ונוטל עוד קרקע בתולה שתחת התחוח בעומק ג' אצבעות. ומפנה הכל למקום אחר. ואח"כ מותר להביא לשם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת אחר קבור שם: מצא שלשה וכל השלשה מונחים בשורה א' ארכו של זה בצד ארכו של זה. כזה* או אפי' בב' שורו' באופן שיש לומר שהיו כולן קבורי' במערה א' כזה * או כזה * או אפי' בג' שורות כזה * שבכל ג' האופנים י"ל שבמקום נקודת א' היה חלול המערה והג' המתים שנמצאו היו קבורים בכתלי המערה: ועד שמנה ר"ל אם בין קבר ראשון לקבר ג' שמצאן. דהיינו שמהנקודה הראשונה של מת שבקצה א' של הג' מתים. שהנקודה הוא לצד חוץ. עד הנקודה הראשונה של המת שבקצה האחר. שהנקודה היא לצד פנים של השורה. נמצא שבין ב' הנקודות קבורים רק ב' מתים. ובין ב' הנקודות יש לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. דפחות מד' אמות א"א. דא"כ לא יהיה הקבר האמצעי שרחבו אמה. מרוחק מכל קבר שבצדו כרוחב אמה. דכך היה דרכם להניח עובי אמה בין קבר לקבר [כב"ב ד"ו מ"ח]: כמלא מטה וקובריה הר"ש והר"ב כתבו דל"ג הכא כמלא מטה וקובריה. רק בב"ב [שם] בשיעור רוחב חצר הקברות. וכ"כ התוס' [נזיר שם]. ול"מ היה נ"ל דעל כרחך צריך לגרום גם הכא כן. דאל"כ הוה ס"ד דגם במונחים הג' מתים בשורה א' במרחק ח' אמות נמי חיישינן שהיו מונחים במערה א'. והרי זה אי אפשר. שהרי אורך המערה אינה רק ו' אמות על רוחב ד' אמות. להכי שפיר צריך לומר נמי כמלא מטה וקובריה. ור"ל דמדת ד' וח' אמה שאמרנו היינו כהחזקת מטה וקובריה. כשקוברים הג' מתים בכותל א' או בב' או ג' כותלים. וכשיש מהתחלת קבר הראשון עד קבר השלישי ח' אמות. ונחזיק שכולן היו קבורים במערה אחת. זה א"א רק כשהג' מתים קבורים בב' כותלי מערה שארכה ו' אמות ורחבה ד' אמות. והוא שיעור החזקת מטה וקובריה. כיצד דהרי אורך הארון שמונח על המטה. הוא ד' אמות כאורך הכוך [כתוס' יומא ל"א א' ד"ה אמה] והרי ב' בני אדם צריכין לישא המטה [כדמוכח בגיטין נ"ו א' בארונו של ר' יוחנן בן זכאי]. ואם לישיבת אדם צריך רוחב אמה [כסוכה ד"ו ב'] מכ"ש שצריך אמה לכל אדם כשהולך ונושא המטה. מדצריך ההולך רוחב רב טפי מלהיושב. וא"כ צריך לב' נושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה שוב ב' אמות באורך דהו"ל יחד עם אורך המטה ו' אמות. ולפיכך צריך שיהיה אורך ורוחב המערה ו' על ד' אמות כפי אורך ורוחב המטה וב' נושאיה. ומה"ט נמי סגי לרוחב המערה ד' אמות. דהיינו כאורך הארון. ואין צריך עוד ב' אמות יתירים לנושאי המטה כשיתהפכו אורך המטה לרוחב המערה וכדאמרן. משום דאז כשיהפכו המטה ארכה לרוחב המערה. אז אין נושאי המטה עומדים לראשה ולרגלה כמו שעשאו כשהכניסו המטה להמערה. אלא סבבו וחזרו ועמדו מזה א' ומזה א' בב' צדדי הארון כדי שלא יעכב גופם בהרצת הארון לתוך הכוך: הרי זו שכונת קברות ר"ל אז חיישינן שיש שם שכונה שמיוחדת לקברות. והרי כל מת שיחדו לו קברו אסור לפנותו מקברו. וגם לענין טומאה חיישינן דמדמיוחד המקום לקברות שמא יש שם עוד קברים אחרים. לפיכך אסור להכנים טהרות שם בכל הבקעה עד שיבדוק וכדמסיק. מיהו דוקא כשמצאן קבורים שם בא' מד' אופנים הנ"ל [סי' ל"ה] דאז אפשר שהיו כל הג' קבורין בכוכי מערה אחת וכדבעינן למימר לקמן. היאך אפשר בכל אופן ואופן מד' אופנים הנ"ל. ומשו"ה מדהיו רגילין לעשות מערה נגד מערה אחרת. וחצר ביניהן. לפיכך חיישינן שפיר לבדוק כשיעור אורך ב' המערות והחצר שביניהן. הא אם היו כל הג' קברים ראשו של זה נגד רגליו של זה כתמונה זו * או שראשו של א' מהן מונח נגד צלעות של חבירו כזה * אמרינן בתוספתא [פט"ז דאהלות הובאה בנזיר ד' ס"ה א'] דאע"ג דאסור לפנותן דמצאן ג' קבורים יחד ודאי בכוונה קברן שם. ואפ"ה א"צ לבדוק כל סביבותיהן. מדא"א שיהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה א'. ורק כשקבורים בא' מד' אופנים הנ"ל אפשר להסתפק שקבורין כאן במערה ומסתבר שהיה גם מערה אחרת כנגדה. וחצר בינתיים. וברוב הימים נתמלא הכל עפר. להכי צריך נבדוק כשיעור הזה. והא דמצרכינן שיהיו כל הג' קבורים תוך מרחק שאינו פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. ה"ט משום דכשקבורים במרחק כזה אז יש לחוש שהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה אחת. דכך היה דרכן. עושין חפירה ו' על ו' אמה עמוקה קצת [ועי' תוס' ב"ב דק"א א' ועי' לעיל פט"ו סי' ה'] וחפירה זו נקראת חצר הקברות משום דמן החצר הזה נכנסין לב' המערות שבב' כותלי החפירה. מערה מול מערה. ואורך כל מערה ו' אמות ברוחב ד' אמות. ובכל ג' כותלי המערה סביב. היו כוכין לקבור בתוכן המתים והכוך הוא כמין ארגז שובבע בל"א. שבכל כוך מניחין מת א'. ואורך כל כוך ד' אמות. לתוך עומק הקרקע שבכותל המערה. ורוחב כל כוך אמה. ורומו ז' טפחים [כב"ב כ"ו מ"ח]. ובין כל כוך וכוך עובי אדמה אמה. והוא היה הכותל שבין כוך לכוך. אמנם מפני שהמערה ארכה ו' אמות. להכי א"א לעשות בכל כותל ארוך של המערה. יותר מג' כוכין. דהרי כל כוך רחבה אמה. וכל רווח שבין כל כוך וכוך ג"כ רחבו אמה. א"כ צריך לג' כוכין וב' רווחין שביניהן מרחק ה' אמות. ואמה היתירה שבאורך המערה. הניחו חצי אמה בזוית הא' וחצי אמה בזוית האחר של הכותל הארוך בקצוות כותל המערה מזה ומזה. וכ"כ מדהיה מדת רחבה של מערה רק ד' אמות. לפיכך א"א לעשות בכותל שברוחב המערה. שהיא ממול הפתח רק ב' קברים. דהיינו ב' אמות לב' כוכין. ואמה א' לכותל שבין ב' הכוכין. והאמה הרביעית יהיה חצי אמה ממנה בזוית א' והחצי האמה השניה בזוית השני. כאשר נראה בהציור שלפנינו.* נמצא בסוגיין. אם נוכל לחשוב שהג' קברים שמצא הן מקברי מערה א' א"א שיהא מרחק מתחלת קבר א' שמצא מקצה הא'. עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה השני. פחות מד' אמות. או יותר מח' אמות. כיצד למשל אם מצא ג' הקברים בשורה א'. א"כ כיון שאין ג' קברים בשורה א' רק בכותל הארוך של המערה. ולפיכך ע"י מנהג של אותו מקום יוודע ג"כ לאיזה צד היה פנימית המערה. דהיינו לפי מנהגם אם לקבור הראש או הרגל לצד פנימית המערה. וא"כ אם למשל מצא ג' קברי א ב ג או ג' קברי ו ז ח יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ג ד' אמות. וכן מתחלת קבר ו עד תחלת קבר ח ד' אמות. ואם מצא ב' קברים א ד וביניהן היה אמצעי א' מקברי ב ג יהי' מתחלת קבר א עד תחלת קבר ד ו' אמות. ואם מצא ב' קברים א ה והקבר האמצעי שביניהן היה מקברי ב ג ד יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ה ח' אמות. וכן בכל אופנים שימצא הג' קברים. אי אפשר שיחוש שהן ג' הנקברים במערה אחת רק בשמצא מתחלת קבר הראשון שבקצה אחד עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. במרחק שהוא לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות. וצא וחשוב. ותראה בירור הדברים בהצורה שלפניך. ואפי' ימצא הקבר השלישי בהכותל הארוך השני של המערה. יהיה באיזה אופן שיהיה המרחק שמתחלת קבר א' שבקצה זה. לתחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. רק א' ממספרי האמות שזכרנו. כיצד . למשל אם מצא הג' קברים ב א ח הרי אפי' תמדוד מתחלת קבר ב שבקצה א' עד סוף קבר א . יהיה רק ג' אמות ועוד ד' אמות של רוחב המערה. דהיינו מסוף קבר א עד תחלת קבר ח שבכותל השני. לא יהיה המרחק יותר מז' אמות. וכ"ש אם נשער המרחק שמתחלת קבר ב לתחלת קבר ח לפי מרחק אלכסונן זמ"ז לא יהיה הרחקם זמ"ז רק חמשה אמות שלמין [וכמו שנבאר להלן]. וכן הוא ג"כ ממש. אם יהיה ג' הקברים א ח ז או ב ז ה ג"כ יהיה המרחק שבין ב' קברי הקצוות כמו שאמרנו בשמצא ג' קברים ב א ח. ואפי' יהיה הקבר הא' שמצא בקצה הא' קבר א . והקבר שמצא בקצה השני היה קבר ו והקבר שבאמצע שניהן היה א' מקברי ב ג ד ה או מקברי ז ח אפ"ה לא יהיה מתחלת קבר א לסוף קבר ו רק קצת יותר מז' אמות. דהיינו כמדת אלכסון של רבוע שהוא ד' על ה' אמות כאשר תראה בהציור שלפנינו ובנקודות שבאלכסון. ונתברר בזה בס"ד. כל זויותיה של משנתינו. שאין לך בכל קברי המערה ג' קברים שאפשר שימצאם. ויהיו ב' הקברים שבב' הקצוות רחוקים זה מזה פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ולהכי דוקא במרוחקים ב' הקברים. שבב' הקצוות זמ"ז כשיעור הזה. שפיר מספקינן שמא היו כולן קבורים במערה אחת ולהכי שפיר צריך לחפש גם למקום שנשער שהיו שם חצר והמערה האחרת שנגד מערה זו שמצאה: בודק ממנו נ"ל דמלת מ מ נו. היינו מהתחלת המקום שמצא שם הג' מתים קאי. אבל מקום המתים וגם הרווח שבין אחד לחבירו. הכל בכלל הכ' אמה. דכולן צריך לבדוק. והיינו משום דמצא בין ב' קברים החיצונים רווח ד' או ח' אמות. חיישינן שכל הג' מתים שמצא היו קבורין כאן במערה. משום שכך הוא שיעור רווח האפשרי שבין כוכי המערה. ולפיכך חיישינן עוד שמערה זו היתה פתוחה לחצר. והחצר היה פתוח שוב למערה אחרת מול מערה ראשונה שמצא. דהו"ל בין הכל כ' אמות. דהיינו ו' אמה לאורך כל מערה. ועוד ו' אמות לאורך החצר שבין ב' המערות. דהו"ל יחד י"ח אמות. ועוד ב' אמות צריך לבדוק להלן. דחיישינן שמא ג' המתים שימצא יהיו ב ג ד נמצא שהן קבורין באלכסון. נמצא שחפר בצפון רק ג' אמות וחצי ובמערב חפר א' אמה וחצי. שהן יחד ה' אמות. והוא יטעה לחשוב שהן קבורין בקו שוה בכותל הארוך של המערה. ולפיכך יניח חצי אמה מקבר ב לצד מזרח לזוית המערה. משום שיחשוב שאחר חצי אמה זו שם הוא סוף המערה שארכה ו' אמות. ויבדוק בטעותו רק עוד י"ב אמות דהיינו כפי שיעור אורך החצר והמערה שלאחריו. והרי באמת לא בדק בארכה של מערה רק ד' אמות. דהיינו בצירוף אותו חצי אמה שהניח בטעותו לזוית. והוא צריך לבדוק עוד באמת י"ד אמות. דהיינו ב' אמות לכותל הארוך של מערה זו. שמצא בתוכה הג' מתים. ועוד י"ב אמות לאורך החצר והמערה האחרת. להכי משום לא פלוג גזרו שלעולם יבדוק כ' אמה. ואת"ל א"כ גם במערה שלבסוף ניחוש שמא יבדוק אותה בעיקום אלכסון ולא יבדוק כלל אורך המערה השניה. י"ל דוקא מערה ראשונה חיישינן שינכה מהכ' אמה מדת אלכסון משום דלפעמים מוצא אותן קבורים קצת בעיקום וכמו דאמרן. אבל מערה שניה למה יבדוק בחפירתו באלכסון. והרי יכול לכוון יפה לבדוק ולחפור בקו שוה מקצה הג' מתים שמצא ולהלאה. אמנם אופן הבדיקה כך הוא. במקום שמשער שהיה שם אמצעית המערה שם ודאי א"צ לבדוק כלל. דהרי אין קוברין באמצע המערה [וכן כ' ג"כ הרשב"ם בסוף הסוגיא שם]. ורק במקום שמשער שהיה שם ג' כותלי המערה שם צריך לבדוק סביב כי שם יש לחוש לכוכין. אבל בדיקת ג' הכותלים שאמרנו. אין כולן עולין לו לחשבון הכ' אמות שצריך לבדוק. אלא רק אותו מקום שקבורין שם הג' מתים. עם ב' הרווחים שבין הקברים. אותו מקום לבד עולה לו בחשבון העשרים אמות. ולכן אם מצא השלשה מתים קבורין בשורה א' כזה וראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום ואין מתחלת הקבר שבקצה לתחלת הקבר שבקצה האחר לא יותר מד' אמות. א"כ על כרחך שג' קברי' הללו שמצא הן הנה הג' קברים שבכותל הארוך של מערה שארכה ו' אמות. והרי מקום ג' הקברים שמצא. עם הב' רווחים שבין הג' קברים. הוא ה' אמות. וישער עוד שהיה חצי אמה בקרן זוית למזרח. וחצי אמה בקרן זוית למערב. דהו"ל יחד ו' אמות כפי אורך המערה. ולכן בודק מלבד המערה שמצא בה הג' מתים אלו. עוד י"ד אמות וחצי למזרח. וי"ד אמות וחצי למערב דהו"ל עם הה' אמות של מקום ג' המתים שמצא. ועם החצי אמה של זוית האחר. כ' אמה לכאן. וכ' אמה לכאן. דדלמא לכאן או לכאן היה החצר והמערה שניה שממול מערה זו שמצא בה הג' מתים. ואותן י"ד אמות וחצי שצריך לבדוק. בודקן בסירוגין. דהיינו בודק אמה על אמה ומניח אמה על אמה. דאין לחוש שמא לא יבדוק במקום הקברים רק בהרווח שבין קבר לקבר. ולהכי לא ימצא שם עצמות. ליתא. דחדא כיון שאין בין קבר לקבר רק אמה מצומצמת. לפיכך אפי' יהי' חפירת בדיקתו בהרווח שבין קבר לקבר. אפ"ה אם היה קבר סמוך למקום בדיקתו היה מרגיש בדבר והיה רואה קצת מהעצמות במקום חפירתו. מיהו גם בל"ז אין לחוש חשש זה. דהרי לפי הג' מתים שמצא יודע יפה היכן היתה מערה זו. א"כ יוכל לשער נמי יפה היכן המקום הראוי לכוכין של מערה האחרת. מיהו לרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. צריך לבדוק עוד כ' אמה. ברחוק ד' אמות לצד דרום. וברחוק ד' אמות לצד צפון מג' קברים שמצא. דהיינו במקום שמשער שהיה שם הכותל הארוך השני של המערות. שממול כותל זה שמצא בה הג' מתים. ואעפ"כ גם להרשב"ם אם יודע שנוהגין להניח רגלי המתים או ראשי המתים לצד פנימית המערה. א"צ לבדוק כלל אחר כותל השני שמחוץ להמקום שיודע שהיה שם פנימית המערה. למשל בציור הנ"ל. אם ידע שבמקום ההוא נוהגין לקבור הרגלים של מתים מול פנימית המערה. והוא מצא רגלי הג' מתים כולן פונים לצד דרום. בודק אחר הכותל השני רק לצד דרום. דהיינו שבודק ה' אמות ממזרח למערב מול הג' מתים שמצא. ורחוק מהן ד' אמות לדרום. דהיינו כפי רוחב המערה שמשער שהיתה שם. ובודק עוד מקצה הה' אמות ההם עוד י"ד אמות וחצי למזרח וי"ד אמות וחצי למערב. דהו"ל יחד עם הה' אמות שבדק מול הג' מתים. שמצא בדיקה ארוכה ל"ד אמות ממזרח למערב. והיינו משום דמסופק אם למזרח או למערב היה החצר והמערה השניה. ואם אינו יודע מנהג המקום. אם קוברים ראשי או רגלי המתים מול פנימית המערה. אז צריך לבדוק ברחוק ד' אמות מהמתים לדרום ולצפון. ל"ד אמות לצפון ול"ד אמות לדרום. דאולי לכאן או לכאן היה פנימית המערה. ופשוט דלדעת רשב"ם זה. כמו שהצריך רבינו שיבדוק במקום שמשער שהיו שם כותלי המערות שהן ממול כותל זה שמצא שם המתים כמו כן צריך נמי לבדוק במקום שמשער שהיו שם הכותלים של רוחב כל מערה ומערה. שהרי גם בהן אפשר שיש שם ב' כוכין בכל כותל וכותל כפי שרגילין לעשות כך וכדאמרן. אמנם מדאין רמז לכל זה בש"ס וגם הרמב"ם והראב"ד לא הזכירו מבדיקת הכ' אמה שבכותל השני. ולא מבדיקת הכותלים שמשער שהיו שם לרוחב המערה. לפיכך מדברי כולן נלמד. שבאמת א"צ לבדוק אלא לאורך כ' אמה שמצא בה הג' מתים. אבל אחר שאר כותלים א"צ לבדוק כלל. והיינו משום שלא הוחזק שם טומאה. איכא ס"ס שמא לא היה כאן מערה מעולם. ואת"ל שהיה כאן מערה. שמא לא קברו בשורה ההיא שום מת. ומלבד דפשטותא דש"ס ורמב"ם הכי משמע. ג"כ יש ראיה לזה. דאי נימא שצריך לבדוק הכותלים שלרוחב המערה דהיינו בקצה הכ' אמה של מזרח וגם בקצה הכ' אמה של מערב. א"כ יהיה צריך בדיקה יותר מאורך כ' אמה. דהרי הכוכין שבכותלי רוחב המערה. הם חוץ להכ' אמה. והיכי קאמר הש"ס הכא דבודק רק כ' אמה. אע"כ דאחר כותלי רוחב המערה א"צ לבדוק. מדיש בהן ס"ס וכדאמרן. א"כ גם בכותלים הארוכים של המערות שכנגד כותל זה שמצא בה הג' מתים ג"כ א"צ לבדוק מדאית גם בהו ס"ס. אולם אם הג' מתים שמצא מונחים בב' שורות כזה ? ששנים מהן ראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום. והשלישי שבשורה האחרת. ראשו ורגליו בין מזרח למערב [או איפכא] אז א"צ לבדוק כלל לצד מערב להלן מקבר המערבי. דהרי ע"י שמצאן בב' שורות אלו ניכר היטב שפנימית המערה במקום נקודת א היתה. אבל עכ"פ עדיין יש להסתפק אם המקום שמצא שם הב' קברים בשורה א' בכותל צפון שם היה כותל האמצעי של המערה דהיינו כותל של רוחב המערה. וא"כ הרי מדרגילין להניח בכותל זה חצי אמה לזוית מב' הקברים למערב ועוד חצי אמה לזוית מב' הקברים לצד מזרח. לפיכך צריך לבדוק כ' אמה מזוית ב לצד דרום. או שהמקום שמצא קבור המת האחד. שם היה כותל של רוחב המערה. נמצא שצריך לבדוק הכ' אמה מזוית ב מול צד מזרח להכי בכה"ג משום ספק צריך לבדוק מנקודת ב כ' אמה לצד דרום. וכ' אמה למול מזרח. וכמרושם בצורה שלפנינו בנקודות מאות ב ולדרום. ומאות ב ולמזרח. והן הן סימן למקום הבדיקה לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דס"ל דבכל מקום שחושש למערה. צריך לבדוק ב' כותליה הארוכים. א"כ באופן הנ"ל דלא ידע איזה מב' השורות של קברים שמצא היה של כותל הארוך של המערה. להכי מודד מזוית ב ד' אמות לצד דרום דהיינו כפי שיעור רוחב המערה. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ג יבדוק מנקודת ג שוב כ' אמה להלן לצד מזרח. והיינו מחשש שמא אותן ב' מתים שקבורים בצד צפון. הם היו קבורים בכותל הארוך של המערה. ושוב ימדוד ד' אמות מנקודת ב לצד מזרח. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ד יבדוק שוב מנקודת ד ולהלן לצד דרום כ' אמות. וזה מחשש שמא המת האחד שמצאו בצד מערב. הוא היה קבור בכותל הארוך של המערה. ונמצא שצריך נמי לבדוק אחר הכותל האחר שממול הכותל הארוך שמצא בה המת. אמנם אם השלשה הקברים נמצאו בשלש רוחות כזה* שקבר א' בצפון וקבר א' בדרום. והקבר. השלישי במערב מכוון בין הרווח שבין הקבר הצפוני להדרומי. אז א"צ לבדוק רק מן הזוית של צפונית מערבית כ' אמה לצד מזרח. ועוד כ' אמה מהזוית של דרומית מערבית ג"כ למזרח. דהרי ניכר יפה שהקבר האמצעי שבמערב. הוא היה הקבר שבכותל האמצעי של המערה. ועל כרחך דבכה"ג מיירי נמי שהיה הרווח שבין הקבר שבצפון לבין הקבר שבדרום רק ד' אמות. דהיינו כפי רוחב כל מערה. מיהו הכא לכ"ע צריך לבדוק ב' פעמים כ' אמה. א' בצד צפון למזרח. וא' בצד דרום למזרח. דאפי' דלא כרשב"ם הנ"ל דמצריך תמיד לבדוק ב' כותלים. בכה"ג כ"ע מודו דצריך לבדוק אחר ב' כותלים שבמערה. משום דאתחזיק טובא בב' כותלים. מדמצא בכל א' מת א' מהג' מתים. והי מינייהו נפקי'. אבל בשאר הרוחות א"צ לבדוק כלל. דהרי יודע יפה היכן הוא תוכה של מערה. ואולם מסתפקנא בבדיקת כותלי החצר שבין ב' המערות. מי נימא דג"כ צריך לבדוק בכותלי החצר נגד כותלי המערה שיבדוק. דאף שאין עושין כוכין בחצר. עכ"פ כיון דהוחזק אותו צד בטומאה ע"י ג' מתים שמצא. להכי חיישינן שבאותו מקום שמשער שהיה שם החצר. שם היה מערה. וכדחיישינן לקמן במשנה [סי' מ'] במצא מת יחידי באמצע מדידתו. דבודק משם ולהלן כ' אמה כאילו שם התחלת מערה אף דאילו שם התחלת מערה על כרחך שג' המתים שמצא בתחלה לא במערה היו קבורים. ה"נ נימא דהג' מתים לא היו קבורים במערה אלא החצר היה מערה. או דלמא דהכא שאני כיון דכל עיקר החזקת טומאה באותו צד. הוא רק מדמצא שם ג' מתים ולא מצא עוד מת אחר באמצע מדידתו. ולהכי רגלים לדבר. לפיכך רגלים לדבר שהג' מתים שמצא במערה היו קבורים. והרי כיון ששם מערה. כאן חצר היה ולמה יבדוק בחצר שאין קוברין בתוכו. א"כ התם מדמצא קבר באמצע מדידתו איתרע חזקת מערה דמעיקרא ושפיר חיישינן שמכאן התחיל מערה. אבל הכא דלא איתרע חזקת מערה דמעיקרא. למה ניחוש בחצר למערה שאין רגלים לדבר לומר כן ומ"ש מלעיל [פט"ו מ"ח]. וכן מוכח קצת בסוגיא דב"ב הנ"ל למאי דמסיק דלעולם מתניתין רבנן דס"ל כל מערה ומערה וחצר כל א' וא' ארכו ו' אמה. ואפ"ה מצרכינן במשנתינו בדיקת כ' אמה. מדחיישינן שיבדוק מערה הראשונה באלכסון ויתרבה עי"ז מדידתו ב' אמות. ומקשינן תו מדהא באלכסונה אידך נמי באלכסונה. עשרין ותרתין הויין. א"כ מדלא מקשה הש"ס גם מחצר דדלמא גם בחצר יבדוק באלכסון. ועשרין וארבע הויין ש"מ לכאורה דהחצר באמת א"צ לבדקו כלל בכותליו משום דאין קוברין בתוכו. והא דקאמרינן במשנה דלקמן בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום הראוי לבדיקה. דהיינו במקום שמשער שהיו שם המערות. אולם כל רבותינו עצרו במילין בזה ולא פירשו לנו. ומסתימת דבריהן משמע דבגזרת עירין פתגמא דגם כותלי החצר צריך בדיקה. ולא לבד מטעמא דאמרן. רק גם מדלא גרע משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. משום יאוש בעלים נגעו בה [כמ"ק דה"ב]. ועכ"פ צ"ל דכותלי חצר גרע מתוכה של מערה דלכ"ע אין צריך בדיקה. וכמש"ל. דה"ט דאפי' אם נתדלדל אבר ממת שהביאוהו מרחוק כיון שכבר הגיעו למערה היו מניחין האבר ההוא בכוך. ולא באמצעה של מערה. [ואפול מלוא קומתי ארצה ואשתחוה לפני ד' צורי וגואלי. מלוא כל הארץ כבודו. כי רק הוא היה עמי בכל הדרך אשר הלכתי. ורק בחסדו יתברך מלמד ידי לקרב בבירור הלכה זו העמומה. ומי ומה אתי מאומה. ושכלי כשבולת שדופת קדים וצנומה. ולכן תהלת ד' ידבר פי. לשוכן רומה. האומר לגומא קומה. ועל דל שפתי תהלתו משא דומה]: ולהלן עשרים אמה דאולי זה המת בתחלת מערה אחרת נקבר: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ר"ל אף שלא מצא רק א' אפ"ה צריך לבדוק מכאן ולהלן שוב כ' אמה. מדחיישינן שזה נקבר בסוף מערה אחרת. ולהכי יש לו לבדוק עוד כל אורך מערה. ואח"כ חצר שפתוח לה. ועוד מערה אחרת שפתוחה לחצר שבין ב' המערות דהיינו שוב כ' אמה ממקום שמצא זה המת החדש. וה"ט משום דרגלים לדבר שיש בסביבה זו מערות רבות. מדמצא כאן כבר ג' מתים בתחלה ואם גם הם לא נקברו במערה. אולי נקברו סמוך למערה: נטלו ואת תבוסתו לכאורה ק' דזו משנה שא"צ. דכבר תנינן הכי ברישא. המוצא מת מושכב בתחל' נוטלו ואת תבוסתו. ונ"ל דה"ק שאילו בתחל' מצאו לזה המת שמצא בסוף הכ' אמה. היה נוטלו ואת תבוסתו. אע"ג שאח"כ היה מוצא הג' מתים שמצא השתא תחלה. אפ"ה לא היה צריך להחזיר זה המת למקומו. דעילא מצאו וטיהרו א"י [כנזיר ס"ה ב']. אפ"ה השתא שמתחלה מצא הג' מתים. ואח"כ מצא זה המת היחידי בסוף הכ' אמה. קנה מקימו ואסור לפנותו: הבודק הכ' אמה שאמרנו: בודק אמה על אמה שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם]. או לבתולה ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]: המוציא את העפר ממקום טומאה ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור: אוכל בדמעו ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה: המפקח בגל שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג: אינו אוכל בדמעו אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו: הגיע לנחל ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול. או לשלולית בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם: או לדרך הרבים דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים: מפסיק ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט: שדה שנהרגו בה הרוגים אפי' ישראלים: והכל טהור נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות: המפנה קברו מתוך שדהו כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו: מלקט עצם עצם והכל טהור ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים: והכל טהור אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה: יש לו תבוסה נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם
מלכת שלמה
בפי' ר''ע ז"ל בדמעו בתרומתו לשון מלאתך ודמעך וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה דכי מה ראה שלא לומר אוכל בתרומתו ויותר היה נראה לפרש לשון דמוע כלומר אינו רשאי לאכול תרומה עצמה אלא אוכל חולין שנדמעו כגון שנתערבה בם תרומה ולא יש בחולין להעלותם ע"כ:
בודק אמה על אמה ומניח אמה. סתם כר' יעקב אליבא דבית הלל דתניא הבודק בית שמאי אומרים בודק שתים ומניח אמה ובית הלל אומרים בודק אמה ומניח אמה דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ב"ש אומרים בודק אמה ומניח אמה ובה"א בודק אמה ומניח שתים. וברמב"ם שם פ"ט סימן ו' ז' ט' וז"ל שם אינו צריך לחפור תלם אחד מתחלת העשרים עד סופם אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה וחופר אמה על אמה ומניח אמה וכן עד סופם. שאין בין קבר לקבר פחות מאמה ע"כ:
והמפקח אינו אוכל. ר' יהודה ס"ל בברייתא דאף המוציא אינו אוכל בדמעו. הרא"ש ז"ל:
4.
One who searches, must search over a square cubit and then leave a cubit, [digging down] until he reaches rock or virgin soil. [A priest] carrying out earth from a place of uncleanness may eat his terumah mixed with hullin. But one who is clearing away a heap of stones, may not eat his terumah mixed with hullin.משנה ה
הָיָה בוֹדֵק, הִגִּיעַ לְנַחַל אוֹ לִשְׁלוּלִית, אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים, מַפְסִיק. שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָהּ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. בּוֹר שֶׁמַּטִּילִים לְתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם וְהַכֹּל טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם הִתְקִינוֹ לְקֶבֶר מִתְּחִלָּה, יֶשׁ לוֹ תְבוּסָה:
ברטנורה
היה בודק. להשלים עשרים אמה:לנחל. נהר:לשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה שאמות אחרות של מים שותות ממנה:או לדרך הרבים. שאין קוברים בה את המת:מפסיק. ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה:והכל טהור. ואין להם תפוסה. אלא מלקט העצמות בלבד ואין צריך ליטול יותר:רבי שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
מלקט עצם עצם והכל טהור. פי' הר"ב ואין להם תפוסה כו'. וכל שכן שאין להם שכונת קברות וטעמא פירש הר"ש הואיל ולא נתקנה לקבר כדקאמר גבי בור ועי' במשנה ה פרק בתרא דעדיות:
המפנה קברו מתוך שדהו כו'. בתוספ' המפנה קברו לרשות הרבים והלך לשם אחר [גי' הר"ש אדם] מפנה עצם עצם. והכל טהור:
יכין
מלכת שלמה
יכין
בעובי המרדע דכשיש תחת המטלטל אויר טע"ט ברום טפח. וטומאה תחת קצה הא' של המטלטל. והטהרות תחת קצה האחר נטמאו. אפי' רחוקה הטומאה מהטהרה אלף אמה ויותר. זהו מדאורייתא. וקאמר הכא דמד"ס סגי אפי' כשהמטלטל שמאהיל אין בעביו רק כעובי המקל שרודין בו השוורים דהיינו שיש בהקיפו טפח. נמצא שרחבה אינו רק שליש טפח. ועי"ז גם רוחב אויר שתחתיו אינו טע"ט. אפ"ה מביא הטומאה. וגזרו כך מדאתו למטעי שכשישמע שטיהרו חכמים בשהאהיל דבר שהקיפו טפח. יבוא לטהר נמי בשיאהיל דבר שרחבו טפח. מיהו מדנקט כל המטלטלין. משמע דהא מחובר שמאהיל על הטומאה וטהרה גם לת"ק דוקא ברחב טע"ט דינו כאהל: אמר רבי טרפון אקפח קפוח לשון שסוף וחיתוך הוא [כמו לקפח שוקיו סוטה פ"ח מ"ו]. והכא ר"ל שנשבע שישסף ויהרוג בניו אם אין הלכה זו קטועה וכרותה. שהשומע שמע רק חצי הענין. והיינו הדין ולא טעמו: ששמע השומע הדין שטמאו האדם: וטעה בטעם הדין. שכך היה מעשה. האיכר וכו': שהאיכר עובר אקקערסמאן [כירמיה נ"א כ"ג] עבר בשדה בחרשו עם בקריו: והמרדע ר"ל והמקל שרודה בו השורים היה על כתיפו: והאהיל צדו אחד על הקבר ר"ל באותה שעה שעבר האיכר בהשדה והמרדע על כתיפו האהיל צד א' של המרדע על הקבר שבשדה: משום כלים המאהילים על המת ר"ל טמאו להאיכר. לא מדהאהיל המרדע עליו ועל המת כדעת הת"ק. אלא מדנטמא המרדע שהאהילה על הקבר. דאע"ג דאין בהמרדע טע"ט רוחב. אפ"ה נטמא כשהאהיל על הקבר. דדוקא לענין שתתפשט טומאה תחת שום דבר ממקום למקום. צריך שיהיה רוחב המאהיל טע"ט. אבל כלי עצמו שהאהיל על המת אפי' הוא מחט. נטמא. ומדחזר האיכר ונגע בהמרדע. אי משום דנגע המרדע בכתפו כשנשאו. או משום דאחזו בידו. הרי נטמא האיכר טו"ז כאדם שנגע בכלי שנטמא במת. כבריש מכילתן. ולפיכך האדם ששמע דין זה שטמאו האיכר טו"ז. טעה וסבור שלהכי טמאו להאיכר טו"ז משום שהמרדע האהיל עליו ועל הקבר. ואע"ג שהמרדע אינו רחב טפח. חשב שאפ"ה מטמא להאדם באהל. וזה טעות. דאפי' נימא חרב כחלל. לטמא גם באהל [עי' פ"ק סי' ו'] היינו רק לענין שיטמא בכל ג' מיני אהל. בשהאהיל הוא על הטהור או הטהור עליו או דבר אחר על שניהן. אבל עכ"פ אינו כחלל בשיעורו. דהיינו לטמא גם כשיהיה ברחבו פחות מטפח. אלא צריך שיהיה הדבר המאהיל רחב טפח. ואל"כ אמ"ט: שיהו דברי חכמים קיימין במה שאמרו ברישא שכל המטלטל שיש בו רוחב כמרדע מביא הטומאה כשהאהיל. שכך אמרו. שיהו וכו': על אדם הנושאן בעובי המרדע ר"ל דוקא בשנשא אדם מרדע בשעה שהאהילה הכלי על טומאת מת. טמאו להאדם טו"ז. אע"ג שמרדע אינה רק הקיפה טפח ואפי' גם היה מפסיק בין המרדע לאדם הבגד והכתונת שבכתף הנושא דהו"ל האדם הנושא דיקרב בדיקרב לדיקרב. אפ"ה הצריכוהו להאדם טו"ז והזאה. מדעכ"פ טמא האדם מדאורייתא טומאת ערב. מטעם חיבורין [ועי' תוס' שבת י"ז א' ד"ה אמר ועמ"ש פ"א סי' כ']. והרי כל נושא הרי הוא נאהל מהדבר שנשאו. ולהכי גזרו שמא יחשבו העולם דטמאוהו טו"ע מדהאהיל עליו המרדע ועל המת. ויטעו לומר דכל הנטמא באהל אפי' כשהמאהיל רחב טפח טמא רק טו"ע. אבל בהאהיל המרדע על המת ועל האדם ביחד. ולא נשא אז המרדע. טהור האדם לגמרי. כיון שאין ברוחב המרדע טפח. דהרי א"א שיטעו לומר דכל הנטמא באהל טהור אפי' כשהמאהיל רחב טפח. דזה ידוע לכל: ועל עצמן בכל שהן דכלי שהאהיל על המת. אפי' אינו רחב רק כרוחב שערה נטמא: ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח מלת ועל שאר. רק על אדם קאי. ור"ל אבל אדם אחר שהאהיל המרדע עליו ועל המת ולא נגע בהמרדע. או כל כלי שהאהיל עליו המרדע. רק דבאותה שעה לא נגע הכלי במרדע. לא נטמאו רק בשהדבר המאהיל הוא רחב טפח: כיצד מביא טומאה על עצמו בכ"ש: כוש שפינדעל בל"א. ואע"ג שהוא פשוטי כלי עץ. אפ"ה מק"ט ככלי מתכות משום הצנור' שבראשו [ככלים כ"ט מ"ו]: וכחצי זית מעל גביו שב' חצאי הזיתים. התחתון מונח תחת קצה אחד. והעליון מאהיל על קצה אחר: אע"פ שאינן מכוונין טמא דאהל ואהל מצטרפין [כלעיל רפ"ג]: נמצא מביא את הטומאה לעצמו בכל שהוא והיינו דקמ"ל דאפי' ע"י צירוף טומאה נטמא הכוש אע"ג שגם אין הכוש רחב טע"ט: הקדר הוא המוכר קדירות: והסל הוא המוט שתולה בה קדירותיו: הכלים שבצד השני טהורין אף שהקדירות נתלו ונגעו בווי הברזל שבמוט. הרי כ"ח אמק"ט מגבו. ואע"ג דעכ"פ המוט האהיל עליהן ועל הקבר. אפ"ה טהורין מדאין המוט רחב טפח. ואפי' יש בהמוט עובי מרדע. אפ"ה לא גזרו בכלים. מיהו פשוט דהמוט והאדם שנגע בהמוט נטמא. ואפי' אין בהמוט ווי ברזל. אפ"ה מק"ט מדיש בו ב"ק [ככלים פי"ז מט"ז]: אם יש בסל פותח טפח רוחב טפח: טמאים וקמ"ל דאף דגוף האדם מפסיק בין האויר שתחת המוט ממעל להקבר להאויר שתחתיו ממעל להכלים. אפ"ה אינו חוצץ [כרפ"ו]: התלוליות לשון תל הוא. ור"ל גבעות נמוכות שכך היו רגילין לקבור עליהן מתיהן: הקרובות הסמוך לבית הקברות. ונ"ל דמיירי שהביה"ק הוא מיד בסוף הנ' אמה שמהעיר או הדרך. דבמרוחק מהן טפי. תו לא מקרי סמוך לקברות. ולא מחזקינן אז טומאה בהתל אף שהוא סמוך להעיר או להדרך: טמאות דמדקרוב התל להעיר שסמוך להקברות חיישי' שהלכה אשה יחידה לשם וקברה שם נפל משום דלכ"ע מיירי שהתל הוא תוך הנ' אמה מהעיר. וכדבעינן למימר לקמן. להכי לא רצתה להתרחק לקברו בביה"ק. וקברתו בהתל שתוך הנ' אמה. ומדהלכה לשם יחידית לפיכך לא נתפרסם הדבר. להכי אף שהתל חדש לא ידע אדם שנקבר שם מת. וכ"כ כשהתל סמוך לדרך שסמוך לקברות. אף שאין עיר סמוך לשם. דליכא למיחש שקברה שם אשה יחידית נפל. אפילו הכי חיישינן שמא פ"א בע"ש הביאו מת בדרך לקברו בביה"ק. ומדלא היה להם פנאי להעלותו לביה"ק הרחוק מהם נ' אמה. ולכן קברוהו בהתל שהוא להם תוך הנ' אמה. ומדקברוהו שם ע"י יחידים בחפזון לא נתפרסם הדבר. להכי אפי' חדשות טמאות: הרחוקות מעיר ודרך שסמוכים לביה"ק: חדשות טהורות דמדרחוק התל מהעיר נ' אמה וכדמסיק. אין האשה הולכת לשם יחידית. ומדצריכה ליקח עמה אדם [עי' יו"ד שנ"ג ה"ד] ניחא לה טפי לקברו בביה"ק ולא בהתל. ואף ששניהן במרחק שוה. וכ"ש כשהביה"ק רחוק טפי מהעיר והדרך. אז ודאי לא מחזקינן טומאה בהתל אפילו קרובות וכ"ש כשרחוקות [כלעיל הי' כ"ד]. וכ"כ בתל שרחוק מהדרך הסמוך לביה"ק. מה"ת יטו מהדרך אפי' בע"ש לקברו בהתל ולא בביה"ק אף ששניהן שוין במרחק: וישנות טמאות משום דחיישינן דמדהתל ישן. שמא מתחלה היו העיר והדרך קרובים להתל. וברוב הימים נחרבה העיר שם ונשתנה הדרך. ולפיכך אפי' רחוק התל מהעיר והדרך טמא: חמשים אמה משום דכל קברות הוא חוץ לנ' אמה מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט] רק הכא מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה וכדאמרן. וכ"כ בהדרך מדנקטיה בהדי עיר. ג"כ בכה"ג מיירי שהביה"ק הוא סמוך מיד לסוף הנ' אמה מהדרך. לפיכך כל תל הקרוב לעיר טפי מנ' אמה. או שקרוב להדרך טפי מנ' אמה. ואפי' יש שם כמה תילין ס"ל לר"מ דחיישינן בכולהו שמא קברו שם ואפי' א' מרוחק מהעיר והדרך טפי מחבירו: וישנה ששים שנה דכל שתוך ס' שנה נתהווה התל הזה. אילו היו העיר והדרך קרובים להתל. היה הדבר מפורסם עדיין. אבל כשכבר קודם ס' שנה היה התל. אע"ג שאין ידוע שהיה שם סמוך להתל עיר או דרך. אפ"ה חיישינן שהיו סמוכין להתל ונשכח. ולפיכך אפי' השתא רחוק התל מהעיר ודרך טמא. ונ"ל דגם לר"מ אם יש אדם שזוכר שמשעה שנעשה תל הזה לא היה עיר ודרך קרובים לו. אפי' כבר יש יותר מס' שנה שנתהווה התל גם לר"מ טהור: רבי יהודה אומר קרובה שאין קרובה ממנה נ"ל דגם ר"י מודה שרק התל שהוא תוך נ' אמה טמא. רק דלר"מ כל התילין שתוך נ' אמה טמאין. ולר"י רק היותר קרובה תוך הנ' אמה טמא. אבל הרחוקים ממנה אע"ג שגם הם תוך נ' אמה טהורין דלא שבקה קרוב וקברה ברחוק. מיהו בשניהן חוץ לנ' אמה סמוך. אבל הביה"ק שהוא ג"כ חוץ לנ' אמה רחוק מעיר ודרך טפי מהתל. התל טהור. דמדאין הקברות בסוף הנ' אמה מיד. תו אינ' סמוכין לביה"ק: וישנה שאין אדם זוכרה מתי נעשה התל. לפיכך גם ברחוקים השתא חוץ מנ' חיישינן שקרובים היו ונשכח. אבל כשאדם זוכר מתי נתהווה התל. אפי' כבר הוא יותר מס' שנה משנעשה התל. אמרינן אילו היה עיר ודרך קרובים להתל. היה זוכר אדם גם זאת כמו שזוכר מתי נעשה התל. ונ"ל דלכ"ע דוקא בשסמוך התל מיד חוץ לנ' אמה חיישינן בישנות. אבל בשרחוק התל מאד מהם. גם בישנות לא מחזקינן טומאה לומר שהיו מתחלה קרובים ונשכח. דא"כ נחזיק טומאה בכל גבעה שבא"י שמא קרובים היו לעיר ודרך ונשכח. וכקו' הש"ס: כדרכו כל מלה ומלה שבבבא זו לדיוקא אחרינא נקטיה. והיינו משום דבמסקנא במשנתינו נקט התנא ג' דינין. א' דמותר ליטול המת משם. ב' דצריך ליטול עמו עפר תבוסה שתחתיו. ג' דבמצא ג' צריך לבדוק משם ולהלן אחר קברי מערות סביבו להכי נקט מקמי הכי כל הני מלות לדיוקא. המוצא פרט למצוי. כלומר הא דאמרינן דנוטלו עם תבוסתו. היינו רק במצא זה המת. אבל בקברו שם בכוונה. אע"ג דיש לו תבוסה וגם בשיש שם ג' קברים ידועים ודאי צריך לבדוק כ' אמות להלן. אבל זה שנקבר כאן בכוונה לבלי לפנותו אסור לפנותו משם [עי' תוס' נזיר סה"א ד"ה מצא]. מת פרט להרוג כגון שמצאו מגוייד שעי"ז ניכר שהוא הרוג. אז אין בו כל הג' דינין. דמותר ליטלו משם. דודאי שלא בכוונה הוטל לשם. וגם אין לו תבוסה מדחסר קצת ממנו. דהיינו דמו. וגם אם מצא ג' מגויידין א"צ לבקש ולחפש עוד כ' אמה אחר קברים אחרים. דאמרינן שלא בכוונה הוטלו כאן ולא היו כאן קברות מעולם. בתחלה [בש"ס נזיר ס"ה א' לא מדייק מהך מלה שום מלתא. אולם מדגרסינן להך מלה במשנתינו וגם במשנה דשלהי נזיר. ומייתי עלה התם עובדא דר' ישבב ור' עקיבא. נראה גם עלה לדייק] דדוקא בשזה המת שמצא השתא לא היו שם עוד קברים סמוך לו. אז אין צריך לבדוק אחר קבר אחר ונוטל זה המת ממקומו עם תבוסתו. אבל אם מצא סביביו עוד ב' קברים אחרים יש חילוק. דדוקא בשלשתן ידועין או שלשתן אינן ידועין אסור ליטלן ותבוסתן אסור. וצריך לבדוק אחר מת עד כ' אמה. אבל כשיש בין הג' א' ידוע וב' שלא היו ידועים. או א' שלא היה ידוע וב' ידועים מותר ליטול כולם ואין להן תבוסה. וא"צ לבדוק אחר מת אחר עד כ' אמה [נמצא שד' חלוקים יש בקבר ידוע או אינו ידוע. (א) מצא קבר א' או ב' שלא היו ידועים מותר לטלן משם ותבוסתן אסור. וא"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. והיינו רישא דקתני מצא וכו'. (ב) ואם היה ידוע שם קבר שנקבר שם בכוונה אסור לטלו ותבוסתו אסור אבל א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וכן הוא הדין בב' קברים ידועים. והיינו דווקא דרישא דקאמר פרט למצוי (ג) ג' קברים שיש מהן שהיו ידועים ויש שאינו ידוע. אין להן לכולן תבוסה [ולרמב"ם פ"ט מטו"מ יש להן תבוסה]. ולכ"ע א"צ לבדוק משם ולהלן כ' אמה. וגרע מאילו היו שם רק ב' קברים ידועים דהוה אמרינן מסתמא נקברו שם בכוונה ואסור לטלן משם וגם תבוסתן אסור. וכ"כ גרע מאילי מצא שם ב' קברים סמוכין שאינן ידועים. דאע"ג דמותר ליטלן משם עכ"פ תבוסתן אסור. אפ"ה הנך ג' קברים שמצא מדיש מהן ידועים ויש מהן שאינן ידועים אמרי' דמסתמא לא נקבר גם א' מהם שם להשאר שם לעולם דא"כ היו הכל ידועים. ולפיכך מותר ליטול כולן וגם תבוסתן מותר. וגם א"צ לבדוק משם ולהלן. ואפשר דהלמ"מ כך הוא [ועי' תוס' נזיר סה"א ד"ה אחד]. וכל זה דייקינן ממלת בתחלה דנקט תנא. (ד) ג' קברים ידועים או שמצא ג' קברים שאינן ידועין אסור לטלן ממקומן ואם ניטלו תבוסתן אסור וגם צריך בדיקה משם ולהלן כ' אמה. והיינו סיפא דמשנתינו. דקתני מצא ג' אם יש וכו'. וכמו שפי' ר"ע הדין בסוגיא דנזיר הנ"ל]. מושכב פרט למצא המת בתמונת יושב. כדרכו פרט למצא המת ראשו שוכב בין ברכיו. דבמצאו בחד מהנך גוונא מוכח שמת עובד כוכבים הוא. שאז אפי' נקבר שם להשאר שם לעולם. מותר לטלו משם. ולהר"ש והר"ב גם תבוסה אין לו. ולהרמב"ם [פ"ט מטו"מ] יש לו תבוסה. מיהו בכה"ג לכ"ע אם מצא רק א' מהג' מונח כך. וכ"ש כשכל הג' מונחים כך א"צ לבדוק משם ולהלן הכ' אמה: נוטלו ואת תבוסתו תבוסה לשון עירוב הוא. ור"ל לכשירצה מותר לפנות משם המת והעפר התחוח שתחתיו שאפשר שהתבוסס והתערב שם דם או נצל מהמת [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' כ"ה דלאו משום טומאה צריך לפנות התבוסה. תדע דא"כ למה נפלים והרוגים ועובד כוכבים אין להן תבוסה והרי כולן יש בהן טומאת שאר מתים אלא משום כבוד המת נגעו בו] ונוטל עוד קרקע בתולה שתחת התחוח בעומק ג' אצבעות. ומפנה הכל למקום אחר. ואח"כ מותר להביא לשם טהרות ואינו חושש שמא עוד מת אחר קבור שם: מצא שלשה וכל השלשה מונחים בשורה א' ארכו של זה בצד ארכו של זה. כזה* או אפי' בב' שורו' באופן שיש לומר שהיו כולן קבורי' במערה א' כזה * או כזה * או אפי' בג' שורות כזה * שבכל ג' האופנים י"ל שבמקום נקודת א' היה חלול המערה והג' המתים שנמצאו היו קבורים בכתלי המערה: ועד שמנה ר"ל אם בין קבר ראשון לקבר ג' שמצאן. דהיינו שמהנקודה הראשונה של מת שבקצה א' של הג' מתים. שהנקודה הוא לצד חוץ. עד הנקודה הראשונה של המת שבקצה האחר. שהנקודה היא לצד פנים של השורה. נמצא שבין ב' הנקודות קבורים רק ב' מתים. ובין ב' הנקודות יש לא פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. דפחות מד' אמות א"א. דא"כ לא יהיה הקבר האמצעי שרחבו אמה. מרוחק מכל קבר שבצדו כרוחב אמה. דכך היה דרכם להניח עובי אמה בין קבר לקבר [כב"ב ד"ו מ"ח]: כמלא מטה וקובריה הר"ש והר"ב כתבו דל"ג הכא כמלא מטה וקובריה. רק בב"ב [שם] בשיעור רוחב חצר הקברות. וכ"כ התוס' [נזיר שם]. ול"מ היה נ"ל דעל כרחך צריך לגרום גם הכא כן. דאל"כ הוה ס"ד דגם במונחים הג' מתים בשורה א' במרחק ח' אמות נמי חיישינן שהיו מונחים במערה א'. והרי זה אי אפשר. שהרי אורך המערה אינה רק ו' אמות על רוחב ד' אמות. להכי שפיר צריך לומר נמי כמלא מטה וקובריה. ור"ל דמדת ד' וח' אמה שאמרנו היינו כהחזקת מטה וקובריה. כשקוברים הג' מתים בכותל א' או בב' או ג' כותלים. וכשיש מהתחלת קבר הראשון עד קבר השלישי ח' אמות. ונחזיק שכולן היו קבורים במערה אחת. זה א"א רק כשהג' מתים קבורים בב' כותלי מערה שארכה ו' אמות ורחבה ד' אמות. והוא שיעור החזקת מטה וקובריה. כיצד דהרי אורך הארון שמונח על המטה. הוא ד' אמות כאורך הכוך [כתוס' יומא ל"א א' ד"ה אמה] והרי ב' בני אדם צריכין לישא המטה [כדמוכח בגיטין נ"ו א' בארונו של ר' יוחנן בן זכאי]. ואם לישיבת אדם צריך רוחב אמה [כסוכה ד"ו ב'] מכ"ש שצריך אמה לכל אדם כשהולך ונושא המטה. מדצריך ההולך רוחב רב טפי מלהיושב. וא"כ צריך לב' נושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה שוב ב' אמות באורך דהו"ל יחד עם אורך המטה ו' אמות. ולפיכך צריך שיהיה אורך ורוחב המערה ו' על ד' אמות כפי אורך ורוחב המטה וב' נושאיה. ומה"ט נמי סגי לרוחב המערה ד' אמות. דהיינו כאורך הארון. ואין צריך עוד ב' אמות יתירים לנושאי המטה כשיתהפכו אורך המטה לרוחב המערה וכדאמרן. משום דאז כשיהפכו המטה ארכה לרוחב המערה. אז אין נושאי המטה עומדים לראשה ולרגלה כמו שעשאו כשהכניסו המטה להמערה. אלא סבבו וחזרו ועמדו מזה א' ומזה א' בב' צדדי הארון כדי שלא יעכב גופם בהרצת הארון לתוך הכוך: הרי זו שכונת קברות ר"ל אז חיישינן שיש שם שכונה שמיוחדת לקברות. והרי כל מת שיחדו לו קברו אסור לפנותו מקברו. וגם לענין טומאה חיישינן דמדמיוחד המקום לקברות שמא יש שם עוד קברים אחרים. לפיכך אסור להכנים טהרות שם בכל הבקעה עד שיבדוק וכדמסיק. מיהו דוקא כשמצאן קבורים שם בא' מד' אופנים הנ"ל [סי' ל"ה] דאז אפשר שהיו כל הג' קבורין בכוכי מערה אחת וכדבעינן למימר לקמן. היאך אפשר בכל אופן ואופן מד' אופנים הנ"ל. ומשו"ה מדהיו רגילין לעשות מערה נגד מערה אחרת. וחצר ביניהן. לפיכך חיישינן שפיר לבדוק כשיעור אורך ב' המערות והחצר שביניהן. הא אם היו כל הג' קברים ראשו של זה נגד רגליו של זה כתמונה זו * או שראשו של א' מהן מונח נגד צלעות של חבירו כזה * אמרינן בתוספתא [פט"ז דאהלות הובאה בנזיר ד' ס"ה א'] דאע"ג דאסור לפנותן דמצאן ג' קבורים יחד ודאי בכוונה קברן שם. ואפ"ה א"צ לבדוק כל סביבותיהן. מדא"א שיהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה א'. ורק כשקבורים בא' מד' אופנים הנ"ל אפשר להסתפק שקבורין כאן במערה ומסתבר שהיה גם מערה אחרת כנגדה. וחצר בינתיים. וברוב הימים נתמלא הכל עפר. להכי צריך נבדוק כשיעור הזה. והא דמצרכינן שיהיו כל הג' קבורים תוך מרחק שאינו פחות מד' אמות ולא יותר מח' אמות. ה"ט משום דכשקבורים במרחק כזה אז יש לחוש שהיו כל הג' קבורים בג' כוכי מערה אחת. דכך היה דרכן. עושין חפירה ו' על ו' אמה עמוקה קצת [ועי' תוס' ב"ב דק"א א' ועי' לעיל פט"ו סי' ה'] וחפירה זו נקראת חצר הקברות משום דמן החצר הזה נכנסין לב' המערות שבב' כותלי החפירה. מערה מול מערה. ואורך כל מערה ו' אמות ברוחב ד' אמות. ובכל ג' כותלי המערה סביב. היו כוכין לקבור בתוכן המתים והכוך הוא כמין ארגז שובבע בל"א. שבכל כוך מניחין מת א'. ואורך כל כוך ד' אמות. לתוך עומק הקרקע שבכותל המערה. ורוחב כל כוך אמה. ורומו ז' טפחים [כב"ב כ"ו מ"ח]. ובין כל כוך וכוך עובי אדמה אמה. והוא היה הכותל שבין כוך לכוך. אמנם מפני שהמערה ארכה ו' אמות. להכי א"א לעשות בכל כותל ארוך של המערה. יותר מג' כוכין. דהרי כל כוך רחבה אמה. וכל רווח שבין כל כוך וכוך ג"כ רחבו אמה. א"כ צריך לג' כוכין וב' רווחין שביניהן מרחק ה' אמות. ואמה היתירה שבאורך המערה. הניחו חצי אמה בזוית הא' וחצי אמה בזוית האחר של הכותל הארוך בקצוות כותל המערה מזה ומזה. וכ"כ מדהיה מדת רחבה של מערה רק ד' אמות. לפיכך א"א לעשות בכותל שברוחב המערה. שהיא ממול הפתח רק ב' קברים. דהיינו ב' אמות לב' כוכין. ואמה א' לכותל שבין ב' הכוכין. והאמה הרביעית יהיה חצי אמה ממנה בזוית א' והחצי האמה השניה בזוית השני. כאשר נראה בהציור שלפנינו.* נמצא בסוגיין. אם נוכל לחשוב שהג' קברים שמצא הן מקברי מערה א' א"א שיהא מרחק מתחלת קבר א' שמצא מקצה הא'. עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה השני. פחות מד' אמות. או יותר מח' אמות. כיצד למשל אם מצא ג' הקברים בשורה א'. א"כ כיון שאין ג' קברים בשורה א' רק בכותל הארוך של המערה. ולפיכך ע"י מנהג של אותו מקום יוודע ג"כ לאיזה צד היה פנימית המערה. דהיינו לפי מנהגם אם לקבור הראש או הרגל לצד פנימית המערה. וא"כ אם למשל מצא ג' קברי א ב ג או ג' קברי ו ז ח יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ג ד' אמות. וכן מתחלת קבר ו עד תחלת קבר ח ד' אמות. ואם מצא ב' קברים א ד וביניהן היה אמצעי א' מקברי ב ג יהי' מתחלת קבר א עד תחלת קבר ד ו' אמות. ואם מצא ב' קברים א ה והקבר האמצעי שביניהן היה מקברי ב ג ד יהיה מתחלת קבר א עד תחלת קבר ה ח' אמות. וכן בכל אופנים שימצא הג' קברים. אי אפשר שיחוש שהן ג' הנקברים במערה אחת רק בשמצא מתחלת קבר הראשון שבקצה אחד עד תחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. במרחק שהוא לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות. וצא וחשוב. ותראה בירור הדברים בהצורה שלפניך. ואפי' ימצא הקבר השלישי בהכותל הארוך השני של המערה. יהיה באיזה אופן שיהיה המרחק שמתחלת קבר א' שבקצה זה. לתחלת קבר השלישי שמצא בקצה האחר. רק א' ממספרי האמות שזכרנו. כיצד . למשל אם מצא הג' קברים ב א ח הרי אפי' תמדוד מתחלת קבר ב שבקצה א' עד סוף קבר א . יהיה רק ג' אמות ועוד ד' אמות של רוחב המערה. דהיינו מסוף קבר א עד תחלת קבר ח שבכותל השני. לא יהיה המרחק יותר מז' אמות. וכ"ש אם נשער המרחק שמתחלת קבר ב לתחלת קבר ח לפי מרחק אלכסונן זמ"ז לא יהיה הרחקם זמ"ז רק חמשה אמות שלמין [וכמו שנבאר להלן]. וכן הוא ג"כ ממש. אם יהיה ג' הקברים א ח ז או ב ז ה ג"כ יהיה המרחק שבין ב' קברי הקצוות כמו שאמרנו בשמצא ג' קברים ב א ח. ואפי' יהיה הקבר הא' שמצא בקצה הא' קבר א . והקבר שמצא בקצה השני היה קבר ו והקבר שבאמצע שניהן היה א' מקברי ב ג ד ה או מקברי ז ח אפ"ה לא יהיה מתחלת קבר א לסוף קבר ו רק קצת יותר מז' אמות. דהיינו כמדת אלכסון של רבוע שהוא ד' על ה' אמות כאשר תראה בהציור שלפנינו ובנקודות שבאלכסון. ונתברר בזה בס"ד. כל זויותיה של משנתינו. שאין לך בכל קברי המערה ג' קברים שאפשר שימצאם. ויהיו ב' הקברים שבב' הקצוות רחוקים זה מזה פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ולהכי דוקא במרוחקים ב' הקברים. שבב' הקצוות זמ"ז כשיעור הזה. שפיר מספקינן שמא היו כולן קבורים במערה אחת ולהכי שפיר צריך לחפש גם למקום שנשער שהיו שם חצר והמערה האחרת שנגד מערה זו שמצאה: בודק ממנו נ"ל דמלת מ מ נו. היינו מהתחלת המקום שמצא שם הג' מתים קאי. אבל מקום המתים וגם הרווח שבין אחד לחבירו. הכל בכלל הכ' אמה. דכולן צריך לבדוק. והיינו משום דמצא בין ב' קברים החיצונים רווח ד' או ח' אמות. חיישינן שכל הג' מתים שמצא היו קבורין כאן במערה. משום שכך הוא שיעור רווח האפשרי שבין כוכי המערה. ולפיכך חיישינן עוד שמערה זו היתה פתוחה לחצר. והחצר היה פתוח שוב למערה אחרת מול מערה ראשונה שמצא. דהו"ל בין הכל כ' אמות. דהיינו ו' אמה לאורך כל מערה. ועוד ו' אמות לאורך החצר שבין ב' המערות. דהו"ל יחד י"ח אמות. ועוד ב' אמות צריך לבדוק להלן. דחיישינן שמא ג' המתים שימצא יהיו ב ג ד נמצא שהן קבורין באלכסון. נמצא שחפר בצפון רק ג' אמות וחצי ובמערב חפר א' אמה וחצי. שהן יחד ה' אמות. והוא יטעה לחשוב שהן קבורין בקו שוה בכותל הארוך של המערה. ולפיכך יניח חצי אמה מקבר ב לצד מזרח לזוית המערה. משום שיחשוב שאחר חצי אמה זו שם הוא סוף המערה שארכה ו' אמות. ויבדוק בטעותו רק עוד י"ב אמות דהיינו כפי שיעור אורך החצר והמערה שלאחריו. והרי באמת לא בדק בארכה של מערה רק ד' אמות. דהיינו בצירוף אותו חצי אמה שהניח בטעותו לזוית. והוא צריך לבדוק עוד באמת י"ד אמות. דהיינו ב' אמות לכותל הארוך של מערה זו. שמצא בתוכה הג' מתים. ועוד י"ב אמות לאורך החצר והמערה האחרת. להכי משום לא פלוג גזרו שלעולם יבדוק כ' אמה. ואת"ל א"כ גם במערה שלבסוף ניחוש שמא יבדוק אותה בעיקום אלכסון ולא יבדוק כלל אורך המערה השניה. י"ל דוקא מערה ראשונה חיישינן שינכה מהכ' אמה מדת אלכסון משום דלפעמים מוצא אותן קבורים קצת בעיקום וכמו דאמרן. אבל מערה שניה למה יבדוק בחפירתו באלכסון. והרי יכול לכוון יפה לבדוק ולחפור בקו שוה מקצה הג' מתים שמצא ולהלאה. אמנם אופן הבדיקה כך הוא. במקום שמשער שהיה שם אמצעית המערה שם ודאי א"צ לבדוק כלל. דהרי אין קוברין באמצע המערה [וכן כ' ג"כ הרשב"ם בסוף הסוגיא שם]. ורק במקום שמשער שהיה שם ג' כותלי המערה שם צריך לבדוק סביב כי שם יש לחוש לכוכין. אבל בדיקת ג' הכותלים שאמרנו. אין כולן עולין לו לחשבון הכ' אמות שצריך לבדוק. אלא רק אותו מקום שקבורין שם הג' מתים. עם ב' הרווחים שבין הקברים. אותו מקום לבד עולה לו בחשבון העשרים אמות. ולכן אם מצא השלשה מתים קבורין בשורה א' כזה וראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום ואין מתחלת הקבר שבקצה לתחלת הקבר שבקצה האחר לא יותר מד' אמות. א"כ על כרחך שג' קברי' הללו שמצא הן הנה הג' קברים שבכותל הארוך של מערה שארכה ו' אמות. והרי מקום ג' הקברים שמצא. עם הב' רווחים שבין הג' קברים. הוא ה' אמות. וישער עוד שהיה חצי אמה בקרן זוית למזרח. וחצי אמה בקרן זוית למערב. דהו"ל יחד ו' אמות כפי אורך המערה. ולכן בודק מלבד המערה שמצא בה הג' מתים אלו. עוד י"ד אמות וחצי למזרח. וי"ד אמות וחצי למערב דהו"ל עם הה' אמות של מקום ג' המתים שמצא. ועם החצי אמה של זוית האחר. כ' אמה לכאן. וכ' אמה לכאן. דדלמא לכאן או לכאן היה החצר והמערה שניה שממול מערה זו שמצא בה הג' מתים. ואותן י"ד אמות וחצי שצריך לבדוק. בודקן בסירוגין. דהיינו בודק אמה על אמה ומניח אמה על אמה. דאין לחוש שמא לא יבדוק במקום הקברים רק בהרווח שבין קבר לקבר. ולהכי לא ימצא שם עצמות. ליתא. דחדא כיון שאין בין קבר לקבר רק אמה מצומצמת. לפיכך אפי' יהי' חפירת בדיקתו בהרווח שבין קבר לקבר. אפ"ה אם היה קבר סמוך למקום בדיקתו היה מרגיש בדבר והיה רואה קצת מהעצמות במקום חפירתו. מיהו גם בל"ז אין לחוש חשש זה. דהרי לפי הג' מתים שמצא יודע יפה היכן היתה מערה זו. א"כ יוכל לשער נמי יפה היכן המקום הראוי לכוכין של מערה האחרת. מיהו לרשב"ם בסוגיא דב"ב הנ"ל. צריך לבדוק עוד כ' אמה. ברחוק ד' אמות לצד דרום. וברחוק ד' אמות לצד צפון מג' קברים שמצא. דהיינו במקום שמשער שהיה שם הכותל הארוך השני של המערות. שממול כותל זה שמצא בה הג' מתים. ואעפ"כ גם להרשב"ם אם יודע שנוהגין להניח רגלי המתים או ראשי המתים לצד פנימית המערה. א"צ לבדוק כלל אחר כותל השני שמחוץ להמקום שיודע שהיה שם פנימית המערה. למשל בציור הנ"ל. אם ידע שבמקום ההוא נוהגין לקבור הרגלים של מתים מול פנימית המערה. והוא מצא רגלי הג' מתים כולן פונים לצד דרום. בודק אחר הכותל השני רק לצד דרום. דהיינו שבודק ה' אמות ממזרח למערב מול הג' מתים שמצא. ורחוק מהן ד' אמות לדרום. דהיינו כפי רוחב המערה שמשער שהיתה שם. ובודק עוד מקצה הה' אמות ההם עוד י"ד אמות וחצי למזרח וי"ד אמות וחצי למערב. דהו"ל יחד עם הה' אמות שבדק מול הג' מתים. שמצא בדיקה ארוכה ל"ד אמות ממזרח למערב. והיינו משום דמסופק אם למזרח או למערב היה החצר והמערה השניה. ואם אינו יודע מנהג המקום. אם קוברים ראשי או רגלי המתים מול פנימית המערה. אז צריך לבדוק ברחוק ד' אמות מהמתים לדרום ולצפון. ל"ד אמות לצפון ול"ד אמות לדרום. דאולי לכאן או לכאן היה פנימית המערה. ופשוט דלדעת רשב"ם זה. כמו שהצריך רבינו שיבדוק במקום שמשער שהיו שם כותלי המערות שהן ממול כותל זה שמצא שם המתים כמו כן צריך נמי לבדוק במקום שמשער שהיו שם הכותלים של רוחב כל מערה ומערה. שהרי גם בהן אפשר שיש שם ב' כוכין בכל כותל וכותל כפי שרגילין לעשות כך וכדאמרן. אמנם מדאין רמז לכל זה בש"ס וגם הרמב"ם והראב"ד לא הזכירו מבדיקת הכ' אמה שבכותל השני. ולא מבדיקת הכותלים שמשער שהיו שם לרוחב המערה. לפיכך מדברי כולן נלמד. שבאמת א"צ לבדוק אלא לאורך כ' אמה שמצא בה הג' מתים. אבל אחר שאר כותלים א"צ לבדוק כלל. והיינו משום שלא הוחזק שם טומאה. איכא ס"ס שמא לא היה כאן מערה מעולם. ואת"ל שהיה כאן מערה. שמא לא קברו בשורה ההיא שום מת. ומלבד דפשטותא דש"ס ורמב"ם הכי משמע. ג"כ יש ראיה לזה. דאי נימא שצריך לבדוק הכותלים שלרוחב המערה דהיינו בקצה הכ' אמה של מזרח וגם בקצה הכ' אמה של מערב. א"כ יהיה צריך בדיקה יותר מאורך כ' אמה. דהרי הכוכין שבכותלי רוחב המערה. הם חוץ להכ' אמה. והיכי קאמר הש"ס הכא דבודק רק כ' אמה. אע"כ דאחר כותלי רוחב המערה א"צ לבדוק. מדיש בהן ס"ס וכדאמרן. א"כ גם בכותלים הארוכים של המערות שכנגד כותל זה שמצא בה הג' מתים ג"כ א"צ לבדוק מדאית גם בהו ס"ס. אולם אם הג' מתים שמצא מונחים בב' שורות כזה ? ששנים מהן ראשיהן ורגליהן בין צפון לדרום. והשלישי שבשורה האחרת. ראשו ורגליו בין מזרח למערב [או איפכא] אז א"צ לבדוק כלל לצד מערב להלן מקבר המערבי. דהרי ע"י שמצאן בב' שורות אלו ניכר היטב שפנימית המערה במקום נקודת א היתה. אבל עכ"פ עדיין יש להסתפק אם המקום שמצא שם הב' קברים בשורה א' בכותל צפון שם היה כותל האמצעי של המערה דהיינו כותל של רוחב המערה. וא"כ הרי מדרגילין להניח בכותל זה חצי אמה לזוית מב' הקברים למערב ועוד חצי אמה לזוית מב' הקברים לצד מזרח. לפיכך צריך לבדוק כ' אמה מזוית ב לצד דרום. או שהמקום שמצא קבור המת האחד. שם היה כותל של רוחב המערה. נמצא שצריך לבדוק הכ' אמה מזוית ב מול צד מזרח להכי בכה"ג משום ספק צריך לבדוק מנקודת ב כ' אמה לצד דרום. וכ' אמה למול מזרח. וכמרושם בצורה שלפנינו בנקודות מאות ב ולדרום. ומאות ב ולמזרח. והן הן סימן למקום הבדיקה לכאן ולכאן. ולרשב"ם הנ"ל דס"ל דבכל מקום שחושש למערה. צריך לבדוק ב' כותליה הארוכים. א"כ באופן הנ"ל דלא ידע איזה מב' השורות של קברים שמצא היה של כותל הארוך של המערה. להכי מודד מזוית ב ד' אמות לצד דרום דהיינו כפי שיעור רוחב המערה. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ג יבדוק מנקודת ג שוב כ' אמה להלן לצד מזרח. והיינו מחשש שמא אותן ב' מתים שקבורים בצד צפון. הם היו קבורים בכותל הארוך של המערה. ושוב ימדוד ד' אמות מנקודת ב לצד מזרח. וכשיכלו הד' אמות בנקודת ד יבדוק שוב מנקודת ד ולהלן לצד דרום כ' אמות. וזה מחשש שמא המת האחד שמצאו בצד מערב. הוא היה קבור בכותל הארוך של המערה. ונמצא שצריך נמי לבדוק אחר הכותל האחר שממול הכותל הארוך שמצא בה המת. אמנם אם השלשה הקברים נמצאו בשלש רוחות כזה* שקבר א' בצפון וקבר א' בדרום. והקבר. השלישי במערב מכוון בין הרווח שבין הקבר הצפוני להדרומי. אז א"צ לבדוק רק מן הזוית של צפונית מערבית כ' אמה לצד מזרח. ועוד כ' אמה מהזוית של דרומית מערבית ג"כ למזרח. דהרי ניכר יפה שהקבר האמצעי שבמערב. הוא היה הקבר שבכותל האמצעי של המערה. ועל כרחך דבכה"ג מיירי נמי שהיה הרווח שבין הקבר שבצפון לבין הקבר שבדרום רק ד' אמות. דהיינו כפי רוחב כל מערה. מיהו הכא לכ"ע צריך לבדוק ב' פעמים כ' אמה. א' בצד צפון למזרח. וא' בצד דרום למזרח. דאפי' דלא כרשב"ם הנ"ל דמצריך תמיד לבדוק ב' כותלים. בכה"ג כ"ע מודו דצריך לבדוק אחר ב' כותלים שבמערה. משום דאתחזיק טובא בב' כותלים. מדמצא בכל א' מת א' מהג' מתים. והי מינייהו נפקי'. אבל בשאר הרוחות א"צ לבדוק כלל. דהרי יודע יפה היכן הוא תוכה של מערה. ואולם מסתפקנא בבדיקת כותלי החצר שבין ב' המערות. מי נימא דג"כ צריך לבדוק בכותלי החצר נגד כותלי המערה שיבדוק. דאף שאין עושין כוכין בחצר. עכ"פ כיון דהוחזק אותו צד בטומאה ע"י ג' מתים שמצא. להכי חיישינן שבאותו מקום שמשער שהיה שם החצר. שם היה מערה. וכדחיישינן לקמן במשנה [סי' מ'] במצא מת יחידי באמצע מדידתו. דבודק משם ולהלן כ' אמה כאילו שם התחלת מערה אף דאילו שם התחלת מערה על כרחך שג' המתים שמצא בתחלה לא במערה היו קבורים. ה"נ נימא דהג' מתים לא היו קבורים במערה אלא החצר היה מערה. או דלמא דהכא שאני כיון דכל עיקר החזקת טומאה באותו צד. הוא רק מדמצא שם ג' מתים ולא מצא עוד מת אחר באמצע מדידתו. ולהכי רגלים לדבר. לפיכך רגלים לדבר שהג' מתים שמצא במערה היו קבורים. והרי כיון ששם מערה. כאן חצר היה ולמה יבדוק בחצר שאין קוברין בתוכו. א"כ התם מדמצא קבר באמצע מדידתו איתרע חזקת מערה דמעיקרא ושפיר חיישינן שמכאן התחיל מערה. אבל הכא דלא איתרע חזקת מערה דמעיקרא. למה ניחוש בחצר למערה שאין רגלים לדבר לומר כן ומ"ש מלעיל [פט"ו מ"ח]. וכן מוכח קצת בסוגיא דב"ב הנ"ל למאי דמסיק דלעולם מתניתין רבנן דס"ל כל מערה ומערה וחצר כל א' וא' ארכו ו' אמה. ואפ"ה מצרכינן במשנתינו בדיקת כ' אמה. מדחיישינן שיבדוק מערה הראשונה באלכסון ויתרבה עי"ז מדידתו ב' אמות. ומקשינן תו מדהא באלכסונה אידך נמי באלכסונה. עשרין ותרתין הויין. א"כ מדלא מקשה הש"ס גם מחצר דדלמא גם בחצר יבדוק באלכסון. ועשרין וארבע הויין ש"מ לכאורה דהחצר באמת א"צ לבדקו כלל בכותליו משום דאין קוברין בתוכו. והא דקאמרינן במשנה דלקמן בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום הראוי לבדיקה. דהיינו במקום שמשער שהיו שם המערות. אולם כל רבותינו עצרו במילין בזה ולא פירשו לנו. ומסתימת דבריהן משמע דבגזרת עירין פתגמא דגם כותלי החצר צריך בדיקה. ולא לבד מטעמא דאמרן. רק גם מדלא גרע משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. משום יאוש בעלים נגעו בה [כמ"ק דה"ב]. ועכ"פ צ"ל דכותלי חצר גרע מתוכה של מערה דלכ"ע אין צריך בדיקה. וכמש"ל. דה"ט דאפי' אם נתדלדל אבר ממת שהביאוהו מרחוק כיון שכבר הגיעו למערה היו מניחין האבר ההוא בכוך. ולא באמצעה של מערה. [ואפול מלוא קומתי ארצה ואשתחוה לפני ד' צורי וגואלי. מלוא כל הארץ כבודו. כי רק הוא היה עמי בכל הדרך אשר הלכתי. ורק בחסדו יתברך מלמד ידי לקרב בבירור הלכה זו העמומה. ומי ומה אתי מאומה. ושכלי כשבולת שדופת קדים וצנומה. ולכן תהלת ד' ידבר פי. לשוכן רומה. האומר לגומא קומה. ועל דל שפתי תהלתו משא דומה]: ולהלן עשרים אמה דאולי זה המת בתחלת מערה אחרת נקבר: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה ר"ל אף שלא מצא רק א' אפ"ה צריך לבדוק מכאן ולהלן שוב כ' אמה. מדחיישינן שזה נקבר בסוף מערה אחרת. ולהכי יש לו לבדוק עוד כל אורך מערה. ואח"כ חצר שפתוח לה. ועוד מערה אחרת שפתוחה לחצר שבין ב' המערות דהיינו שוב כ' אמה ממקום שמצא זה המת החדש. וה"ט משום דרגלים לדבר שיש בסביבה זו מערות רבות. מדמצא כאן כבר ג' מתים בתחלה ואם גם הם לא נקברו במערה. אולי נקברו סמוך למערה: נטלו ואת תבוסתו לכאורה ק' דזו משנה שא"צ. דכבר תנינן הכי ברישא. המוצא מת מושכב בתחל' נוטלו ואת תבוסתו. ונ"ל דה"ק שאילו בתחל' מצאו לזה המת שמצא בסוף הכ' אמה. היה נוטלו ואת תבוסתו. אע"ג שאח"כ היה מוצא הג' מתים שמצא השתא תחלה. אפ"ה לא היה צריך להחזיר זה המת למקומו. דעילא מצאו וטיהרו א"י [כנזיר ס"ה ב']. אפ"ה השתא שמתחלה מצא הג' מתים. ואח"כ מצא זה המת היחידי בסוף הכ' אמה. קנה מקימו ואסור לפנותו: הבודק הכ' אמה שאמרנו: בודק אמה על אמה שהרי כל בדיקתו הוא בכותל הארוך של המערה דהיינו לרוחב הכוכין. לכן בודק רק האמה שמשער שם שהיה שם רוחב הכוך. כי כל כוך היה רחבו אמה [כב"ב פ"ו מ"ח] ומניח האמה שמשער שהיה שם שיעור עובי האדמה שבין כוך לכוך כמבואר שם במשנה. ונ"ל עוד דשפיר גרסינן אמה על אמה [ודלא כרב"א דגריס רק בודק אמה] דהיינו אמה לרוחב הכוך על אמה לאורך הכוך. וה"ט משום דאורך הארון היה ארכו ד' אמות. צא מהם חצי אמה לכותל הארון למראשותיו וחצי אמה לכותל הארון למרגלותיו והוא עובי דפי הארון [כמו שהוכיחו רבעתו"ס יומא לא"א ד"ה אמה] ועוד משום שיש מת שהיה קצר קומתו. ולפיכך כשלפעמים יחפור הבודק רק בשפת הכוך לא ימצא בבדיקתו כלום. אבל כשיחפור אמה על אמה. ודאי אם יהיה בהכוך מת קבור ימצאנו. דאין לך מת קצר מקומת אדם בינוני אמה. רק במלתא דלא שכיחי ולא גזרו בה רבנן. [והא דלא חששו שמא קברו בהכוך ילד שקצר בקומתו הרבה מאדם בינוני משמע שלא היו רגילין לקבור ילדים בכוך שבמערה. אלא רק אנשים גדולים בשנים קברו שם]. או לבתולה ר"ל כל אמה על אמה שיבדוק צריך להעמיק עד הסלע שימצא. ואם לא ימצא סלע צריך לבדוק עד הבתולה. והוא קרקע שניכר בה שלא נחפר שם מעולם. וכגון שאין שם עפר תחוח. או שימצא שם מים [תוספתא פט"ז]: המוציא את העפר ממקום טומאה ממקום שחופר ובודק. ולא שצריך להוציא העפר ממקום שבודק. דוכי מה עסק יש לפנוי הזה. הרי אם קודם שגמר בדיקתו. ממ"נ אם ימצא בבדיקתו מת. הרי יהיה כל הקרקע שסביב למקום הנחפר הכל טמא. ולמה יוציא העפר שחפר. ואם לא ימצא מת הרי יהיה הכל טהור. חוץ מג' הקברים שמצא. שעפרן ודאי טמא בכל גוונא. אלא ר"ל אם רוצה להוציא העפר שחפר בבדיקתו לשום טעם. ועדיין לא גמר בדיקתו ואינו יודע שמא ימצא אח"כ להלן מת. ותהיה העפר טמא למפרע. וגם הא דקאמר ממקום הטומאה. הוא לאו דוקא שכבר הוא טמא. דא"כ היאך היה רשאי המפנה לאכול בדמע אחר שפינה. הרי העפר מטמא במגע ובמשא ככל שדה שנאבד בה קבר [כפי"ח מ"ג]. אלא ר"ל ממקום שיש לחוש בו לטומאה. דשמא אח"כ ימצא מת בבדיקתו כשיגמור לחפור: אוכל בדמעו ר"ל מותר גם בשעה שמפנה העפר. לאכול תרומה המעורבת בחולין [דכל חולין שמעורב בתרומה נקרא בלשון חכמים דמוע כמו נזיד הדמע [טהרות פ"ב מ"ג] והמטמא והמדמע והמנסך [גיטין נ"ב ב']. ואע"ג שלא נתבטלה התרומה בק"א. והרי יש לחוש שמא ימצא מת להלן ונמצא שנטמא למפרע הנכנס לתוכה כשדה שנאבד בה קבר. דמטמא באהל. וגם עפרה שנשא כשהוציאו היה מטמא במגע ובמשא [כפי"ח מ"ג] אפ"ה כיון שתרומה שנתערבה ברוב חולין. רק מדרבנן אסור לטמא. דמדאורייתא ברוב' בטלה. וא"כ הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. אף שאפשר שיתברר אח"כ לאיסורא. אם טריחא מלתא [כהפמ"ג ביו"ד בכללי ס"ס]. ולרמב"ם [בפ"ט מטו"מ] אפי' בתרומה בעינא מותר לאכול. דגם תרומה מקרי דמע וכדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר. וצ"ל דה"ט. משום דכל עוד שלא מצא שם מת ספק דרבנן הוא. דמדאורייתא אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א]. ותו דגם ספק ספיקא הוא. שמא לא ימצא עוד מת בבדיקתו. ואת"ל שימצא שמא במקום שנכנס זה המוציא לא היה שם קבר. וגם בהעפר שהוציא שמא לא היה בו עצם כשעורה. מיהו מיירי שהיה המוציא עבד כהן או אשת כהן או בת כהן. דאי כהן עצמו הרי אסור לכנוס לשם. מחשש שיתטמא גופו למפרע. וכן משמע קצת ממשנתינו מדהתיר רק האכילה ולא קאמר שכהן מותר לכנוס לשם. ש"מ דלכנוס אסור. מדמכניס א"ע לספק איסור בשעת כניסתו לשם. מיהו מתוספתא משמע דקודם שמצא הבודק את הקבר תוך הכ' אמה. גם לכהן עצמו אינו אלא זהירות בעלמא מלכנס לשם. מיהו מדקתני בדמעו דייק הגאון רב"א זצוק"ל דדוקא בשהיא כבר שלו מותר לאכלה. ומשום חיי נפש. אבל בשל אחרים אסור. והכל משום סלסול תרומה: המפקח בגל שמסיר גל אבנים או בנין שנפל על אדם. ואינו יודע אם ימצאנו תחתיו חי או נהרג: אינו אוכל בדמעו אף היכא דאיכא נמי התם ס"ס. כגון ספק אם ישנו שם או לא. וספק אם חי או מת [כיומא פ"ה א'] אפ"ה לא דמי למוציא עפר הבדיקה לעיל. דהתם אותו מקום שהעפר שם לא אתחזק בטומאה. דאדרבה באותה שעה שמוציא העפר. כבר נחפר שם ועדיין לא נמצא טומאה. משא"כ מפקח הגל שכיח טפי שימצא הרוגים תחתיו: הגיע לנחל ר"ל נהר קטן. וכ"ש גדול. או לשלולית בב"ק [ס"א א'] אמרינן דלשמואל שלולית הוא עמק שבין ההרים. שכשהגשמים מרובים מתכנסין ונשללים לשם שטף מי הגשמים מן ההרים שסביבות העמק [וא"כ יהיה מלת שלל לשון כינוס. כמו שלל של ביצים. דר"ל המעי של העוף שכל הביצים שנתעבר העוף מהן כנוסים עליו. וכ"כ אמרינן במ"ק [כ"ו ב'] שוללת קריע'. וכ"כ אמרינן [פרה פי"ב מ"ט ועוקצין פ"ב מ"ו] שלל הכובסין. דר"ל שאינן תפורין מהודקין יחד. רק כנוסין זל"ז] ולר' יוחנן שלולית היא חפירה עשויה בידי אדם סמוך לאמת המים. ועושין כן כדי שכשירבו המים בהאמה. לא ישטפו משפתו להשדה. רק ירדו לשם מהאמה [ולפ"ז מלת שלולית לשון חטיפה הוא. שחוטפין המים ממקום גדילתן. לתוך החפירה שבשפת האמה]. וקמ"ל הכא דאף שאין המים תדירין שם. אפ"ה מדמצויין שם ביאת מים לא חיישינן שיקברו שם: או לדרך הרבים דרבים מצויין לילך שם. ומהאי טעמא גם כן אין לחוש שיקברו שם ויגרמו טומאה לרבים: מפסיק ואין צריך לבדוק בעבר השני לתשלום העשרים אמה. וכ"כ במצא סלע מחובר בולט מהקרקע באמצע בדיקתו. אין צריך לבדוק משם ולהלן [רמב"ם פ"ט מטו"מ]. ולא דמי לדלעיל סי' [מ"ה] שכשמגיע לסלע בודק ממנו ולהלן. דהתם שאני. די"ל שאפשר למעלה מהסלע היה הכוך. משא"כ הכא הרי הסלע בולט: שדה שנהרגו בה הרוגים אפי' ישראלים: והכל טהור נ"ל דהאי הכל טהור. לרבויי אתא. דלא לבד מקום שכיבתן טהור. דהרי פינה אותם. והרי הרוגים אין להם תבוסה [כנזיר ס"ה א']. אלא גם שכונה שלהן. דהיינו לבדוק משם ולהלן כ' אמה. ג"כ א"צ. דמדלא הונחו שם מדעת. לא חיישי' שאחר שנהרגו אלו שם יחדו אותו מקום לקברות: המפנה קברו מתוך שדהו כך היה דרכם. בתחלה קברו את המת במהמורות. והיינו חפירה עמוקה ולחה כדי למהר עיכול הבשר. ואח"כ מלקטין העצמות וקוברין אותן במקום נכבד [כירושלמי מ"ק פ"א ה"ה. ונ"ל דעשו כן משום דכל עוד שלא נתעכל הבשר עדיין הדין מתוח על הנפש. כמ"ש המקובלים. ורמז לדבר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל] וקאמר הכא שכשקבר המת תחלה בשדהו. לא על דעת שישאר שם קבור עולמית רק עד כדי שיתעכל הבשר שם כשמפנהו הר"ז מלקט וכו'. ויש ספרים שגורסים בתוך שדהו והיא היא שוה עם הגי' מתוך שדהו. דר"ל שמפנה קבר שהוא בתוך שדהו: מלקט עצם עצם והכל טהור ר"ל ג"כ כלעיל דאין לו תבוסה ושכונה. דאע"ג דהונחו שם ג' מתים מדעת. עכ"פ דעתו היה לחזור ולטלן משם ולהכי לא חיישינן שאח"כ קבר שם מתים אחרים: והכל טהור אע"ג שהונחו שם מדעת. אפ"ה כל נפל או הרוג אין לו תבוסה. וגם שכונה אין להם. לא לבד מדאין קבורים שם מד' ועד ח' אמות וכלעיל וכל כה"ג הרי אפי' בגדולים שמתו כדרכן אין להם שכונה אלא גם בל"ז דדוקא בקבורים בדרך כבוד במערה חיישינן שהיו שם מערות אחרות סביב. אבל אלו שהושלכו לבור. דרך בזיון הוא. ולהכי אין חוששין שסמכו להבור קברים אחרים שיהיה גם להם בזיון שקבורים סמוך למקום בזיון. וקמ"ל בבא זו טפי מרישא. דאע"ג דיחדו להן בור זה להיות קבור שם עולמית. והרי בידים הטילום לשם. אפ"ה אין להם שכונה ותבוסה: יש לו תבוסה נ"ל דברישא מודה ר"ש דאין להן תבוסה. מדלא הונחו לשם מדעת. ופשעו לערוך מלחמה בשדה שאינה של וכדאמרן [בבועז סי' יג]. וגם בסיפא דוקא לענין תבוסה פליג ר"ש. מדהונחו שם מדעת. אבל שכונה גם ר"ש מודה דלית להו ומטעמא דאם
מלכת שלמה
שילולית. פי' הר"ש והרא"ש ז"ל מקום שמי גשמים שוללין שם:
מפסיק. ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה אבל בודק מצד אחר כדמשמע בתוספתא. הר"ש והרא"ש ז"ל:
המפנה קברו. שקברו שם אדעתא לפנותו:
יש לו תבוסה. ואסור לפנותו הרא"ש ז"ל. ומצאתי שנמחקו מלות ר"ש אומר והגיהו ואם התקינו לקבר וכו' וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי ע"כ: