First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כָּל כְּלֵי בַעֲלֵי בָתִּים, שִׁעוּרָן בְּרִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּמַה שֶּׁהֵן. קֻפּוֹת הַגַּנָּנִים, שִׁעוּרָן בַּאֲגֻדּוֹת שֶׁל יָרָק. שֶׁל בַּעֲלֵי בָתִּים, בְּתֶבֶן. שֶׁל בַּלָּנִין, בִּגְבָבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כֻּלָּן בְּרִמּוֹנִים:
ברטנורה
כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. אם ניקבו במוציא רמון, טהורים:ר׳ אליעזר אומר במה שהן. כל הכלים שיעורן כשאין ראויין להשתמש בהן מעין התשמיש שהיו משתמשים בהן תחלה, כגון כלים המיוחדים לתאנים שיעורן במוציא תאנה, והמיוחדים לזיתים שיעורן במוציא זית. ואין הלכה כרבי אליעזר:קופות הגננים. קופות בעלי הגנות שעשויין ליתן בהם ירקות:שיעורן במוציא אגודות ירק. בהא מודה תנא קמא לר׳ אליעזר דאין שיעורן במוציא רמון:בתבן. במוציא תבן:גבבא. תבן דק מעורב בזבל. תרגום לקושש קש (שמות ה׳:י״ב), לגבבא גילא. והבלנים דהיינו בעלי המרחצאות שורפין אותו במרחצאות:כולן ברמונים. בין של בעלי בתים בין של גננים. ואין הלכה כר׳ יהושע:
תוסופות יום טוב
כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים. בעלי בתים חסין על כליהם. הלכך ניקב כמוציא קטנית מצניעו לזיתים. ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים. ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים. אבל של אומן העומד לימכר לא הוי שיעוריה בהכי רש"י פרק ו דברכות דף מא. ובפ"ק דסוכה ד"ו פירש דשל אומן טהור בנקב כל שהוא:
שעורן ברמונים. פי' הר"ב אם נקבו במוציא רמון טהורים אם היו טמאים נטהרו בנקיבה זו ואם הם טהורים אינם מקבלים טומאה. הרמב"ם רפ"ו מה"כ. ודייק הר"ב לכתוב כמוציא רמון אע"ג דרמונים תנן דלא בעינן אלא כמוציא רמון א'. כמ"ש בס"ד לקמן משנה ד:
קופות הגננים. כתב הר"ב ובהא מודה ת"ק כו'. ומסתברא דבשל בלנים נמי מודה. ובדברי ר' יהושע שהזכיר גם כן הר"ב של גננים. וה"ה לשל בלנים. והרמב"ם מפרש דקופות הגננים כו' דברי ת"ק הן. וכן העתיק בחבורו פ"ו מה"כ [הלכה ז]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
שיעורן ברמונים. קאי אכלי בעלי בתים דעץ אבל דכלי חרס שיעורן מפורש למעלה בפ"ג. וכן פירשו תוס' ז"ל בכולהו דוכתי וכן פי' רש"י ז"ל ג"כ בפ' אלו קשרים ותימה שבפ"ק דשבת דף ט"ו פי' הוא ז"ל דנקיבת כלי מתכות ליטהר במוציא רמון גם בפ' במה אשה (שבת דף נ"ט ע"א) פירש דה"ל ככלי עץ שניקב בפחות מוציא רמון והביאו לשונו כך שם תוס' ז"ל ולא חלקו עליו בזה אע"ג דלעיל במכילתין בר"פ י"ד המתחיל כלי מתכות כמה הוא שיעורו יהיב תנא שיעורי אחריני ואפשר לומר דרש"י ז"ל נקט התם גבי כלי מתכות במוציא רמון אע"ג דלא מתניא גבי כלי מתכות משום דהויא מילתא דפסיקא כלומר דאז ודאי כיון שנשבר או ניקב במוציא רמון ודאי שוב אינו יכול לעשות מעין מלאכתו אפי' האלפס ששיעור נקב שלו גדול יותר מכולם דהיינו כדי לקבל קיתונות קטנים כיון שניקב במוציא רמון ודאי ג"כ אינו יכול לקבל קיתונות ונטהר מטומאתו ולקצר נקט רש"י ז"ל הכי וגם לאשמועינן דאין קיתונות גדולות יותר ממוציא רמון א"נ דשיעורין דפירקין דלעיל פי"ד מיירי לענין שעדיין הם חשובים כלי לקבל טומאה מכאן ולהבא ומה שפי' רש"י ז"ל שם הוא לענין ליטהר מטומאתו הראשונה ופליג רש"י ז"ל אהרמב"ם שפי' דהנהו שיעירי בין ליטהר מטומאה ראשונה בין מלקבל טומאה מכאן ולהבא כמו שכתבתי לעיל שם רפי"ד וראשון נראה עיקר לע"ד ועיין במ"ש לעיל רפ"ג. אחרי כן מצאתי שכתב הראב"ד ז"ל בהשגות שם ספי"ד וז"ל ההפרש שבין כלי חרס לכלי שטף לענין קבולי טומאה הוא דבכלי חרס אזלינן למה שהוא מיוחד ובכלי עץ במוציא רמון מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון ולפיכך שנו במשנה כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים כלל לזה השיעור כולן שוין אבל יש שיעורין אחרים שאין כל הכלים שרן בהן שיש לכלי חרס שיעורין קטנים יותר מזה עכ"ל הצריך לעניינינו בשנוי לשונו קצת:
ר' אליעזר אומר במה שהן. ר' אליעזר ביו"ד גרסי'. במה שהן כמו שמפ' והולך הר"ש ז"ל:
כולן ברמונים. בבי"ת גרסי' לה. וכתב הר"ש ז"ל דאתא לאשמועינן דמאן ת"ק ר' יהושע א"נ איכא ביריהו של גננים ושל בלנים דת"ק דוקא דבעלי בתים קאמר ומיהו משמע דר' אליעזר אתא לפלוגי את"ק בכולהו דבכלי בעלי בתים [א"ה לפנינו הגי' בר"ש דבכלי בע"ב הוא. ומפ' בס' א"נ כלו' הקופות נמי בכלל כלי בע"ב הוא ועל כולן אמר ת"ק דשיעורן ברמונים וכפי' קמא דר"י היינו ת"ק אלא דאתא לאשמעינן דמאן ת"ק ר"י עכ"ל:] הר"ש ז"ל:
1.
All [wooden] vessels that belong to householder [become clean if the holes in them are] the size of pomegranates. Rabbi Eliezer says: [the size of the hole depends] on what it is used for. Gardeners’ vegetable baskets [become clean if the holes in them are] the size of bundles of vegetables. Baskets of householders [become clean if the holes in them are] the size of [bundles] of straws. Those of bath-keepers, if bundles of chaff [will drop through]. Rabbi Joshua says: in all these the size is that of pomegranates.משנה ב
הַחֵמֶת, שִׁעוּרָהּ בִּפְקָעִיּוֹת שֶׁל שֶׁתִי. אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת שֶׁל שְׁתִי, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת שֶׁל עֵרֶב, טְמֵאָה. בֵּית קְעָרוֹת שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל קְעָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הַתַּמְחוּיִין, טָמֵא. בֵּית הָרְעִי שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל מַשְׁקִין, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֵּל אֶת הָרְעִי, טָמֵא. רַבָּן גַּמְלִיאֵל מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְקַיְּמִין אוֹתוֹ:
ברטנורה
בפקעיות של שתי. מטוה השתי דק משל ערב. כדמוכח בכתובות בפרק אף על פי (כתובות דף ס״ד). ופקעיות של שתי הן קטנים מפקעיות של ערב. ופירוש פקעיות, גלוממור״י בלע״ז. אי נמי מטאס״י בלע״ז:אע״פ שמקבלת של ערב טמאה. הכי קאמר, ואף על פי שאינה מקבלת של שתי אם מקבלת של ערב טמאה. ששיעורה במוציא ערב, שהוא גדול ממוציא שתי. וכן אע״פ שמקבל את התמחויין טמא, כלומר אע״פ שהנקב גדול שאינה מקבלת את הקערות, אם מקבל את התמחויין שהן גדולים מן הקערות, עדיין מקרי חזי לתשמישו הראשון וטמא:אע״פ שמקבל את הרעי. אע״פ שאינו מקבל את המשקין, אם מקבל את הרעי טמא. בית הראי, כמו בית הרעי. כלי שנפנה בו ויש בו צואה ומי רגלים:מפני שאין מקיימין אותו. גרסינן. ואית דגרסי, מפני שהן מקיימין אותו, ואמלתא דת״ק קאי, דאמר, אם מקבל את הערב ואת התמחויין ואת הרעי טמא, מפני שהן מקיימין ושומרים אותו, כיון דחזי להכי. ואין הלכה כר׳ גמליאל:
תוסופות יום טוב
שעורה בפקעיות של שתי. יש לתמוה למאי נ"מ דהא מסיק שאם מקבל של ערב טמאה. וכן תימה על הרמב"ם שבפ"ז מה"כ העתיק המשנה כלשונה. גם לשון אע"פ אינו מדויק שפיר והר"ש הניח לשון אע"פ בקושיא. אבל מהר"ם כתב וז"ל נ"ל לפרש דכולה הא בבא. מלתא דר"ג היא. וה"פ החמת שעורה לטהר בפקעת של שתי ואם אינה מקבלת [של שתי אע"פ שמקבלת] של ערב טמאה לרבנן. וכן בית קערות שאין מקבל קערות אע"פ שמקבל תמחוין. טמא לרבנן. וכן בית הראי שאין מקבל משקין אע"פ שמקבל רעי טמא לרבנן. אפ"הר"ג מטהר בכולן מפני שאין מקיימי' כו' וכה"ג ר"פ בא סי' העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שא"א ופריך גמ' [נדה דף מח] והרי בא. ומשני. בא לר"מ. אע"פ שא"א לרבנן. וגרם אותן בנו"ן ופליג *)האי בבא אכל כנ"ל עכ"ל. ומיהו התם בפ' בא סימן איכא טעמא דקתני הכי כדאיתא בגמ'. ושם העתקתיה:
של שתי. כתב הר"ב מטוה השתי דק כו' כדמוכח בכתובות. כמ"ש כבר בפרק א משנה ה [ד"ה בחוע] :
טמאה עד שתנקב רובה. הרמב"ם שם [פ"ז מה"כ הלכה ז] :
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
בפקעיות של שתי. נראה דמתני' ר"א בן יעקב היא שסובר שאין דרך להשתמש בה פירות אבל חכמים אומרים שיעורה ברמונים כשיעור כל כלי בעלי בתים עיין בברייתא דמייתי בס"פ ראשית הגז ועוד קאמר ר' אליעזר בן יעקב דכל פקעת בת י' סלעים רביעית המנה הגדול:
בפי' ר"ע ז"ל. כדמוכח בכתובות וכו'. אמר המלקט גם בנדה פ' המפלת:
אע"פ שמקבלת של ערב. זה האע"פ פירושו הואיל ויהיה סדר המשנה כן החמת שיעורה בפקעיות של ערב אע"פ שאינה מקבלת של שתי הואיל ומקבלת של ערב טמאה וכן שיעור כולהו תלתא באבי דבמתני' וכן פירשו הרמב"ם והר"ש ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל והוא מוכרח בכולהו אע"פ דקתני הכא במתני' באע"פ שמקבל את התמחויין ובאע"פ שמקבל את הרעי. ודכוותה אשכחן בברייתא במגלה בפ"ק דף ד' דקתני אע"פ ומפ' התם בגמ' אלא הואיל ואמרו וכו'. ומצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל השי"ן של אע"פ שמקבלת גם השי"ן של אע"פ שמקבל את התמחויין גם השי"ן שלא ע"פ שמקבל את הרעי גם מלת את וגם הה"א המשרתת אתמלת תמחויין. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כל זה:
בפי' ר"ע ז"ל. אית דגרסי מפני שהן מקיימין אותו אמר המלקט לפי גירסא זו צריך לגרוס ג"כ רבן גמליאל אומר מפני שהן וכו' ול"ג מטהר אלא ודאי רשב"ג אתא לפלוגי והמשנה מהופכת וה"פ טמא מפני שהן מקיימין ורשב"ג מטהר. וכן כתב הר' שמשון ז"ל לא יתכן ליישבו לר"ג אלא אדרבנן קאי ע"כ. ועיין במ"ש על משנה זו החכם הר' מנחם עזריה נ"ע בסימן ל"ה:
2.
A skin bottle [becomes clean if the holes in it are of] a size through which warp-stoppers [can fall out]. If a warp-stopper cannot be held in, but it can still hold a woof-stopper it remains unclean. A dish holder that cannot hold dishes but can still hold trays remains unclean. A chamber- pot that cannot hold liquids but can still hold excrements remains unclean. Rabban Gamaliel rules that it is clean since people do not usually keep one that is in such a condition.משנה ג
הַסַּלִּין שֶׁל פַּת, שִׁעוּרָן בְּכִכָּרוֹת שֶׁל פָּת. אֱפִיפְיָרוֹת שֶׁעָשָׂה לָהֶן קָנִים מִלְּמַטָּן לְמַעְלָה לְחִזּוּק, טְהוֹרָה. עָשָׂה לָהּ גַּפַּיִם כָּל שֶׁהֵן, טְמֵאָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בַּגַּפַּיִם, טְהוֹרָה:
ברטנורה
שיעורן בככרות של פת. שיעור שבירתן, במוציא ככרות של פת:אפיפירות. כלי ארוג מקנים או זמורות:שעשה לה קנים מלמטה למעלה. שנפחתו שוליהן והכניס קנים ממטה למעלה להחזיק השולים:גפים. שגיפפה סביב. תרגום ויחבק, וגפיף. פירוש אחר, גפים, שעשה לה אזנים:אם אינה יכולה לינטל בגפים. שכשאוחז בגפים אין הכלי עולה עמו:
תוסופות יום טוב
אפיפריות. לשון הר"ב כלי ארוג מקנים או זמורות. כמין סריגי חלונות [ימתח עליו סריגי הדליות של הגפנים] כמו שביארנו בכלאים [פרק ו משנה ג]. הרמב"ם:
טמאה. אע"פ שכולה [נקובה] כמוציא רמון. הרמב"ם פ"ו מה"כ מהתוספתא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
אפפיירות שעשה להן. גרסי' שהכלי לשון רבים אע"פ שהוא אחד ואית דגרסי שעשה לה. ובערוך הביאו בערך פפייר בלתי אל"ף ופירש שהוא אפפיירות דתנן בפ' ששי דמס' כלאים ר"ל כלי שעושה מאילן ששמו פפייר והוא כמין קופה גדולה העשויה כמעשה מצודה וסבכה שאינה מקבלת תבואה אלא כגון תפוחים ואגסים ורמונים ע"כ. ובלשון ראשון פירש שהוא מין עשב נקרא בלשון ערבי פפייר ובני חצר מות עושין ממנו לבושין כדמוכח בב"ר פרשה ל"ח:
שעשה להן קנים מלמעלה ומלמטה. כך הל' שם ברמב"ם פ' ששי. גם שם הלשון עשה לה גפיים כל שהן אע"פ שכולה נקובה במוציא רמון מקבלת טומאה ע"כ:
גפיים. לפי' שני שפי' ר"ע ז"ל אתי שפיר דלא הוי גפיים כמו גפפו מד' רוחותיו דתנן לעיל בפט"ו סי' ב'. ובתוספתא פרק כר שהפכו משמע נמי דאזני הכלי וגפיים הכל אחד ה"ר שמשון ז"ל:
3.
Bread-baskets [become clean if] the size [of their hole is such] that loaves of bread [would fall through]. Papyrus frames through into which reeds were inserted from the bottom upwards to strengthen them, are clean. If he fixed walls to it, they are susceptible to impurity. Rabbi Shimon says: if it cannot be lifted up by these walls it is clean.משנה ד
הָרִמּוֹנִים שֶׁאָמְרוּ, שְׁלֹשָׁה, אֲחוּזִין זֶה בָזֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּנָפָה וּבִכְבָרָה, כְּדֵי שֶׁיִּטֹּל וִיהַלֵּךְ, וּבְקֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיַּפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו. וּשְׁאָר כָּל הַכֵּלִים שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רִמּוֹנִים, כְּגוֹן הָרֹבַע, וַחֲצִי הָרֹבַע, הַקְּנוֹנִים הַקְּטַנִּים, שִׁעוּרָן בְּרֻבָּן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּזֵיתִים. נִפְרְצוּ, שִׁעוּרָן בְּזֵיתִים. נִגְמְמוּ, שִׁעוּרָן בְּמַה שֶּׁהֵן:
ברטנורה
הרמונים שאמרו. הא דתנן בריש פרקין כל כלי בעלי בתים שיעורן ברמונים, כשיהיו שלשה רמונים אחוזים זה בזה ויצא האחד דרך הנקב, זהו שיעור של מוציא רמון:כדי שיטול ויהלך. שמתוך נענוע של נטילה והילוך ממהר הרמון לצאת דרך הנקב:ובקופה כדי שיפשיל לאחוריו. שמתוך הפשלה לאחוריו הוא ממהר לצאת:שאינן יכולים לקבל רמונים. שהן קטנים:כגון הרובע. רובע הקב:שיעורן ברובן. כיון דנפחת רובו, טהור:נפרצו. נפחתו וחסרו:נגממו. בשפתותיהן:שיעורן במה שהן. אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא, טמאין. והלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב
הרמונים שאמרו שלשה אחוזין זה בזה. פי' הר"ב הא דתנן בריש פרקין כל כלי ב"ב שעורן ברמונים כו' ויצא האחד כו'. ולהכי צריך ג' אחוזים. שצריך נקב יותר רחב. מאילו היה האחד לבד. כ"כ התוס' בפ"ק דעירובין דף ד. ובפ"ק דסוכה דף ו'. ומשמע מדבריהם דבעינן שיצאו שלשתן זה אחר זה. והכריחו להוציא המשנה ממשמעותה. מדאמרינן בגמ' בסוף המצניע כמוציא רמון. וכדנקט הר"ב בלישניה בריש פירקין עוד הכריחו מהסוגיא. ע"ש. ועוד פירשו דה"ק שלשה אחוזים כו'. לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן דהיינו בינוני. בג' האחוזים זה בזה וגדילין יחד. אבל הרמונים הגדלים אחד אחד. או שנים. הם גדולים. ואותן שגדילים ארבעה יחד הן קטנים. כן לשונם בפרק טו דשבת דף קב. וכן פירש הראב"ד בפרק ו מהלכות כלים דמשערין בבינונית שבאלו השלשה הגדלים ביחד. [*ועיין מ"ש בשם הרמב"ם במתניתין דלקמן]:
רבי שמעון אומר. כתב הר"ב דהלכה כר' שמעון וכ"כ הרמב"ם. ובפ"ו מה"כ כתב הכ"מ טעמו בשם הר"י קורקוס [*דאף על גב דדרכו לפסוק כמחמיר [עי' במסכת נגעים פ"ד מ"ד] הואיל ולא אפסיק הלכתא בפרק מי שהוציאוהו בין ר' מאיר ור' שמעון. הכא סמך על סוף המצניע דלא אמרי' רובו אלא בצמיד פתיל אבל לענין טומאה בזיתים]:
נפרצו בדפנותיהן. עד השתא מיירי שנקבו בשוליהן. מהר"ם:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
שלשה אחוזין זה בזה. נקט אחוזים דלא תימא בשלשה זה אצל זה דהיינו ארכו כשלשה רמונים ורחבו כרמון אחד אלא כשלשה אחוזין דהיינו כשלשת רגלי הקנקן ובכל דוכתא דלא מזכיר אלא רמון אחד לפי שטעם הכשרו תלוי שהרמון נופל מן הכלי ובמתני' אשמעינן דבעי' שיצאו בנקב שלשה רמונים הגדלים יחד ויצאו שלשתם כמו שהן גדלים יחד זה אחר זה ואז יהא הנקב גדול מעט ממוציא רמון דאי אפשר לשלשה רמונים הגדלים יחד שלא יהא אחד נכנס ואחד יוצא והא דבעי' שיהא הנקוב גדול ממוציא רמון משום דבכדי רמון מצומצם לא יצא ממנו רמון כשישימון בו רמונים כי דוחקים זה את זה כך העלה הר"ש ז"ל [כתב בס' ח"נ וק"ל שאין זה מסכים עם דברי הר"ש שלפנינו דלדברי הר"ש שבספרינו מבואר דהר"ש ס"ל דשיעור דמתני' הוא בג' רמונים כמין סגולתא אופן דצריך שיעור גדול בג' רמונים ואלו לפי המ"כ הוי שיעורו ברמון א' אלא שהוא מרווח כמבואר ואולי הי"ל גי' אחרת בדברי הר"ש ז"ל ע"כ:] מכח קושיית בקיאות דשבת פ' אלו קשרים וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל:
כגון הרובע וחצי הרובע הקנונים הקטנים. כך צ"ל:
שיעורן ברובן דברי ר"מ. מתני' בכלי עץ דר' מאיר דאמר הכא ברובו ובמוציא רמון מודה בכלי חרס במוציא זית כדתנן לעיל בפ"ג:
נפרצו. נפחתו וחסרו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל דהר"ש ז"ל פי' נפרצו בדפנותיהן על כן נ"ל לפי פירושו שנפרץ עד למטה ודו"ק ע"כ:
עוד כתב החכם הנ"ל נ"ע על מה שפירש ר"ע ז"ל שיעורן במה שהן אם נשאר בהן כדי לקבל כל שהוא טמאים אמר אפרים כך הוא לשון הרמב"ם ז"ל בחבורו וגם רבינו שמשון ז"ל ולולי חסידי עולם הייתי אומר שכך פירושו שיעורן במה שהן מעין התשמיש שהיו משתמשין בהן תחלה כדלעיל ודו"ק היטב ע"כ. תניא בתוספתא ושאר כל הכלים שאין יכולין לקבל זיתים כמו השפופרת והשנגון שיעורן ברובן דברי ר"מ ר"א בר"ש אומר בתבלין. נפרצו שיעורן בתבלין נגממו שיעורן במה שהן ע"כ:
4.
The pomegranates of which they have spoken--three attached to one another. Rabban Shimon ben Gamaliel says: in a sifter or a sieve [the size of the hole must be such that a pomegranate will drop out] when one picks it up and walks about with it. In a basket it must be such [as would allow a pomegranate] to fall through while one hangs it behind him. And all other vessels which cannot hold pomegranates as, for instance, the quarter kav measure and the half quarter kav measure, and small baskets, the size [of their holes must be] such as would extend over the greater part of them, the words of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: [the size of their hole must be such that] olives [could fall through]. If their sides were broken [the size of their hole must be] such as olives would drop through. If they are worn away the size must be such as would allow the objects which are usually kept in them [to drop through].משנה ה
הָרִמּוֹן שֶׁאָמְרוּ, לֹא קָטָן וְלֹא גָדוֹל אֶלָּא בֵינוֹנִי. וּלְמָה הֻזְכְּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָאן, שֶׁיְּהוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְכָךְ וּלְכָךְ הֻזְכְּרוּ, לְשַׁעֵר בָּהֶן אֶת הַכֵּלִים, וְיִהְיוּ מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא הֻזְכְּרוּ רִמּוֹנֵי בָדָאן וַחֲצִירֵי גֶבַע, אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ מִתְעַשְּׂרִין וַדַּאי בְּכָל מָקוֹם:
ברטנורה
הרמון שאמרו. דכלי שניקב במוציא רמון טהור:ולמה הוזכרו רמוני בדאן. כיון שאין משערין בהן, אלא ברמון בינוני:שיהו מקדשים בהן. שאם אחד מרמוני בדאן של ערלה או של כלאי הכרם נתערב עם אלף רמונים של היתר, נתקדשו כולן ונאסרו. משא״כ ברמונים של שאר מקומות:בדאן. שם מקום:לשער בו את הכלים. קסבר דמוציא רמון דכלים, ברמוני בדאן משערינן:אמר ר׳ יהודה לא הוזכרו רמוני בדאן וכו׳ אבל לענין קידוש אין חילוק בין רמוני בדאן לשאר רמונים, דכולן מקדשים, דסבר ר׳ יהודה כל שדרכו לימנות מקדש. בפרק התערובות ובריש מסכת ביצה:בדאן וגבע. שני מקומות של כותים הן, וניכרים היו רמונים וחציר של מקומות הללו [מרמון וחציר] של שאר מקומות. וכותאי ודאי לא מעשרי מאי דמזבני לאחריני, דלא חיישי אלפני עור לא תתן מכשול, אך על גב דלנפשייהו מעשרי. הלכך מתעשרים ודאי בכל מקום:חצירי. כרתי פורו״ש בלע״ז. כמו את החציר ואת הבצלים (במדבר י״א:ה׳):
תוסופות יום טוב
אלא בינוני. לפי דעת הרואה [כדתנן במתני' דלקמן] הרמב"ם פ"ו מה"כ [*ועמ"ש במתני' דלעיל]:
הוזכרו. בבית המדרש. מהר"ם:
שיהו מקדשין כל שהן דברי ר"מ. פי' הר"ב שאם א' מרמוני בדאן של ערלה כו' כדתנן בפ"ג מערלה משנה ז. אגוזי פרך ורמוני בדן כו'. וכתב הר"ש ואע"ג דר"מ לא מני להו. אלא רבנן. מ"מ גם ר"מ מודה דשאר רמונים לא מקדשין דאין דרכן להמנות:
א"ר יוסי. והר"ב העתיק ר' יהודה וכן הוא במקצת ספרים. וכן העתיק הר"ש ג"כ מהתוספתא. אבל הרמב"ם העתיק ר' יוסי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
לא גדול ולא קטן אלא בינוני כך צ"ל: ולמה הוזכרו. גרסי' הוי"ו בשור"ק והלמ"ד בשב"א:
בדאן. כך מצאתיו מנוקד בפת"ח ודגש בבי"ת ובדלי"ת:
בפי' ר"ע ז"ל. משא"כ ברמונים של שאר מקומות. אמר המלקט ואפי' למ"ד כל שדרכו לימנות שנינו ר' מאיר לא חשיב לשאר רמונים אפי' בכלל כל שדרכו ור' יהודה חשיב להו בכלל כל שדרכו הר"ש ז"ל. ומתני' מייתי לה בירושל' פ' בתרא דמס' ערלה וכתב שם הר"ש שירילי"ו ז"ל ועל כרחך תלתא תנאי נינהו ר''מ ורבנן ור' יהודה ר"מ סבר את שדרכו דוקא מקדש ועשרה נינהו ורבנן סברי שיתא נינהו ור"י סבר כל הדברים מקדשין דכל שדרכו לימנות מקדש וצריך לגרוס בירושל' מתני' פליגי על מ"ד כל הדברים מקדשין לר"מ עכ"ל ז"ל:
לשער בהן את הכלים ושיהיו מקדשין וכו'. כך צ"ל. גם בפי' ר"ע ז"ל צ"ל וניכרין היו רמונים וחציר של מקומוח הללו מרמונים וחציר של שאר מקומות וכותאי וכו':
אמר ר' יוסי לא הוזכרו. כך נראה דגריס הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש ז"ל נראה דגריס א"ר יהודה לא הוזכרו וכו' וכמו שפי' ר"ע ז"ל וכדכתבינן וכן ג"כ בתוספתא. וכן הוא בירושלמי פ' שני דמסכת דמאי דף כ"ב וגם שם בפ' בתרא דערלה וגם בתוספתא דב"מ פ' ששי: ועיין בתוס' זבחים דף ע"ב עמוד שני:
וחצירי גבע. הצדי"ק בחיר"ק והרי"ש בציר"י:
5.
The pomegranate of which they spoke refers to one that is neither small nor big but of moderate size. And why did they mention the pomegranates of Baddan? That whatever their quantity they cause [other pomegranates] to be forbidden, the words of Rabbi Meir. Rabbi Yohanan ben Nuri said: to use them as a measure for holes in vessels. Rabbi Akiva said: they were mentioned for both reasons: that they are to be used as a measure for holes in vessels and that whatever their quantity they cause [other pomegranates] to be forbidden. Rabbi Yose said: the pomegranates of Baddan and the leeks of Geba were mentioned only to indicate that they must be tithed everywhere with certain tithe.משנה ו
כַּבֵּיצָה שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מֵבִיא גְדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת וּקְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְחוֹלֵק אֶת הַמָּיִם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי מִי מוֹדִיעֵנִי אֵיזוֹהִי גְדוֹלָה וְאֵיזוֹהִי קְטַנָּה, אֶלָּא הַכֹּל לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל רוֹאֶה:
ברטנורה
כביצה שאמרו. גבי טומאת אוכלים, שאין מטמאין בפחות מכביצה:נותן לתוך המים. ממלא כוס מים, ונותן לתוכו גדולה שבגדולות וקטנה שבקטנות, וחולק המים היוצאין לשני חלקים, והחלק האחד הוא שיעור ביצה:וכי מי מודיעני. כלומר, כשלוקח גדולה שבגדולות שמא יש יותר גדולה הימנה. וכן קטנה שבקטנות שמא יש יותר קטנה ממנה:הכל לפי דעתו של רואה. לפי אומד דעתו שהיא בינונית למראה עיניו. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
כביצה שאמרו. פי' הר"ב גבי טומאת אוכלים. וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם כתב. וז"ל ידוע שיש מן השיעורים של הענינים התוריים. מה שנשערהו בכביצה. כמו שאמרו שכביצה מטמא טומאת אוכלים:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
וכי מי מודיעני איזוהי גדולה ואיזוהי קטנה אלא חולק הכל לפי וכו'. צריך למחוק מלת חולק. גם הרי"א ז"ל מחקה וכתב עוד ס"א מי מודענו. גם ס"א לפי דעתו של אדם. וכתב הר"ש ז"ל דבתוספתא אומר ר' יהודה דמוציא השני ביצים מן הכוס ונותן במקומם אוכלים שאינם בולעים כעין בטנים ושקדים עד שיתמלא הכוס מן המים וחולקים אותן אוכלין וחצים הוא שיעור ביצה ע"כ ובר"פ כיצד משתתפין תניא ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכמים אומרים כמוה בלא קליפתה ע"כ. וראיתי מי שפירש דכביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית שאמר ת"ק ר"ל ביצת התרנגולת ושהיא הבינונית שבביצים דכולהו עופות ור' יהודה בא לחלוק ולומר לא כן שביצת התרנגולת היא הבינונית אלא מביא גדולה שבגדולות כגון ביצת היענה וקטנה שבקטנות כגון ביצת צפרתא ונותן לתוך המים וחולק וכו' ור' יוסי אומר וכו' ולפי דבריו שלש מחלוקות בדבר ועשה חזוק וראיה לדבריו מפי' הרמב"ם ז"ל וגם ממקומות אחרות מסוגית הגמרא דעירובין פ' כיצד משתתפין ומיומא פ' יום הכפורים ואני מה שנלע"ד כל ימי הוא לומר דבהסכמה והקדמה מונחת פשוטה וידועה דכביצה שאמרו היא ביצת התרנגולת כדמוכח לה מקרא בגמרא בפרק יום הכפורים אתא תנא השתא לאשמועינן דהאי ביצת תרנגולת לא בכל ביצי התרנגולת משערין רק בבינונית שבביצי התרנגולת ואתו ר' יהודה ור' יוסי לפרושי דברי ת"ק כיצד נדע להבחין איזוהי ביצה בינונית שבביצי התרנגולת מר אמר הכי ומר אמר הכי והלכה כר' יוסי בפירושו לדברי ת"ק שאינו משער אלא באומד דעתו שהיא בינונית שבביצי התרנגולת וכך נלע"ד שהוא מפ' הרמב"ם ז"ל אע"פ שלשונו ק"ק או מוטעה קל להבין דודאי הכי מפרש כדכתיבנא. והשתא הוי האי בבא דומיא דרמון וגרוגרת שכבר הם ידועים ולא הוצרך לו לתנא לאשמועינן רק שהם בינוניים ואם כדברי מי שיפרש כדרך הראשון ה"ל למיתני כביצה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו ביצת התרנגולת וכדתנא גבי זית אלא בינוני זה אגורי וכן גבי עדשה אלא בינונית זו מצרית וכן גבי עובי המרדע הוצרך לפ' איזהו בינוני כל שהקפו טפח ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ח דהלכות שבת מוכח הכי שכתב שם וז"ל וביצה האמורה בכל מקום היא ביצה בינונית של תרנגולים ע"כ. ואי ס"ד כדבריהם הל"ל היא ביצה של תרנגולין מה לו להזכיר בינונית ואם להשמיענו שהבינונית היינו של תרנגולת הל"ל היא ביצה בינונית שהיא של התרנגולין ופשוט הוא בעיני הרבה מאד מה שכתבתי ושלא היה צריך ליכתב:
6.
The egg of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size. Rabbi Judah says: the largest and the smallest must be brought and put in water and the displaced water is then divided. Rabbi Yose says: but who can tell me which is the largest and which is the smallest? Rather, it all depends on the observer's estimate.משנה ז
כַּגְּרוֹגֶרֶת שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא הַבֵּינוֹנִית שֶׁבַּמְּדִינוֹת:
ברטנורה
כגרוגרת שאמרו. להוצאת שבת, ולשיתופי מבואות. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל היא הבינונית שבמדינות. תימה לר' יהודה כיצד אפשר שנתקללה כל כך ארץ ישראל אפי' בימי התנאים דגדול שבה כבינונית שבח"ל ולספרים דגרסי הקטנה שבארץ ישראל ניחא אבל לא ראיתי שהגיה בה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל
משנה ח
כַּזַּיִת שֶׁאָמְרוּ, לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטָן אֶלָּא בֵינוֹנִי, זֶה אֵגוֹרִי. כַּשְּׂעֹרָה שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית, זוֹ מִדְבָּרִית. כָּעֲדָשָׁה שֶׁאָמְרוּ, לֹא גְדוֹלָה וְלֹא קְטַנָּה אֶלָּא בֵינוֹנִית, זוֹ מִצְרִית. כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בָּעֳבִי הַמַּרְדֵּעַ, לֹא גָדוֹל וְלֹא קָטָן אֶלָּא בֵינוֹנִי. אֵיזֶה הוּא בֵינוֹנִי, כֹּל שֶׁהֶקֵּפוֹ טָפַח:
ברטנורה
כזית שאמרו. כגון כזית מן המת ומן הנבלה שמטמא, ורוב שיעורים שבתורה בכזית:אגורי. ששמנו אגור בתוכו:כשעורה שאמרו. עצם כשעורה:כעדשה שאמרו. שרץ מטמא בכעדשה, ומחיה בכעדשה:מביאין טומאה. על אדם הנושאן:בעובי המרדע. דהיינו מלמד הבקר. ועביו אצבע ושליש אצבע בגודל, שהם שתי אצבעות בקטנות. שהטפח ארבע אצבעות בגודל, שהם שש אצבעות קטנות. ונמצא הקפו טפח. שכל שיש ברחבו טפח יש בהקפו שלשה טפחים. וגזרו על שיש בהקפו טפח, אטו על שיש בעביו טפח שהוא מביא את הטומאה מן התורה:
תוסופות יום טוב
זה אגורי. ל' הר"ב ששמנו אגור בתוכו. גמ' פ"ו דברכות דף לט. ופירש"י מזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים ותותים. אלא אגור כמשקה ענבים:
כל המטלטלים מביאים את הטומאה בעובי המרדע. עיין רפט"ז דאהלות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
כזית שאמרו וכו'. ברכות פ' כיצד מברכין (ברכות דף מ') גרסי' א"ר אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו ואמרי לה סמרוסי שמו ולמה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו פי' שאינו נבלע בפרי כמשקה תפוחים אלא אגור ומזומן לצאת ממנו כמשקה ענבים:
8.
The olive of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size the egori. The barleycorn of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size the midbarit The lentil of which they spoke it is one that is neither big nor small but of moderate size--the egyptian kind. "Any movable object conveys uncleanness if it is of the thickness of an ox goad" it is one that is neither big nor small but of moderate size. What is meant by "one of moderate size?" One whose circumference is just a handbreadth.משנה ט
הָאַמָּה שֶׁאָמְרוּ, בָּאַמָּה הַבֵּינוֹנִית. וּשְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה בְשׁוּשַׁן הַבִּירָה, אַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְאַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית. שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיְתָה יְתֵרָה עַל שֶׁל משֶׁה חֲצִי אֶצְבַּע. שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית הָיְתָה יְתֵרָה עָלֶיהָ חֲצִי אֶצְבַּע, נִמְצֵאת יְתֵרָה עַל שֶׁל משֶׁה אֶצְבָּע. וְלָמָּה אָמְרוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, אֶלָּא שֶׁהָאֻמָּנִין נוֹטְלִין בַּקְּטַנָּה וּמַחֲזִירִין בַּגְּדוֹלָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לִידֵי מְעִילָה:
ברטנורה
האמה שאמרו. לענין שבת ועירובין וסוכה ומדות וכלאים:באמה בינונית. היא אמה בת ששה טפחים. דאיכא אמה בת חמשה [קטנה ממנה], ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע, ואמה בת ששה היא הבינונית:שתי אמות. שתי מדות שבהן מודדים האמות, וכל אחת מהן אמה:בשושן הבירה. חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה, ועליו שושן הבירה מצויירת, כדי שתהא עליהם אימת מלכות:על של משה. על אמה בת ששה טפחים:שהאומנין נוטלים בקטנה. שהיה הגזבר מתנה עם האומנים, כך וכך אמות בנין תעשו לבדק הבית מאמות של משה, בכך וכך דמים, ומחזירים לו במדת האמה היתירה עליה אצבע, כדי שיוסיפו משלהם על תנאם, פן יפחתו ונמצאו באין לידי מעילה שנהנו מן ההקדש. ולמה שתים, חדא לכספא ודהבא, שכשמתנים עם צורפי זהב וכסף לעשות טבלא בת ארבע וחמש אמות באמה של משה, מחזירים למדה היתרה עליה חצי אצבע, לא למדה היתרה עליה אצבע, לפי שאומנות יקרה היא ואין מפסידין אותן כל כך:
תוסופות יום טוב
שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה חצי אצבע. והיא לכספא ודהבא כדפי' הר"ב. והתוספות בפי"א דמנחות דף צח. יהבי סימנא מצפון זהב יאתה:
[*של משה. לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כך פירש"י בפ"ד דערובין דמ"ח]:
ולמה אמרו כו' אלא שהאומנין כו'. עיין כיוצא בזה הלשון ומ"ש בו. בספ"ק דב"ק:
כדי שלא יבואו לידי מעילה. לאו דוקא. דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. [כמ"ש הר"ש במשנה ה פ"ה דתמורה] אלא שלא היו רוצין ליהנות משל הקדש. תוס' שם. ולמאי דתנינן התם בתמורה וצריך לעשות דמים. מעיקרא לא קשיא ולא מידי:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
האמה שאמרו וכו'. בפסחים דף פ"ו מפ' דאע"ג דגגין לא נתקדשו היו מניחין שם כלי קדש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער של שושן הבירה שהוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות שער המזרח עליו שושן הבירה צורה והוא כגגין ועליות שלא נתקדשו גם לשאר כלי הקדש שאינם כלי שרת של מזבח היו מניחין בגגין ולא שיהיו כלי הקדש צריכין מקום מקודש רק במה שהיו מניחין אותן כלי הקדש שם הוה להו לגגים ההיא קדושה מועטת. ובפרק מומין אלו (בכורות דף מ"ד) כתב רש"י ז"ל דהא דקתני יתירה על של משה לאו באמתו של משה ממש קאמר דודאי של משה גדולה מאד דהא משה רבינו עשר אמות באמה של קדש הוה שהם שלש אמות באמה שלו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו אלא על אותה של קדש שתיקן משה קאמר יתירה על של משה. וכמו שכתוב כאן הוא נוסח המשנה שם וכן הוא הנכון ואמנם אני מצאתי מוגה כך ושעל קרן מזרחית דרומית היתה יתירה על של משה אצבע ולמה וכו' וכל השאר נמחק. ולא מצאתי רמז להגהה זו. וראיתי שכתוב בפי' הר"ש ז"ל שתי אמות של שתי מקלות שבהן מודדין האמות והם אמה על אמה ע"כ. ואם אין טעות לע"ד צ"ע קצת:
בשושן הבירה. חדר אחד בנוי על שער מזרחי של עזרה ועליו שושן הבירה מצוייר כדי שתהא עליהם אימת מלכות וידעו מהיכן באו ולא יבאו למרוד במלך:
ולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה. תיסגי להו בשל משה רש"י ז"ל. ומצאתי מלת וּלְמַה מנוקדת בשור"ק ושב"א. ויש מוחקין מלת אמרו גם החכם הר"ס ז"ל מחקה מספרו. ועיין בערוך וז"ל כאשר הוא כתוב שם בדפוס פי"ז בכלים ושתי חומות היו בשושן הבירה פי' יש מי שאומר מקום היה בנוי בבית המקדש צורת שושן הבירה ועשו בנין אמה אחת כמדת משה רבינו שעשה בה כל כלי הקדש ותוספת חצי אצבע בקרן מזרחית צפונית בנין אמה ואחת יתירה בקרן מזרחית דרומית ע"כ ואם אין טעות צ"ע לע"ד:
9.
The cubit of which they spoke is one of medium size. There were two standard cubits in Shushan Habirah, one in the north-eastern corner and the other in the south-eastern corner. The one in the north-eastern corner exceeded that of Moses by half a fingerbreadth, while the one in the south-eastern corner exceeded the other by half a fingerbreadth, so that the latter exceeded that of Moses by a fingerbreadth. But why were there a larger and a smaller cubit? Only for this reason: so that craftsmen might take their orders according to the smaller cubit and return their finished work according to the larger cubit, so that they might not be guilty of any possible trespassing of Temple property.משנה י
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הָאַמּוֹת הָיוּ בֵינוֹנִיּוֹת, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וְהַקֶּרֶן וְהַסּוֹבֵב וְהַיְסוֹד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַמַּת הַבִּנְיָן שִׁשָּׁה טְפָחִים, וְשֶׁל כֵּלִים חֲמִשָּׁה:
ברטנורה
כל האמות היו בינוניות. באמה בת ששה:חוץ ממזבח הזהב. שהיה אמה על אמה:והקרן. של מזבח הנחושת. שהיו לו על ארבע פנותיו ארבע אבנים של אמה גובה, ואמה על אמה עובי. ואותה אמה היתה באמה בת חמשה:והסובב והיסוד. של מזבח הנחושת. ובפרק ג׳ דמסכת מדות הן מפורשים:אמת בנין. כגון חומת הבית ומזבח העולה:אמת כלים. כגון ארון ושלחן ומזבח הזהב. והלכה כר׳ מאיר:
תוסופות יום טוב
רבי מאיר אומר כל האמות היו בינוניות חוץ ממזבח הזהב וכו'. בגמרא פי"א דמנחות [דף צז] דריש ליה מקרא דיחזקאל (מג יג) ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח. וחיק האמה. ואמה רוחב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. וזה גב המזבח. חיק האמה. זה יסוד. אמה רוחב. זה סובב. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו קרנות. זה גב המזבח. זה מזבח הזהב. זהו באמה בת חמשה. הא כל אמות כלים באמה בת שש. ופירש"י בגמ'. וביחזקאל. ואלו מדות המזבח. מדות מזבח העולה. באמות אמה אמה וטפח. באמה בינונית בת ששה. שהיא אמה וטפח באמה בת חמשה. וחיק האמה. כלומר באלו אמות אני אומר שיהיו בנות חמשה בחיק האמה זה יסוד. חיק לשון חיקוי קביעות והוא היסוד בגובהו ולא בכניסתו. ולהרמב"ם אף הכניסה בבת חמשה. ונתלה בפי' הסוגיא. ואין להאריך. אמה רוחב זה סובב. כלומר אמה כניסתו. וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד. אלו הקרנות. זרת דמאמצעית האבן מודד. והוה זרת לכל רוח דהיינו אמה על אמה. וזה גב המזבח. כלומר באמה זו יהא נמי מזבח הזהב:
והקרן. ל' הר"ב של מזבח הנחשת. וכ"כ עוד לקמן. והסובב והיסוד של מזבח הנחושת. ונמצא כמו כן בכתוב מלכים א ח [סד] כי מזבח הנחושת אשר לפני ה' קטן מהכיל. ופירש"י מזבח אבנים שעשה שלמה תחת מזבח הנחשת של משה. אף בכאן ירצה הר"ב מזבח אבנים. שבמקום מזבח הנחשת. והר"ש כתב והקרן של מזבח העולה. וכן לשון רש"י במנחות פי"א דף צז. והקרן של מזבח העולה. וכ"כ עוד היסוד והסובב של מזבח העולה. ומ"ש הר"ב ואותה אמה היתה באמה בת ה'. לא שנא גובהן ולא שנא רחבן באמה קטנה. כ"כ רש"י בפ"ק דערובין דף ד. אבל הרמב"ם מפרש בפי' רפ"ג דמדות. דגובה כל קרן חמשה טפחים. אבל ריבוע הקרן הרי הוא ו' על ו':
אמת בנין. לשון הר"ב חומת הבית ומזבח העולה. שהמזבח מחובר לקרקע בסיד וכו' כמפורש ברפ"ג דמדות:
ושל כלים חמשה. דסבר ר' יהודה וזה גב המזבח [זה] מזבח הזהב. וכזה יהיו כל אמות כלים. גמרא במנחות:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
ר"מ אומר וכו'. ואית דגרסי ר"מ אומר כל האמות היו בבינונית וכו'. תניא בתוספתא ר"מ אומר כל מדות שאמרו חכמים בכרם כגון חרבן הכרם ומחול הכרם ופסקי עריס ומותר אפפיירות כולן באמה של חמשה טפחים חוץ ממזבח הזהב והקרן והסובב והיסוד שהן באמה של ששה טפחים שנאמר ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח שיהא למזבח שני מדות יכול יהו כולן באמה של חמשה טפחים ת"ל באמות אמה אמה וטופח באמה שהיא יתירה על חברתה טפח פי' חרבן הכרם הוא קרחת הכרם דפ"ק דערובין וכולן שנינו בהן אמות פ"ד דכלאים קרחת הכרם בה"א שש עשרה אמה ותנן פ' ששי דכלאים פסקי עריס שמנה אמות ועוד. ובפ"ז דכלאים תנן מותר אפיפיירות ואין שיעורם במשנה מפורש אבל בירושלמי מפ' מותר אפיפיירות ששה טפחים ושמא ר"מ היה שונה אמה ע"כ מה"ר שמשון ז"ל ואם אין טעות בתוספתא נראה דתרי תנאי אליבא דר"מ:
ר' יהודה אומר אמות הבנין. כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ואית דגרסי הבניין:
בפי' ר"ע ז"ל. והלכה כר"מ אמר המלקט ודוקא מזבח הזהב שהיה מרובע אמה על אמה באמה בת חמשה טפחים וכן גובה היסוד וכניסתו וכן ג"כ כניסת הסובב וכן ג"כ גובהן של ד' קרנות המזבח הוא דהוו באמה בת חמשה טפחים אבל גובה הסובב היה באמה בת ששה טפחים וכן ג"כ רבוע כל קרן של מזבח הנחשת היה ששה טפחים על ששה טפחים:
משנה יא
וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְּמִדָּה דַקָּה, מִדּוֹת הַלַּח וְהַיָּבֵשׁ שִׁעוּרָן בָּאִיטַלְקִי, זוֹ מִדְבָּרִית. וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁהוּא אָדָם, הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה, וְהַחוֹפֵן אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַשּׁוֹתֶה כִמְלֹא לֻגְמָיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְכִמְזוֹן שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת לָעֵרוּב, מְזוֹנוֹ לְחֹל אֲבָל לֹא לְשַׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְשַׁבָּת אֲבָל לֹא לְחֹל. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִין לְהָקֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁתֵּי יָדוֹת לְכִכָּר, מִשָּׁלֹשׁ לְקָב. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, מִכִּכָּר בְּפֻנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסָלַע:
ברטנורה
במדה דקה. של מדבר קרויה מדה דקה. לפי שיש מדברית ירושלמית וציפורית, ומדברית קטנה שבכולן:מדות הלח. הין וחצי הין:והיבש. עשרון וחצי עשרון:באיטלקי. במדה של איטליאה של יון. וזו היא מדברית שהיתה בימי משה:כפי מה שהוא אדם. בין קטן ובין גדול:קומץ המנחה. דכתיב (ויקרא ב׳:ב׳) וקמץ ממנו מלוא קומצו:וחפני קטורת. של יוה״כ, דכתיב (שם ט״ז) ומלא חפניו קטורת סמים דקה:כמלוא לוגמיו. אם שתה מלוא לוגמיו ביוה״כ חייב. ולפי לוגמיו של שותה משערינן:כמזון שתי סעודות לעירוב. עירובי תחומין אינו בפחות ממזון שתי סעודות:מזונו לחול. כמזון לשתי סעודות של חול שאוכל מעט, ולא כמזון שתי סעודות של שבת דאכיל טפי, משום דבסים תבשיליה, ורווחא לבסומי שכיח:לשבת אבל לא לחול. דאדרבה, שתי סעודות של שבת פחותים משתי סעודות של חול, כיון דבשבת סעיד שלש סעודות, אינו מרבה לאכול בכל סעודה:ואלו ואלו מתכוונים להקל. כל אחד מהן מתכוין למעט בככר של עירוב:משתי ידות לככר משלש לקב. די לעירוב בשתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב, נמצא ככר שלם שלישית הקב, ושתי ידותיה הוי ככר של עירוב:מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון מן הנחתום כשנמכרים ארבע סאים בסלע. וארבע סאים הן עשרים וארבעה קבין שכל סאה היא ששה קבין, והסלע היא ארבעה דינרים, והדינר שש מעין, נמצא הסלע עשרים וארבע מעין, ונמצא כ״ד קבין לכ״ד מעין קב לכל מעה, והמעה שני פונדיונים, הרי הככר הנמכר בפונדיון הוא חצי קב, אבל מפני שהחנוני רוצה להשתכר, ויציאת האפיה והטחינה, לא יהיה הככר הנמכר בפונדיון כשנמכרים ארבע סאין בסלע אלא רובע קב, והרובע האחר הולך בשכר החנוני ויציאת האפיה והטחינה. הרי ככר הלקוח בפונדיון הוא רובע הקב, דהיינו שש ביצים, והוא שיעור שתי סעודות, והיינו ככר של עירוב. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
באיטלקי. ל' הר"ב מדה של איטליאה כו'. ואין לתמוה על הקו"ף. כדאשכחן בעזרא שושנייכא. ע"ש שושן. תוס' ריש קדושין:
והחופן את הקטרת. והר"ב העתיק וחפני קטורת. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל. ובספרים ישנים:
כמלא לוגמיו. עיין מ"ש ביומא פ"ח מ"ב:
וכמזון שתי סעודות לעירוב וכו'. שנויה כבר בערובין פ"ח מ"ב. ושם מפורשה בס"ד והנני יוסיף בכאן. שנתעוררתי ע"פ מה שכתבתי לעיל פ"ג מ"ב שהגרוגרת יתירה מזית שיש מקום תימה דבפ"ז דעירובין מ"ח פי' הר"ב די"ח גרוגרות ב' סעודות ובפ' בתרא דיומא בגמרא דף פ. שאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ובגמ' פ"ג דכריתות די"ד. דשיעור שני זיתים מחזיק בית הבליעה. ונמצינו למדין דלשתי סעודות שהם ו' ביצים יהיו י"ב זיתים. ואיך אפשר א"כ שהגרוגרת יתירה והרי הם י"ח בב' סעודות. אח"כ ראיתי בתוס' דיומא שהקשו זה. אבל תירוצם אינו עולה לפסק הר"ב [*ועי' המחלוקת שבין ת"ק ור"י בפרקין משנה ז]:
אלו ואלו מתכוונין להקל. וכן העתיק הר"ב. אבל בעירובין גרסי' וזה וזה מתכוונים להקל וכן העתיק הרמב"ם בכאן:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
ויש שאמרו מדה דקה וכו'. ה"פ דהני תלתא באבי ויש שאמרו דקתני במתני' בתחלה פירש לנו התנא דמדה דקה האמורה בכל מקום היא מדברית והדר מפ' מדה בינונית דהיינו ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם אם גדול גדולה ואם קטון קטנה ואם בינוני בינונית והדר מפ' בבא תליתאה ויש שאמרו מדה גסה וכולהו הני דאזיל ומפ' מלא חרווד רקב וכו' הוו מדה גסה. לשון ה"ר יהוסף ז"ל ויש שאמרו במדה דקה וכו' פי' יש דברים אחרים שאמרו חכמים בשיעור שלהם ואינם אלא במדה דקה ומה הם מדות הלח וכו' ויש דברים אחרים שאמרו חכמים והשיעור שלהם הוא לפי האדם כגון הקומץ של המנחה שאין לו מדה אלא לפי גודל יד הקומץ וכן המלא חפנים שלוקח כ"ג מן הקטרת ביום הכפורים הם לפי גודל ידי הכהן גדול וכן השותה מלא לוגמיו ביוה"כ ויש דברים אחרים שאמרו בהם חכמים ואינם אלא במדה גסה והם מלא תרווד וכו' עכ"ל ז"ל. עוד הגיה קומץ המנחה וחופני הקטרת וכתב ס"א גרסי' כמו בדפוס הקומץ את המנחה וחופן את הקטרת ונ"ל דשבוש הוא ע"כ. ונלע"ד לפי הגהתו דמלת קוׁמֶץ בנקוד סגו"ל גרסי' המ"ם. ומלת וְחָפְנֵי גרסי' החי"ת בקמ"ץ חטוף מפני השב"א שבפ"א והנו"ן בציר"י והוא סמוך דוק:
ויש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם. בטור א"ח סי' תקפ"ו כתב דהא דאמרי' שיעור שופר כדי שיאחזנו לאו אתוקע קאי דא"כ ה"ל למיתניה הכא בהדי כל הני דמני דשיעורן הכל לפי מה שהוא אדם אלא ודאי כדי שיאחזנו אדם סתמא קאמר דהיינו טפח. ובגמ' בפ' בכל מערבין מוקמינן לה כסומכוס דאמר אין מערבין לישראל אלא בחולין דמידי דחזי ליה בעי' והכא נמי במתני' בעי' שיעור מה שהוא אדם ואין שיעורן שוה בכל ובעי התם בגמ' לימא פליגא אדר"ש בן אלעזר דאמר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית של כל אדם ומשני מתני' דתלי שיעורא באדם עצמו בחולה ובזקן ולקולא ולא ארעבתן ולחומרא דבטלה דעתו. ובפ' מי שהוציאוהו אמרי' דארבע אמות שאמרו לענין שבת באמה דידיה יהבינן ליה והא דלא תני לה הכא במתני' משום דלא פסיקא ליה דאיכא ננס באבריו שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי ליה באמה דידיה ובעי למיתב ליה באמה של קדש:
ובמזון שתי סעודות לעירוב. כצ"ל ובמזון בבי"ת:
ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול. רבינו יהונתן הכהן ז"ל מפרש טעם כיצד הוי להקל לר' יהודה מלבד הטעם שפירש ר"ע ז"ל וכתבתיו בפ"ח דמסכת עירובין:
זה וזה מתכונין להקל. כך היה צ"ל אמנם אני רואה שבפירוש הרמב"ם ז"ל שכתוב זה וזה והרב בצלאל אשכנזי ז"ל הגיה אלו ואלו. ועיין במ"ש שם בפ"ח דעירובין סימן ב':
11.
Sometimes they stated a smaller measure: Liquid and dry measures were measured with the Italian standard which was the one that was used in the wilderness. Sometimes they stated a measure that varied according to the individual concerned: One who takes the handful of a minhah, One who takes both hands full of incense, One who drinks a cheek full on Yom Kippur, And the two meals for an eruv, The quantity being the food one eats on weekdays and not on Shabbat, the words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: as on Shabbat and not as on weekdays. And both intended to give the more lenient ruling. Rabbi Shimon says: two thirds of a loaf, when three [loaves] are made of a kav. Rabbi Yohanan ben Beroka says: not less than a loaf that is purchased for a pundium when the price of wheat is four se'ah for a sela’.משנה יב
וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ בְמִדָּה גַסָּה, מְלֹא תַרְוָד רָקָב, כִּמְלֹא תַרְוָד גָּדוֹל שֶׁל רוֹפְאִים. וּגְרִיס נְגָעִים, כַּגְּרִיס הַקִּלְקִי. הָאוֹכֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כַּכּוֹתֶבֶת הַגַּסָּה, כָּמוֹהָ וּכְגַּרְעִינָתָהּ. וְנוֹדוֹת יַיִן וָשֶׁמֶן, שִׁעוּרָן כְּפִיקָה גְדוֹלָה שֶׁלָּהֶן. וּמָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, זֶה הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן בָּטִיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, יֶשְׁנוֹ כְרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם. וְשֶׁנַּעֲשָׂה בִידֵי אָדָם, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שֶׁהוּא כְפֻנְדְּיוֹן הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע הַנֵּירוֹנִית, וְכִמְלֹא נֶקֶב שֶׁבָּעֹל:
ברטנורה
מלוא תרווד רקב. מלוא כך עפרורית מן המת אחר שכלה כל ליחות שבו:מלוא תרווד גדול של רופאים. שהוא גדול משאר תרוודים. ושיעורו מלוא חפניים:כגריס הקלקי. כחצי פול הבא ממקום ששמו קלקי, והפולים שבו גדולים משאר פולים. ושיעור מקום גריס הקלקי, תשע עדשות שלש על שלש מרובעות. ומקום עדשה, ארבע שערות, נמצא מקום הגריס שלשים ושש שערות:כותבת הגסה. גדולה משאר תמרים. ושיעורה מעט פחות מכביצה:כמוה וכגרעינתה. שצריך למעך חללה:ונודות יין ושמן. של עור שניקבו, שיעור הנקב שלהן.כפיקה גדולה. שמשימים בפלך כשהנשים טוות בו:ומאור. כמין חלון שממנו האורה נכנסת לבית:שלא נעשה בידי אדם. כגון חור שחררוהו מים או שרצים, או שנפל העפר מאליו ונעשה שם נקב. ואם לא חשב עליו לתשמיש או למאור, שיעורו להביא את הטומאה מאהל המת לבית לדרך הנקב.כאגרופו של בן בטיח. דהיינו אדם ידוע אצלם, ובן בטיח שמו, שהיה אגרופו גדול:ושנעשה בידי אדם. שעשאו אדם להכניס את האורה:נירונית. מטבע של נירון קיסר:כמלוא נקב שבעול. מלוא מקדח של לשכה. ופונדיון האיטלקי וסלע הנירונית ומלוא נקב שבעול, כולן שיעור אחד להן. ויש מקומות שהיו יודעים באחד מהן ולא באחר, הלכך תנינהו לכולהו:
תוסופות יום טוב
כפיקה גדולה שלהן. פירש הר"ב שמשימים בפלך כו'. נראה בעיני דל"ג שלהן וכן לא העתיק אלא כפיקה גדולה ולכאורה יש פנים לכך מהגמ' פ"ג דבכורות דף כב א"ר יוחנן ג' פיקות שמעתי. אחת של שתי ואחת של ערב ואחת של פיקה גדולה של סקאין. ומדלא חשיב הא דהכא. ש"מ שהיא אחת מכלל אלו והיינו או דשתי או דערב. אבל הר"ש כתב בהפך דהכא לא מיירי בהנהו. דשלהן קתני. וגם הרמב"ם גורס שלהן. וז"ל כפיקה גדולה שלהן. כמו הפלך הגדול אשר יקשרו בו לפי שבזה יקשרו פלך בקצה הנוד. וכאשר ינקב נקב רחב [יכנס] ממנו [הפלך] ההוא [יטהר] ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בבא זו בפ"ז מה"כ:
מאור שלא נעשה בידי אדם. פי' הר"ב כגון חור שחררוהו מים כו'. כדתנן ברפי"ג דאהלות. וע"ש:
כמלא אגרוף גדול. דכיון דלא נעשה בידי אדם. בציר מהכי לא חשיב. רש"י רפ"ו דבכורות:
ישנו. לאותו אגרוף. רש"י:
של לשכה. שמונח בלשכה לקדוח את הצריך לבדק הבית. רש"י:
כפונדיון האטלקי. בפ' הזהב משנה ה מפרש הר"ב דפונדיון שני איסרין. ובפ"ט דמקואות משנה ה'. דשיעור איסר אטלקי ד' גרגרי שעורות:
וכמלא נקב שבעול. שעושין בו נקב ותוקעים בו יתד לקשור רצועות העול. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
כמוה וכגרעינתה. עיין במה שכתבתי בפ' בתרא דיומא סימן ב':
כפיקה גדולה שלהן. פי' הרמב"ם ז"ל כפיקה הגדולה שקושרין בהן שכן דרך לקשור בשולי הנודות וכשניקבו בשיעור שתצא מהנקב אותה הפיקא טהרו וכן פי' הרא"ש ז"ל וכן משמע קצת מתוך פי' הר"ש ז"ל:
ר' יוסי אומר ישנו כראש גדול של אדם. בתוספתא קאמר ר' יוסי ישנו כראש פר גדול של צפורי ואחרים אומרים משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא בא בן בטיח. ור' טרפון אומר פושט ראשי אצבעותיו ומראה ר' עקיבא אומר קופץ ראשי אצבעותיו ומראה ר' יהודה אומר מניח אצבעו על גודלו וכופל וחוזר ומוריד:
וכסלע הנירונית. מטבע של נירון קיסר היינו ההוא דערק ואיגייר ונפק מיניה ר"מ כדאיתא ס"פ הניזקין (גיטין דף נ"ו.) וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל פ' לא יחפור (בבא בתרא דף י"ט) דמוכח במסכת בכורות פ' על אלו מומין שסלע נירונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכ"ש ממקדח גדול ע"כ וע"ש עוד:
שהוא כפונדיון. פי' וכמה הוא המקדח הגדול הוא כגודל פונדיון או כגודל סלע או כשיעור מלא נקב שבעול ה"ר יהוסף ז"ל:
12.
And sometimes they stated a large measure:A ladleful of corpse mould refers to the big ladle of physicians; The split bean in the case of skin disease refers to the Cilician kind; One who eats on Yom Kippur a quantity of the bulk of a large date, refers to the size of the date and its pit; In the case of skins of wine and oil [the holes] must be as big as their large stopper; In the case of a light hole that was not made by man's hands the prescribed size of which is that of a large fist, the reference is to the fist of Ben Batiah Rabbi Yose said: and it is as big as a large human head. And in the case of one made by human hands the prescribed size is that of the large drill in the Temple chamber which is the size of the Italian pondium or the Neronian sela or like the hole in a yoke.משנה יג
כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. הָעוֹשֶׂה כֵלִים מִן הַגָּדֵל בַּיָּם וְחִבֵּר לָהֶם מִן הַגָּדֵל בָּאָרֶץ, אֲפִלּוּ חוּט, אֲפִלּוּ מְשִׁיחָה, דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, טָמֵא:
ברטנורה
כל שבים טהור. כל בריות שבים אם עשה מעורן כלים, אין מקבלין טומאה, דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) או בגד או עור או שק, מה בגד מן הגדל מן הארץ, אף עור מן הגדל מן הארץ:חוץ מכלב המים. לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם, אלא כלב הים בלבד, הלכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי מעורו מקבל טומאה. והלכה כרבי עקיבא:אפילו חוט אפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו בדרך שאם היו שניהם מן הגדל בארץ מחוברים בחבור כזה היה טמא האחד כשנטמא חבירו:
תוסופות יום טוב
[*כל שבים כו'. כתב הר"ב דכתיב או בגד כו'. מה בגד כו'. עיין בפ' י"א דנגעים מ"ח]:
[*חוץ מכלב המים. כתב הר"ב והלכה כר"ע וכ"כ הרמב"ם בפירושו וכבר כתבתי בזה לעיל רפ"ו וע"ש]:
וחבר להם מן הגדל בארץ. סיומא דברייתא בת"כ. דכתב הר"ב רישא. מה בגד מן הגדל כו'. יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא ת"ל או עור להביא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא אפי' חוט ואפי' משיחה. הר"ש. [*ונראה לי דמתיבת או דריש. שהרי היה הכתוב יכול לומר בכולן בוי"ו. וא"נ בלא וי"ו ועכ"פ בלא תיבת או. שאין מקום לטעות לחשוב שיהיה דוקא כלי המחובר מכל אלו מעץ ובגד ועור ושק אלא למדרש שיש במשמע עוד עור והיינו המחובר משל ארץ לשל ים. ועיין מ"ש במ"ג ממסכת פרה ובת"כ ראיתי ת"ל בעור. אי בעור יש להביא את שחיבר כו' ובעיני נראה שהוא ט"ס. וכצ"ל ת"ל עור. או עור. וה"פ ה"מ למכתב עור. וכתב או עור. והיינו כדפירשתי. ועיין במס' נגעים רפי"א. ומ"ש הר"ב ובלבד שיחבר כו'. עיין ג"כ שם]:
אפי' משיחה. היא השפה אשר יוציא החייט בעת הבדל הבגד. הרמב"ם. ועיין מ"ש במ"ח פ"ג דסוכה:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
העושה כלים מן הגדול בים וחבר להם מן הגדול בארץ אפי' חוט אפי' משיחה. ובלבד שיחברנו לו בדרך וכו' לשון ר"ע ז"ל והיינו דקתני דבר שכיוצא בזה מקבל טומאה:
13.
All that live in the sea are clean, except the sea-dog because it seeks refuge on dry land, the words of Rabbi Akiba. If one made vessels from what grows in the sea and joined to them anything that grows on land, even if only a thread or a cord, if it is susceptible to uncleanness, they are unclean.משנה יד
וְיֵשׁ בְּמֶה שֶּׁנִּבְרָא בַיּוֹם הָרִאשׁוֹן טֻמְאָה, בַּשֵּׁנִי אֵין בּוֹ טֻמְאָה, בַּשְּׁלִישִׁי יֶשׁ בּוֹ טֻמְאָה, בָּרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי אֵין בָּהֶם טֻמְאָה, חוּץ מִכְּנַף הָעוֹז וּבֵיצַת נַעֲמִית הַמְצֻפָּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה נִּשְׁתַּנָּה כְנַף הָעוֹז מִכָּל הַכְּנָפָיִם. וְכֹל שֶׁנִּבְרָא בַיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, טָמֵא:
ברטנורה
יש במה שנברא ביום הראשון טומאה. הכי קאמר, יש דברים שנבראו ביום ראשון שהעושה כלי מהם יש בהם טומאה, כגון הארץ שנבראת ביום ראשון, וכלי חרס הנעשים ממנה טמאים:בשני אין בו טומאה. שבו נברא רקיע ואין בו טומאה:בשלישי. נבראו אילנות, וכלי עץ הנעשים מהם מקבלים טומאה:ברביעי. נתלו המאורות, ואין בהם טומאה:בחמישי. עופות ודגים, ואם עשה מהן כלים אין מקבלים טומאה:חוץ מכנף העוז. כנף העזניה. דרבנן גזרו טומאה בכלים הנעשים ממנה דאתי לאחלופי בשאר כלים:וביצה הנעמית המצופה. בת היענה מתרגמינן נעמיתא. ורבנן גזרו טומאה בביצתה כשהיא מצופה, כיון דבלא ציפוי נמי עומדת. אבל בשאר ביצים, אפילו במצופה לא גזרו, כיון דבאינה מצופה לא קיימא כלל:כל שנברא ביום הששי טמא. חיות ובהמות ושרצים ואדם. אם עשה כלים מעצמותיהן או מעורותיהן, מקבלים טומאה:
תוסופות יום טוב
ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. כתב הר"ב ה"ק יש דברים שנבראו ביום א' שהעושה כלים מהם כו'. דאי במינים עצמן שהם טמאים כעין הארץ שנבראת ביום הראשון ואיכא ארץ העמים ובשאר ימים [אפשר דצ"ל ובששי] נבלות וטריפות. אם כן בחמישי איכא נמי נבילת עוף טהור בבית הבליעה. כ"כ הר"ש. אכן הרמב"ם כתב דזו אינה קשיא דנבלת עוף טהור הוא חדוש ר"ל שהוא לא יטמא במגע כמו שאר הטומאות כמו שהתבאר בריש טהרות ומפרש ביום הראשון נבראו המים. והן מקבלין טומאה. כמו שנתבאר בטומאת משקין. וביום הג' נבראת הארץ והצמחים וקצת הצמחים יטמאו והן הנאותים לאכילה בלבד. לפי מה שהתבאר בטהרות. ולזה אומר בג' יש בו טומאה ר"ל בקצת שנברא בו יש בו טומאה. ע"כ. ואתי שפיר טפי לדידיה שהרי היבשה לא נראית עד יום הג' וכן טומאת ארץ העמים מדרבנן:
חוץ מכנף העזניה. ל' מהר"ם נ"ל נוצות העזניה כמו נמרטו כנפיה דאלו טרפות דפירש"י נוצות הגדולות. ה"נ נוצות העזניה גדולות מאד וחותכים אותן ועושין מהם כלים. ע"כ. [*והא דקתני חוץ לאו דוקא דהא כלב שבים תנן לעיל דטמא. ועיין במ"ג פי"ד]:
המצופה. לפי' הר"ב נראה דקאי אביצת הנעמית בלבד. ומהר"ם כתב דקאי נמי אנוצות העזניה ושכן משמע בתוספתא:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה וכו'. בעושה כלים מפ' לה הר"ש ז"ל כדמפרש ר"ע ז"ל והרא"ש ז"ל ג"כ הסכים לפירוש זה וכתב אבל הרמב"ם ז"ל פי' דבמינים עצמן מיירי ולא מני תנא אלא טומאה דאורייתא אבל ארץ העמים טומאתה מדרבנן וכן נמי נבלת עוף טהור דמטמא אע"פ שנברא ביום חמשי חדוש הוא ומדרבנן וס"ל להרמב"ם ז"ל שכל מה שאינו מפורש בתורה נקרא מדברי סופרים אפי' הדברים שהן הלכה למשה מסיני ע"כ וצ"ע לע"ד. ועיין במה שכתבתי בהקדמה לסדר זה סימן כ':
מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים וכל מה שנברא ביום הששי טמא. כך צ"ל. ויש גורסי' מה שנתה כנף העוז וכן הגיה החכם הר' יהוסף ז"ל והחכם הר"ס ז"ל:
14.
The laws of uncleanness can apply to what was created on the first day. There can be no uncleanness in what was created on the second day. The laws of uncleanness can apply to what was created on the third day. No there can be no uncleanness in what was created on the fourth day and on the fifth day, except for the wing of the vulture or an ostrich-egg that is plated. Rabbi Yohanan ben Nuri said: why should the wing of a vulture be different from all other wings? The laws of uncleanness can apply to all that was created on the sixth day.משנה טו
הָעוֹשֶׂה כְלִי קִבּוּל, מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. הָעוֹשֶׂה מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא. הָעוֹשֶׂה כִיס מֵעוֹר הַמַּצָּה, מִן הַנְּיָר, טָמֵא. הָרִמּוֹן, הָאַלּוֹן, וְהָאֱגוֹז, שֶׁחֲקָקוּם הַתִּינוֹקוֹת לָמֹד בָּהֶם אֶת הֶעָפָר אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם, טָמֵא, שֶׁיֶּשׁ לָהֶם מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶם מַחֲשָׁבָה:
ברטנורה
העושה כלי קבול מכל מקום. ואפילו לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו:משכב ומושב מכל מקום. לישיבה מועטת. כגון שהיה נשען, או נתלה בו:מעור המצה. דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ:ומן הנייר. העשוי מעשבים:שיש להן מעשה. כיון שחקקום:ואין להם מחשבה. אם חשבו למוד בהן עפר כמות שהן חקוקים מאליהן ולא עשו בהן מלאכה, אין מחשבתן מביאתן לידי טומאה:
תוסופות יום טוב
העושה כלי קבול מ"מ טמא. פי' הר"ב מ"מ ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו. וקצת קשה דהוה ליה למתני כלי קבול מ"מ טמא מהו העושה דקתני ועוד אמאי לא קתני משהו בהדיא. ול' מהר"ם נ"ל לפרש ליקט מ"מ מן הטמאים ומן הטהורים ועשהו כלי א' טמא והיינו הא דתנן לעיל העושה כלי מן הגדל בים וחיבר להן מן הגדל בארץ כו' והאי דהדר תנייה משום דבעי למתני העושה משכב ומושב מ"מ טמא וה"פ אם עשה משכב ומושב מבגד ושק ועור ומפץ טמא. כדאמרינן בפ' כלל גדול [ומתני' היא בסוף פ"ד דמעילה] הבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ. מצטרפין לטמא כקל שבהן ואר"ש מה טעם הואיל וראויה לטמא מושב ופי' ריב"א משום דשוו בשיעורייהו לענין מושב דתניא [מתני' היא לקמן פרק כז] קיצע מכולן טפח טמא ואמרי' טפח למאי חזי. למושב. פי' דבמושב שיעורן שוה דכולהו שיעורן בטפח להכי מצטרפין במשכב. אע"ג דאין שיעורן שוה במשכב. ואמרינן במעילה כל שאין שיעורן שוה אין מצטרפין. כיון דשיעורן שוה במושב מצטרפין. ועוד נראה דאפי' עשה מן הטהור ומן הטמא כגון מן עור חיה שבים שהוא טהור וחיבר עמו עור אחר המקבל טומאה אם יחדו למשכב ומושב מצטרף לטמא משכב ומושב. כדאמרינן פרק על אלו מומין בהנך דחזו למדרסות. וכן העושה כיס מעור המצה. שהוא טמא כשעשה בו מלאכה כדפי' ומן הנייר שהוא טהור. טמא. ואצטריך לאשמעינן דמצה מקבל טומאה. אע"ג דלא מליח ולא קמיח. ע"כ. נ"ל. עכ"ל:
העושה כיס מעור המצה כו'. הואיל והוא דבר של קיימא שאפשר שיעמוד. הרמב"ם רפ"ב מה"כ. ועיין בפי' הר"ב דס"פ [*ומ"ש שם בס"ד]:
מן הנייר. פי' העשוי מעשבים ע"י דבק. כן פי' הר"ב בפ"ב דמגילה מ"ב:
האלון. פרי הוא. שקורין גלאנ"ץ. רש"י פ"ק דחולין דף יב:
שחקקום. נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב. רש"י:
למוד בהם את העפר. כדרך שהתינוקות עושים לשחוק. רש"י:
[*טמאים. עיין בפי' הר"ב מי"ח ומ"ש שם בס"ד]:
ואין להם מחשבה. פי' הר"ב אם חשבו למוד כו'. משמע דאילו מדדו הוי מעשה. והא דסיים ולא עשו בהן מלאכה. היינו שלא מדדו. אבל רש"י כתב שאפי' מדדו בה אלא שלא עשו בה מעשה לשם כלי:
ואין להם מחשבה. שאם בן דעת חשב עליהן טמאים במחשבה דתנן [ספכ"ה] כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה. רש"י [שם דף יג]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
העושה כלי קבול מכל מקום טמא. ואפי' לא עשאו ראוי לקבל אלא משהו עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט נראה שהוא פי' עצמו אבל הרמב"ם ז"ל וגם הר"ש והרא"ש ז"ל פירשו דאסיפא קאי העושה וכו' מ"מ טמא אפי' מעור המצה ומן הנייר וכו' ושמא שהוא פי' הרמב"ם ז"ל שם בחבורו ר"פ שני:
הרמון והאלון וכו'. תוס' פ' במה אשה (שבת דף ס"ו) כתבו דאילו גבי לפת ואתרוג שחקקו קתני שאינם מקבלין טומאה לפי שאינם מתקיימין ע"כ. וכן פסקה הרמב"ם ז"ל שם בחבורו אלא שקשה בעיני שהוא דימה שם דלעת היבשה ללפת ואתרוג:
15.
If one made a receptacle whatever its size it is susceptible to uncleanness. If one made a couch or a bed whatever its purpose it is susceptible to uncleanness. If one made a wallet from untanned hide or from papyrus it is susceptible to uncleanness. A pomegranate, an acorn and a nut which children hollowed out to measure dust or fashioned them into a pair of scales, are susceptible to uncleanness, since in the case of children an act is valid though an intention is not.משנה טז
קְנֵה מֹאזְנַיִם וְהַמָּחוֹק שֶׁיֶּשׁ בָּהֶן בֵּית קִבּוּל מַתָּכוֹת, וְהָאֵסֶל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל מָעוֹת, וְקָנֶה שֶׁל עָנִי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל מַיִם, וּמַקֵּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית קִבּוּל מְזוּזָה וּמַרְגָּלִיּוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין. וְעַל כֻּלָּן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, אוֹי לִי אִם אֹמַר, אוֹי לִי אִם לֹא אֹמַר:
ברטנורה
קנה המאזנים. הרמאים עושין אותו חלול ומניחין בחללו כסף חי, וכששוקלין מטין בקנה מעט והולך הכסף חי לצד הדבר הנשקל ומכביד ומכריעו:והמחוק. שמוחקין בו המדה כשהיא גדושה. ואם עושין אותה של דלעת וכיוצא בה מן הדברים הקלים, הוא מיקל, ורע למוכר. ואם עושים אותו ממתכת, הוא מכביד, ורע ללוקח. אבל עושים אותו של זית ושל אגוז ושל אשכרוע. והרמאי עושה המחוק של זית ושל אגוז חלול, כשהוא מוכר מכניס בו מתכת כדי שיכביד, וכשהוא קונה מסלקו:והאסל. מוט שנושאים בו בכתף. וכשיש פועלים מרובים, לאחר שקבל שכר משים בבית קיבול שבמוט את שכרו, ואומר לבעה״ב לא נתת לי שכרי, וכשמחפשים אותו אין נותנים לב לחפש שם:קנה של עני שיש בו בית קבול מים. ושותה מהן, וכששואלים אותו אם טעם כלום, אומר אני מתענה היום. ורבותי פירשו, בית קיבול מים, בית קיבול משקין, וכשטורח אצל בעל הבית בבית הבד גונב בו מן השמן:מקל שיש לו בית קיבול מזוזה ומרגלית. ועושין כן כדי לגנוב בו את המכס:אוי לי אם אומר. שמא ילמדו ממני בני אדם לרמות:ואוי לי אם לא אומר. שמא יאמרו הרמאין, אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו, ומתוך כך יבואו לרמות יותר. ולמה אמרם, משום דכתיב (הושע י״ד:י׳) כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:
תוסופות יום טוב
והמחוק. כתב הר"ב עושים אותה כו' ושל אשכרוע. מפורש בס"פ יב:
והאסל. פי' הר"ב מוט כו'. ועיין עוד בפירושו למשנה ה' פ"ז דפרה ומ"ש שם:
בית קבול מים. מהר"ם הגיה בית קבול שמן:
ומקל שיש בו בית קבול מזוזה ומרגליות. לשון הר"ב ועושין כך כדי לגנוב את המכס. וכלומר שמניח בו המזוזה שאין נותנין ממנה מכס ותחתיה טומן המרגליות אבל לשון הרמב"ם בפ"כ מה"כ מקל שיש בו בית קבול מזוזה או מקום מרגלית. ע"כ. ולפי זה בית קבול מזוזה אורח ארעא ולא משום גניבת מכס ואפשר שהיו האנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה. ולשמירה להם:
ועל כולן אמר ריב"ז אוי כו'. כתב הר"ב ולמה אמרה משום דכתיב כי ישרים דרכי ה'. דברי תורה. צדיקים ילכו בם. יזהרו בם שלא לרמות הבריות. ופושעים יכשלו בם. ילמדו לרמות. הרשב"ם פ"ה דב"ב דף פט:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
האסל. פי' הרמב"ם ז"ל הסרסור מרמה ומשים בראשה בית קבול מעות להשים שם מה שיגנוב מדמי החפץ ולא יודע:
קנה של עני. פי' ראשון שהביא ר"ע ז"ל הוא פי' הרמב"ם ז"ל:
אוי לי אם אומר וכו'. בבא בתרא פ' הספינה דף פ"ט אמרה ג"כ גבי מדידות של רמאות ואמרי' התם ולמה אמרם משום דכתיב כי ישרים דרכי ה':
16.
The beam of a balance and a leveler that contain a receptacle for metal, carrying-stick that has a receptacle for money, a beggar's cane that has a receptacle for water, and a stick that has a receptacle for a mezuzah and for pearls are susceptible to uncleanness. About all these Rabbi Yohanan ben Zakkai said: Oy to me if I should mention them, Oy to me if I don't mention them.משנה יז
תַּחְתִּית הַצּוֹרְפִים, טְמֵאָה. וְשֶׁל נַפָּחִין, טְהוֹרָה. מַשְׁחֶזֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן, טְמֵאָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ, טְהוֹרָה. פִּנְקָס שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה, טְמֵאָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ, טְהוֹרָה. מַחֲצֶלֶת הַקַּשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן. מַחֲצֶלֶת קָנִים וְשֶׁל חֵלֶף, טְהוֹרָה. שְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה, טְהוֹרָה, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּכָי:
ברטנורה
תחתית הצורפים. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל ולא מיוחד נמי לישיבה:משחזת. של עץ שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז:פנקס של שעוה. שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט:קש. זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות:ושפופרת הקש. שהוא חלול ויש לו בית קיבול:רבי עקיבא מטמא. ואע״פ שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא, קמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ור״ע חשיב ליה דבר העומד, ור׳ יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כר׳ עקיבא:פקועות. דלעת מדברית. וי״א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש:חלף. מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפ״ה:טהורה. מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך:קנה שחתכו לקבלה. לתת בו כחול וכיוצא בו:הככי. המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים:
תוסופות יום טוב
משחזת. פי' הר"ב של עץ. ואינה של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג"כ משחזת ברזל. לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הרמב"ם:
שיש בה בית קבול שמן. פירש הר"ב שמושחין בה שמן להשחיז. כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים. הר"ש:
[*מחצלת הקש ושפופרת הקש. שכל הגדל מן הארץ בכלל כלי עץ. כ"כ הרמב"ם בספ"א מה"כ. וזה דלא כהר"ש. ואין להאריך]:
קש. פי' הר"ב זנבות השבלים וכ"כ רש"י*) פ"כ דשבת דף ק"מ. ועיין מ"ש ברפ"ט דב"מ:
[*רבי עקיבא מטמא. כתב הר"ב ואע"פ שקיבולו מועט וכו'. ואף לפי' מהר"ם דלעיל שאינו מפרש לענין שיעור הקיבול אפ"ה מצי סבר דדינא הכי אפילו כלי קבול כל שהוא טמא. וילמדהו מסיפא דמתני' דהתם שחקקום התינוקות כו' ולתינוקות פשוטא שאין להם שיעור ואף כל שהוא מספיק להם למדידתן. ומ"ש הר"ב. וקמיפלגי אי הוי דבר העומד כו' כ"כ הר"ש מהתוספתא שהביאה שז"ל העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון כו'. ע"כ. ואף הרמב"ם בחבורו רפ"ב מה"כ כתב שיהיה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד ע"כ. אבל צריכין עדיין למודעי דבשלמא שפופרת של קש ניחא שאינה אלא שפופרת וקמ"ל שהוא דבר של קיימא לר"ע. ולריב"ן לא. אבל מחצלת של קש קשיא לי. ול' הר"ש מחצלת הקש זנבות השבלים שעושים מהם מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת. ע"כ. ויכולני לפרש שר"ל שהם קטנים מאד ומפני שנעשים הזנבות שבלים מחוברים קצת. לכן לר"ע מקרו יכולים לעמוד ואפ"ה לריב"ן לא. ונ"ל דמתני' הכי דייקא דאילו לקמן קתני מחצלת קנים ולא הקנים אלא כלומר של קנים וכדתניא ושל חלף ומשמע שהיא מחצלת גדולה שראויה להקרא עליה שם מחצלת והיא נעשית משל קנים או של חלף. משא"כ הכא קרי לה מחצלת הקש שמשמע שהקש הוא העיקר כי אין ראויה להקרא מחצלת סתם שהיא קטנה במאד ונ"ל ג"כ פשוט דלפי' זה של הר"ש הקש בפני עצמו כל אחד לבדו אף לר"ע לא יהיה יכול לעמוד. והרמב"ם בפירושו כתב ומחצלת הנקרא בערבי א"ל הצי"ר ושפופרת הקש קנה התבן היא ג"כ כלי קבול. ואע"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור כו'. ע"כ. והוי יודע שאע"פ ששפופרת הקש כתב הרמב"ם בפ"ב הנה מחצלת הקש כתב בפכ"ה אצל מחצלת הקנים ועיין לקמן]:
מחצלת כו' טהורה. פי' הר"ב מטומאת שרץ אבל לא ממשכב וכו'. אם אינה עשויה לסכך. עיין ספ"ק דסוכה. [*ולפי מה שאפרש בס"ד במ"ד פכ"ד דפשוטי כלי עץ הראוי למשכב טמא אף בשאר הטומאות צ"ע. ופי' הר"ב הוא מפי' של הרמב"ם. ומצינו לו שחזר בו בחיבורו פכ"ה מהלכות כלים שכתב טהורה מן המדרס וכתב הכ"מ שכן עיקר וכתב שהטעם י"ל מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה. ע"כ]:
יכין
מלכת שלמה
יכין
כל כלי בעלי בתים שחסין על כליהן ואינן זורקין אותם עבור נקב קטן שנתהווה בהן. ולאפוקי כלי בעלי מלאכה: שיעורן ברמונים דדוקא בשניקב בכמוציא רימון נטהר מטומאה שבו מקודם וגם אמק"ט עוד. ונקט רמונים לשון רבים. מדבעי ג' אחוזין יחד [כמ"ד]. ודוקא ביכולים לקבל רמונים. אבל באין יכולים לקבל כן. שיעור נקיבתן בכזית [כמ"ד]. וכל זה דוקא בכלי עץ. עור. או עצם. אבל כ"מ. שיעור נקיבתן כפי תשמישן [כפי"ד מ"א ]. וכ"ח שיעור נקיבתן. אם עשוי לאוכלין בכמוציא זית. ובעשוי למשקין. בכונס משקין [כרפ"ג]: ר"א אומר במה שהן ר"ל אם ע"י הנקב אין הכלי ראוי להתשמיש. שהיה מיוחד לו בתחלה. נטהר. וכגון קופת הגננים וכו': קופות הגננים הוא כלי עץ שיש להגננים להניח בתוכו אגודות ירק: שעורן באגודות של ירק בשמוציא הנקב האגודה: של בעלי בתים בתבן בשמוציא הנקב אגודת תבן שגדול יותר מאגודת ירק: של בלנין מחממי מרחצאות באגודות גבבא: בגבבה בשמוציא הנקב אגודת גבבא. שגדול יותר מאגודת תבן. דבמקום שאין עצים מצויין. מחממין המרחץ עם אגודות גבבא. כך כתב הר"ש. ולרמב"ם מקופת הגננים ואילך דברי ת"ק הוא [וק"ל אם כן למה הפסיק עם דברי ר"א]: רבי יהושע אומר כלן ברמונים ולא תקשה היינו ת"ק. י"ל דלת"ק דוקא כלי בעה"ב שיעורן ברמונים. אבל של בעלי מלאכה. במה שהן. ולר"א כולן במה שהן. ולר' יהושע. כולן ברמונים: החמת שלוייכע של עור: שעורה בפקעיות של שתי הוא קנוייעל שכרוך ככדור של חוט שתי. [ונ"ל דאורך החוט כדי לארוג גע"ג אצבטות (כנגעים פי"א מ"ח)] וחוט שתי דק משל ערב. ולכן כדור הכרוך כארכו מחוט שתי. הוא קטן מכדור הכרוך משיעור אורך חוט זה. מחוט ערב. וכשמוציא הנקב כדור קטן כזה. נטהר החמת: טמאה תמוה הרי אמרינן דנטהר במוציא שתי. ותו מה אעפ"י דקאמר. אדרבא מדמקבלת של ערב טמאה. וכ"כ ק' בכל ג' בבי דנקט תנא במשנתינו. ונ"ל דתנא נקט ג' מיני כלים שמיוחדין כ"א לב' מיני תשמישין. וכמו דבמשנה א' מודה ת"ק לר"א בקופת הגננים. דמשתער נקב שבהן במה שהיו מיוחדין בתחלה. וכמו כן בסלי פת במשנה ג'. מודה ת"ק לשער בנקב שבו. כפי מה שהיה הסל מיוחד בתחלה. כ"כ הכא במשנה ב' מודה ת"ק לר"א בהנך ג' מיני כלים. דהיינו חמת. ובית קערות. ובית רעי. שמשתערין בנקב שבהן. בתשמיש שהיו מיוחדין אליו בתחלה. לפ"ז ה"ק החמת שעור נקב שבה לטהרתה. כפקעיות של שתי. ר"ל אם מיוחדת להניח בתוכה פקעיות של שתי. אז שעורה להתטהר באם אינה מקבלת של שתי. וקאמר תו. אעפ"י שמקבלת של ערב. ר"ל אעפ"י דחמת המיוחדת לקבל כדורי ערב עדיין טמאה בנקב כזה שהוא רק כמוציא שתי [דהרי אפי' אילו מיוחדת לפקעיות של שתי ושל ערב. הוה אזלינן לחומרא לשערה בפקעיות של ערב כרפ"ג]. אפ"ה במיוחדת לשתי נטהרה במוציא פקע שתי. וכ"כ בקערות ורעי לקמן במשנה. בכולם. אע"פ שמקבלת דקאמר תנא. הכי פירושא. אע"ג דבמיוחד לדבר גדול מזה. טמאה בניקבה בשיעור הקטן. אפ"ה במיוחד לשיעור הקטן דאיירינן בה. סגי בניקבה בשיעור קטן: בית הרעי המיוחד לעשות צרכיו לתוכו: שאינו מקבל משקין ר"ל אם הנקב גדול כ"כ. עד שהשתן שבתוכו יוצא דרך הנקב שבכלי שוב אמק"ט: אע"פ שמקבל את הרעי ר"ל אעפ"י שאם היתה מיוחדת לקבל גם צואה: ר"ג מטהר רק בעביט פליג. דס"ל דמאחר שאין עביט חשוב כ"כ. להכי אפי' מיוחד גם לצואה. אע"ג דמסתבר למיזל בכה"ג לחומרא [וכרפ"ג] אפ"ה כשניקב במוציא שתן. לא נחשב בעיניו וזורקו. ולהכי אמק"ט עוד: שיעורן בככרות של פת במוציא ככר דרך הנקב נטהר. ונ"ל דשיעור ככר הוא כגודל ו' ביצים. והיינו כב' סעודות ליום [כפאה פ"ח מ"ז ועירובין פ"ח מ"ב]. וגם צ"ל שהיה תמונת כל הככרות שוה. דהיינו עגול ככדור: אפיפיירות הוא לוח ארוג מקנים יחד. כעין סריגים שמעמידין בחלון. ודינו כפשוטי כלי עץ. ואמק"ט: שעשה להן קנים מלמטן למעלה לחיזוק הר"מ גורס מלמטה ומלמעלה. ור"ל שחיבר להלוח ההוא משפה שלמטה ושלמעלה שלו קנה עב קצת יותר מאריג שבהלוח כדי להחזיק אריגתו יחד. ולפי גירסת הספר טפי משמע לפע"ד דר"ל שתחב קנים בזקיפה סביב ד' שפתות הלוח הזה. ותחבן ממטה למעלה. ר"ל מתחת השולים כלפי מעלה. להיות להלוח כעין דופן סביב. ומלת לחיזוק. ר"ל שעשה כן כדי שתוך הרווח שבין הקנים יחזיק שום דבר שיניח ביניהן. או ר"ל במלת לחיזוק. דהיינו שתחב בו הקנים סביב. כדי לאחזו ולהחזיקו בידו שם כשירצה לטלטלו: טהורה נ"ל דקמ"ל דאע"ג שע"י הקנים ההם שתחב סביבו נעשה לו ב"ק. אפ"ה מדמתפרקין בקל לא מחשב ב"ק. ומה"ט גם צורת כלי אין לו עי"ז ואמק"ט. וכארובות של בעה"ב [פט"ו מ"ב]. ונקט הך דינא הכא בין דיני ביטול כלי. היינו משום סיפא. דביש לה ב"ק או צורת כלי. אע"ג שניקב כמוציא רימון מק"ט: עשה לה גפיים ר"ל שפיות ממש חיבר לו סביב שיהיה לה ב"ק עי"ז. א"נ דגפיים היינו אזנים. ור"ל אם עשה לה אזניים ממש. ועי"ז יהיה להלוח צורת כלי עי"ז: כל שהן קמ"ל דאפי' נמוכין הדפנות הללו שסביב שפתות הלוח מאד. אפ"ה ב"ק אפי' קטן מאד מק"ט [כמט"ו]. ולאידך פי' הנ"ל ר"ל אפי' האזניים קטנים. או שהן רק בצד א' מהלוח. אפ"ה מחשב עי"ז צורת כלי: טמאה ר"ל הרי זה מק"ט. אע"ג שהוא מלא נקבים כמוציא רמון. דכך דרך תשמישו: ר"ש אומר אם אינה יכולה להנטל בגפיים שכשיאחזנה בה תנתק: טהורה ולת"ק אפ"ה מק"ט. מדעכ"פ יכול לטלטלו כשיאחז בהלוח ממש. ולהכי כשעשה לה ע"י הגפיים צורת כלי מק"ט. ומה"ט לא דמי לחסינא [פט"ז מ"ה] דלכ"ע טהור. דהתם אינו יכול לטלטלה כלל: הרמונים שאמרו ר"ל הא דאמרינן לעיל בריש פרקן דכלי בע"ב שיעורן ברמונים. לאו בשיעור נקב לחוד איירינן. דא"כ הוה סגי למימר שיעורו במוציא רימון. אלא בהחזקת הכלי נמי מיירי. דבשיחזיק הכלי רמונים. ולא יצא אחד מהם דרך נקב שבו מק"ט. וכמה רמונים צריך שיחזיק הכלי: שלשה אחוזין זה בזה ר"ל בשיחזיק הכלי ג' רמונים דחוקים יחד תוך הכלי. ואפ"ה לא יצא א' מהן דרך הנקב. אז מק"ט עדיין. אבל אם יצא א' מהן. אף שי"ל שרק ע"י דחיקתן יצא דרך נקב הקטן אפ"ה טהור. ובמחזיק הכלי רק ב' רימונים נטהר בשניקב כמוציא זית [כרמב"ם פ"ו מכלים ה"ה]: בנפה ובכברה ר"ל אם נפה או כברה ניקבו כמוציא רמון. משערין כדי וכו': כרי שיטול ויהלך דמדדרך תשמיש של הנך בנענוע רב. להכי משערין דאם יטלטל הכלי וילך יצא הרמון מהנקב ע"י הלוכו. אף דבכה"ג אין הנקב גדול כל כך שיצא הרמון ממנו כשיעמוד הכלי במקומו. אפ"ה טהור: ובקופה כרי שיפשיל לאחוריו ויצא הרמון ע"י תנועת ההפשלה שהיא קצת בכח. והיינו מדדרך תשמיש הקופה היא בהפשלה: ושאר לאו אסוקי מילתא דרשב"ג היא. אלא סיפא דבבת רמונים שאמרו הוא: כל הכלים שאינן יכולין לקבל רמונים שבקטנותן אינן מחזיקין ג' רמונים: כגון הרובע רובע הקב: הקנונים הקטנים כלים קטנים שגם חצי רובע אין מחזיקים. ואע"ג דכולהו כ"ש הן מרובע. אפ"ה נקט רובע לרבותא דר"ש דאע"ג שהן גדולים אפ"ה סגי בכזית. ונקט קנונין לרבותא דר"מ. דאע"ג שהן קטנים ביותר אפ"ה לא סגי להו בכזית. וצריך שבירת רובה: שיעורן ברובן כשנפחת רוב שולים. או רוב גובה דופן הכלי. אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב: ר' שמעון אומר בזיתים בשניקב בכמוציא זית. נתבטל ממנו טומאה דלשעבר ושלהבא. והכי קיי"ל. מיהו נ"ל דכלי הקטן מלהחזיק כזית. לכ"ע שיעורו ברוב גבהו. אמנם פשוט דכל שעורי נקב מריש פרקן עד הכא. היינו אף שנשאר ב"ק למטה מהנקב. אפ"ה אמק"ט. כדמוכח מנגממו בסיפא דמק"ט רק מדניטל כל השפה בשוה. הא בנפרץ קצת מהשפה אמק"ט. אף שנשאר ב"ק למטה מהפרץ. ולא מצינו גסטרא שמק"ט רק בכ"ח וכך פסק רמב"ם [פי"ח מכלים ה"י] [והנה גרסינן שבת (קי"ב ב') ניקב בכזית וסתמו וחזר וניקב בכזית וסתמו. עד שהשלימו לכרמון מהו. ר"ל הא פשיטא דמק"ט להבא. מדחזר ותקנו כשסתמו. אלא הא מיבעי ליה דלמא רק כשניקב בפעם אחת בכרמון אע"ג שחזר וסותמו ומק"ט להבא. עכ"פ פרחה ממנו טומאה ישנה. אבל כשניקב מעט מעט עד שיעור כרמון וסתם הנקבים ביני ביני. שלא היה הנקב מעולם יחד כרמון מהו. ופשיט התם דגם בכה"ג. אף שמעולם לא היה בכלי נקב כשיעור לטהרו. דהרי בכלי שמחזיק רמונים מיירי התם. והנקבים לא היו רק כזית וזית. אפ"ה פרחה ממנו טומאה ישנה. ואמרינן פנים חדשות בא לכאן. כך נ"ל פי' הסוגיא. וזה דלא כרבעתו"ס שם [ד"ה סנדל] ודו"ק. ולפ"ז לכאורה היה נראה. מדבעי התם רק בכלי גדול ששיעורו ברמונים. וניקב אחת אחת עד כרמון. ולא בעי בכלי קטן ששיעורו בכזית וניקב אחת אחת עד כזית. ונסתם ביני ביני מהו. ע"כ צ"ל דבנקבים קטנים כאלו. אע"ג שלבסוף הצטרף לכזית. אפ"ה לא נתבטל ממנו תורת כלי ביני ביני. וכשחזר ונתקן חוזר לטוי"ש. ואת"ל א"כ מה בין זה לכלי מתכות. דרק בו שמענו חזרה לטוי"ש. י"ל דחומרת כ"מ. היינו דאפי' התיכו לגמרי ועשה ממנו כלי בתואר אחר. אפ"ה חוזר לטוי"ש. משא"כ כלי שטף דוקא בניקב בפחות פחות מכזית. וא"כ דברינו בזה דלא כתוס' הנ"ל. שכתבו שלא שמענו חזרה לטוי"ש רק בכ"מ. ובמחכ"ר הרי גם בשאר כלים מצינו כן לקמן [פי"ח מ"ו] במטה שהיתה טמאה מדרס. ונשבר ארוכה [שע"כ נטהר עי"ז] חזר ותקנה טמאה מדרס. הרי גם כלי שאינו כ"מ חוזר לטוי"ש. אע"כ שהחילוק בין כ"מ לשאר כלים הוא רק כדברינו הנ"ל. ובזה יתורץ מה שיש לדקדק דבעי בשניקב בכזית וחזר וניקב בכזית וכו'. דל"ל דנקט בכזית דוקא. הול"ל ניקב פחות פחות מכרמון עד שהשלימו לכרמון. וסתם בינתיים מהו. אע"כ בכה"ג היה חוזר לטוי"ש כמו בכלי קטן שאינו מחזיק רמונים ששיעור נקיבתו בכזית וכדאמרן. אבל בעי רק בכלי גדול שנתנקב בנקבים גדולים בכזית. ורק בכה"ג י"ל שאינו חוזר לטומאה ישנה ולפ"ז יש ד' חלוקים בנקבי כלים א) כלי קטן שניקב בכזית וסתמו. או כלי גדול שניקב בכרמון וסתמו. ודאי פנים חדשות הוא לאחר סתימה ואינו חוזר לטוי"ש. ב) כלי קטן שניקב אחת אחת עד כזית וסתמו אחת אחת בינתיים. חוזר לטוי"ש. ג) כלי גדול שניקב בכזית וכזית וסתמו בינתיים אחת אחת. אינו חוזר לטוי"ש. ד) כ"מ אע"ג שהתיכו לגמרי ואפי' עשה ממנו בתואר אחר כלי חוזר לטוי"ש]: נפרצו לעיל מיירי שיש נקב בשוליה או בדפנות. אבל הכא מיירי שנפרץ דופן הכלי מראשו מצד אחד: שעורן בזיתים בשיצא זית דרך הפחת: נגממו שנחתך קצת מגובה הדופן סביב שפתו בשוה: שעורן במה שהן דמדשפתו סביב שוה עדיין שם כלי עליו. ולפיכך כל שנשאר בו ב"ק כ"ש נשאר בטומאתו: הרמון שאמרו לעיל קאמר רמונים שאמרו. מדמיירי ברמון שיצא מבין ג' רמונים שבתוך הכלי. והכא מיירי בשיעור גודל הרמון שיצא מהנקב. ששואל באיזה רמון משערים גודל הנקב: ולמה כלומר לענין מה: הוזכרו רמוני בדאן שהיו גדולים ביותר: שיהו מקדשין כל שהן משום דכל פרי שהוא ערלה או כלאי כרם שנתערב בהיתר במין במינו בטל באחד ומאתים. ואם היה הפרי רמון ערלה מהגדלים בעיר בדאן שהן גדולים וחשובים. אז לא בטל אפי' באלף. [והר"ב כ' שהיה רמון כלאי הכרם. ובמחכ"ר זה א"א]: רבי יוחנן בן נורי אומר לשער בהן את הכלים דרק לשיעור נקב הכלי שיתטהר על ידו הוא כמוציא רמון בדאן. אבל לקדש דוקא בשדרכו למנות מקדש: לכך ולכך הוזכרו ושלא תאמר דלכך ולכך דקאמר ר"ע היינו לכל דבר. וגם לענין מעשר דמסיק בה ר"י במתניתין. להכי הדר ומפרש לשער וכו'. לומר לך דרק בהנך ב' ס"ל לר"ע דמשערין ברמוני בדאן. אבל בשאר מילי משערין בבינוני: וחצירי גבע מין בצלים שנקראין חצירי. ובדאן וגבע עיירות כותיים בא"י היו: אלא שיהיו מתעשרין ודאי בכל מקום דהקונה מע"ה פירות הללו. שהיו ניכרין בתמונתן שהן מהמקומות הנ"ל. אפי' קונה אותן בשום מקום מעשרן ודאי. ולא דמאי. דכותיים שאני דחשידי אלפני עור. ולהכי ודאי לא עשרו מה שמכרו מאלה הפירות לאחרים. והע"ה שקנה מהם סבר שכבר עשרן הכותי המוכר. ולהכי גם הוא ודאי לא עשרן. ונקט הנך. וה"ה כל מיני פירות ותבואה שנקנו בערי כותיים. מתעשרין ודאי מה"ט. רק נקט הנך. דאפי' בקנה במקום אחר מעשרן ודאי מדנכרין שהן מכותיים. ונ"ל עוד דמדקאמר לא הוזכרו אלא וכו' ש"מ דס"ל דלאינך ב' מילי דרישא משערין ברימון בינוני: כביצה שאמרו דמאכל טמא אינו מטמא למאכל אחר. עד שיהא בהמטמא שיעור כביצה של תרנגולת. [וגם זה רק מדרבנן. דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים י"ד א'] אבל המאכל הנטמא. לרש"י [פסחים דל"ג]. וכן לרמב"ם (רפ"ד מאוכלין) אפי' כ"ש מק"ט. ולתוס' [בפסחים שם] גם הנטמא צריך שיהא כביצה. וכן משמע מתוספתא שהביא הר"ש [פ"ב דטו"י]]. וכ"כ כל שיעורי כביצה דנקטינן בכל דוכתא. כולן אינן משתערין לא וכו': וקטנה שבקטנות ונותן לתוך המים ר"ל לתוך כלי מלא מים: וחולק את המים היוצאין מכלי המלא ע"י שהניח הב' ביצים לתוכן. ואז שיעור כ"א מב' החלקים הוא שיעור כביצה שמשערין בו בכל מקום: ואיזוהי קטנה במשנה ה' ז' ח' לא שאל וכי מי מודיעני משום דבפירות רובן הן בינונות. והגדולים ביותר והקטנים ביותר אינן מצויין. משא"כ בביצה גם גדולים או קטנים מצויין הרבה: אלא הכל לפי דעתו של רואה ר"ל כפי מה שנראה בעיניו שהוא בינוני ולהת"ק לא אזלינן בתר אומדנא. אלא צריך להתברר שהוא בינוני. ע"י שיביא גדולה וקטנה ובינוני. א"נ ר"י ור' יוסי פליגי בפי' דברי ת"ק: כגרוגרת שאמרו לענין הוצאה בשבת [כשבת פ"ז מ"ד] וכ"כ לענין עירובי חצירות ושתופי מבואות דצריך ליתן כ"א כגרוגרת [כעירובין פ"ז מ"ח] ואיידי דנקט החילוק בביצה ורמון לענין טומאה נקט נמי כל הנך: ר' יהודה אומר הגדולה שבארץ ישראל הקטנה שבא"י. כך הגי' נכונה. וס"ל דמשערין כקטנה שבא"י. ולת"ק משערינן כבינוני שבא"י [וי"ג הגדול' שבא"י היא הבינינית וכו'. ולפע"ד א"א לומר כן. דהרי גרוגרת הוא תאנה יבשה. והרי תאנים הם א' מז' מינין שנשתבחה בהן א"י. ואיך אפשר שיהיו קטנים מבשאר ארצות ודוחק לומר דרק בטעמן נשתבחו ולא בגדלן. או דרק כשהן רטובים הם גדולים בא"י טפי מבשאר ארצות. אבל מדהן ספוגיים ומלאין שרף. להכי כשנתיבשו הם קטנים בא"י טפי מבשאר ארצות]: כזית שאמרו לרוב שיעורי התורה: זה אגורי הוא מין זית שאוגר ומשמר שמנו בתוכו ואינו פולטו כשירדו עליו גשמים כשאר מיני זיתים. כך כתב בירושלמי [רב"א]. אולם מרש"י ברכות [דל"ט א'] משמע דפי' אגורי היינו שנתבשל כבר כל כך באילן עד ששמנו מכונס בתוכו כיין בענב דאז הוא גדול כל צרכו [ונ"ל דבין לפי' א' או ב' נותן התנא סי' כפול בינוני ואגורי. כדי שלא נשאל כר' יוסי לעיל (מ"ו) וכי מי מודיעני וכו'. להכי קאמר דבינוני שאמרתי זהו אגורי. דכשהוא גדול ביותר או קטן ביותר אין בו לא מדת הירושלמי ולא מדת רש"י]: כשעורה שאמרו עצם כשעורה ממת מטמא במגע ובמשא [כאהלות פ"ב מ"ג]: זו מדברית גם הכא נקט סי' כפול מטעם הנ"ל: כעדשה שאמרו כעדשה בשר או דם מא' מח' שרצים האמורים בפ' שמיני. מטמאין במגע [כחגיגה י"א א']. וכ"כ שיעור מחיה בצרעת צריך שיהיה גדול כעדשה [כנגעים פ"ד מ"ו]: כל המטלטלין מביאין את הטומאה דכשמאהילין על המת ועל טהרות נטמאו הטהרות: בעובי המרדע כרפט"ז דאהלות. דאם המטלטל המאהיל רחב כעובי מרדע נטמא הטהור: אלא בינוני ואפשר לי דכלל נמי לענין נקב שבמרוח שבתנור המוקף צמיד פתיל. דגם הוא כך שיעורו במרדע בינוני שהיא שליש טפח [כלעיל פ"ט מ"ז]. ומרדע הוא מקל שמכין בה הבהמה קיינשעק בל"א. אבל מרדעת הוא מכסה. שמכסה בה בהמה לחממה [כשבת דנ"ב]: כל שהקיפו טפח דאז עוביו שליש טפח. וגזרו על הקיפו אטו עוביו [והא דלא גזרו כן לענין הבאת טומאה מב"ק לחבירו [לעיל פ"ח סי' נ"ו] ואין לומר דהתם מדהוא טומאה דרבנן לא גזרו. ליתא. דהרי גם בטומאת מת מבית לחבירו צריך חלון טפח על טפח [כאהלות פ"ג מ"ו] ולא גזרו הקיפו אטו רחבו. י"ל רק במטלטל המאהיל שאין דרכו לעמוד ימים רבים דיש לחוש שכשיעבור האהל. ישכחו שרק הקיפו היה טפח. ויחשבו שגם רוחב טפח המאהיל טהור. וכ"כ נקב שבתנור [לעיל סי' ס"ג] דרך לסתמו מיד. ואיכא למטעי. אבל חלון שבבית תמיד נשאר לפניו וא"א למטעי]: האמה שאמרו מעביר ד"א בר"ה בשבת חייב [שבת צ"ו ב'] וכ"כ אמות מבוי ותחומין ואמות סוכה. ואמות כלאים. ואמות מדות שבבהמ"ק ואמות חצר של שותפין לשתהיה בת חלוקה [כפ"ק דב"ב]: באמה הבינונית היא בת ו' טפחים. והקטנה היא בת ה' טפחים. ובזאת הקטנה היו מודדין המזבח הזהב. והקרן. והסובב והיסוד של מזבח החיצון וכדמסיק [במשנה י']. והגדולה היא של ב' מינים. א' בת ו' טפחים ואצבע. והשנית בת ו' טפחים וחצי אצבע. ושניהן היו מיוחדין לאומנין. וכדמסיק בסיפא דמתניתין [והא דלא נקט הכא ג"כ כדנקט לעיל לא גדולה ולא קטנה. נ"ל דלא נקט כהך לישנא רק בשתלוי גדלו וקנינו בטבע וצריך לשערו אם הוא בינוני. משא"כ בשידוע ומפורסם הבינוני ע"י הסכמת בני אדם]: וב' אמות היה בשושן הבירה נ"ל דה"ק. אע"ג שאמרנו דכל אמה משערין בבינונית. אפ"ה אמות של כלי ביהמ"ק משערין בגדולה אלא שני מיני אמות גדולות היו מונחים בהחדר שהיה ממעל לשער המזרח של העזרה. והחדר ההוא היה נקרא שושן הבירה. מדהיה מצוייר על כותלו מבחוץ עיר שושן מושב מלך פרס שבנה המקדש. ולכבודו עשו כן: שעל קרן מזרחית צפונית היתה יתירה על של משה ר"ל על האמה שנחשבת לפי אורך ידו של משה. שהיתה בת ו' טפחים והיא היתה האמה הבינונית. שלפי מדתה היו רוב האמות של האהל מועד: ולמה אמרו ר"ל ולמה הצריכו שיהיו ב' מיני אמות גדולות: ואחת קטנה דהיינו בת ו' טפחים: כדי שלא יבואו לידי מעילה נוטלין דקאמר היינו פוסקין. ור"ל דלהכי היו ב'. דהקטנה שבב' הגדולות. היתה לכלי כסף שהיו במקדש. והגדולה שבב' הגדולות היתה מיוחדת לבנין שעשוי שם. ובשני מיני בעלי מלאכה אלו מתנין עם האומנין שיעשו משלהן [עי' רמב"ם פ"ח ממעילה] באמה קטנה. דהיינו אמה בינונית בת ו' טפחים. כמצווה בתורה. שהיא קטנה יותר מהב' אמות שבשושן. רק שכשהחזירו היה חלוק בין כלים לבנין. דכשהחזירו כלי כסף וזהב. נתנו להן הגזברין שכרן לכל אמה כפי מה שפסקו. אבל רק כפי אמות גדולות שיש בהכלי שעשו. דהיינו חצי אצבע יתירה על אמה שפסקו עליה שהיא בת ו' טפחים. וסתמא כר"מ לקמן. דס"ל דגם אמת כלים היתה בת ו' טפחים. אבל בבנין דלא חשיב כולי האי חשבו עמם יתר על תנאם אצבע לכל אמה. ועשו כן. מדחששו מאד שלא יבואו לידי מעילה ושמא עשו קצת פחות מהמדה שהתנו עליה. ויחדו מקום לאותן ב' האמות בחדר ההוא. בקרן מזרחית דרומית הניחו האמה של בנין. ובקרן מזרחית צפונית הניחו האמה שהיתה מיוחדת לכלי כסף וזהב. וסימנך מצפון זהב יאתה: והקרן קרנות המזבח: והיסוד שהיו כולן בני אמה של ה' ה' טפחים. והיינו משום דהנך מעטינהו קרא: רבי יהודה אומר אמת הבנין כגון חומת החצר. והמקדש והמזבח: ושל כלים כגון ארון ושולחן ומזבח הזהב שהיו מנין אמות קצובות לכל א' מהן: ויש ונקט כל הנך יש ויש עד סוף מי"ד הכא. אף שאין להם ענין לטומאה וטהרה דמכילתין. היינו רק איידי דנקט לעיל במ"ה דרימון שאמרו שהוא בבינוני נקט נמי בתר הכי כביצה שאמרו שהוא בבינוני. ונקט נמי בתר הכי כל אינך שכולן משתערין לא בגדולה ולא בקטנה רק בבינוני. ואיידי זה נקט נמי ויש שמשתערין בגדולה. ויש שמשתערין בקטנה: שאמרו במדה דקה ר"ל יש שאמרו חכמים שיהיו נמדדין במדה קטנה: מדות הלח והיבש שנצרכו במקדש למנחות ונסכים: שיעורן באיטלקי ר"ל כל סאה והין ולוג שהיה במקדש. היו כפי אותן המדות שהיו בזמן המשנה בארץ איטאליען. ומשערין בהנך. מדהן ממש בשיעור אותן המדות שהיו במדבר בזמן שניתנה תורה לישראל: הקומץ את המנחה והחופן את הקטורת להכניס לק"ק ביוה"כ: וכמזון שתי סעודות לערוב להניח עירוב לתחומין [כעירובין פ"ח מ"ב]: מזונו לחול ר"ל משערין אלו הב' סעודות לכל אדם. כפי מה שהוא נצרך לב' סעודותיו לחול: אבל לא לשבת דבשבת דבסיס תבשיליו. אכל טפי: רבי יהודה אומר לשבת אבל לא לחול דס"ל דסעודה של שבת רגילה להיות פחיתה משל חול. לכל אדם כפי מה שהוא. דמדאכל בשבת ג' סעודות אינו ממלא כריסו בכל סעודה: אלו ואלו מתכוונין להקל דתרווייהו ס"ל דסגי לעירוב תחומין בסעודות קטנות: משלש לקב ר"ל ב' חלקים של ככר שנעשה שלש כמותן מקב. דהו"ל ב' חלקים אלו. ב' תשעיות מקב. והן ה' ביצים ושליש: מארבע סאין בסלע דד' סאין הן כ"ד קבין. וסלע הוא ד' דנרין. ודינר ו' מעין. ומעה הוא ב' פונדיון. א"כ יש בסלע מ"ח פונדיון. נמצא שאם ימכרו ד' סאין בסלע. יגיע חצי קב לפונדיון. אלא משום שהנחתום רוצה להשתכר בהככרות שמוכר. לפיכך הוא עושה הככר שמוכר בפונדיון רק מרובע הקב והיא כגודל ו' ביצים. דהרי קב הוא ד' לוגין. ולוג ו' ביצים: ויש שאמרו במדה גסה ר"ל יש דברים שאמרו חכמים לשערן במדה גדולה: מלא תרווד רקב ר"ל מה שאמרו חכמים דכף מלא מאפר רקבובית המת מטמא במשא ובאהל [כרפ"ב דאהלות] אין משערין בתרווד פשוט בינוני. אלא כמלוא וכו': כמלא תרווד גדול של רופאים שמשימין בתוכו סממניהן. והוא מחזיק מלא חפניים של אדם בינוני: וגריס נגעים ר"ל מה שאמרו דנגעי אדם או נגעי בגדים אמ"ט עד שיהיה נגע כגריס. ונגעי בתים אמ"ט עד שיהיה גדול כב' גריסין. שיעור כל גריס הוא כגריס וכו': כגריס הקלקי שם מקום וגדלו כג' על ג' עדשים. וכל עדש הוא כמקום בעור האדם שנטועות עליו ד' שערות ברבוע [נגעים רפ"ו]: האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה והוא מעט פחות מכביצה [יומא ע"ג] נמצא דגם בזה שיערו במדה גסה. שלא אמרו לשער בכותבת פשוטה דהיינו תמרה בינוני שנתיבשה: ונודות יין ושמן של עור שנתנקבו: שיעורן כפיקה גדולה שלהן ר"ל אין מתטהרין כשנתנקבו. רק כשהנקב גדול כהפיקה גדולה של אותן הנודות. ופיקה היינו כעין כדור גדול. שדרך לעשות בשולי הנוד מגוף עור הנוד. שאחזו בו הנוד. ושיעורו היה ידוע אצלם. ואם הנקב שנתהווה בהנוד הוא גדול כאותו הכדור. נטהר ושוב אמק"ט. אבל כשהנקב קטן מזה שאין הכדור יוצא דרך הנקב. עדיין מק"ט. מדיכול לתקן הנקב שבנוד בלי מעשה אומן שיפתח בית האחיזה הישן. כדי להרחיב הנוד. ויקשור בית האחיזה חדש במקום הנקב שיכרוך העור שבמקום הנקב סביב הכדור שיוציא מבית אחיזה הישן. מיהו אנן קיי"ל כר"ש דפליג בתוספתא וס"ל דשיעור נקיבת נוד הוא בכונס משקה [וער"פ ופי"ט מ"ח]. ולפיכך אזלה לה תמיהת רתוי"ט על שהשמיט הרמב"ם בבא זו [בפ"ז מכלים]: ומאור חלון: שלא נעשה בידי אדם כגון שחררוהו מים או שרצים בכותל. מביא את הטומאה דרך שם מחדר לחדר: שיעורו כמלא אגרוף [כפי"ג דאהלות מ"א]: זה הוא אגרופו של בן בטיח הוא אדם גדול מאד שהיה בזמן המשנה: אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם ר"ל כראש של אדם הגדול ביותר: וכסלע הנירונית ר"ל כסלע שהטביע קיסר נערא: וכמלא נקב שבעול כולן שיעורן שוה. וזוטר שיעורי' טפי וטפי מאגרוף של בן בטיח. דמדנעשה החלול בכונה. סגי בהכי. מיהו בין האי ובין האי נאמרו בשיעור גדול. ולא באגרוף ומקדח פשוטים: כל שבים טהור ר"ל כל הכלים הנעשים מדברים הגדלים בים ואפי' מעצים ועשבים וצמר הגדל בקרקע הים אמק"ט [עי' ברמב"ם פ"א מכלים ה"ג]. וכ"ש דבע"ח הגדלים שם. אף שאינן מחוברים בקרקע. אפ"ה כשמתו אין בהן טומאת נבילות. וגם כלים הנעשין מעורותן ועצמותיהן. אמק"ט. ואפי' טומאת מדרס אין בהם. והיינו מדאינן דומיא דבגד שמפורש בו קבלת טומאה והוא גדל מהארץ. דהיינו שכל בגד הוא מצמר או פשתן או עור. והן ממין שמדורו בארץ ביבשה. משא"כ אלו מדורן בים. מיהו ים דנקט לאו דוקא. אלא ה"ה הגדל תוך נהרות ונחלים. וכן ברוב דוכתא קרי במשנה גם לנהרות בשם ים. ע"ש כל הנחלים הולכים אל הים. [מיהו בפרה [פ"ח מ"ח] דאמרינן דימים כמקוה. התם ודאי ים דוקא]. ונקט הך מלתא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד הכא. היינו מדנקט לעיל כמה מיני יש ויש. להכי נקט נמי הנך דיש במה שבים טהור ויש שהוא טמא. וכ"כ כל הנך דמשנה י"ד. יש ויש נינהו: מפני שהוא בורח ליבשה נ"ל דלהכי לא קאמר מפני שעולה ליבשה. ול"ל דנקט לשון בריחה אלא ה"ט. מדיש כמה מיני דגים שמורגלין לעלות ליבשה. כידוע ממין דג הנקרא אאל שדרכו לעלות מהמים לתוך שדות תבואה וקטניות שגדלים סמוך לשפת הנהר. זוחל לשם בסנפיריו כדי להשקיט רעבונו מהם. ואפ"ה לא ס"ד שמשום זה יהיו הכלים שנעשים מעורו מק"ט. להכי נקט שבורח ליבשה. ר"ל כשיציקוהו מצודיו. או נרדף מתנינים שבים. אז בורח ליבשה. ש"מ דהיבשה הוא מדורו האמתי [וכן אשכחן בביצה [דכ"ד א'] דיוני שובך ועליה. מחשבו בייתות. מדעבידי לרבויי לכלובן כשנרדפין. דמוכח כי שם ביתם]: אפי' משיחה ר"ל אפי' חיבר רק חוט א' או משיחה באנדכען בל"א מדבר הגדל בארץ. להכלי שנעשה מהגדל בים: דבר שהוא מקבל טומאה טמא ר"ל מק"ט. ודוקא בשנתחברו יחד באופן שאילו היו שניהן ממין המק"ט. היה נטמא א' כשנטמא חבירו. אז גם הנך בין שנטמא החוט או הכלי שהוא מדבר הגדל בים. כשנטמא א' נטמאו שניהן. מדמחוברין יחד [עי' רמב"ם פי"ג מנגעים ה"ה. ופ"א מכלים ה"ג ובהמל"מ שם]. ואע"ג שהחוט והמשיחה אין בעצמן שיעור לק"ט. וגם הן עצמן אמק"ט כלל [כספרא שהביא רתוי"ט לקמן רפכ"ז] נמצא ששניהן כשהן לבד גם אמק"ט. אפ"ה כיון שעכ"פ החוט והמשיחה הוא ממין המק"ט. להכי כשמחוברין כשנטמא א' נטמא חבירו [ולא דמי למתכת המשמש לעץ דטהור [כפי"ג מ"ו] שאני הכא דרביא קרא מאו עור]: ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה תנא רק בכלים קמיירי. וה"ק במה שנברא ביום הראשון. אפשר שהכלים שנעשים מהנברא אז יק"ט דהרי אז נברא גולם הארץ. וכמ"ד בראשית ברא אלקים וכו' ואת הארץ. וממנה נעשו כ"ח וכלי מתכות שמק"ט. ואע"ג דגם אור ושמים ומים והד' יסודות עלעמענטע בל"א ארמ"ע נבראו אז. ומהם א"א לעשות כלים. י"ל הרי תנא לא כל הנברא קאמר רק יש במה וכו' קאמר. ור"ל יש בקצת במה שנברא בו אפשרות לק"ט [והרמב"ם בפירושו כאן פי' שביום א' נברא מים שמק"ט משקין. וכן קאמר ביום ג' שבו נבראו הצמחים שמק"ט אוכלין. ורתוי"ט קלסי' לפירוש זה. ותמהני מאד א"כ ביום החמישי דקאמר תנא שאין בו טומאה. וקשה והרי עופות ודגים שנבראו בו גם הם מק"ט אוכלין. וצ"ל דבהנך אמק"ט כמו שהן דהרי חסר מיתה [עי' עוקצין פ"ג מ"ח] א"כ ק' יום ו' וצ"ע]: בשני אין בו טומאה שבו נברא ריוח הרקיע: בשלישי יש בו טומאה שבו נברא אילנות ודשאים. שהכלים שנעשין מהן מק"ט: ברביעי שבו נבראו רק המאורות: ובחמישי שבו נבראו עופות וכל בריות הים שהכלים הנעשים מהן אמק"ט: אין בהם טומאה ואע"ג דנבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה י"ל דלא מיירי תנא רק בטומאה שיש בהגוף לכל דבר. משא"כ טומאת נבלת עוף טהור אינו רק לאדם באותה רגע שהיא בבית בליעתו [ולפמ"ש לעיל סי' ק"ז דתנא רק בטומאת כלים קמיירי וכן משמע מהר"ש והר"ב. כל מעיקרא. לא קשה מידי]: חוץ מכנף העוז ר"ל חוץ מכלים הנעשים מקני נוצות העזנייה דמדהן גדולים וחזקים מק"ט מד"ס. מיהו מדלא קאמר נמי חוץ מכלב המים ש"מ דסתמא דהכי פליג אדר"ע לעיל [מי"ג] וס"ל דכלב המים אמק"ט. וכן משמע נמי מדקאמר לעיל דברי ר"ע. ש"מ דרק ר"ע ס"ל הכי. ויחידאה הוא בזה. וכיון דסתמא דהכא פליג עליה הרי קיי"ל דהלכה כסתם משנה [כיבמות מ"ב ב'] וכן פסק הרמב"ם [פ"א מכלים ה"ג] דלא כר"ע: וביצת נעמית המצופה דכשהיא מצופה היא בת קיום ומה"ט שניהן מק"ט מד"ס [ורתוי"ט הביא בשם מהר"ם דמלת מצופה גם אכנף עוז קאי. ושכן משמע בתוספתא [ב"מ פ"ז] והיינו מדקאמר התם רשב"א אומר משום ר"מ. אף ביצת תרנגולת המצופה מק"ט. ולא אמרו ביצת נעמית אלא בהוה]. וא"ת עכ"פ הרי תנינן כל המצופים טהורים [כפי"א ופי"ד]. י"ל דהיינו שאמק"ט בעבור המתכת שבצפויו. אבל הכא לא משום הצפוי טמאים רק שע"י הצפוי יהיה להב"ק שתחתיו קיום. והרי כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כמט"ו]: א"ר יוחנן בן נורי מה נשתנה כנף העוז מכל הכנפים דס"ל דכל העשוי משום כנף גם של שאר עופות. אפ"ה כשהיא בת קיום מק"ט מד"ס [מיהו מדלא קאמר נמי ביצת נעמית ש"מ דבה מודה. דרק היא כשהיא מצופה מק"ט. ולא קליפת שאר ביצים. והיינו דס"ל דשניהן מדהן חזקים ובני קיום מק"ט. להכי קאמר בשלמא קליפת ביצה שהוא דבר המשתבר. שפיר יש חילוק. דדוקא קליפת ביצת נעמית הוא שטרויס בל"א שהוא העוף היותר גדול בעולם. להכי גם קליפת ביצתו הוא יותר חזק ומתקיים כשהוא מצופה. אבל כנף הוא קנה של נוצה. אינו דבר המשתבר. דכל קנה של נוצה של כל עופות אינו משתבר. לפיכך מ"ש כנף עז מכל הכנפיים. לפיכך כל כנף שיש לו ב"ק כ"ש טמא. רק דברו חכמים בהווה דרגילין להשתמש בקני כנף עז מדמרווח טפי מבשאר עופות. ורבנן ס"ל דלאו משום קיומן לבד. הנך ב' מק"ט. דא"כ של אבן נמי בת קיום ודאי הוא ויק"ט. אלא משום דדמיין לכלי עצם [כרמב"ם פ"א מכלים ה"ג] לפיכך הני תרתי אין אחריני לא]: וכל שנברא ביום הששי שנבראו בו בהמות וחיות ושרצים ואדם: טמא ואע"ג דעור האדם שעיבדו טהור מדאורייתא. וא"ל דעכ"פ טמא מדרבנן [כחולין קכ"ב א'] והרי גם טומאה דרבנן קחשיב תנא. ככנף עוז וביצת נעמית לעיל. שכתב הרמב"ם שטומאתן מדרבנן. עכ"פ קשה הרי עור נבילה ושרצים לאחר שהופשט טהור גם מד"ס [כחולין קכ"ג] וכ"כ עצמות וקרניים וטלפיים טהורים לגמרי [כחולין קי"ז ב'] וכ"כ חלב בהמה טהורה שנתנבלה טהור לגמרי [כעוקצין פ"ג מ"ב]. י"ל דכולהו אע"ג שאין בהן טומאת עצמן עכ"פ אם עשה מהן כלים מק"ט. והרי כל הנך דנקט תנא דיש בהן טומאה. היינו שמקבלין טומאה מדבר אחר הטמא. ואעפ"כ שני תנא בלישניה הכא וקאמר טמא. ולא כדקאמר לעיל יש בו טומאה. משום דהנך כולהו דלעיל א"א שיהיה טומאה בעצמותן רק יש בהן שייכות טומאה כשנגעה בהן טומאה. כשנעשה מהן כלי. אבל הנך דביום הששי. כל הנברא בו טמא ר"ל אפשר שיהיו הן עצמן טמא. דהיינו כשמתו [וכולה מתניתין משנה שא"צ היא. ולא דמי כלל לשאר יש ויש דנקט. דבכולהו י"ל דאשמעינן דבר מה לדינא. משא"כ משנתינו אין בה שום נ"מ לדינא. ואי משום דבעי לאשמעינן דין דכנף עוז וביצת נעמית שמק"ט. ואגבייהו נקט כולהו. עכ"פ אין לנו שום נ"מ גם בהנך ב' אם נבראו ביום החמישי או ביום אחר ומה קמ"ל בזה. אולם הגם שאפשר להביא עצות מרחוק ולמצוא גם בהנך שום נ"מ לדינא. כגון לענין נדר וכדומה. אעפ"כ ממקומו הוא מוכרע טפי לומר דאלו ואלו דברי אלקים חיים. והן הן הדברים שכסה עתיק יומין בסוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם. מי יתן טהור מטמא לא אחד וד"ל]: העושה כלי קבול מכל מקום האי מ"מ אתא לאשמעינן. דאפי' הוא מעור שלא נעבד. לא אמרינן דהו"ל כגולמי כלים. ואפי' מקבל רק כ"ש [ועי' ספי"א ודו"ק] ואפי' לא נעשה הב"ק רק ע"י שחיבר מין שאמק"ט למין המק"ט [כלעיל מי"ג] בכולהו גוונא מק"ט [ומה שהקשה רתוי"ט אדנקט העושה נ"ל דאתא לאפוקי במצא קליפת אגוז]: העושה משכב ומושב מכל מקום טמא הא דלא כללינהו תנא. הנך תרתי בחד בבא. ה"ט מדלא דמי הך מ"מ למ"מ דלעיל. דלעיל קאמר מ"מ. היינו בכל איזה מין שיש בו ב"ק מק"ט. אבל הכא מרבה במלת מ"מ. בכל איזה תשמיש מדרס שיהיה עומד יושב שוכב נתלה נשען [כספ"ב דזבים] ועכ"פ צריך שיהיה רחב טע"ט. ויהיה מיוחד למדרס: העושה כיס מעור המצה היינו עור דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ לעבדו: מן הנייר הוא העשוי מעשבין כעין פאפיר שלנו [ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ב סי' נ"ו]: האלון אייכעלען בל"א: שחקקום התינוקות דג' מיני פירות הללו קליפתן קשה. והילדים חוקקין ומוציאין מתוכן הגרעינין. כדי לעשות מהקליפות כלים לשחוק. למוד וכו': או שהתקינום לכף מאזנים ר"ל או שמצאו קליפות חקוקות וקשרו בהן חוטין להיות כעין מאזניים: טמא ר"ל מק"ט מדתקנום הילדים לכלי שחוק שלהן: שיש להם מעשה ודוקא בדאיכא תרתי מעשה ומחשבה דידהו מהני להחשב כלי. אבל מעשה בלי מחשבה. כגון שחקקום בלי שום מחשבה לתכלית מלאכת מה. אפי' מדדו בהן אח"כ לא אמרינן הוכיח סופן על תחלתן שלכך נתכוונו בתחלה בשעה שחקקום. או שמצאו הקליפות חקוקות. ולא עשו בהן מעשה לתקנום למוד או להיות מאזנים. רק אמרו שרוצים ליחדן למוד בהן אמק"ט [עי' רש"י חולין די"ב ב' ד"ה שיש]. והא דקאמר שיש להן מעשה אילה"ק הרי מעשה דידהו לא מהני בלי מחשבתן. וכ"כ ק' סיפא דקאמר ואין להן מחשבה. והיינו מחשבה בלי מעשה. ולמה לא נקט רבותא טפי. דאפי' מעשה דידהו לא מהני כשאין עמה גם מחשבה. נ"ל דלרש"י הנ"ל דתרתי בעינן. ה"ק. שיש להן מעשה. אם עשו הן המעשה בלי שום מחשבה. ואח"כ חישב הגדול. שיהיה לשום מלאכה. מהני מעשה דידהו לשווי' כלי לק"ט. דאע"ג דאם מצא הגדול קליפות חקוקות מעצמן. וחישב עליהן שיהיו לשום מלאכה אמק"ט [כפ"כ מ"ד] תדע דהרי לקמן [פכ"ו מ"ז] דתנינן כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה. לא אקמוה רק בעשאו כבר כלי לבהמה. ולא אקמוה במצא קליפה חקוקה וחישב עליה לכלי. ש"מ דבכה"ג דלא עשה בה מעשה כלל. באמת לא מהני מחשבה. אעפ"כ הכא כיון שכבר עשו הקטנים מעשה שחקקום בכונה. מהני מחשבת הגדול שאח"כ לחוד דלק"ט. והדר קאמר. ואין להן מחשבה. ר"ל אם היה הגדול חקקם בלי שום מחשבה. ואח"כ באו אלו הקטנים וחשבו עליהן למוד או למאזנים. לא מהני מחשבתן. דבעינן שבשעה שעשו בהן המעשה. דהיינו בשעה שחקקום יהיה להם מחשבה למוד. אבל מחשבה שאח"כ לא מהני בהו. וכן נראה גם דעת הרמב"ם [רפ"ב מכלים]: קנה מאזנים הוא הקנה שבו תלויין ב' כפות המאזניים א' מזה וא' מזה: והמחוק שטרייך האלץ בל"א שמוחקין בה גודש המדה בשוה: שיש בהן בית קבול מתכות שהרמאין עושין קנה המאזנים חלול. ומשימין לתוך חלול הקנה כסף חי. שהוא כבד מאד יותר מכל המשקין. וכששוקל למכור מטה הקנה לצד הדבר הנשקל וכשרוצה לקנות מטה הקנה לצד הכף שבו המשקל. וכ"כ דרכם לרמאות במחוק שיחללוהו. וכשירצה למכור יתן לתוך חללו כסף חי. שאז ע"י כבידת הכסף החי. ימחוק גם מתוך חלול המדה. וכשירצה לקנות יוציא כסף החי מתוך חללו. ועי"ז יהיה המחוק חלול וקל. ויניח גודש יותר מהראוי: והאסל מוט לנושאי כתף. והרמאי חוללו ומטמין שם שכר פעולתו שקבל מבעה"ב שטרוד ברבוי פועליו. ואומר לבעה"ב שלא קבל שכרו עדיין. ואין בעה"ב מרגיש לחפש גם שם: וקנה של עני שיש בו בית קבול מים לשתות בו בדרך ומטמין ג"כ שם תוך המים גנבותיו: ומרגליות קובע מזוזה תוך מקלו. ואומר שעושה כן לשמירת הדרך. וטומן תחת המזוזה מרגליות כדי לגנוב המכס שלה: הרי אלו טמאין וקמ"ל דאע"ג שב"ק הנ"ל כולן באיסור נעשו. דהרי גם בגונב המכס אפי' של מלך שאינו ישראל יש בו משום לא תגזול [כח"מ שס"ט ס"י] אפ"ה מק"ט ע"י ב"ק זה: אוי לי אם אומר שמא הרמאי שלא ידע עדיין ממרמה זו. ילמוד לעשות כן: אוי לי אם לא אומר שיאמרו אין ת"ח בקיאין ברמאות הללו. ולולי ידעום. היו גם הם עושין כן. ועוד הרי צריך להודיע הדין מהנך ב"ק. ואעפ"כ בחר לאמרן. דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: תחתית הצורפים כלי ב"ק מעץ שהצורף עומד בתוכו כדי שיפלו לתוכה הגרוטאות מכסף וזהב שיתפררו מהן במלאכתו בהן: ושל נפחין טהורה אף שיש לה ב"ק. אינו עשוי לקבלה. רק כדי שיגינו בו בדפנות הכלי שלא יזיקוהו הנצוצות שפורחות מהברזל הבוער בשעה שמקיש עליו בקורנס. [ואע"ג דלפ"ז עכ"פ היה מיוחד לעמוד בתוכו וא"כ ראוי לטמא מדרס (כפכ"ג מ"ד) וכל המטמא מדרס מטמא גם שאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]. י"ל דכמו בקסיא של גרנות מדאינו עשוי רק להגן לא מחשב בגד [כפט"ז מ"ו] כ"כ ה"נ מדאינו עשוי לנוח ע"ג רק להגן בעדו מנצוצות לא מחשב מדרס. אמנם צ"ל דרישא פשיטא נקט לה אגב סיפא. ול"מ היה נ"ל דרישא וסיפא מיירי באין לו ב"ק. והו"ל פשוטי כלי עץ. ורק ברישא אפ"ה מק"ט. מדעשוי לתשמיש אדם וכלים. דהיינו למעמד הצורפין וגם לקבל הגרוטאות. אבל סיפא בתחתית הנפחין אינו עשוי רק לתשמיש אדם [דלא איכפת ליה בפרורי ברזל שיפלו] ובכה"ג פשוטי כ"ע אמק"ט [ועי' תוספתא ב"מ פי"ג]]: משחזת של עץ: שיש בה בית קבול שמן כדי למשוח בו המשחזת. שעי"ז הסכין הנשחז עליו יהיה חלק בחדודו: טמאה קמ"ל דאף דב"ק ההוא אינו אלא שקוע. ואין להב"ק ההוא דפנות זקופות. אפ"ה שמיה ב"ק: טהורה קמ"ל דלא גזרינן אין לו ב"ק אטו יש לו ב"ק. א"נ קמ"ל דאף שהמשחזת עקום קצת בהמשך אמצעיתו. בעומק כדי לקבל מעט שמן על חלקת המשחזת. אפ"ה זה לא שמיה ב"ק. וכן יפורש נמי בפנקס לקמן. רק קמ"ל ב"ק שמן אע"ג שהוא דבר לח אפ"ה א"צ דפנות ממש לב"ק שלו. רק סגי במשוקע האבן באמצעיתו. וקמ"ל ב"ק שעוה דאע"ג שהוא דבר גוש. ואינו זב לחוץ. אפ"ה לא מהני עקמימות שבדף הפנקס שיחשב ב"ק. מדאינו משוקע רק מב' צדדים: פנקס הפנקס עשוי מדפי עץ דקין שממרחין אותן בשעוה. כדי לחקוק עליהן דברים לזכרון: מחצלת הקש קש הוא חלק התחתון של השבולת. שנשאר מחובר בארץ. כשיקצרו השבולת ממנה. ומשום שאותו החלק הנשאר בארץ אחר הקצירה הוא עב וחזק. לכן נקרא קש. ע"ש קשיותו. ולכן עושין ממנו מחצלאות לסכך ולשכיבה [אבל תבן הוא חלק העליון של השבולת שנקצר עמה. והוא דק ורך. להכי נותנין אותו למאכל הבהמות. כמ"ש השעורים והתבן לסוסים (מלכים א' י"ד) ועי' מ"ש כבר בזה לעיל ר"פ ורפ"ג דשבת]. עוד רגילין לעשות מהקש שפופרת. דמדחללו רחב קושרין איתו בסופו. כדי שיהיה לו ב"ק. לשים בתוכו שום דבר. והיינו שפופרת שנזכר במשנתינו. דאילו בפתוח בב' קצוותיו. לא היה מחשב ב"ק. מדהו"ל כסילון. דרק בכ"ח כל שיש לו תוך אפי' בלי ב"ק. כגון חבית בלי שולים מק"ט. משא"כ כלי עץ [ועי' מ"ש לעיל פ"ב מ"א]: רבי עקיבא מטמא אף שקבולו מועט. עכ"פ הוא עשוי לקבלה: ורבי יוחנן בן נורי מטהר דס"ל דמדמתמעך הקש בקלות. הו"ל כאינו בר קיימא דאמק"ט [כלעיל פט"ז מ"ה] ולר"ע לא דמי להנך דהתם אינן בר קיימא כלל. משא"כ קש מתקיים זמן מה. מיהו הני מילי לטומאת מת ושרץ וכדומה אבל במחצלת הראוי למשכב ומושב. מק"ט מדרס. דלמדרס א"צ שיהיה כלי בת קיום [ולרש"י נדה דמ"ט א' דכל שמיוחד למדרס שם כלי עליו ומק"ט]. ומדמק"ט מדרס. נטמא נמי בשאר טומאות [כנדה פ"ו מ"ג]: רבי שמעון אומר אף של פקועות ר"ל גם כלי הנעשה מדלעת מדברית גם בה פליגי ר"ע וריב"נ אי מחשבה כלי בת קיום או לא. ולת"ק לכ"ע אמק"ט וכ"כ דלעת פשוטי לכ"ע אמק"ט [כתוספתא כלים ב"מ פ"ז ורמב"ם רפ"ב מכלים] מיהו קרויה שחללוה ונתיבשה לכ"ע מק"ט [כפרה פ"ה מ"ג]. מיהו נראה פשוט דכל דלעת פקוע וקרוי כל שהיא לחה. אף שיחדה לכלי עכ"פ מק"ט אוכלין: מחצלת קנים ושל חלף מין עשב: טהורה דלכ"ע לא מחשב כלי בת קיום ודמי שפיר להנך דפט"ז מ"ה. ול"מ היה נ"ל דמחצלת קנים משו"ה אמק"ט. מדהוא קשה. אינה עשויה רק לסכוך. והו"ל כעשוי לשמש הקרקע: שפופרת הקנה שחתכה לקבלה שחתכה ממחובר. ועשה לה בת קיבול: עד שיוציא את כל הככיי הוא המוח שבתוך חלול הקנה. וקמ"ל דלא תימא דמשהוציא מהקנה מעט ככיי. הרי כבר יש לו ב"ק ויק"ט. קמ"ל דכיון דדעתו ליקח הכל עדיין אינו כלי עד שיוציא כולו. ואפי' כגולמי כ"ע אינו מדלא נגמר חללו:
מלכת שלמה
תחתית הצורפים. פי' הרמב"ם ז"ל החתיכה של עץ שמרכיבים עליה הסדן היא ששמה תחתית וכשמגביה הברזל ממנה מקבץ בה שיפת הזהב או הכסף אבל של נפחים לא. ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סי' קצ"ה:
פנקס שיש בו בית קבול שעוה. שהוא חקוק וממלאין החקק שעוה וכותבים בו:
טמא ושאין בו טהור כצ"ל:
מחצלת הקש וכו'. וכתב הר"ש ז"ל דפירש רש"י ז"ל דפליגי בהא דמר חשיב ליה כשל עץ ומר לא חשיב ליה כשל עץ וכאן לא יתכן לפ' כן דטומאת מחצלת משום דעביד ליה לשכיבה ומשמע בספ"ק דסוכה דטמא מדרס אפי' מידי דלאו עץ ונראה דפליגי אי חשיב דבר מעמיד אי לא דאין מקבל טומאה אלא דבר המעמיד כדמוכח בתוספתא ע"כ:
שפופרת הקש. הוא ג"כ כלי קבול אע"פ שהוא קטון שהוא קנה התבן:
של חלף. בספ"ק דסוכה גרסי' חילת והוא החלף הר"ש והרא"ש ז"ל:
שפופרת הקנה שחתכה לקבלה טהורה עד שיוציא את כל הככי. ביו"ד אחת גרסי' לה. וברמב"ם פ' שני דהלכות כלים אלא שצ"ע שמהרי"ק ז"ל כתב שם שהיא תוספתא ונראה שנפל טעות סופר שם בדפוס ששם הביא הרמב"ם ז"ל שתי בבות המתחילות שפופרת הקנה שתתכה וכו' הראשונה היא משנתנו והשנית היא תוספתא ומה שכתב שהיא תוספתא פי"ד דכלים דהיינו פ"ז דב"מ דכלים ושפופרת דמתני' נשמטה מן המורה מקום דוק ותשכת ומכל מקום נראה דמתני' ר' יהודה היא שכך אמר בתוספתא דאילו ת"ק דידיה אמר משיחסום ויקנב: