First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. עַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה. מְלֹא מַעֲנָה מֵאָה אַמָּה, בֵּית אַרְבַּעַת סְאִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בֵּית חָמֵשׁ, בְּמוֹרָד. וּבְמַעֲלֶה, נוֹתֵן רֹבַע כַּרְשִׁינִים עַל בֹּרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה, עַד מְקוֹם שֶׁיִּצְמְחוּ שְׁלשָׁה כַרְשִׁינִין זוֹ בְצַד זוֹ, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּמוֹרָד וְלֹא בְמַעֲלֶה:
ברטנורה
החורש. בית הפרס. מקום שהטומאה פרושה ומתפשטת שם. ורבותי פירשו, פרס לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם. ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה:מלוא מענה. של המחרישה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו עד מאה אמה באורך השדה על מאה ברוחב, חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה. ואם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין המחרישה מולכת עצמות הקבר אלא עד מאה אמה:בית ארבעת סאין. מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבע סאין. שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים, כדאמרינן בעירובין [כ״ג], נמצא מאה על מאה בית ארבע סאין:רבי יוסי אומר בית חמש, סאין. ואין הלכה כרבי יוסי:ובמורד. כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולרבי יוסי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד, דמגלגלתו למרחוק, והוא הדין כשהקרקע שוה במישור. אבל במעלה, כשחורש ועולה, לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלשה גרעינים זה בצד זה שם כלה בית הפרס:רבי יוסי אומר במורד ולא במעלה. לא אמרו דין בית הפרס אלא במורד, אבל כשהמחרישה עולה בגובה אין שם בית הפרס כלל, שמיד המחרישה ננערת ואם יש שם עצם נופל. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
הרי זה עושה בית הפרס. ועפרה מטמא במגע ובמשא ואינה מטמא באהל. כדתנן בפרק דלקמן מ"ב וטומאת בית הפרס מדברי סופרים. הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות טמא מת:
בית הפרס. מה שכתב הר"ב. מפי אחרים שמעתי על שם שפרסות כו'. אני מצאתי שפירשו כך התוס'. בסוף פרק ז דנדה [דף נז ד"ה בית הפרס]:
מלא מענה. פי' הר"ב ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו וכו'. וכ"כ הר"ש. וכן כתב הר"ב בספ"ז דנדה. ודלא כשטת רש"י שהחזיק בה הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה:
מענה. הוא הקו אשר יקוה אותו המחרישה על אורך השדה. אמר הנביא [ע"ה] על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם. הרמב"ם. [*ואע"פ שזה הפסוק בתהלים קכט. ולא נמנה ספר תהלים אלא עם הכתובים ברוח הקודש. אעפ"כ לא נמנע הרמב"ם לקראו נביא. כי גם רוח הקדש מכלל מדרגות הנבואה הוא. ואע"פ שהמדברים ברוח הקודש אינם נביאים. אפילו הכי בקצת העתים יהיו נקראים נביאים. כמ"ש הרמב"ם בספר המורה בפמ"ה מהחלק הב']:
רבי יוסי אומר בית חמש. וזה מאה וי"א אמה וג' רביע אמה ברבוע בקירוב. הרמב"ם. וכשתדקדק בחשבון שמסרתי לך בפ"ב דערובין [משנה ה] משם תראה. וכן תעשה כל האמות לרביעיות ויהיו בין הכל תמ"ז עם השלשה רביעיות הקדומים. וכשתכה אותם ותצרפם כאשר הראת לדעת משם. תמצאם קצ"ט אלף תת"ט רביעיות. הוא השטח כולו המרובע אשר גדרו וצלעו מאה י"א אמה ג' רביעיות. וכשתוציא כל ט"ז ממנו כי כל ט"ז מאלו החלקים הן האמה בתשבורת זה השטח שחלקיו רביעיות. שכן ד' רביעיות הכאתם עולה ט"ז כמבואר. ותמצא בזה השטח שנים עשר אלף תפ"ח פעם ט"ז ועוד אחד חלק מחלקי ט"ז. וידעת ששטח חמשים על חמשים שהוא שטח הסאה שעולה ב' אלפים ת"ק. שכן רבוע חמשים פעם חמשים. ויהיה א"כ שטח חמש סאין. ה' פעם ב' אלף ת"ק. שהוא י"ב אלף ת"ק הרי שלא יחסר לך כי אם י"ב אמה פחות חלק אחד מחלקי ט"ז בכל השטח הזה. והוא שאמר הרמב"ם בקירוב:
על בורך המחרישה. וכן גירסת הר"ב והרמב"ם. אבל מהר"ם גורס עד בורך כו'. וכתב נ"ל עד עומק בורך המחרישה שהיא נכנסת בקרקע ג' טפחים טמא העפר. וכדתנן לקמן פ' בתרא [מ"ה] במטהר בית הפרס נוטל ממנו ג' טפחים. ולהכי קאמר הכא דעד עומק בורך המחרישה טמא. והיינו לענין העומק. ולאורך עד מקום שיצמחו ג' כרשינים. פירוש נותן רובע הקב כרשינין בקרקע ומגלגל המחרישה עליהם וכל שהיא הולכת. היא מוליכה הכרשינים עמה ויש מקום שמועטין. ע"כ:
שלשה כרשינין. דשיעור השעורה [*שמוליך המחרישה] ג' כרשינין. כדאמרינן בבכורות. הר"ש. [*ולא מצאתי שם]:
זה בצד זה. לא שמתחלה הם נופלים זה על זה. שהרי אין בנקב אלא כשיעור גרעין אחד. אבל בא לומר דשלשה יפלו זה בצד זה. ולא יותר. ולשון הרמב"ם. ובלא ספק כי כאשר ישאר השארות [מועט] מאלו הגרעינים. הנה הם לא יפלו בצד אחד [אלא אחר נענוע] הרבה. אבל יהו הגרעינים בסוף המחרישה רחוקים קצתן מקצתן. ואמר כי כאשר יצמחו ג' גרעינין זה בצד זה שם יכלה בית הפרס. ע"כ. ופירוש מהר"ם כתבתי לעיל:
יכין
מלכת שלמה
1.
One who plows a grave [into a field], behold he makes it a bet haperas. To what extent does he make it [a bet haperas]? For the length of a furrow of a hundred cubits, a space in which four se'ahs [can grow]. Rabbi Yose says: an area of five [se'ahs]. But when on an upward or downward slope: he puts a quarter [of a kav] of vetch seed on the knee of the plough, and the space where [the last] three vetches grow next to each other is a bet peras. Rabbi Yose says: [a bet haperas is only made by a plough going] downwards but not upwards.משנה ב
הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע אוֹ בְגָדֵר אוֹ שֶׁנִּעֵר הַמַּחֲרֵשָׁה, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, פְּעָמִים עוֹשֶׂה, פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה. כֵּיצַד. חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ, וְכֵן הַצְּדָדִין, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה, חָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס:
ברטנורה
והטיח בסלע. הכה המחרישה בסלע ומתוך כך ננערה המחרישה:או שניער את המחרישה. מן העפר שעליה. והא קא משמע לן דלא חיישינן שמא לא ניער יפה:עד שם הוא עושה בית הפרס. ולא יותר, ואפילו תוך שש אמות או חמש:בית פרס עושה בית פרס. המתחיל לחרוש בסוף בית הפרס או באמצע. מונה מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש, והוא נעשה בית הפרס כאילו חרש ממקום הקבר:חרש חצי מענה. חמישים אמה ממקום הקבר, וחזר אחר כך וחרש משם עוד חמשים אמה אחרות, כל המאה נעשו בית פרס. והלכה כרבי יהושע:
תוסופות יום טוב
[*עד שם כו'. כתב הר"ב אפי' תוך שש אמות או חמש. ופי' הר"ש אפי' תוך י' אמות או חמש. ונ"ל שם ט"ס [וצ"ל ו'] ואכתי לא ידענא למה להו לכתוב ו' כיון דאפי' ה' סגי]:
רבי יהושע אומר פעמים עושה כו' כיצד חרש חצי מענה כו'. כלומר. ואע"פ שלא חרש בפעם אחד. כשהשלים חרישתו הרי נעשה בית הפרס. וכשחזר אחר כך והשלים עד מאה. נמצאת אומר שבית הפרס שהיה כבר עושה עוד בית הפרס והיא תשלום המאה. ולפי שאינו מיושב כ"כ לכך אתא רב דימי בפ"ק דתמורה [דף יג] לאסבר' לה בשלש שדות. דהשתא שייך שפיר. בית הפרס עושה בית הפרס. כיון דלשדה אחר הוא שעושה בית הפרס. וכמו שכתבתי בשם הר"ש שם משנה ה [ד"ה אין בין]:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a person was plowing and struck against a rock or a fence, or if he shook the plowshare, he only makes a bet peras up until that spot. Rabbi Eliezer says: one bet peras can form another bet peras. Rabbi Joshua says: sometimes it can, but at other times it cannot. How so? If he plowed for half a furrow's length and then returned and plowed a [further] half, or similarly [if he plowed] to the side, he makes a bet peras. If he plowed a full furrow's length and then returned and plowed from that point beyond, he does not make this a bet peras.משנה ג
הַחוֹרֵשׁ מְלָטַמְיָא, מִצְּבִירַת הָעֲצָמוֹת, מִשָּׂדֶה שֶׁאָבַד הַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶבֶר, הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בֵּית פְּרָס, שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לַכּוּתִיִּים:
ברטנורה
מלטימיא. כמו מלא טמיא. חפירה מלאה מתים זה על גבי זה. טמיא בלשון ארמי עצמות של מתים:ומצבירת העצמות. ממקום שהעצמות צבורים שם. דזה דבר שאינו מצוי שיהיה אדם חורש על חפירה שהיא מלאה מתים ועל צבירת עצמות גלויים, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי:ומשדה שאבד בה קבר. דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר, ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם:או שנמצא בה קבר. שחרש ואח״כ נמצא. דבית הפרס דרבנן, ולא קנסו ליה כיון דלא ידע:החורש את שאינו שלו. לא קנסו רבנן למהוי ארעא דחבריה בית הפרס. וכן נכרי לא שייך ביה קנס:שאין בית הפרס לכותיים. כלומר, שהרי אך על הכותיים לא קנסו, כל שכן שלא קנסו על הנכרי:
תוסופות יום טוב
[*מלטימיא. פי' הר"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז"ל הרמב"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר"ב ג"כ מורכב מפי' הרמב"ם ומפי' הר"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע"פ שהנו"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ"פ לא נתכוין הר"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא"כ ז"ש הר"ב כך. הוא מפי' הרמב"ם. ואם לפירושו של הרמב"ם לבד היתה כוונתו. ה"ל לכתוב בתחלה ג"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ"ש [הר"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע"כ]:
[*מצבירות עצמות. פי' הר"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע"ג הקרקע וז"ש הר"ב אח"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז"ל הרמב"ם בפ"י מהט"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע"ג קרקע ע"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג"כ הר"ש ז"ל]:
וכן עובד כוכבים שחרש. קבר בשדהו. הרמב"ם פ"י מה' טמא מת [הלכה ו']:
יכין
מלכת שלמה
3.
If a person plows from a pit full of bones, or from a heap of bones, Or from a field in which a grave had been lost, Or in which a grave was subsequently found, Or if he plows a field which was not his own, Or if a non-Jew plowed, he does not make a bet peras. For the rule of bet peras does not apply [even] to Samaritans.משנה ד
שְׂדֵה בֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי טְהוֹרָה, שָׁטְפוּ גְשָׁמִים מִבֵּית פְּרָס לַטְּהוֹרָה, אֲפִלּוּ אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינוּהָ אוֹ לְבָנָה וְהֶאְדִּימוּהָ, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ בֵּית הַפְּרָס:
ברטנורה
על גבי טהורה. ששדה בית הפרס למעלה וטהורה למטה:אפילו אדומה. שהיתה עפרה של טהורה אדומה:והלבינוה. מחמת עפר בית הפרס שהיה לבן:אין עושין אותה בית הפרס. שלא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו, ולא גזרו על העפר הנשטף עם המים:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיְתָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת, עֲלִיָּה טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, עֲלִיָּה טְמֵאָה. עֲפַר בֵּית הַפְּרָס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְיָרָק, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת, וְלֹא חָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה:
ברטנורה
עליה טהורה. ממה נפשך, אם הקבר בתוך הבית, הבית טמא והעליה טהורה. ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית, טומאה נכנסת לבית ועליה טהורה. אבל כשאין פתח העליה מכוון כנגד פתח הבית, חיישינן דלמא קאי קבר תחת הכותל מכוון כנגד פתחה של עליה, ובוקעת הטומאה עד שמגעת לפתחה של עליה, ונכנסת לעליה דרך הפתח:ועפר חוצה לארץ. כלומר או עפר חו״ל. דארץ העמים ובית הפרס תרוייהו מטמו במגע ובמשא:שבא בירק. כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא:חותם המרצופין. אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט:כסאה וכסאתים חותמות. של טיט. והאי עובדא מייתי רבי יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו, הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
שדה שאבד קבר בתוכה. טמא במגע ובמשא ובאהל. כדתנן בפ' דלקמן משנה ג:
עלייה טהורה. פי' הר"ב ממ"נ אם הקבר בתוך הבית כו'. ואל יקשה עליך מה שאמרנו בפ"ז טומאה בתוך הכותל כל העליות שע"ג אפי' הן עשר טמאות דהתם בכותל והכא תחת הכותל לפי שהבית הוא אהל על הקבר. והעליי' אהל אחר למעלה מזה האהל. הרמב"ם בנא"י. ומ"ש הר"ב ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית כו'. הנה המשקוף אשר לבית יאהיל עליו ויהיה [משקוף העליי'] אהל על אהל. הרמב"ם. וכ' מהר"ם נ"ל דמכוון דקאמר לא אתא לאפוקי אלא אם פתח עלייה עודף על פתח הבית מכאן או מכאן אבל אם פתח הבית רחב הרבה יותר משל עלייה לכל צד ה"נ עלייה טהורה לכל צד. ע"כ:
ועפר ח"ל. עיין בפי' הר"ב במשנה ג פ"ב:
כחותם המרצופין. פי' הר"ב שהוא שיעור הגוש לטמא. כדתניא בבכורות פרק הלוקח בהמה (בכורות דף כב) הר"ש:
ולא חשו להם חכמים. ובנוסחת ארץ ישראל מצאתי שנמחק חכמים. וגם הרמב"ם בפרק י"א מהט"מ. לא העתיק. אלא ולא חשו להם משום טומאה:
יכין
מלכת שלמה