First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מְפַנִּין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא אֶת הָאוֹצָר. מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לַעֲנִיִּים. אֲבָל לֹא אֶת הַטֶּבֶל, וְלֹא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא אֶת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ, וְלֹא אֶת הַלּוּף, וְלֹא הַחַרְדָּל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַתִּיר בְּלוּף, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין:
ברטנורה
מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לשמוע הדרשה, ודוקא לדבר מצוה שרי ולא חיישינן לטירחא דשבת:ארבע וחמש. לאו דוקא, דאי בעי אפילו טובא נמי:אבל לא את האוצר. כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות:מפנין תרומה טהורה. ואפילו ישראל דלא חזיה ליה יוכל לטלטלה ולפנותה, כיון דחזיא לכהן:ודמאי. דחזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי, ואי בעי הוה מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה:ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. שנטלה ממנו תרומת מעשר ולא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדים בן לוי ולקח המעשר בשבלין, דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי, וזה שהקדים ולקח המעשר בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד, ומותר באכילה אע״פ שלא הפרישו ממנה תרומה גדולה:ומעשר שני והקדש שנפדו. שפדו אותן הבעלים ונתנו את הקרן ולא נתנו את החומש, ושמעינן מהכא שהם פדויין והחומש הוי מלוה גבי בעלים:אבל לא את הטבל. ואפילו טבל דרבנן, כגון הזרוע בעציץ שאינו נקוב:ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אם הקדים בן לוי ולקח המעשר אחר שנתמרחה התבואה בכרי קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש תרומה גדולה זהו מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו האמור כאן, שכיון שנתמרחה בכרי ונתחייבה בתרומה, כשלוקח המעשר ראשון אע״פ שמפריש ממנו תרומת מעשר כל זמן שלא הפריש ממנו תרומה גדולה טבל הוי ואסור לטלטלו בשבת:ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו. כגון שנפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שפדה המע״ש על גרוטאות של כסף, ואין מעשר שני נפדה אלא במעות שיש עליהם צורה דכתיב (דברים י״ד:כ״ה) וצרת הכסף בידך. והקדש אינו נפדה בקרקע דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ג) ונתן את הערכך ביום ההוא דבר הניתן מיד ליד:לוף. מין קטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה. ורמב״ם פירש מין ממיני הבצלים:לעורבין. כגון עשירים שמגדלים עורבים לגדולה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
תוסופות יום טוב
אפילו ארבע וחמש קופות. פירש הר"ב לאו דוקא וכו'. [ובגמרא] [* כדאמרי אינשי פירש"י חשבון קטן תחלה ואם יצטרך יותר יפנה יותר]. הכי איתא בגמ' לפי גירסת [א) בדפוס פראג: גירסת ספרונו] ספרים שלנו [* והתוס' בפ' האומנין סוף ד' ע"ט כתבו דלא שייך לשנויי דלא זו אף זו קתני כיון דד' בכלל ה' אלא שמוסיף ע"כ. ולי נראה במספר ד' וה' שכן] מצינו דאורחא דתנא למתני הכי כדתנן [* לעיל פט"ו מ"ג ו] בר"פ י"ג דיבמות ובמ"ג פי"א דכתובות ורפ"ד דב"ק ומ"ט [* וי'] פ"ב דבבא מציעא וברפ"ו דסנהדרין ובפרק בתרא דחולין ובספ"ב דפרה ובכולהו מסתבר לי דמסרך סריך בתר תשלומי ד' וה' דפרק ז' דב"ק דהתם בדוקא ככתוב בתורת משה:
[* קופות. בירושלמי מפרש כהא דתנינן [בשקלים פ"ג] קופות של ג' [ג'] סאים] [תוספות]:
אבל לא את האוצר. כתב הר"ב דילמא אתי לאשוויי גומות. עיין משנה ז' פרק ב' דביצה:
ודמאי. פירש הר"ב דחזי לעניים וכו' ואי בעי הוה מפקיר' וכו' בגמ' איתא הכי וכתבו התוספות דה"מ למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזי [לכהן] אלא כיון דאשכח טעמא דאפילו לדידיה מצי חזי אמר. ובפרק כל שעה ובפרק ג' שאכלו איצטריך להאי טעמא ע"כ. ובפ' בכל מערבין איצטריך נמי להאי טעמא אליבא דסומכוס כמו שכתבו שם התוס' דף ל"א וכתבו עוד שם דמשום הכי משני הכא נמי כמו דמשני התם דאיצטריך לשנויי הכי ועיין מ"ש בס"ד במשנה ה' פ"ג דסוכה:
[* והקדש. כתב הר"ב אינו נפדה בקרקע דכתיב ונתן את הערכך וגו'. וברפ"ז דברכות כתב הר"ב דכתיב ונתן הכסף וגו' והכי איתא בסוגי' דהתם ודהכא ועי' מ"ש שם והרמב"ם בברכות לא פי' כלום והכא פירש כדכתב הר"ב ולא מצאתי לדרשה זו בשום מקום ובת"כ פרשת בחקותי ממעטי' קרקעות מבשקל הקדש דמשמע דוקא סלעים ופדה לרבות כו' והתוס' דהכא הביאוה ברייתא זו דת"כ ומסקי שהיא עיקר. דמונתן תקשה מטלטלין נמי לא וכתבו דמיהו איכא למדרש בכלל ופרט וכלל ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ד דב"מ בהא דכלל ופרט וכלל ועיין מ"ש במ"ח פ"ח דבכורות לענין הדרשה דת"כ]:
[* והתורמוס. פירשו הר"ב בסוף מ"ג פ"ק דכלאים [ועיין] [ב) לא נדע כוונתו] גם לקמן בפרק כ' מ"ג ועיין מ"ש בשם מהר"ם במ"ד פ"ק דטבו"י]:
אבל לא את הטבל. דטבל לכהן נמי לא חזי דאסור לכהן לאכול מפירותיו בטבלן כמו שפסק הרמב"ם בפ"א מה' מעשרות:
ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. עיין מ"ש בס"ד ברפ"ז דברכות בשם תלמידי ר"י:
לוף. במשנה ב' פ"ה דשביעית כתב הר"ב לפי' הרמב"ם ולא זכר פירש"י שכתב בכאן:
ר"ש בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. ות"ק דפליג משום דסבר דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דליתנהו ברשותי' אא"כ דרך בני אדם לגדל אותן. [* ומה שכתב הר"ב דאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל עיין במשנה ז' פרק ח' דעירובין]:
יכין
מלכת שלמה
1.
One may clear away even four or five baskets of straw or produce to make room for guests or on account of the neglect of the study hall, but not the storehouse. One may clear away pure terumah, doubtfully tithed produce, the first tithe whose terumah has been separated, redeemed second tithe and sanctified things, and dry lupinus, because it is food for goats. But [one may] not [clear away] untithed produce, first tithe whose terumah has not been taken, unredeemed second tithe and sanctified things, luf or mustard. Rabbi Shimon b. Gamaliel permits [it] in the case of luf, because it is food for ravens.משנה ב
חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים, אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְאִם לָאו, אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ. תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס. מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמֵנִיחַ אַחַת, אֲבָל אִם הָיָה גוֹרֵר, אָסוּר:
ברטנורה
חבילי. אגודות:זרדים. ענפי האילן לחים שמזרדין אותם למאכל בהמות:כופין את הסל לפני האפרוחים. ומבטל כלי מהיכנו לא הוי, שאין האפרוחים עומדים עליו. והאומר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, מוקי למתניתין בצריך למקומו של כלי:שברחה. מן הבית:דוחין אותה. בידים:עד שתכנס. ודוקא דוחין אבל לא מדדין, לפי שהתרנגולת מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שהוא מטלטלה. אבל אווזין ושאר עופות מדדין:מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו:והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו והוא מניע רגליו והולך:שנוטל אחת ומניח אחת. כשהתינוק מניע את רגליו מניח אחת ומגביה אחת:אבל גורר אסור. שנושאתו. וכל מקום שאמר ר״י אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים, הילכך הלכתא כותיה:
תוסופות יום טוב
אם התקינן למאכל בהמה. משום דסתמייהו דהני להסקה קיימא בעי בהו הזמנה כ"כ הר"ן. ומעתה מ"ש הר"ב שמזרדין אותן למאכל בהמות ר"ל לפעמים ולא מן הסתם:
כופין את הסל כו'. כתב הר"ב והאומר אין כלי ניטל כו'. עיין מ"ש במ"ז פרק ט"ז:
דוחין אותה. עיין מ"ש בס"ד בספכ"ג:
מדדין. היא מלה עברית כמו (תהילים מ״ב:ה׳) אדדם עד בית אלהים. רמב"ם:
מדדין עגלים וסייחים. למה שכתב הר"ב והכי איתא בברייתא דאווזין ושאר עופות מדדין. קשה דלחלק בעופות בין תרנגולת לאווזין ושאר עופות. ואמאי מחלק בין תרנגולין לעגלין וסייחין. ומיהו למה שפסק הר"ן לחלק בין גדולים לקטנים. דקטנים לא שרי לטלטולי אלא בחצר אבל לא ברה"ר וגדולים אפי' ברה"ר שרי ניחא. דמתני' ברה"ר מיירי כמ"ש הר"ן מכח סיפא דמדדה את בנה דמפרשינן בגמ' ברה"ר ומינה דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה"ר. ולהכי תני עגלים וסייחים ולא שאר עופות לאשמעינן דדוקא בגדולים שרינן ברה"ר. ובנוסח משנה בגמ' וכן בספרים שלפנינו גרסי במתני' עגלים וסייחים ברה"ר אבל ברי"ף וכן בנוסח משנה דוקניות ל"ג ברה"ר: אבל אם הוא גורר אסור. ולא אמרינן חי נושא את עצמו [כדלעיל משנה ה' פ"י] כיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר. הר"ן. והאי אסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו כמ"ש בר"פ דלקמן [* וע"ש דלתוספות נראה דדוקא בחולה] ועיין מ"ש במשנה ו' פרק ט"ז:
יכין
מלכת שלמה
2.
Bundles of straw, bundles of twigs, or bundles of young shoots, if they were prepared as animal food, they may be carried; if not, they may not be carried. One may overturn a basket before young birds, so that they will get up and then get down. A chicken which has run away, they may push her until she re-enters. One may make calves and foals walk in the public domain. And a woman may make her son walk. Rabbi Judah says: when is this so? If he lifts one [foot] and places [another] down; but if he drags them it is forbidden.משנה ג
אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְיוֹם טוֹב, אֲבָל מְסַעֲדִין. וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בְּשַׁבָּת, וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת, וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף חוֹתְכִין. וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִׂין בְּשַׁבָּת:
ברטנורה
אין מילדין. אין מושכין הולד מן הרחם ביו״ט, דאיכא טרחא יתירא:אבל מסעדין. אוחז את הולד שלא יפול לארץ:חכמה. מילדת בקיאה:ממקום למקום. ואין חוששין לאיסור תחומים:ומחללין עליה את השבת. משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת עד כל ג׳ ימים אחר שילדה, בין אמרה צריכה אני בין לא אמרה צריכה אני מחללין. מג׳ ועד ז׳, אמרה צריכה אני מחללין, לא אמרה צריכה אני אין מחללין. מז׳ ועד ל׳ אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושים צרכיה על ידי נכרי מפני שהיא כחולה שאין בו סכנה, ודבר שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי נכרי:וקושרים הטבור. של ולד שהוא ארוך, ואם לא יקשרוהו ויכרכוהו יצאו מעיו. אבל אין כורתין אותו בשבת לדברי ת״ק:ר׳ יוסי אומר אף חותכין. והלכה כר״י שחותכין אותו ומנקים אותו ונותנין עליו אבק הדס וכיוצא בו:וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולקמן באידך פירקא מפרש לצרכי מילה מאי ניהו:
תוסופות יום טוב
ומחללין עליה את השבת. בגמ' מכדי תני ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר וכו'. ומהכא שמעינן דסוגיא דגמ' ס"ל דאיכא איסור תחום מן התורה. דאלת"ה מאי קשיא ליה לתלמודא ומחללין לאתויי מאי. הא ודאי דאיצטריך ליה דהא עד השתא לא שמעינן אלא דאין חוששין לאיסור תחומין ואינו אלא מד"ס. אלא ודאי דאיכא נמי תחומין דמדאורייתא. ולהכי שפיר מקשינן לאתויי מאי. וסייעתא לפסק הרי"ף בספ"ק דעירובין דלכ"ע משנים עשר מיל ולמעלה לוקה עליהם מדאורייתא ותיובתא לחולקים עליו וסוברי' שאין שום איסור תחומין מדאורייתא ואפי' בכמה פרסאות. דבשלמא אי תחומין מדאורייתא שפיר קא מקשה לאתויי מאי דאע"ג דאיסור תתומין אין בהם כרת וסקילה אלא מלקות בלבד כמ"ש הרמב"ם ברפכ"ז מה' שבת ס"ד דמקשן דאה"נ דלא שרינן אלא לעשות דבר שיש בו מלקות בלבד אבל איסור כרת וסקילה לא. והמתרץ תירץ דלאתויי אף איסור כרת וסקילה קאתי. אלא אי תחומין דרבנן מאי ס"ד דמקשן לאתויי מאי דהא בהדיא קתני ומחללין דמשמע איסור דאורייתא. דעד השתא לא שמענו דרשאין נ"ל:
וכל צרכי מילה דוחין את השבת. בגמ' פרק דלקמן דף קל"ב נפקא ליה מביום השמיני [* דה"מ למכתב ובשמיני ימול ולר"א דר"פ דלקמן דאף מכשירי מילה דוחה שבת מפיק מביום למכשירין] ומילה עצמה הלכה היא:
יכין
מלכת שלמה