First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרָס. מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים, וְשׁוֹנִים וּבוֹצְרִים וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס, וַאֲחֵרִים מְקַבְּלִים מֵהֶם וּמוֹלִיכִים לַגָּת. אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ, טְמֵאִים, כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל בְּסִיב, אוֹ בוֹצֵר בְּצוֹר וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה וּמוֹלִיךְ לַגָּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵית הַפְּרָס. אֲבָל נוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרָס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק:
ברטנורה
כיצד בוצרין בית הפרס. ויהיו הענבים שגדלו בו טהורים:מזין על האדם ועל הכלים. בשלישי:ושונין. בשביעי:ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע״ג דהבוצר לגת הוכשר לקבל טומאה והוא משמונה עשר דבר שגזרו ביום, הני מילי לטומאה דאורייתא, אבל לטומאת בית הפרס דרבנן היא לא חשבינן לה הכשר. ומשום הכי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא, ואע״פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה, תו לא מיטמו ענבים בנגיעתם משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשר הכשר גמור:ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס:מקבלין. מן הבוצרים:ומוליכין לגת. בכלים אחרים. אבל הבוצרים אין מוליכין אותם לגת, לפי שהגת מלא משקין ומתכשרי בהו הכשר גמור:ואם נגעו אלו ואלו טמאים. המקבלים ומטמאין כל הענבים. שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים:בית שמאי אומרים אוחז את המגל. דסברי הבוצר לגת הוכשר אפילו לטומאת בית הפרס, ומשום הכי צריך שיאחז המגל שהוא בוצר בו בסיב של דקל דלא מקבל טומאה:או בוצר בצור. והוא אבן חדה, דלאו כלי היא:ונותן לתוך כפישה. כלי גדול שכובשים בו זיתים, דלאו בת קבולי טומאה הוא:ומוליך לגת. אפילו הוא עצמו. דכיון דזהיר ואית ליה היכרא שמניח בכפישה לא נגע:במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס. שהיו גפנים ואילנות נטועים בו קודם שנעשה בית הפרס. אבל הנוטע לכתחילה בבית הפרס, ימכר לשוק. דקנסינן ליה, מפני שלא היה לו ליטע בבית הפרס. ואין הלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
מזין על האדם כו'. פי' הר"ב כדי שיהיו טהורים מטומאה דאורייתא. וז"ל הר"ש שאם היו הבוצרים טמאים טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה כו' ומשמע דהיינו אם היו טמאים דאורייתא. אבל הטהורים א"צ להזיה כלל. ופשטא דמתני' לא משמע הכי. אלא פסיק ותני מזים כו' ושונים כו'. והראב"ד בפי"א מהל' טומאת אוכלין [הלכה ה'] כתב דיין היוצא מאלו הענבים שבבית הפרס. אינן טהורין לאוכלי טהרות. אבל הם ספק. ומפני מה מזין על הבוצרין. כדי שלא לטמא חולין שבא"י בידים. לפיכך מטהרין אותן מטומאה ודאית. ע"כ. והשתא ניחא קצת דלהכי פסיק ותני מזין כו'. לומר שצריכין טהרה מטומאה ודאית כי היכי דלא לטמויי בידים. אע"פ שהן כבר טמאין מספק. אבל להרמב"ם [שם] לעולם מזין כו'. אפי' על הטהורים ודאי. וכתב הטעם. כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס. אלא מפני שהוא ספק:
ואם נגעו אלו באלו כו'. והר"ב העתיק. אלו ואלו. ופי' הבוצרים נגעו באחרים כו'. וגם גי' הר"ש. אלו ואלו. אבל כתב דאין לפרש שנגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים. חדא דמלתא דפשיטא הוא. ועוד דא"כ ה"ל למתני אלו באלו. ומפרש ואם נגעו אלו ואלו כל הבוצרים נגעו בענבים. טמאים כל הענבים. כדתניא בתוספתא בצר בית הפרס זה. לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא. אלו דברי ב"ה. כלומר דחשבינן ליה [*זהו פי' המשנה] כטהור לגבי ענבים שבצר הוא. ולא לענבים שבצר חבירו [דה"נ] נחשב [זהו [פי'] התוספתא] כטהור לענביס של בית הפרס זה. ולא לענבים של בית הפרס אחר. וכדפרישית בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור. ונוגע בענבים שבצר חברו. דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר. אע"פ שהמקבלים מערבים הכל. דה"נ מערבים של בית הפרס זה. בשל בית הפרס אחר. כיון דטהורים עכ"ל. וזה שהקשה דמלתא דפשיטא הוא. לא קשיא דטובא קמ"ל. דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרים ורשאין לבוצרן היינו כל עוד שהן בבית הפרס. אבל מכשיצאו חוץ לבית הפרס. יש להן דין הבוצר לגת שנחשבם מוכשרים. וז"ל הרמב"ם. ואמרו אלו הענבים בלתי מוכשרים כל זמן שיהיו בבית הפרס. וכאשר יצאו חוץ לבית הפרס הוסר ההכרח. ונשאר בהכשר. כמו שגזרו על בוצר לגת. ולזה כאשר יגעו הטהורים. אשר ישאו הענבים לגת [באשר] יבצרו אשר הם נטמאו טומאת בית הפרס. נטמאו ויטמאו הענבים שהם מוכשרים כמו שבארנו. ע"כ. אך הוא העתיק בחבורו [שם] ואם נגעו אלו באלו:
ונותן לתוך הכפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה. הר"ש:
הכפישה. פי' הר"ב דלאו בת קבולי טומאה הוא. ועיין במשנה ו פ"ה [בפי' הר"ב]:
ימכר לשוק. פי' הר"ב דקנסינן ליה כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק ודאי דטהורין הן. שלא גזרו אלא על הבוצר לגת. וכדפי' הר"ב במשנה ד פרק בתרא דטהרות. וכן פי' הרמב"ם בכאן. כאשר יבצור לגת. הנה הוא מוכשר [ליטמא] אבל יבצור למכור לשוק לאכילה אשר אינו מוכשר:
יכין
מלכת שלמה
1.
How does one harvest the grapes of a bet peras? They sprinkle [hatat water] on the harvesters and the vessels [once] and then a second time. Then they harvest the grapes and take them out of the bet peras. Others then receive [the grapes] and take them to the winepress. If the latter set [of persons] came into contact with the former, they become unclean, This is according to the words of Bet Hillel. Bet Shammai say: [the gatherer] holds the sickle with sinew-rope, or harvests the grapes with a sharp flint, lets [the grapes fall] into a basket, and then he takes [them] to the winepress. Rabbi Yose said: When do these rules apply? [Only] in the case of a vineyard which subsequently became a bet peras; but a person who plants [vines] in a bet peras must sell [the grapes] in the market.משנה ב
שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר. וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל:
ברטנורה
שלשה בית הפרס הן. כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים:ניטעת כל נטע. נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר׳ יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות:חוץ מזרע הנקצר. אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים:ואם עקרו. אותו זרע הנקצר:צובר את גורנו לתוכו. לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה:וכוברו בשתי בברות. זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה:והקטניות בשלש. לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן, שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים:ושורף את הקש ואת העצה. בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה:קש. תבן של תבואה:עצה. תבן של קטניות:ומטמאה במגע ובמשא. שדה בית הפרס שאמרנו:ואינה מטמאה באוהל. דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:
תוסופות יום טוב
שלשה בית הפרסות הן. כתב הר"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר"ש:
החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר"ש:
נטעת כל נטע. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב"ד פ"י מהט"מ [הלכה ח']. והרמב"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע"כ. ועיין לקמן:
[*התבואה. היא חמשת המינים. הרמב"ם].
[*והקטניות. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב"ם]:
[*בשלש כברות. כתב הר"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]:
[*ושורף את הקש. פירש הר"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש. והיה נ"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב"ם בפ"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ"ל]:
[*הקש. פירש הר"ב תבן וכו'. וכ"כ הרמב"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ"ח. ופ"ט משנה ז. ובשבת פ"כ מ"ג וה'. ובב"מ ריש פ"ט. ועיין מ"ש שם בב"מ. והר"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע"כ]:
ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובנוסחת מהר"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר"ב. אבל הרמב"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ"י מהט"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא:
יכין
מלכת שלמה
2.
There are three [kinds of] bet peras: A field in which a grave was plowed may be planted with any kind of plant, But must not be sown with any kind of seed, except with seed [yielding produce] which is reaped. If [such produce] were plucked, the threshing-floor must be piled up in [the field] itself, and the [grain] sifted through two sieves, the words of Rabbi Meir. But the sages say: grain [must be sifted] through two sieves, but pulse through three sieves. And he must burn the stubble and the stalks. [Such a field] conveys uncleanness by contact and carriage but does not convey uncleanness by overshadowing.משנה ג
שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע. וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת, חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת. וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל:
ברטנורה
נזרעת כל זרע. הכי גרסינן ברוב הספרים. אבל בתוספת׳ קתני אינה נזרעת כל זרע. וכן היא בעיני:ואינה ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא דאין נוטעין לכתחילה, אלא אף הנטוע לא יקיים, שלא להרגיל בני אדם לשם, משום דמטמאה באוהל אחמור בה טפי:חוץ מאילן סרק. דמותר ליטע בה. ומהו אילן סרק, שאינו עושה פירות:
תוסופות יום טוב
שדה שאבד כו'. כתב הר"ש מסתברא דשדה שאבד ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים [כדתנן במ"ז פ"ו דטהרות] והא דאמרינן בכל דוכתא. דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר דרבנן. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה [דתנן התם]. דהתם הטומאה ידועה במקומה. וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס. אבל אבד הספיקא לכל אדם. ע"כ:
נזרעת כל זרע. כתב הר"ב ה"ג ברוב הספרים אבל בתוספתא קתני אינה נזרעת כל זרע וכן היא בעיני. דהיכי שרי לחרוש ולזרוע. הא קא מיטמא בהיסט. דבית הפרס מטמא במשא. הר"ש. ומהר"ם כתב נ"ל דלא קשה. דהא אמרינן לעיל [מ"ג] שדה שאבד בה קבר אינה עושה בית הפרס. הלכך ליכא למיחש ובזרעים לא חייש כמו באילנות. שהעולם תאבים לאכול הפירות. ור' יהודה דאסר בתוספתא בזרעים. דאפילו בזרעים גזר. א"נ גזר זרעים אטו אילנות. ע"כ. וגם הרמב"ם [פ"ח מהט"מ הלכה ג'] גורס כגירסת הספר. ומפרש לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. אבל אין נוטעין בתוכה. לפי שהשרשים מגיעין עד למת:
ומטמא. מהר"ם גורס ומטמאה [*וכן הוא גירסת הר"ב. והרמב"ם העתיק בפירושו כגירסת הספר. וכן בחבורו [ריש] פ"ח מהט"מ כתב עפרה מטמא כו']:
ומטמא במגע ובמשא. כבית הפרס שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בתוך עפרה. הרמב"ם רפ"ח מהט"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס. לפי ששייך בו ג"כ פרושת העצמות. וא"נ פריסתם ושבירתם. והתוספות נדחקו בכך בסוף פ"ז דנדה [דף מ ד"ה בית הפרס]:
ובאהל. לפי שאולי [על] זה הקבר האהיל. כאשר לא נודע מקומו איה. אבל ידענו באמת שבזה השדה קבר וכבר היתה בו טומאה קבועה. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת, וְלֹא נִזְרַעַת, וַעֲפָרָהּ טָהוֹר, וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ. וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֶׂה פֶסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה. וּלְנָזִיר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹדְקִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין בּוֹדְקִין. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק. מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטוֹ וְנוֹתֵן לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה, אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, טָמֵא:
ברטנורה
שדה בוכים. מקום רחוק מבית הקברות שמושיבין שם המטה של המת ומתוועדין ובוכין שם:לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן בגמרא, מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא, מתיאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמיצר שהחזיקו בו רבים ואסור לקלקלו. ודוקא כשנתיאשו הבעלים, שהחזיקו בו הרבים כדין. אבל לא נתיאשו, דהשתא שלא כדין החזיקו בו, מותר לקלקלו:ועפרה טהור. דלא מחזקינן בה טומאה כלל:ועושים ממנו תנורים לקודש. מה שאין כן בשני בית הפרס הראשונים:שבודקים לעושה פסח. אשדה שנחרש בה קבר קאי. דאם הולך שם אדם וצריך לשחוט את פסחו, בודקים אותה כדמפרש בסיפא, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה את פסחו:ואין בודקין לתרומה. דדוקא לפסח סומך אבדיקה זו, משום דטומאת בית הפרס דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שמי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת. אבל בתרומה דאין באכילתה כי אם עשה, העמידו דבריהם במקום עשה ואין מועלת בדיקה זו להתירו בתרומה:ולנזיר. שהלך שם:בית שמאי אומרים בודקין. ואם לא נמצא שם עצם כשעורה אינו מגלח:ובית הלל אומרים אין בודקין. דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן:את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר תחוח:וממחה. עושהו דק דק בידו כדי שיראה אם יש בו עצם כשעורה:
תוסופות יום טוב
לא נטעת ולא נזרעת. פי' הר"ב במ"ק בגמרא [ד' ה] מפרש דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא כו'. פי' כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו. סוף שמתיאשים כו'. אבל לא שודאי מתיאשים. והיינו דכתב ודוקא שנתיאשו כו'. ודברי הר"ב הן דברי הר"ש. ועיין מ"ש במ"ז פ"ו דב"ב [ד"ה ושלו] וכתב הכ"מ בפ"ח מהט"מ [הלכה ד'] דקשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא היה לתנא לשנותו לענין טומאה. ע"כ. ובמאי דכתבתי במשנה ב בשם הר"ש לא קשיא דמשום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב לי'. והרמב"ם כתב [שם] שדה בוכים מקום קרוב לבית הקברות שהנשים יושבות שם ובוכות כו'. אין נוטעים אותו. ואין זורעין אותו. שלא להרגיל רגל אדם לשם. שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות. כבר נתיאשו בעלים ממנו. לפיכך אפשר שיבא אדם ויקבור בו מפני זה חששו לו ועפרה טהור. ועושין ממנה כו' שהרי לא הוחזקה שם טומאה. ע"כ. ורש"י פירש שדה בוכים. כשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר וכו' משום יאוש בעלים. לפי שהביאום ממקום רחוק. נדלדל אבר ונפל שם. ונתיאשו אלו על אלו והניחוהו שם:
ואין בודקים לתרומה. פי' הר"ב דאין באכילתה כי אם עשה כו'. שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הרמב"ם [בפירושו] והקשו התוספות דסוף פ"ח דפסחים מדתנן בפ"ג דעירובין [דף ל] מערבין לכהן בבית הפרס ותירצו דלצורך ערוב שרי וכו':
ולנזיר ב"ש אומרים בודקין וב"ה אומרים אין בודקין. תמיהני. דסתמא תנן במשנה ג פ"ז דנזיר. דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח ואע"ג דודאי כיון דהכא ב"ש במקום ב"ה דאינה משנה הואיל ולא נשנית בעדיות. וכדכתב הר"ב ברפ"ג דיבמות. מ"מ בדיקה מיהא בעי הכא. אפי' למאן דמיקל וכי מפכת להו ב"ה לב"ש. כדכתב הר"ב התם ביבמות. אכתי בדיקה בעי. וכי בדק ואשכח עצם כשעורה נמצא שמגלח. ובנזיר סתמא תנן דאינו מגלח. וכן פסקה הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות. ולא העתיק להך דהכא כלל. לכך נ"ל דהא דאמרן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. היינו לעקרה לגמרי ושאינה נשנית כלל. וכמו שהארכתי בזה בס"ד ברפ"ח דחולין [ד"ה וב"ה]:
ובית הלל אומרים אין בודקין. פי' הר"ב דבין נמצא ובין לא נמצא מגלח ומביא קרבן. ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור. הר"ש:
יכין
מלכת שלמה
4.
A kokhin field may neither be planted nor sown, but its earth is regarded as clean and ovens may be made of it for holy use. Bet Shammai and Bet Hillel agree that it [a bet peras in which a grave was plowed over] is examined for one who wished to perform the pesah sacrifice,but is not examined for one who wants to eat terumah. And as for a nazirite: Bet Shammai say: it is examined, But Bet Hillel say: it is not examined. How does he examine it? He brings earth that he can move, and places it into a sieve with fine meshes, and crumbles. If a bone of barley-corn size is found there [the person passing through the field] is deemed unclean.משנה ה
כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרָס. נוֹטְלִין מִמֶּנּוּ שְׁלשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלשָׁה טְפָחִים. אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלשָׁה טְפָחִים, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר, טָהוֹר. הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרָס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרָס, טָהוֹר:
ברטנורה
כיצד מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר:נוטלין ממנו שלשה טפחים. כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות:ר׳ שמעון אומר כו׳ ואין הלכה כר׳ שמעון:הרוצף. לשון רצפה של אבנים:טהור. כיון דאין יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן:אף העוזק. החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה׳:ב׳). ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'. מדברי הר"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע"ש. והרמב"ם בסוף פרק י' מהט"מ. העתיק דברי הת"ק כלשונו. אבל מהר"ם כתב. וז"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ"ל:
אף העוזק. פי' הר"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע"כ. ולשון הרמב"ם בספ"י מהט"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע"כ. פסק דלא כר"ש. וכ"כ הר"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. ר"ש אומר אף העוזק. נ"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת"ק לר"ש. א"נ ת"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה
5.
How is a bet haperas purified? They remove [soil to a depth of] three handbreadths, or [soil to a height of] three handbreadths is placed upon it. If they removed [soil from a depth of] three handbreadths from one half [and upon the other half they placed three hand breadths [of soil], it becomes clean. Rabbi Shimon says: even they removed one handbreadth and a half and placed upon it one handbreadth and a half from another place, it becomes clean. One who paves a bet peras with stones that cannot [easily] be moved, it becomes clean. Rabbi Shimon says: even if one digs up [the soil of] a bet peras [and doesn’t find any bones] it becomes clean.משנה ו
הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, טָהוֹר. עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רָע, טָמֵא. הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים, טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, טָהוֹר. וְאֵיזֶהוּ הַשּׁוּנִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ:
ברטנורה
המהלך בבית הפרמ. בשדה שנחרש בה קבר:על אבנים שיכול להסיטן. כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה [שכוחן] רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים:בהרים ובסלעים. אע״פ שאין קוברין שם מת:טמא. מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם:בים ובשונית טהור. מטומאת גושה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה ואין שורפים תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת, אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה, לא אוכלין ולא שורפין:בזעפו. כשהים הולך וסוער:
תוסופות יום טוב
על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור. תימה אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד דטומאה בחיבורין הוא וטמא טומאת ז' [כדלעיל רפט"ז] וי"ל כגון שתחתון עובד כוכבים שאינו מקבל טומאה. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. א"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלבושים הרבה בגדים דטומאה בחבורים לא מטמא. אלא אדם אחד או בגד אחד. אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב. ואין מטמא אדם וכלים. ואפי' יטמא טומאה מדרבנן. כמו שפי' ר"י בפ"ק דשבת [והעתקתיו לעיל רפט"ז] מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון. ולא יטמא אדם. תוס' פ"ט דב"מ דף קה ועיין רפ"ג דזבים:
על. האדם ועל הבהמה שכחן רע. אע"פ שנשמר ולא נדנד. הרמב"ם פ"י מהט"מ [הלכה יא]:
בים ובשונית טהור. פי' הר"ב מטומאת גושה כו' שגזרו לשרוף כו'. וכן הצריכוהו הזייה ג' וז'. ולא כן לנטמא באוירה אלא טבילה והערב שמש. הרמב"ם. וכמו שכתבתי במתני' ג פ"ז דנזיר בדבור ומזה כו':
יכין
מלכת שלמה
6.
A person who walks through a bet peras on stones that cannot [easily] be moved, or [who rides] on a man or beast whose strength is great, remains clean. [But if he walks] on stones that can [easily] be moved, or [rides] upon a man or beast whose strength is lousy, he becomes unclean. A person who travels in the land of the gentiles over mountains or rocks, becomes unclean; But if [he travels] by the sea or along the strand, he remains clean. What is [meant by] ‘the strand’? Any place to which the sea rises when it is stormy.משנה ז
הַקּוֹנֶה שָׂדֶה בְסוּרְיָא, סְמוּכָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְהוֹרָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִכָּנֵס לָהּ בְּטָהֳרָה, טְמֵאָה, וְחַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. מְדוֹרוֹת הַגּוֹיִם, טְמֵאִין. כַּמָּה יִשְׁהֶא בְתוֹכָן וִיהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה, אַרְבָּעִים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ אִשָּׁה. וְאִם הָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:
ברטנורה
הקונה שדה בסוריא. ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד. ועפרה טמא כחוצה לארץ, וחייבת במעשרות ובשביעית כארץ ישראל:אם יכול להכנס לה בטהרה. שאין ארץ העמים מפסיק בין אותה שדה שקנה לארץ ישראל:טהורה. אותה שדה. ואפילו אגושה דידה לא גזרו, כיון שהיא של ישראל, דמשום הכי קתני הקונה שדה. אבל אם היה רוחב טפח מארץ העמים או מבית הקברות מפסיק בין ארץ ישראל לשדה שקנה בסוריא, דהשתא אין יכול ליכנס בה בטהרה, עפרה של אותה שדה טמא כחוצה לארץ:מדורות הגוים. שבארץ ישראל:טמאים. שקוברין נפליהן בבתיהן:ארבעים יום. כשיעור יצירת הולד:אע״פ שאין עמו אשה. דנכרים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה:עבד. של ישראל:או אשה. ישראלית:משמרין. המדור של הנכרים, שלא יקברו שם:
תוסופות יום טוב
הקונה שדה בסוריא. כתב הר"ב ועפרה טמא כחו"ל. אבל אוירה לא גזרו עליה. גמ' פ"ק דגיטין דף ח:
מדורות העובדי כוכבים טמאים. פי' הר"ב שקוברין שם נפליהן. ועובדי כוכבים מטמאין במיתתן אף באהל לרבנן. ולרשב"י נמי דאמר קברי עובדי כוכבים אינם מטמאין [וכך פי' הרמב"ם בפירושו משנה ד פ"ז דנדה ובחיבורו בפ"א מהט"מ וכמו שכתבתי בשמו במשנה ג פרק בתרא דנזיר] במגע ובמשא מודה הוא דלא אמעוט אלא מטומאת אהל דלא מקרו אדם [*כמ"ש ברפי"ב דנגעים] רש"י פ"ק דפסחים דף ט והקשו התוס' בפ"ז דנדה [דף נז בד"ה יבנה ציון] דהא כתיב במלחמת גוג (יחזקאל ל״ט:ט״ו) וראה עצם אדם ותירצו די"ל דנקט אדם לאפוקי דס"ד דקברו שם עצמות בהמה ע"כ. והשתא לרשב"י טומאתו כטומאת בית הפרס שנחרש בו קבר וכלומר דחיישינן שמא יגע או יסיט בנפל הקבור וזה דוחק. והרמב"ם בפי"א מהט"מ [הלכה ז'] כתב בדין מדורות העובדי כוכבים דמטמאים כארץ העמים. נראה מדבריו שהן בכלל גזירות טומאת ארץ העמים. ואע"פ שהוא בא"י. ובין כך ובין כך. איכא למימר דמשנתינו נמי סברה דקברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל. דלא כהתוס' בפ"ט דב"מ דף קיד:
ואם היה עבד או אשה. לשון הר"ב עבד של ישראל או אשה ישראלית. וכן לשון הר"ש. ולשון הרמב"ם בחיבורו [שם] עבד מישראל. ונראה בעיני שאין רצונם לומר עבד עברי. דצריכא למימרא. אלא ר"ל עבד מישראל שנמכר לגר תושב. או לעקר משפחת גר. וקמ"ל דנאמן לשמור המדור ואע"פ שהוא עצמו לעבד נמכר. והוכרחו לפרש כן. ולא פירשו עבד כנעני. מדתניא בתוספתא. והביא' הר"ש. הכל עושין מדור העובד כוכבים אפי' עבד ואפילו אשה כו'. הכל נאמנין עליו לשמרו ואפילו עבד ואפי' שפחה כו' ומדקתני רישא דעבד עושה מדור. היאך יהיה נאמן לשומרו. אלא סיפא בעבד ישראל וכדפרישית. ונראה הא דגרסי' בסיפא ואפי' שפחה. משבשתא. דשפחה ישראלית נמכרת לעובד כוכבים זו לא שמענו. ועוד דאין נמכרת מאביה. אלא למי שיש לה עליו או על בנו קדושין. כמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' עבדים [הלכה י"א] ובתוספת' שבידינו גרסי' בסיפא ואפילו אשה. וברישא גרסי' בתוספתא ואפילו שפחה. והקשה הכ"מ [בפי"א מהט"מ הלכה ח'] דמאי איריא שפחה דנקט. ולדידי ל"ק. דכמו שעבד רבותא. ה"נ שפחה. ואע"ג דמעבד נשמע לשפחה. אפ"ה תני שפחה. כדאשכחן נמי בסוף יבמות. והרמב"ם העתיק ברישא וסיפא אשה. והקשה גם כן הכ"מ דמאי קמ"ל. דכיון דגזרו על איש אע"פ שאין עמו אשה ממילא משמע דגזרו על אשה אע"פ שאין עמה איש. ולא קשיא נמי מהאי טעמא דפרישית דרגיל למנקט כולהו גווני. ואע"ג דלא קמ"ל מידי. ועוד יש לומר דקא משמע לן דלא תימא דוקא איש דדרכו לכבוש ולהביא אשה למדור שלו לזנות עמה. מה שאין כן אשה אין דרכה בכך להביא איש אליה. קמ"ל. שאף נשי העובדי כוכבים פרוצות:
משמרין. ואע"פ שיוצאין ונכנסין. לא חיישי. הר"ש. מידי דהוה שמירת היין דפ"ד ופ"ה דעבודת כוכבים:
יכין
מלכת שלמה
7.
If one buys a field in Syria near to the land of Israel: If he can enter it in cleanness, it is deemed clean and is subject to [the laws of] tithes and sheviit [produce]; But he cannot enter it in cleanness, it [is deemed] unclean, but it is still subject to [the laws of] tithes and sheviit [produce]. The dwelling-places of non-Jews are unclean. How long must [the non-Jew] have dwelt in [the dwelling-places] for them to require examination? Forty days, even if there was no woman with him. If, however, a slave or [an Israelite] woman watched over [the dwelling-place], it does not require examination.משנה ח
אֶת מַה הֵם בּוֹדְקִים, אֶת הַבִּיבִים הָעֲמֻקִּים וְאֶת הַמַּיִם הַסְּרוּחִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף הָאַשְׁפַּתּוֹת וְעָפָר הַתִּחוֹחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל מְקוֹם שֶׁהַחֲזִיר וְהַחֻלְדָּה יְכוֹלִים לְהַלֵּךְ בּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה:
ברטנורה
הביבין העמוקים. צינורות שמקלחין מהן השופכים לרשות הרבים. ויש ספרים שכתוב בהם הכוכים, לשון כוך, מערה שתחת הקרקע:ועפר התיחוח. דאיכא למיחש דמחמת הנפל שקברו שם נעשה העפר תיחוח:חזיר וברדלס. דרכן לחפור ולחפש תחת הקרקע, ואם ימצאו נפל קבור יוציאוהו משם. ברדלס, חיה שקורין לה בערבי אלצבע:
תוסופות יום טוב
שהחזיר והחולדה. כך הוא בכל הספרים. גם בפ"ק דפסחים דף ט מייתי לה. וגרס כך. והר"ב העתיק שהחזיר והברדלס. והתוס' דפסחים העתיקו חולדה וברדלס וחזיר. ובברייתא בגמרא פ"ב דנדה דט"ז. ופ"ג דעבודת כוכבים דף מב. מעשה בשפחתו של מסיק כו'. וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצוים שם. והוא בתוספתא הביאה הר"ש לעיל ספט"ז ובנוסחת מהר"ם שבמשנתינו שהחזיר וחולדה והברדלס יכולים כו':
יכולים להלוך בו. וכן מייתי לה בפסחים. ובנוסחת ארץ ישראל מוגה להוליכו. והרמב"ם בפרק י"א מהלכות טמא מת העתיק. יכולים להוליך משם:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
הָאִצְטְוָנִיּוֹת, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר הַגּוֹיִם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עִיר גּוֹיִם שֶׁחָרְבָה, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. מִזְרַח קִסְרִין וּמַעֲרַב קִסְרִין, קְבָרוֹת. וּמִזְרַח עַכּוֹ הָיָה סָפֵק, וְטִהֲרוּהוּ חֲכָמִים. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל קֵינִי וְטִהֲרוּהוּ:
ברטנורה
אצטבא. עשויה לנוי לפני הבתים. ואין קוברים שם נפלים:עיר נכרים שחרבה. ערי ארץ ישראל שדרו בה נכרים וחרבה מן הנכרים:אין בהן משום מדור עובדי כוכבים. שחיות מצויות שם ומוציאות כל הנפלים שנקברו שם. ואין הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל:קברות. כלומר ידוע שהם קברות:היה ספק. אם מארץ העמים אם מארץ ישראל:וטיהרוהו. דחשבוהו כארץ ישראל. אי נמי, היה ספק אם היו שם קברות אם לאו, וטיהרוהו שהעידו שאין שם קברות:קיני. שם מקום והיו נוהגים בו טומאה מספק, עד שנמנו עליו רבי ובית דינו וטהרוהו:
תוסופות יום טוב
רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים שחרבה כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כרשב"ג. וכ"כ הרמב"ם. ונדחק הכ"מ בפי"א מהט"מ. לתת טעם לדבר. אע"ג דקי"ל כל מקום ששנה כו'. ועיין מ"ש בפ"ח דערובין. גם כתבתי כבר בשם מהרי"ק שורש קס"ה דכללות דהלכתות לא אמרום על נגעים ואהלות. וכיוצא בהן שאין נוהגים:
יכין
מלכת שלמה
9.
Colonnades are not [subject to the laws] of non-Jewish dwelling places. Rabban Shimon ben Gamaliel says: a non-Jewish city that has been destroyed is not [subject to the laws] of non-Jewish dwelling-places. The east [side] of Caesaron and the west [side] of Caesaron are graveyards. The east [side] of Acre was doubtful, but the sages declared it clean. Rabbi and his law court voted [to decide] about Keni and declared it clean.משנה י
עֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם מְדוֹר גּוֹיִם. אָהֳלֵי הָעַרְבִיִּים, וְהַסֻּכּוֹת, וְהַצְּרִיפִין, וְהַבֻּרְגָּנִין, וְהָאַלְקְטִיּוֹת, וּבֵית שַׁעַר, וַאֲוִירָהּ שֶׁל חָצֵר, וְהַמֶּרְחָץ, וּמְקוֹם הַחִצִּים, וּמְקוֹם הַלִּגְיוֹנוֹת:
ברטנורה
אהלי ערביים. אינן קבועים במקום אחד, ומשום דלא קביעי לא קברי ביה. אי נמי, לפי שנוסעים וחונים ממקום למקום לא רצו להחזיק טומאה:והסוכות. של שומרי פירות:והצריפים. מדורות שאין להם גג, אלא הדפנות נוגעות בראשיהן זו לזו. ודירות של צער הן ולא קביעי:בורגנין. סוכות עשויות בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים:אלקטיות. גג עומד על ארבעה עמודים להתקרר בו בקיץ שהרוח מנשבת בו מכל צדדיו. ולשון אלקטיות, בתי הקיץ, תרגום קיץ. קייטא:מקום החצים. מקום שבני העיר מניחין בו חצים לשמור לעת מלחמה:מקום לגיונות. שחונים בו חיילות של מלך:
תוסופות יום טוב
אהלי הערביים. פי' הר"ב אינם קבועים כו'. ומשום דלא קביעי לא קברי בה. וכ"כ הר"ש. ונראה לפי שדרכם להסתיר קבורת הנפלים לבל יודע לאיש שזנתה אשה עמו. והרמב"ם בפירושו כתב הטעם על כל אלו המקומות. לפי שאין בהם ישוב [תמיד] ולא יקברו בו. ואמנם יעמדו בו בזמן מן הזמנים מעט. ולזה לא גזרו עליהן. ולא הצריכוהו בדיקה אלא הן בחזקתן. ע"כ. וז"ל בחיבורו [שם הלכה י'] לפי שאין דירתן קבועה. לא גזרו עליהן טומאה: סליקא לה מסכת אהלות
יכין
מלכת שלמה