First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶכֶשׁ, וְלֹא בְחֹסֶן, וְלֹא בְכָלָךְ, וְלֹא בִפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְלֹא בְזֶפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ:
ברטנורה
במה מדליקין. נר של שבת במה עושין פתילות ושמנים להדליק:לא בלכש. כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש:בחוסן. פשתן שאינו מנופץ:בכלך. פסולת של משי:בפתילת האידן. כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ:בפתילת המדבר. עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן:בירוקה שעל פני המים. כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים:לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן זפת נמס ושעוה נתכת בנר במקום שמן וידליק, אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי:ולא בשמן קיק. שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו״ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו״ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, מה טעם, מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכים אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר. א״נ שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה:ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בע״ש עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה בי״ט, ואנן קי״ל אין שורפין קדשים בי״ט דכתיב (שמות י״ב:י׳) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בקר ראשון, עד בקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר בי״ט. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה:וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ותנא קמא נמי אמר ולא בחלב כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא דחד מינייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו ע״י תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אין מדליקין לא בלכש וכו'. פי' הר"ב א"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי"ל דנר של שבת חובה. גמ'. ובפירוש הרמב"ם כתוב מצוה ונראה שהוא ט"ס. וכן בחיבורו רפ"ה כ' חובה וביאר ואמר שאינו רשות בידו להדליק ושלא להדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה אלא חובה וחייב לרדוף אחרי' שיעשנה [* וז"ל רש"י (דף כ"ה ע"ב) חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ' בתרא דיומא [ע"ה ב'] ע"כ. והכי אמרינן התם ותזנח משלום נפשי (איכה ג׳:י״ז) א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ופירש"י הדלקת נר בשבת שלא ה"ל ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע"כ]:
בכלך. פי' הר"ב פסולת של משי. מסיים רש"י העשוי ככובעים והוא בית התולעת וע"ל בפירוש מ"ב פ"ט דמס' כלאים והרמב"ם בפ"ה מה"ש כתב משי סתם:
ולא בשמן שריפה. מ"ש הר"ב דכתיב והנותר ממנו עד בקר ודרשינן וכו' דלעיל מיניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו'. אלא הכי קאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו'. ובמשנה י' פרק ז' דפסחים מפרש הר"ב בע"א. ולא קשיא דהך דהכא תנא דבי חזקיה והך דהתם רב אשי אמרה. ומ"ש הר"ב והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונין שריפה וכתבו התוס' וא"ת הואיל ובקר שני אמר רחמנא היאך ילפינן דאין שריפת קדשים בי"ט דהא אפילו בליל מוצאי י"ט נמי אין שורפו וא"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי"ל [דהא] דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור ג' ואפילו הכי אין נשרפים אלא ביום ג' כדדריש בריש פסחים ע"כ. ועיין עליו במשנה ג' פרק ז' דשקלים ובמשנה ז' פ"ה דזבחים והא דאמרינן בתרומה דאין שורפין ביום טוב פירשו בתוספות דגזירה הוא דגזרו תרומה אטו קדשים אבל לא דילפי' תרומה מקדשים דשאני קדשים שאין נהנין בשריפתם. משא"כ תרומה טמאה דניתנה להדלקה כדתנן בסוף. מסכת תרומות:
יכין
מלכת שלמה
1.
With what may they kindle [the Shabbat light] and with what may they not kindle them?They may not kindle with cedar fiber, uncarded flax, a raw silk, a desert wick, or seaweed, And not with pitch, wax, castor oil, [terumah] oil [which must be] burnt, tail fat, or tallow. Nahum the Mede says: they may kindle with melted tallow. And the sages say: whether melted or not, they may not kindle with it.משנה ב
אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְט. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד:
ברטנורה
אין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט. טעמא דמתניתין דלעיל קאמר, מה טעם תנן ולא בשמן שריפה, לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביו״ט, שאין שורפין קדשים ביו״ט:אין מדליקין בעטרן. פסולת של זפת וריחו רע ביותר, ומיהו נמשך אחר הפתילה יותר מן הזפת מפני שהוא רך, הילכך אלמלא מפני כבוד שבת היו מדליקין בו:שומשמין. כך שמו בערבי והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה:שמן צנונות. שמן היוצא מזרע צנון:פקועות. דלעת מדברית:נפט. מין זפת הוא, ולבן וריחו רע. והלכה כחכמים שמדליקין בכל השמנים, חוץ מאותן הפסולות שנמנו לעיל במתניתין, וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן, שכל אחד משני אלו השמנים הוא עף ושורף, וחיישינן שמא יניחנו ויצא. ועוד יש טעם אחר לאסור בשמן אפרסמון גזירה שמא יסתפק ממנו מפני חשיבותו, וקיימא לן הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:
תוסופות יום טוב
[* בשמן פקועות. פי' הר"ב דלעת מדברית. ועוד לו פירוש אחר בסוף פרק י"ז דכלים ובמשנה ד' פ"ג דעוקצין]:
יכין
מלכת שלמה
2.
They may not kindle [the Shabbat light] with [terumah] oil [which must be] burnt on festivals. Rabbi Ishmael says: they may not light with tar, because of the honor of the Shabbat. But the sages permit with all oils: with sesame oil, nut oil, radish oil, fish oil, gourd oil, tar and naphtha. Rabbi Tarfon says: they don’t light with anything but olive oil.משנה ג
כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, טְמֵאָה, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְהוֹרָה, וּמַדְלִיקִין בָּהּ:
ברטנורה
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. לעשות ממנו פתילה:אלא פשתן. דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב׳:ו׳) ותטמנם בפשתי העץ, ואפ״ה מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ דכתיב ותטמנם בפשתי העץ:אינו מטמא טומאת אהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו, הוי כשאר בית ואינו טעון הזאה וטבילה, דאהל עצמו אינו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו:אלא פשתן. שהאהל עצמו טמא, כדכתיב (במדבר י״ט:י״ח) והזה על האהל, וילפינן אהל אהל ממשכן, דכתיב ביה (שמות מ׳:י״ט) ויפרוש את האהל על המשכן, ולא היה באהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) עשר יריעות שש משזר:שקפלה. כדרך שגודלין הפתילות:הבהבה. על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות עסקינן:טמאה היא. דקפולה אינו מבטלה מתורת בגד, הואיל ולא הבהבה:טהורה היא. דקפולה בטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה ג׳ על ג׳, וכל פחות מג׳ על ג׳ טהור מלטמא לא בנגעים ולא בטומאת מת:ואין מדליקין בה. ביום טוב שחל להיות בע״ש עסקינן, דשייך ביה איסור מוקצה ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול, ודכולי עלמא אית להו המדליק צריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו, הילכך טעמא דר״א דאמר אין מדליקין בה קסבר קפולה לא בטלה מתורת כלי, וכי אדליק בה פורתא כיון דג׳ על ג׳ מצומצמות היו הוה ליה שבר כלי, דפחות מג׳ על ג׳ לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר בי״ט, דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת. ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קפולה בטלה מתורת כלי, מכי קפלה מעי״ט, דאין גודלין פתילה בי״ט, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר בי״ט, הילכך מדליקין בה. והלכה כר׳ עקיבא:
תוסופות יום טוב
אין פירוש
יכין
מלכת שלמה
3.
Whatever comes from a tree they may not light [the Shabbat light] except for flax. And whatever comes from a tree cannot be defiled with tent-uncleanness except linen. A wick made of cloth which was twisted but not singed: Rabbi Eliezer says: it is unclean, and one may not light with it; Rabbi Akiva says: it is clean and one may light with it.משנה ד
לֹא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם אֶת הַקְּעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְתוֹכָהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר:
ברטנורה
שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה:בשביל שתהא מנטפת. טפה טפה לתוך הנר, וטעמא גזירה שמא יסתפק ממנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה:ואפילו היא של חרס. דמאיס, אפילו הכי גזרינן, שכיון שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן, אתי לאסתפוקי מיניה, דסבר אין כאן משום מכבה:ורבי יהודה מתיר. דלא גזר דילמא אתי לאסתפוקי מיניה, שהרי הוא רואה השמן נוטף על הפתילה שתחתיו:אם חברה היוצר מתחלה כו׳ והוא הדין אם חברה בעל הבית בסיד או בחרסית מערב שבת ליכא למיחש, דמשום איסורא דשבת בדיל מיניה:ויתן ראש הפתילה. שהוא יוצא מן הצד לשאוב השמן ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דר״י ורבנן בשפופרת של ביצה, ובחרס, ובקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בהא קאמרי רבנן, דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה, אבל של חרס דמאיס אימא מודו ליה לרבי יהודה. ואי אשמעינן של חרס, בהא קאמר ר״י, אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמעינן הני תרתי, בהא קאמר ר״י מפני שהשפופרת של ביצה והחרס מונחים בתוך חלל הנר למעלה, ולא מפסיק מידי בין הנר ובינם, וליכא למגזר שמא יסתפק דבדיל מיניה, אבל בקערה דמפסקא, שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא אימא מודה דנגזור. ואי אשמעינן בההיא, בההיא קאמרי רבנן, אבל בהנך תרתי מודו לר״י, צריכא. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אפילו היא. אותה השפופרת. רש"י:
ורבי יהודה מתיר. עיין משנה ג' פ"ק דפסחים:
אבל אם חברה היוצר מתחלה. פירש הר"ב וה"ה אם חברה בעה"ב בסיד וכו'. בגמ' ומאי יוצר כעין יוצר שחברה שפיר:
לא ימלא וכו'. הך צריכותא שכתב הר"ב בגמ' ניהו. ואיכא למידק דאכתי תקשה דליתני חרס דמאיס וקאסרי רבנן וקערה דמפסיק ומתיר רבי יהודה ולשתוק מביצה דמדאסרי רבנן חרס דמאיס כל שכן דאסרי ביצה דלא מאיס ומדשרי ר' יהודה לקערה דמפסיק כל שכן דשרי ביצה דלא מפסיק. ויש לומר דלר"י איצטריך שפיר דאע"ג דקערה מפסיק איכא נמי סימנא אחר להיתר משום שהפתילה נתונה בה ומשום הכי בדיל מינה אבל ביצה אע"ג דלא מפסיק הואיל ואין הפתילה בתוכה ולא מאיס אימא מודה רבי יהודה דנגזור צריכא ובפירוש הרמב"ם כתב סברא דמשום חיבור שיש בין הקערה והנר ה"א דמודה ר"י דאסור. ולהכי איצטריך למתני פלוגתא דקערה. וגירסת הגמ' שלפנינו איננה כן אלא כמ"ש הר"ב אבל קערה דמיפסקא אימא מודה לרבנן. ואולי דהרמב"ם גורס דמספקא ומפרש דמחובר כמו ספקה בחבל דסוף פ"ו דכלאים וסיפוק גפנים דמשנה ה' פרק קמא דערלה. והסברא לאסור יותר שאם יסתפק אחר כך ממנו הרי הוא קרוב יותר שיתחייב משום מכבה. ולהרמב"ם נמי איכא למימר דאע"ג דאי לא תני קערה ה"א דר"י מודה לאסור משום הפתילה שבו השתא דתני ליה דמתיר בקערה אי לא תני ביצה ה"א איפכא דדוקא קערה שרי דבדיל מינה שרואה הפתילה שנתונה בתוכה:
יכין
מלכת שלמה
4.
One may not pierce an egg shell, fill it with oil, and place it over the mouth of a lamp, in order that it should drip, and even if it is of clay. And Rabbi Judah permits it. But if the potter connects it beforehand it is permitted, because it is one utensil. One may not fill a dish of oil, place it at the side of a lamp, and put the wick end in it in order that it should draw. And Rabbi Judah permits it.משנה ה
הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם:
ברטנורה
מפני עובדי כוכבים. כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם:מפני לסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו:מפני רוח רעה. השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו. ורמב״ם פירש רוח רעה, מין ממיני החולי הבא לבעלי המרה השחורה, שלא ינוחו אלא כשישבו בחשך ובהסתרה מבני אדם:ואם בשביל החולה שיישן פטור. האי חולה חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפני עובדי כוכבים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, כולהו אית בהוא סכנה. ובדין הוא דלתני מותר, אלא משום דבעי למתני סיפא חייב, תנא רישא פטור:כחס על הפתילה חייב. ואע״ג דאינו צריך לגוף הכבוי אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה:פוטר בכולן חוץ מן הפתילה. שאין לך כבוי הצריך לגופו, אלא כבוי של פחמים, וכבוי של הבהוב פתילה, שעושה הכבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו. ואין הלכה כר״י:שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה:
תוסופות יום טוב
כחס על הנר וכו'. כשהוא חס על הנר. כן לשון הר"ן. [* ובפירש"י דף ל"א ע"ב כתוב כי חס. וזה קרוב לדברי הר"ן דכי משמש בלשון דהא ואפשר דמשמש בגמ' בלשון אי שהוא אם. ואולי שזהו דעת רש"י בכאן. עוד ראיתי בפ"ב דביצה דף כ"ב ברייתא דקתני אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. ולבי אומר לי] דאולי שבא הלשון בדרך הכתוב כמוך כפרעה כמוני כמוך כעם ככהן ורבים. והמכוון להשוות הדברים בשיווי גמור. והשוה בכאן החס על הנר שיהא חייב כמו החס על הפתילה דמודה ביה ר"י. [* עוד נמצא בברייתא כלך לדרך זו. ואפשר דבלשון חכמים רגילים בכ"ף נוספת ובאופן ברייתות ויהיה כן גם כאן]:
ורבי יוסי פוטר. דס"ל כר"ש דמשנה ה' פ"י דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עליה. ופי' שם בתוספות דהיינו כשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושורשו וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע"י כבוי זה ראויין למלאכת הצורפים וכבוי כדי שלא יקדיחו הסממנים בבישולם לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי:
שהוא עושה פחם. פי' הר"ב שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם וכו'. דמוקים לה בגמ' בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעו"י:
יכין
מלכת שלמה
5.
One who extinguishes the lamp because he is afraid of non-Jews, robbers, or an evil spirit, or so that a sick person may sleep, he is exempt. If [he does so because] he wants to spare the lamp, the oil, or the wick, he is liable. Rabbi Yose exempts in all cases, except for the wick, because he makes charcoal.משנה ו
עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר:
ברטנורה
בשעת לידתן. בשעת סכנה מזומן פורענותא:ובחלה ובהדלקת הנר. לפי שצרכי הבית הן והיא מצויה בבית, תלויין בה:
תוסופות יום טוב
אין פירוש
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַּׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:
ברטנורה
צריך אדם לומר בתוך ביתו. וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה:עם חשיכה. כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דלמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום:עשרתם. לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר:ערבתם. ערובי תחומין וחצרות. והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק:ספק חשיכה. מתחלת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינונים הוא ספק חשיכה, וקרוי בין השמשות, ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו ג׳ כוכבים בינונים הוא ודאי לילה לכל דבר:אין מעשרין את הודאי. דתקון מעליא הוא. ואע״ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות:ואין מטבילין את הכלים. להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי, ואית ביה נמי שבות:ואין מדליקין את הנרות. כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואצ״ל זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות אין אומרים לנכרי להדליק:אבל מעשרים את הדמאי. ולא דמי למתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן:ומערבין. עירובי חצירות, דחומרא בעלמא הוא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי:וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיף הבל אלא גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור ונמצא מבשל בשבת, ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הילכך טומנין את החמין בין השמשות אע״פ שאין טומנין בשבת:
תוסופות יום טוב
ערבתם. פי' הר"ב עירובי תחומין וחצירות. וכן לשון רש"י. ושיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות הוא דתרווייהו שלמה וב"ד תקנום והכי כללינהו הרמב"ם בסוף פ"ק מהלכות עירובין בין ברישא בין בסיפא דמתניתין. ועיין במה שכתבתי בריש פרק ו' דעירובין בס"ד:
אין מעשרין את הודאי. פי' הר"ב קסבר האי תנא דגזרו וכו'. וכ"כ רש"י ומשמע דאנן לא קי"ל הכי וקשיא דהא ב"ה בפ"ק לא התירו אלא עם השמש ועוד אמאי לא פי' כך לעיל דקסבר גזרו וכו'. ותריץ כמו שהעלו הפוסקים כמ"ש בטור סי' שמ"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדא לכ"ע גזרו עליו בין השמשות. ובהך ניחא כל הני דפרק קמא. והא דהכא מפרשי כמ"ד גזרו דוקא. תירץ הב"י בסי' רס"א משום דמתניתא קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהיה טרוד אין מעשרין ומש"ה אוקמוה כמ"ד גזרו וכו' ע"כ. ולי היה נראה להוכיח מדאוקמינן מערבין דסיפא דלא בתחומין. והרי קי"ל דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה כמ"ש הר"ב ברפ"ח דעירובין שמעת מיניה דתנא דמתניתין לא איכפת ליה בבין השמשות לשרויי אפילו לדבר מצוה. אלא דקשיא לי בגוה דא"כ למ"ד דלדבר מצוה לא גזרו לא קי"ל כמתני' דהכא אלא דאפילו עירובי תחומין מערבין בספק חשיכה ואנן פסקינן כאותו מ"ד במ"ג פ"ג דעירובין. וכל הפוסקים פה אחד פסקו להך אוקימתא דהכא דאין מערבין תחומין בספק חשיכה כמ"ש ב"י בסימן תט"ו הילכך ליכא לאוכוחי מהא דתחומין דהא אפי' למ"ד דלא גזרו לדבר מצוה אפילו הכי אוסר בתחומין. ומיהו קשיא למה החמירו. ונ"ל דמהך טעמא גופיה שכתב הר"ב דסמכו לתחומין אקראי. מש"ה עשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עליהם בין השמשות ולא שויוהו רבנן בכלל שאר שבות. ומיהו דוקא לענין התחלת הנחת העירוב אמרו כן אבל לא לשאר דברים כדלקמן פ"ג דעירובין שהזכרתי. ועוד לרש"י והרמב"ם והטור אם עירב בין השמשות עירובו עירוב. ועיין במגיד פכ"ד מה"ש ופרק ו' מהלכות עירובין ועיין בפ"ג דעירובין משנה ב':
וטומנין את החמין. מה שפירש הר"ב דאילו בדבר המוסיף הבל וכו' עיין ברפ"ד ומ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה