First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
מְצָרְפִין שְׁקָלִים לְדַרְכּוֹנוֹת מִפְּנֵי מַשּׂוֹי הַדֶּרֶךְ. כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמִּקְדָּשׁ, כָּךְ הָיוּ שׁוֹפָרוֹת בַּמְּדִינָה. בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבָדוּ, אִם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִים. וְאִם לָאו נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין תַּחְתֵּיהֶן. נִמְצָאוּ, אוֹ שֶׁהֶחֱזִירוּם הַגַּנָּבִים, אֵלּוּ וָאֵלּוּ שְׁקָלִים, וְאֵין עוֹלִין לָהֶן לְשָׁנָה הַבָּאָה:
ברטנורה
מצרפין שקלים לדרכונות. בני העיר שקבצו שקליהם יכולים להחליפם בדרכונות. והוא מטבע של זהב כדכתיב בעזרא דרכמוני זהב, להקל מעליהם משאוי הדרך:שופרות. תיבות שפיהן צר למעלה כעין שופר שפיו צר מלמעלה והולך ומרחיב, כדי שלא יוכלו ליטול מהן כלום. כההיא דכתיב ביהוידע (מלכים ב י״ב:י׳) ויעשו ארון אחד ויתנוהו בהיכל וכו׳ ויקוב חור בדלתו. והיו עומדים בעזרה, וכל אחד מביא שקלו ונותן בו:כך היו במדינה. בירושלים. ולדברי רמב״ם בשאר ערי ישראל:בני העיר ששלחו שקליהם. ביד שליח להוליכם ללשכה:אם נתרמה התרומה. שהיו רגילים לתרום מהקופות לצורך הקרבנות. והיו תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות כדי שיהיה חלק בקרבנות אף לאותם שעדיין לא שקלו:נשבעין. השלוחים:לגזברים. דהואיל ונתרמה תרומה על המעות הללו קודם שנאבדו הרי נעשו כאילו היו ברשות הגזברים משעה שנתרמה תרומה עליהן, וכשנגנבו או אבדו ברשות הגזברים נגנבו או אבדו, הלכך נשבעים השלוחים לגזברים ונפטרים. ואע״ג דאין נשבעין על ההקדשות, שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יזלזלו בהקדשות:ואם לאו. שבשעה שאבדו עדיין לא נתרמה תרומה ולא הוציאו מעות מן הקופות על העתיד לגבות, ברשות הבעלים אבדו, הלכך נשבעים השלוחים לאנשי העיר ונפטרים. ואנשי העיר חוזרין ושוקלים שקלים אחרים תחתיהן, שהשקלים הראשונים שאבדו לא עלו להן:
תוסופות יום טוב
שופרות. פירש הר"ב כעין שופר שפיו צר וכו'. ועיין רפ"ו:
כך היו שופרות במדינה. פירוש שתי שופרות לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין דתנן במשנה ה' פ"ו. הרמב"ם פ"ב מהלכות שקלים. [*ולא ידע הכ"מ מקומו איה. ונ"ל דאפשר דדייק משופרות יתירא שכלום היה חסרה המשנה אילו שנאה כך היו במדינה אלא לומר ששתי שופרות היו בכל עיר ועיר לפירוש הרמב"ם ואי נמי בירושלים חוץ למקדש לפירוש הר"ב אך אין זה מדרך הרמב"ם לחדש דין מתוך איזה דקדוק שבמשנה אלא מעתיקה כמות שהיא או כותב עלה ויראה לי כו' ותו קשיא דבירושלמי מתניתין בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש אין עתיקין במדינה ע"כ. ומפני כן לבי אומר לי שהגירסא שבירושלמי ה"ל להרמב"ם כאשר כתב בחבורו]:
במדינה. עי' מ"ג פ"ק:
אם נתרמה כו'. [כתב הר"ב שהיו רגילים לתרום מהקופות] עיין ספ"ג:
נשבעין. כתב הר"ב ואע"ג דאין נשבעין להקדשות כדתנן בפ"ד דב"מ מ"ט ובמ"ה פ"ו דשבועות ושם פי' הר"ב:
אלו ואלו שקלים. ואין עולין לשנה הבאה אלא הראשונים יפלו לשקלי השנה. והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. כדאמר ר' בירושלמי ופליגי אמוראי. חד אמר הראשונים הן אותן שנגנבו או שאבדו. וחד אמר הראשונים הם שהגיעו ליד הגזבר תחלה והרי הן דומין במקצת למפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרים תחתיהם דמ"ג פ"ד דתמורה דיביא מאלו ואלו. והמותר יפלו לנדבה. והכא א"ל יביא מאלו ואלו דאין מביאין אלא ממעורב מכל שקלי ישראל הלכך עדיף לחלקן בין חדתין ועתיקין. ורישא דמיא למשנה ב' דהתם למפריש מעות לחטאת ואבדו והקריב חטאת תחתיהן דילכו לים המלח. והתם משום דאי הויא חטאת הויא מתה משא"כ בשאר קרבנות:
יכין
מלכת שלמה
1.
They may change shekels into darics because of the load of the journey. Just as there were shofar-shaped chests in the Temple so there were shofar-shaped chests in the provinces. The townspeople who had sent their shekels and they were stolen or lost: If the appropriation had already been made [the messengers] swear an oath to the treasurers; But if the appropriation had not yet been made they swear to the townspeople, and the townspeople must pay [new] shekels in the place of the [lost] shekels. [If the lost shekels] were found, or if the thieves restored them, then both [the first shekels and their substitutes] are [sacred] shekels and they cannot be credited [to the account] of the coming year.משנה ב
הַנּוֹתֵן שִׁקְלוֹ לַחֲבֵרוֹ לִשְׁקֹל עַל יָדוֹ, וּשְׁקָלוֹ עַל יְדֵי עַצְמוֹ, אִם נִתְרְמָה תְּרוּמָה מָעַל. הַשּׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ מִמְּעוֹת הֶקְדֵּשׁ, אִם נִתְרְמָה תְרוּמָה וְקָרְבָה הַבְּהֵמָה מָעַל. מִדְּמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִדְּמֵי שְׁבִיעִית, יֹאכַל כְּנֶגְדָּן:
ברטנורה
הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו. בשבילו, והלך השליח ושקל בשביל עצמו:אם נתרמה התרומה. קודם שנתן השקל לגזבר:מעל. זה ששקל בשביל עצמו, דמיד שנתרמה התרומה על העתיד לגבות, היה זה השקל שנתן לו חברו לשקול עליו ברשות הקדש, וכשנתנו על עצמו נהנה מן ההקדש, שהרי אם לא היה נותן שקל זה בשביל עצמו היו ממשכנין אותו, כדתנן לעיל בפ״ק משישבו במקדש התחילו למשכן, ונמצא נהנה מן ההקדש וחייב קרבן מעילה:השוקל שקלו מן ההקדש. שהיו בידו מעות שהוקדשו לבדק הבית וכסבור שהם של חולין ושקל מהם שקלו, ונתרמה התרומה וקנו בהמה באותה תרומה והקריבוה, אז נתחייב השוקל קרבן מעילה, אבל לא קודם, לפי שזה ההקדש נשאר הקדש כמו שהיה בכל מקום שהוא. ולא נשתנה, וכשנקרבה הבהמה והוא נתכוין שהיא מממון כל מי ששקל בתרומת הלשכה נעשה כאילו קנה בהמה באותן מעות של הקדש והקריבה, ונהנה שלא משכנוהו בשביל שקלו, ונתחייב בקרבן מעילה. ורישא נמי דקתני כשנתן לו חבירו לשקול על ידו ושקל על עצמו דמעל, היינו נמי שקרבה בהמה אחר שנתרמה התרומה. והאי דלא תנייה ברישא, משום דסמיך אסיפא שמפרש בה מעילת שניהם. והיינו טעמא שאינו מועל מיד אע״פ שנהנה כבר, לפי שאין מעילה אלא במוציא מן ההקדש לחולין, אבל המוציא מהקדש להקדש אעפ״י שנהנה אינו מועל אלא אחר שעשה מעשה בהקדש השני. וכן מוכח בירושלמי:יאכל כנגדן. יביא שקל ויאמר, כל מקום שהם מעשר שני או שביעית יהיו מחוללים על שקל זה, דשביעית תופסת דמיה כהקדש, ויאכל פירות שיקנה באותו שקל בירושלים כדין מעשר שני או יאכלם בקדושת שביעית אם הפירות שחלל היו שביעית:
תוסופות יום טוב
מעל. פי' הר"ב שנהנה כו' שהיו ממשכנין אותו. אבל זה שעשה המצוה לא מיקרי הנייה. דמצות לאו ליהנות נתנו. כ"כ הרמב"ם:
ממעות הקדש. פי' הר"ב שהוקדשו לבדק הבית. דאילו מעות שהופרשו לקדשי מזבח לא פסיקא ליה. דהא תנן במ"ב פרק ג' דמעילה דמפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין דראוין לשלמים. ואין מועלין בקדשים קלים עד שיזרק דם. בפ"ק דמעילה. ומ"ש וכסבור שהם של חולין משום דשוגג במעילה מפורש בקרא בפ' ויקרא. אבל הזיד במעילה לא אתפרש בהדיא בקרא כמ"ש הרמב"ם בריש ה' מעילה:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who gave his shekel to his fellow to pay it on his behalf, but [his fellow] paid it on behalf of himself: if the appropriation had already been made [his fellow] is guilty of sacrilege. One who paid his shekel out of money belonging to the sanctuary: If the appropriation had already been made and an animal [bought out of the appropriation] had already been offered, he is guilty of sacrilege. [If he paid his shekel with] money that had been used to redeem the second tithe or the value of seventh year produce, he must eat food equal to its value.משנה ג
הַמְכַנֵּס מָעוֹת וְאָמַר, הֲרֵי אֵלּוּ לְשִׁקְלִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מוֹתָרָן נְדָבָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹתָרָן חֻלִּין. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְשִׁקְלִי, שָׁוִין שֶׁמּוֹתָרָן חֻלִּין. אֵלּוּ לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר נְדָבָה. שֶׁאָבִיא מֵהֶן לְחַטָאת, שָׁוִין שֶׁהַמּוֹתָר חֻלִּין:
ברטנורה
המכנס מעות. כונס מעט מעט פרוטה אחר פרוטה לשקלו, ואמר כשהתחיל לכנס, הרי אלו לשקלי, וכשבא לחשוב מה שכנס מצא שהותירו על שקלו:ב״ש אומרים מותרן נדבה. יפלו לשופרות שבמקדש, שעומדים להקריב בדמיהן עולות קיץ למזבח. וב״ש לטעמייהו דאית להו הקדש בטעות שמיה הקדש:ובה״א מותרן חולין. דלא נתכוין זה להקדיש אלא עד כדי שקלו:שאביא מהן שקלי שוין שהמותר חולין. דהוי כאומר בפירוש אם אכניס יותר משקל אביא מהם שקל והמותר יהא חולין:אלו לחטאתי. ואם כנס מעות ואמר הרי אלו לחטאתי, מודו ב״ה שהמותר נדבה:
תוסופות יום טוב
[*אלו לחטאת כו'. מפורש במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
3.
One who gathered some coins and said: “Behold, these are for my shekel.” Bet Shammai say: the surplus [is used to purchase] freewill-offerings. But Bet Hillel say: the surplus is non-sacral property. [If he said:] “From them I shall bring my shekel,” they agree that the surplus is non-sacral property. [If he said]: “These [coins] are for a sin-offering, they agree that the surplus [goes to the chests of] freewill-offerings. [If he said]: “From these I shall bring a sin-offering, they agree that the surplus is non-sacral property.משנה ד
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה בֵּין שְׁקָלִים לְחַטָאת. שְׁקָלִים יֵשׁ לָהֶם קִצְבָה, וְחַטָאת אֵין לָהּ קִצְבָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לִשְׁקָלִים אֵין לָהֶן קִצְבָה, שֶׁכְּשֶׁעָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגּוֹלָה הָיוּ שׁוֹקְלִים דַּרְכּוֹנוֹת, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל סְלָעִים, חָזְרוּ לִשְׁקוֹל טְבָעִין, וּבִקְּשׁוּ לִשְׁקֹל דִּינָרִים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן, יַד כֻּלָּן שָׁוָה. אֲבָל חַטָאת, זֶה מֵבִיא בְּסֶלַע וְזֶה מֵבִיא בִּשְׁתַּיִם וְזֶה מֵבִיא בְּשָׁלשׁ:
ברטנורה
מה בין שקלים לחטאת. מאי שנא שקלים דמכנס מעות ואמר הרי אלו [לשקלי] אמרי ב״ה דהוי המותר חולין. ומ״ש חטאת דמודו לב״ש דהוי נדבה:שקלים יש להן קצבה. דכתיב (שמות ל׳:ט״ו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, הלכך בודאי לא נתכוין זה אלא לשקל, והמותר הוי הקדש טעות. אבל חטאת אין לה קצבה אם ירצה יביא חטאת במעה כסף, ואם ירצה יביא בדמים מרובים, הלכך נתפסו הדמים ומותרן נדבה:היו שוקלים דרכונות. מטבע של מלכות מדי שעלה עמהן מן הגולה ושל זהב היה, והוא שוה שני סלעים, ורגילים לישא וליתן באותו מטבע. וכמו שבזמן בית ראשון שהיה מטבע שלהן שקל היו נותנים מחצית השקל, גם עתה שהיה מטבע שלהן דרכון היו נותנים חצי דרכון:חזרו לשקול סלעים. אחר שעברה מלכות מדי נתבטל מטבע דרכון, חזרו להיות נושאים ונותנים בסלעים, שהוא מטבע ראשון שהיה יוצא בזמן בית ראשון, ונתנו מחצית השקל כבתחלה:חזרו לשקול טבעין. חזר מטבע היוצא בהוצאה להיות טבעין, דהיינו מחצית השקל. בקשו ליתן חצי אותו המטבע דהיינו דינר אחד. שהסלע ד׳ דינרין, ולא קבלו מהן, דרשאים להוסיף אשקל דאורייתא לפי שינוי המטבעות היוצאות באותו זמן, ולא לפחות ממנו. אלמא לשקלים נמי אין להם קצבה, דלפעמים השקלים גדולים ולפעמים קטנים, שהרי לא היו נותנים לעולם אלא מחצית השקל היוצא באותה שעה:אעפ״כ יד כולן שוה. כלומר אכתי לא דמי שקלים לחטאת, דבכל זמן וזמן היה מחצית השקל שוה לכל, זה שוקל כמו זה, כל אחד מחצית השקל היוצא בזמן ההוא. אבל חטאת לעולם אינו שוה, שזה מביא בסלע וזה מביא בב׳ או בג׳ סלעים. והכי מסקינן דטעמייהו דבית הלל כר״ש:
תוסופות יום טוב
וחטאת אין לה קצבה. פירש הר"ב אם ירצה יביא חטאת במעה כסף ולהלן בד"ה אעפ"י כו' שזה מביא בסלע כו'. ולשון הרמב"ם בפירושו והחטאת קונים אותו בדינר כו' וידוע שהדינר ו' מעה כסף]:
היו שוקלים דרכונות. פירש הר"ב והוא שוה שני סלעים וכ"כ הרמב"ם. וקרא דכתיב בעזרא ב'*) י' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ללחם המערכת וגו'. דרשוהו בירושלמי דפרקין שאדם חייב באחריות שקלו ג' פעמים בשנה ועוד דרשות אחרות. ובבבלי פרק קמא דב"ב [ד"ט] דאין פוחתין לצדקה בשנה פחות משלישית השקל. והרמב"ן בפירוש החומש מוקי לקרא דעזרא במצות שקלים כמשמעו. וכתב שבימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה. ולדבריו דרכון סלע ומחצה. או שאותה שבימי עזרא לא הוזכרה במשנה. וזה דוחק:
יכין
מלכת שלמה
4.
Rabbi Shimon says: what is the difference between shekels and a sin-offering? Shekels have a fixed value, but a sin-offering has no fixed value. Rabbi Judah says: shekels also have no fixed value. For when the Israelites came up out of the diaspora they used to pay the shekel in darics, then they paid the shekel in selas, then they paid it in tibs, and finally they wanted to pay it in dinars. But Rabbi Shimon said: nevertheless they are all of the same value for everyone, whereas [in the case of] a sin-offering one man may bring it of the value of one sela, another may bring it of the value of two selas, and another in the value of three selas.משנה ה
מוֹתַר שְׁקָלִים, חֻלִּין. מוֹתַר עֲשִׂירִית הָאֵפָה, מוֹתַר קִנֵּי זָבִין, קִנֵּי זָבוֹת, קִנֵּי יוֹלְדוֹת, וְחַטָאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, מוֹתְרֵיהֶן נְדָבָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בָּא לְשֵׁם חַטָאת וּלְשֵׁם אַשְׁמָה, מוֹתָרָן נְדָבָה. מוֹתַר עוֹלָה, לָעוֹלָה. מוֹתַר מִנְחָה, לַמִּנְחָה. מוֹתַר שְׁלָמִים, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר פֶּסַח, לַשְּׁלָמִים. מוֹתַר נְזִירִים, לַנְּזִירִים. מוֹתַר נָזִיר, לַנְּדָבָה. מוֹתַר עֲנִיִּים, לָעֲנִיִּים. מוֹתַר עָנִי, לְאוֹתוֹ עָנִי. מוֹתַר שְׁבוּיִים, לַשְּׁבוּיִים. מוֹתַר שָׁבוּי, לְאוֹתוֹ שָׁבוּי. מוֹתַר הַמֵּתִים, לַמֵּתִים. מוֹתַר הַמֵּת, לְיוֹרְשָׁיו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת, יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, מוֹתַר הַמֵּת בּוֹנִין לוֹ נֶפֶשׁ עַל קִבְרוֹ:
ברטנורה
מותר שקלים חולין. המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, וכשבא לחשב מה שכנס מצא שהותירו, המותר חולין. וסתמא כב״ה:עשירית האיפה. שמקריבין בדלי דלות. אם הפריש מעות ונתותרו, באות נדבה, דכל מותר חטאת ואשם המעות נדבה לקנות בהן עולות לקיץ המזבח, כמדרשו של יהוידע הכהן. ועשירית האיפה במקום חטאת היא:מותר עולה עולה. אם הפריש מעות לקנות עולה ונתותרו, יביא באותו המותר עולה אחרת:מותר הפסח לשלמים. דכתיב (דברים ט״ז:ב׳) וזבחת פסח לה׳ אלהיך צאן ובקר, וכי פסח מן הבקר הוא בא, אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מצאן ובקר והיינו שלמים:מותר נזירים. אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונתותרו, ישמרום עד שיקנו מהם קרבנות נזירים אחרים. ואם נזיר אחד הפריש מעות לקרבנותיו ונתותרו, המותר לנדבה לקיץ המזבח:מותר עני. אם גבו מעות לקנות לו מלבוש ונתותרו, נותנין המותר לאותו עני:מותר שבוים. אם גבו צדקה לצורך פדיון שבוים ונתותר מהם, ישמרום עד שיפדו בהם שבוים אחרים. אבל אם פירשו לשבוי זה, זכה אותו שבוי במותר:מותר המתים למתים. אם גבו לצורך קבורת מת סתם, המותר לקבורת מתים אחרים. למת, זה המותר ליורשיו, דאחולי אחיל המת זילותיה לגבי יורשיו:יהא מונח עד שיבא אליהו. מספקא ליה אי מחיל המת זילותיה לגבי יורשיו אי לא, הלכך יהא מונח עד שיבא אליהו:בונים לו נפש על קברו. פשיטא ליה לר׳ נתן דלא מחיל, הלכך בונים לו מצבה על קברו מאותו מותר שכבר זכה בו המת. והלכה כת״ק. והיכא דגבו לצרכי קבורת המת מפני שהיו סבורים שלא היה לו ואח״כ נמצא שהיה לו, לא אמרינן בכהאי גוונא מותר המת ליורשיו, כיון שהגבייה בטעות היתה, והכי מוכח בירושלמי. ועוד מוכיח בירושלמי ובגמרא שלנו, דהיכא דאיכא שבעה טובי העיר או חבר עיר שכל עסקי צבור נחתכין על פיו ונראה בעיניו לשנות מותר שבויים או מותר עניים או מותר מתים למה שיראה בעיניו, יכול לשנות ולהוציא במה שיראה בעיניו שהוא צורך שעה ואין מוחין בידו. וכן מורין תמיד הלכה למעשה:
תוסופות יום טוב
מיתריהן נדבה. כתב הר"ב כמדרשו של יהוידע. לקמן תנן ליה בסוף פרק ששי:
[*מותר נזירים. פירש הר"ב אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונ"ל דר"ל לסתם נזירים. דאילו לנזירים ידועים מה לי לרבים. מה לי ליחיד. ולהוי כמותר עני ושבוי ואינך דלקמן:
רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ולא פירש אם יש עוד מותר אי סבירא ליה כת"ק או כר"מ. ומצאתי בירושלמי תני בשם רבי נתן מותר המת יבנה לו נפש על קברו. ויעשה לו זילוף על גבי מטתו. ע"כ. ונ"ל דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה]:
יכין
מלכת שלמה