First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל אָדָם בַּתְּחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר, הוֹתִיר לַשַּׁבָּת, וְעוֹשֶׂה תַבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְסוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תַּבְשִׁיל אֶחָד. וְשָׁוִין בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו שֶׁהֵן שְׁנֵי תַבְשִׁילִין. אֲכָלוֹ אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בַּתְּחִלָּה. וְאִם שִׁיֵּר מִמֶּנּוּ כָל שֶׁהוּא, סוֹמֵךְ עָלָיו לַשַּׁבָּת:
ברטנורה
יום טוב שחל להיות ערב שבת לא יבשל בתחילה. כלומר לא יהא תחילת בישולו ועיקרו לשום שבת, אלא לשום יו״ט יהא תחילת בשולו ומה שמותיר יהא לשבת:ועושה תבשיל מערב יום טוב. לשם ערובי תבשילין. אית דאמרי טעמא דהאי תבשיל מערב יו״ט, משום כבוד שבת הוא, שמתוך שמערב יו״ט זוכר השבת יברור מנה יפה לשבת ולא ישכח שבת משום טרדת יום טוב. ואית דאמרי משום כבוד יום טוב הוא, כדי שיראו שאין אופין מיו״ט לשבת אלא א״כ התחיל מבעוד יום דביו״ט אינו אלא גומר, ק״ו מיו״ט לחול דלגמרי אין אופין ולא מבשלין. ומברכים על ערובי תבשילין כדרך שמברכים על ערובי חצרות. וצריך לזכות ע״י אחר לכל מי שרוצה אחר כך לסמוך על עירובו, ואפילו שלא מדעתו, דזכין לאדם שלא בפניו:אכלו או שאבד. אותו תבשיל שבישל, מע״ש:סומך עליו. לבשל בישולו ביו״ט לצורך שבת. אבל מתחילתו אין עירובי תבשילין פחות מכזית, בין לאחד בין למאה. ואם התחיל בעיסתו ונאבד עירובו מה שהתחיל גומר:
תוסופות יום טוב
ועושה תבשיל מעיו"ט. כתב הר"ב לשם ערוב תבשילין ונקרא שמו עירוב שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו"ט לעשותן יחד. הראב"ד רפ"ו מהי"ט:
וסומך עליו לשבת. פי' הר"ב דמתוך שמערב יו"ט זוכר השבת יברור מנה יפה כו'. ואפילו ביו"ט עצמו היה יכול לעשות הערוב לפני סעודת יו"ט אלא גזירה שמא יפשע. ישכח. ולא יערב משום דטריד. גמ'. ובין לפירוש זה ובין לאית דאמרי שכתב הר"ב. אינה אלא מדברי סופרים. וכתבו התוס' ברפ"ק בד"ה והיה כו'. דתימה הואיל והכנה דאורייתא [כמ"ש הר"ב לעיל שם מוהכינו] האיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין. וכי אתי תקנתא דרבנן לעקור הכנה דאורייתא. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ע"כ. כדאיתא בפירקין דכ"א. והכי קיי"ל דאמרינן הואיל. כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דפסחים ושם הקשו בתוס' דף מ"ו א"כ בטלת כל [איסור] מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע"כ. ומ"ש הר"ב וצריך לזכות כו'. מסיים הרמב"ם על הדרך שבארנו בערובי חצירות. ר"ל בפ"ז דערובין:
ובית הלל אומרים תבשיל אחד. עיין בפי' הר"ב למשנה ו':
בדג וביצה שעליו. לשון רש"י שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו. ועיין במשנה ז' פ"ד דתענית:
אכלו או שאבד. לשון הר"ב אותו תבשיל שבישל מערב שבת. וז"ל רש"י אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת. ע"כ. א"כ י"ל דברי הר"ב דה"ק מערב שבת קודם שבישל כו'. ואין צריך להגיה מעיו"ט: לא יבשל אדם בתחלה. ולפירוש קמא דטעמא דערוב תבשילין משום כבוד שבת. אפילו הכי מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה. שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו. אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו. או יאבד או יאכל ולא יזכור לשבת כלל. הר"ן: ואם שייר ממנו כל שהוא. פירש הר"ב אבל מתחלתו כו'. ולא דמי לערובי חצרות דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר שיורי ערוב בכל שהוא. כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ז דערובין. דהא התם חמיר נמי לענין תחלתו. דבעינן כגרוגרת ולרבים שעור ב' סעודות. ואילו הכא לעולם בכזית. כך נ"ל לדעת הר"ב. אלא דבגמרא גרסינן מאי כל שהוא [לאו] אע"ג דליכא כזית. לא דאית ביה כזית. ופי' רש"י ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. ע"כ. וכי תימא דדחויא בעלמא הוא. הא מייתי ברייתא דתני תחלתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכיון דהר"ב יהיב ליה לתחלתו שיעור למטה. ש"מ דס"ל דהאי שינוייא דאברייתא לאו דחייה הוא. וא"כ סופו דמדמה לתחלתו. ודאי דלכולא מלתא מדמה. דאין סברא כלל לומר דלצדדין קתני. דסופו אין לו שיעור כלל. ותחלתו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. כיון דבחדא בבא תני להו. וכן הרמב"ם סתם וכתב ערוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית כו'. ולא חילק בין תחלתו לסופו. והטור סי' תקכ"ז כתב בהדיא דכזית שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. וצ"ע על הר"ב:
יכין
מלכת שלמה
1.
Yom Tov which fell on the eve of Shabbat, one should not begin to cook on Yom Tov for Shabbat. But he may cook for Yom Tov, and if any is left over it is left over for Shabbat. And he may prepare a dish on the eve of Yom Tov and rely upon it [to prepare food] for Shabbat. Bet Shammai says: two dishes. But Bet Hillel says: one dish. Yet they [both] agree that a fish and an egg upon it are [considered as] two dishes. [If] he ate it or it was lost, he may not begin to cook [relying] on it. But if he left over any [small] portion of it, he may rely on it [to cook] for Shabbat.משנה ב
חָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַטְבִּילִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כֵּלִים מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְאָדָם בַּשַּׁבָּת:
ברטנורה
מטבילין את הכל. שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. וכל מה שצריך טבילה בין אדם בין כלים מטבילין מלפני השבת:כלים מלפני השבת. שכיון שהם ראויין לאחר טבילה לדבר שלא היו ראויין לו קודם טבילה, אי מטביל להו בשבת וביו״ט הוה ליה מתקן מנא ואסור. ושבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל, דאפילו בשבת שרו להטביל אדם, משום דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג ולא לשם טבילה:
תוסופות יום טוב
מטבילין. כתב הר"ב שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. דכתיב (ויקרא י״א:ח׳) ובנבלתם לא תגעו ומוקים לה במסכת ר"ה (דף ט"ז) ברגל. ל' רש"י. וטעמא איתא התם דא"א לומר שיהיו מוזהרים ישראל בטומאת נבילה. דהא בטומאת מת החמורה כתיב (שם כ"א) אמור אל הכהנים בני אהרן. ולא ישראל. טומאה קלה לא כ"ש שאין ישראל מוזהרין:
[*ואדם בשבת. פי' הר"ב דשבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל וכו'. ובים של שלמה כתב דדוקא קתני בשבת. כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל]:
ואדם בשבת. פי' הר"ב דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג. ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים. ובימות הגשמים דליכא למימר דמחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו. גמרא. וכתב בית יוסף סי' שכ"ו שצריך לומר שאפילו במים סרוחים נמי אדם עשוי לרחוץ להעברת טיט וצואה. ע"כ. ובדברי הרמב"ם יש לי מבוכה גדולה שבפירושו דהכא מפרש כהר"ב דטעמא דכלים אסורים דמחזי כמתקן מנא ורבא אמרה בגמ'. וכך כתב בחבורו פכ"ג מה"ש. ואילו בפרק ד' מהלכות יו"ט כתב טעמא דכלים אסורים גזירה שמא ישהה אותם מלטבול ויבא לידי תקלה כדאמר רב ביבי בגמרא. ואיכא בינייהו לפענ"ד לענין טבילת כלים חדשים. דלהשהות ליכא חששא. דלא שייך תקלה לגבייהו דאין משתמשין בהן כל עיקר עד שיטבלו. ואילו לתקון מנא איכא. והמגיד גם הכסף משנה לא העירו בזה וצריך עיון. [*וראיתי בספר ים של שלמה סימן י"ט שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה וישתמש בו. ודבגמרא דאמר תניא כוותיה דרב ביבי לא לומר שהטעמים האחרים דחויים. אלא לומר דאף כלים חדשים אסור לטבול שמא ישהה. והביא ראיה לדבריו ע"ש שהאריך ואומר אני עוד ראיה מדמסדר [הש"ס] טעמא דרבא אחר תניא כוותיה ש"מ דתניא כוותיה אינו עיקר לענין טעם דבעינן במשנתינו]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:
ברטנורה
ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, נמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת מים:ומטבילין מגב לגב. מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שניה לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו״ט, שאין כאן תקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:ומחבורה לחבורה. אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביו״ט:
תוסופות יום טוב
שמשיקין את המים. פי' הר"ב ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה. עיין לקמן. ומ"ש ונותנן במקוה מים מלוחים כו' דאל"ה ל"ל להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות וכמ"ש הרמב"ם: אבל לא מטבילין. פירש הר"ב שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה כו'. וכן ל' רש"י. ומשמע דאילו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואע"ג דהשתא מקבל טומאה מהמים. הך טומאה ליתא אלא מדרבנן. וגם נטמא ביום טוב עצמו. וקיי"ל דבחד מהני גווני מותר לטובלו ביו"ט. כדאיתא בברייתא ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהל' יו"ט. וקשיא דא"כ ברישא גבי השקה ל"ל לפרושי כלי אבן שאינו מקבל טומאה. וכן הוא בברייתא בגמרא אפילו כלי עץ נמי ומטעמא דפרישית. י"ל דז"ש כלי עץ טמא לאו דטמא בלאו הני מים אלא דעכשיו מתטמא. ומש"ה הוא דקרי ליה טמא. וטעמא כדכתבו התוספות [י"ח ע"ב ד"ה ושוין] דאין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו. דדוקא כשנטמאו כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו. אבל אסור לטמאותו ע"מ להטבילו ביו"ט. והרמב"ם מפרש נמי למתניתין בכלי עץ טהור ועכשיו מיטמא ע"י המים. אבל כתב דמתניתין בשבת מיירי. ואיכא אוקימתא הכי בגמ'. וגם התוס' כתבו דלההיא אוקימתא ניחא: ומטבילין מגב לגב. כתב הר"ב מי שהטביל כו' לדרוך זיתים כו' ונמלך לדרוך ענבים כו'. וכן לשון הרמב"ם. ונראה דגירסתם בברייתא שבגמרא כך היא כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע"ג בדו. ובדו ע"ג גתו. ודלא כרש"י דגורס כדו בכ"ף כדלקמן. וטעמא דנקטה ברייתא בתרי גווני ולא בשמן. או יין. משום דלא שכיחי שיהא נמלך במשקה אחד. והני טבילות שנויין בפ"ב דחגיגה. ולשון גב השנוי במשנתנו נ"ל שהוא מל' ולחשוף מים מגבא דישעיה (ל' י"ד). ובאו על גבים לא מצאו מים דירמיה י"ד (ג'). על שם החפירות העשוית מתחת הבד והגת לזוב שם היין והשמן. [*אבל לפירש"י דלקמן יש לפרש כמו מנושא לנושא שהגב שם הוא לנושא משא]: ומחבורה לחבורה. פירש הר"ב מחבורת פסח כו'. כ"פ רש"י. והך טבילה לא מתניא בשום דוכתא. וכ"כ רש"י שא"צ לחזור ולטבול. אלא שירצה להחמיר על עצמו ומש"ה מותר דטבילה שא"צ היא. ומיהו איהו לטעמיה שכ"כ ג"כ מגב לגב מגת לכד. כלומר שנמלך מגת לעשות בכד וטבילה שא"צ היא ע"כ. אבל הר"ב דתפס גירסת הרמב"ם כמ"ש ה"ל לפרש בהך סיפא כמ"ש הרמב"ם מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני. א"נ כמ"ש המגיד בשם ר"ח מחבורת תרומה לחבורת שלמים וכי תימא דלהר"ב קשיא ליה דא"כ היינו רישא. דלדידיה נמי מי ניחא. דהא הוה זו ואצ"ל זו:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶן, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם:
ברטנורה
מביאין שלמים ביו״ט. שלמי חגיגה. לפי שיש בהם צורך אכילה לאדם:ואין סומכין עליהם. שהסמיכה אסורה משום שבות, שבכל כחו היה סומך והוה ליה משתמש בבעלי חיים. אלא סומכין עליהם מעיו״ט, דלית להו לב״ש תכף לסמיכה שחיטה:אבל לא עולות. חוץ מתמידין ומוספין שהן קרבן צבור וזמנן קבוע. אבל לא יביא עולת יחיד שאין בה אכילת הדיוט. ואפילו עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו״ט, דרחמנא אמר (במדבר כ״ט:ל״ה) עצרת תהיה לכם, לכם ולא לגבוה:וב״ה אומרים. מביאים שלמי חגיגה ועולות ראיה. דכתיב (דברים ט״ז:ח׳) עצרת לה׳, כל דלה׳. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קריבין ביו״ט לא עולות ולא שלמים:
תוסופות יום טוב
ואין סומכין עליהם. כתב הר"ב והוה ליה משתמש בבעלי חיים ותנן [במשנה ב' פ"ה] אין רוכבין ע"ג בהמה. רש"י. והא דקאמר דבכל כחו היה סומך. בחגיגה פ"ב דף ט"ז דדייק ליה מינה מדאין סומכין ביו"ט:
ובית הלל אומרים מביאים. פי' הר"ב שלמי חגיגה ועולות ראיה. וכ"כ הרמב"ם וכ"פ בפ"ב דחגיגה משנה ג'. ובגמ' נמי מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך וכו'. וחדא מתרתי נקט דה"ה שלמי שמחה דתנן במשנה ג' ד' פ"ק דחגיגה. דהא נמי חובת היום הן. ובברייתא שלמים הבאים מחמת יו"ט ביו"ט בש"א וכו'. ופירש"י מחמת יו"ט חגיגה לשמחה. וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות חגיגה פתח עולת ראייה ושלמי חגיגה וסיים נמי בשלמי שמחה:
ועולות. כתב הר"ב עולות ראייה. אבל נדרים ונדבות ד"ה אין קריבין כו'. הואיל ואין זמן היום כלל. ואע"ג דחגיגה וראייה נמי יש להן תשלומין כל שבעה [כדתנן במשנה ו' פ"ק דחגיגה] שרו בה שמא יאנם ולא יקריבוהו בשאר הימים. ותנן [שם] עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי מפרש לקמן בברייתא רש"י. וא"ת אע"ג דאין זמנן עכשיו יהא רשאי לשוחטן הואיל והבעלים אוכלים ממנו וגם הכהנים ונמצא שכל הבשר נאכל. וי"ל כמ"ש התוס' פ"ג סוף דף כ"ז דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו:
וסומכין עליהן. דס"ל תכף לסמיכה שחיטה ומדרשאי להביאן רשאי לסמוך. והרמב"ם כתב בפ"א מהל' חגיגה אע"פ שסמיכה אינה מעכבת [כדתנן פ"ט דמנחות משנה ח'] לא גזרו עליה משום שבות:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין לְרַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. עוֹשֶׂה אָדָם מְדוּרָה וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ:
ברטנורה
לא יחם אדם חמין לרגליו. אוכל נפש התירה התורה, ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:ובית הלל מתירין. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה כשיש בה צורך איזו הנאה. ופסק הלכה דחמין שהוחמו ביו״ט רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו, דגזרו יו״ט אטו שבת. וחמין שהוחמו מעיו״ט רוחץ בהן כל גופו ביו״ט:
תוסופות יום טוב
לרגליו. ה"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן:
אלא א"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'.
ובית הלל מתירין. כתב הר"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ"ק.
עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחֲמִיר כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת, וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה בְיוֹם טוֹב, וְאֵין אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין אֶלָּא רְקִיקִין. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִימֵיהֶן שֶׁל בֵּית אַבָּא לֹא הָיוּ אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין, אֶלָּא רְקִיקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַה נַּעֲשֶׂה לְבֵית אָבִיךָ, שֶׁהָיוּ מַחֲמִירִין עַל עַצְמָן וּמְקִלִּין לְכָל יִשְׂרָאֵל, לִהְיוֹת אוֹפִין פִּתִּין גְּרִיצִין וְחֹרִי:
ברטנורה
אין טומנין את החמין, מיו״ט לשבת. דסברי ב״ש אין אופין אלא א״כ עירב בפת, ואין מבשלין אלא א״כ עירב על התבשיל, ואין טומנין אלא א״כ היו לו חמין טמונין מעיו״ט. וב״ה סברי דאופין ומבשלין וטומנין על עירוב של תבשיל בלבד. ומיהו בגמרא מוכח דבית הלל נמי בעו פת ובשר. וכן הלכה:אין זוקפין מנורה. של חוליות שנתפרקו חוליותיה׳ אין מחזירין אותן דהוי כבונה, ויש בנין בכלים. ובית הלל סברי אין בנין בכלים:גריצין. ככרות עבות:אלא רקיקין. ככרות דקות, דסברי בית שמאי אין אופין פת מרובה ביום טוב משום טרחא. ובית הלל אומרים אופין פת מרובה ביום טוב, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה:וחרי. עיסה גדולה הנאפת ע״ג גחלים׳ משום דבעיא היסק גדול שהגחלים הולכות ועוממות וטרחא איכא. ואין הלכה כרבן גמליאל בכל מה שמחמיר כדברי בית שמאי:
תוסופות יום טוב
רבן גמליאל מחמיר כדברי ב"ש. אע"פ שהוא היה מזרע הלל כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מעשרה פרקים שהקדים לפירוש המשניות:
ואין זוקפין את המנורה. וכתב הר"ב דבית הלל מתירין משום דאין בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עושה מלאכה כגון ממחק. או מחתך. או אורג. או תופר. שהן אבות מלאכות לעצמן. אבל חזרת חוליות שאין בהן אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים. רש"י. [*ופירוש זוקפים עיין במשנה י' פ"ג דעדיות]:
גריצין פירש הר"ב ככרות עבות ור"ל פת מרובה כמ"ש לקמן אלא דהכי קרי לה עבה בברייתא ומפרשינן בגמרא דקרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. א"נ באתרא דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרי לה. וז"ש הר"ב ואין הלכה כר"ג. וכן כתב ג"כ במשנה י' פ"ג דעדיות. ובפי' הרמב"ם יש סתירה. דהכא כתב דהלכה כר"ג. ובעדיות כתב דאין הלכה כמותו בכל. וכ"פ בפ' שלישי ורביעי מהל' יו"ט:
[*והרי. עיין מ"ש שם [*) שם מביא פי' הרמב"ם ע"ש הכתוב שלשה סלי חורי (בראשית מ׳:ט״ז) והוא מהירושלמי כאן ע"ש ובערוך.] בעדיות]:
יכין
מלכת שלמה
6.
In three cases Rabban Gamaliel was strict like the words of Beth Shammai.One may not cover up hot food on Yom Tov for Shabbat; And one may not join together a lamp on a festival; And one may not bake [on Yom] thick loaves but only wafer-cakes. Rabban Gamaliel said: “In all their days, my father’s house never baked large loaves but only wafer-cakes.” They said to him: “What can we do with regards to your father’s house, for they were strict in respect to themselves but were lenient towards Israel to let them bake both large loaves and even charcoal-roasted loaves.”משנה ז
אַף הוּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים לְהָקֵל, מְכַבְּדִין בֵּין הַמִּטּוֹת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב, וְעוֹשִׂין גְּדִי מְקֻלָּס בְּלֵילֵי פְסָחִים. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:
ברטנורה
מכבדין בין המטות. שאוכלין שם. שרגילים להסב ולאכול על גבי מטות. ומפני שהוא מקום מועט לא חיישינן שמא ישוה גומות כדחיישינן גבי בית שהוא גדול ואי אפשר שלא יהיה שם גומא:מוגמר. לבונה על גבי גחלים להריח בה. אבל לגמר את הכלים דברי הכל אסור:מקולס. כרעיו ובני מעיו תלויין חוצה לו [בצדו] כשצולהו, והיו עושים זכר לפסח דכתיב ביה (שמות י״ב:ט׳) ראשו על כרעיו ועל קרבו. מקולס כגבור זה שכלי זייניו עמו. תרגום וכובע נחשת, וקולסא דנחשא. ורמב״ם פירש מקולס מכובד׳ לשון קילוס:וחכמים אוסרין. בשלשתן. כיבוד, משום אשוויי גומות. ומוגמר, משום דלאו צורך לכל נפש הוא שאינו אלא למפונקים ולמעונגים ולמי שריחו רע. מקולס, מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
מכבדים בין המטות. כתב הר"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן כו'. וכתב הר"ן וכי תימא מ"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר דטלטול מן הצד ע"י דבר אחר משום כבוד יו"ט התירוהו ע"כ. ומהאי טעמא נמי לא אסרו לכבד כשיש קליפות ועצמות דלא חזו אפי' למאכל בהמה דאסרי ב"ה לטלטל כמ"ש הר"ב ספכ"ג דשבת. ובפרק המצניע כתב הר"ן בשם הרשב"א טעם אחר בזה דמידי דהוה כגרף של רעי. וכן כתב בשמו המגיד פרק כ"א מה"ש:
המוגמר. עיין במשנה ו' פ"ו דברכות:
[*ועושין גדי מקולס. פי' הר"ב וכו' עיין במשנה א' פ"ז דפסחים]:
וחכמים אוסרים. [*כתב הר"ב] וטעמא דכבוד שמא ישוה גומות. [*וכ"כ] במשנה י"א פרק ג' דעדיות. ולא הוי בכלל הא דר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דקיי"ל הכי. כמ"ש הר"ב במשנה דלקמן. ובזה הלשון כתב המגיד פכ"א מה"ש. וסיים וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע"ג דהלכה כר"ש ע"כ. אבל אין לפרש כמ"ש רש"י בפ"ז דשבת דף קכ"ד [ע"ב] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות דא"כ איסור דאורייתא איכא כמ"ש הרמב"ם בריש הלכות שבת. וכבר כתבנו במשנה ח' פ"ה דפסחים. דאינו אלא שבות. וכ"כ התוס' שם בהדיא דע"כ כבוד לאו משום פסיק רישיה הוא. ואע"ג דראייתם שכתבו יש לדחות אלא שאין להאריך. מ"מ חזינן דס"ל דלאו פסיק רישיה הוא ואפ"ה מסקינן דאסור כמ"ש שם בשמם. אלא היינו טעמא משים דקרוב ביותר דאתי לידי אשוויי גומות הלכך החמירו וגזרו. וז"ל התוס' דפסחים אע"ג דרבוץ שרי לכתחלה לר"ש בכבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מרבוץ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
שְׁלשָׁה דְבָרִים רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. פָּרָתוֹ יוֹצְאָה בִרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, וּמְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְיוֹם טוֹב, וְשׁוֹחֲקִין אֶת הַפִּלְפְּלִין בָּרֵחַיִם שֶׁלָּהֶם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְקָרְדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה חַבּוּרָה, אֲבָל מְקַרְצְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מְקָרְדִין, אַף לֹא מְקַרְצְפִין:
ברטנורה
פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה. לנוי. ואמרו חכמים משאוי הוא ואינו תכשיט לה. ולא פרתו של ר״א בן עזריה היתה אלא של שכנתו, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו:ומקרדין ביו״ט. כמין מגירה קטנה של ברזל ששיניה דקות ומחככין ומגרדין בה הבהמה, ואע״ג דעביד חבורה:ברחים שלהן. קטנות העשויות לכך:מקרצפין. במגרה של עץ ששיניה גסות. ואין עושין חבורה:אף לא מקרצפין. דגזרינן קרצוף אטו קירוד. ואין הלכה כראב״ע בשלשה דברים הללו, אלא במקרדין את הבהמה בלבד, משום דבהא קם ליה בשטתיה דרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, וקיי״ל כוותיה. וחכמים דפליגי עליה סברי כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, ואינה הלכה:
תוסופות יום טוב
פרתי יוצאה כו'. עיין ספ"ה דשבת. ומ"ש הר"ב לנוי וכ"כ ג"כ בספ"ג דעדיות. אבל בסוף פ"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא. ופלוגתא דאמוראי [הוא] שם בגמרא וכל הפוסקים פסקו כמ"ש לעיל במס שבת:
ומקרדין. פי' הר"ב מחככין ומגרדין מלשון ויקח חרם להתגרד בו דאיוב [ב' ח'] והגימל מתחלף בקו"ף שהם ממוצא א' גיכ"ק. וכתב הר"ב ואע"ג דעביד חבורה וכן לשון רש"י בפי' המשנה. אבל בגמרא פי' מיהו הך חששא [דחבורה] בקירוד איתא. ונימוקו עמו דפסיק רישא מודה ר"ש כמ"ש לעיל. ומיהו הקשה הרא"ש מהא דתנן במשנה ג' פ"ו דנזיר הנזיר חופף כו' אבל לא סורק. פי' במסרק דהוי פסיק רישא דתולש שער [והוי כגוזז כדתנן סוף פ"י דשבת] וכתב שצ"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער. אבל שלנו ודאי אסור ע"כ. ובשם ר' ירוחם כתב הב"י סי' תקכ"ג דאפילו בשלנו מותר. אע"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא. ולא דמי לסורק שער שהוא נהנה ע"כ:
ביו"ט. מדאיצטריך למתני ביו"ט. ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביו"ט. אלא בשבת. וכן פירשה רש"י והר"ן בשבת. ומכאן נ"ל ראיה גמורה למאן דסבירא ליה דאין מצווין על שביתת בהמתו בי"ט שהביאם הב"י בסי' תצ"ה והוא ז"ל תמה עליהן מנא להו והרי דקדוק גמור ממשנתנו. ואל תשיבני ממתניתין דלעיל דתני נמי במציעתא ביו"ט דהתם משום דבסיפא אצטריך לפרש בלילי פסחים הלכך קדים ותנא במציעתא [ביו"ט] דעד השתא בכל יו"ט עסקינן. אבל הכא למאי אצטריך למתני כלל. הא כולה מכילתין ביו"ט עסקינן. ותיובתא למאן דאמר שביתת בהמה אסור גם ביו"ט כמ"ש בב"י שם והטור בסי' תקכ"ב מכללן. שפירש לרישא דמתניתין ביו"ט. ובטעם שאין שביתת בהמה ביו"ט כתב בב"י סי' תצ"ה. משום דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי יו"ט. אלא הארבעים מלאכות ותולדותיהן. ושביתת בהמה אינו מהם. אלא לאו בפני עצמה למען ינוח שורך וגו':
ושוחקין את הפלפלין. עיין במשנה ט' דפ"ק:
אבל מקרצפין. עיין במשנה ב' פרק ה' דבכורות דמלה ארמית היא. תרגום להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. [*ובגמרא דפסחים פ"ק דף י"א מ"ש גבי חמץ דגזור התם במשנה ג' ומ"ש גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף]:
יכין
מלכת שלמה
8.
Rabbi Eleazar ben Azariah allows three things and the Sages forbid them:His cow used to go out with the strap which she had between her horns; One may curry cattle on a festival; And one may grind pepper in its own mill. Rabbi Judah says: one may not curry cattle on a festival, because it may cause a wound, but one may comb them. But the Sages say: one may not curry them, and one may not even comb them.משנה ט
הָרֵחַיִם שֶׁל פִּלְפְּלִין טְמֵאָה, מִשּׁוּם שְׁלשָׁה כֵלִים, מִשּׁוּם כְּלִי קִבּוּל, וּמִשּׁוּם כְּלִי מַתָּכוֹת, וּמִשּׁוּם כְּלִי כְבָרָה:
ברטנורה
משום שלשה כלים. שאם פירש אחד מהן אינן שברי כלים אלא כל אחד מהם חשוב כלי בפני עצמו וטמא, אע״פ שבעודן ברחיים הן מחוברים ונראים ככלי אחד:משום כלי קבול. התחתונה שמקבלת אבק שחיקת הפלפלים דרך נקבי הכברה, טמאה משום כלי קבול, שכלי עץ שיש לו בית קבול הוא:ומשום כלי מתכות. העליונה שכותשין וטוחנין בה הפלפלין, טמאה משום כלי מתכת. דמשום כלי עץ ליכא לטמוייה, דפשוטיהן טהורין, אלא משום ציפויה התחתון שהוא של מתכת:ומשום כלי כברה. אמצעית שהיא מקפת את הכברה. משום כלי עץ לא מטמאה דאין קבולה קבול, אלא חכמים גזרו טומאה על הכברה משום כלי ארוג. ואפילו אין הכברה של מתכת מטמאה משום כלי כברה:
תוסופות יום טוב
ומשום כלי מתכות. כתב הר"ב משום צפויה התחתון שהוא של מתכת מסיים רש"י שהוא עיקר והעץ בטל אצלו. ונמוקו עמו דלא תקשה ממשנה ד' ו' פרק י"א. ומשנה ה' פרק י"ד דכלים:
ומשום כלי כברה. לשון הר"ב אמצעית שהיא מקפת את הכברה. וכן לשון רש"י. ונראה שרצה לומר האמצעית היא הכברה. אלא לפי שיש לה בהכרח סובב המקיפה אסברה לה בהאי לשנא. ומ"ש הר"ב משום כלי אריג. כלומר בגד דכתיב בתורה שהוא ארוג. ומ"ש ואפילו אין הכברה של מתכת כו'. דאילו היא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות. כ"כ רש"י. כלומר אע"פ שהכברה אינה יכולה לקבל כלום:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
עֲגָלָה שֶׁל קָטָן טְמֵאָה מִדְרָס וְנִטֶּלֶת בְּשַׁבָּת, וְאֵינָהּ נִגְרֶרֶת אֶלָּא עַל גַּבֵּי כֵלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַכֵּלִים אֵין נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כוֹבֶשֶׁת:
ברטנורה
עגלה. העשויה לשחוק לקטן, ומיוחדת לו לישב עליה:טמאה מדרס. אם היה הקטן זב נעשית העגלה אב הטומאה:ונטלת בשבת. דתורת כלי עליה:ואינה נגררת. בשבת:אלא ע״ג כלים. על גבי בגדים, מפני שעושה חריץ בקרקע, וחופר חייב משום חורש:רבי יהודה אומר כו׳ תרי תנאי נינהו ואליבא דר׳ יהודה, דת״ק נמי רבי יהודה היא דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואתא האי תנא אחריתי ואמר דלא אסר ר׳ יהודה בעגלה של קטן מפני שאינה עושה חריץ בהלוכה ע״י חפירה, אלא כובשת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשה עפרה נמוך, אבל אינה מזיזה עפר ממקומה. וכבר אפסיקא הלכתא כר״ש דאמר גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ:
תוסופות יום טוב
עגלה של קטן כו' כתב הר"ב ומיוחדת לו לישב עליה. וכ"כ רש"י. וכתבו התוספות דלא נהירא דמאי קמ"ל פשיטא הא אין לך כלי מיוחד גדול מזה. לכך נראה לי דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בו בידיו והיא מתגלגלת לפניו עכ"ל. וכדבריהם מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן עגלה כו' דהא סמיך עלוה ולרש"י [והר"ב] דהא יושב עליה מבעי ליה. ועוד דלא הוה צריך לפרושי כלל. וכן העתיק הרמב"ם בפרק כ"ה מהלכות כלים שהרי נשען עליה ולא כתב שהרי יושב עליה: ואינה נגררת. לשון הר"ב בשבת. וכן לשון רש"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן ונטלת בשבת. התם רבותא קתני דאפילו בשבת נטלת אבל באיסורא הוי רבותא דאפי' ביו"ט אסורה: מפני שהיא כובשת. פי' הר"ב מפני שאינה עושה חריץ כו'. ואידך סבר פעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר. ואידך סבר לא שכיח הכי. רש"י. ומ"ש הר"ב וכבר אפסיקא הלכתא כרבי שמעון לעיל במשנה ח'. ועיין מה שכתבתי שם בבבת מקרדין כו'.
יכין
מלכת שלמה