First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד, מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין, אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה, וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם, אֶלָּא (יונה ג) וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה. וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר (יואל ב) וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם:
ברטנורה
סדר תעניות כיצד. בשבע תעניות אחרונות קא מיירי:את התיבה. הארון שספר תורה מונח בו, כלומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. ולמה לרחובה של עיר, לומר, צעקנו בצנעה בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ברחובה של עיר:אפר מקלה. אפר שרפה. ומשום דעפר נמי אקרי אפר תנא אפר מקלה, דהכא צריך שיהיה אפר ממש כדי שיזכור הקב״ה עקידתו של יצחק וירחם:על גבי התיבה. משום דכתיב (ישעיהו ס״ג:ט׳) בכל צרתם לו צר:ובראש הנשיא וכו׳ והן עצמן אינם נוטלים, כדי שיתביישו יותר, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים:דברי כבושים. דברים שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב:ובקבלה. בדברי הנביאים:
תוסופות יום טוב
אפר מקלה. כתב הר"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש"י. [*ומה שכתב הר"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר*) הנשרף מעצם אדם כו']:
ובראש הנשיא וכו'. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב"ד ברישא. דא"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש"י:
דזקן. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא:
דברי כבושים. לשון עצור כמו מכבש בלע"ז
)פריש"א. רש"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת:
ובקבלה כתוב בפירש"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה:
יכין
מלכת שלמה
1.
What is the order [of service] for fast days?They take the ark out to the open space of the city. And they put ashes on the ark and on the head of the Nasi and on the head of the head of the court (av bet. And everyone [else] puts ashes on his own head. The elder among them says in front of them words of admonition, “Brothers, it does not say of the people of Nineveh, ‘And God saw their sackcloth and their fasting,’ but, ‘And God saw their deeds, for they turned from their evil way. (Jonah 3:10)’ And in the prophets it says, ‘And rend your heart and not your garments” (Joel 2:13).משנה ב
עָמְדוּ בִתְפִלָּה, מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה זָקֵן וְרָגִיל, וְיֶשׁ לוֹ בָנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בַּתְּפִלָּה, וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ:
ברטנורה
ורגיל. היודע סדר תפלה:ויש לו בנים וביתו ריקן. שאין בביתו במה לפרנס את בניו, ומתוך שנפשו עגומה עליו מתפלל בכוונה. א״נ ביתו ריקן מן העבירות, שלא יצא עליו שם רע בילדותו:ומוסיפין עליהם שש. בין גואל לרופא אומר ו׳ ברכות הללו:
תוסופות יום טוב
זקן פרשתי לעיל:
ורגיל כתב הר"ב היודע סדר תפלה. זה לשון רש"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות:
וביתו ריקם. כתב הר"ב שאין בביתו כו'. א"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש"י *) שאין חמס וגזל בביתו [ט"ז.] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [*יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ליה להרמב"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ"ש בזקנותו ע"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
וְאֵלּוּ הֵן, זִכְרוֹנוֹת, וְשׁוֹפָרוֹת, אֶל ה' בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי (תהילים ק״כ:א׳), אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְגוֹ' (שם קכא), מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה' (שם קל), תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף (שם קב). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן, רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ (מלכים א ח׳, ל"ז), דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה וְגוֹ', אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת (ירמיה יד). וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן:
ברטנורה
זכרונות ושופרות. כל הפסוקים כמו שאומרים בראש השנה:ואומר חותמיהן. אחר זכרונות חתימת זכרונות, ואחר שופרות חתימת שופרות, וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל:
תוסופות יום טוב
זכרונות ושופרות. ומלכיות לא והא דפירש הר"ב בפרק בתרא דר"ה משנה ה' כ"מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן י"ל דתנאי היא דתניא התם בגמרא [דף ל"ב] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר הרי הוא אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי [דלעני ולגר תעזוב אותם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה בפרשת אמור] זו מלכות ר"י בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון וכו' דלר' דדריש ליה מסמיכות דבחדש השביעי איכא למימר דלא בעינן מלכיות עם זכרונות אלא כל בחדש השביעי שהוא ר"ה ויוה"כ של יובל. וכוותיה מתניתין דהכא. אלא דאי הכי לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא נ"ל דמתניתין דהכא ככולי עלמא ורבי יוסי ברבי יהודה דקאמר כ"מ כו' לא בא ללמד אלא על ר"ה ויוה"כ של יובל וכבר ארז"ל אין למדין מן הכללות והאי קרא גופיה דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור"ה נקרא יום שמחה ממה שנאמר (בעזרא ב' ח') ביום ח' לחדש השביעי וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ויו"כ של יובל איש אל משפחתו ואיש אל אחוזת אבותיו ישוב שהוא ודאי שמחת לב ואע"ג דלעיל מיניה דהאי קרא דביום שמחתכם כתיב וכי תבואו מלחמה על הצר וגו' דדרשינן מיניה תקיעות דתענית במשנה ד' פ"ג דר"ה הא פסוקי פסקי לקראי:
אל ה' בצרתה לי. כולן מזמורים הם והן הן משש הנוספות דזכרונות חד ושופרות תניין ואל ה' תליתאה ואשא עיני ד' ממעמקים ה' תפלה לעני ו':
ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר כו'. מ"ט לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה וכתב הר"ן והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועים בר"ה היה נראה שהוא בא לאומרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש"ה אמר ר' יהודה דא"צ לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום ע"כ. ומ"ש בפירוש הרמב"ם והלכה כר"י נראה שהוא טעות סופר וצ"ל ואין הלכה כרבי יהודה וכן בפ"ד מהלכות תענית כתב כת"ק:
יכין
מלכת שלמה
3.
These are they [the six additional benedictions:Zikhronot,“If there is famine in the land, if there is pestilence” (I Kings 8:37). Shofarot,“The word of the Lord which came to Jeremiah concerning the droughts” (Jeremiah. “In my distress I called to the Lord and He answered me” (Psalm. “I turn my eyes to the mountains” (Psalm. “Out of the depths I call you, O Lord” (Psalm. “A prayer of lowly man when he is faint” (Psalm. Rabbi Judah says: he need not recite the zikhronot and shofarot, but instead he should recite [the following]: And he ends each [of the additional six] sections with its appropriate concluding benediction.משנה ד
עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל. עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת. עַל הַשְּׁלִישִׁית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה. עַל הָרְבִיעִית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה. עַל הַחֲמִישִׁית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּגָה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה. עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר, מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ:
ברטנורה
על הראשונה. בגואל ישראל הוא מתחיל להאריך. ואע״פ שאינה ממנין שש קורא אותה ראשונה, לפי שבה מתחיל להוסיף ולהאריך:על השביעית. לברכות שמאריך בהן. אבל הברכות שמוסיפין בשביל התענית אינן אלא שש, שברכה ראשונה שהיא גואל ישראל דשמנה עשרה היא אלא שמאריך בה:מי שענה את דוד ואת שלמה בנו. ואע״ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. מ״מ מקדים ליה ברישא, משום דבעי למחתם בסוף הברכות ברוך המרחם על הארץ, ודוד ושלמה בנו הם שהתפללו על ארץ ישראל. דוד, ויהי רעב בימי דוד כו׳ (שמואל ב כ״א:א׳) ושלמה, רעב כי יהיה בארץ (מלכים א ח׳:ל״ז):
תוסופות יום טוב
מו שענה את אברהם כו'. לפי שהיה ראשון לנצולים שנצול מנמרוד. תוס':
ברוך אתה ה' גואל ישראל. בירושלמי שאלו [ולא יצחק נגאל] שענייתו של אברהם אבינו בהר המוריה על הצלתו של יצחק היא. השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. הר"ן:
על השנייה הוא אומר מי שענה לאבותינו על ים סוף כו'. כלומר שניה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה. אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין מי שענה וכו'. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב (שמות ו׳:ה׳) ואזכור את בריתי. רש"י:
על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. רש"י:
על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה. מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה. דכתיב (שמואל א' ו') ויזעק שמואל חל ה'. רש"י:
על החמישית כו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש"י:
על הששית כו'. מי שענה את יונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכ"כ (יונה ב׳:ג׳) קראתי מצרה לי. רש"י:
על השביעית כו' מי שענה את דוד כו'. כתב הר"ב ואע"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. גמרא. ופירש"י דהוה בימי אמציהו בסדר עולם. ע"כ. ומאליהו לא פריך אע"ג דבימי אחאב היה מעשה דהר הכרמל משום דאמרינן דאליהו זהו פנחס. ומשום דלא כתיב בהדיא לא הקדימו לשמואל. ויש ג"כ דעות אחרות בין חז"ל דאינו פנחס [*ומיהו כמו שמתורץ יונה כך מתורץ אליהו ובירושלמי איתא הכי להדיא דמקשה אאליהו ואיונה כחדא ומתרץ להו כך]:
יכין
מלכת שלמה
4.
For the first he says: He who answered Abraham on Mt. Moriah, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord who redeems Israel. For the second he says: He who answered our fathers at the Sea of Reeds, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord who remembers all forgotten things. For the third he says: He who answered Joshua in Gilgal, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord who hears a blast. For the fourth he says: He who answered Shmuel in Mitzpah, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord who listens to cries. For the fifth he says: He who answered Elijah on Mt. Carmel, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord who hears prayer. For the sixth he says: He who answered Jonah in the belly of the fish, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord who answers in time of trouble. For the seventh he says: He who answered David and Shlomo his son in Jerusalem, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Blessed are You Lord Who has mercy upon the land.משנה ה
מַעֲשֶׂה בִימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶן תְּרַדְיוֹן, שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּבָה וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כֻלָּהּ, וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן. תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים תְּקָעוּ. מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הָרִיעוּ. מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וּכְשֶׁבָּא דָבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ, לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְשַׁעַר מִזְרָח וּבְהַר הַבָּיִת:
ברטנורה
בימי רבי חלפתא. בצפורי היה:ולא ענו אחריו אמן גרסינן. לפי שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא בשכמל״ו כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. ואלו לא במקדש היו ועשו כדרך שעושים במקדש:תקעו בני אהרן תקעו. חזן הכנסת אומר להם כך על כל ברכה וברכה:לא היינו נוהגין כן. שלא לענות אמן אלא בשכמל״ו:אלא בשער המזרח. שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה. לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי בעניית אמן. ואין לומר לא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, דודאי תוקעין בגבולין, כדמוכח בהך מסכתא ובר״ה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
ורבי חנניה בן תרדיון. בסיכני ברייתא בגמ':
ולא ענו אחריו אמן. כתב הר"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא:
תקעו הכהנים תקעו. כתב הר"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש"צ. רש"י. ועיין ריש פ"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן:
הריעו בני אהרן הריעו. וכן הגירסא בברייתא ג"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ"כ רש"י והרמב"ם והטור והר"ן. ומ"ש הב"י סימן תקע"ט וז"ל צ"ל שהוא מפרש דאע"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר"ת ושלא כדברי הרמב"ם שכתב כו' ע"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר"ת ע"כ. וגם זה דלא כמ"ש הב"י:
לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח. פי' הר"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ג דר"ה. וכ"כ הר"ב בסמוך לקמן. וכתב הר"ן ויש לתמוה דא"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע"י שעונין בשכמל"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח"כ היתה התקיעה של בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש"י לפירושו נמי ועוד דא"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י"ל דבתענית שמשונה בכ"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין:
בשער המזרח ובהר הבית. כתב הר"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש"י כתב בגמרא פ"ג דר"ה דף כ"ז וז"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי"א בשערי מזרח בע"נ ע"כ. וכ"פ הרמב"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע"כ. ויש נוסחאות דל"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]:
יכין
מלכת שלמה
5.
It happened in the days of Rabbi Halafta and Rabbi Hanina ben Tradyon that a man passed before the ark [as shaliah tzibbur] and completed the entire benediction and they did not respond, “amen.” [The hazzan called out]: Sound a tekiah, priests, sound a tekiah. [The shaliah tzibbur continued]: He who answered Abraham on Mt. Moriah, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. Then [the hazzan called out]: Sound a teru'ah, sons of Aaron, sound a teru'ah. [The shaliah tzibbur continued]: He who answered our fathers at the Sea of Reeds, He shall answer you and hear the voice of your cry on this day. And when the matter came up before the sages, they said: they only practiced in this way at the eastern gates on the Temple Mount.משנה ו
שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלשׁ שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלשׁ שְׁנִיּוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת, אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין:
ברטנורה
אנשי משמר. כ״ד משמרות כהונה היו, כל משמר עובד בשבת שלו:אנשי בית אב. המשמר מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימות השבוע, כל אחד עובד יומו:מתענין ולא משלימין. שתעניות הראשונות אינן חמורין כ״כ, ולפיכך אין משלימין שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום יבואו אלו לסייען ויהא בהן כח לעבוד:
תוסופות יום טוב
[*אנשי משמר. פירשתי בריש מסכת ברכות בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
6.
On the first three fasts the men of the guard fast but do not complete their fast, and the men of the father’s house do not fast at all. On the second three fasts the men of the guard fast and complete their fast and the men of the father’s house fast but do not complete their fast. On the last seven both fast and complete their fast, the words of Rabbi Joshua. The sages say: on the first three fasts neither fast at all. On the second three, the men of the guard fast but do not complete their fast, and the men of the father’s house do not fast at all. On the last seven, the men of the guard fast and complete their fast and the men of the father’s house fast but do not complete their fast.משנה ז
אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מֻתָּרִים לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת, אֲבָל לֹא בַיָּמִים. וְאַנְשֵׁי בֵית אָב, לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלָּיְלָה. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:
ברטנורה
אנשי משמר מותרים לשתות יין. לאו גבי תענית קאי, אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי לה הכא:בלילות. שאין לחוש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב בלילה ויצטרכו אלו לבא לסייעם:לא ביום ולא בלילה. לפי שהיו צריכין להעלות כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח:אנשי מעמד. הם ישראלים הקבועים בירושלים ועומדים על קרבן אחיהם ומתפללין שיהא מקובל ברצון. ועומדים שם בשעת העבודה שלוחים מכל ישראל, דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והכתוב אומר (במדבר כ״ח:ב׳) תשמרו להקריב לי במועדו, לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים בשעת עבודה:אסורים לספר ולכבס. משנכנסו למשמרתם, כל אותה שבת, כדי שיספרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים:ובחמישי. שבתוך משמרתן מותרים שדרך [רוב] בני אדם לספר בחמישי ואין ממתינין לספר בע״ש מפני הטורח:
תוסופות יום טוב
אבל לא בימים. שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי המשמר לסייעם וכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת בבואכם וגו':
לא ביום ולא בלילה. פי' הר"ב לפי שהיו צריכים להעלות כו' שפקעו מעל המזבח א"נ לא גמרו ביום גומרין בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפוך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה. רש"י:
ואנשי מעמד. כתב הר"ב דהכתוב אומר תשמרו כו' עיין רפ"ד:
יכין
מלכת שלמה
7.
The men of the guard are permitted to drink wine in the evenings but not during the day, but the men of the father’s house may not [drink wine] either on the day or on the preceding evening. Both the men of the guard and the men of the ma'amad may not cut their hair nor wash their clothes, but on Thursday they may [do so] in honor of Shabbat.משנה ח
כֹּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית דְּלֹא לְמִסְפַּד, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר. דְּלֹא לְהִתְעַנָּאָה בְהוֹן, לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מֻתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מֻתָּר:
ברטנורה
כל הכתוב במגילת תענית. ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני וקבעו ימים טובים. אית יומא דלא להתענאה בהון בלבד ואית יומי דחמירי טפי דלא למספד בהון. ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד. לפניו אסור בהספד, דלמא אתי למעבד הכי ביו״ט גופיה. לאחריו מותר דכיון דעבר יום טוב לא חיישינן. ואנן קיי״ל דבטלה מגילת תענית, וכל אותן הימים הכתובים שם דלא להתענאה ודלא למספד, כולן מותרין בהספד ותענית, חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ותענית. וימים שלפניהם ואחריהם מותר:
תוסופות יום טוב
כל הכתוב במגילת תענית. כתב רש"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר"ב דאנן קי"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ"ק דר"ה דף י"ח וי"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר.
יכין
מלכת שלמה
8.
[With regard to every day] about which it is written in the Scroll of Fasts (Megillat Taanit) “One may not eulogize” on the preceding day it is prohibited but on the following day it is permitted. Rabbi Yose says: it is forbidden [to mourn] both on the preceding day and on the following day. [On days about which it is written], “One may not fast” on the preceding day and on the following day it is permitted. Rabbi Yose says: on the preceding day it is forbidden but on the following day it is permitted.משנה ט
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִלָּה בַּחֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ הַשְּׁעָרִים, אֶלָּא שָׁלשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְשָׁלשׁ שְׁנִיּוֹת חֲמִישִׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנוֹת בַּחֲמִישִׁי, כָּךְ לֹא שְׁנִיּוֹת וְלֹא אַחֲרוֹנוֹת:
ברטנורה
שלא להפקיע את השערים. כשרואין בעלי חנויות שקונין למוצאי חמישי שתי סעודות גדולות, אחת לליל התענית ואחת לשבת, יהיו סבורין שבא רעב לעולם ומיקרין ומפקיעין השער. אבל משהתחילו להתענות בשני, יודעים שאינו אלא מפני התענית, פ״א שלא יאמרו אם לא שראו ב״ד שהרעב בא, לא היו דוחקים לגזור תענית עתה סמוך לשבת, ומפני כן ייקרו ויפקיעו השער:
תוסופות יום טוב
שלא להפקיע השערים. פי' הר"ב כשרואין בעלי חנויות שקונים כו' יהיו סבורים שבא רעב לעולם כו'. וכפירש"י וכך כתבו ג"כ התוספות בפ"ק דף י'. ונראה דבמקום שבעלי חנויות נכרים הם מיירי דאלת"ה הא אינהו נמי בכלל הצבור המתענים ויודעים שבשביל התענית קונים. ואין נראה כן מדברי המגיד פ"א מהלכות תענית שאחר שהביא לשון רש"י כתב שהרמב"ם לא הזכיר הטעם [ר"ל בחבורו] לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה נכרים הדין כן ע"כ. הרי שמשמע דמסתמא בעיר שרובה ישראל איירינן ואפשר שאף ע"פ שרובה ישראל מכל מקום בעלי החנויות נכרים הם. ומיהו דוחק לחלק דמתניתין סתמא תנן. ומסתמא במקום שכולה ישראל מתניא. וי"ל דחיישינן שמא בעלי החנויות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים. וז"ש ב' סעודות כו' כן לשון רש"י והתוספות. אבל הטור סימן תקע"ב כתב ד' סעודות. ועל מ"ש א' לליל התענית פי' הר"ן דאע"ג דבשאר ימים קונים יותר שאוכלים ב' סעודות שאני האחת דתענית שכמה דברים שחיי נפש בהם שהאדם מרבה לקנות מפני התענית ויש לחוש בהן להפקעת שערים אע"ג דלענין תבואה אין לחוש דבשאר ימים צריך פת לשתי סעודות ע"כ. ופירוש השני שכתב הר"ב שלא יאמרו אם לא שהרעב בא לא היו דוחקים כו' כ"כ הרמב"ם בפירושו וז"ל מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו מתענים קודם השבת ע"כ. כלומר שלא היו מטילין התענית על הצבור סמוך לשבת שאין ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך שעה היא:
להפקיע מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה. רש"י פ"ק דף י':
ולא אחרונות. פי' התחלת האחרונות אין מתחילין ביום ה' אבל כך סדרן בה"ב הבה"ב. שכן סדרום הרמב"ם והטור. אע"פ שפסקו כרבי יוסי דלא כמו שכתב הרמב"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי. והב"י סימן תקע"ב יהיב טעמא דשאני אתחלתא דשניות ואחרונות משום דיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו. אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית ושייך בו טעמא דהפקעת שערים עכ"ד. ובאמת שאין הכרע מדברי המשנה והפוסקים שיש הפסק ביניהם דהא לא תנן אלא עברו אלו ולא נענו דמשמע מיד שעברו ולא נענו גוזרים כו'. אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפין לתשועה. כ"ש למנהג שכתב בית יוסף סימן תק"ן בשם הרד"א להכריז הצומות בשבת שאם מנהג קדום הוא בימי חכמי המשנה אם כן כשכלו להו ג' ראשונות היו צריכין להמתין עד השבת שהוא יום כנופיא כדי להכריז השניות. וכן כשכלו גם המה אבל השבעה הוכרזו בפעם אתת ואין ביניהם הפסק:
יכין
מלכת שלמה
9.
They do not decree upon the community a fast to begin on a Thursday in order not to cause a rise in the market prices. Rather the first three fasts are held [in this order], Monday, Thursday, and Monday; the second three, Thursday, Monday, and Thursday. Rabbi Yose says: just as the first three [fasts] should not begin on a Thursday so too neither the second [three] nor the last [seven].משנה י
אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין, מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין. וְכֵן תִּשְׁעָה בְאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת:
ברטנורה
ואם התחילו. שגזרו התעניות קודם לכן והתחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהן אחד מאלו הימים אין מפסיקין:מודה הוא שאין משלימין. להתענות בהן כל היום, אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה:וכן ט׳ באב שחל להיות בערב שבת. כגון בזמן שהיו ב״ד קובעים ע״פ הראייה, אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה, מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב. ואין הלכה כר׳ מאיר אלא מתענין ומשלימין. וכן ט׳ באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים:
תוסופות יום טוב
בראש חודש. כתב רש"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס"ד במשנה ד' פ"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח': ואם התחילו אין מפסיקין. כתב רש"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן ראש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע"כ. אבל פורים [אע"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע"ג דאקרי י"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה:
יכין
מלכת שלמה