First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
וְאֵלּוּ מֻתָּרִין. חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, כִּבְשַׂר חֲזִיר, כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין, כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִׂים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, פּוֹתְחִין לוֹ פֶתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ. קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר:
ברטנורה
ואלו מותרין. חולין שאוכל לך. לסימן בעלמא נקטיה, כשם שחולין שאוכל לך אין צריך שאלה לחכם, כך כל הני דאמרינן במתניתין ברישא אין צריכין שאלת חכם:כעורות לבובין. היו נוקבים הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע״ז, ותקרובת ע״ז אסור בהנאה:כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים. ולא הוי דבר הנדור, שאין חלה ותרומה באין בנדר ונדבה:הרי זה מותר. דאמר קרא (במדבר ל׳) איש כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור. וחטאת שאיני אוכל לך דאמרינן בפרק קמא דאסור ואף על פי שאינו דבר הנדור, הוי טעמא, דאפשר שיביא חטאת על ידי נדר, כגון שנדר בנזיר ומתחייב להביא חטאת:הרי את עלי כאמא. אע״ג דלאו דבר הנדור הוא. חמור מכל הני דלעיל, דצריך התירא מדרבנן אם הוא עם הארץ:פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו. ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך. וכל זה שלא יקל ראשו ולא ירגיל לאסור אשתו עליו:קונם שאיני ישן כו׳ הרי זה בבל יחל מדרבנן. אבל מן התורה אין הנדר חל, דנדרים אין חלים אלא על דבר שיש בו ממש:קונם שאיני משמשך. בגמרא מקשה, והא משועבד לה והיאך יכול להפקיע שעבודה בנדרו והא הוי כאוסר פירות חבירו על חבירו. ומשני, כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם, שאסר ההנאה עליו, ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו:שבועה שאיני ישן וכו׳ אסור מן התורה, דשבועות חלין בין על דבר שיש בו ממש בין על דבר שאין בו ממש. ואם נשבע שלא יישן שלשה ימים רצופין לילה ויום, לוקה ויישן מיד, מפני שנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו:
תוסופות יום טוב
כבשר חזיר כו'. כל מיני אסורין קתני. אסורין באכילה כבשר חזיר. ואסורים בהנאה כע"ז. ואסורים בהנאה שאין להן בטלה כעורות לבובין שהן תקרובות לע"ז ואין להם ביטול. ותנא נמי שאסורים באכילה בלבד. ויש בהן טומאה כנבלות. ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים. הר"ן:
כעורות לבובין. פירש הר"ב היו נוקבין וכו' ומוציאין הלב ומקריבין אותו לע"ז וכו' ועיין במ"ג פרק ב' דמסכת עבודה זרה:
כרמשים. כדכתיב (ויקרא י"א) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ:
כחלת אהרן וכתרומתו. שאף על פי שחל איסור ע"י קריאת שם לא מיקרי דבר הנדור דהא מעיקרא נמי הוא אסור משום טבל ופיו לא אסר אלא התיר שהוציא השירים מידי טבל. פירוש הרא"ש פרק קמא דף י"ב:
מותר. כתב הר"ב דאמר קרא איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולכך אינו אוסר עליו האכילה באמרו הרי הוא כבשר חזיר וכע"ז ואסר עליו כשאומר כקרבן לפי שהוא יכול לדור קרבן ולומר על מה שירצה הרי זה קרבן ויהיה קרבן ואי אפשר שידור ויאמר על שום דבר ה"ז בשר חזיר או ע"ז וכו'. [הרמב"ם]:
מותר. משום דקבעי למתני האומר לאשתו כו' דצריך [פתח] ואי לא הדר ותני הרי זה מותר לא ידענו ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין בלא פתח אהי מינייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו. הר"ן:
האומר לאשתו הרי את עלי כאמא. הה"נ במתפיס בשאר איסורי הנאה בע"ז וערלה וכלאי כרם ובברייתא תניא נמי בגמרא וכו' אלא האי דנקט כאמא חדא דאית בה תרתי אשמעינן. חדא דאע"ג דמתפיס בדבר האסור בע"ה מדרבנן צריך פתח ואשמועינן תו דצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אילו היה יודע שלא יהא כבוד לאמו בכך לא היה נודר דלא תימא נהי דאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו ה"מ בנדרים דאורייתא אבל האי דליתא אלא מדרבנן פותחין קמשמע לן דלא. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך ההקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למשרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאינן מצויין כל כך לא גזרו בהן ואין צריכין שאלה. הר"ן:
פותחין לו פתח כו'. פירש הר"ב ולא סגי בכדו וכו' עיין מ"ש בזה בסוף פירקין בס"ד:
ממקום אחר. מ"ש הר"ב בכדו תהית פירש הר"ן פ"ג דף כ"א כלום אתה מתחרט חרטה דמעיקרא מלשון תוהה על הראשונות. ומ"ש לבך עליך פירש"י שם כלומר עומד אתה על דעתך הראשונה שרצונך עדיין באותו הנדר:
שלא יקל ראשו. עיין סוף פרקין:
קונם שאיני ישן כו'. כתב הר"ן בכולהו גרסי' שאני בלא יו"ד ובשבועות גרסי' שאיני ביו"ד משום דנדרים מתפיס חפצא אנפשיה תני להו בלשון שאני כלומר מה שאני ומשום דשבועות אסר נפשיה תני להו בלשון שאיני ביו"ד עכ"ל הר"ן. וכך כתב הכ"מ בפ"ה מהלכות נדרים להגיה בכל הני שהעתיקה הרמב"ם שאני בלא יו"ד. ואני תמה שגם הטור סימן רי"ג העתיק ביו"ד. ואף הכ"מ עצמו בש"ע שלו העתיקם ביו"ד וצ"ע. ועמ"ש בריש פ"ק גבי מרוחקני ממך שאיני אוכל לך ועיין במשנה דלקמן ועיין סוף פרק ג':
קונם שאיני משמשך. כתב הר"ב בגמרא מקשים והא משועבד לה כו' עי' מ"ש ברפ"ז דכתובות. ומ"ש הר"ב ומשני כגון דאמר הנאת תשמישך עלי קונם. כתב הר"ן וא"ת אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו [כדכתב הר"ב במשנה ג' פרק ד'] וי"ל דכי אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מכל מקום אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מטה הנאה מקריא. ומשום הכי אמרינן בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח.). הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע"כ וכתב עוד הר"ן דהא דאיני משמשך שאינו אלא מדרבנן דומיא דשאיני ישן כו' וא"ת היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י"ל כיון דנדר מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות. דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ע"כ [ועיין רפ"י דיבמות]. אבל התוספות כתבו דאיני משמשך מדאורייתא ומתניתין לצדדין קתני גבי שאיני ישן הוי בבל יחל דרבנן וגבי שאיני משמשך הוי דאורייתא ע"כ וצריך לומר דמיירי באומר קונם גופך עלי מתשמיש ודומיא דסוף פרק דלעיל והרמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים כלל לאיני משמשך בהדי הני דמדרבנן ולא כן הטור בסימן רי"ג:
הרי זה בלא יחל. פירש הר"ב מדרבנן. גמרא דתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר (במדבר ל׳:ג׳) לא יחל דברו. וכתבו התוספות תימה מה ענין זה לנהגו בו איסור וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוין לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה ע"כ. וכ"כ הרמב"ם אמר באלו הדברים הרי זה בלא יחל ר"ל בזה שאלו הדברים אע"פ שהם בלתי חלות אחר שבני אדם מחשבין אותן נדרים הרי הן אסורים מטעם לא יחל דברו לפי מה שבא עליו הפירוש שאמרו דברים המותרים וכו'. ומ"ש הר"ב דנדרים אין חלין וכו' כדתנן במשנה דלקמן:
שבועה כו'. צ"ע דלא תנן נמי שבועה שאיני משמשך ולדעת התוספות דגבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא כשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא ניחא. אבל להר"ן והרמב"ם צ"ע:
שאיני ישן. כתב הר"ב אם נשבע שלא יישן כו' לוקה כו' משום שבועת שוא רמב"ם פרק ה' מהלכות שבועות:
יכין
מלכת שלמה
1.
And these [vows] are not binding: [One who says] “What I eat of yours shall be unconsecrated”; “As the flesh of the swine”; “As an object of idolatrous worship”; “As hides pierced at the heart”; “As carrion”; “As terefoth”; “As abominations”; “As creeping things”; “As Aaron’s dough”; “As his terumah”--[in all these cases the vow is] not binding. If one says to his wife, “Behold! You are like my mother to me”, he must be given an opening on other grounds, in order that he should not act lightly in such matters. [If one says,] “Konam if I sleep”; “If I speak”; or “If I walk”; or if one says to his wife, “Konam if I cohabit with you,” he is liable to [the biblical prohibition] “he shall not break his word” (Numbers 30:. [If he says,] “I swear] an oath not to sleep”, or, “talk,” or, “walk,” he is forbidden [to do so].משנה ב
קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא קָרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, מֻתָּר. שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל לָךְ, לֹא שְׁבוּעָה לֹא אֹכַל לָךְ, אָסוּר. זֶה חֹמֶר בַּשְּׁבוּעוֹת מִבַּנְּדָרִים. וְחֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּשְּׁבוּעוֹת, כֵּיצַד, אָמַר, קוֹנָם סֻכָּה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה, לוּלָב שֶׁאֲנִי נוֹטֵל, תְּפִלִּין שֶׁאֲנִי מֵנִיחַ, בַּנְּדָרִים אָסוּר, בַּשְּׁבוּעוֹת מֻתָּר, שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוֹת:
ברטנורה
קרבן לא אוכל לך כו׳ מותר, דהוי כנשבע בקרבן ונעשה כאומר בחיי הקרבן אם אוכל לך שום דבר:שבועה שלא אוכל לך. ולא אמרינן בחיי שבועה קאמר כדאמרינן בקרבן, דשבועה לית בה מששא ולא שייך לומר בה בחיי שבועה:שבועה שאוכל לך. זמנין דשבועה שאוכל לך דלא אכילנא משמע, כגון שהיה חבירו מסרב בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ושוב אמר שבועה שאוכל לך, דלא אכילנא משמע, והכי קאמר בשבועה יהא עלי אי אכילנא לך:זה חומר בשבועות. לא מצינן לאוקמה אשבועה שלא אוכל לך וכו׳, דמדקתני זה חומר משמע דנדר הוי אלא דאינו חמור כשבועה, וגבי קרבן לא אוכל לך תנן מותר דלא הוי נדר כלל. משום הכי צריך לאוקמה אדלעיל דתנינא קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בבל יחל, ואוקימנא מדרבנן, דמדאורייתא אין הנדר חל אלא על דבר שיש בו ממש, וזה חומר בשבועות מבנדרים, ששבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש:תפילין שאני מניח. משום דאסר חפצא עליה, ואינו נראה כנודר לבטל את המצוה שהרי לא קיבל על עצמו, אלא אסר החפץ עליו, ואם יקיים המצוה הויא מצוה הבאה בעבירה ודמי למי שחייב לאכול מצה בלילי פסח ולא מצא אלא מצה של טבל או של הקדש, שאסור לאכלה. אבל כל לשון שבועה הוא אוסר את עצמו מלעשות הדבר, וכיון שהוא מחוייב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה. ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין, חל הנדר וחייב להביא קרבן אם הניח תפילין:
תוסופות יום טוב
קרבן לא אוכל לך כו' מותר. כתב הר"ב דהוי כנשבע בחיי קרבן וקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרי' דקרבן יהא מה שלא אוכל לך נמי שרי דלא שוי' איסור קרבן אלא מה שלא יאכל. הר"ן. וכתב הב"י ס"ס ר"ד וא"ת כיון דבאומר לא חולין לא אוכל לך אסור [אף לר' מאיר כמו שכתבתי לאחד מהפירושים בריש מתניתין ג' דפ"ק] משום דהוי כאומר מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך כשאומר קרבן לא אוכל לך נמי נימא הכי ולתסר וי"ל דלא חולין לא אוכל לך שאני דליכא לפרושי בי' שנשבע בקרבן שלא יאכל לי' אבל באומר קרבן לא אוכל לך וכל אינך לישני כיון דאיכא לפרושינהו הכי אע"ג דסתם נדרים להחמיר מאחר דפירושא דלקולא משתמעי טפי בלישנא הכי מפרשינן להו ולא לחומרא ע"כ:
קרבן שאוכל לך. עיין בפירש הר"ב דס"פ דלעיל ומ"ש שם בס"ד:
לא קרבן לא אוכל לך. מפורש בס"פ דלעיל בס"ד:
לא שבועה לא אוכל לך אסור. ואע"ג דמתניתין ר"מ היא דלית לי' מכלל לאו כו' אפ"ה בשבועה אסור. ונראה בעיני דהיינו טעמא משום דהא מסקינן בס"פ שבועת העדות דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' ה"מ בממונא אי נמי באיסורא דאית ביה ממונא אבל באיסורא גרידא אית ליה. ונדרים איסורא דאית בהו ממונא ניהו. משום דלא משכחת בהו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסור גרידא שהוא חל בגופו. הר"ן:
זה חומר בשבועות כו'. פירש הר"ב שהשבועה תלה אפילו על דבר שאין בו ממש. והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש. טור סימן רל"ט:
וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה וכו'. לא דייקינן מכלל דשבועה מיהא איתא משום דאה"נ דאיתא ולקי בה משום שבועת שוא אלא שאינה חלה לבטל את המצוה [כדתנן במ"ח פ"ג דשבועות]. הר"ן:
קונם סוכה כו'. והה"נ כי אמר ישיבת סוכה עלי דהואיל והזכיר החפץ אע"ג דבישיבה אין בה ממש. הר"ן בשם התוספות וכמ"ש בשמו בס"פ דלעיל. ועיין מ"ש במשנה ד' דפרק בתרא:
בנדרים אסור כתב הר"ב ואם אמר הרי עלי קרבן אם אניח תפילין חל הנדר וחייב כו'. כן כתב הרמב"ם ומילתא דפשיטא היא דלמה יגרע נדרו שחייב עצמו בקרבן משום שתלאו בעשיית המצוה. והרי אפילו בתלאו בדבר שאין בו ממש שאין הנדר חל עליו כתב הרמב"ם בס"פ דלעיל דחייב בקרבן שחייב עצמו בו בנדר. ומיהו הטעם שכתב שם בפירושו לפי שהוא מין ממיני השבועה לא ידעתי למה. ובחבורו פ"ג מהלכות נדרים כתב שאין זה ממין נדרי איסור אלא ממין נדרי הקדש. והואיל והר"ב כתב להא כ"ש שה"ל לכתוב לדלעיל בתלאו בדבר שאין בו ממש דהוי רבותא קצת. ואין לומר דדוקא הא דהכא ס"ל ולא הא דלעיל דודאי דליתא דדבר פשוט הוא דלא נ"מ במה שתלאו בדבר שאין בו ממש:
בשבועות מותר. לשון הר"ב אבל כל ל' שבועה הוא אוסר את עצמו כו'. אפילו כי אמר ישיבת סוכה עלי שבועה דכיון דסתם שבועה אוסר עצמו מתריצנא שבועתו וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה ולא חשבינן ללשון זה שאמר אלא יד שבועה דבשבועה לא שייך איסור חפצא עליה וכך כתבו התוספות וכתבו שכן גם כן בנדרים לאידך גיסא:
שאין נשבעין לעבור על המצות. ולקיים נמי לא. כדתנן לקמן כמו שכתבתי שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
[If he says,] “A korban should be what I do not eat of yours”; “By a korban! If I eat of yours”; “What I do not eat of yours should not be a korban to me” the vow is not binding. [If he says], “An oath [that] I will not eat of yours”; “An oath that I eat of yours”; “No oath [that] I will not eat of yours” his oath is valid. In these instances oaths are more stringent than vows. There is [also] greater stringency in vows than in oaths. How so? If one says, “Konam be the sukkah that I make,”; “The lulav that I take”; “The tefillin that I put on”; as vows they are binding, but as oaths they are not, because one cannot swear to transgress the commandments.משנה ג
יֵשׁ נֶדֶר בְּתוֹךְ נֶדֶר, וְאֵין שְׁבוּעָה בְּתוֹךְ שְׁבוּעָה. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, הֲרֵינִי נָזִיר אִם אֹכַל, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת:
ברטנורה
חייב על כל אחת ואחת. ויהיה נזיר שלשים יום אם אמר הריני נזיר סתם ויביא קרבן נזיר ויחזור להיות נזיר כמספר הפעמים שאמר שיהיה נזיר. ובשבועה אינו חייב אלא אחת, שאינו לוקה אלא מלקות אחת. אבל אם נשאל על השבועה הראשונה, חלה השבועה השניה. וכן אם נשאל על השניה, חלה השלישית. ואסור לאכול עד שיותרו כולם, מדלא תנן הרי זו שבועה אחת, אלא אינו חייב אלא אחת:
תוסופות יום טוב
יש נדר בתוך נדר כו' כיצד אמר הריני נזיר וכו'. כתבו התוספות וא"ת פתח בנדר דמשמע קונם וסיים בנזירות וי"ל דנזירות נמי איקרי נדר דכתיב (במדבר ו׳:ב׳) לנדור נדר נזיר. אבל מ"מ אמאי שביק סתם נדר דפתח ביה וי"ל משום דבנדרים לא משכחת נדר בתוך נדר דאי אמר ככר זה עלי קונם [ככר זה עלי קונם] לא חייל דאין איסור חל על איסור ע"כ. ונפקא לן בגמרא בברייתא נזיר להזיר מכאן שהנזירות חל על הנזירות שיכול והלא דין הוא ומה שבועה חמורה [דכתיב בה בשבועה (שמות כ) לא ינקה. גמרא] אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כ"ש ת"ל (במדבר ו׳:ב׳) נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות:
הריני נזיר אם אוכל. כתב הר"ן לאו דוקא דהה"נ אם אמר הריני נזיר הריני נזיר דחייב על כל אחת ואחת אלא איידי דתנא גבי שבועה שלא אוכל תני נמי [גבי] נזיר אם אוכל.
חייב על כל אחת ואחת. פירש הר"ב שיהיה נזיר וכו' ויחזור ויהיה נזיר כו'. וקרי ליה להאי גוונא נדר בתוך נדר לפי שהנזירות שנייה היא חלה בתוך הזמן הראשונה אלא שא"א לו שימנה אותה עד שימנה את הראשונה. דאם איתא דלא חיילא בשעת נדרו היאך תחול אחר מכן והרי אינו נודר באותו זמן וכיון דלא חיילא השתא לא חיילא נמי בתר זימנא אלא ודאי מהשתא הוא דחיילא מש"ה קתני יש נדר בתוך נדר. הר"ן:
אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצות דליתא בלאו והן עכ"ל הרא"ש. וההיא דנשבעתי ואקיימה שכתבתי ברפ"ק אינו ענין לענין לחול שבועה דאורייתא דההיא ליתא אלא נשבע לזרוזי נפשיה כמ"ש שם. ומ"ש הר"ב אבל אם נשאל על הראשונה חלה השנייה. רווחא הוא דלית לה. כי מתשיל על חברתה חיילא. גמרא:
יכין
מלכת שלמה
3.
There is a vow within a vow, but not an oath within an oath. How is this so? If one declares, “Behold, I will be a nazir if I eat [this thing]”; “Behold, I will be a nazir if I eat [this thing]” and then he eats [it], he is liable for each and every one. “I swear that I will not eat [this thing]”, “I swear that I will not eat [this thing]” and then he eats [it], he is only liable for one oath.משנה ד
סְתָם נְדָרִים לְהַחְמִיר, וּפֵרוּשָׁם לְהָקֵל. כֵּיצַד, אָמַר הֲרֵי עָלַי כְּבָשָׂר מָלִיחַ, כְּיֵין נֶסֶךְ, אִם שֶׁל שָׁמַיִם נָדַר, אָסוּר. אִם שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נָדַר, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּחֵרֶם, אִם כְּחֵרֶם שֶׁל שָׁמַיִם, אָסוּר. וְאִם כְּחֵרֶם שֶׁל כֹּהֲנִים, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כְּמַעֲשֵׂר, אִם כְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר. הֲרֵי עָלַי כִּתְרוּמָה, אִם כִּתְרוּמַת הַלִּשְׁכָּה נָדַר, אָסוּר. וְאִם שֶׁל גֹּרֶן, מֻתָּר. וְאִם סְתָם, אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, סְתָם תְּרוּמָה בִּיהוּדָה אֲסוּרָה, בַּגָּלִיל מֻתֶּרֶת, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה. סְתָם חֲרָמִים, בִּיהוּדָה מֻתָּרִין, וּבַגָּלִיל אֲסוּרִין, שֶׁאֵין אַנְשֵׁי גָלִיל מַכִּירִין אֶת חֶרְמֵי הַכֹּהֲנִים:
ברטנורה
ופירושם להקל. אע״ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו, כי סתם ולא פירש אזלינן להחמיר, דסתם נודר דעתו לאסור:כבשר מליח. היינו קרבן, דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח:כחרם של כהנים מותר. אע״ג דחרמי כהנים מועלים בהם עד שיבואו לידי כהנים והוי דבר הנדור, מ״מ סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו ליד כהן:אם כמעשר בהמה אסור. דהוי דבר הנדור, שצריך להקדישו, ואין מעשר בהמה אוסר הדיר כמו שמעשר דגן אוסר הגורן:שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקים מירושלים:שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית. והלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
סתם נדרים להחמיר. כתב הר"ב דסתם נודר דעתו לאסור. מסיים הרא"ש מדלא שתק ע"כ. ועיין מ"ה פ"ק דנזיר מ"ש שם:
ופירושם להקל. כתב הר"ב אע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושו. כך פירש הרא"ש בפירושו אבל בפסקיו כתב ולא נהירא דמה הוצרך לשנות ופירושן להקל ועוד מה קולא שייך כשפירש כיון שביאר היאך נדר לא שייך להזכיר קולא וחומרא ככל היוצא מפיו יעשה [והתוספות הקשו עוד דלשון של שמים ושל עבודה זרה לא משמע כפירש זה והוי ליה למימר אם אמר הרי עלי כבשר מליח של שמים אסור ואם אמר כבשר מליח של עבודה זרה מותר כיון דאשעת נדרו קאי] ויש מפרשים אף על פי שסתם נדרים להחמיר היינו כשלא פירש מה היה בלבו אלא אומר כך נדרתי כמו שפירשוהו חכמים אנו מפרשים לחומרא אבל אם אמר הרי עלי כבשר מליח וחזר ואמר בלבי היה כבשר מליח של ע"ז אזלינן בתר פירושו להקל. ואי תקשי לך דא"כ הל"ל כדקתני בסיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הכי נמי ה"ל למתני נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של ע"ז. וי"ל דלא דמי דהכא אין הלשון משונה זה מזה דהכל נקרא בשר מליח הלכך די בזה במה שאמר ופירושן להקל אבל לקמן שהוא משנה הלשון לגמרי שאין דרך לקרוא לחרמו של ים חרם סתם ולקרבנות מלכים קרבן סתם הוצרך להאריך ולפרש דאפילו בכהאי גוונא מהימנינן ליה ולקמן נמי צריך שאלה אבל הכא מהימנינן ליה ולא בעי שאלה ע"כ. וכפירש האחרון כתב הר"ב במ"ה פ"ק דנזיר. וז"ל הרמב"ם בפרק ב' מהלכות נדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד האומר בשר מליח וכו'. אומרים לו מה היה בלבך וכו' ואם אמר לא היה בלבי אלא תקרובת ע"ז וכו' הרי זה מותר אם נדר סתם הרי זה אסור ע"כ. מבואר שדעתו כפירוש האחרון ולא ידענא למה כתב הב"י בסי' ר"ח שדברי הרמב"ם כדברי פירוש הראשון:
אם של עבודה זרה. דגם לעבודה זרה רגילות היא למלוח ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מליח אלא אלו דקתני של שמים. ושל עבודה זרה. ולא של חולין. תוספות:
אם כמעשר בהמה נדר אסור. וכתב הר"ב שצריך להקדישו. וכתבו התוספות ואם תאמר והלא עשירי מאליו הוי קדוש [כמו שכתבתי בס"ד בסוף פ' בתרא דבכורות] וי"ל דבעינן העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר פ' בתרא דבכורות [משנה ז'] ע"כ:
שאין אנשי גליל מכירין את תרומת הלשכה. כתב הר"ב לפי שהיו רחוקים מירושלים ולא היו רגילין בתרומת הלשכה לא קרו לה תרומת סתמא אלא תרומת הלשכה קרו לה הלכך כי נדרי בתרומה סתם ליכא לספוקי כלל בתרומת הלשכה. הר"ן:
שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירש"י שלא היו כהנים ביניהם ומסיים הר"ן לחרמי כהנים לא קרו להו חרם סתם הלכך כי נדרי בחרם ליכא לספוקי במידי דודאי חרם גבוה קאמרי. ובגמרא מפרש דסיפא דקתני שאין אנשי גליל מכירין. טעמא דאין מכירין. הא מכירין אלו ואלו מותרין אתיא כרבי אלעזר בר צדוק דפליג ארישא וסבירא ליה ספיקא לקולא. וכתב הר"ן וסתם תרומה נמי ביהודה לר"א בר צדוק מותרת והאי דנקט ר' יהודה תרומה ונקט ר"א חרמים לאו דוקא דה"ה בתרומה גופה. א"נ בחרמים גופייהו ה"מ לאפלוגי אלא מר דשמיע ליה מרביה קאמר ומר דשמיע ליהמרביה קאמר:
יכין
מלכת שלמה
4.
Unspecified vows are interpreted strictly, but if specified [they are interpreted] leniently. How so? If one says, “Behold! This is to me as salted meat”; or “As wine of libation” If he vowed by that which is to Heaven, his vow is valid. If by that which is idolatrous, his vow is invalid. And if it was unspecified, his vow is valid. [If he says], “Behold! This is to me as herem” If as a herem to Heaven, his vow is valid; If as a herem to the priests, his vow is invalid. If it was unspecified, his vow is valid. “Behold! This is to me as a tithe” If he vowed, as tithes of beasts, his vow is valid. If as grain tithes, his vow is invalid. If unspecified, his vow is valid. “Behold! This is to me as terumah” If he vowed, as the terumah of the Temple-chamber, his vow is valid. If as the terumah of the threshing-floor, his vow is invalid. If unspecified, his vow is valid. The words of Rabbi Meir. Rabbi Judah says: An unspecified reference to terumah in Judea is a valid vow, but not in Galilee, because the Galileans are unfamiliar with the terumah of the Temple-chamber. Unspecified references to haramim in Judea are not binding but in Galilee they are, because the Galileans are unfamiliar with priestly haramim.משנה ה
נָדַר בְּחֵרֶם וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְחֶרְמוֹ שֶׁל יָם. בְּקָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְקָרְבָּנוֹת שֶׁל מְלָכִים. הֲרֵי עַצְמִי קָרְבָּן, וְאָמַר, לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְעֶצֶם שֶׁהִנַּחְתִּי לִי לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי, וְאָמַר לֹא נָדַרְתִּי אֶלָּא בְאִשְׁתִּי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁגֵּרַשְׁתִּי, עַל כֻּלָּן אֵין נִשְׁאָלִים לָהֶם. וְאִם נִשְׁאֲלוּ, עוֹנְשִׁין אוֹתָן וּמַחְמִירִין עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, פּוֹתְחִין לָהֶם פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, וּמְלַמְּדִים אוֹתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בַּנְּדָרִים:
ברטנורה
בחרמו של ים. לשון מצודה, כמו אשר היא מצודים וחרמים (קהלת ז׳.):הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו:אין נשאלים עליהם. אין צריכין שאלת חכם, שאינן חלים:ואם נשאלו. ואם עם הארץ הוא זה שנדר כהאי גוונא ובא לישאל על נדרו, אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו. ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו:פותחין לו פתח ממקום אחר. מראים לו שהדבר קיים ופותחין לו פתח מטעם אחר ומתירין לו נדרו. אבל לא עונשין ולא מחמירין. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
נדר בחרם. דאמר חפץ זה חרם עלי ושוב אמר לא נדרתי. רש"י:
אלא בקרבנות של מלכים. דורונות שמקריבין [לפני] מלכים. רש"י:
אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו. לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות נדרים להיות נודר בו דרך שחוק. וז"ל התוספות שהנחתי לי בתיבותי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהיו סבורים כי אני נודר נדר גמור:
ואם נשאלו. פירש הר"ב ואם ע"ה הוא. לשון הר"ן ולפיכך צריך שאלה ע"כ דלא כהתוספות שנסתפקו אי אמרינן דוקא בא לשאול אבל אי לא בא לשאול לא אסרינן ליה ע"כ ולקמן אכתוב עוד מזה בס"ד. וכתב עוד הר"ן ודוקא בהני דסיפא דמשמעותא דידהו הויא להחמיר טפי מלהקל פליגי ר"מ ורבנן אבל בהנך דרישא אפילו בע"ה א"צ שאלה וז"ל התוספות דהני דהכא נראין כנודר נדר גמור ואחר כך אמר שלא נתכוין אלא לדברי הבאי שלא שייך כלל נדר אבל בשר מליח וכ"ש הני דבתר הכי ברישא שייך קצת להתפיס בהם אלא מ"מ אין הנדר חל דלא הוה נדר גמור ולהכי מהימן שפיר בלא כלום:
עונשין אותו ומחמירין עליו. לשון הר"ב אין פותחין לו פתח לחרטה ואין מתירין לו ואם עבר על נדרו זה מנדין אותו. הא דכתב אין פותחין וכו' הוא פירושא דמחמירין עליו. ולישנא דגמרא אין פותחין לו פתח בחרטה. ומפרש הרא"ש לומר לו כדו תהית. או לבך עלך. ועיין עוד לקמן ורפ"ג דמ"ק. ומ"ש ואם עבר מנדין אותו הוא פירש דעונשים אותו וכ"פ הרמב"ם והיה נראה לי טעמייהו דבגמרא איתא ועונשים אתו ה"ד כדקתני מי שנדר ועבר על נזירתו אין נזקקין לו עד שינהוג בו איסור כו' אמר רב יוסף הואיל ואמרי רבנן אין נזקקין ב"ד דמזדקקי לא עביד שפיר רב אחא בר יעקב אמר משמתינן ליה ומפרשים הם רב אחא קאי אהיכי דמי אבל הרמב"ם בספ"ד מה"נ פסק לרב אחא על הבית דין דמזדקקי לכך נ"ל דמסברא בעלמא פירש כן א"נ במכ"ש. ומשמע נמי מהגמרא דהאי אם עבר שכתב הר"ב היינו אם עבר קודם ששאל. וזה סייעתא לפירוש הר"ן דלעיל שצריך לשאול דאי אמרת דאי לא בא לשאול אין אוסרין היאך אפשר לומר שאם עבר ואח"כ בא לשאול שיהו עונשים אותו על מה שעבר ואי לא שאל כלל לא היינו אוסרים עליו ולא יהא כל מה שעבר אלא כאילו לא שאל כלל שהרי עדיין לא שאל קודם שעבר:
וחכמים אומרים. כתב הר"ב והלכה כחכמים וכן כתב הרמב"ם והעור סי' ר"ח והתוס' כתבו וצ"ע דנימא הלכה כר"מ משום דהלכה כר"מ בגזירותיו כחומרותיו [כמ"ש בריש פ"ה דכתובות] [ושמא] *)חשבינן ליה. הלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו. ע"כ. ותמיהני על הב"י שכתב ומשמע ודאי דהלכה כחכמים. והרי להתוספת ספוקי מספקי להו:
פותחין להן פתח ממקום אחר. פירש הר"ב פותחין לו פתח מטעם אחר והוא לשון הרמב"ם בפירושו ובריש פרקין דתנינן נמי כה"ג והורה הרמב"ם אדהכא. ושם פירש הר"ב וז"ל ממקום אחר מבקשים לו פתח וטעם לחרטתו ולא סגי בכדו תהית כו'. וא"כ ה"נ לא סגי בכדו כו' וכתבו התוס' וקשה א"כ [אמאי] שבק לישנא דמתניתין דמחמירין עליו דת"ק הואיל ולא פליגי עלה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין ה"ל למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דרבנן פליגי עליה אף במחמירין. לכך נראה לרבי יצחק דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשים לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או ע"י פתח דאדעתא דהכי [לא [נדרת]. או] ע"י חרטה [דכדו] וכן פירשו התוספות לעיל גבי הרי את עלי [כאימא] פותחין לו פתח ממקום אחר ע"כ. ורש"י מפרש לעיל פותחין לו ממקום אחר ואין פותחין לו לומר הואיל ונדרת בדבר האסור לא כלום נדרת. אלא מפתח אחר מראים לו ההיתר ובכאן כתב פותחין לו פתח לחרטה. ונראין דבריו כפירש התוס' ודברי הר"ב דלעיל דברי הרא"ש הן וכ"כ הטור בסי' ר"ה בהא דר"פ שאין די לו בחרטה וכו' אבל אהא דהכא כתב בסי' ר"ח דבחרטה סגי וא"צ לפתוח לו פתח וצ"ע דהא מתני' דלעיל ודהכא בחד לישנא מתניין. והיאך יש לפרש בלשון אחד שני פירושים שונים:
ומלמדין אותו. פירש"י ומוכיחין אותו והא דלא תנן הכי בר"פ גבי את עלי כאימא. לפי שבכאן שזה שנודר בחרם ואומר שר"ל בחרמו של ים וכל אינך הרי הוא כעושה חוכא ואטלולא מהנדרים. משא"כ באוסר באימא דאע"ג שאינו נדר משום דלא חל מ"מ לא משויא כחוכא ואטלולא ולכך לעיל אין אנו מחוייבים להוכיחם אבל הכא דמחזי כאילו עושים חוכא ואטלולא מהנדרים. ולפיכך מוכיחין אותם. והרמב"ם כתב פרק שני מהלכות נדרים ובין שהוא ת"ת ובין שהוא ע"ה גוערין בו ומלמדין כו'. סובר דהאי ומלמדין קאי אף את"ח והיינו נמי מה"ט שכתבתי. והטור השמיט ומלמדין אותם ולא ידעתי למה:
יכין
מלכת שלמה