First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין הִיא הָיְתָה בָאָה גֶרֶשׂ, וְזוֹ בָאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:
ברטנורה
היה מביא. הבעל:את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא את קרבנה:בכפיפה מצרית. סל עשוי מצורי הדקל מן (הרך) [זרדים] הגדלים סביבות הדקל:כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח״כ מביא מנחתה, אע״פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע״פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה:תחלתן וסופן בכלי שרת. לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב שהם ראוים לכלי שרת:וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳):כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה׳:י״א) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא לא תיתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני והכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת. מנחת חוטא אע״פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע״פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה:ובאה גרש. וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח:גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים:קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:
תוסופות יום טוב
כפיפה מצרית. עמ"ש בפרק דלעיל מ"ו:
היה מביא את מנחתה וכו'. עיין פ' דלעיל מ"ה מ"ש בשם התוס' ובחבור הרמב"ם משנה גם סדר המשנה שהקדים משביע וכותב. להבאת פיילי ונתינת מים ועפר ואח"כ כתב אחיזת בגדיה וסתירת שערה ואח"כ מביא מנחה כו' וצ"ע. והכ"מ לא העיר אלא בשינוי סדר אחיזה וסתירה ונתן טעם מן הירוש' ועמ"ש במ"ג:
ונותנה על ידיה. כן הוא בס"א. וכן העתיק הרמב"ם וכן כתיב (שם ה') ונתן על כפיה:
כדי ליגעה. [*שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר"ב שתודה כו' ולמ"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת"ק דר"ש דמשנה ב' פ"ג. ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא [בספ"ט דב"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ"ה פ"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ"ג. ופירש הר"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ"ד. ותימה דהא במ"ב פ"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס"ד. [*בברייתא דפ"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר"ב דמ"ד] ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת:
[*כל המנחות טעונות שמן וכו'. כתב הר"ב וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטין. קשה דהא מנחת העומר כו'. תמיה לי דמאי קושיא ומשנתינו היא גופה מקשה והיא גופה מתרצה וה"נ לא מקשינן בסוגיא כלל. אלא לפי שבדברי התרצן איתא נמי מנחת העומר כו' הכניס הר"ב להקושיא דהעומר ג"כ עם הקושיא דמנחת חוטא שלא נזכרת במשנתינו. ויש עוד אריכות לשון בדברי הר"ב שמ"ש ואותן שאינן טעונות שמן ולבונה. ליתא בדברי התרצן. אלא הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת מנחת חוטא כו'. אלא שהר"ב הכניס לפירוש רש"י בתוך הדברים. ובזה קיצר קצת. וז"ל רש"י כרוך ותני הכי. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינן טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. כיצד מנחת חוטא אע"פ כו'. עכ"ל:
מנחת העומר כו' מן השעורים. כמו שקבלו חז"ל כמ"ש רפ"י דמנחות. ע"ש]:
גרש. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) גרש כרמל תקריב מנחת בכוריך. ובמסכת מנחות [ס"ח ע"ב] אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר. רש"י. ומ"ש הר"ב ומנופה בי"ג נפה כדתנו התם במ"ו פ"ו:
רבן גמליאל אומר כשם כו'. דשמעיה ליה לר"מ דקאמר היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א"ל התינח עשירה. עניה מאי איכא למימר. אלא כשם כו'. גמ'. והיינו [דתנן] רג"א בלשון דפליג. ועיין בפ"ג דבכורים [ע"ו] :
מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
1.
[The husband] brings her meal-offering in a basket of palm-twigs and places it upon her hands in order to weary her. With all other meal-offerings, their beginning and their end are in ministering vessels; but with this, its beginning is in a basket of palm-twigs and its end in a ministering vessel. All other meal-offerings require oil and frankincense, but this requires neither oil nor frankincense. All other meal-offerings come from wheat, but this comes from barley. The meal-offering of the Omer, although it comes from barley, was in the form of sifted flour; but this comes from unsifted flour. Rabban Gamaliel says: just as her actions were the actions of an animal, so her offering [consisted of] animal's fodder.משנה ב
הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית. כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמָּיִם. נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ, וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה, וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ, וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ. וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ, נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
ברטנורה
היה מביא. הכהן:פיילי. כוס בלשון יוני:מן הכיור. דכתיב (במדבר ה׳:י״ז) מים קדושים, ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי:כשם שממעט. ר׳ יהודה בכתב המגילה, לקמן במתניתין, כך ממעט כאן במים. ואין הלכה כרבי יהודה:מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל:וטבעת קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר הרצפה שהיא כולה באבני שיש:כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים:ונתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים, אלא אל המים, משמע שלא יהא נבלע בתוכן:
תוסופות יום טוב
חדשה. תנא פיילי של חרס חדשה. דברי רבי ישמעאל. מ"ט גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה [כמ"ש בפי' הר"ב רפי"ד דנגעים]. [*ועיין גם שם מלשון פיילי] אף כאן חרס חדשה. אי מה להלן מים חיים. אף כאן מים חיים. לר' ישמעאל ה"נ איכא למפרך מה למצורע וכו'. אמר רבא אמר קרא בכלי חרס [ולא כתב ולקח כלי חרס] כלי שאמרתי לך כבר [ומאי ניהו דמצורע] ונ"ל דלרבא אף רבנן דר' ישמעאל דלא בעו מים חיים מודו בכלי דבעיא חדשה משום דלאו גזירה שוה היא זו אלא הוראת מקום. ועל הכלי לבד קפיד קרא ולפיכך לא קשיא דהכא סתם תנא דחדשה בעינן ובריש פ"ב דזבחים כמ"ש הר"ב שכל המימות כשרים לקדוש [דהיינו מי הכיור] ואפילו אינן מים חיים. וכן הרמב"ם פסק בסוטה דחדשה בעינן ולא הוצרך בפ"ה מהלכות ביאת מקדש שיהו מי הכיור מים חיים וכ"מ כתב שצ"ע. לדידי לא קשיא ולא מידי. דלמסקנא אפילו למאן דלא בעי מי הכיור שיהו מים חיים מצי למילף ממצורע שכלי חרס תהיה חדשה:
חצי לוג. הלכתא גמירי לה. כ"פ רש"י בפרק שתי מדות במנחות דף פ"ח וצ"ל דהכי גמירי לה שצריך מים למחוק הכתב יפה יפה בקלות. ולפיכך ר"י שממעט בכתב. ממעט במים. ועיין מ"ש במ"ט פ"ד דסוכה. א"נ הלכתא גמירי לה לאו מסיני אלא כך קבלו מרבותם וכמ"ש בשם התוס' במ"ג פ"ח דיבמות. ועיין מ"ש בסוף עדיות. וכן במ"ג פ"ק דזבחים:
ופנה לימינו. גמרא מ"ט דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. וטעמא כתבתי במשנה ה' פ"ד דיומא:
יכין
מלכת שלמה
2.
[The priest] takes an earthenware bowl and pours half a log of water into it from the laver. Rabbi Judah says: a quarter [of a log]. Just as [Rabbi Judah] reduces the amount of writing, so he reduces the quantity of water. [Then the priest] enters the temple and turns to his right and there was a place there [on the floor] that was a cubit by a cubit, and a marble tablet, to which a ring was attached. When he would lift this up, he would take some dust from beneath it which he puts [into the bowl] so that it would be seen on top of the water; as it is said, “And of the dust that is on the floor of the Tabernacle the priest shall take, and put it into the water” (Numbers 5:17).משנה ג
בָּא לוֹ לִכְתֹּב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, (במדבר ה) מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְגוֹ'. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה וְגוֹ'. וְכוֹתֵב יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ', וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיָה מַפְסִיק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב, אֶלָּא יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ וְגוֹ'. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
ברטנורה
מאם לא שכב איש אותך וגו׳ הנקי. שהן קללות הבאות מחמת ברכות, דמשמע הא אם שכב לא תנקי:ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו׳ שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה:ולא היה כותב ואמרה האשה אמן אמן. שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות. ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות:ר׳ יוסי אומר אינו מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן. וכותב צוואות דוהשביע הכהן את האשה וקבלות דואמרה האשה אמן אמן, דדריש את, לרבות צוואות וקבלות:רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד, ולא קללות הבאות מחמת ברכות, ולא צוואות, ולא קבלות. דדריש האלות ולא קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות:
תוסופות יום טוב
בא לו לכתוב. הכא ודאי תנן שלא כסדר. דהא צריך שישביעה קודם שיכתוב. כדאיתא בגמרא דלקמן דף י"ז ע"ב כתבה קודם שתקבל עליה [שבועה] פסולה. והשביע ואח"כ וכתב. ומיהו לא בהדיא תנן לה אלא על מה היא אומרת דלקמן וקרא הוא דמסיק לפרושי. ועוד בתוס' הביאו ירושלמי דאתפלגון ר' יוחנן ור"ל חד אמר משביע ואח"כ כותב. וחד אמר כותב ואח"כ משביע אבל תמהו למ"ד דכותב ואח"כ משביע דבפ' הוציאו לו (יומא ס' ע"א) כ"ע סברי היכא דכתיב חקה מעכב נמי על הסדר. ע"כ. וזה ג"כ מן התימה על סדור הרמב"ם שכתבתי בריש פרקין:
מאם לא שכב וגו' הנקי. פירש הר"ב שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם וגו' הכי ס"ד דגמרא. אבל למסקנא דפריך סתם מתניתין דר"מ היא אדר"מ דלא ס"ל מכלל לאו אתה שומע הן. [במ"ד פ"ג דקדושין] הוה טעמא דדריש הנקי כתיב [בלא יו"ד דמשמע חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית. לשון רש"י פ"ד דשבועות דף ל"ו]:
ואינו כותב והשביע וכו' ואינו כותב ואמרה כו'. כתב הר"ב ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות כו'. לכאורה הכי דריש האלות וה"מ למיכתב הדברים. אלא לומר לך כל אלות אפילו הבאות מחמת ברכות אלא דבגמרא לא אמרינן הכי. אלא הכי דריש. אלות אלות ממש. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה [דאלה אקרו דכתיב (דברים כט) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת] האלה למעוטי צוואות וקבלות. דה"י דגבי מיעוטא למעוטא דרשינן לה. ורבי יוסי ה' דהאלה אינה ממעטת דאורחיה הוא. ורבי יהודה ה' דהאלות נמי למעוטא דריש לה. ועיין סוף פרק קמא דהוריות:
יכין
מלכת שלמה
3.
He now comes to write the scroll.From what place [in Scripture] does he write? From “If no man has lain with you … but if you have gone astray while married to your husband” (Numbers 5:19-20). He does not write, “Then the priest shall cause the woman to swear” (v., but continues, “May the Lord make you a curse and an imprecation … And may this water that induces the spell enter your body make your belly swell, and your thigh to sag.” (vs. 21-22) He does not write “And the woman shall say, ‘amen, amen’” (vs.. Rabbi Yose says: he makes no omissions. Rabbi Judah says: he writes nothing except, ““May the Lord make you a curse and an imprecation … And may this water that induces the spell enter your body make your belly swell, and your thigh to sag.” (vs. 21-2 He does not write “And the woman shall say, ‘amen, amen’” (vs..משנה ד
אֵינוֹ כוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא, אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) בַּסֵּפֶר. וְאֵינוֹ כוֹתֵב לֹא בְקוֹמוֹס וְלֹא בְקַנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם, אֶלָּא בִדְיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּמָחָה, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:
ברטנורה
לוח. של עץ:נייר. של עשבים שכותשים אותם ועושים כמין עור:דפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו, דמליח וקמיח ולא עפיץ:בספר. בקלף:קומוס. שרף האילן ומתיכו במים:קנקנתום. אירמנ״ט. ובלע״ז ודריאו״לו:ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם:
תוסופות יום טוב
הנייר. פירש הר"ב של עשבים שכותשים אותן ומדבקין אותן בדבק שקורין גליד ועושין וכו'. רש"י. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פרק קמא דמגילה:
הדפתרא. פירש הר"ב דלא עפיץ שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי"ש:
שנאמר בספר. עיין בפירוש הר"ב במשנה ג' פ"ב דגיטין ומ"ש שם:
ואינו כותב לא בקומוס וכו'. במשנה ב' פ"ב דמגילה פורט נמי וסקרא. והכא כללינהו בולא בכל דבר וכו':
בקומוס. פירש הר"ב שרף האילן ועיין עוד פירוש אחר בפירושו למשנה ד' פי"ב דשבת:
בדיו. מלאכת עשייתו כתבתי בשם הרמב"ם במשנה ב' פרק ב' דמגילה ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם. דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא *)יכול להמחות ולפיכך כשהוטל קנקנתום בדיו שעי"כ מתקיים הרי זה פסול לפ' סוטה אבל לדהתם אינה פסולה. דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. כ"כ הרמב"ם בפירוש משנתינו זאת. והראיה שהביא מדאמר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. הוא בגמרא פ' דלקמן דף כ':
יכין
מלכת שלמה
4.
He writes neither on a [wooden] tablet nor on papyrus nor on rough parchment but on a [parchment] scroll, as it is said, “In a scroll” (Numbers 5:23). Nor does he write with a [preparation of] gum or sulphate of copper or with anything which makes an impression [on the parchment] but with ink, as it is said, “And he will blot it out” (ibid.) writing which is capable of being blotted out.משנה ה
עַל מַה הִיא אוֹמֶרֶת אָמֵן אָמֵן. אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. וְאִם נִטְמֵאתִי, יָבֹאוּ בִי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא:
ברטנורה
אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. על ידי גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של ארוסין ואף על פי שלא היה בו בקנוי וסתירה. ומכאן לגלגול שבועה מן התורה:שומרת יבם וכנוסה. ואם היתה יבמתו וכנסה, וקנא לה ונסתרה, מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיא שומרת יבם. ומתניתין רבי עקיבא היא דאמר שומרת יבם ערוה. ואינה הלכה. אלא שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם. לפיכך אינו מתנה עליה אם זנתה שומרת יבם:אמן שלא נטמאתי וכו׳ פירושי קמפרש לאמן על האלה, אמן על השבועה דתנינן לעיל. והכי קאמר, אמן שלא נטמאתי הוא אמן על דשבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת:ואם נטמאתי יבואו בי. היינו קבלת אלה, שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבאו ביך כל הקללות הללו:אמן שלא אטמא. שאם תיטמא לאחר זמן מים מערערים אותה. ואין הלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
שלא שטיתי ארוסה ונשואה. אע"פ שעל הארוסה הוה הגלגול ועיקר שבועה ראוי להקדים מכל מקום הואיל וארוסה קודם בזמן. הקדימה המשנה. והרמב"ם בפ"ד מה"ס. בתחלה העתיק יש לבעל לגלגל וכו' משנתארסה וכו' ולאחר שנשאת וכו' ואח"כ כתב לכך נאמר אמן אמן וכו'. אמן נשואה. אמן ארוסה:
ושומרת יבם. כתב הר"ב מתניתין רבי עקיבא היא כו' ואינה הלכה אלא שומרת יבם שזנתה מותרת וכו'. ועיין בפירושו ריש פרק ד' ומ"ש שם:
אמן שלא אטמא. כתב הר"ב שאם תטמא לאחר זמן מים מערערים אותה פירש רש"י חוזרין לה לתוך גרונה כאדם הנחנק על ידי משקה נראה כעושה ערער והוא לשון זעקת שבר יעוערו (ישעיהו ט״ו:ה׳) עד כאן. והכי מפרש בברייתא שלא תעלה על דעתך שרבי מאיר אומר שבודקין אותה מעכשיו. אלא לכשתטמא מים מערערים כו':
יכין
מלכת שלמה
5.
To what does she respond “Amen, amen”?“Amen” over the curse and “amen” over the oath; “Amen” with respect to this man and “amen” with respect to any other man. “Amen” that I did not go astray as a betrothed girl or married woman or a shomeret yavam or a woman taken into [her yavam’s] house. “Amen” that I have not been defiled and if I have, may [these curses] come upon me. Rabbi Meir says: “Amen” that I have not been defiled and the “amen” that I will not become defiled in the future.משנה ו
הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קֹדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ:
ברטנורה
ולא משנתגרשה שאם זנתה לאחר שגירשה וחזר והחזירה וקינא לה ונסתרה, אין המים בודקים על זנות שלאחר גירושין, דגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה, דבקדושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה, דכתיב (דברים כ״ד:ב׳) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. לפיכך, נתקדשה לאיש אחר, אע''פ שלא נבעלה. אסורה לחזור לבעלה. ואם נבעלה בלא קדושין, מותרת לחזור לבעלה:
תוסופות יום טוב
ולא על מאחר שתתגרש נסתרה לאחר וכו'. לשון הר"ב ולא משנתגרשה שאם זנתה וכו' וחזר והחזירה כו'. וגרסינן במשנה ולא משנתגרשה וכו'. והכי קאמר לא על קודם שתתארס כלומר אם בנשואין הראשונים השביעה אינו מגלגל על קודם שתתארס. וכן לא משנתגרשה ונסתרה כו' ואח"כ החזירה והשביעה לאחר נשואין שניים לא היה מתנה עמה על אחר הגירושין ומילי מילי קתני מש"ה הדר תני לא היה מתנה עמה. וז"ל הרמב"ם בפ"ד מה"ס ולא אחר שגרשה אם גרשה והחזירה. אבל רש"י גורס כגירסת הספרים. ולא על מאחר שתתגרש. ומפרש ואפילו לר"מ דאמר מתנה על העתיד וכו' ולדידיה ותסתר לאחר ותטמא ויחזירנה מבעי ליה. ומצאתי נדפס בגליון של משניות דפוס קטן. וז"ל נ"ל דה"ג ותטמא ואחר כך יחזירנה. זה הכלל כו' ע"כ. והיה לו להגיה ג"כ ותסתר. [*ומ"ש הר"ב דבקדושין תלא רחמנא עיין פ"ד דיבמות משנה י"ב]:
זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו כו'. הא היתה אסורה כגון אם היא יבמה ואם זנתה בנשואי אחיו נאסרה עליו כדתנן במשנה ב' פ"ק ואם מת חולצת ולא מתיבמת. וא"נ במחזיר גרושתו. ואם זנתה בנשואין הראשונים נאסרה עליו. לפיכך יכול להתנות על כל זה. הכי מסיק בגמ'. ונ"ל דהיינו זה הכלל לאתויי הנך וא"נ לר"מ דהא הכל שוין תנן. ולר"מ נמי אייתי מתני' בזה הכלל להתנות עליה שלא תזנה אחר שיחזירה אם יגרש ויחזור דה"נ מסיק בגמרא ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו':
יכין
מלכת שלמה