First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, וְאֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז. אֵלּוּ מְצִיאוֹת שֶׁלּוֹ, מָצָא פֵרוֹת מְפֻזָּרִין, מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה, כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר, וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. כֵּיצַד. מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כָּל כְּלֵי אֶנְפּוֹרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז:
ברטנורה אלו מציאות. מצא פירות מפוזרים. סתמן נתייאשו הבעלים והפקר הם:מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר, כבר איאושי איאוש והפקר הן. והיינו טעמא דכולהו:כריכות. עמרים קטנים:ברה״ר. שהכל דשין עליהם, ואפילו היה בהן סימן, נפסד:של נחתום. אין בהם סימן, שכולם שוים. אבל של בעל הבית יש להם סימן:הבאות ממדינתן. לאפוקי הבאות מבית האומן, כדקתני סיפא:ולשונות של ארגמן. צמר צבוע ארגמן, ומשוך כמין לשון:מצא עיגול. של דבלה:אנפוריא. כלים חדשים שלא שבעתן העין ואין לבעלים בהם טביעת עין. שפעמים שמחזירים אבדה בטביעות עינא, כגון לצורבא מרבנן דלא משני בדבוריה. ואלו הכלים שידוע שאין לבעליהן בהן טביעות עין אינו חייב להכריז. והלכה כר״ש בן אלעזר. ואימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, דמנינא הוי סימן. והמוצא מציאה בסרטיא ופלטיא גדולה בעיר שרובה נכרים, אפילו דבר שיש בו סימן אינו חייב להכריז. ובעיר שרובה ישראל, חייב להכריז:
תוסופות יום טוב אלו מציאות שלו. עיין במשנה ה': מצא וכו'. מפרש במאי דפתח. ועיין בריש נדרים: מצא פירות מפוזרין. כתב הר"ב סתמא נתיאשו הבעלים. וכן דעת הרמב"ם. ופירשו [בגמרא] דטעמו דאגב יקירייהו וחשיבותייהו ממשמש בהו בכל שעה. וידע שנפלו ממנו. וכיון שלא בא ונטלן ודאי נתיאש לפי שאין בו סימן והרי הם הפקר ובמעות מפוזרות מפרשינן בגמרא דאדם ממשמש בכיסו כל שעה. וכן לשונות דארגמן חשיבי ועגולי דבילה וככרות ומחרוזות. מידי דמיכל הוא וחשיב וממשמש בהו. וגיזי צמר ואניצי פשתן. מחמת כובדן מרגיש בנפילתן. וכיון שאין בהם סימן מתיאש מיד שגם במקומן אין סימן שלכל אלו אין דרך להניח על גבי קרקע. ודרך נפילה באו שם. ואין ידוע מקומן: כריכות. כתב הר"ב עמרים קטנים. כמו מאלמים אלומים (בראשית ל״ז:ז׳) ומתרגם בירוש' מכרכן כריכן. רש"י. ודוקא קטנים דאלו גדולים הוי מקום סימן. ועיין בסמוך: ברשות הרבים. כתב הר"ב שהכל דשין (בו) עליהן. ולפיכך מקים נמי לא הוי סימן *) דמתגלגל ברגלי אדם ובהמה ואינה נמצאת במקום שנפלה תחלה כדאיתא בגמרא ומוכח מפירש"י דלקמן [דף כ"ב] על כריכות ברשות היחיד דכ"מ שמצוי בו דריסת רגלי אדם או בהמה מקרי רשות הרבים לנדון דידן: וחתיכות של בשר. מוקים בגמר' כשנהגו הטבחים לעשות החתיכות שוים במשקל: הבאות ממדינתן. כמות שהן גזוזות. כשאר כל גיזות המדינה לאפוקי הבאות [מבית האומן] וכו'. רש"י: ואניצי פשתן. רישטא א) בלשון אשכנז. רש"י: [*ולשונות של ארגמן. עיין [בפירש הר"ב] בסוף פכ"ז דכלים]: דברי ר"מ. ונ"א ל"ג ב)ולרמב"ם גרסינן לה משום הכי פסק הלכה כר' יהודה. דר"מ ור' יהודה הלכה כר"י ולהרא"ש ל"ג ופסק כת"ק כ"כ ב"י סימן רס"ב ונראה שגירסת הר"ב ג"כ דל"ג לה. ולפיכך לא הוצרך לפסוק דלא כר"י שזה כלל מפורסם דהלכה כת"ק כשנשנה בסתם: מצא עגול ובתוכו חרס. כגון שאין דרך ליתנם בתוכו אלא מאליו נפל לתוכו קסבר רבי יהודה דהוי סימן לפי שלפעמים יתן אל לבו לזכור בהוא בתוכו ואומר אותו לסימן. טור סימן רס"ב: כל כלי אנפוריא. כתב הר"ב כלים חדשים שלא שבעתן העין ולשון אנפוריא נוטריקון אין [פה] ראיה. רש"י [ד' כ"ג] ולשון טביעות העין שכתב הר"ב מורגל בגמרא. ונ"ל שהוא לשון מקרא (ירמיהו ל״ח:כ״ב) הטבעו בבוץ. והמכוון שע"י ששבעתן העין הוו כאילו טבע ונשקע בכלי עד שמכירו היטב היטב: אין חייב להכריז. כתב הר"ב אימתי בזמן שמצאן אחד אחד. אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז והקשה הכ"מ בריש פט"ז מהלכות אבידה מאי שנא ממצאן מטבעות דבעינן שלשה כדתנן במשנה דלקמן. ע"כ. ומצאתי בשם מהר"ר משה איסרלש ז"ל שתירץ דדוקא מטבעות שדרכן של בני אדם לשאת אצלו מעות ודרכן לאבדן דרך נפילה לכך בעי כמגדל. אבל מחטין וכיוצא בהן שאין דרכן לשאתן אלא הצריך להן והוא יודע ומדקדק במנין ועל כן הוי סימן. ע"כ. וכן יש לתרץ בשטרות דספ"ק. וסרטיא ופלטיא שכתב הר"ב פירש בערוך סרטיא בלע"ז איסטרט"א מקום שהולכין שם רבים תדיר והיא דרך המלך. פלטיא שוק גדול של מקח וממכר ובלעז פלטיא"ה:
יכין מלכת שלמה
1.
Which found objects belong to the finder and which ones must be proclaimed [in the lost and found]? These found objects belong to the finder: if a man found scattered fruit, scattered money, small sheaves in the public domain, cakes of figs, bakers’ loaves, strings of fish, pieces of meat, wool shearings [as they come] from the country of origin, stalks of flax and strips of purple wool, according to Rabbi Meir. Rabbi Judah says: “Anything which has in it something unusual, must be proclaimed. How is this so? If he found a fig cake with a potsherd in it or a loaf with coins in it [he must proclaim them].” Rabbi Shimon ben Elazar says: “New merchandise need not be proclaimed.”

משנה ב
וְאֵלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בְּכִיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז:
ברטנורה בכלי. וכלי יש בו סימן:כמות שהוא. ריקן:צבורי פירות. סימנן, מנין או מקום:שלשה מטבעות זה על גב זה. או יותר. והמכריז מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו והיו מונחים זה על זה:
תוסופות יום טוב שלשה מטבעות זה ע"ג זה. כתב הר"ב והמכריז מכריז מטבעות מצאתי. גמרא. ופירש נ"י דכל מה שהמוצא יכול לקרב הדבר מקרב. ומש"ה מכריז טיבעי כדי שיבין האובד שרבים היו. ע"כ. ומ"ש הר"ב וזה בא ואומר כך וכך היו ומונחים זה על זה וכן לשון נ"י. וקשיא דהא מנין לחוד הוי סימן. כדפירש הר"ב בצבורי פירות וכמו שהקשיתי לשאול סוף פ"ק בתכריך של שטרות. והרא"ש פירש בכאן כמו שמפורש לעיל. דלא בעינן לסימן אלא שיאמר המנין והא דבעי שיהו עשוין כמגדלים משום דאל"ה אז תלינן דבדרך נפילה נפל ומתייאש האובד. כי לא יכול ליתן סימן במנינן כו'. וצ"ל דתרי אתרמי ונפלי דאל"כ תרי נמי יתן סימן מקום. והראב"ד תירץ בדברים קטנים כמו מטבע א"א לכוין המקום. ע"כ: כריכות ברשות היחיד. כגון בשדה זרועה שאין רוב בני אדם דורכין בה. ויש מיעוט שהולכין בה. רש"י ד' כ"ב: כדי יין וכדי שמן הרי אלו חייב להכריז. לכאורה קשה הא תני לה רישא מצא פירות בכלי אבל בגמרא ד' כ"ג דכדי יין וכדי שמן רגילות הוא דכולן שוים. וכן הם מלאים. דאז אין סימן לומר כמה יין יש בו כמ"ש התוספות שם. והא דחייב להכריז מיירי שרשומין הן ויש לכל בעל הבית רושם בפני עצמו וקודם שנפתחו האוצרות למכור הוא דתנן דחייב להכריז *דלאחר שנפתחו האוצרות בעל הבית אחד מוכר להרבה חנונים וכולן רשומים בענין א' לא הוי רושם סימן] ואפילו היכא דנמצא בשפת הנהר דלא הוי מקום סימן. שדרך הספנים לפנות הספינות על שפת הנהר. ונושאין משם אחת אחת ופעמים ששוכח:
יכין מלכת שלמה
2.
And these must be proclaimed: if a man found fruit in a vessel, or an empty vessel; or money in a bag, or an empty bag; piles of fruit or piles of money; three coins one on top of the other; small sheaves in the private domain; home-made loaves of bread; wool shearings as they come from the craftsman’s shop; jugs of wine or jugs of oil, these must be proclaimed.

משנה ג
מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בְגַל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ:
ברטנורה אחר הגפה. סתימת כותל של עץ או של קנים:גדר. של אבנים:גוזלות מקושרין. בכנפיהן. דכולי עלמא הכי מקטרי להו, וקשר כזה לא הוי סימן:לא יגע בהן. דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו. הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו:מכוסה לא יגע בו. דאין זה אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם, דמשתמר הוא:מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו. מפני שיכול לומר לבעל הגל ולבעל הכותל של אמוריים שהורישו אבותינו היה. ובלבד שיהיה בו חלודה רבה שניכר שמזמן הרבה היה טמון שם:מחציו ולחוץ. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים. אם מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, וחלודה שעליו מוכחת שמזמן הרבה היה שם ובודאי נתיאשו הבעלים. ודין זה דוקא בלשון זהב וחתיכת כסף וכיוצא בזה. אבל אם היה כלי ובתוכו מעות, אם פי הכלי לחוץ הרי הוא שלו, ואם פי הכלי לפנים הרי הוא של בעל הבית:אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. דלא ידע דמאן נינהו, ובעליו נואשו:
תוסופות יום טוב אחר הגפה. מקום שמשתמר קצת אבל מקום שאין משתמר כלל ודאי אבדה היא ונתיאשו הבעלים כיון שאין בה סימן. ובמקום המשתמר אפילו יש בו סימן לא יגע בו כדמוכח מצא כלי באשפה וכו' דמיירי שיש בו סימן מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז. תוספות: הגפה. פירש הר"ב סתימת כותל וכו' כפירש"י. ועיין בפירוש משנה ב' פרק ו' דפאה: גוזלות מקושרין וכו' לא יגע בהן. כתב הר"ב דאמרינן הני איניש אצנעינהו וכו' ומקום לא הוי סימן דמיירי במדדין ואיכא נמי למימר מעלמא אתו והוה ליה ספק הינוח. גמרא. וכתב מהר"ר ואלק כהן בסימן ר"ס דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישי' אמות דלא תקשה אמתני' ו' פ"ב דב"ב א): מצא בגל וכו' הרי אלו שלו. כתב הר"ב מפני שיכול לומר של אמוריים וכו'. לישנא דגמרא. ותנא בא"י קאי משום הכי נקט אמוריים וה"ה של שאר עם ועם במדינה ומדינה. וכתב הרמב"ם בפרק ששה עשר מהלכות אבידה והוא שימצאהו מטה מטה כדרך כל המטמונים הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן. שמא מונחים הם שם ע"כ. והטור ריש סימן ר"ס התנה עוד שזה הגל והכותל אין זוכרין מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו ע"כ. וכתבו התוספות וא"ת לקני חצרו לבעל הגל. או לבעל הכותל [כדתנן במ"ד פ"ק. ועיין מ"ש שם] וי"ל דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל. וכן מוכח לקמן דתנן מצא בחנות (ובשולחנות) [לפני שולחני] הרי אלו שלו. ואין חצרו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה. ועיין לקמן בסמוך. וכן במשנה דלקמן: מצא בכותל חדש. היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם. אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם. הרא"ש: מחציו ולפנים של בעל הבית. לאו משום דתקנה לו חצרו הוא דא"כ אפילו מחציו ולחוץ. אלא כמו שכתב הרמב"ם פט"ז מהלכות אבידה שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בעל הבית שהממון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. ע"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש וקיימא לן יאוש שלא מדעת לא קנה. ואין צריך לטעם המגיד דהוה חצר שאינה משתמרת גם אינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה: אפילו בתוך הבית. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. תוספות: הרי אלו שלו. גמרא: ואמאי ליזל בתר בתרא מי לא תנן [בשקלים פ"ז משנה ב'] דעשוי להתכבד. אזלינן בתר בתרא. ומסיק כגון דבתרא עכו"ם הוא. א"נ דדרים ב' עכו"ם בהדי ישראל דכיון דרוב עכו"ם מתייאש. א"נ תולין דמרוב עכו"ם נאבד:
יכין מלכת שלמה
3.
If a man found pigeons tied together behind a fence or a hedge or on footpaths in the fields, he may not touch them. If he found an object in the dungheap and it was covered up he may not touch it, but if it was exposed he should take it and proclaim. If he found it in a pile of stones or in an old wall it belongs to him. If he found it in a new wall and it was on the outside [of the wall] it belongs to him. If it was on the inner side it belongs to the householder. But if the house had been hired to others, even if a man found something within the house, it belongs to him.

משנה ד
מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז:
ברטנורה מצא בחנות הרי אלו שלו. בדבר שאין בו סימן מיירי. דההוא דנפל מיניה מייאש שהכל נכנסים לשם:בין תיבה. שהחנווני יושב לפניה, ותמיד נוטל ממנה, ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן בתוכה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני:לפני שולחני הרי אלו שלו. דאמרינן מן הבאים להחליף מעות נפלו, שהרי השלחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני הם היה להם להמצא בינו ולכסא שהשלחן מונח עליו:הלוקח פירות מחבירו וכו׳. וכגון שחבירו זה תגר שלקח תבואה זו או פירות הללו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו, וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים. אבל אם זה שמכר את הפירות ליקטן הוא עצמו מן הקרקע שלו, שודאי המעות הללו שלו הן, חייב להחזיר:ואם היו צרורים. הקשר או מנין שלהם הוי סימן:
תוסופות יום טוב מצא בחנות הרי אלו שלו. עיין מ"ש לעיל אמאי לא תקני ליה חצרו: לפני שולחני. ולא קתני מצא ב)בשלחן כדקתני מצא בחנות לומר אפילו מונחים על גבי שלחן. גמרא. וטעמא כתב הטור סימן ר"ס. שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן. מה שאין כן בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה: שלחני. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים: הרי אלו שלו. כתב הר"ב וכגון שחבירו זה תגר וכו'. גמרא. ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אחרות. חייב להחזיר. דלא מייאש תוספות. ומ"ש הר"ב אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו וכו' ודשן בעצמו. ואי נמי על ידי עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע"י אחרים דלמא מינייהו נפל. גמרא:
יכין מלכת שלמה
4.
If he found [something] in a shop, it belongs to him. But if he found it between the counter and the shopkeeper it belongs to the shopkeeper. If he found it in front of the money-changer it belongs to him. But if between the stool and the money-changer it belongs to the money-changer. If a man bought fruit from his fellow or if his fellow sent him fruit and he found coins therein, they belong to him. But if they were tied up he must take them and proclaim them.

משנה ה
אַף הַשִּׂמְלָה הָיְתָה בִכְלָל כָּל אֵלֶּה. לָמָּה יָצָאת. לְהָקִּישׁ אֵלֶיהָ, לוֹמַר לְךָ, מַה שִּׂמְלָה מְיֻחֶדֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ סִימָנִים וְיֶשׁ לָהּ תּוֹבְעִים, אַף כָּל דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ סִימָנִים וְיֶשׁ לוֹ תוֹבְעִים, חַיָּב לְהַכְרִיז:
ברטנורה בכלל כל אלה. בכלל כל אבדת אחיך:ולמה יצאת. וכן תעשה לשמלתו:מה שמלה מיוחדת. סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה, שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר:אף כל שיש לו תובעים. למעוטי מידי דמייאש. ויאוש הוא, דשמעיניה דאמר וי ליה לחסרון כיס:
תוסופות יום טוב ויש לה תובעין. כתב הר"ב למעוטי מידי דמיאש ויאוש הוא דשמעיניה וכו' דכיון דיש לו סימנים מסתמא לא מייאש עד דאמר וכו'. רמב"ם פי"ד מהלכות אבידה:
יכין מלכת שלמה
5.
A garment was also included amongst all these things (which one must proclaim, listed in Deut. 22:3). Why was it mentioned separately? To compare [other things] to it: to teach you just as a garment is distinct in that it has special marks and it has those who claim it, so too everything that has special marks and those who claim it must be proclaimed.

משנה ו
וְעַד מָתַי חַיָּב לְהַכְרִיז. עַד כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בוֹ שְׁכֵנָיו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁלשׁ רְגָלִים, וְאַחַר הָרֶגֶל הָאַחֲרוֹן שִׁבְעָה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ לְבֵיתוֹ שְׁלשָׁה וְיַחֲזֹר שְׁלשָׁה וְיַכְרִיז יוֹם אֶחָד:
ברטנורה שכניו. שכני מקום שנמצאת בו האבידה, שמא שלהן היא:כדי שילך. כל אחד לביתו בשלשה ימים. משישמע ההכרזה וידע אם אבד לו כלום, ואם יראה שאבד יחזור שלשה ויכריז יום אחד אני איבדתי ואלו סימניה והלכה כרבי יהודה. ומשחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו:
תוסופות יום טוב כדי שילך לביתו שלשה. בגמרא רמינן אמשנה ג' פרק קמא דתענית. דתנן ט"ו יום לנהר פרת. ומשנינן לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי שיהא שוהה יותר משבעה ימים:
יכין מלכת שלמה
6.
For how long must a man proclaim [what he has found]? Until all of his neighbors know of it, according to Rabbi Meir. Rabbi Judah says: “At the three Pilgrimage Festivals and for seven days after the lest festival, to allow him three days to go back to his house, three days to return and one day on which to proclaim his loss.”

משנה ז
אָמַר אֶת הָאֲבֵדָה וְלֹא אָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ. וְהָ רַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנֶיהָ, לֹא יִתֶּן לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, עַד שֶׁתִּדְרשׁ אֶת אָחִיךָ אִם רַמַּאי הוּא אִם אֵינוֹ רַמָּאי. כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יַעֲשֶׂה וְיֹאכַל. וְדָבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, יִמָּכֵר, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ, רְאֵה הֵיאַךְ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. מַה יְּהֵא בַדָּמִים. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן, לְפִיכָךְ אִם אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
ברטנורה כל דבר שעושה ואוכל. אם האבדה דבר שיכולים להאכילו את שכר מעשיו, כגון שור וחמור:יעשה ויאכל. ולא ימכור אותו המוצא, שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ואינו חייב להטפל בה לעולם, אלא תרנגולת ובהמה גסה מטפל בה י״ב חדש. עגלים וסייחים של רעיה, כלומר שאין מגדלים אותם לפטם וכן גדיים וטלאים, מטפל בהם שלשה חדשים. ועגלים של פיטום מטפל בהם שלשים יום. אווזין ותרנגולים זכרים, הקטנים מטפל בהן שלשים יום והגדולים שאוכלים הרבה מטפל בהן שלשה ימים מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוויין, או מוכרן לאחרים ומניח הדמים אצלו:לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בהו, אע״ג דלא אשתמש בהו כמאן דאשתמש דמי, וחייב באחריותן. והלכה כר׳ טרפון בדמי אבדה שמכר. אבל מעות עצמן של אבדה, כגון שמצא מעות בכיס או שלשה מטבעות זו על גבי זו, לא ישתמש בהם כלל:
תוסופות יום טוב כל דבר שעושה ואוכל וכו'. כתב הר"ב עגלים וסייחים. פירוש בני אתונות ועיין במשנה ג' פרק ה' דבבא בתרא ומה שכתבתי שם. ומה שכתב הר"ב וזה לשונו מכאן ואילך לוקח אותם הוא לעצמו בשומא כפי שוין. רוצה לומר במה שכתב בשומא. שצריך בית דין כדעת הרמ"ה בטור [חשן משפט] סימן רס"ז: לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. כתב הר"ב כיון דשרו וכו' כמאן דאשתמש דמי וחייב באחריות. ואפילו באונסין דכשואל הוא כשמשתמש בהו. והא דתנן אבדו. שטבעה ספינתו בים. גמרא. ועיין במשנה י"א פ"ג. ומ"ש הר"ב והלכה כר' טרפון בדמי אבדה שמכר הואיל וטרח בהו. גמרא:
יכין מלכת שלמה
7.
If he (the claimant) named what was lost but could not describe its distinctive marks, he should not give it back to him. And it should not be give to a [known] deceiver, even if he describes its distinctive marks, as it is said [in the verse, Deut. 22:2]: “Until your fellow claims it”, [which is to say] until you inquire about your fellow, if he is a deceiver or not. Whatsoever works and eats, let it work and eat [while in the finder’s care]. But whatsoever does not work and eat should be sold, as it is said [in the verse, Deut. 22:2]: “And you shall return it to him”, See how you can return it to him. What shall be with the money [from the sale]? Rabbi Tarfon says: “He may use it, therefore if it is lost he is responsible for it.” Rabbi Akiva says: “He may not use it, therefore if it is lost he is not responsible for it.”

משנה ח
מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָהֶן אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן. אֲבָל לֹא יִלְמֹד בָּהֶן בַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִקְרָא אַחֵר עִמּוֹ. מָצָא כְסוּת, מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְשׁוֹטְחָהּ לְצָרְכָּהּ, אֲבָל לֹא לִכְבוֹדוֹ. כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְצָרְכָּן, אֲבָל לֹא לְשָׁחֳקָן. כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית, לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. מָצָא שַׂק אוֹ קֻפָּה, וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לִטֹּל, הֲרֵי זֶה לֹא יִטֹּל:
ברטנורה אחת לשלשים יום. שמתעפשין כששוהין מלפותחן. וכל ספריהן היו עשויין כעין גליון:גוללן. מתחלתן לסופן שיכנס בהם האויר:בתחילה. מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו:ולא יקרא אחר עמו. לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע:שוטחה לצרכה. לשלוט בה אויר שלא תאכלנה עש:לצרכן. שמתעפשים בקרקע. שצריך לתתן בקרקע דזו היא שמירתן. ולפיכך משתמש בהם לפרקים:אבל לא לשוחקן. ולא ישתמש בהן זמן ארוך עד שישחקם:לא יגע בהן. זהב אינו מתעפש בארץ. וכן זכוכית. ועוד שהוא נוח להשבר:שאין דרכו ליטול. דבר שגנאי הוא לו. והתורה אמרה והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם, כגון זקן ואינו לפי כבודו:
תוסופות יום טוב אבל לא ילמוד בהן בתחלה. כתב הר"ב מה שלא למד מעולם. לפי שצריך להשהותן לפניו. וכן פירש רש"י. ופירש נ"י בשם הרמב"ן דהני מילי בס"ת נביאים וכתובים שמי שלמד בהן כבר די לו בקריאה בעלמא. ומי שלומד בהן לכתחילה צריך לטרוח יותר ועל ידי טרחו הם מתקלקלים. אבל עכשיו שנהגו לכתוב הגמרא ומי שלמד פרקו מאה פעמים צריך עיון גדול כבתחלה. ואדרבה כל מי שהוא יותר בקי. צריך עיון יותר גדול בהלכות הצריכות לשמועה שלו. והרי הוא כלומד בתחילה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ג' פרק בתרא דבבר. קמא: מנערה אחת לשלשים יום אבל טפי לא. שמתקלקל. טור סימן רס"ז: וכל דבר שאין דרכו לטול. כתב הר"ב שגנאי הוא לו. שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור. רש"י. ומ"ש הר"ב כגון זקן ואינו לפי כבודו. כן הוא בגמרא. ולשון הרמב"ם בפרק י"א מהלכות אבדה אם היה חכם או זקן מכובד וכו':
יכין מלכת שלמה
8.
If he found scrolls he must read them once every thirty days, and if he does not know how to read he should unroll them. But he may not learn from them something he has not yet learned, nor may another read with him. If he found clothing he must shake it out once every thirty days, and spread it out for [the clothing’s] own good, but not for his own honor. [If he found] silver or copper vessels he must use them for their own good but not so as to wear them out. [If he found] vessels of gold or glass he may not touch them until Elijah comes. If he found a sack or a large basket or anything that is not generally carried about, he may not carry it.

משנה ט
אֵיזוֹ הִיא אֲבֵדָה, מָצָא חֲמוֹר אוֹ פָרָה רוֹעִין בַּדֶּרֶךְ, אֵין זוֹ אֲבֵדָה. חֲמוֹר וְכֵלָיו הֲפוּכִין, פָּרָה רָצָה בֵּין הַכְּרָמִים, הֲרֵי זוֹ אֲבֵדָה. הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב) הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם. הָיָה בָטֵל מִסֶּלַע, לֹא יֹאמַר לוֹ תֶּן לִי סֶלַע, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל בָּטֵל. אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין, מַתְנֶה בִּפְנֵי בֵית דִּין. אִם אֵין שָׁם בֵּית דִּין, בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה, שֶׁלּוֹ קוֹדֵם:
ברטנורה איזו היא אבדה. שניכר בה שאין הבעלים יודעים שהיא שם:אין זו אבדה. ואינו חייב להחזיר, שמדעת הניחוה שם:רצה בין הכרמים. שמתקלקלים רגליה:השב תשיבם. התורה ריבתה השבות הרבה:לא יאמר לו תן לי סלע. שזה אומר לו אם עשית מלאכתך, היית מרבה טורח, עכשיו לפי מה שטרחת טול:כפועל בטל. כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעשות במלאכה קלה כזו:אם יש שם בית דין. אם אינו רוצה ליבטל ממלאכתו. ששכרה מרובה, מה יעשה. אם יש שם שלשה בני אדם מתנה בפניהם ואומר ראו שאני משתכר כך וכך. ואי אפשי ליבטל ליטול שכר מועט, אם תאמרו שאטול שכרי משלם. אטפל בהשבת אבדה זו:שלו קודם. ומניח את האבדה:
תוסופות יום טוב רועין בדרך אין זו אבדה. הא רצה בדרך לא פסיקא ליה דאי פניה כלפי העיר אין זו אבדה. ואם פניה כלפי השדה. הרי זו אבדה ולפיכך מפליג בסיפא ברצה בין הכרמים במלתא דפסיקא. גמרא. ועיין מ"ש במשנה דלקמן: רצה בין הכרמים. כתב הר"ב שמתקלקלים רגליה. אבל רועה לא אלא אם כן הכרמים של ישראל שחייב להשיבה. מפני אבדת הכרם. גמרא: אפילו ד' וה' פעמים. וכן שנינו בסוף תולין ולאו דוקא ובגמרא אפילו ק' פעמים. ועיין מ"ש בריש פרק י"ח דמסכת שבת: השב תשיבם. לשון הר"ב התורה רבתה השבות הרבה. ותימה דרבוי השבות היינו לרבות אפילו השבה דלאו מעליותא היא שתהא נקראת השבה. ויוצא בה. וכן הוא בגמרא אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין תלמוד לומר תשיבם מ"מ. כדר"א דאמר ר"א הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה. שהתורה רבתה השבות הרבה. והא דמחוייב להשיב אפילו מאה פעמים מפיק ליה מהשב ואמרו השב אפילו מאה פעמים משמע. וז"ל הרמב"ם והשב מקור. וידוע אצל [כל] בעלי (כל) לשון כי המקור טפל על המעט ועל הרוב תאמר שמרתי לפלוני. שמור. ותאמר ושמרתי לפלוני ופלוני שמור. ולפיכך מורה השב. שחייב להחזיר פעמים רבות. וכמו כן הקם תקים עמו. שלח תשלח. ועזוב תעזוב. וזולתם מן המקראות. ע"כ. וכן העתיק הר"ב בסוף חולין. דדריש ליה מן שלח. לענין שלוח הקן: כפועל בטל. והן העתיק הר"ב. ועיין במ"ד פ"ה דמכילתין. ומשנה ו' פ"ד דבכורות. ופירש הר"ב כמה אדם רוצה וכו' ולעסוק במלאכה קלה כזו. וכן לשון רש"י. וזה לשון הטור סימן רס"ה כגון שהיה עוסק במלאכה שהיה נוטל עליה ארבע דינרים ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר. ולהניחה ולהתעסק בהשבתה היה נוטל ב' דינרים נותנים לו ב' דינרים. אע"פ שמגיע לו דינר בשכר השבה כיון דלא חייבתו התורה להניח שלו ולהתעסק בהשבה. יכול ליטול שכר ההשבה. ע"כ: שלו קודם. עיין בפירוש הר"ב משנה י"א:
יכין מלכת שלמה
9.
What counts as lost property? If he found an ass or a cow grazing on the path, this does not count as lost property. But if he found an ass with its trappings turned over, or a cow running in the vineyards, this is lost property. If he returned it and it escaped again, and he returned it and it escaped again, even four or five times, he is obligated to return it [yet again], since it is stated (Deut. 22:1): “You shall surely return it to your brother”. If [the finder] lost time at work that was worth a sela (an amount of money), he may not say to the owner, “Give me a sela”. Rather the owner need only pay him the wages of an unemployed laborer. If there was a court of law in the that place the finder may stipulate before them [for damages for time lost]. If there was no court of law, before whom can he stipulate? His comes first.

משנה י
מְצָאָהּ בָּרֶפֶת, אֵינוֹ חַיָּב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בֵית הַקְּבָרוֹת, לֹא יִטַּמָּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו, הִטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ, אַל תַּחֲזִיר, לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִלּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) עָזֹב תַּעֲזֹב. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ וְאָמַר, הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרֹק פְּרֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר, עִמּוֹ. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, חַיָּב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרֹק, אֲבָל לֹא לִטְעֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף לִטְעֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ, אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, תַּחַת מַשָּׂאוֹ, מַשְּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמֹד בּוֹ:
ברטנורה מצאה ברפת. אע״פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה:ואם היתה בבית הקברות. והוא כהן. לא יטמא לה. שהשבת אבדה עשה, השב תשיבם לאחיך. ובטומאת כהן, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כ״א), ולא תעשה דלנפש לא יטמא בעמיו (שם). ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה:או שאמר לו אל תחזיר. והאבידה במקום שמצוה להחזיר. הרי זה לא ישמע לו. דכתיב (ויקרא י״ט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, שאם אביך אומר לך חלל את השבת אל תשמע לו. וכן בשאר כל המצות:הלך וישב לו. בעל החמור:מצוה מן התורה לפרוק. בחנם:אבל לא לטעון. בחנם. אלא בשכר:ר״ש אומר אף לטעון. בחנם. ואין הלכה ברבי שמעון:רבי יוסי הגלילי אומר וכו׳. ואין הלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב מצאה ברפת. פירש הר"ב אע"פ שאינה משתמרת בה כגון שאינה נעולה. וגם אינה מתעה הבהמה להרגילה לברוח כדאיתא בגמרא. ופירוש הטור סימן רס"א כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו: ברשות הרבים חייב בה. כגון שניכר בה שהיא הולכת תועה. דהא אמרינן לעיל דדוקא רצה בדרך ואפה לגבי דברא חייב להחזיר. הא לאו הכי לא. והראב"ד ז"ל פירש דהכא מיירי בסרטיא שבוקעין בה אנשים הרבה. ומאימתן היא בורחת או שמא יקחוה אנשים שאינם מהוגנים אבל לעיל מיירי בשביל של רבים שאין רבים בוקעין בו. הרא"ש: ואם היה בית הקברות. ס"א בין הקברות. וכן העתיק הש"ע ריש סימן רע"ב. והר"ב כתב בבית הקברות. וכן העתיק הרמב"ם ריש פי"ג מהלכות רוצח. ומה שכתב הר"ב והוא כהן וכו' לישנא דגמרא דף ל'. והרמב"ם כתב או נזיר דאיכא ג"כ עשה ולא תעשה. שנאמר בנזיר (במדבר ו׳:ו׳) קדוש יהיה. ונאמר (שם) על נפש מת לא יבא. ומ"ש הר"ב שהשבת אבדה עשה וכו'. גמרא. וכתב רש"י דף ל' ואע"ג דלא תעשה נמי איכא [דלא תוכל להתעלם] אין נא תעשה מועיל לדחות לא תעשה אלא עשה הוא דקא דחי ליה כדאמרינן ביבמות [דף כ"א ע"ב]. ע"כ. וכך כתב הרי"ף: או שאמר לו אל תחזיר. פירוש אלא עסוק בדבורי להביא לי גוזלות וכיוצא בזה. המגיד סוף פי"א מהלכות אבדה: לא ישמע לו. כתב הר"ב דכתיב איש אמו וגו' שאם אביך וכו' אל תשמע לו. מאני ה' [דסיפא דקרא] יליף אף ע"פ שאמרתי לך ירא את אביך. אני [ה'] אדון לשניכם. ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. נ"י. ואם תאמר למה לי קרא הא הוי השבת אבדה עשה ולא תעשה כמה שכתב לעיל ולא אתי עשה דכבוד אב ודחי לעשה ולא תעשה. הא מילתא מיפרשה בגמרא משום דסלקא דעתך אמינא הואיל והקיש כבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (דברים ה׳:ט״ז) כבד את אביך ואת אמך ונאמר להלן (משלי ג׳:ט׳) כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה. קא משמע לן דלא לשמע ליה: אפילו ארבעה וחמשה פעמים. שנאמר עזוב. עיין מ"ש במשנה דלעיל: אם היה זקן או חולה. רוצה לומר בעל המשא. חייב. רוצה לומר הפוגע בו חייב שיפרוק המשא הוא לבדו. ולא יטריח לבעל המשא שיפרוק עמו. הרמב"ם: מצוה מן התורה לפרוק. כתב הר"ב בחנם אא"כ הוא עסוק במלאכה. ודינו כמו בהשבת אבדה [דלעיל]. הרא"ש: אבל לא לטעון. אלא בשכר כדכתב הר"ב. בגמרא יליף ליה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה ואנא אמינא ומה טעינה דלית בה צער בעל חיים וליכא חסרון כיס חייב. פריקה דאית בה צער בעל חיים וחסרון כיס לא כ"ש אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם. טעינה בשכר: רבי שמעון אומר אף לטעון פירש הר"ב בחנם. וטעמא מפרש בגמרא דסבירא ליה דלא מסיימי קראי למשמעות טעינה. הילכך אי כתיב חד הוי אמינא לפריקה אתאי ורבנן אמאי לא מסיימי קראי. הכא כתיב (שמות כ״ג:ה׳) רובץ תחת משאו. משמע שצריך לפרוק. התם כתיב (דברים כ״ב:ד׳) נופלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע וצריך לטעון המשא. ור' שמעון נופלים בדרך אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע:
יכין מלכת שלמה
10.
If he found an [animal] in a stable, he is not responsible for it [even though the stable door was loose and unguarded. But if he found it in the public domain he is responsible for it. If it was in a cemetery he need not contract uncleanness because of it. If his father said to him, “Contract uncleanness”, or if he said to him, “Do not return it”, he may not listen to him. If he unloaded [the ass fallen under its load] and reloaded it and again unloaded it and reloaded it, even four or five times he is still obligated, for it is written, “You must surely raise it with him”. If the owner went and sat down and said, “Since the commandment is upon you, if you wish to unload, unload”, he is not obligated, for it is written “with him”. But if the owner was aged or sick, he is obligated. It is a commandment from the Torah to unload but not to reload. Rabbi Shimon says, “To reload as well.” Rabbi Yose the Galilean says, “If the beast was carrying more than its proper load he is not obligated [to help unload it], for it is written, “under its load”, [which is to say] a load which it is able to endure.

משנה יא
אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת אָבִיו, אֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדָתוֹ וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁלּוֹ קוֹדֶמֶת. אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְאִם אָבִיו חָכָם, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִין מַשְּׂאוֹי, מֵנִיחַ אֶת שֶׁל רַבּוֹ. וְאַחַר כָּךְ מֵנִיחַ אֶת שֶׁל אָבִיו. הָיָה אָבִיו וְרַבּוֹ בְּבֵית הַשֶּׁבִי, פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו חָכָם, פּוֹדֶה אֶת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ:
ברטנורה אבדתו קודמת. דאמר קרא (דברים ט״ו) אפס כי לא יהיה בך אביון, הזהר שלא תהיה אתה אביון:של רבו קודמת. והוא שיהיה רבו מובהק, שלמד רוב חכמתו ממנו. וכן כל הנך רבו דאמרינן במתניתין שקודמין לאביו, אינן אלא ברבו מובהק:
תוסופות יום טוב של רבו קודמת. כתב הר"ב והוא שיהיה רבו מובהק שילמד רוב חכמתו ממנו. גמרא. ופירש"י אם מקרא מקרא ואם משנה משנה. ואם גמרא גמרא. וזה לשון הרמב"ם בריש פי"ב מהלכות אבדה שרוב חכמתו של תורה למד ממנו. ע"כ. ופירוש מובהק א) לשון תרגום מנגה נגדו [שמואל ב' כ"ב] מזיו יקריה מבהיקין שמי שמיא. ולפי שלשון מובהק שהוא מבנין הפעל. שנבנה על התולדה לפיכך נראה לי שכך פירושו של רבו מובהק. כלומר שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסב על התלמיד. ואמרם בעלמא סימן מובהק מוסב מלת מובהק על סימן. שהסימן הוא מובהק ובהיר ונוגה לו כשמש: ואם אביו חכם. וכן היא גירסת הר"ב כדמוכח בהדיא מלשוט דסוף מסכת כריתות. וגירסא זו נראה לי שהיתה לו להרמב"ם כשחבר הלכות תלמוד תורה. שכך כתב בפ"ה [שם] ואם היה אביו תלמיד חכם [*אע"פ שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו. ואחר כך משיב אבדת רבו] אבל נ"א גרסינן ואם היה אביו שקול כנגד רבו. וזו היתה גרסתו בהלכות אבידה פרק י"ב והיא עקרית. שכך העתיקו הפוסקים ב): היה אביו או רבו נושאין משאוי וכו'. הכא לא גרסינן כלל ואם היה אביו וכו' וכתב ב"י ביורה דעה סימן רמ"ב דאפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון אלא להניח לו מעצבו הוה ליה ככבוד לחוד. וחייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו. אלא מדתנן בסוף כריתות אם זכה הבן לפני הרב וכו' שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו. משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב. שאין לו להקדים רבו לאביו והדבר צריך לי תלמוד. ע"כ. והטור כתב בשם הרא"ש דלענין לפדותו. ולפרוק משאו. אם הוא חכם קודם אפילו אינו שקול כרבו. אבל לא ראיתי כן בפסקיו שלא כתב אלא לפדותו בלחוד. ומלשון הר"ב שבסוף כריתות שכתב ולפרוק עמו אע"פ שאינו שקול וכו'. נראה ודאי דהוא הדין וא"נ כל שכן הוא במשא עצמו. וכל שכן שלשון הרמב"ם [בפירושו] שם הוא לפרוק מעליו. ולפיכך נראה שגם הר"ב לזה נתכוין. והיינו הך דהכא גופא: ואם היה אביו חכם פודה וכו'. ה"ג. וכתב ב"י דטעמא דמלתא משום דבפדיון שהם סכנת נפשות כיון שאביו תלמיד חכם אע"פ שאינו שקול כרבו. חייב להציל נפשו מני שחת. קודם כל אדם. אבל אבדתו שאינו אלא הפסד ממון. אם אינו שקול כרבו אם יעבור על דעת אביו מעט. אין רע. עד כאן:
יכין מלכת שלמה
11.
If a man found his own lost property and his father’s, his own takes priority. If his own and that of his teacher, his own takes priority. If he found his father’s and his teacher’s, his teacher’s takes priority for his father brought him into this world, but his teacher who taught him wisdom brings him into the world to come. If his father was a Sage, his father’s takes priority. If his father and teacher each were carrying a load, he must first relieve his teacher and afterward relieve his father. If his father and teacher were each taken captive, he must first ransom his teacher and afterward his father. But if his father was a Sage, he must first ransom his father and afterward his teacher.

נזיקין בבא מציעא פרק ב
Nezikin Bava Metzia Chapter 2