First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלִּשְׂרֹף אֶת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה עִם הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ. הוֹסִיף רַבִּי עֲקִיבָא, מִימֵיהֶם שֶׁל כֹּהֲנִים לֹא נִמְנְעוּ מִלְּהַדְלִיק אֶת הַשֶּׁמֶן שֶׁנִּפְסַל בִּטְבוּל יוֹם בְּנֵר שֶׁנִּטְמָא בִטְמֵא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיפִין טֻמְאָה עַל טֻמְאָתוֹ:
ברטנורה
רבי חנינא סגן הכהנים העיד. מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה. בולד של ולד קאמר. הבשר שהוא שלישי שנטמא בולד של ולד כלומר שנגע בשני ונעשה הוא שלישי, לא נמנעו מלשרפו עם הבשר שנטמא באב הטומאה שהוא ראשון לטומאה. וכשנוגע זה הבשר שהיה מתחילה שלישי בבשר שנטמא באב הטומאה, חוזר להיות שני, שהרי נגע בראשון ונעשה שני, ונמצא שהוסיפו לו טומאה על טומאתו, דמעיקרא שלישי והשתא שני, ואעפ״כ לא נמנעו מלשרפו עם חמור ממנו, דהואיל ואף זה הקל לשריפה עומד לא חשו אם מטמאים אותו יותר ממה שהיה. ואע״פ שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה, שנאמר בטומאת אוכלים טמא הוא, הוא טמא ואין מטמא אוכל כיוצא בו, מ״מ רבנן גזרו שיהיה אוכל מטמא אוכל:השמן. של תרומה שנפסל בטבול יום הוא שלישי לטומאה, דטבול יום הוא פוסל את התרומה מן התורה ועושה אותו שלישי:בנר שנטמא בטמא מת. האי נר של מתכת הוא ולא של חרס. דכל כלים חוץ מכלי חרס שנגעו בטומאת מת נעשו כמותה, אם אב אב ואם ראשון ראשון, דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב, ודרשינן חרב הרי הוא כחלל, שהחרב שנגע במת נעשה אבי אבות כמת עצמו. וכשנגע בטמא מת שהוא אב, נעשה גם כן החרב אב. וכל שאר כלים כחרב לדין זה, חוץ מכלי חרס. נמצא הנר של מתכת שנגע בטמא מת נעשה אב הטומאה. והשתא הוסיף רבי עקיבא על דברי ר׳ חנינא סגן הכהנים, שהרי ר׳ חנינא לא התיר אלא להחזיר השלישי שני, ור״ע התיר להחזיר השלישי ראשון, שהשמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, כשמדליקין אותו בנר שנטמא בטמא מת שהנר עצמו נעשה אב כמו שאמרנו נמצא שחוזר השלישי להיות ראשון, ואעפ״כ לא נמנעו, דהואיל ויש שם טומאה עליו לא חיישינן ליה ומותר להוסיף בידים:
תוסופות יום טוב
מימיהם של כהנים לא נמנעו וכו'. משנה זו שנויה במתני' ו' פ"ק דפסחים וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
1.
Rabbi Hanina, chief of the priests, testified concerning four matters:Through all their days the priests never refrained from burning meat which had been defiled by an “offspring” of impurity with meat which had been made impure by a “father” of impurity, although they were [thereby] increasing its impurity by a [higher] impurity. Rabbi Akiba added: “Through all their days the priests never shrank from lighting oil which had been rendered unfit by a tevul yom in a lamp made impure by one who was made impure by a corpse, although they were [thereby] increasing its impurity by a [higher] impurity.”משנה ב
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:
ברטנורה
לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה. אע״פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר אלא לאחר הפשט:שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמ״ל ר׳ עקיבא, דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב (דברים ט״ו) בשעריך תאכלנו, אבל אם מת, עורו אסור וטעון קבורה, ואשמעינן ר״ע דהיכא דלא הוכר טרפותו עד לאחר הפשט, התירתו שחיטתו והפשטו לעורו כאילו נזרק דמו במקדש:יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף:אין לא ראיתי ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה:אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר״ע בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה ועור בשריפה:
תוסופות יום טוב
מימי לא ראיתי עור וכו'. משנה זו שנויה במתני' ד' פי"ב דזבחים ושם מקומה ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
Rabbi Hanina, chief of the priests, said: “All my days I never saw a hide taken out to the place of burning.” Rabbi Akiba said: “From his words we infer that whoever flays the hide of the firstborn beast and it is found to be trefah, the priests may enjoy the use of the hide.” But the Sages say: “[A testimony which consists of] ‘we didn’t see’ is not a proof; rather the hide must be taken out to the place of burning.משנה ג
אַף הוּא הֵעִיד עַל כְּפָר קָטָן שֶׁהָיָה בְצַד יְרוּשָׁלַיִם, וְהָיָה בוֹ זָקֵן אֶחָד וְהָיָה מַלְוֶה לְכָל בְּנֵי הַכְּפָר וְכוֹתֵב בִּכְתַב יָדוֹ וַאֲחֵרִים חוֹתְמִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. לְפִי דַרְכְּךָ אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ וְהָאִישׁ כּוֹתֵב אֶת שׁוֹבְרוֹ, שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְחוֹתְמָיו. וְעַל מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת בַּבָּשָׂר, שֶׁהַסַּכִּין וְהַיָּדַיִם טְהוֹרוֹת, וְהַבָּשָׂר טָמֵא. וְאִם נִמְצֵאת בַּפֶּרֶשׁ, הַכֹּל טָהוֹר:
ברטנורה
וכותב בכתב ידו. שטר חוב על הלוה:ואחרים חותמים. עדים כשרים היו חותמים על השטר:והתירו. ואע״פ שכותב השטר הוא המלוה, ונוגע בעדותו:שהאשה כותבת את גיטה. ועדים כשרים חתומים בו:את שוברו. שטר מחילה שמחלה לו אשתו על כתובתה:שאין קיום הגט אלא בחותמיו. העדים החתומים על הגט הם עיקר סבת קיום הגט, הלכך כשהעדים כשרים חתומים בו כשר ואע״פ שהוא כתב יד האשה:ועל מחט. שידוע בה שנטמאת במת, ונמצאת בבשר הקודש כשחתכו אותו בעזרה וספק אם נגע בה הסכין והאדם, אם לאו. הסכין והאדם טהורין, דספק טומאה ברשות הרבים היא, שהעזרה דין רשות הרבים יש לה לענין טומאה, וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור:והבשר טמא. דודאי נגעה בו טומאה. ומתניתין איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה, שהוכשר הבשר לקבל טומאה באותן המים. דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא, ואע״פ שרוחצים אותו בבית המטבחים בעזרה, דכל משקה בית מטבחיא דכן, ואין מכשירין את הבשר לקבל טומאה. ואי קשיא היאך הבשר טמא והידים טהורות, והלא אוכלין טמאין מטמאין את הידים מדרבנן. הא לא קשיא מידי, דקיי״ל אין טומאת ידים במקדש, שכשגזרו על טומאת ידים לא גזרו בה במקדש:
תוסופות יום טוב
והתירו. וכן העתיק הר"ב ובפ"ב דגטין בגמ' דף כ' מייתי לה וגרסינן והכשירוהו.
לפי דרכך אתה למד שהאשה כותבת את גיטה. כלומר אע"פ שהוא לא העיד אלא בדבר שבממון. וקשיא דוהאיש את שוברו מאי אצטריך לאשמעינן דהא נמי אינו אלא דבר שבממון. וי"ל דכותבת את גיטה והאיש שוברו מתני' היא בפרק ב' דגטין משנה ה'. ואהכי קאמר דמכאן אנו למדין אותה המשנה. נ"ל. ואכתי תקשה היאך אתה למד שהאשה כותבת את גטה מהא דשטרי הלואה. דבהלואה א"צ לשום שטר מן התורה כמ"ש בסוף ב"ב. הא מלתא מיתרצה במה שכתבו התוס' בגטין פ"ב [דף כ'] אההיא סוגיא דבעי למפשט מהכא דאשה ידעה לאקנויי והקשו דשטרי הלואה אין צריך אקנויי ותירצו דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה. ונותנים לו במתנה. או מוכרים לו שדות. דפעמים שלא היו קנוים לו אלא בשטר. כגון שדי קנויה לך או מכורה וגם השטרות האלו היה כותב אותם ואחרים חותמים. ע"כ:
שאין קיום הגט אלא בחותמיו. פי' הר"ב העדים החתומים וכו'. ולא דק לפרש כהלכה אלא כמ"ש שם בשם הר"ן דכלומר עדי מסירה ועוד אפשר דמשום חתימת השובר נקט הכי. [*וכל שטר קרוי גט כמ"ש הר"ב ברפ"י דב"ב]:
הסכין והאדם טהורים. פירש הר"ב דספק טומאה ברה"ר היא וכו' דאילו רשות היחיד אע"ג דסכין אין בו דעת לישאל וכל כה"ג אף ברה"י טהור כמ"ש הר"ב במשנה ו' פ"ג דטהרות. הכא דאדם עסיק בה נשאלין עליה. גמ' [דפסחים דף י"ט]. ועמ"ש בשם הכ"מ במשנה ד' פרק ד' דטהרות:
והבשר טמא. כתב הר"ב ומתני' איירי בבהמת קדשים שהעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ועדיין משקה טופח עליה. בגמ' פ"ק דפסחים דף כ' בפרה של זבחי שלמים וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ופירש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים. ומתעסק ליפות העור והבשר ומעבירה בנהר סמוך לשחיטתה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמרי' בסיומא דביצה. ע"כ. ודאמרינן דעדיין משקה טופח עליה. פירש"י ואי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט. ע"כ. ועיין במשנה ו' פ"ד דמכשירין. דמים תלושים מכשירים. וכ"פ שם הרמב"ם בהדיא. ומסולקת קושיית התוס' [דף כ' ד"ה ובשעת] בזה. ועיין בתוס' דפסחים דף ט"ז [ד"ה חד]. ואין להאריך בזה. ומ"מ פי' הרמב"ם ועדיין משקה טופח עליו בענין אחר וז"ל כי הפרה כשנכנסה בנהר יתמלא גופה שבפנים במים. וכשנשחטה נכשר הבשר באותן המים והוא מתטמא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאי לאו הכי לא היה הבשר טמא וכו' דכל משקה בית מטבחיא דכן. משנה היא בפרק בתרא ושם פי' הר"ב הדם והמים ובהכי ניחא דלא מתכשר בדם היוצא בשחיטה דמכשיר. כדתנן במשנה ה' פ"ב דחולין. והכי אמרי' בהדיא בפסחים דף כ' דבדם לא מתכשר. משום דדם קדשים לא מכשיר. והרמב"ם ספ"י מהל' טומאת אוכלים כתב דהכא לא אמרן אלא להתטמא מדון תורה אבל להתטמא מדבריהם אין הקדש צריך הכשר אלא חבת הקדש מכשירו. אע"פ שלא הוכשר במשקה. כמו שבארנו [בפי"ב מהל' שאר אבות הטומאות [הלכה י"ג]. ע"ש. וכמ"ש ברפ"ג דזבחים ועמ"ש רפ"ח לקמן בדבור והלבונה וכו'] והשיג הראב"ד דמדאורייתא היא אלא דמבעיא אי מונין בו ראשון ושני. והכ"מ השיב דזה לריש לקיש [בחולין דף ל"ז]. אבל לרב יוסף ליתא אלא מדרבנן ופסק כוותיה דבתרא הוא. ע"כ. וקשיא לי דאין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך כמ"ש הרא"ש בספ"ק דב"מ:
ואם נמצאת בפרש הכל טהור. לפי שהמשקין שבו משקה סרוח ואינו ראוי לכלום ויצא מן כלל משקה. הרמב"ם. וכרב אשי בגמ' דפסחים [דף כ ] :
יכין
מלכת שלמה
3.
He also testified concerning a small village in the vicinity of Jerusalem in which there was an old man who used to lend to all the people of the village and write out [the bond] in his own handwriting and others signed it. And when the fact was brought before the Sages they pronounced it legal. Hence, incidentally, you may infer that a wife may write her own bill of divorcement, and a husband may write his own receipt; for the legality of a document depends only on those who sign it. And [he testified] concerning a needle which was found in flesh of a [sacrifice], that the knife and the hands [which had been employed on the flesh] are clean, but the flesh itself is defiled; and if it was found in the excrement, all are clean.משנה ד
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה. עַל בֵּיצָה טְרוּפָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל גַּבֵּי יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, שֶׁהִיא חִבּוּר. וְאִם הָיְתָה כְמִין כּוֹבַע, אֵינָהּ חִבּוּר. וְעַל שִׁבֹּלֶת שֶׁבַּקָּצִיר וְרֹאשָׁהּ מַגִּיעַ לַקָּמָה, אִם נִקְצְרָה עִם הַקָּמָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא שֶׁל עֲנִיִּים. וְעַל גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עָרִיס, אִם יֶשׁ בָּהּ כִּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן, תִּזָּרֵעַ. וְאִם לָאו, לֹא תִזָּרֵעַ:
ברטנורה
בכרם. שהיו יושבין שורות שורות של חכמים ככרם זו הנטועה שורות שורות של גפנים:על ביצה טרופה בקערה, שנתעו. בה החלבון והחלמון יחד ונתונה על גבי הירק, ונגע טבול יום בביצה, אע״פ שהיא חולין. דאין שייך תרומה בביצה, וטבול יום אינו פוסל בחולין, אפ״ה הוי חיבור ונפסל הירק כאילו נגע בו:אם היה במין כובע. שנתנפחה הביצה ונעשית כמין כובע על הירק וחלולה תחתיה:שבולת שבקציר. שייר בקצירתו שבולת אחת שלא קצר, וראש אותה שבולת מגיע לקמה:אם נקצרה. אם אותה שבולת נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית, שהקמה מצילתה, דלא קרינן בה לא תשוב לקחתו:ואם לאו. הרי זו שכחה והויא לעניים:עריס. חמש גפנים הנטועות ומודלות ושוכבות על גבי כלונסות או על גבי גדר קרויות עריס, לשון על ערש יצועי:אם יש בה כמלוא בוצר וסלו. אם הגינה גדולה כשיעור שיעמוד בה בוצר הענבים עם סלו שמכניס הענבים לתוכו כשהוא מלקט הענבים מכל צדדי העריס:תזרע. הגינה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם שהם ששה טפחים לכל רוח, וזורע השאר:ואם לאו. שאין הגינה גדולה כל כך:לא תזרע. ואע״פ שמרחיק כדי עבודת הכרם. מפני שהזרע נראה עם הכרם כאילו הם כלאים:
תוסופות יום טוב
בכרם. פי' הר"ב שהיו יושבין שורות שורות וכו' ככרם זו וכו'. ומסיים הרמב"ם והש"י קרא כנסת ישראל כרם שנאמר (ישעיהו ה׳:א׳) כרם היה לידידי. וכ"כ בכתובות פ"ד משנה ו':
על ביצה טרופה וכו'. עיקרה במשנה ב' פ"ג דמסכת טבול יום וע"ש:
ועל שבולת שבקציר וכו'. תנן לה במ"ב פ"ה דפאה וע"ש:
ערים. פי' הר"ב חמש גפנים וכו'. עיין ברפ"ו דכלאים:
אם יש בה כמלא בוצר וכו' תזרע. פי' הר"ב הגנה. והוא שירחיק הזרע מן הגפנים כדי עבודת הכרם וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולדבריהם הללו יהיה הערים מבפנים לגדר הגנה והיא שטת הראב"ד בהשגות פ"ח דכלאים. שכתב מוקפת עריס שאמרו. מבפנים היא וכבר פרשתיה במסכת עדיות. וז"ל בפירושו. כל הפנוי של אותה גנה אין בה כי אם ארבע אמות דהיינו אמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מזרחית. ואמה בוצר. ואמה סלו. מרוח מערבית. וכן מדרום לצפון. דאינון מארבע אמות מרובעות. וכשמרחיק כדי עבודתה מזו. וכדי עבודתה מזו ונמצא זורע שתי אמות אמצעיות מרובעות. עכ"ל. ואע"פ שזוהי ג"כ שטת הרמב"ם בפירושו וכמו שהתבאר. לא זוהי שטתו בחבורו שכ"כ בהל' כלאים פ"ח [הלכה ז'] גנה קטנה שהיא מוקפת גדר ועירס את הגפנים סביב לה מבחוץ על כל כותליה. אם יש בה מלא בוצר וסלו מכאן. ומלא בוצר וסלו מכאן. הואיל והיא מוקפת גדר. זורעים בתוכה ירקות. ואם אין כשיעור הזה. אין זורעים בתוכה מפני שנראה הכל כעריס אחד וירק בתוכו. ע"כ. ולטעמיה דבחבורו אזיל שהוא פוסק שם [הלכה ג'] בדין העריס שאין גדר נדון להפסקה. ושההרקחה שאנו צריכים תהיה מן הגדר לא מן הגפנים. ואע"פ שבפירושו לריש פ"ו דכלאים לא פי' כן. אלא כשטה דהכא בפירושו. מ"מ דבריו שבחבורו בחדא שטה נינהו וכן דבריו שבפירושו [חדא נינהו]. וקשיא לי על הר"ב שבריש פ"ו דכלאים פוסק כשטת הרמב"ם בחבורו. וכמ"ש שם. ואילו הכא כתב כשיטתו שבפירושו:
יכין
מלכת שלמה
4.
Rabbi Yishmael declared three things before the Sages in the vineyard at Yavneh: Concerning an egg which was beaten together, and placed on vegetables of terumah that it acts as a connection; but if it was in the form of a helmet it does not act as a connection. And concerning an ear of corn in the harvesting, the top of which reached the standing corn that if it can be reaped together with the standing corn, it belongs to the owner; and if not, it belongs to the poor. And concerning a small garden which was surrounded by a row of vines that if it has space for the grape-gatherer and his basket on one side, and space for the grape-gatherer and his basket on the other side, it may be sown with seed; but if not, it may not be sown with seed.משנה ה
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְלֹא אָמַר בָּהֶם לֹא אִסּוּר וְהֶתֵּר, וּפֵרְשָׁן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן מַתְיָא. הַמֵּפִיס מֻרְסָא בְּשַׁבָּת, אִם לַעֲשׂוֹת לָהּ פֶּה, חַיָּב, וְאִם לְהוֹצִיא מִמֶּנָּה לֵחָה, פָּטוּר. וְעַל הַצָּד נָחָשׁ בַּשַּׁבָּת, אִם מִתְעַסֵּק שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ, פָּטוּר, וְאִם לִרְפוּאָה, חַיָּב. וְעַל לְפָסִין אִירוֹנִיּוֹת, שֶׁהֵם טְהוֹרוֹת בְּאֹהֶל הַמֵּת וּטְמֵאוֹת בְּמַשָּׂא הַזָּב. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר, אַף בְּמַשָּׂא הַזָּב, טְהוֹרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן:
ברטנורה
ופירשן רבי יהושע. אימתי חייב ואימתי פטור:אם לעשות לה פה חייב. משום בונה:ואם להוציא ממנה ליחה פטור. דמלאכה שאינא צריכה לגופה היא, שהפתח היא המלאכה, וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו, ואין כאן אלא איסורא דרבנן ומשום צערא לא גזור, והוי פטור ומותר:אם מתעסק שלא ישכנו פטור. דאינו צריך לגופו של דבר הניצוד, ואם היה יודע שיעמוד ולא ישכנו לא היה צד. ובהאי נמי לא גזרו רבנן, והוי פטור ומותר:לפסין אירוניות. כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים, ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכים אותו באמצעו והוא נעשה שני כלים:טהורות באוהל המת. כל זמן שלא חתכוהו. דכלי חרס אין מקבל טומאה מגבו, אלא מאוירו, כדכתיב (במדבר י״ט) וכל כלי פתוח, דרך פתחו מיטמא ואינו מיטמא מגבו, והאי אין לו אויר:וטמאות במשא הזב. בטומאות היסט. שאם נתטלטלו או נתנענעו ממשא הזב, טמאים, אע״פ שאין להם אויר:מפני שלא נגמרה מלאכתן. דחתיכה שחותכין אותן באמצען זו היא גמר מלאכתן. ואין הלכה כר׳ אלעזר בר צדוק. אלא ליבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן, הלכך מיטמאות במשא הזב אפילו קודם שחלקן:
תוסופות יום טוב
ולא אמר בהם לא איסור והיתר. אמפיס מורסא וצד נחש קאי ובלפסין אירוניות לא אמר בהם לא טומאה ולא טהרה. רמב"ם:
ופירשן ר' יהושע בן מתיא. פי' הר"ב אימתי חייב ואימתי פטור. וכן אותם*) המחבתות באיזו טומאות מתטמאות ובאיזו אינן מתטמאות. הרמב"ם:
אם לעשות לה פה. בתוספתא תני הכא אם לקולפה כדרך שהרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח. רש"י בספי"ג דשבת דף ק"ז:
חייב. פי' הר"ב משום בונה דאשכחן בנין בבעלי חיים דכתיב (בראשית ב') ויבן את הצלע. רש"י פ"ק דכתובות דף ו' ועמ"ש בספ"י דשבת:
ואם להוציא ממנה לחה פטור. פירש הר"ב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. כר"ש דמשנה ה' פ"י דשבת [גמ' רפי"ד דשבת דף ק"ז] ושם פסק הר"ב דאין הלכה כמותו ועיין בהל' שבת להרמב"ם פ"י ומ"ש שם המגיד [הלכה י"ז] ואין להאריך כאן. ומ"ש הר"ב שהפתח היא המלאכה וזו אינה צריכה להיות לה פתח מעכשיו. שאינו עומד להכניס אויר. ולהוציא לחה תמיד. אע"פ שנעשה פתח גמור שהרי ראוי הוא להכניס ולהוציא אם היה צריך. מ"מ לא דמי לפתחים שבמשכן שהיו עומדין להכניס ולהוציא. אבל לעשות לה פה דמיא למשכן. תוס' פרק י' דשבת דף צ"ד [ד"ה ור"ש] ועמ"ש ג"כ במשנה ה' פ"ב דשבת:
אם מתעסק שלא ישכנו פטור ואם לרפואה חייב. ובסוף פט"ז דשבת כתבתי דאף לשחק חייב. והיינו דפירש המגיד פרק י' מהל' שבת אהא דמתעסק שאינו צד כדרכו. אלא מתעסק בו:
אירוניות. פי' הר"ב כלי חרס סתומים וכו'. ואירוניות פירוש עיירות. וז"ל הרמב"ם עירונית ואירוניות הכל שוה מיוחסות על עיירות. ע"כ. והכי מפרשינן בגמ' פ"ד דבילה דף ל"ב. ופירשו התוס' דאותם של כפרים אין מקפידים ואוכלים כך עליהם. [*ע"כ. והתם פירש"י קערות. דאביי מפרש צעי חקלייתא]:
יכין
מלכת שלמה
5.
They stated three things before Rabbi Yishmael, and he pronounced none of them either unlawful or lawful; and Rabbi Joshua ben Matya explained them.One who lances an abscess on the Sabbath: if it was to make an opening he is liable; if it was to bring out the pus, he is exempt. And concerning one who hunts a snake on the Sabbath: that if he was occupied with it in order that it should not bite him, he is innocent; but if that he might use it as a remedy, he is guilty. And concerning Ironian stewpots: that they do not contract impurity when under the same tent as a corpse; but become impure if they are carried by a zav. Rabbi Eliezer ben Zadok says: “Even if they are carried by a zav they remain pure, because they are unfinished.”משנה ו
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְלֹא הוֹדָה לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם, שֶׁרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִגְמֹר מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר:
ברטנורה
מלילות. שבולים שלא בשלו כל צרכן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן וטובל בו:יגמור. מאחר שרסקן וכתתן מערב שבת, יגמור ויאכל בשבת. ולא דמי למשקים שזבו שאסורין גזירה שמא יסחוט, דהכא אפילו יסחוט ליכא איסורא דאורייתא, משום דמשקים אתו ממילא:לא יגמור. כדי לאכול לאחר שקדש היום, דאסורין כשאר משקים שזבו. והלכה כר׳ ישמעאל:
תוסופות יום טוב
לא יגמור. פי' הר"ב כדי לאכול כו'. כלומר אבל רשאי להניחם להיות המשקים זבים ויוצאים. ובלבד שלא יאכל מהם בשבת. כ"כ התוס' פ"ק. דשבת ד' י"ט. ומ"ש הר"ב דהלכה כר' ישמעאל ואע"פ שהוא תלמיד ר"ע כמ"ש הרמב"ם וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו כ"ש מתלמידו הכא הורה ר' חנינא כר' ישמעאל כדאיתא התם בגמ':
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. שְׁנַיִם מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, יוֹצֵאת אִשָּׁה בְעִיר שֶׁל זָהָב, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים פְּסוּלִים לְעֵדוּת. וְאֶחָד מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַשֶּׁרֶץ בְּפִי חֻלְדָּה וּמְהַלֶּכֶת עַל גַּבֵּי כִכָּרוֹת שֶׁל תְּרוּמָה, סָפֵק נָגַע סָפֵק לֹא נָגַע, סְפֵקוֹ טָהוֹר:
ברטנורה
עיר של זהב. עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלם. ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:ומפריחי יונים. מין ממיני השחוק. אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. פירוש אחר, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה, ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור:ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור. משום דטומאה עוברת היא ואינה נחה במקום, הלכך ספיקו טהור ואפילו ברשות היחיד:
תוסופות יום טוב
יוצאת אשה בעיר של זהב. פי' הר"ב ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא. דסבר ר' אליעזר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא. גמ' פ"ו דשבת דף נ"ט. ודתנן התם לא תצא בעיר של זהב דלא כר' אליעזר. וכאותו סתם פסק הרמב"ם בפי"ט [הלכה ו'] מהל' שבת ולפיכך יש להגיה בפירושו ופסק הלכה שאין מותר וכו'. וכן מוכא מהפירוש עצמו ממה שכתב אח"כ ששני המאמרים הנשארים ברורים. ש"מ דבראשון והוא זהו דעיר של זהב שהוא אינו ברור ואינה הלכה:
מפריחי יונים. עמ"ש במשנה ג' פ"ג דסנהדרין על פי' אחר שכתב הר"ב:
השרץ בפי חולדה. שנויה בפ"ד דטהרות משנה ב'. וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש שם בס"ד. ועוד עמ"ש שם פ"ו משנה ב':
יכין
מלכת שלמה
7.
They said three things before Rabbi Akiva, two in the name of Rabbi Eliezer and one in the name of Rabbi Joshua. Two in the name of Rabbi Eliezer:A woman may go out [on the Sabbath adorned] with a “golden-city”; And they that fly pigeons are unfit to bear evidence. And one in the name of Rabbi Joshua: If there was a creeping thing in the mouth of a weasel when it walked over loaves of terumah, and it is doubtful whether it touched them or whether it did not touch them, that about which there is doubt remains pure.משנה ח
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לוֹ וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ. עַל סַנְדָּל שֶׁל סַיָּדִים, שֶׁהוּא טָמֵא מִדְרָס. וְעַל שְׁיָרֵי תַנּוּר אַרְבָּעָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה. וְהוֹדוּ לוֹ. וְעַל אֶחָד לֹא הוֹדוּ לוֹ, עַל כִּסֵּא שֶׁנִּטְּלוּ שְׁנַיִם מֵחִפּוּיָיו זֶה בְּצַד זֶה, שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:
ברטנורה
סנדל של סיידין. מנעל של עץ שנועלין ברגליהם המתעסקים בסיד להגן על רגליהם שלא ישרפו בסיד. ואם נעל אותו הזב, טמא מדרס:ועל שיירי תנור ארבעה. אם היה גדול הרבה ונטמא, ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו גבוה ארבעה, ולעולם שבריו מקבלים טומאה כאילו היה שלם, עד שיהיה השבר פחות מגובה ארבעה. וסתם תנור שבמשנה עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים ומחברין אותו בטיט על גבי קרקע ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור:שנים מחפוייו. מן הלוחות העשויות למושב:שרבי עקיבא מטמא. דסבר אע״פ שאינו ראוי לישיבה הוא ראוי לקבל רמונים, וטמא משום כלי קבול:וחכמים מטהרין. דסברי הואיל ועיקרו לישיבה עביד ולא לבית קיבול, כיון שנתבטל העיקר שבעבורו נעשה, נתבטל הטפל, ואינו מטמא אפילו משום כלי קיבול. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
סנדל של סיידים. פי' הר"ב מנעל של עץ וכו' מפני שהסיד שורף את העור. רש"י פ"ו דשבת דף ס"ו. ומקשה בגמ' אמאי טמא מדרם הא לאו להילוכא עבידן. פירשו בתוס' דהואיל ואין עשוי כלל לנעול. רק לשמור רגליו שלא ישרפו בסיד. לאו להילוכא עביד. ומשני שכן הסיד מטייל בו עד שמגיע לביתו. [ע"כ]. ויש תימה בכ"מ פכ"ה מהל' כלים שכתב דחכמים פליגי במתני' ולא היא דבהך הודו לו וברייתא דשבת הטעתו. דהתם תניא חדא דלא הודו לו:
ועל שירי תנור ארבעה שהיו אומרים ג' והודו לו. בריש פ"ה דכלים תנן ושיריו ד' דברי ר"מ. וחכ"א בד"א בגדול וכו' ואפ"ה שפיר קאמרינן הכא דהודו לו. דהיינו כלפי שאמרו ג'. ונ"ל דהיינו דאצטריך למתני שהיו אומרים ג'. ולמאי נ"מ תנא מה שהיו אומרים. אלא לומר דעל שהיו אומרים ג' הוא דהודו. אבל על אמרו ד' לא הודו דתנור ז' אפי' בפחות מארבעה סגי. כי הוי רובא כדפירש הר"ב התם. א"נ יש לפרש דר"מ וחכמים דהתם קא פליגי בדר"ע. והודו לו דהכא דלר"מ כ"ע בארבעה דוקא ס"ל בין בגדול בין בקטן ולחכמים כ"ע בגדול דוקא בארבעה. אבל בקטן וכו':
שירי תנור ד'. פירש הר"ב אם היה גדול הרבה. עיין ריש פ"ה דכלים:
תנור. פי' הר"ב סתם תנור שבמשנה וכו'. ועיין בפירושו לרפ"ה דכלים ועיין לשון רש"י שכתבתי בריש פ"ב דב"ב:
כסא שנטלו שנים מחפוייו. שנויה במתני' ז' פכ"ב דכלים:
יכין
מלכת שלמה
8.
Rabbi Akiba declared three things; about two they agreed with him, and about one they disagreed with him.About a lime-burner’s sandal, that it is liable to contract midras impurity; And about the remains of a [broken] oven, that they must be four handbreadths high [in order to retain impurity], whereas they used to say three and [when he said four] they agreed with him. And about one they disagreed with him About a stool, from which two of its covering-boards had been removed, the one beside the other, which Rabbi Akiba pronounces able to contract impurity, but the Sages declare unable to contract impurity.משנה ט
הוּא הָיָה אוֹמֵר, הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעֹשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבַשָּׁנִים, וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו, וְהוּא הַקֵּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מא) קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו), וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְנֶאֱמַר (שם), וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה:
ברטנורה
האב זוכה לבן וכו׳ לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב, והנוי והכח והחכמה והשנים אדם זוכה בהן מתחלת יצירתו כפי טבעו, והעושר אדם מורישו לבנו. וחכמה דאמרינן הכא, היא הסברא הישרה, והיא באדם כפי טבעו. והשנים, אריכות הימים. ולי נראה, שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים בעלי כח בעלי חכמה עשירים ומאריכי ימים:ובמספר הדורות לפניו. פעמים שהקב״ה מבטיח לאב לעשות טובה לזרעו לדור שלישי או לדור רביעי, והאב זכה לאותו הדור שתבוא להם אותה הטובה:הוא הקץ. שקצב הקב״ה לאותו דבר שיהיה לזמן פלוני ולדור פלוני. כמו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ודור רביעי ישובו הנה, הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה:
תוסופות יום טוב
האב זוכה לבן וכו'. ל' הר"ב לפי שקרוב טבע הבן להיות דומה לטבע האב וכו'. כ"פ הרמב"ם [זולת בחכמה מפרש שכשהוא חכם הוא מלמד לבנו על הרוב] ומסיים ואלה הדברים נוהגים על הרוב. וכן רוב הדברים הטבעיים הם על הרוב וכו'. ובתוספתא חכמים חולקין על ר"ע שאין האב זוכה לבנו בחמשה דברים אלא עד הפרק שעדיין לא הגיע לעונת חיוב מצות. אבל משהגיע לפרק אם הוא צדיק זוכה לעצמו. ואם לאו אין אביו זוכה לו. ע"כ. ומ"ש הר"ב ול"נ שאם אדם זוכה הויין ליה בנים נאים וכו'. אשרי עינו ראתה. וכוונה למה שאמרו בירושלמי פ"ק דקדושין הלכה ז'. והביאו הראב"ד וז"ל בנוי: דכתיב (תהילים צ׳:ט״ז) והדרך על בניהם. בכח. דכתיב (שם קי"ב) גבור בארץ יהיה זרעו. בעושר. דכתיב (שם ל"ז) נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו וגו'. בחכמה דכתיב (דברים י״א:כ״א) ולמדתם [אוחם] את בניכם. בשנים דכתיב (שם) למען ירבו ימיכם וימי בניכם. ע"כ. ומכולהו קראי מוכח שזכות האב היא שיהו בנים מתוארים בכל אלו התוארים כדברי הר"ב: לפניו. לשון הראב"ד האי דקאמר לפניו והוא הקץ מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות. לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים. אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות: אף ע"פ שנאמר ועבדום וגו' ונאמר ודור רביעי ישובו הנה. פירש הר"ב הרי מספר הדורות שהוא דור רביעי הוא הקץ של ארבע מאות שנה. וז"ל הרמב"ם לפי שקהת מיורדי מצרים ומשה מיוצאי מצרים ובני משה נכנסו לארץ שירד ממנה קהת והם דור רביעי לפי שמה שאמר הש"י ודור רביעי ישובו הנה. הוא מתחיל משעה שנסעו מן הארץ. רוצה לומר ירידתם למצרים. כמו שנאמר ישובו הנה כאילו אמר משעה שיצאו מן הארץ הזאת עד ד' דורות. ישובו אליה ע"כ. ורש"י מפרש בפסוק ודור רביעי. ישובו הנה שיעקב גלה למצרים. וכלב בן חצרון בן פרץ בן יהודה היה מבאי הארץ ע"כ. וכתב הראב"ד וז"ל. ואני תמה למה הוא נותן שני קצים. בשנים. ובדורות. ועוד קשה לי הא דקתני אע"פ שנאמר ועבדום וענו אותם וכו' ואמר דור רביעי ישובו הנה. מאי אע"פ איכא הכא והלא זה קץ לשעבוד. וזה קץ לביאת הארץ ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. ונ"ל דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ. ה"נ קאמר. כלומר אע"פ שנותן קץ לגליות ישראל. ולשעבוד שלהם בשנים. מ"מ לענין הטובות והנחמות האמורות להם. [במספר] הדורות הוא תולה לפי שהוא רואה את הדור שהוא זכאי ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור. וכן היה בשעבוד מצרים אע"פ שנגאלו בסוף ארבע מאות שנה לא ישבו *)לשבת הארץ עד דורו של יהושע. וכן היה בגלות בבל לסוף שבעים נגאלו שהיו שנת שתים לדריוש. אבל ירושלים לא נבנתה עד סוף שלשים ושתים לארתחששתא כי אז נתישבה העיר. ובאותו הפרק חזר נחמיה לבבל. וכן לימות המשיח כשיגאל אותם הקב"ה לא יכנסו מיד לארץ. אבל יוליך אותם למדבר העמים כנבואת יחזקאל כ' [ל"ה] עכ"ל. ומ"ש שרואה אותו הדור שהוא זכאי וכו' לשיטתיה אזל דלא פי' ובמספר הדורות דקאי ג"כ אהאב זוכה לבן וכו'. אלא שהוא ענין בפני עצמו. אבל לפי' הר"ב דקאי נמי על האב זוכה לבן וכו'. צריכין לומר דאע"פ שזכות הדור גרמה להתגלגל עד אליו. מ"מ גם זכות אב היא שגרמה דהא והא גרים דאי לאו זכות האב אף זה הדור לא היו זוכין עדיין:
יכין
מלכת שלמה
9.
He used to say: the father transmits to the son beauty, strength, wealth, wisdom and years. And the number of generations before Him, that shall be their appointed end: For it is said, “calling the generations from the beginning” (Isaiah 51:4) Although it is said, “And shall serve them, and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13), it is also said, “And in the fourth generation they shall come hither again” (Genesis 15:16).משנה י
אַף הוּא הָיָה אוֹמֵר, חֲמִשָּׁה דְבָרִים שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט דּוֹר הַמַּבּוּל, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט אִיּוֹב, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט הַמִּצְרִיִּים, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט גּוֹג וּמָגוֹג לֶעָתִיד לָבֹא, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סו), וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִן הַפֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:
ברטנורה
שנאמר והיה מדי חודש בחדשו. כשיבא חודש באותו החודש שמת בו, יצא מגיהנם ויבוא להשתחוות לפני ה׳:שנאמר ומדי שבת בשבתו. כלומר לאחר שיהיה בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח דאיקרי שבת דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו׳ עד עצרת שהוא ממחרת השבת השביעית, יצא מגיהנם ויבא להשתחוות:
תוסופות יום טוב
משפט דור המבול שנים עשר חדש. קראי נינהו. ועוד נוסף עליהם י"א ימים ששנת החמה יתירה על שנת הלבנה. הראב"ד. וכמו שפירש"י בפ' נח בפסוק (בראשית ח׳:י״ד) ובחדש השני בשבעה ועשרים [יום] לחדש:
משפט איוב שנים עשר חדש. מפרש בסדר עולם פ"ג דכתיב (איוב ז׳:ג׳) כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי. מה לילות למנוי אף ירחים למנוי. פירוש ירחי שוא הם ימות הקיץ שהם ארוכים כדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ירח ימים. ולילות עמל אלו לילות החורף שהם ארוכים כלומר אריכות הימים. והלילות היה לו שוא ועמל. שלא מצא בהם מרגוע. מנו לי. כלומר במנינם נמסרו לי שלא חסר מהם אחד. ומה לילות למנוי שלא חסרו אחד [כו']. הראב"ד:
משפט המצריים שנים עשר חדש. דכתיב (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. אימתי התבן מצוי שם באייר. והם יצאו בניסן. סדר עולם. הראב"ד:
משפט גוג ומגוג לעתיד לבא י"ב חדש כלומר שלא ינגפו בבת אחת אלא מתחלת [מכתן] עד סופה י"ב חדש. שיהיו נמוקים והולכים עד שיכלו דכתיב [ישעיה י"ח] [ו'] וקץ עליו העיט וכל (חית השדה) בהמת הארץ] עליו תחרף קיץ וחורף. הרי שנה שלמה [סדר עולם]. הראב"ד:
גוג ומגוג. הכי גרסינן וכן כתוב ביחזקאל ל"ח [ב'] אל גוג ארץ המגוג. וכל הנבואה על גוג שהוא המלך. ובסי' ל"ט [ו'] כתיב ושלחתי אש במגוג וגו' וי"ס דל"ג ומגוג כלל. וי"ל לפי שלא שנאמר על מגוג אלא ושלחתי אש ולא נזכר בו דין י"ב חדש. אבל יש ספרים דגרסי מגוג בלא וי"ו וזה ודאי טעות:
שנאמר והיה מדי חדש בחדשו. ובמשפט רשעים קמיירי דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'. והם אותם שכפרו בעיקר ושיש בידם חלול השם. אבל [שאר רשעים] דינם י"ב חדש. הראב"ד. וכאשר הגהתי כן נ"ל מסדר עולם ומפרק קמא דר"ה דף י"ז. ועיין במשנה ט"ז פרח ג' דאבות:
שנאמר ומדי שבת בשבתו. פירש הר"ב כלומר לחחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים כמו שיש מיום ראשון של פסח וכו' עד עצרת וכו' והחי דקאמר בשבתו מפני שי"ט של עצרת תלוי בי"ט של פסח. משא"כ בשאר מועדים שאינן תלויים זה בזה. הראב"ד. וכן פירש הרמב"ם. ונ"ל דריב"ן מודה נמי לת"ק דיש רשעים שנדונים י"ב חדש כדכתיב מדי חדש בחדשו. אלא דקאמר דאיכא נמי דאינן נדונים אלא כמפסח ועד עצרת וכו' ולת"ק דרשינן שבת בשבתו נמי כמו חדש בחדשו. כשיבא שבת באותו שבח שמת בו. וקמ"ל דאם מת בסוף החדש דלא תימא כשיבא תחלת אותו חדש יבא להשתחוות. ומתקיים בו מדי חדש בחדשו. דמקצת החדש ככולו. אלא מדי שבת בשבתו כשיבא אותו שבת. כך נראה בעיני:
יכין
מלכת שלמה