First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבֵּל דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קִבֵּל בַּשְּׂמֹאל, פָּסָל. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. נִשְׁפַּךְ הַדָּם עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, פָּסוּל. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּן, לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָן, לְמַטָּן, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת:
ברטנורה
כל הזבחים שקבל דמן זר. שאינו כהן, פסול. דכתיב (ויקרא כ״ב:ב׳) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו, למד על הזר שעבד, שחלל את הקדשים:אונן. מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, כל יום המיתה קרוי אונן, ואסור לאכול בקדשים. ואם עבד חילל. חוץ מכהן גדול שהוא מקריב אונן:טבול יום. שאין טהרתו נגמרת עד שיעריב שמשו, כדכתיב (שם) ובא השמש וטהר:ומחוסר בגדים. כהן הדיוט ששמש בפחות מארבעה בגדים. וכהן גדול ששמש פחות משמונה. וכשם שמחוסר בגדים פסול, כך מיותר בגדים פסול. וכן אם היה דבר חוצץ בין בשרו לכתונת או למכנסים, פסול, דרחמנא אמר (שם ו) ילבש על בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין הבגדים לבשרו. הלכך כהן בשעת עבודה לא היה מניח תפילין של יד, לפי שהן חוצצים בין הבגד לבשרו. אבל תפילין של ראש היה מניח, לפי שהן מונחין על שערו שהוא נראה בין ציץ למצנפת:ומחוסר כפורים. כגון זב וזבה ומצורע ויולדת שנגמרה טהרתן ולא הביאו קרבנותיהם. ואשכחן דכתב רחמנא ביולדת (שם יב) וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעד כאן טמאה היא. והוא הדין לכל שאר טמאים הטעונים קרבן, שהן בטומאתן עד שיביאו כפרתן לענין אכילת קדשים ולבא במקדש:ושלא רחוץ ידים ורגלים. לפי שנאמר בקידוש ידים ורגלים חוקת עולם, ונאמר בבגדי כהונה חוקת עולם, מה בגדי כהונה אם עבד מחוסר בגדים פסל, אף אם עבד שלא רחץ ידיו ורגליו פסל. וסדר קידוש ידים ורגלים, לא עומד ולא יושב אלא מוטה, ומניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית, ומשפשף רגליו בידיו בשעה שהוא מקדש. ואינו רשאי לקדש בתוך הכיור עצמו, אלא מן המים שיוצאים ממנו, שנאמר (שמות ל׳:י״ט) ורחצו אהרן ובניו ממנו, ולא בתוכו. וכל המימות כשרים לקידוש. ואפילו שאינן מים חיים:וערל. אם עבד פסל. דכתיב (ביחזקאל מ״ד:ט׳) כל בן נכר ערל לב וערל בשר, הקיש ערל לבן נכר, מה בן נכר אם עבד פסל, אף ערל כן:יושב. דכתיב (דברים י״ח:ה׳) לעמוד לשרת, שלא יהא שירות אלא מעומד:עומד על גבי כלים. הואיל ורצפת העזרה מקדשת, וכלי שרת מקדשין הדבר הנוגע בהן, מה כלי שרת צריך שלא יהא דבר חוצץ בינו לכלי שרת, אך רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה. ולא מיבעיא כלים שאינן מין בשר דודאי חייצי, אלא אפילו בהמה שהיא מין בשר. ולא מבעיא בהמה שאינה מין אדם, אלא אפילו רגלי חבירו שהן מין אדם חוצצים:קבל בשמאל פסל. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ה) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן, מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. דכל מקום שנאמר יד או אצבע אינו אלא בימין, דיליף ממצורע דכתיב ביה (שם י״ד) וטבל הכהן את אצבעו הימנית:ור״ש מכשיר. סבר מקרא נדרש לאחריו ולא לפניו, הלכך אצבע אונתן דכתיב בתריה קאי, ולא אולקח דכתיב לקמיה. ורבנן סברי מקרא נדרש לפניו ולאחריו, וכי כתיב אצבע אתרווייהו קאי, אלקיחה דלפניו ואנתינה דאחריו. והלכה כחכמים:נשפך על הרצפה. שלא נתקבל הדם בכלי:ואספו פסול. דכתיב (שם ט״ז) ולקח מדם הפר, מאי מדם הפר, אי סלקא דעתך ואפילו מקצת דם, והא כתיב (שם ד׳) ואת כל דם הפר ישפוך, אלמא צריך שיקבל כל הדם, אלא קרי ביה ולקח דם מהפר, מן הפר יקבלנו ולא מן הארץ. שגורעין אות מתיבה זו ומוסיפין אותה על תיבה אחרת ודורשים אותה:נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד פסול. ומכל מקום נתכפרו הבעלים. אלא שהבשר אינו נאכל. דאמר רחמנא גבי דם (שם י״ז) ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר, כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים:נתן את הנתנים למטה. מחוט הסיקרא שהיה חגור למזבח באמצע. והדמים הנתנין בחמש אמות העליונות שהן למעלה מן החוט נקראים הנתנים למעלה והניתנין בה׳ אמות תחתונות שהן למטה מן החוט, נקראים הנתנים למטה:הנתנים בפנים. שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב:בחוץ. על מזבח החיצון:פסול. ואסור באכילה:ואין בו כרת. האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו, אינו ענוש כרת:
תוסופות יום טוב
כל הזבחים שקבל דמן כו'. עיין ר"פ דלקמן:
זר ואונן. הא דלא תני בעל מום. ושתוי יין. ופרוע ראש. משום דכתיב בהן חלול בהדיא. תוספות:
זר. פירש הר"ב דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. דבני ישראל למעוטי מאי כו'. אלא ה"ק וינזרו הכהנים. יתרחק מטומאה ובני ישראל אף הם ינזרו למד על הזר כו' גמרא:
אונן. כתב הר"ב כל יום המיתה קרוי אונן. ועיין בפירושו למשנה ה' פ"ג דהוריות. ומ"ש הר"ב ואסור לאכול קדשים. שכ"כ בתורה (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הרמב"ם. ומדאסור באכילה ילפינן בק"ו שאם עבד חלל כדאיתא בגמ' להכי כתבוה:
וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש"י. ומ"ש הר"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ"כ הרמב"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר"ב וטהר יומא. ע"ש. ובגמ' רמז לט"י שאם עבד חלל מנין ת"ל (שם כ"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט"י וכך הוא בספ"ט דסנהדרין כמ"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע"כ]:
ומחוסר בגדים. דאמר קרא (שמות כ״ט:ט׳) וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהם גמ'. ומ"ש הר"ב דמיותר בגדים נמי פסול. דכתיב *)ויקרא א'. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' הכהנים בכיהונן. מכאן לכ"ה שלבש בגדי כ"ג ועבד עבודתו פסולה [*וגי'. הספר מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים וכן העתיק הרמב"ם בפי' אבל בס"א הגי' בהפך. וכן העתיק רש"י. ונראה יותר אותה גרסא ומסמיך מחוסר בגדים לנשנו אחרי כן שאינם שייכים אלא בכהונה לבד]:
ושלא רחץ ידים ורגלים. כתב הר"ב וסדר כו' לא עומד ולא יושב אלא מוטה כלומר כפוף שמניח ידיו כו'. ולפיכך אינו עומד אבל יושב לא כדאיתא בגמרא דכתיב (שמות ל׳:כ׳) או בגשתם אל המזבח לשרת פירש"י אתקיש קדוש לשרות:
ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש"י. ומ"ש הר"ב דכתיב ביחזקאל וגו' מה בן נכר אם עבד פסול כו' דמלתא דפשיטא הוא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה וא"צ לקרא. וז"ל הרמב"ם נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק. ע"כ. אבל בגמרא ומנלן דמחלי עבודה. דכתיב. (יחזקאל מ״ד:ז׳) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי. לחללו את ביתי:
טמא. זו ואצ"ל זו קתני דהא כבר תני טבול יום. ומשום דאיכא תרי קראי [ותרייהו צריכי דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן. רש"י דף י"ז ע"א] והא דלא קתני טמא ברישא. ניחא ליה למתני בהדי ערל. כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה. תוס':
עומד ע"ג כלים. פירש הר"ב הואיל ורצפת העזרה מקודשת. לעמוד ולשרת שהרי דוד קדשה כו'. כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש דוד כו'. וכלי שרת מקדשין [דכתיב] (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם. רש"י. ומ"ש הר"ב מה כלי שרת צריך שלא יהיה דבר חוצץ כו' פרש"י בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה עצמו של כהן:
ע"ג רגלי אדם. דעל אדם לא שכיח כמו ע"ג בהמה. ועיין מ"ש במ"ה פ' י"ג:
קבל בשמאל פסול. כתב ר"ב דכתיב ולקח וגו' מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. והולכה כתבתי ברפ"ה דיומא בס"ד. ומ"ש הר"ב דיליף ממצורע דכתיב כו' אצבעו הימנית וחכמים למדין יד מאצבע. הרמב"ם:
פסול. ועיין פרק דלקמן משנה ב':
נתנו על הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד רש"י. ועיין [מ"ש] בפ"ה משנה ד':
פסול כו'. כתב הר"ב ומ"מ נתכפרו הבעלים אלא שהבשר אינו נאכל דאמר רחמנא כו' א"ה בשר נמי אמר קרא לכפר. לכפרה נתתיו ולא לד"א. גמ'. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן דאדסיפא הנתנין למטה כו' ונתנם בפנים כו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס"ד:
הנתנים בפנים. לשון הר"ב שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב או אל מבית קדש הקדשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכת הזאת. הרמב"ם:
ואין בו כרת. לשון הר"ב האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו כו'. (וכתב) [וכ"כ] הרמב"ם ובגמ' מקשינן דפשיטא דאין בו כרת. דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה כדלקמן. ומשנינן דה"ק אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרינן בשר באכילה:
יכין
מלכת שלמה
1.
All sacrifices whose blood was caught by a: non-priest, an onen, a tebul yom, one lacking [priestly] vestments, one lacking sacrificial atonement, one who had not washed his hands and feet, an uncircumcised [priest]; an unclean [priest]; one who was sitting, one who was standing on utensils or on an animal or on another’s feet, are disqualified. If [the priest] caught [the blood] with his left hand, it is disqualified. Rabbi Shimon declares it valid. If the blood was poured out on to the pavement and [the priest] collected it, it is disqualified. If [the priest] put it [the blood] on the ramp [to the altar], [or on the altar, but] not against its base; if he applied [the blood] which should be applied below [the scarlet line] above [it] or that which should be applied above, below, or that which should be applied within [he applied] without, or that which should be applied without [he applied] within, it is invalid, but does not involve karet.משנה ב
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לִזְרֹק דָּמוֹ בַחוּץ אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ בַחוּץ, לְהַקְטִיר אֶת אֵמוּרָיו בַּחוּץ אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו בַּחוּץ, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ בַחוּץ אוֹ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה בַחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לִזְרֹק דָּמוֹ לְמָחָר אוֹ מִקְצָת דָּמוֹ לְמָחָר, לְהַקְטִיר אֵמוּרָיו לְמָחָר אוֹ מִקְצָת אֵמוּרָיו לְמָחָר, לֶאֱכֹל בְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַזַּיִת מִבְּשָׂרוֹ לְמָחָר אוֹ כַּזַּיִת מֵעוֹר הָאַלְיָה לְמָחָר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:
ברטנורה
השוחט את הזבח. שלמים או שאר הנאכלים:כזית מעור האליה. הא קמשמע לן דעור האליה לאו כאליה דמי, והוי מחשב לאכול דבר שדרכו לאכול, ולפיכך פסול. דאי כאליה דמי, הוי מחשב לאכול דבר שדרכו להקטיר ולא היה פסול, כדתנן לקמן בסמוך, לאכול דבר שדרכו לאכול, להקטיר דבר שדרכו להקטיר, פסול:ואינו ענוש כרת. האוכל. ואפילו בחוץ, אינו ענוש כרת:לאכול את בשרו למחר. הא ליכא לאוקמא בשלמים, אלא בתודה וחטאת. דאילו בשלמים, זמנו הוא. אבל לזרוק דמו או להקטיר אמוריו, אפילו בשלמים הוי למחר חוץ לזמנו:פגול וחייבים עליו כרת. האוכלו ואפילו, בזמנו ענוש כרת:
תוסופות יום טוב
לאכול כזית מעור האליה. פירש הר"ב הא קמ"ל דעור האליה לאו כאליה דמי דכתיב (ויקרא ג') חלבו האליה ולא עור האליה. גמ'. ומ"ש הר"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול. דהכא בעור שתחת האליה עסקינן והוי מידי דמיכל כדתנן במ"ב פ"ט דחולין ושם שנינו שתחת האליה. והרמב"ם העתיק משנתינו בפי"ד מהל' פסולי מוקדשין עור האליה שהוא לאכילה והכ"מ העתיק לשון הרמב"ם עור שתחת האליה וכו'.
פסול. עיין במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who slaughters a sacrifice [intending]: To sprinkle its blood outside [the Temple] or part of its blood outside; To burn its innards or part of its innards outside; To eat its flesh or as much as an olive of its flesh outside, Or to eat as much as an olive of the skin of the fat-tail outside, It is invalid, but it does not involve karet. [One he slaughters a sacrifice intending]: To sprinkle its blood or part of its blood the next day, To burn its innards or part of its innards on the next day; To eat its flesh or as much as an olive of its flesh on the next day; Or to eat as much as an olive of the skin of its fat-tail on the next day, It is piggul, and involves kareth.משנה ג
זֶה הַכְּלָל, כָּל הַשּׁוֹחֵט וְהַמְקַבֵּל וְהַמְהַלֵּךְ וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
ברטנורה
השוחט והמקבל והמהלך והזורק. אם כשהוא עסוק באחת מארבע עבודות הללו חשב על הזבח לאכול ממנו דבר שדרכו לאכול דהיינו הבשר, או להקטיר ממנו דבר שדרכו להקטיר דהיינו אימורים, חוץ למקומו, הבשר אסור באכילה, והאוכלו אינו ענוש כרת. ואם חשב על הזבח לאכלו חוץ לזמנו, הזבח פגול, והאוכלו אפילו בתוך זמנו ענוש כרת, דכתיב (ויקרא ז) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פגול יהיה, ובמחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת, אחר שהוכשר יחזור ויפסל, בתמיה. ועוד, הרי הוא אומר לא יחשב, במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ומדקאמר קרא האכל יאכל, דרשינן דבשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם דהיינו הבשר, ואחת אכילת מזבח דהיינו האמורין. ועל שתיהן הוא אומר לא יחשב פגול יהיה:ובלבד שיקרב המתיר. הדם שהוא מתיר:כמצותו. [כאילו היה כשר] שלא יהא בו פסול אחר. אבל אם יש בו פסול מחשבה אחרת, יצא מידי פגול. כדמפרש ואזיל. דגבי פגול כתיב לא ירצה, כדכתיב גבי כשר, לומר לך כהרצאת כשר כך הרצאת פגול. מה הרצאת כשר לא קרי לה הרצאה אלא בזריקה שהיא סוף ארבע עבודות המתירות, אף פגול אינו קבוע, ולעולם הוא תלוי ועומד עד שיזרק הדם שהוא סוף כל המתירין:
תוסופות יום טוב
זה הכלל וכו'. עיין פרק דלקמן מ"ג:
השוחט וכו'. לשון הר"ב אם כשהוא עסוק כו' חשב כו' ולשון הר"ב ברפ"ק במחשבת שלא לשמן כששחטן בפי' וכו'. ועיין מ"ש בספ"ג דב"מ:
[*והמהלך. עיין בפ"ק דמנחות מ"ג]:
חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. דכתיב בפ' קדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פסול יהיה. אם אינו ענין לחוץ לזמנו שכבר נאמר אם האכל יאכל וגו'. [כמ"ש הר"ב לקמן] תנהו לענין חוץ למקומו וכתיב (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא [כי] את קדש ה' חלל ונכרתה וגו'. אתיא קדש קדש. דכתיב התם (שמות כ״ט:ל״ד) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. מה להלן נותר. אף כאן נותר ומעוט ואוכליו [ולא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו מכרת. גמ':
חוץ לזמנו פגול כו'. כתב הר"ב מדכתיב ואם האכל יאכל וגו' אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה. בברייתא. זו דברי ר"א ואמר לו ר"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום. שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א"ל הרי אומר כו' לא יחשב פירש"י דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה. ועיין ל' הר"ב במ"ז פ"ב דחולין ומ"ש שם:
וחייבים עליו כרת. דגמר עון עון כו'. כתיב הכא (ויקרא י"ז) והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. וכתיב בנותר (שם י"ט) עונה ישא. גמרא:
המתיר. ל' הר"ב הדם. וכ"כ רש"י וכלומר שהוא סוף העבודות וכדמסיק לקמן. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן וכדתנן לקמן:
כמצותו. פי' הר"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו רש"י רפ"ק דמעילה [כ' ע"ב ד"ה ומשני הואיל כו'] ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו. דכתיב גבי קרא דלא ירצה:
יכין
מלכת שלמה
3.
This is the general rule: anyone who slaughters or receives [the blood], or carries [it] or sprinkles [it] [intending] to eat as much as an olive of that which is normally eaten or to burn [on the altar] as much as an olive of that which is normally burned outside its prescribed place, [the sacrifice] is invalid, but it does not involve karet; [Intending to eat or burn] after its designated time, it is piggul and it involves karet. Provided that the mattir is offered in accordance with the law.משנה ד
כֵּיצַד קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, וְקִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ, זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, חוּץ לִמְקוֹמוֹ. הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהִלֵּךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. אוֹ שֶּׁשָּׁחַט, קִבֵּל, וְהִלֵּךְ, וְזָרַק, שֶׁלֹּא לִשְׁמָן. זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ:
ברטנורה
בשתיקה. בלא מחשבה הפוסלת:הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. מוציאן מידי פגול. אבל שאר זבחים אין שלא לשמן מוציאן מידי פיגול, דהא כשרים הן בשלא לשמן:
תוסופות יום טוב
בשתיקה. ל' הר"ב בלא מחשבה הפוסלת כ"ש אם היתה מחשבתו במקצת ההוא כמצוה ר"ל מחשבת כשרה. הרמב"ם:
או ששחט קבל הלך וזרק חוץ למקומו. וכה"ג נשנה בספ"ק דמנחות ופירש"י או או קתני. וכן פירש הר"ב שם בסיפא:
יכין
מלכת שלמה
4.
How is the mattir offered in accordance with the law? If one slaughtered in silence, and received, or carried, or sprinkled, [intending to eat the sacrifice] after its designated time; Or if one slaughtered [intending to eat] after its designated time, and received, and carried and sprinkled in silence, or if one slaughtered, or received, or carried, or sprinkled [intending to eat] after its designated time. That is offering the mattir in accordance with the law. How is the mattir not offered in accordance with the law? If one slaughtered [intending to eat] outside the designated place, [and] received, carried, and sprinkled [with the intention of eating] after its designated time; Or if one slaughtered [intending to eat] after its designated time, [and] received, carried, and sprinkled [intending to eat] outside its designated place, or if one slaughtered, received, carried, and sprinkled [intending to eat] outside its designated time. If one slaughtered the pesah or the hatat for the sake of something else, and received, carried, and sprinkled [intending to eat them] after their designated time; Or if one slaughtered [them, intending to eat them] after their designated time, [and] received, carried, and sprinkled for the sake of something else, or if one slaughtered, received, carried, and sprinkled for the sake of something else; In these cases the mattir was not offered in accordance with the law.משנה ה
לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ וְכַזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר וְכַזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ וְכַחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר וְכַחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, אִם מַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן, פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים זֶה וָזֶה פָסוּל וְאֵין בּוֹ כָרֵת. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
לאכול כזית בחוץ וכזית למחר. היינו הך דאמרן, אלא דרישא איירי בשתי עבודות, ששחט על מנת לאכול כזית בחוץ, וקבל על מנת לאכול כזית למחר. וכאן בעבודה אחת, ששחט על מנת לאכול כזית למחר וכזית בחוץ:ר׳ יהודה אומר כו׳. אכולה מתניתין פליג. דלית ליה דמחשבת שאר פסולים מוציאה מידי פגול, אא״כ קדם פסולו לפגולו. ובעבודה אחת נמי פליג, דאית ליה תפום לשון ראשון. ואין הלכה כר׳ יהודה:לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. ושניהן חוץ לזמנו או חוץ למקומו. כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין. לפסלו. דהכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא:
תוסופות יום טוב
אמר ר"י זה הכלל כו'. והר"ב העתיק ר"י אומר. וכן ל' רש"י והוא נכון דהא פליג. אבל במשנה בגמרא וכן מייתי לה הגמ' וגרס אר"י כו' וכיוצא בזה פ"ב ופ"ג דנזיר:
אם מחשבת הזמן קדמה כו'. כתב הר"ב בעבודה אחת נמי פליג כו' והיינו דקתני זה הכלל גמ':
וחכ"א זה וזה פסול. צ"ע דחכמים היינו ת"ק:
לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. אע"ג דמרישא [דתנן במ"ג] לאכול דבר שדרכו לאכול כו' שמעינן הא דלאכול ולהקטיר. דהשתא לאכול ולאכול דבר (שדרכו להקטיר) [שאין דרכו לאכול] לא [מצטרף] [ועיין במנחות רפ"ג] לאכול ולהקטיר מיבעיא איצטריך סד"א התם הוא דלאו כי אורחיה מחשב אבל הכא דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה אימא ליצטרף קמ"ל. גמ':
יכין
מלכת שלמה