Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

קדשים

תמורה

Kodshim

Temurah

משנה א

יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר, וְיֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַיָּחִיד עוֹשִׂים תְּמוּרָה, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵינָם עוֹשִׂים תְּמוּרָה. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד נוֹהֲגִין בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, וְקָרְבְּנוֹת צִבּוּר אֵינָן נוֹהֲגִין אֶלָּא בִזְכָרִים. קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתָן וּבְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶם, וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין חַיָּבִין לֹא בְאַחֲרָיוּתָן וְלֹא בְאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן, אֲבָל חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּת נִסְכֵּיהֶן מִשֶּׁקָּרַב הַזָּבַח. יֵשׁ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מַה שֶּׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד. שֶׁקָּרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה, וְקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד אֵינָן דּוֹחִים לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת הַטֻּמְאָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וַהֲלֹא חֲבִתֵּי כֹהֵן גָּדוֹל וּפַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, קָרְבַּן יָחִיד וְדוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת וְאֶת הַטֻּמְאָה. אֶלָּא שֶׁזְּמַנָּן קָבוּעַ:

ברטנורה יש בקרבנות היחיד. וקרבנות הצבור אין נוהגים אלא בזכרים. דרובן עולות, ועולה זכר הוא, ואין מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן, וחטאת שלהן נמי כתיב בכולהו שעיר חטאת אחד:קרבנות היחיד חייבין באחריותן. כלומר, יש מאותן שקבוע להן זמן שאפילו עבר זמנן חייב להקריבם, כגון עולת יולדת וקרבנות מצורע, אם עבר שמיני שלו חייב להקריבם לאחר זמן. אבל קרבנות צבור שיש להם זמן, אם עבר זמנן בטל קרבנן:משקרב הזבח. שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכיו עמו, חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים. דכתיב בפרשת פנחס בכולהו ומנחתם ונסכיהם לפרים, לומר לך מנחתם ונסכיהם של קרבנות צבור קרבים אפילו בלילה ואפילו למחר, אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים, מקריבין אותן כשיזדמנו להן אפילו לאחר כמה ימים:חביתי כהן גדול. דוחין שבת וטומאה. דכתיב בהו מנחת תמיד, הרי לך כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה. דבתמיד כתיב במועדו, ואמרינן במועדו אף בשבת, אף בטומאה, שאם היו רוב הכהנים טמאים עושים אותו בטומאה:פר יוה״כ. פרו של כהן גדול:אלא שזמנן קבוע כלומר, אין הטעם תלוי אלא בקביעות הזמן, דכל קרבן שזמנו קבוע ואם עבר הזמן אין לו תשלומים, דוחה שבת וטומאה. והלכה כרבי מאיר:

תוסופות יום טוב שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט: קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ"ג. ופר יוה"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר"מ לא מותיב הכא. ומ"ש הר"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה: ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ"ש במשנה ג' פ"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה]. אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ': משקרב הזבח. פירש הר"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ"ש הר"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ"ב דמעילה: שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ"ז דפסחים: אמר ר"מ והלא חביתי כ"ג ופר יוה"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ. והרמב"ם כתב והטעם שנתן ר"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע"ז. ע"כ. נראה מדבריו דת"ק נמי ס"ל הכי בחביתי כ"ג ופר יוה"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר"מ. וא"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר"מ לת"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר"ב. במ"ש הלכה כר"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה יש בקרבנות וכו' תוספת פסחים פ' אלו דברים (פסחים דף ע:) שקרבנות היחיד עושין תמורה בגמרא פריך וכללא הוא והרי עופות דקרבן יחיד הוא ואין עושין תמורה ומשני כי קתני בבהמה דבשחיטה אבל עוף במליקה הוא ופריך והרי ולד דקרבן יחיד הוא ואין עושה תמורה והרי תמורה עצמה קרבן יחיד היא ואין תמורה עושה תמורה ומסיק כי קתני בעיקר זיבחא כלומר תחלת הקדש הוא דקתני: קרבנות היחיד נוהגין בין בזכרים בין בנקבות בגמ' פריך וכללא הוא והרי עולה דקרבן יחיד וזכר אתיא נקבה לא אתיא והרי חטאת דקרבן יחיד היא ונקבה אתיא זכר לא אתיא בר משעיר נשיא לחודיה והאיכא אשם יחיד דזכר אתי נקבה לא אתי ומסיק מי קתני כל קרבנות יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים דאי בעי זכר מייתי ואי בעי נקבה מייתי לאפוקי זבחי שלמי צבור דזכרים הוא דמייתי: ובאחריות נסכיהם כצ"ל. ובגמרא בבברייתא יליף דאין חייבין באחריותם דקרבנות צבור מקרא דכתיב להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו דבר יום ללמד שכל היום כשר למוספים דאשה לה' דכתיב בקרא איזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים הוי אומר זה מוספים ובלבד שיקדימם לתמיד של בין הערבים משום דכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם ומדכתיב ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הקריבן אינו חייב באחריותם דעבר זמנו בטל קרבנו: אבל חייבין באחריות נסכיהם כצ"ל. בסוף פירוש רבינו עובדיה ז"ל דכל קרבן שזמנו קבוע שאם עבר הזמן אין לו תשלומין. דוחה שבת וטומאה. אמר המלקט ואפילו דיחיד וכל שאין להם זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפילו דצבור כגון פר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז: אר"מ והלא וכו' פרק הוציאו לו (יומא דף נ') ברייתא. וביד פ"ד דהלכות ביאת מקדש סימן ט' י' ובפ"א דהלכות מעשה הקרבנות סימן ז' ט"ו ובפ"ז דהלכות תמידין ומוספין סימן ד':

1.

There are [laws relating] to the sacrifices of an individual which do not apply to congregational sacrifices and [laws relating] to congregational sacrifices which do not apply to the sacrifices of individuals. For sacrifices of an individual can make a substitute whereas congregational sacrifices cannot make a substitute; Sacrifices of an individual can be either males or females, whereas congregational sacrifices can be only males. For sacrifices of an individual the owner is responsible for them and their libations, whereas for congregational sacrifices they are not liable for them or for their libations, although they are liable for their libations once the sacrifice has been offered. There are [laws relating] to congregational sacrifices which do not apply to the sacrifices of individuals: For congregational sacrifices override Shabbat and [the laws] of ritual impurity, whereas sacrifices of individuals do not override the Shabbat or [the laws] of ritual impurity. Rabbi Meir said: but do not the griddle cakes of a high priest and the bull for Yom Hakippurim which are sacrifices of individuals and yet override the Shabbat and [the laws] of ritual impurity? The matter therefore depends on [whether] the time [for the offering up] is fixed.

משנה ב

חַטָּאת הַיָּחִיד שֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, מֵתוֹת. וְשֶׁל צִבּוּר, אֵינָן מֵתוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יָמוּתוּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּבִתְמוּרַת חַטָּאת וּבְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְעָלֶיהָ, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר, אַף שֶׁכִּפְּרוּ הַבְּעָלִים וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָן, בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים אֲבָל לֹא בְצִבּוּר:

ברטנורה חטאת היחיד שכיפרו בעליו. שאבדה ונתכפר באחרת ואח״כ נמצאת הראשונה:ושל צבור. שכיפרו באחרת:אינן מתות. דחטאות המתות הלכה למשה מסיני היא, וסבירא ליה לתנא קמא דליחיד גמירי ולא לשל צבור:רבי יהודה אומר ימותו. דבשל צבור נמי גמירי:אמר ר׳ שמעון מה מצינו. כלומר, קיימא לן חמש חטאות מתות, שמתו בעליה, ושכיפרו בעליה באחרת, ושעברה שנתה, וולד חטאת, ותמורת חטאת. וכי היכי דתלת מינייהו לאו בצבור גמירי, דהא לא משכחת להו בקרבנות צבור, ולד חטאת לא משכחת לה בצבור שאין חטאת נקבה בצבור, ותמורת חטאת נמי אין קרבן צבור עושה תמורה, ושמתו בעליה אין צבור מתים:אף שכיפרו בעליה ושעברה שנתה. אע״ג דאפשר דמשתכחי בצבור, לא גמירי דמתות:ביחיד דברים אמורים, דמתות, אבל לא בצבור. והלכה כר׳ שמעון:

תוסופות יום טוב שכפרו בעליו. וכן העתיק הר"ב וקשיא דמכנה לחטאת בלשון זכר. אבל בס"א שכפרו הבעלים וכן העתיקו רש"י והרמב"ם: רבי שמעון אומר מה מצינו וכו'. פירש הר"ב. וכי היכי דתלת מנייהו לאו בצבור גמירי כו' דכל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה ונשתכחו בימי אבלו של משה אי ביחיד אי בצבור. [עיין כיוצא בזה בסוף עדיות ובפ' דלקמן משנה ג'] וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור. כולהו נמי הכי נשנו דאינו בצבור. וליכא למפרך וכי דנין אפשר משא"א כדאיתא בגמ'. אבל לא בצבור. פי' הר"ב ושמתו בעליה. אין צבור מתים. ילפינן לה בגמ'. משעירי רגלים וראשי חדשים. דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה. ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי. אלא לאו ש"מ אין הצבור מתים:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה ה"ג חטאת היחיד שכפרו הבעלים מתה ושל צבור אינה מתה ר' יהודה אומר תמות. וי"ס דגרסי חטאות היחיד שכפרו בעלים מתות ושל צבור אינם מתות ר' יהודה אמר ימותו. ובגמרא רמי דר' יהודה אדרי יהודה דהכא במתניתין אמר תמות ובברייריא אמר תרעה ומסיק בגמרא לא קשיא מתניתין ר' יהודה אמרה אליבא דרבי דאמר לקמן בפ"ד אבודה בשעת הפרשה אע"פ שנמצאת קודם כפרה מתה וברייתא דקאמר ר' יהודה תרעה אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי קאמר לה דקאמרי אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים: אר"ש מה מצינו בולד חטאת וכו' ברייתא ספ"ק דהוריות. והתם וגם פה פריך וכי דנין אפשר משאי אפשר הא דלא איתנהו להנך שלשה בציבור למיתה משום דלא משכחת להו בצבור לא לענין מיתה ולא לענין הקרבה דהא לא מתרמו בצבור לעולם ומשני כולהו בחדא גמרא גמירי כלומר כל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור כולהו נמי הכי נשנו דאינם בצבור והכא משני ר"ש בן לקיש ד' חטאות ניתנו להם בסיני דמתות ולא חמשה וידעו דליתנהו אלא אי כולהו ביחיד או כולהו בצבור ושכחו באיזו נאמר להם מתה והחמישית רועה ובימי אבלו של משה שכחו איזוהי הרועה והלכו לחומרא ואמרו כולן מתות הלכך אי ס"ד בצבור נאמר להם מי משכחת להו הא לא מיתרמו אלא שתים מהם אלא ודאי ילמד סתום מן (ולא) המפורש ולא הוו אלא ביחיד ור' נתן נמי בא לפרש טעמו של ר"ש ואמר דאחת ניתנה להם למיתה וד' לרעיה והעמידום על חמשה ששכחו אי זהי המתה וקשיא להו לאותם שבימי יהושע אי ס"ד בצבור הויא ההיא דמתה ד' דרעייה היכי משכחת להו בצבור הא לא מיתרמו לעולם בצבור אלא ודאי מדאדכר חמשה בין מיתה ורעיה ביחיד איתמר דמשכחת להו כולהו והיינו טעמיה דר"ש. ורבנן אית להו ד' ניתנו להם כל היכא דמשכחינן להו דאיתה ביחיד ובצבור איתה דליתה בצבור ליתה. ועיין תו בגמרא. ומצאתי כתוב בגליון ק"ק דר' נתן התנא היה לו לתלמוד לקדם דבריו לר"ש בן לקיש וי"מ דרשב"ל לפרש דברי ר"ש אתא וקאמר דר' נתן פליג בהא ואמר דאחת ניתנה להם ולא לפרש אתא ע"כ. וכן ההיא ברייתא דכיוצא בו אמר ר' יוסי וכו' דמייתי בגמרא דכתב רש"י ז"ל לא אתפרש היכא ע"כ. התם בפ"ק דהוריות איתה והיא עצמה מה שכתבו תוספות ז"ל דאיתה בת"כ. בפירוש רעז"ל ושמתו בעליה אין צבור מתים. בגמ' ילפינן לה משעירי רגלים ושעירי ר"ח דאמר רחמנא איירינהו מתרומת הלשכה אע"ג דאיכא למיחש דילמא מתו מרייהו דהני זוזי שהרי יש להם חלק בהן אלא לאו ש"מ אין צבור מתים:

2.

A hatat of an individual whose owners have been atoned for is left to die, whereas that of a congregation is not left to die. Rabbi Judah says: it is left to die. Rabbi Shimon said: Just as we have found with regard to the offspring of a hatat, the substitute of a hatat and a hatat whose owners died, that these rules apply only to an individual but not to a congregation, so too [the rules concerning] the hatat whose owners have been atoned for and [a hatat] whose year has passed apply only to an individual but not a congregation.

משנה ג

חֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבִּתְמוּרָה וּבִתְמוּרָה מִבְּקָדָשִׁים. שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂים תְּמוּרָה וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשֻּׁתָּפִין מַקְדִּישִׁים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. וּמַקְדִּישִׁים אֵבָרִים וְעֻבָּרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִים. חֹמֶר בִּתְמוּרָה, שֶׁהַקְּדֻשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵינָהּ יוֹצְאָה לְחֻלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד. רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּתְּמוּרָה, וְלֹא עָשָׂה שׁוֹגֵג כְּמֵזִיד בַּמֻּקְדָּשִׁים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, לֹא קְדֵשִׁים וְלֹא מַקְדִּישִׁים:

ברטנורה ואין תמורה עושה תמורה. דתמורתו אמר רחמנא ולא תמורת תמורתו:אברים ועוברים לא ממירים. דבהמה בבהמה כתיב:על בעלת מום קבוע. שאם המיר בהמת חולין בעלת מום בבהמה תמימה של הקדש, חלה עליה קדושה חמורה כל כך שאם יפדוה לא תצא לחולין ליגזז וליעבד אלא כדין קדשים שקדם הקדשן את מומן שכשפודין אותן אין בהן היתר גיזה ועבודה אלא היתר אכילה, משא״כ בקדשים שאם קדם מומן להקדישן יוצאין לחולין ע״י פדיון ליגזז וליעבד, אבל בתמורה גלי קרא טוב ברע או רע בטוב, לא הפריש בין תם לבעל מום:עשה שוגג כמזיד בתמורה. שאם סבור לומר שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת זו, ויצא מפיו שור לבן, גבי תמורה קדיש ולוקה, דגלי ביה קרא יהיה קודש, לרבות שוגג כמזיד. אבל בכהאי גונא לקדשים, אם בעל מום הוא, למזבח לא קדיש ואינו לוקה, דהקדש טעות אינו הקדש:הכלאים. הבא מתיש ורחל:לא קדשים. בתמורה. ואע״ג דתמורה חלה קדושתה על בעל מום קבוע, אינה חלה על אלו:ולא מקדישים. אחרים בתמורה, אם קדשים הם. וטריפה משכחת לה שהיא קדושה, כגון שהקדיש בהמה ואח״כ נטרפה, ובזו הוצרך לומר דאע״פ שקדושה היא, אין עושה תמורה. אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, מתחלת ברייתן נתקלקלו ואי אתה מוצא בהן קדושה אלא בולדי קדשים, שקדשה אמם קודם שנתעברה, דהשתא מאליהן קדשים, דירך אמן הן, ובהן הוצרך לומר דאין עושין תמורה. ואליבא דר׳ יהודה דאמר בשאר ולד קדשים עושה תמורה. ולא דמו לבעל מום, דבעל מום יש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן וחשיבי כבהמה טמאה שאינה עושה תמורה. וכרבי יוסי ברבי יהודה וכרבי אלעזר קיימא לן, דליכא מאן דפליג עלייהו בהא:

תוסופות יום טוב ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים. כתב הר"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ"ד דחולין כח"ש הר"ב. אלא מהקישא דר"ש וכמ"ש כבר בפ"ק משנה ג'. רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה. פי' הר"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר"ב ספ"ח דמנחות. ומ"ש הר"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ"ה דנזיר. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"י בר"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ"כ הרמב"ם. ויש לתמוה דבפ"ק משנה ה' מפרש דר"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א"כ ש"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב"ם. והלכה כר"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ"ק. גבי הא דתנן ר"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס"ל. ע"כ: רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'. עמ"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ"ש הר"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ"כ הרמב"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ"מ שכתב בסוף פ"א מה"ת. וק"ל שבתוספתא תני דלת"ק עושין תמורה. וי"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע"כ:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה הצבור והשותפים מקדישין אבל לא ממירין רפ"ק דמכלתין: ומקדישין אברים וכו' פ"ק דמכלתין דף י': אבל לא ממירין דדריש בהמה בבהמה שם בפ"ק ור' יהודה היא רש"י ז"ל וכתב עליו בתוי"ט דלא דק דהא עובר קרי בהמה בדפ"ד דחולין אלא מהקשא דר"ש וכמ"ש כבר בפ"ק משנה ג': חומר בתמורה וכו' פ' הוציאו לו (יומא דף נ') ברייתא ובפ"ק דמכלתין דף ז': על בעלת מום קבוע שאם המיר בהמת חולין בעלת מום וכו' כצ"ל בפירוש רעז"ל: ואינה יוצאה לחולין כך צ"ל: ר' יוסי בר יהודה אומר וכו' ירושלמי דנזיר פרק ב"ש: עשה שוגג כמזיד בתמודה ביד פ"ד דהלכות תמורה סימן ז'. וכתב הר"ם ז"ל נראה מלשון רעז"ל שאע"פ שהוא שוג בתמורה לוקה עיין בתוספות ושם כתבו שהוא מחלוקת בין המפרשים ע"כ. ובת"כ ספ"ט דפרשה בחוקותי. ופירוש הרגמ"ה ז"ל עשה שוגג כמזיד דגבי תמורה לקי דהא כתיב יהיה לרבות שוגג כמזיד וגבי קדשים לא לקי שוגג אבל מקדיש בעל מום קבוע במזיד עובר בחמשה לאוין בפ"ק ע"כ: ר' אלעזר אומר הכלאים וכו' פי על אלו מומין דף מ"ב והתם אמרינן אליבא דרב חסדא דאמר דכ"ע מודו דטומטום הוי ספק ולא בִרְיָה. קשה דא"כ אמאי לא קדיש טומטום ממ"נ דבין זכר בין נקבה כשר לשלמים אלא ודאי בריה הוא ומשני סמי מכאן טומטום ועייל יתום דדמי להנך פסולין משנולדו והיכי דמי כגון שמתה אמו בשעת לידה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים והוו חמשה כדקאמר ר' אליעזר בהדיא בברייתא חמשה לא קדשים ולא מקדישין וכו' וכתבו שם תוספות חיצוניות הקשה ר"י דהני אמוראי דפליגי אדרב חסדא וקתני טומטום אמאי לא חשיב נמי יתום ואיכא למימר דלדידהו תנא ושייר ומיהו צע"ק דמאי שייר דהאי שייר ע"כ. ועיין במה שכתבתי ס"פ על אלו מומין. ואיתה נמי למתניתין בפ"ק דמכילתין דף י'. וכתבו תוספות ז"ל ביבמות שלהי פרק הערל דר' אליעזר גרסינן ביוד והכי משמע בגמרא מדמפרש מילתיה ר"מ כמו שכתבתי לקמן ס"כי ששי. לא קְדֵשִׁים בנקודת שבא בקוף ובנקודת צירי בדלית. או גרסינן קדושים בויו. וביד פ"ג דהלכות אסירי מזבח סימן י' ובפ"א דהלכות תמורה סימן ב' י"ז ובפ"ג סימן ה'. בפירוש רעז"ל ולא דמו לבעל מום וכו'. אמר המלקט ואי פרכת טרפה נמי איכא במינה לא דמיא לבעל מום דבהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה אבל מן השאר לא פריך דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות הן והוי כאילו לא קרב במינו וכן כלאים משונה הוא והוי כאילו לא קרב במינו וכן פירש רש"י ז"ל תוספות ז"ל:

3.

In some ways [the laws relating to] dedications are more stringent than [that those relating to] a substitute, and in some ways [those relating to] a substitute are more stringent than [those relating to] dedications. In some ways [the laws relating to] dedications are more stringent than [those relating to] a substitute, For dedicated animals can make a substitute whereas a substitute cannot make another substitute. A congregation or partners can dedicate but cannot make a substitute. One can dedicate embryos and limbs, but one cannot make a substitute with them. [The laws relating to] a substitute are more stringent than [those relating to] dedications, since a substitute applies to a permanently blemished animal and it does not become hullin to be sheared or worked. Rabbi Yose son of Rabbi Judah says: they made an error to be the same as intent when it comes to a substitute, but they did not make an error to be the same as intent when it comes to dedication. Rabbi Elazar says: kilayim, terefah, a fetus extracted by means of a cesarean section, a tumtum and a hermaphrodite, cannot become sacred nor can they make sacred.

קדשים תמורה פרק ב

Kodshim Temurah Chapter 2