רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule
זרעים
שביעית
פרק ב
א ב ג ד ה ו ז ח ט י
Zeraim
Sheviis
Chapter 2
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10

Mishnah

משנה א
עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:
ברטנורה עד אימתי. שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן:הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים:מקשאות ומדלעות. קשואים ודלועים אבל משם ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:נתת תורת כל אחד בידו. זה אומר כלתה ליחה בתוך שלי וזה אומר לא כלתה ליחה בתוך שלי:אלא בשדה לבן. שעתיד לזרעה אחר החרישה וצריך שתהא רוב ליחה קיימת אין חורשים אלא עד הפסח:ושדה אילן. שהיא נטועה כבר אין צריך שתהא רוב ליחה קיימת שאין חורשין אותה אלא כדי שירדו הגשמים בעומק הקרקע הלכך חורשים בה עד העצרת. וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרינן לעיל בפרק קמא שרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו שהם פסח ועצרת וביטלום, ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית:
תוסופות יום טוב בשדה הלבן. פירש הר"ב שדה של תבואה וקטנית שאין בו אילן כלומר ואין כאן צל. וכן כתב הר"ש. וברפ"ג דפאה כתב עוד טעם אחר לפי שהתבואה כשמתבשלת מתלבנת: כל זמן שבני אדם וכו'. ירושלמי לא סוף דבר בשיש לו מקשה ומדלעת אלא אפי' מאחר שבני אדם עתידין ליטע במקשאו' ובמדלעות מותר: במקשאות ובמדלעות. לשון הר"ב קישואים ודלועים לא נתכוין לפירוש המלות. אלא מוסב על ליטע דתנן לומר שבני אדם נוטעים במקשאות וכו' קישואים כו' אבל פי' מקשאות מקום זריעת הקשואים. ומדלעות מקום זריעת הדלועים כמ"ש הרמב"ם:
יכין מלכת שלמה
1.
Until when may they plow a white field in the sixth year? Until the moisture has dried up in the soil, or as long as men still plow in order to plant cucumbers and gourds. Rabbi Shimon said: in that case you are placing the law in the hands of each man! Rather in the case of a white field until Pesah, and in the case of an orchard until Atzeret (Shavuot).
משנה ב
מְזַבְּלִין וּמְעַדְּרִין בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְכֵן בְּבֵית הַשְּׁלָחִין. מְיַבְּלִין, מְפָרְקִין, מְאַבְּקִין, מְעַשְּׁנִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף נוֹטֵל הוּא אֶת הֶעָלֶה מִן הָאֶשְׁכּוֹל בַּשְּׁבִיעִית:
ברטנורה מזבלין. מכניסין להם זבל:מעדרים. חופרים בעיקרי האילנות שכל דבר שהוא לצורך פירות של ששית מותר בתוספת שביעית, ודבר שאינו אלא לצורך תקון האילן אסור, אלא אם כן הוא דבר שאפילו בשביעית עצמה אין איסורו אלא מדברי סופרים ובתוספת שביעית לא גזור:בית השלחין. שאין די לה במי גשמים וצריך להשקותה, תרגום והוא עיף (בראשית כה) והוא משלהי:מיבלין. חותכין היבלת. מומין הנולדין באילן:מפרקין. העלין מעל האילן להקל מעליו:מאבקין. שרשים המגולים מכסים אותן באבק:מעשנין. תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו:אף נוטל את העלין. בשביעית עצמה, ותנא קמא לא אמר אלא מפרקין את העלין בתוספת שביעית לבד. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב מזבלין. כתב הרמב"ם בגנות וכ"כ בחבורו מותר לזבל השדות. וא"ת לכללינהו בסיפא בהדי מיבלין ואינך. וי"ל דזיבול הוא בשדה על פני הארץ משא"כ הני דסיפא שהם באילן עצמו ולא דמיין להדדי. ועי' משנה ג. וטעמא דזיבול שרי יותר מעידור עי' לקמן: מעדרין. לשון הר"ב חופרין בעקרי האילנו' וכן כתב הרמב"ם בפירושו ולכאורה בכל אילנות קאמרי דקשואים ודלועים אינם ראוים להקרא אילנות אבל כד דייקינן שפיר קא חזינן דעל כרחין צריכין לפרושי דמתניתין דוקא קישואין ודלועין תני לה דבירושלמי והביאו הר"ש איתא בהדיא דה"ה חורשין ואין בין עידור לחרישה כלל לענין זה ואי בכל אילנות מעדרין וא"כ ה"ה חורשין והא תנן בריש פרקין וברפ"ק דאין חורשין בשדה אילן אלא עד העצרת ואין נראה כלל לחלק דהכא בעקרי אילנות שרי טפי דמכיון שבא העצרת א"כ לאו לצורך האילן עושה ועוד דלמאי לא תנן ועודרין באילן וכך כתב הרמב"ם בחיבורו מקשאות ומדלעות. ואין לומר שהעתיק המשנה כדרכו. אבל סובר ה"ה לכל אילנו' ומחלק בין עידור לחרישה חדא דלא הוה כירוש'. ועוד דהכי כתב התם מותר לסקל ולזבל השדות ולעדור המקשאית והמדלעות ובית השלחין עד ר"ה וכמו שמבאר הא דזיבול בכל השדות ה"נ הוה ליה לפרש הא דעידור דבכל האילנות. הלכך נראה דאילנות דכתב בפירושו לאו דוקא אלא נקט חפירה כדרך שרגילה להיות בעקרי האילנות אבל הכא היא בעקרי הקשואים והדלועים. וא"ת ואמאי לא שרינן עידור בכל האילנות כמו זיבול בכל השדות והרי תרוייהו בשביעי' עצמה דברי סופרים כמו שפסק הרמב"ם בריש הלכות שמטה דחרישה מדברי סופרים י"ל דהחמירו בעידור וחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע. אבל להר"ב שכתב שמה שהוא מדברי סופרים בתוספת שביעית לא גזור צריך לומר דסבירא ליה כמ"ש הר"ש דחרישה מדאו' ודוקא בקישואים ודלועים דהוה עידור וחרישה עד ר"ה לצורך פירות הוא דהתירו. וכ"כ הר"ב דלצורך פירות התירו ומה"ט נמי צריכין לפרש דברי הר"ב במאי דכתב לשון הרמב"ם בעיקרי האילנות דהיינו כפי דרך החפירה ולעולם אנן בקשואין ודלועים דוקא התרנו שהרי הוא עצמו כתב דמשום פירות התרנו וברפ"ק מפרש דבאילן אין צריך חרישה לפירות אלא עד העצרת. וכתב עוד הר"ש דמעדרין לשון וכל ההרים אשר במעדר יעדרון (ישעיהו ז׳:כ״ה) ועיין משנה ב פרק ב דפאה. והוי יודע דבגפנים שרי עידור אפי' בשביעית כמ"ש הרמב"ם בחיבורו פ"א. וכתב שם הכ"מ דרש"י לא גרס ליה אבל בפירש"י שבידינו פ"ק דמ"ק דף ג ע"א כתוב דבעתיקי שרי: בבית השלחין. כתב הר"ב לישנא דוהוא משלהי. עיין בריש מסכת מועד קטן: נוטל אדם את העלה וכו'. עיין מ"ש בסוף פירקין בס"ד:
יכין מלכת שלמה
2.
They may manure and hoe cucumbers and gourds until Rosh Hashanah. So too with regard to irrigated fields. They may remove flaws from trees, strip off leaves, cover roots with earth, and fumigate the plants until Rosh Hashanah. Rabbi Shimon says: one may also remove leaves from a grape cluster even in the seventh year itself.
משנה ג
מְסַקְּלִין עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מְקַרְסְמִין, מְזָרְדִין, מְפַסְּלִין, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, כְּזֵרוּדָהּ וּכְפִסּוּלָהּ שֶׁל חֲמִשִּׁית, כָּךְ שֶׁל שִׁשִּׁית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן, רַשַּׁאי אֲנִי בְּפִסּוּלוֹ:
ברטנורה מסקלין. מסירין את האבנים:מקרסמין. כמו מכרסמין בכ״ף, לשון יכרסמנה חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד), כלומר כורתים וחותכין הענפים היבשים מן האילן:מזרדין. הענפים הלחים כשהם מרובין רגילים לקצצן ומניחין מקצת מהן וזהו זירוד:מפסלין. שנוטל את הפסולת. ויש מפרשים מפסלין לשון פסל לך (שמות ל״ד:א׳) שחותכים כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה:כזירודה וכפיסולה של חמישית וכו׳ תנא קמא לא שרי אלא עד ראש השנה של שביעית. ור׳ יהושע סבר כשנת חמישית כן ששית מה חמישית נכנסת לששית כך ששית נכנסת לשביעית, וכמו שמזרדין של חמישית בששית כך מזרדין של ששית בשביעית.ור׳ שמעון אומר מעצרת ואילך שהוא נאסר בעבודת האילן נאסר נמי בזירוד ופיסול. ושלש מחלוקות בדבר, והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב מסקלין. מכאן סייעתא למ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דמזבלין אכל השדות קאי ולא כללינהו בסיפא משום דלא דמיין. דהא הכא דודאי בכל שדה אילנות איירינן. ואפילו הכי לא כייל מסקלין בהדי אינך אלא משום דסיקול בשדה ואינך באילן עצמו. ומכל מקום קשה קצת דמסקלין הוה ליה למתני בהדי מזבלין וכן כתבם הרמב"ם כמו שהעתקתי לעיל [*ועיין בפרק דלקמן משנה ז]: [*מקרסמין. פירש הר"ב כמו מכרסמין בכ"ף כו'. ועיין מה שכתבתי בסוף פרק ב דפאה]:
יכין מלכת שלמה
3.
They may clear away stones until Rosh Hashanah. They may trim, prune and remove [excess parts of the tree] until Rosh Hashanah. Rabbi Joshua says: just as one may trim and remove in the fifth year so too may one perform this work in the sixth year. Rabbi Shimon says: as long as I may legally tend the tree itself, I may remove [excess parts of it].
משנה ד
מְזַהֲמִין אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְכוֹרְכִין אוֹתָן, וְקוֹטְמִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין לָהֶן בָּתִּים, וּמַשְׁקִין אוֹתָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, אַף מַשְׁקֶה הוּא אֶת הַנּוֹף בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא אֶת הָעִקָּר:
ברטנורה מזהמין את הנטיעות. כשקליפת האילן נושרת מדביקים שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. ויש מפרשים מזהמין שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח או שימותו:וכורכים. יש מפרשים שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה. ויש מפרשים כורכים הענפים זו עם זו וקושרין אותם למעלה בראשיהם שלא יהיו נטושים על הארץ:וקוטמין אותן. יש מפרשים לשים בשרשיהם אפר, תרגום אפר קטמא. ויש מפרשים שובר הראשים, כמו נקטם ראשו [סוכה כט]:ועושים להם בתים. רגילים לעשות לאילן גדר אמה סביבותיו וממלאים אותו עפר. ויש מפרשים שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או מן הצנה:על הנוף. של האילן, אבל לא על העיקר שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר השנים. ואין הלכה כרבי אליעזר בר׳ צדוק, אלא אסור להשקות האילן בשביעית בין על הנוף בין על העיקר:
תוסופות יום טוב מזהמין. פי' השני שכתב הר"ב שמושחין וכו' כדי שיברחו התולעים. הוא פירוש הרמב"ם ואע"ג דנשמעיניה ממתניתין ב' מעשנים וכו' י"ל דה"א דדוקא עישון שאינה עבודה בגוף האילן הוא דשרינן בתוספת שביעית קמ"ל דאף זיהום שהוא בגוף האילן נמי שרי ובחיבורו פרק א' כתב שסכין הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך: [*וקוטמין אותן. פי' הר"ב י"מ לשום בשרשיהם אפר כו' ובפי' שהזכרתי הקשה על פירוש ראשון דאינו דהרי הוא מאבקין דלעיל. ע"כ. ושני הפירושי' ראיתי בערוך ערך זבל]: [*ומשקין אותן. לשון הרמב"ם שופכים מים על ראש האילן וירד על גוף האילן כולו וישקהו. ע"כ. ועיין לקמן בסמוך]: [*את הנוף כו'. את העיקר. והר"ב העתיק בשניהם על וכן הוא במשניות כתובים ונראה שכן הוא גי' הרמב"ם ממה שכתבתי בשמו בדבור דלעיל]:
יכין מלכת שלמה
4.
They may besmear saplings, wrap them around, and trim them, and they may make for them shelters and water them until Rosh Hashanah. Rabbi Elazar bar Zadok says: he may even water the foliage on the sabbatical year, but not the roots.
משנה ה
סָכִין אֶת הַפַּגִּים וּמְנַקְּבִים אוֹתָם, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. פַּגֵּי עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסוּ לַשְּׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית שֶׁיָּצְאוּ לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, לֹא סָכִין וְלֹא מְנַקְּבִין אוֹתָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לָסוּךְ, אֵינָן סָכִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לָסוּךְ, סָכִין. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בָּאִילָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַשַּׁאי בַּעֲבוֹדַת הָאִילָן:
ברטנורה סכין את הפגים. פירות שלא נגמר בשולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברים לאילן למהר בשולן. ופעמים שמנקבים אותן ומשימים שמן בתוך הנקב אי נמי מנקבים הפגים כדי שיכנסו בהם גשמים ויתבשלו מהרה:פגי ערב שביעית. פירות שאין מתבשלים עד תשרי של שביעית, אין סכין ואין מנקבין אותן בששית מאחר שאין נגמר בשולן עד שתכנס שביעית, ואפילו במקום שנהגו שלא לסוך אסר תנא קמא. ור׳ יהודה מפליג בין מקום שנהגו לסוך למקום שלא נהגו לסוך, דבמקום שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה עבודה ושרי:ר׳ שמעון מתיר באילן. שהוא מלא פירות שביעית לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית, מפני שהוא רשאי בעבודת האילן אע״פ שהפירות קדושים בקדושת שביעית. והלכה כתנא קמא:
תוסופות יום טוב הפגים.עיין בפי' הר"ב משנה ז פ"ד: פגי ערב שביעית. כתב הר"ב פירות שאין מתבשלים עד תשרי כו'. כלומר שאין דרכן להתבשל עד תשרי וכן כתב הר"ש בהדיא: רבי שמעון מתיר באילן וכו'. כתב הר"ב לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית. ל' הר"ש כל עבודות הצריכות לאילן כדתניא בת"כ *) שבת שבתון [יהיה לארץ] (ויקרא כה) כיון שיצאת שביעית אע"פ שפירותיה שמיטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן [אבל] פירותיו אסורין עד ט"ו בשבט:
יכין מלכת שלמה
5.
They may oil unripe figs and pierce them until Rosh Hashanah. Unripe figs of the sixth year which have [remained on the tree] until the seventh year, or of the seventh year which have remained on the tree until the eighth year, they may not oil them or pierce them. Rabbi Judah says: In a place where it was the custom to oil, one may not oil them, since that would be considered work; but in a place where it was not the custom to oil, they may oil them. Rabbi Shimon permitted in connection with the tree, because he is permitted to do all work for the tree.
משנה ו
אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְאִם נָטַע אוֹ הִבְרִיךְ אוֹ הִרְכִּיב, יַעֲקוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת לִשְׁלֹשָׁה יָמִים, שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, לִשְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת:
ברטנורה מבריכין. כופפים זמורת הגפן בארץ ומכסים אותה בעפר:מרכיבים. מביאים ענף של אילן ומרכיבין אותו על גב אילן אחר שהוא ממינו:פחות משלשים יום. בגמרא במסכת ראש השנה מוכיח דהנך שלשים יום דקליטה לתנא קמא, ושלשה ימים דרבי יהודה, ושתי שבתות דר׳ יוסי ור׳ שמעון, צריכין קודם שלשים יום דתוספת שביעית, דבעינן שתקלוט הנטיעה קודם תוספת שביעית, וכולהו סבירא להו תוספת שביעית שלשים יום, הלכך לתנא קמא דאמר אין קליטה פחותה משלשים יום צריך שלשים דקליטה ושלשים דתוספת, לר׳ יהודה דאמר בשלשה ימים הוי קליטה צריך שלשה דקליטה ושלשים דתוספת, לדברי רבי יוסי ור׳ שמעון דאמרי שתי שבתות צריך שתי שבתות לקליטה ושלשים לתוספת. ופירוש קליטה שתהא הנטיעה נקלטת ונאחזת בשרשיה בארץ. והלכה כרבי יוסי ור׳ שמעון:
תוסופות יום טוב ואין מבריכין. עיין רפ"ז דמס' כלאים מ"ש שם בס"ד. ודנקט הר"ב זמורת גפן היינו כמו שכתב הר"ש דהברכה שייך דוקא בגפן אבל הרמב"ם נקט אילן סתם: [*פחות משלשים יום. ודבר זה אסור לעולם אפי' בזמן הזה מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. הרמב"ם פרק ג' מה' שמיטה. וא"ת בזמן הבית דמתניתין ביה איירי אמאי שרי עד שלשים יום טפי מחרישה. ומצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב שלא החמירו בנטיעה כבחרישה לפי שאין תוס' שביעי' כתוב בפירות כי אם בחרישה כדדרשינן מבחריש ובקציר. א"נ החמירו בחרישה לפי שאינה נראית שהיא לצורך האילן ונראה כמתקן שדהו. עוד יש ליתן טעם דכל חורש ערב שביעית הוי (להו עול) [נ"ל שצ"ל להועיל] בשביעית אבל אין לאסור ליטע ערב שביעית משום שהאילן גדל בשביעית דכל אילנות נמי מגדל גדלי בשביעית ואם כן לא יטע לעולם עכ"ל]: לשתי שבתות. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמס' ר"ה:
יכין מלכת שלמה
6.
They may not plant or graft, or sink [vine-shoots] in the sixth year within thirty days of Rosh Hashanah. If he has planted or grafted, he must uproot. Rabbi Judah says: any grafting that has not taken root within three days will never do so. Rabbi Yose and Rabbi Shimon say: two weeks.
משנה ז
הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשֻּׁמְשְׁמִין שֶׁהִשְׁרִישׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה:
ברטנורה האורז. בלע״ז רי״ש:ודוחן. מילי״ו:והפרגין. כעין רמון מלא זרע והזרע שלו מקשקש בתוכו, וקורין לו בערבי כשכ״ש ובלע״ז פפאוור״ו:והשומשמין. כמין זרע ארוך, ובארץ ישראל ממנו הרבה וקורין לו בערבי סומס״ס:מתעשרים לשעבר. כמעשר שנה שעברה, אם היתה שנה ראשונה ושניה של שמיטה, מעשר שני, ואם שלישית מעשר עני:ומותרין בשביעית. כיון שהשרישו בשנה ששית לפני ראש השנה של שביעית אין בהם קדושת שביעית:ומתעשרין לשנה הבאה. כשנת לקיטתן כיון דבאותה שנה השרישו. ואם היא שנה שביעית אין מתעשרין כלל ויש להן קדושת שביעית. אע״ג דבאילן אזלינן בתר חנטה, ובירק בתר לקיטה, ובתבואה וזיתים בתר שליש, כלומר כשיביאו שליש בשולן אז נתחייבו במעשרות, מ״מ באורז ודוחן ופרגין ושומשמין דאין לוקטים אותם כאחד ואין מביאים שליש בשולם כאחד אין הולכים בהם אלא אחר השרשה, דבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי בבת אחת זורעים אותם:
תוסופות יום טוב מתעשרין לשעבר. כ' הר"ב אם היתה שנה ראשונה וכו'. ל' הרמב"ם ושאמר ר"ה אין הכונה על ר"ה של שנה בשנה שביעית אבל הוא ר"ל וכו'. ע"כ. וכתב הר"ב דבהנך אזלינן בתר השרשה דאין לוקטים כו' כאחד. אלא היום לוקטין מעט ולמחר מעט ונמצאו חדש וישן מעורבי' יחד. וה"ל מעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש אזול בהו בתר השרשה וכו' ומעשרות של אלו מדרבנן ויכולת בידם לקבוע זמן לפי דעתם לכל א' וא'. כ"כ רש"י בפ"ק דר"ה דף יג ע"ב ושאר הזמנים של מעשרות שזכר הר"ב יתבארו במקומן. ולענין אילן בתר חנטה לשביעית כ' הר"ש דילפינן מערלה. וירק דבתר לקיטה כדדרשי תנאי בפ"ק דר"ה [דף יד] דקאמר ריה"ג מה גורן ויקב שגדילין על מי שנה שעברה ור' עקיבא קאמר שגדילין על רוב מים יצאו ירקות ותבואה וזיתים דרשינן התם מועשת את התבואה לשלש שנים [שם] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואורז וחביריו דבתר השרשה נפקא לן מקרא בת"כ בפ' בהר והביאוה התוס' במס' ר"ה והר"ש במשנה דלקמן מנין לאורז ודוחן ופרגין ושומשמין שהשרושו לפני ר"ה כונסים אותם בשביעית תלמוד לומר (ויקרא כ״ה:ג׳-ד׳) ואספת את תבואתה בשביעית יכול אעפ"י שלא השרישו ת"ל (שם) שש שנים תזרע ואספת ששה זורעים וששה אוספים ולא ששה זורעים ושבעה אוספים. [*ואינה אלא אסמכתא דהא מעשרותיהם של אלו מדרבנן כמ"ש ללשונו של רש"י ז"ל]:
יכין מלכת שלמה
7.
Rice, millet, poppy and sesame that had taken root before Rosh Hashanah must be tithed according to the previous year, and are permissible in the seventh year. If they did not then they are forbidden in the seventh year, and are tithed according to the year following.
משנה ח
רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, פּוֹל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעוֹ לְזֶרַע בַּתְּחִלָּה, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, כַּיּוֹצֵא בָהֶן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפוּנִין הַגַּמְלוֹנִין, מִשֶּׁתִּרְמְלוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה:
ברטנורה פול המצרי. פאשול״י בלע״ז:שזרעו לזרע. כדי להוציא ממנו זרע לזרוע ולא לאכילה:כיוצא בהם. בתר השרשה, כאורז ודוחן, בין לענין מעשרות בין לענין שביעית. ודוקא שזרעו לזרע אבל זרעו לירק אזלינן בתר לקיטה כירק:הגמלונין. הגסים:משתרמלו. שהוקשו ונעשו כמין כיס. ודוגמתו בתרמילו [שבת לא] שהוא כיס של רועים:
תוסופות יום טוב האפונין הגמלונים כיוצא בהם. ושכתב הר"ב במשנה דלעיל דבשנה אחת משרשת כל השדה. ר"ל כל מה שזורעים אחד שיהיה שדה או ערוגה דהא במשנה ב פרק ג דכלאים מפרש דאפונים הגמלונים מין ירק ואין זורעים ממנה שדה ועיין מ"ש שם: משתרמלו. ל' הר"ש כלומר אימתי הם כיוצא בהם בזמן שתרמלו לפני ר"ה:
יכין מלכת שלמה
8.
Rabbi Shimon Shezuri says: Egyptian beans which he sowed for seed only, are like them. Rabbi Shimon says: large beans, are [also] like them. But Rabbi Elazar says: large beans, if they began to form pods before Rosh Hashanah.
משנה ט
הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ:
ברטנורה הבצלים הסריסים. שאין עושים זרע כשאר בצלים:ופול המצרי. שזרעו לירק, דאי זרעו לזרע הא תנן לעיל דאזלינן ביה בתר השרשה אפילו לא מנע מהן מים:שמנע מהן מים שלשים יום. יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמספקת במי גשמים, הלכך מתעשרין לשעבר:ושל בעל. שדה שהיא בעמק ומלוחלחת ואין צריך להשקותה, ומכל מקום לירק צריכה השקאה, משום הכי קתני שמנע מהם מים שתי עונות, זמן השקאתה שרגילין להשקותה קרי עונה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב ושל בעל. בגמ' ריש מסכת מ"ק [אמרי' מאי משמע דהאי בעל] לישנא דמייתבותא דכתיב (ישעיהו ס״ב:ה׳) כי יבעל בחור בתולה ומתרגמינן ארי כמה דמיתותב עלם עם בתולתא יתייתבון בגוויך בניך:
יכין מלכת שלמה
9.
Seedless onions and Egyptian beans from which he withheld water for thirty days prior to Rosh Hashanah are tithed with the preceding year, and are permitted in the seventh year. And if not, they are forbidden in the seventh, and are tithed according to the following year. And [seedless onions and Egyptian beans grown in a] rain-irrigated field from which two periods of rain have been withheld, the words of Rabbi Meir. But the sages say: three.
משנה י
הַדְּלוּעִין שֶׁקִּיְּמָן לְזֶרַע, אִם הִקְשׁוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְנִפְסְלוּ מֵאֹכֶל אָדָם, מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. וְאִם לָאו, אָסוּר לְקַיְּמָן בַּשְּׁבִיעִית. הַתְּמָרוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲסוּרוֹת בַּשְּׁבִיעִית. וּמַרְבִּיצִין בְּעָפָר לָבָן, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹסֵר. מְמָרְסִין בָּאֹרֶז בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲבָל אֵין מְכַסְּחִין:
ברטנורה הוקשו. נתיבשו ונעשו קשין:אסור לקיימן בשביעית. שפירות שביעית אסור להניחן לזרע:התמרות. הציץ קודם שיפתח דומה לתמרה, וכמוהו נקטם ראשו ועלתה בו כתמרה בפ׳ לולב הגזול (סוכה לג) פירוש אחר תמרות כעין לולבי גפנים:מרביצין בעפר לבן. כלומר משקים שדה לבן. וכן הלכה שמשקים שדה לבן ערב שביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית, ולא עוד אלא שמשקים אותו בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית:ממרסין באורז. משקין עפר האורז ומערבין אותו במים, כמו נתנו לממרס ביומא [פ״ד מ״ג]:אבל לא מכסחין. שאין חותכים העלין של האורז, תרגום לא תזמור לא תכסח. והלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב [*אם הוקשו. פי' הר"ב נתיבשו כו'. ומפרש בירושלמי כיצד הוא בודק ר"י בר חנינא אומר עוקצו אם מתאחה אסור ואם לאו מותר פירוש עוקץ בדלעת במחט אם מתאחה הנקב עדיין לח הוא ואסור ואם אין מתאחה מותר. הר"ש]: התמרות שלהם אסורות בשביעית. כלומר אסורות כספיחי שביעית דפ"ט. נ"ל. [*ועכשיו מצאתי בפירוש שהזכרתי שכתב וז"ל התמרות הנץ כו' ולאותו נץ נראה תורת אוכל עליו אף לאחר שהוקשה ואסורות מפני מראית העין עכ"ל. ונ"ל דכ"ש לפירוש הב' שכתב הר"ב שהם [כעין] לולבי גפנים דנראה תורת אוכל עליו וכו']: ומרביצין בעפר לבן. כ' הר"ב כלומר משקין ברפ"ק דמ"ק כ' הר"ב דשרי אפי' בבית הבעל ולאותו הפי' כ' התוס' ד"ו ע"ב דבבית השלחים שצריך השקאה נקט במשנה דריש מ"ק משקין וגבי בית הבעל קרוי הרבצה אע"ג דמיירי נמי בהשקאה גמורה. אבל להרמב"ם הכא בשדה שיש בה אילנות ומרביצין פירוש מזין רסיסי מים וכו' כלומר השקאה מועטת דומיא דמושכין מאילן לאילן דבמ"ק פ"ק משנה ג. ומ"ש הר"ב שכן הלכה משום דאיתא בירושלמי דר"ש בשיטתייהו דרבנן דראב"י דמשנה ג פ"ק דמ"ק וע"ש: ממרסין. כתב הר"ב כמו נתנו לממרס ביומא פ"ד משנה ג וע"ש: רבי שמעון אומר אבל אין מכסחין. לשון הר"ב שאין חותכין העלין וכו'. ובירו' פריך אדר"ש דמשנה ב שאמר אף נוטל הוא את העלה מן האשכול. ומשני לה דנטילת עלין של אשכול אינו אברויי אילנא אלא אוקמי אילנא כאדם המציל מן הדליקה דאוקמי בעלמא הוא [*אבל] גבי אורז אברוי' אילנא הוא ואסור כך פירש הר"ש לעיל:
יכין מלכת שלמה
10.
Gourds which he had kept [in the ground] for seed: if they had hardened before Rosh Hashanah and had become unfit for human food, they may be kept during the seventh year; otherwise, they must not be kept in the seventh year. Their buds are forbidden in the seventh year. They may irrigate the soil of a white field (a grain field), the words of Rabbi Shimon. But Rabbi Elazar ben Jacob prohibits. They may soak the rice in the sabbatical year. Rabbi Shimon says: but they may not be trim [the rice].
זרעים שביעית פרק ב
Zeraim Sheviis Chapter 2