First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
זֵעַת בָּתִּים, בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, טְהוֹרָה. זֵעַת הָאָדָם, טְהוֹרָה. שָׁתָה מַיִם טְמֵאִין וְהִזִּיעַ, זֵעָתוֹ טְהוֹרָה. בָּא בְמַיִם שְׁאוּבִים וְהִזִּיעַ, זֵעָתוֹ טְמֵאָה. נִסְתַּפֵּג וְאַחַר כָּךְ הִזִּיעַ, זֵעָתוֹ טְהוֹרָה:
ברטנורה
זיעת בתים טהורה. אינה מכשרת הזרעים לקבל טומאה:זיעתו טמאה. דמחמת המים היא. ודוקא בא במים שאובין. אבל בא במים מחוברים דלא מכשרי, לא, דאע״ג דהשתא מיהא תלושים נינהו, לא לרצון נתלשו:
תוסופות יום טוב
זיעת בתי' בורות כו' ואפילו הן טמאים. הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"י מהט"א:
בורות שיחין ומערות. מפורשים בכמה דוכתים ומהן בסדר זה במשנה ד' פ"ק דמקואות:
*[בא במים שאובין כו'. כתב הר"ב אבל בא במים מחוברים כו' לא לרצון נתלשו. וכך כתב הר"ש. ונ"ל דמיירי שלא בא בתוכה לטבול דלא תקשה ממתני' דרפ"ה ועוד עיין מ"ש שם במשנה ה']:
יכין
מלכת שלמה
1.
The sweat of houses, of cisterns, of ditches and caverns does not cause susceptibility to uncleanness. A man's perspiration does not cause susceptibility to uncleanness. If a man drank unclean water and perspired, his perspiration does not cause susceptibility to uncleanness. If he entered into drawn water and perspired, his perspiration causes susceptibility to uncleanness. If he dried himself and then perspired, his perspiration does not cause susceptibility to uncleanness.משנה ב
מֶרְחָץ טְמֵאָה, זֵעָתָהּ טְמֵאָה. וּטְהוֹרָה, בְּכִי יֻתַּן. הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבַּיִת, הַבַּיִת מַזִּיעַ מֵחֲמָתָהּ, אִם טְמֵאָה, זֵעַת כָּל הַבַּיִת שֶׁמֵּחֲמַת הַבְּרֵכָה, טְמֵאָה:
ברטנורה
מרחץ טמאה. של מים שאובין:זיעתה טמאה. מכשרת את הפירות ומטמאתן:וטהורה. כלומר, וזיעת מרחץ טהורה, כגון מרחץ של מי מעין דלאו מים שאובים נינהו, הרי הוא בכי יותן, שהזיעה מכשרת את הפירות:אם טמאה. הבריכה. כל זיעה שיזיע הבית מחמתה, מכשרת ומטמאה. אבל שלא מחמתה, הויא לה זיעת הבית וטהורה:
תוסופות יום טוב
מרחץ טמאה. פי' הר"ב של מים שאובים זיעתה טמאה מכשרת את הפירות ומטמאתן וכ"פ הר"ש. וקשה דאע"ג דשאובים הם. לא מפני כן מטמאין אעפ"י שמכשירין. וצ"ל דשאובים וטמאים הן. והרמב"ם מפרש דמרחץ שזיעתו בא מן המים שבתוכה משא"כ זיעת בתים ובורות דלעיל ואם היתה המרחץ טמאה זיעתה טמאה וכו':
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
שְׁתֵּי בְרֵכוֹת, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה, הַמַּזִּיעַ קָרוֹב לַטְּמֵאָה, טָמֵא. קָרוֹב לַטְּהוֹרָה, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, טָמֵא. בַּרְזֶל טָמֵא שֶׁבְּלָלוֹ עִם בַּרְזֶל טָהוֹר, אִם רֹב מִן הַטָּמֵא, טָמֵא. וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, טָמֵא. גִּסְטְרָיוֹת שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים מַטִּילִין לְתוֹכָהּ, אִם רֹב מִן הַטָּמֵא, טָמֵא. וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, טָמֵא. מֵי שְׁפִיכוּת שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְשָׁמִים, אִם רֹב מִן הַטָּמֵא, טָמֵא. וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, טָמֵא. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ מֵי שְׁפִיכוּת. אֲבָל אִם קָדְמוּ מֵי גְשָׁמִים, אֲפִלּוּ כָל שֶׁהֵן, לְמֵי שְׁפִיכוּת, טָמֵא:
ברטנורה
ברזל טמא. שבא משברי כלים טמאין:שבללו. שטרפו ועירבו עם ברזל טהור שבא מן העשת:אם רוב מן הטמא טמא. חכמים גזרו על כלי מתכות שנטמאו ושברן והתיכן ועשה מהן כלים, שיחזרו לטומאתן הישנה עד שיזה עליהן שלישי ושביעי ויטבילם ויעריב שמשן:גסטריות. כמין קדירות עשויות להשתין בהן. ובלשון ערבי קורין להן בסריא״ש:שישראל ונכרים מטילין לתוכן. משתינים לתוכן. ושתן של נכרי טמא, דגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן:מי שפיכות. מים שרחצו בהן ושופכין אותן לחוץ, ובחזקת טמאין הן:אימתי. מתבטלין מי השפיכות ברוב:בזמן שקדמו. הן, ואח״כ רבו עליהן מי גשמים וטיהרום:אבל אם קדמו מי גשמים. אפילו נפלו עליהן משהו מי שפיכות טמאים:
תוסופות יום טוב
ברזל טמאה כו'. כתב הר"ב חכמים גזרו כו' כמפורש ברפי"א דכלים. ושם שנויה משנה זו במתניתין ד':
אבל אם קדמו מי גשמים אפילו כ"ש למי שפיכות טמא. שמשקין טמאים שירדו לטהורים מטמאין בכ"ש. הרמב"ם פ"ב מהט"א (הלכה כ"ו). והקשה הכ"מ דאדרבה הל"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים. קמא קמא בטיל. (עיין בפי' הר"ב משנה ח' פרק בתרא דע"ז) ותירץ דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים וניגרים. הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הלכך בתר בתראי אזלינן ע"כ. אבל אין נראה כן מדברי הר"ב דבפי' משנה ד' פ"ק דמקואות דהתם מייתי למתני' דהכא. ולא מיירי התם במי שפיכות השוטפים דוקא. גם מדברי הרמב"ם עצמו בפ"ט מה' מקואות (הלכה ט"ז) נראה דמיירי בנמשכין ונקוין. ול' הראב"ד טמא לא ידעתי טעם לזה ואולי מפני שמשעה שנפלו בתחלה. הוחזקו גם הם במי שפיכות שכבר נשכחת נפילתם ע"כ. וכתב הכ"מ וא"ת שלפי טעם זה אפילו לא נפלו מי שפיכות נמי וי"ל דלא גזור אלא שיש שם מי שפיכות ופשוט הוא ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
3.
Two pools, the one clean and the other unclean: The sweat near the unclean pool is unclean, And the sweat near the clean pool is clean, And what is at equal distance [from both pools] is unclean. Unclean iron was smelted with clean iron: If the greater part [came] from the unclean iron, it is unclean; If the greater part [came] from the clean iron, it is clean; But if there was half of each, it is unclean. Pots owned by Israelites and non-Jews used for passing water: If the greater part is from the unclean [urine], it is unclean; If the greater part is from the clean [urine], it is clean; But if there was half of each, it is unclean. Waste-water, in which rain had fallen: If the greater part consisted of the unclean water, it is unclean; If the greater part consisted of clean water, it is clean; But if there was half of each, it is unclean. When [is this the case]? When the waste-water came first; but if the rain water came before [the waste-water], it is unclean whatever the quantity [of the rain water].משנה ד
הַטּוֹרֵף אֶת גַּגּוֹ וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אִם רֹב מִן הַטָּמֵא, טָמֵא. וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הוֹסִיפוּ לְנַטֵּף:
ברטנורה
המטהר את גגו. גרסינן. ואית דגרס הטורף את גגו, פירוש שטח גגו טיט או סיד להשוותו. והמים שנותנין עליו כשמטהרו או כשטחו בטיט, סתמן שופכין הן ומטמאין. וכן המים שמכבס בהן את כסותו:וירדו עליהן גשמין. שהן מים טהורים. והגג או הכסות מנטפים מים:אם רוב מן הטהור טהור. כגון שבתחילה היה מנטף טיפים דקות ולאחר כן מנטף טיפים עבות, בידוע שרוב מן הטהור:אם הוסיפו לנטף. שממהרים הטפים לירד זו אחר זו יותר מבתחילה, טהור, דודאי רבו. ואע״פ שאין הטפות עצמן יותר גדולות ממה שהיו בתחילה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
4.
If one flattened out his roof or washed his garment and rain came down upon it: If the greater part consisted of the unclean water, it is unclean; If the greater part consisted of the clean water, it is clean; But if there was half of each, it is unclean. Rabbi Judah says: if the dripping increased, [it is clean].משנה ה
עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִים בָּהּ וְהָיָה בָהּ מֶרְחָץ מַרְחֶצֶת בְּשַׁבָּת, אִם רֹב נָכְרִים, רוֹחֵץ מִיָּד. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ הַחַמִּין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ הַחַמִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּאַמְבָּטִי קְטַנָּה, אִם יֶשׁ בָּהּ רָשׁוּת, רוֹחֵץ בָּהּ מִיָּד:
ברטנורה
רוחץ בה מיד. למוצאי שבת, ואין צריך להמתין כדי שיחמו. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים הוחמו:אם יש בה רשות. המלכות קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. ולאו דוקא מלך, אלא אם יש שם אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומיות מים בבת אחת, מותר לרחוץ בה מיד, ואע״פ שרוב העיר ישראל. דאמרינן לשמו של אותו אדם חשוב הוחמו:
תוסופות יום טוב
רוחץ מיד. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ג דביצה:
באמבטי. פירשתיו במשנה ד' פ"ד דנדרים:
יכין
מלכת שלמה
5.
A city in which Israelites and non-Jews dwell together and there was a bathhouse working on Shabbat: If the majority [of the inhabitants] were non-Jews, one may bathe in it immediately [after the conclusion of the Shabbat]; If the majority were Israelites, one must wait until the water can be heated; If they were half and half, one must [also] wait until the water can be heated. Rabbi Judah says: if the bathhouse was small and there was there a [non-Jewish] authority, one may bathe in it immediately [after the conclusion of Shabbat].משנה ו
מָצָא בָהּ יָרָק נִמְכָּר, אִם רֹב נָכְרִים, לוֹקֵחַ מִיָּד. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב. וְאִם יֶשׁ בּוֹ רָשׁוּת, לוֹקֵחַ מִיָּד:
ברטנורה
היה בה ירק, נמכר. ירק שנתלש בשבת, נמכר למוצאי שבת:אם רוב נכרים לוקח מיד. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים נתלש:כדי שיבואו ממקום קרוב. שיש שם ירק. ואף על גב דשמא הובא ממקום רחוק, אין צריך להמתין אלא כדי שילקטו ירק ממקום קרוב שיש בו ירק ויביאוהו משם. שלא אמרו חכמים ולערב ימתין בכדי שיעשו, אלא גזירה שמא יאמר לנכרי בשבת לך והבא, וכשרואה שצריך להמתין לערב כדי שיבוא הדבר ההוא ואפילו ממקום קרוב, לא יאמר לנכרי להביאו בשבת:ואם יש שם רשות לוקח מיד. דאדעתא דאדם חשוב רגילין תמיד להביא, ולא אדעתא דישראל הביאו:
תוסופות יום טוב
כדי שיבואו ממקום קרוב. כדי שילך הכנעני ויתלוש ויגמור המלאכה ויחזור לכאן. והא דלא הזכיר שיעור התלישה לפי שהוא נעשית בשעה מועטת. הר"ן פ"ג דביצה. ומ"ש הר"ב שלא אמרו כו' אלא גזירה שמא יאמר לכנעני לך והבא כו' כלומר לך ולקט. וכן ל' התוס' דביצה פ"ג:
ממקום קרוב. כתב הר"ב ואע"ג דשמא הובא ממקום רחוק כו' ובמשנה ד' פכ"ג דשבת דתנן אא"כ באו ממקום קרוב ופי' הר"ב שנודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום כו' ולפי זה מקום קרוב היינו בתוך התחום. וא"כ קשה מ"ש הכא מהתם דהכא מסתמא תלינן דממקום קרוב דהיינו מתוך התחום בא. ושמא יש לחלק דהתם לענין מת. ואוושא מלתא טובא. איכא למגזר טפי. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דביצה דף כ"ד. שיש חילוק בין מת לדברים אחרים. דאוושא טפי מלתא. דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי. אבל הר"ן בפ"ג דביצה גבי כנעני שהביא דורון לישראל. כתב שאם נסתפק לו מהיכן הביאן כדי שיבואו מחוץ לתחום. והביא עליה ממתני' דהכא. ושמעינן מינה דדעתו נמי דמתני' לא קתני כדי שיבואו ממקום קרוב. אלא כי ידעינן בודאי שבמתוך התחום הובאו. וא"נ מקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק ותרוייהו חוץ לתחום ואין מקום קרוב דהכא. כמו מקום קרוב דפכ"ג דשבת. ובזה נוכל לתרץ דברי הר"ב ג"כ. ושאין חילוק בין מת לירק דהכא. אלא דמקום קרוב דהכא. לאפוקי מקום רחוק. ולעולם מחוץ לתחום וצריך להמתין עד שיבוא ממנו. אבל אין חוששין שמא בא ממקום יותר רחוק מזה:
יכין
מלכת שלמה
6.
If one found in that city vegetables sold [on Shabbat]: If the majority [of the inhabitants] were non-Jews, one may buy them immediately [after the conclusion of Shabbat]; If the majority were Israelites, one must wait until [vegetables] can arrive from the nearest place; If they were half and half, one must [also] wait until [vegetables] can arrive from the nearest place; If there was there a [non-Jewish] authority, one may buy them immediately [after the conclusion of Shabbat].משנה ז
מָצָא בָהּ תִּינוֹק מֻשְׁלָךְ, אִם רֹב נָכְרִים, נָכְרִי. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַמַּשְׁלִיכִין:
ברטנורה
אם רוב נכרים נכרי. ומותר להאכילו נבילות וטריפות שקצים ורמשים בידים:ואם רוב ישראל ישראל. וחייבים להחזיר לו אבידתו כישראל. ורבותא קמ״ל, דמוציאין ממון מיד ישראל שזכה בו, ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה שזכה בו עד דמייתי היאך ראיה שהוא ישראל:מחצה על מחצה ישראל. לענין נזקין, שאם שורו נגח שור של ישראל, משלם חצי נזק בלבד. ואינו משלם נזק שלם כדין שור של נכרי שנגח שור של ישראל, דבין תם בין מועד משלם נזק שלם. דמצי אמר ליה, אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ושקול. ולשאר כל הדברים הוי ספק, ודנין בו להחמיר. מי שהרגו, אינו נהרג עליו. קידש אשה, צריכה גט מספק. ואינו כישראל גמור עד שיטבול לשם גירות:אחר רוב המשליכין. היינו אחר הנכרים ואע״פ שהן מועט. ואפילו לא היתה שם אלא נכרית אחת, היא חשודה להשליך. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
אם רוב כנענים כנעני. פי' הר"ב ומותר להאכילו נבלות וכו' בידים. וכ"ש שלא יחזירו לו אבידה. ולנזקים. רש"י ספ"ק דכתובות. ובגמרא (דף טו) דלענין פקוח נפש אינו כן כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דיומא:
ואם רוב ישראל ישראל. פי' הר"ב וחייבים להחזיר לו אבדתו כישראל. ורבותא קמל"ן דמוציאין ממון מיד ישראל דאע"ג דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר (דברים כ״ט:י״ח) למען ספות הרוה את הצמאה. שהשוה הכנעני לחשיבותן של ישראל ונאמר (שם) לא יאבה ה' סלוח לו. רש"י שם. ואע"ג דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. כדפי' הר"ב ברפ"ו דב"ב. ה"מ כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר"ש. והתוס' דכתובות. וליוחסין לא מצי לאוקומא דבעינן תרי רובא. כמ"ש בספ"ק דכתובות:
מחצה על מחצה ישראל. פי' הר"ב לענין נזקין דלהחזיר אבדה לא מצית אמרת. דא"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי. רש"י דכתובות. וקשיא דכל אינך נמי פלגינהו מהדדי. ולא אתפרש בהו למאי הלכתא. אלא נראה כמו שכתבו התוס' דיומא פ' בתרא דף פ"ה. דבמחצה על מחצה אין מחזירין אבדה. דא"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול. ע"כ. ומ"ש הר"ב שור של כנעני שנגח שור של ישראל כו' כדתנן במתני'. ג' פ"ד דב"ק. וכתבו התוס' תימה דה"נ ה"מ למימר מחצה על מחצה כנעני. ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. ע"כ. כלומר דתנן התם שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור:
יכין
מלכת שלמה
7.
If one found [an abandoned] child there: If the majority [of the inhabitants] were non-Jews, it is considered a non-Jew; If the majority were Israelites, it is considered an Israelite; If they were half and half, it is also considered an Israelite. Rabbi Judah says: we must consider the majority of those who abandon their children.משנה ח
מָצָא בָהּ מְצִיאָה, אִם רֹב נָכְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַכְרִיז. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהַכְרִיז. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, צָרִיךְ לְהַכְרִיז. מָצָא בָהּ פַּת, הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַנַּחְתּוֹמִין. וְאִם הָיְתָה פַת עִסָּה, הוֹלְכִים אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַת עִסָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה פַת קִבָּר, הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַת קִבָּר:
ברטנורה
רוב נחתומים. אם רוב נחתומים נכרים, הפת אסורה, דפת של נכרים הוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום:פת עיסה. פת נקיה:פת קיבר. פת שאינה נקיה:אחר רוב אוכלי פת קיבר. אם רובן נכרים, הפת אסורה. אי נמי יש לפרש, אחר רוב נחתומין, אחר רוב אוכלי פת עיסה וכו׳, אם רובן חברים, הפת טהורה ואין צריך לעשר. ואם רובן עמי הארץ, הפת טמאה וצריך לעשר:
תוסופות יום טוב
אם רוב כנענים א"צ להכריז. עיין בפי' הר"ב רפ"ב דב"מ [מ"ש בסוף המשנה]:
אחר רוב הנחתומים. פי' הר"ב דפת של כנעני היא מי"ח דבר. וממשנה זו קצת ראיה לדעת התוס' שכתבתי בשמם במשנה ט' פ"ג דע"ז [ד"ה אסורה]. דעדיין בימי רבי לא הותר פת של פלטר. ודלא כהר"ן שכתב שבימי רבי הותר:
אחר רוב אוכלי פת עיסה. נ"ל דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהן יותר מן הנחתומים. ולפיכך אין הולכים בו אחר רוב נחתומים. וכן בפת קיבר אליביה דרבי יהודה. ויראה לי דת"ק ור"י לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתריה דבאתריה דת"ק הנחתומים אופים פת קיבר. ובאתריה דרבי יהודה בעלי בתים אופין פת קיבר. ופת עיסה אפשר דאף באתריה דר"י ב"ב ג"כ אופין אותו. כמו באתריה דת"ק. ואחר שכתבתי זה באו לידי דברי מהר"ם וכתוב בהן פת עיסה. נ"ל פת בעלי בתים שאינה של נחתומים. עכ"ל:
יכין
מלכת שלמה
8.
If one found there lost property, If the majority [of the inhabitants] were non-Jews, he need not proclaim it; If the majority were Israelites, he must proclaim it; If they were half and half, he must [also] proclaim it. If one found bread there we must consider who form the majority of the bakers. If it was bread of clean flour, we must consider who form the majority of those who eat bread of pure flour. Rabbi Judah says: if it was coarse bread, we must consider who form the majority of those who eat coarse bread.משנה ט
מָצָא בָהּ בָּשָׂר, הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַטַּבָּחִים. אִם הָיָה מְבֻשָּׁל, הוֹלְכִים אַחַר רֹב אוֹכְלֵי בָשָׂר מְבֻשָּׁל:
ברטנורה
הולכין אחר רוב טבחים. אם רוב טבחי ישראל, הבשר מותר דאין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ורב מוקי מתניתין בעומד ורואה משעה שנשחט עד שנפלה, אבל לא ידע מי השוחט:
תוסופות יום טוב
הולכים אחר רוב הטבחים. פי' הר"ב אם רוב טבחי ישראל הבשר [מותר] דאין הלכה כרב וכו' וזה דלא כדמשמע מלשונו דבפי' משנה ג' פ"ז דשקלים. כמ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ, אִם רֹב מַכְנִיסִין לְבָתֵּיהֶן, פָּטוּר. וְלִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, דְּמַאי. אוֹצָר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים מַטִּילִין לְתוֹכוֹ, אִם רֹב נָכְרִים, וַדַּאי. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, דְּמַאי. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, וַדַּאי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ כֻלָּם נָכְרִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד מַטִּיל לְתוֹכוֹ, דְּמַאי:
ברטנורה
אם רוב מכניסין לבתיהן פטור. מלעשר למכור בשוק חייב. שרוב מביאין למכור בשוק, מן הבית מביאין אותו, וכבר נתחייב. פירוש אחר, אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור, לפי שרגילין לעשר קודם שיכניס לבית כדי שיוכלו לאכול מהן. דלאחר שהכניסום לבית, מיד הוקבעו למעשר הלכך, מה שנופל מהם בדרך פטור מן המעשר, לפי שהוא בחזקת מעושר. אבל כשמכניסין למכור, דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכ הנופל מהן אינו בחזקת מעושר:אם רוב נכרים ודאי. ר׳ מאיר לטעמיה דסבירא ליה אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, ופירות שגדל בקרקעות של נכרי, חייבים במעשר, והנכרי פשיטא דלא עישר, הלכך ודאי טבל הן: ואם רוב ישראל דמאי. כדין פירות הנמצאים ביד עם הארץ, שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני:וחכמים אומרים וכו׳ חכמים סבירא להו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואם לא היה ישראל מטיל לתוכו, היה הכל פטור מן המעשר. אבל כשיש אפילו ישראל אחד שמטיל לתוכו, הכל דמאי, בשביל פירותיו של אותו ישראל, שהן חייבין. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אם רוב מכניסין לבתיהן פטור. פי' הר"ב מלעשר. דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר"ש. ומ"ש הר"ב פ"א דפטור לפי שרגילים לעשר קודם כו' הילכך כו' שהוא בחזקת מעושר. כ"כ הרמב"ם בפירושו וצ"ע דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמשנתינו לענין אכסנאי ועני דמאכילן דמאי. כדתנן ריש פ"ג דדמאי. ובחבורו פי"א מהל' מעשר [הלכה ט'] כתב פטור מלעשר. שעדיין לא נקבע למעשר:
אם רוב כנענים ודאי. כתב הר"ב ר"מ לטעמיה דס"ל אין קנין לכנעני בא"י כו' כבר כתבתי במ"ח פ"ק דע"ז דזו היא שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר"ש ואפילו יש קנין. מ"מ ודאי אינו מעושר הוי:
ואם רוב ישראל דמאי. פי' הר"ב שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני. אבל מעשר ראשון המע"ה. כמ"ש הר"ב בריש מסכת דמאי [מ"א]. ועוד בסוף מסכת מעשר שני וסוף סוטה [משנה יו"ד]. אבל נראה דהכא דאנן אליבא דר"מ קיימין. דצריך להפריש אף מעשר ראשון דלדידיה אף מעשר ראשון אסור לזרים. כדתנן במ"ד פ"ט דיבמות. ואולי דאף לר"מ לא החמירו בדמאי. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן. וכיוצא בזה שכתבתי לענין אונן בפ"ק דדמאי. והשתא ניחא דלא פירש הר"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש כו' אלא הכא איצטריך לאשמועינן דאף לר"מ א"צ להפריש אלא תרומת מעשר ומעשר שני. כך נ"ל:
וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי. כשבודאי ידוע שישראל אחד הטיל לתוכו ומ"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מכנעני אחד בלבד שנתבטלה. ולהרים נמי א"צ. דטעמא דמרים פירש הר"ב ברפ"ב דערלה שהוא משום גזל השבט והכא דמשום ספק הוא ואין כאן גזל השבט. דהמע"ה. והרמב"ם בחבורו לא העתיק לבבא זו כלל:
יכין
מלכת שלמה
10.
If one found produce on the road: If the majority [of the inhabitants] gathered produce into their homes, he is exempt [from tithes]; If [the majority gathered it] for selling in the market, he is liable [for tithes]; If they were half and half, the produce is demai. A granary into which both Israelites and non-Jews put their produce, If the majority were non-Jews, [the produce must be considered] certainly untithed; If the majority were Israelites, [it must be considered] demai; If they were half and half, [it must be considered] certainly untithed, the words of Rabbi Meir. But the sages say: even if they were all non-Jews, and only one Israelite put his produce into the granary, [it must be considered] demai.משנה יא
פֵּרוֹת שְׁנִיָּה שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל שְׁלִישִׁית, וְשֶׁל שְׁלִישִׁית עַל שֶׁל רְבִיעִית, וְשֶׁל רְבִיעִית עַל שֶׁל חֲמִישִׁית, וְשֶׁל חֲמִישִׁית עַל שֶׁל שִׁשִּׁית, וְשֶׁל שִׁשִּׁית עַל שֶׁל שְׁבִיעִית, וְשֶׁל שְׁבִיעִית עַל שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, לְהַחֲמִיר:
ברטנורה
פירות שניה שרבו על של שלישית. שנה ראשונה ושניה של שמיטה נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, וכן רביעית וחמישית. אבל שנה שלישית וששית, מעשר ראשון ומעשר עני:ושל שביעית. יש בו קדושת שביעית ופטור מן המעשר. ולענין כל הנך דיני קתני דהולכים אחר הרוב:מחצה למחצה להחמיר. ולענין ספיקא דמעשר שני ומעשר עני, יפריש מעשר אחד, ויחלל הפירות על המעות, ויחלק הפירות לעניים, והמעות יאכל בירושלים. ולענין ספיקא דשביעית, חייבין במעשר וחייבין בקדושת שביעית שלא לעשות בהן סחורה ומלוגמא, וחייבין בביעור:
תוסופות יום טוב
ושל רביעית על של חמישית. בכדי נקטו. דבשתיהן מעשר שני. והרמב"ם בפ"א מהלכות מעשר שני (הלכה י"א) לא העתיק אלא שניה בשלישית ושלישית ברביעית. ובדברי מהר"ם ולענין ספיקא דרביעית בשל חמישית אין תורמין עליהם. לא משל פירות רביעית דה"ל מן הישן על החדש. ולא משל חמישית דהוי ליה מן החדש על הישן. עד כאן. ואע"ג דלפי זה הוי מצי למתני נמי מן הראשונה על השניה. אלא דהך דרביעית על חמישית. אגב גררא. לא רצה לדלוג:
יכין
מלכת שלמה