First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַכֹּל מִטַּמְּאִין בְּזִיבָה, אַף הַגֵּרִים, אַף הָעֲבָדִים, בֵּין מְשֻׁחְרָרִין בֵּין שֶׁאֵינָן מְשֻׁחְרָרִין, חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סְרִיס אָדָם, סְרִיס חַמָּה. טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה, מִטַּמְּאִין בְּדָם כָּאִשָּׁה וּבְלֹבֶן כָּאִישׁ, וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק:
ברטנורה
הכל מיטמאים בזיבה. הכל, לאתויי תינוק בן יומו שהוא מיטמא בזיבה:אף הגרים. דכתיב בפרשת זב (ויקרא טו) דבר אל בני ישראל, אין לי אלא בני ישראל, מנין לרבות גרים ועבדים, תלמוד לומר ואמרת אליהם איש, לרבות את הגרים ואת העבדים. מנין לרבות את הקטנים, תלמוד לומר איש איש:ומיטמאין בדם כאשה. שאין האשה מיטמאה בלובן אלא באודם, דדם כתיב בה שהוא אדום:ובלובן כאיש. דזובו כתיב גבי איש. והוא דומה למי בצק של שעורים:וטומאתן בספק. אם ראו לובן, שמא הן אשה, ולובן טהור בה. ואם ראו אודם, שמא הן איש, ואודם טהור גביה. אבל אם ראה לובן ואודם כאחד, טומאתן ודאי ממה נפשך, ושורפין עליהם את התרומה, אבל אין חייבים עליהם על ביאת מקדש, דגבי שילוח טמאים כתיב (במדבר ה׳:ג׳) מזכר עד נקבה תשלחו, זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס:
תוסופות יום טוב
הכל מיטמאין בזיבה. כתב הר"ב הכל לאתויי תינוק בן יומו מרבוי דאיש דמרבינן לקמן קטנים והכי תניא בריש ערכין דף ג' אמתני' דהכא הכל לאתויי כו' דתניא כו' איש לרבות קטן בן יום א' שמטמא בזיבה והכי איתא נמי לברייתא זו בפ"ד דנדה דף ל"ב *[ונ"ל דהוי כעין מיעוט אחר מיעוט שהוא לרבות כמ"ש במשנה ב' פ"ק דערלה. דהא איש משמעו בן י"ג שנה. כדתנן בפ"ה דאבות משנה כ"א. וממעט הפחות מכן:
סריס אדם וסריס חמה. מפורשים במשנה ד' פ"ח דיבמות]:
טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה וכו'. ואע"ג דבסוף פ"ח דיבמות ריש דף פ"ג. פסק הר"ב [צ"ל רב] דאנדרוגינוס בריה בפני עצמו היא. לאו בריה בעלמא. אלא כלומר ספיקא. וכן משמע לישנא דבריה בפני עצמו ולא הכריעו כו' תוספות פ"ג דנדה דף כ"ח [ד"ה אר"נ]. וכבר כתבתי כן ג"כ בסוף פ"ח דנזיר:
מטמאין בדם כאשה. כתב הר"ב דדם כתיב בה שהוא אדום. וחמשה דמים טמאים בה ותו לא. כדתנן בפרק כל היד (נדה דף יט). הר"ש:
ובלובן כאיש. ל' הר"ב דזובו כתיב גבי איש. כלומר מה שהוא רגיל שיזוב ממנו והוא לבן. ומ"ש הר"ב והוא דומה למי בצק של שעורים. וכ"כ הר"ש. ולעיל ברפ"ק כתב הר"ב דדומה כלובן ביצה המוזרת. וכן ל' התוספתא והביאה הרמב"ם במשנה דלקמן. ולא קשיא דכלה חדא מלתא. דהכי אמר רב הונא בפ"ד דנדה (דף לה). זוב דומה למי בצק של שעורים וכו' זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת. ופירש"י דיהה כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור. מוזרת שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. ע"כ. ורמב"ם פי' דיהה דהכא כמו דיהה דספ"ב דנדה. וריש נגעים. שכתב ברפ"ב ממחוסרי כפרה כהה כלובן ביצה המוזרת. וכן נראה דעת הר"ב. דלא כתב לעיל אלא ודומה ללובן כו' דכהה בכלל זה הוא. ומש"ה כתב בש"ז וקשורה כלובן כו' וכן גם לשון הרמב"ם שם. ובפירוש משנה ב' דלקמן. ואילו לרש"י גרסי' וקשורה ודומה ללובן וכו':
וטומאתן בספק. כתב הר"ב אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש דגבי שלוח טמאים כתיב מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי וכו' אי הכי תרומה נמי לא נשרף. דכתיב (ויקרא ט״ו:ל״ג) והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי וכו' פירש"י דלדרוש נמי זכר ודאי כו' מטמא בזיבה ולא טומטום. ע"כ. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק. דאר"י לזכר לרבות את המצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות את המצורעת למעינותיה וכו'. אי הכי כי אטמי בשאר טומאות (כגון טומטום שנטמא במת. או בשרץ) לא לשלחו. אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר. גמרא פ"ג דנדה דף כ"ח. והא דאמרינן מזכר ודאי כו' כתבו התוספות (ד"ה שנאמר) תימה בשלמא טומטום איצטריך למעוטי. כיון שיש טומטום שהוא זכר. ויש טומטום שהוא נקבה. ופטרו הכתוב כל זמן שהוא ספק כדממעט (במעשר) בהמה בקפץ אחד מן המנוין לתוכו (כמ"ש בפ' בתרא דבכורות משנה ז') וגבי ספק בהרת קדמה לשער לבן (כמ"ש בספ"ד דנגעים). אבל אנדרוגינוס מה צריך למעוטי?. כיון דספק הוי וכולן שוין. דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה. ואמאי ממעט ליה. וי"ל דממעט ליה מטעם שהוא משונה. והוי ספק משום דכתיב מזכר ועד נקבה. ולא ידענא אי מזכר ממעט ליה והוה זכר. ואם מנקבה ממעט ליה והוה נקבה. ונראה לומר דתרי מיעוטי נינהו. דה"מ למכתב מזכר ועד אדם. או מנקבה ועד אדם. ואתא חד לאנדרוגינוס וחד לטומטום. א"נ מההיא מיעוטא דממעטינן אנדרוגינוס. ממעטינן נמי טומטום. ולא נימא דתרי מיעוטי נינהו. ואם מזכר ממעטי ליה איצטריך למכתב נקבה דלא נימא זכר למעוטי נקבה אתא. או איפכא. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
All persons become unclean through zivah, even converts, even slaves whether freed or not, a deaf-mute, a person of unsound senses, and a minor, a eunuch whether [he had been castrated] by man, or was a eunuch from [the time of seeing] the sun. With regard to a tumtum and an androgynous [person], they place upon him the stringencies for a man and the stringencies for a woman: they defile through blood like a woman, and through eggy [substance] like a man. Their uncleanness still remains in doubt.משנה ב
בְּשִׁבְעָה דְרָכִים בּוֹדְקִין אֶת הַזָּב עַד שֶׁלֹּא נִזְקַק לְזִיבָה. בְּמַאֲכָל, בְּמִשְׁתֶּה, וּבְמַשָּׂא, בִּקְפִיצָה, בְּחֹלִי, וּבְמַרְאֶה וּבְהִרְהוּר. הִרְהֵר עַד שֶׁלֹּא רָאָה אוֹ שֶׁרָאָה עַד שֶׁלֹּא הִרְהֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ רָאָה בְהֵמָה, חַיָּה וָעוֹף מִתְעַסְּקִין זֶה עִם זֶה, אֲפִלּוּ רָאָה בִגְדֵי צֶבַע הָאִשָּׁה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָכַל כָּל מַאֲכָל, בֵּין רַע בֵּין יָפֶה, וְשָׁתָה כָל מַשְׁקֶה. אָמְרוּ לוֹ, אֵין כָּאן זָבִין מֵעָתָּה. אָמַר לָהֶם, אֵין אַחֲרָיוּת זָבִים עֲלֵיכֶם. מִשֶּׁנִּזְקַק לְזִיבָה, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. אָנְסוֹ וּסְפֵקוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאִים, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. רָאָה רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. בַּשְּׁנִיָּה, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. בַּשְּׁלִישִׁית, אֵין בּוֹדְקִין אוֹתוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף בַּשְּׁלִישִׁית בּוֹדְקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי הַקָּרְבָּן:
ברטנורה
בשבעה דרכים בודקין בודקין את הזב. משום דאינו מטמא מחמת אונס, דכתיב זב מבשרו, ולא מחמת אונסו:עד שלא נזקק לטומאה. דהיינו כשרואה ראיה שניה שבה הוא נעשה זב לטמא משכב ומושב ולהצריכו לספור שבעה נקיים. אבל ראיה ראשונה, מטמאה באונס טומאת ערב, כדין בעל קרי, ומצטרפת עם השניה ואפילו שהיתה באונס:במאכל. אם אכל אכילה גסה או אכל דברים המביאין לידי זיבה, ואפילו כל שהן, כגון בשר שמן, חלב, וגבינה, ביצים, ויין ישן, וגריסין של פול, ושחלין:ובמשתה. בריבוי שתיה:במשא. כבד שנשא:במראה. ראה אשה, אפילו לא הרהר:ובהרהור. אע״פ שלא ראה. אי אירע לו אחד מאלו השבעה קודם שראה ראיה שניה, אינו נעשה זב מחמת אותה ראיה, והטפה אינה מטמאה במשא כשאר טפה של זוב:אין אחריות זבין עליכם. ואם לא יהיו זבים לעולם, מה אתם חוששים, הלא לא קבלתם אחריות של זבים עליכם. ואין הלכה לא כר׳ יהודה ולא כר׳ עקיבא:משנזקק לטומאה. לאחר שראה ראיה שניה שלא באונס, שהרי מכאן ואילך הוא עושה משכב ומושב:אין בודקין אותו. ואף אם ראה ראיה שלישית באונס, נעשה זב לקרבן. וכן אם ראה ראיה של זוב בשבעה ימים נקיים שהוא מונה, סתר הכל ואפילו היתה אותה ראיה באונס:ספיקו ושכבת זרעו טמאין. ספיקו מחמת שכבת זרעו, כגון אם ראה שכבת זרע תחילה, וטפה זיבה הבאה אחר כך אינה מטמאה, שהרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. ועד שלא נזקק לטומאה, הקרי מטהר את הזיבה, משום דהוי אונס. ולאחר שנזקק לטומאה, אין הקרי מטהר את הזיבה, שאין תולין שמחמת הקרי באה הזיבה:שרגלים לדבר. שאין אותה ראיה מחמת אונס, כיון שכבר נעשה זב:ראה ראיה ראשונה בודקין אותו. היינו דוקא לקרבן. דאי מחמת אונס ראה, אינה מצטרפת עם השלישית לקרבן. אבל מצטרפת עם השניה לטומאה. דאם ראיה שניה שלא באונס, אע״פ שהיתה ראשונה באונס, עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים, דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אנסו, בשניה כתיב. אבל ראשונה אתקש לשכבת זרע, דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה שכבת זרע מטמאה באונס, אף ראיה ראשונה של זוב מטמאה באונס:בשניה בודקין אותו. לטומאה ולקרבן:בשלישית אין בודקין אותו. לא לטומאה ולא לקרבן:ר׳ אליעזר אומר. כו׳ ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
בשבעה דרכים בודקין את הזב. משנה זו שנויה כמו כן בפרק בתרא דנזיר (משנה ד'). והכא עיקר. והתם אגב גררא. הר"ש. ואע"פ כן מפני שאין מחמיצין המצות. נזדרזתי והקדמתי לפרשה שם בס"ד:
רבי עקיבא אומר אפילו אכל כל מאכל וכו' נאמר כי מסבת התעסקו במה שנתעסק שתתה שכבת זרעו. ולא יהיה זוב אלא אם יראה בריקות האצטומכא והמנוחה. לא שנתקדם לו יגיעה. ולא ענין מן העניינים אשר קדם ספורם. הרמב"ם. ואע"פ כן א"ל אין כאן זבים מעתה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא:
ראה ראיה ראשונה בודקין. כתב הר"ב היינו דוקא לקרבן כו' דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב. כלומר על כרחך אראיה שניה דכתיב בתרה קאי. ולא אראשונה. דהא אתקש לש"ז כו'. וכ"פ רש"י בפ"ד דנדה דף ל"ה. ומ"ש הר"ב מה ש"ז מטמא באונס. פרש"י דכל עצמו של ש"ז מחמת אונס חימום בא. ע"כ. ועיין בפרק בתרא משנה י"א. ונ"ל דמשום דמש"ז ילפינן. דיו למילף לה לענין טומאה. אבל לקרבן דלא שייך בש"ז לית לן למילף מיניה. ומש"ה בודקין לקרבן אף בראיה הראשונה:
רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו. בגמרא פ"ק דנדה (שם) דבאתים (והזב את זובו לזכר ולנקבה) קא מפלגי. רבנן לא דרשי אתים. הזב חדא. זובו תרתי. לזכר. בשלישי אקשה רחמנא לנקבה. ור"א דריש אתים. הזב חדא. את תרתי. זובו תלת. ברביעי אקשה רחמנא לנקבה. (דאפילו באונס. ולא לענין טומאה ולקרבן. אלא לסתירה בתוך ז' ימי נקיים). והא דקתני ת"ק שרגלים לדבר. והרי ממקרא נדרש. כתבתי בס"ד במס' נזיר [פ"ב מ"ג]:
יכין
מלכת שלמה
2.
There are seven ways in which a zav is examined as long as he had not become subject to zivah: With regard to food, drink, as [to what] he had carried, whether he had jumped, whether he had been ill, what he had seen, or what he had thought. [It doesn't matter] whether he had thoughts before seeing [a woman], or whether he had seen [a woman] before his thoughts. Rabbi Judah says: even if he had watched beasts, wild animals or birds having intercourse with each other, and even when he had seen a woman's dyed garments. Rabbi Akiva says: even if he had eaten any kind of food, be it good or bad, or had drunk any kind of liquid. They said to him: Then there will be no zavim in the world!’ He replied to them: you are not held responsible for the existence of zavim!’ Once he had become subject to zivah, no further examination takes place. [Zov] resulting from an accident, or that was at all doubtful, or an issue of semen, these are unclean, since there are grounds for the assumption [that it is zivah]. If he had at a first [issue] they examine him; On the second [issue] they examine him, but on the third [issue] they don't examine him. Rabbi Eliezer says: even on the third [issue] they examine him because of the sacrifice.משנה ג
הָרוֹאֶה קֶרִי, אֵינוֹ מִטַּמֵּא בְזִיבָה מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹמוֹ. נָכְרִי שֶׁרָאָה קֶרִי וְנִתְגַּיֵּר, מִיָּד הוּא מִטַּמֵּא בְזִיבָה. הָרוֹאָה דָם וְהַמַּקְשָׁה, מֵעֵת לְעֵת. וְהַמַּכֶּה אֶת עַבְדּוֹ יוֹם יוֹמַיִם, מֵעֵת לְעֵת. כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת, שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, הֲרֵי הוּא כִבְרִיָּתוֹ:
ברטנורה
אינו מיטמא בזיבה מעת לעת. דהאי זיבות מחמת חולשא דקרי הוא. ובראיה שניה איירי, דראשונה מטמאה באונס. וכשם שתולין לקרי מעת לעת, כך למראה ולהרהור תולין מעת לעת. אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה, תולין לו כל זמן שהוא מצטער, ואמרינן דמחמת הצער הוי הזיבה ולא מבשרו:רבי יוסי אומר יומו. אין תולין אלא אותו היום שראה קרי בלבד, ולע מעת לעת. ואין הלכה כר׳ יוסי:מיד מיטמא בזיבה. דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ואע״פ שראה זיבות כשהוא נכרי, מיטמא בזיבה בהך שניה שרואה בתוך מעת לעת של קרי, דנעשית לו כראיה ראשונה דמטמא באונס, ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. דראיית זיבה של נכרי כמאן דליתא, דאין הנכרים מיטמאין בזיבה:הרואה דם. מטמאה כל טהרות שנתעסקה בהן למפרע מעת לעת, כדפרישנא בריש נדה. ואיידי דאיירי במעת לעת, קחשיב כל הני ששיעורן במעת לעת:וכן המקשה. בימי זיבה. דאמרינן כי תזוב זוב דמה, מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ואם שפתה מן החבלין מעת לעת וילדה, לא תלינן דם קושי בדם לידה:המכה את עבדו. האמור בתורה (שמות כ״א:כ״א) אך אם יום או יומים יעמוד, ודרשינן יום שהוא כיומים, זהו מעת לעת:כלב שאכל בשר המת. דקיימא לן דאין מתעכל במעיו עד לאחר שלשה ימים מעת לעת, דהכי תנן במסכת אהלות פרק י״א, וכמה תשהה במעיו, שלשה ימים מעת לעת:והוא שיהא כברייתו. שלא נשתנה. ועוד איכא טובא ששיעורן מעת לעת ולא חשיב, ותנא ושיירי:
תוסופות יום טוב
הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת. כתב הר"ב אבל למאכל כו' כל זמן שהוא מצטער. תוספתא הביאה הרמב"ם בכאן. והר"ש כתבה במתניתין דלעיל. וחולי לא צריכא למתני. דוודאי דכל זמן שהוא מצטער:
מעת לעת. דתניא בספרי פרשת תצא (דברים כ״ג:י״ב) והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי פוטר בזיבה מעת לעת. פי' הר"ש לפנות ערב. עד שיפנה כל היום דהיינו מעת לעת כו' ור"ל שיפנה הערב השני שאחר לילה שבו ראה הקרי כדכתיב בקרא. ורש"י בסוף נזיר כתב דלפנות חד ערב. כדכתיב (ירמיה ז') כי פנה יום. וערב תרתי:
רבי יוסי אומר יומו. דדייק לילה. דכתיב (שם) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. דמשמע עד לילה מטהר. ותו לא. ות"ק אורחא דקרי למיתי בליליא. וכדאיתא בכיוצא בזה בסוף נזיר פלוגתא דת"ק ור"י בש"ז דזב דמטמא במשא. ולא אמרו שם בגמרא לר"י מאי עביד בלפנות ערב. וכתבו התוספות [סד"ה במאי] שיש לומר דדרש לפנות ערב. כדדרשינן בספרי דקרי פוטר זיבה של אחריה כל מעת לעת. ע"כ. וכשקריתי דבריהם אלו עמדתי מרעיד ומשתומם. איך שכחו משנתנו זו דר"י אינו פוטר אלא יומו. ועוד אי איתא כדבריהם. לא הוה גמ' שתיק מיניה. דטפי צריכה למשמע. ממאי דאשמועינן לילה לת"ק למאי בעי. לכך נ"ל דדוקא לילה דמיותר בקרא. הוא דקשיא לגמרא למאי צריכה לת"ק. אבל לפנות ערב לא קשיא ולא מידי לר"י. למאי איצטריך. דהא דינא דרואה קרי שצריך הערב שמש כדכתיב בפרשת מצורע. להכי כתב (שם) והיה לפנות ערב ירחץ במים משום דעד הערב שמשו הוא טמא:
כנעני שראה קרי ונתגייר מיד הוא מיטמא בזיבה. כתב הר"ב ואף ע"פ שראה זיבות כשהוא כנעני וכו' דאדרישא מהדר. דרואה קרי אינו מטמא מעת לעת. דהיינו בזיבה שניה. וקאמר דכנעני שראה קרי מטמא ראייה שהיא שנייה לראייה שראה כבר קודם שנתגייר. ומ"ש הר"ב ומצטרפת עם השניה שיראה אחר מעת לעת של קרי. וא"ת ולמאי דפרישית בסוף נזיר דגר שנתגייר אית ליה חולשא מחמת קבלת עול מצות. כי הוה נמי אחר מעת לעת של קרי כגון שגירותו היה פחות מעט מעת לעת לאחר שראה קרי. אכתי איכא חולשא בקבלת מצות. י"ל דאה"נ דצריך ג"כ שתהא ראייה שנייה אחר שפסק מן הדאגה ההיא. וכ"פ הר"ש לפי שטתו:
והמקשה. פי' הר"ב בימי זיבה כו' ואם שפתה מן החבלין מעת לעת כר"א דהלכה כמותו במתני' ד' פ"ד דנדה:
הרי הוא כברייתו ובס"א והוא כברייתו וכן בנוסחת מהר"ם וכיוצא בזה גי' הר"ב שהעתיק והוא שיהא כברייתו ופירש שלא נשתנה וכן העתיק הר"ש ומפ' כך וקשיא לי לדבריהם דתנאה הוא ה"ל לתנא למתני הכי במקומו באהלות (פי"א משנה ז') דהכא לא שנאו אלא אגב גררה לכן נראה כגי' הספר וכן העתיק הרמב"ם ואינו אלא תוספת ביאור בעלמא שכל ג' ימים מעת לעת הרי הבשר כברייתו ולא נתעכל והתם באהלות לא צריכא ששנה מעיקרא כמה תשהה כו' דמשמע מניה שעדיין כברייתו:
יכין
מלכת שלמה
3.
One who had [a discharge of] semen does not defile due to zivah for a period of twenty-four hours. Rabbi Yose says: [only] that day. A non-Jew who had a discharge of semen and then converted, he immediately becomes unclean due to zivah. [A woman] who had [an issue] of blood, or had experienced difficulty [in childbirth], [the time prescribed] is twenty-four hours. One who strikes his slave, the "day or two" is twenty-four hours. A dog that eats a corpse's flesh, for three days from one time of day to the same time of day, it is considered to be in its natural state.משנה ד
הַזָּב מְטַמֵּא אֶת הַמִּשְׁכָּב בַּחֲמִשָּׁה דְרָכִים, לְטַמֵּא אָדָם לְטַמֵּא בְגָדִים. עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, נִתְלֶה וְנִשְׁעָן. וְהַמִּשְׁכָּב מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם בְּשִׁבְעָה דְרָכִים לְטַמֵּא בְגָדִים. עוֹמֵד, יוֹשֵׁב, שׁוֹכֵב, נִתְלֶה, וְנִשְׁעָן, בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא:
ברטנורה
מטמא את המשכב. והוא הדין למושב:עומד יושב שוכב. דכתיב (ויקרא ט״ו:ד׳) כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, וכתיב (שם) והיושב על הכלי אשר היא יושבת עליו, אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב ויש על המושב. שכב על המושב וישב על המשכב, עמד נתלה, נשען, מנין. תלמוד לומר יטמא יטמא, ריבה. וכולן נקראין מדרס:והמשכב מטמא את האדם וכו׳ עומד יושב שוכב נתלה. שהטהור בכף מאזנים והמשכב הטמא בכף שניה, וכרע המשכב הטמא, ונתלה הטהור. ונתלה דרישא, כגון שהזב בכף מאזנים, ומושבות בכף שניה וכרעו הן, טמאין, דהשתא הזב נתלה וכאילו הוא יושב עליהן:לטמא בגדים. הוא הדין כל כלים שנוגע בהן עד שלא פירש, חוץ מאדם וכלי חרס:במגע ובמשא. אם נגע במשכב הטמא, או שנשאו:
תוסופות יום טוב
הזב וחבריו. ר"ל זבה ונדה יולדת ומצורע. הרמב"ם:
מטמא את המשכב עיין במשנה ד' פ"ד:
והמשכב כתב הר"ב וה"ה למושב כמ"ש במשנה ג' פ"ק דכלים וע"ש שאפילו תחת אבן מסמא מטמא:
נתלה. פי' הר"ב כגון שהזב בכף מאזנים וכו'. עיין במשנה ד' פ"ד ועוד בר"פ דלקמן:
והמשכב מטמא את האדם וכו'. בת"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם. מנין לעשות ריקם כמלא ת"ל כלי. לעשות ריקם כמלא פי' ריקם כשאינו שם. מלא כשהוא שם. הכ"מ רפ"ז מה' משכב:
יכין
מלכת שלמה