First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
נוֹטֵל אָדָם אֶת בְּנוֹ וְהָאֶבֶן בְּיָדוֹ, וְכַלְכַּלָּה וְהָאֶבֶן בְּתוֹכָהּ. וּמְטַלְטְלִין תְּרוּמָה טְמֵאָה עִם הַטְּהוֹרָה וְעִם הַחֻלִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מַעֲלִין אֶת הַמְדֻמָּע בְּאֶחָד וּמֵאָה:
ברטנורה
נוטל אדם את בנו. בחצר והאבן בידו ולא אמרינן דמטלטל לאבן:כלכלה. סל:והאבן בתוכה. והוא שיהיו פירות בסל, שאם אין בו פירות נעשה בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו. וצריך נמי שיהיו בתוכו פירות שאם ישליכם בארץ ימאסו, כגון תותים וענבים וכיוצא בהם, אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והם נופלים. ופירות הנמאסים נמי כגון תותים וענבים אם אפשר לסלקם לצדי הכלכלה ולנער האבן לבדה ולהשליכה אסור לטלטלה עם האבן. ומתניתין איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה או שוליה והאבן דופן לה שאי אפשר להשתמש בכלכלה בלא האבן:תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. אגב הטהורה ואגב החולין. אבל טמאה באנפי נפשה לאו בת טלטול היא:אף מעלין את המדומע באחד ומאה. סאה של תרומה שנפלה במאה סאים של חולין, מותר להעלותה לסאה של תרומה מהן בשבת ויהיו כולן חולין ומותרין לזרים, ולא אמרינן מתקן הוא, דתרומה שנפלה בחולין חשבינן לה כאילו מונחת לבדה ואינה מעורבת, וכשעולה באחד ומאה התרומה עצמה שנפלה עולה הילכך לאו מתקן הוא. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
והאבן בידו. מוקמינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו. פרש"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואף ע"ג דלאו סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי ע"כ. והקשו בתוספות אמאי לא אמרינן דנשדייה לאבן מידו כדלקמן בסמוך גבי כלכלה וי"ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה. וא"ת תבטל אבן אגב תינוק כדלקמן בסמוך דבטל אגב פירות ואמאי בעינן שיש לו געגועים וי"ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק ע"כ:
והאבן בתוכה. כתב הר"ב והוא שיהיו פירות בסל ע"כ. וכתב הב"י דמשמע ואפילו במניחה מדעת שרי מפני שנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והביא ראיה לדבריו. ועיין בפי' המשנה דלקמן גבי מעות שעל הכר. וכתב עוד הר"ב אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין כלומר הפירות והאבן והכי איתא בגמ' ולשדינהו לפירי ונשדי לאבן ונינקטינהו. ופירש"י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ע"כ. ומ"ש הר"ב עוד ומתני' איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה וכו' נמשך לפי' הרמב"ם שהצריך כל הג' תנאים ביחד. ודבריו תמוהים הן. דמכיון שהאבן נעשה דופן לכלכלה מה צריך עוד לשום תנאי אחר. והכי איתא בגמ' ולנעורינהו נעורי אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה משמע ודאי דהדר ביה ומוקים אותה אפי' בפירות דלא מיטנפן הואיל והאבן נעשית דופן לכלכלה. ומצאתי בב"י סימן ש"ט שכתב על פי' הרמב"ם שבמשנה וז"ל נראה שהיה מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלם ואי אפשר לומר כן דמאחר שהאבן סותם הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפי' אין בה פירות כלל מותר לטלטלם כדין אבן שבקרויה (בפ' י"ז מ"ו) וכבר חזר בו בחיבורו וכתב בפרק כ"ה כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן עכ"ל הב"י. והוי יודע דבחבורו כתב עוד היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ע"כ. וכ"כ בטור והשיגו הראב"ד דלגי' הגמ' בטלה אוקימתא קמייתא וכתב המגיד דנראה שבגי' הרמב"ם לא היה ולנעורינהו נעורי גם לא גר' אלא אמר וכו' וה"ג רב חייא בר אשי בשם רב אמר כו' והשתא הן שתי אוקימתות ושתיהן אמת. ואם הר"ב לכך נתכוין היה לו לכתוב א"נ מתניתין איירי כו'. וכתב הב"י דמשמע בגמ' דהא דבעינן שיהיו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך לפירות או לכלכלה דאז כשינערנה במקומה יכול ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא וכדין אבן שעל פי החבית דבמשנה דלקמן ע"כ. [* ועיין עוד מ"ש בס"ד במשנה דלקמן]:
ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. מוקים לה נמי בגמ' בפירות דמיטנפי דלא אפשר לשדינהו ולמשקל. וה"מ לצורך גופו כלומר שאינו צריך אלא לתרומה טהורה ולא למקום הכלכלה הלכך כל היכא דמצי למשקל לתרומה טהורה לא שרי ליה טפי אבל אם הוא צריך למקום הכלכלה מטלטל אותה והא דמוקים נמי בגמ' בדצריך לגופו דדוקא כשהתרומה טהורה למטה. דאי טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה כבר כתבו התוספות דמיירי כשמונחים הטהורה והטמאה כל אחת בפני עצמה בסלים קטנים ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול. אבל במונחים זו ע"ג זו בלא שום כלי אין חילוק כי היכי דברישא דמתני' באבן שבכלכלה המלאה פירות לא מחלקים בגמ' בין האבן למעלה בין למטה:
רבי יהודה אומר אף מעלין כו'. כתב הר"ב וכשעלה בק"א התרומה עצמה [שנפלה] עולה. כלומר איהו ס"ל הכי. ועיין במשנה ה' פ"ה דתרומות:
יכין
מלכת שלמה
1.
A man may pick up his son while he has a stone in his hand or a basket with a stone in it. And one may carry impure terumah together with pure [terumah] or with non-sacred produce. Rabbi Judah said: one may also remove the mixture [of terumah in non-sacred produce] when one [part is neutralized] in a hundred [parts].משנה ב
הָאֶבֶן שֶׁעַל פִּי הֶחָבִית, מַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. הָיְתָה בֵין הֶחָבִיּוֹת, מַגְבִּיהַּ וּמַטָּהּ עַל צִדָּהּ וְהִיא נוֹפֶלֶת. מָעוֹת שֶׁעַל הַכַּר, נוֹעֵר אֶת הַכַּר וְהֵן נוֹפְלוֹת. הָיְתָה עָלָיו לַשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט. הָיְתָה שֶׁל עוֹר, נוֹתְנִין עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה:
ברטנורה
מטה על צדה. מטה החבית על צדה אם צריך ליטול מן היין והאבן נופלת ולא יטול אותה בידים:היתה בין החביות. ומתירא שלא תפול האבן על החביות ותשברם מגביהה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה אותה על צדה:נוער את הכר והן נופלות. כשהוא צריך לכר ואינו צריך למקום הכר, אבל אם צריך למקומו מגביה הכר עם המעות שעליו. ולא אמרן אלא כששכח המעות על הכר מערב שבת, אבל הניחן שם במתכוין נעשה הכר בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלו ולא לנער המעות שעליו:לשלשת. דבר של טנוף כגון רוק או רעי או צואה:מקנחה בסמרטוט. ולא יתן עליה מים, דסתם כר של בגד הוא, ובגד שרייתו במים זהו כבוסו:היתה. על כר:של עור. דלאו בר כבוס הוא:נותן עליה מים. עד שתכלה ותלך הלשלשת. אבל כבוס ממש לא, דהואיל וסתם כרים וכסתות רכים נינהו שייך בהו כבוס בעורות רכים, ומיהו שרייתן לא זהו כבוסן:
תוסופות יום טוב
מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר"ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ' בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו' אע"ג דבגמ' אכר איתמר מ"מ הה"נ בחבית כדאיתא בטור ס"ס ש"ט:
מעות שעל הכר כו'. כתבו התוס' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה"א דאסור:
לשלשת. פירש הר"ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר"ן אבל ברש"י השמיט או רעי [א) וברש"י כ"י איתא] אך המגיד פכ"ב הביא לשון רש"י כהרב רבינו נסים:
מקנחה. כתב הר"ב ולא יתן עליה מים כו' ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה' מה שכתבתי שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a stone is on the mouth of a cask [of wine], one tilts it to its side and it falls off. If it [the cask] is [standing] among [other] casks, he lifts it up, tilts it on its side, and it falls off. If money is lying on a cushion, one shakes the cushion, and it falls off. If snot is on it, one wipes it off with a rag; If it is on leather, one pours water over it until it disappears.משנה ג
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מַגְבִּיהִין מִן הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִפִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטֵל אֶת הַטַּבְלָה כֻלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ. מַעֲבִירִין מִלִּפְנֵי הַשֻּׁלְחָן פֵּרוּרִין פָּחוֹת מִכַּזַּיִת וְשֵׂעָר שֶׁל אֲפוּנִין וְשֵׂעָר שֶׁל עֲדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל בְּהֵמָה. סְפוֹג, אִם יֶשׁ לוֹ עוֹר בֵּית אֲחִיזָה, מְקַנְּחִין בּוֹ, וְאִם לָאו, אֵין מְקַנְּחִין בּוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, נִטָּל בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ מְקַבֵּל טֻמְאָה:
ברטנורה
ב״ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בגמרא קאמר שאין אנו סומכים על משנתנו כמות שהיא שנויה, אלא מוחלפת השטה, שבית הלל אומרין מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין, וב״ש אומרים מסלק את הטבלא שיש עליה תורת כלי אבל לא יטלטל העצמות והקליפין בידים, דב״ה כר״ש וב״ש כר׳ יהודה. ומיהו לא שרו ב״ה אלא בעצמות וקליפין דחזו למאכל בהמה אע״ג דלא חזו למאכל אדם, אבל אי לא חזו אף למאכל בהמה מודו ב״ה דאסורים לטלטל, דבכה״ג אפילו ר״ש מודה:מעבירין מעל השלחן פרורין פחות מכזית. אפילו פחות מכזית וטעמא כדמפרש בסמוך שהן ראויין למאכל בהמה:ושער של פולין. שרביטים שהקטנית גדל בהן:עור בית אחיזה. בית אחיזה של עור שיאחזנו בו:אין מקנחין בו. שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו והוי פסיק רישיה ולא ימות דמודה ביה ר״ש:בין כך ובין כך. בין יש לו בית אחיזה בין אין לו בית אחיזה ניטל בשבת כשהוא נגוב:ואינו מקבל טומאה. דאינו לא כלי עץ ולא בגד ולא שק ולא מתכת:
תוסופות יום טוב
[*מעבירין מלפני השלחן. והר"ב העתיק מעל השלחן וכן הוא בפירוש רש"י וכן ברי"ף והרא"ש]:
יכין
מלכת שלמה