First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַנּוֹגֵעַ בַּכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן, בַּכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹן, בַּנִּירִים, וּבַקֵּירוֹס, וּבְחוּט שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן, וּבְעִירָה שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ, טָהוֹר. בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת, וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד, וּבְכָפוּל שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הָאַרְגָּמָן, וּבְעִירָה שֶׁהִיא עֲתִידָה לְהַחֲזִירָהּ, טָמֵא. הַנּוֹגֵעַ בַּצֶּמֶר שֶׁעַל הָאִימָּה, בָּאַשְׁוָיָה, טָהוֹר. הַנּוֹגֵעַ בַּפִּיקָה, עַד שֶׁלֹּא פֵרְעָהּ, טָמֵא. מִשֶּׁפֵּרְעָהּ, טָהוֹר:
ברטנורה
הנוגע בכובד העליון. שני עצים עגולים יש לאורג, האחד שחוט השתי כרוך בו, והשני שלפניו שכל זמן שאורג והולך כורך בו היריעה הנארגת. ולפי שהם כבדים, נקראים כובד. וכובד העליון הוא שלפניו, וכובד התחתון הוא הרחוק ממנו שכל השתי כרוך בו:בנירים. הן חוטים הארוגין על הקנה, ובעבורן מגביהין קצת החוטים ועושין דרך שילך בו הארג בחוט:וקירוס. מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים:בחוט שהעבירו על גבי ארגמן. לאחר שנעשית הרקמה משימין חוטין עליה שלא תתלכלך, ואותן חוטין לא הוו חיבור לבגד:ובעירה. הוא אירא האמור בפרק קמא דשבת (דף י״א) ולא גרדי באירא שבאזנו. והיא חתיכה קטנה מצמר או מפשתן או מצמר גפן שאורגים בתוך המטפחות לנוי, וזורק אותו בתוך השתי וחוט של ערב כרוך בתוכה, ויש מהן שחורים ואדומים. ואם אינו עתיד להחזירה, כגון שהיא אדומה ועתה רוצה להכניס אירא שחורה, אע״פ שלא פסקה מן הבגד לא הויא חיבור:בנפש המסכת. חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף, וכל דבר שהאורג נותן בתוך המסכת לתקן אריגתו, קרוי נפש. והנוגע בהן כנוגע בבגד דהוו חיבור:שתי העומד. שצריך עדיין לבגד ועומד ליארג:ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן. חתיכת בגד שתופרים על הארגמן שלא יתלכלך, הוי חיבור לבגד:עירה שעתיד להחזירה. כדפרישנא לעיל:בצמר שעל האימה. ויש שגורסים העימה בעי״ן והכל אחד. והוא מקל ארוך או קנה שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות:באשוויא. בצמר שעל האשוויא. ואימא ואשוויא שתיהן לטוות עשויות, אלא שמשונות זו מזו בצורתן:טהור. דאינו חיבור:פיקה. כמין עיגול קטן של מתכת ויש בו נקב, והנשים נותנות אותו בראש הפלך להכבידו. וקורים לו בלע״ז פוסרול״ו:עד שלא פירעה. קודם שיתירנה:משפירעה. לאחר שהתירה:
תוסופות יום טוב
הנוגע בכובד העליון כו'. פי' הרמב"ם [פ"כ מה"כ הלכה ט"ו] דמיירי שהבגד בעת אריגתו היה באהל המת והרי נטמא. ואין מיטמא בשאר הטומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד שנאמר או בגד עד שיהיה בגד שהוא טווי וארוג ואמרו בכאן כי כאשר יגע האדם בכובד העליון כו' טהור. שכל אלו אינן חבור לבגד אבל הנוגע בנפש המסכת כו' טמא. שכל אלו חבורין לבגד ועיין בפירוש הר"ב רפכ"ג:
[*בכובד העליון וכו'. פי' הר"ב כובד העליון הוא שלפניו כו'. וכ"פ הר"ש. וק"ל דהא הוה זו ואצ"ל זו. דאם בשלפניו טהור אע"פ שהבגד הטמא כרוך עליו. כ"ש בשל רחוק ממנו שאין עליו אלא השתי המחוברת לבגד ועוד דלשון עליון ותחתון אינו צודק כלל דהא איפכא הוא שאותו שהוא רחוק הוא גבוה. ואותו שלפניו הוא נמוך ואם נפרש כן שהעליון הוא הרחוק. והתחתון הוא שלפניו אתי שפיר הל'. וגם דהשתא הוה לא זו אף זו. ועוד בה שלישיה דיגיד עליו ריעו שכן הנירים והקירוס שפי' הר"ב וכן הרמב"ם הנירים הוא הרחוקים. והקירוס הוא שלפניו יותר וכן פי' הרמב"ם ג"כ בכובד כו' וז"ל האורגים יעמידו להן שתי קורות אחד [למעלה] ועליה כרוך השתי. והשנית קרובה לארץ. וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה. והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה עליונה נקרא כובד העליון. ושם השפלה כובד התחתון. ע"כ]:
בנירים. ל' הר"ב הן חוטין וכו'. ובעבורן כו'. כן לשון הרמב"ם. ובנא"י ובהמשכתן כו' [*וכבר כתבתי מעשיהן מבואר יותר במ"ב פ"ז דשבת. ע"ש. וכן תקנתי שם ל' הר"ב והרמב"ם שכתבו שילך בו הארג בחוט. שהוא ל' מגומגם. והראוי היה שיהיה הלשון שילך בו חוט הערב:
[*ובקירוס. פי' הר"ב מסרק שבו מכים וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"פ שמתחת יש לכלי זה גם כן קנה ע"פ כולו. משא"כ למסרק שאין לו מתחת קנה. כי השינים צריכין להיותן מובדלים בסופן שזולת כן אין נעשית מלאכתן כלל. מ"מ מפני שהשתי כל חוט וחוט ממנו נכנס לבין כל ב' שינים ואין הקנה שמתחת נראה לעין מפני השתי הזה. הלכך דומה למסרק כפי מביט עין הרואה. ועל כן קרו ליה מסרק. אבל הא קשיא לי ודאי שזה הכלי הוא בכלל הנירים. לפי מה שפירשתי במ"ב פי"ג דשבת. ושם נשנה ג"כ בקירוס. ופי' הר"ב והרמב"ם יריעה ארוגה וכו'. וכבר העירותי על זה שם. וגם כתבתי שם שבהלכות שבת להרמב"ם בפ"ט השמיט בקירוס. ולכך נ"ל דאדרבה משם ראיה על מה שפירשתי. שהנירא הוא מה שהם ז"ל מפרשים כאן על קירוס. ולפי' שם לא פי' על קירוס כמו בכאן לפי ששם הוא בכלל נירים. שכן מפרש אביי התם [שבת דף ק"ה] דנירין הוא בתי נירא ונירא ולכך הוצרכו לפ' קירוס יריעה כו'. ודוגמא דנפה וכברה דתנן התם לגביה. אבל כאן שא"א לפרש יריעה כו'. דמה ענינה לכאן. לכך מפרשים שהוא המסרק וכו'. דהיינו הנירא. ואמנם הנירים יהיו השתי בתי נירא לבדן. ואין המסרק בכללן. ולפי ששם לענין איסור שבת אינו מתחייב עד שיעשה החוטין בשלשתן בשתי הבתי נירא. ובנירא כדמפרש אביי. לכך הוצרכו לפרש שם בקירוס יריעה כו' זהו מה שנ"ל בזה. ואין לתמוה על ששם אחד היינו קירוס. יפול על שני ענינים מחולקים. היינו על מסרק. ועל יריעה. כי הרי אפשר הוא שקריאתן משתנה. כגון שהא' בחול"ם הרי"ש. והב' בשורק או בקריאת הקו"ף. שהא' בחיר"ח. והב' בציר"י. א"נ שני השינוים גם יחד יצדקו. ובזה יובדלו. וק"ל נ"ל]:
[*ובעירה. כתב הר"ב הוא אירא האמור בפ"ק דשבת (דף יא) וכו' וכ"פ הר"ש. ואע"ג דהתם באל"ף בתחלה ובסוף. הרי אותיות אחה"ע מתחלפין. אבל הרמב"ם כתב זה החוט יקרא עירה מענין תלייה. לפי שהעירה הוא הנתלה והדבק. עכ"ל. כלומר שהוא מל' מעורה במקצת דרפ"ג ממסכת טבול יום. ומעורה בקליפתה דמ"ח פ"ג דעוקצין. ול' מקרא הוא כמער איש ולויות במלכים א ז]:
בנפש המסכת. פי' הר"ב חוטי הערב שהולכים כו' קודם שיכה במסרק ויחבר אותו על הארוג מהבגד. הרמב"ם. וכ"כ הר"ב והר"ש במ"ט פי"א דנגעים. ועיין שם:
הנוגע בצמר שעל האימא. פי' הר"ב מקל ארוך כו' שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות. וכ"פ ג"כ באשוויה. וכ"פ הר"ש. וצ"ע היאך מתחברים לבגד האורגים. אבל הרמב"ם מפרש שהוא ג"כ מכלי האריגה. ובנוסחא שלפנינו כתב אימה הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטוה כפול. ולזה תקרא א"ל ריב"ה עימ"ה לכפילת הפשתן עליה. ועם זה המטווה אשר על המסרק. יאמר צמר שעל האימה. ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג. ובנא"י עימה הארוג שמכניסין בו הקנה שהמטוה כרוך עליה ונקרא בערב א"ל גז"ך. ולזה תקרא א"ל ריב"ה עימ"ה. לכריכת הפשתן עליה. ועל אותו המטוה שעל הקנה. יאמר צמר שעל העימה. ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג ע"כ. ואשוויה פי' הכוש אשר עליו המטוה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד [ג"כ] ע"כ:
בפיקה. פי' הר"ב כמין עגול כו' וגם בזה יש להקשות מה ענינו לחבור הבגד. והר"ש כתב כגון דבגד כרוך על הפיקה ע"כ. וגם זה דוחק שהרי לא לכך עשויה. והרמב"ם פי' פיקה כוש קטן יוכפל עליו המטוה עד שישוב [כמין כדור וכל זמן] שנשאר מהמטוה כפול על הפיקה. הוא אומרו עד שלא פירעה כו':
עד שלא פירעה כו'. פי' הר"ב קודם שיתירנה. ול' הר"ש עד שלא נתגלה וכו'. וז"ל הרמב"ם וכ"ז שנשאר מהמטוה וכו'. וכאשר הוסר המטוה ממנה עד שנתגלה ונראה הוא אומרו משפירעה. ופירעה הוא הגלוי [מלשון] כי פרעה אהרן (שמות ל״ב:כ״ה):
יכין
מלכת שלמה
1.
One who touches the upper beam, the lower beam, the harnesses, the sley, the thread that is drawn over purple material, or a spool which is not to be shot back, remains clean. If he touches the woof, the standing warp, the double thread that is drawn over purple material or a spool which is to be shot back, he becomes unclean. If one touches the wool that is on the distaff, or on the spool, he remains clean. If he touches the spinner: Before it was uncovered he is unclean, After it was uncovered he remains clean.משנה ב
הַנּוֹגֵעַ בָּעֹל, וּבַקַּטְרָב, בָּעַיִן, וּבָעֲבוֹת, אֲפִלּוּ בִשְׁעַת מְלָאכָה, טָהוֹר. בַּחֶרֶב, וּבַבֹּרֶךְ, וּבַיָּצוּל, טָמֵא. בָּעַיִן שֶׁל מַתֶּכֶת, בַּלְּחָיַיִן, וּבָעֲרָיִין, טָמֵא. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר בַּלְּחָיַיִם, שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִן אֶלָּא לְרַבּוֹת אֶת הֶעָפָר:
ברטנורה
קטרב. מפורש למעלה פרק כלי מתכות, שהן שני עצים משני צדי העול והן נקובים, ומכניסים בתוך אותו נקב עץ ושמו קטרב, וקושרים אותו שלא ישמטו הבקר:בעין. בגד של צמר או עור או שק שכורכים על צואר הבהמה והעול עליו:עבות. עץ ארוך ועב שבמחרישה, שנכנס בתוך העול:והחרב. עץ עשוי כדמות חרב שתופס בו החורש:והכורך. עץ עקום דומה למרכב והוא הנטוש על הקרקע בעת החרישה:ביצול. עץ שתופס אותו החורש בידו, ובו מטה המחרישה לכל צד שירצה. ופירוש יצול, מטה. לא תטה משפט (דברים ט״ז:י״ט), מתרגמינן לא תצלי דין:עין של מתכת. טבעת של מתכת:לחיים. שני עצים שבנקבי העול:עריין. עשוי כמין כלי של מסתת אבנים ובו משבר גושים של עפר. וקרוי עריין, מלשון ערער תתערער (ירמיהו נ״א:נ״ח), ערו ערו עד היסוד בה (תהילים קל״ז:ז׳) ואין הלכה כרבי יהודה שמטהר בלחיים:
תוסופות יום טוב
הנוגע בעול ובקטרב כו'. הכונה בזאת ההלכה. כמו כונת אשר לפניה וזה שהוא יאמר כי כאשר נטמאת העגלה או המחרישה. אז הדברים המחוברים בהן. יחשב כמו הדבר אשר נטמא. הרמב"ם:
בעול ובקטרב. עיין בפי"ד משנה ד:
בעין. ל' הר"ב בגד או צמר כו' שכורכים על צואר כו' ודומה לעין. הר"ש:
והבורך. כך הגהתי בבי"ת. שכן גרסינן בפרק יז דאהלות וע"ש בפי' הר"ב ובפירוש הר"ש דהכא. ותמצא שענינם א' גם הערוך העתיקו בערך בורך. ולשון הר"ב עץ עקום. דומה למרכב. כן ל' הרמב"ם בנוסחא שלפנינו. אבל בנא"י דומה לרכובת אדם וע"ש הר"ב והוא הנטוש כו'. מסיים הרמב"ם ולזה תקרא כורך. ע"כ. [*ונראה שנוסחתו בכ"ף וכן הוא בחבורו פ"כ מה"כ כתוב הכורך בכ"ף]:
יכין
מלכת שלמה
2.
One who touches the yoke, the crossbar, the collar-piece, or the thick ropes, even when they are being used, he remains clean. If he touched the tail piece, knee or handle, he becomes unclean. If he touched the metal rings, the guides, or the flanks, he becomes unclean. Rabbi Judah says that he remains clean if he touched the guides since they only serve to increase the soil.משנה ג
הַנּוֹגֵעַ בְּיַד מְגֵרָה, מִכָּאן וּמִכָּאן, טָמֵא. בַּחוּט, וּבַמְּשִׁיחָה, בָּאַמָּה, וּבַסְּנִיפִין, בַּמַּכְבֵּשׁ שֶׁל חָרָשׁ, וּבַקַּשְׁטָנִית, טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַנּוֹגֵעַ בַּמַּלְבֵּן שֶׁל מַסָּר הַגָּדוֹל, טָהוֹר. הַנּוֹגֵעַ בַּיֶּתֶר וּבַקֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְתוּחָה, טָהוֹר. מְצֻדַּת הָאֵישׁוּת, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְתוּחָה, חִבּוּר:
ברטנורה
מגרה. ברזל מלא פגימות שמנסרים בו הלוחות והנסרים. ובלע״ז סיג״א. ויש למגרה שני עצים, אחד מצד זה ואחד מצד זה, שבהם תופס חרש עצים בשעה שמנסר הלוחות, והעצים הללו הן בית יד למגרה. ואם נטמאת המגרה, הנוגע בהן טמא, דהוו לה ידות:בחוט ובמשיחה. בראש העצים הללו שהן בית יד, קושרין חוט ומשיחה וחבל שהולך על אורך המגירה ומחבר בין שניהן ומעמידו:באמה. עץ ארוך שבאמצע אלו השני עצים והולך על אורך המגרה, קרוי אמה:ובסניפין. עץ קטן נתון מן החוט והמשיחה עד האמה, ובו פותלין וגודלין החוט והמשיחה, וראשו אחד בתוך החוט וראשו אחד באמה. ופעמים ישים שנים:מכבש. מקום יש לו לחרש עצים שכובש ועוצר שם העצים העקומים והלוחות העקומות והעקושות כדי שיתישרו, וכן עוצר שם העצים והנסרים שלא יתנועעו לכאן ולכאן עד שיתקנם למלאכתו:קשטנית. כמין קשת קטן של עץ שתוחבים בו ברזל של מקדח כשרוצה לקדוח בו, והאדם אוחז בקשת ומגלגל בו את הברזל. ואם הברזל טמא לא נטמא הקשת, דלא הוי חיבור, שדרכם היה שלא לחבר הקשת בברזל:מסר הגדול. מגירה גדולה שעשויה לנסר קורות, ועושים לה כמין מרובע מעצים דקים, והמגירה באמצע, ואותו המרובע קרוי מלבן:טהור. שאין טמא אלא מקום אחיזת בית יד בלבד. ואין הלכה כר׳ יהודה:ביתר. חבל הקשת. לשון כוננו חצם על יתר (שם י״א):אע״פ שהיא מתוחה. אע״פ שהחץ ביתר ובקשת ומתוחה לירות בה ונטמא החץ, לא נטמא הקשת והיתר, שאין החץ חיבור לקשת ויתר:אישות. בריה שאין לה עינים. התנשמת מתרגמינן אישותא. וצדין אותה לפי שמפסדת את השדות:טהורה. שאינה חשובה כלי:כל זמן שהיא מתוחה. והחץ של ברזל בה. אם נטמא החץ נטמאת המצודה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
בתוט ובמשיחה. עיין לעיל פי"ז משנה י"ג ומ"ש במשנה ח פ"ג דסוכה:
ובסניפין. פי' הר"ב עץ קטן כו' ופעמים ישים שנים. כלומר ולכך שונה סניפין ולא סניף. וע' מ"ש במשנה ו פי"א דמנחות:
במכבש של חרש. שנטמא הרומח שבו הנוגע במכבש טהור. הרמב"ם פ"כ מה"כ:
הנוגע ביתר ובקשת כו'. מ"ש הר"ב ונטמא החץ לא נטמא הקשת והיתר. ר"ל ולכך הנוגע בהם טהור:
יכין
מלכת שלמה