First Seder Mishnayos Program 7/1/2024




Mishnah

משנה א
חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת, וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים, בֹּאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְפֹּג. אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם לְאֳכָלִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר, וְאִם לְמַשְׁקִין, הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר. חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן, אֲסוּרִין. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר:
ברטנורה מצילין מזון ג׳ סעודות. ואפילו בכלים הרבה, דאילו בכלי אחד אמרו בפרק כל כתבי דכמה דבעי מציל:לכם. כל אחד מזון ג׳ סעודות:ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף, ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול:אין סוחטין את הפירות. דה״ל מפרק תולדה דדש:אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחלה:ר״י אומר אם לאוכלין. היו אותן פירות מכונסים, היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהו שמא יסחוט:ואם למשקין. היו מכונסין דניחא ליה במאי דנפק מנייהו, היוצא מהן אסור, גזירה שמא יסחוט. ובזיתים וענבים מודה ר״י לחכמים דאע״ג דכנסן לאוכלים היוצא מהן אסור, כיון דדרכן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה בהכי. ובשאר מיני פירות מודים חכמים לר״י, כיון דלאו דרכן לסחיטה. לא נחלקו אלא בתותים ורמונים, דרבי יהודה מדמה להו לשאר פירות וחכמים מדמו להו לזיתים וענבים. והלכה כר״י:חלות דבש. כשהן מרוסקים זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך ר״א מתיר, וחכמים אוסרים גזרו אטו שאין מרוסקין. והלכה כר״א:
תוסופות יום טוב מזון ג' סעודות. עיין בפרק ט"ז משנה ב' ואומר לאחרים כו' עיין שם מ"ג: [* אין סוחטין כו'. מ"ש הר"ב הלכה כרבי יהודה הכי מוכח הסוגיא ומ"ש הלכה כר"א כ"כ הרי"ף בשם גאון]:
יכין מלכת שלמה
1.
A cask [of wine] which was broken, one may save from it the requirements for three meals. And he [the owner] may say to others, “come and save for yourselves”, provided that it is not sponged up. One may not squeeze fruit in order to get out their juices, and if they exude of their own accord they are prohibited. Rabbi Judah says: if [the fruit is meant] to be food, that which exudes from it is permitted, but if [is meant to be] juice, that which exudes from it is prohibited. Honeycombs which crushed on the eve of Shabbat and it [the honey] exudes on its own, it is forbidden; But Rabbi Eleazar permits it.

משנה ב
כֹּל שֶׁבָּא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, שׁוֹרִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בְּשַׁבָּת, וְכֹל שֶׁלֹּא בָא בְחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְדִיחִין אוֹתוֹ בְחַמִּין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן, וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים וְקוּלְיָס הָאִסְפָּנִין, שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְמַר מְלַאכְתָּן:
ברטנורה כל שבא בחמין. שנתבשל:מדיחין. דהדחתו אינה בשולו אבל לא שורין:חוץ מן המליח הישן. דג מליח שעברה עליו שנה משנמלח:וקוליס האספנין. דג שקליפתו דקה והדחתו בחמין הוא גמר בשולו:
תוסופות יום טוב אין פירוש
יכין מלכת שלמה
2.
Whatever was put into hot water before Shabbat, may be soaked in hot water on Shabbat; But whatever was not put into hot water before Shabbat may [only] be rinsed with hot water on Shabbat, except old salted fish, small salted fish, and Spanish colius, because their rinsing completes their preparation.

משנה ג
שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשָׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:
ברטנורה שובר אדם את החבית. מפני שהוא מקלקל:ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. לעשות לה פה נאה:אין נוקבים מגופה. הדבוקה בפי חבית אלא נוטל את כולה דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא:ר׳ יוסי מתיר. דאין דרך פתח חבית בכך. והלכה כר׳ יוסי:ולא יקבנה מצדה. כלומר הא דשרי ר׳ יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה, זימנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין:ממרח. ויש כאן משום ממחק:בערב. שם מקום:חוששני לו מחטאת. אם מירח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב:
תוסופות יום טוב שובר אדם חבית. כתב הר"ב מפני שהוא מקלקל וז"ל רש"י דאין במקלקל שום איסור שבת ע"כ וזה תימה דבמשנה ג' פרק י"ג דתנן כל המקלקלים פטורים לא תני דמותרין (אבל) [צ"ל אלא] פטורין דהיינו פטורין אבל אסורין. דכל פטור שבת פטור אבל אסור [* בר מתלת] כדאיתא בגמ' סוף פרק י"ג ומפני כן הר"ב בסוף אותו פרק דתנן פטור והוא חד מהני תלת פירש בו פטור ומותר וכן פירש הר"ב בהדיא במשנה ג' פ"ג דעירובין דבמקלקל יש בו שבות ומצאתי שהר"ן הקשה על רש"י וכתב אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה ע"כ ועיין במשנה ב' פ"ק דביצה כיוצא בזה בשם התוס'. וכתב עוד הר"ן דהכא דשרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא כדאיתא בפ"ג דעירובין משנה ג' עיין שם. וכלי גדול יראה מדברי הב"י כל שמחזיק ארבעים סאה עיין במסכת אהלות רפ"ח ובמסכת כלים רפט"ו. והרא"ש מוקי למתני' דהכא בחבית שנשברה ודבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספות וכן מסיק בטור: חוששני לו מחטאת. לשון הר"ב אם מירח כו'. הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא שחש[ש] ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דרבי יהודה לאפלוגי את"ק אתא. ולשון רש"י שמא מירח כו' וכן לשון הר"ן:
יכין מלכת שלמה
3.
A man may break open a cask in order to eat dried figs from it, provided that he does not intend to make the cask into a vessel. And one may not perforate the stopper of a cask, the words of Rabbi Judah. But the sages permit it. And one may not pierce it at its side; And if it is already perforated one may not place wax upon it, because he smoothes it out. Rabbi Judah said: a case came before Rabbi Yohanan ben Zakkai in Arav and he said, “I fear [that he may be liable] to a sin-offering.”

משנה ד
נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר, וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיִּצַּנּוּ, וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ. מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵלָיו בַּדֶּרֶךְ בְּמַיִם, מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה, שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לֹא כְנֶגֶד הָעָם:
ברטנורה לתוך הבור. שאין בו מים:שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום. והא קמ״ל דלא חיישינן דלמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור כדי שיהא שוה להושיב שם הקדרה:ואת המים היפים. הראויים לשתיה:ברעים. בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננים [בחמה] בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמ״ל:מי שנשרו כליו. שנפלו במים בשבת:מהלך עמהן ואינו חושש. שמא יחשדו אותו שכבסן:הגיע לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר:שוטחן בחמה. ליבשן:אבל לא כנגד העם. שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הילכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם:
תוסופות יום טוב ואת המים היפים ברעים. לשון רש"י כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים: מהלך בהן ואין חושש. כתב הר"ב שמא יחשדו אותו שכבסן נראה לפי שראה בפי' רש"י והרמב"ם בפי' אבל לא כנגד העם שכתבו שמא יחשדוהו שכבסן הלכך מפרש ה"נ טעמא דקמ"ל דלא חייש להך חשדא ומיהו אכתי קשה מאי שנא ממשנה דלקמן דלא יביא בידו האלונטית שנסתפג בי' משום שמא יסחוט ה"נ ניחוש שמא יסחוט והרמב"ם בחבורו פכ"ב כתב מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט וכ"כ הטור סוף סימן ש"א וכן לשון הכל בו בב"י. וצריכין אנו לחלק ולומר שלא רצו חז"ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו משום חששא דשמא יסחוט כי גדול כבוד הבריות ואפילו בגד אחד מבגדיו אל ישנה מפני כן משא"כ באלונטיות דלקמן שאינן לשום מלבוש אלא מביאם בידו גזרו בהן שלא יביאם שמא יסחוט:
יכין מלכת שלמה
4.
One may place a cooked dish in a pit for it to be guarded; And good water into foul water for it to be cooled; or cold water in the sun for it to be heated. One whose clothes fell into water on the road may walk in them without concern. When he reaches the outer courtyard he may spread them out in the sun, but not in sight of the people.

משנה ה
הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפֵּג, אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלוּנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלוּנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן:
ברטנורה ונסתפג. וקנח:אפילו בעשר אלונטיות. סדינים שמקנחים בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה אע״ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפ״ה לא יביאם בידו לתוך ביתו, אפילו ע״י עירוב, שאין כאן איסור הוצאה, אלא גזרה שמא ישכח ויסחטם בבואו:אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן:פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמלתא נקט והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט:
תוסופות יום טוב הרוחץ במי מערה ובמי טבריא. מוקמינן בגמ' דמי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין ולהכי קתני הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי טבריא רוחץ אפילו לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין ננהו [א) יש שהגיהו: והיינו [טעמא דחמי טבריא [מגולין וחמי מערה מקורין. והוא עפ"י סגנון לשון התוס' (ק"ט ע"א) ד"ה רוחצין אבל אין צורך לזה כי סגנונו דהרי תפס התוי"ט ע"ש וכן הוא בד' פררג וקראקא.] והיינו חמי טבריא דמערה ומשום דמקורין ואיכא למיחש לזיעה להכי אסרו וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם גם לשון רש"י נראה כן שכתב מי מקוה [מקורה] שהוא חם ואין חומו יוצא כו'. אבל הר"ן בשם רבי' יונה והרמב"ן [כתב] דמי מערה דמוקים לה בחמין. חמי האור נינהו שהוחמו מערב שבת אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה. וכן דעת התוס' והרא"ש דמי מערה שהוחמו באור הן: ונסתפג. כתב [* הר"ב וקנח. ולשון נסתפג מלשון מטפחת הספוג דמשנה ג' פרק ט' דכלאים. וכתב] הר"ן הא דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא. דאפי' לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגים כו' ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. והביא עוד ראיה לדבריו וכתב עוד דלא גזרינן משום שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצין מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפ' כירה ע"כ. ועיין מ"ש לקמן בסמוך. וא"ת והיאך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפ' דלעיל מ"ב היתה עליו לשלשת מקנחה. ופי' בו הר"ב דלא יתן עליה מים משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו וכן הוא לשון רש"י. ומיהו התם כתב הר"ן וז"ל ובגד המטונף שרייתו זהו כיבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרים גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי ליעבד [ליעבר. זמנין] מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריך למימר דאתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשריי' גופה אסורה משום שרייתו במים זהו כיבוסו ש"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. ע"כ: לא יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי כ"כ הרמב"ם בפירושו. ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך:
יכין מלכת שלמה
5.
One who bathes in the water of a pit or in the waters of Tiberias and dries himself even with ten towels, he must not bring them [back] in his hand. But ten men may dry their faces, hands, and feet on one towel and they may bring it [back] in their hands.

משנה ו
סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם, אֲבָל לֹא מִתְעַמְּלִין וְלֹא מִתְגָּרְדִין. אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִּימָה, וְאֵין עוֹשִׂין אַפִּקְטְוִזִין, וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר. מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ, לֹא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן, אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא:
ברטנורה סכין. שמן בשבת:וממשמשין. ביד על כל הגוף להנאה:אבל לא מתעמלין. לשפשף בכח:ולא מתגרדין. במגרדת, ודומה לו (איוב ב׳:ח׳) ויקח לו חרש להתגרד בו, משום דהוי כעובדא דחול:אין יורדין לפולימא. בקעה מלאה מים ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק. פ״א בקעה שטיט שלה מחליק והרוחץ שם נופל ובגדיו נשורים במים ואתי לידי סחיטה:אפיקטויזין. להקיא. ופירושו אפיק טוי זיין, כלומר להוציא המזון ממקום בשולו שהיא האצטומכה. אפיק, מוציא. טוי, מתבשל. צלי אש מתרגמינן טוי נור. זיין, מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא הוא שאסור בשבת אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא ואם יקיא יתרפא מותר אפילו ע״י משקה:ואין מעצבין את הקטן. לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו משום דמיחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן אבל ביום לידה שרי. מעצבין, לשון ידיך עצבוני ויעשוני (שם י׳):ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת:שנפרקה ידו. שיצא העצם מן הפרק שלו:לא יטרפם. לשון ביצים טרופות בקערה, שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמיחזי דלרפואה קעביד:
תוסופות יום טוב אבל לא מתעמלין. פירש הר"ב לשפשף בכח וכן פי' רש"י ונראה דטעמא כמו שפירשו בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ויש להרמב"ם פירוש אחר ובחיבורו פרק כ"א מבואר יותר וז"ל שם איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה ע"כ: [* אין יורדין לקורדימא. והר"ב העתיק לפולימא וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי אבל בכל השאר הנוסחאות שראיתי הגי' לקורדימא וכן העתיק רש"י ופי' שם הנהר וגירסת הרמב"ם נמי כן הוא ופי' בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסים בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום שבת אסורה ע"כ]: אין עושין אפיקטויזין. כתב הר"ב ודוקא לשתות משקה כו'. הכי איתא בגמ' ופי' רש"י דדמי לרפואה וגזרו משום סחיטת סמנין:
יכין מלכת שלמה
6.
One may oil and [lightly] massage [the body] but not step on [the body] or scrape [the skin]. One may not go down to a piloma, And one may not drink an epiktvizin [to induce vomiting]; And one may not straighten an infant[‘s limbs]. And one may not set a broken bone. If one's hand or foot is dislocated, he must not agitate it violently in cold water but he may bathe it in the usual way, and if it heals, it heals.

מועד שבת פרק כב
Moed Shabbos Chapter 22