First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי, וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֶרְתָּהּ כִּכָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב:
ברטנורה
שואל. ובלבד שלא יאמר הלוני. דהלואה לזמן מרובה משמע וקיי״ל סתם הלואה שלשים יום הלכך אתי מלוה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח:מניח טליתו אצלו. אם אינו מאמינו ולוקח אותו ומקדישו בשבת, דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת:
תוסופות יום טוב
וכן האשה מחברתה ככרות. בגמ' אמרינן אפי' תימא מתניתין כהלל דמשנה ט' פ"ה דב"מ דס"ל דאף בחול אסור להלוות ככר בככר עד שתעשנה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית דהכא באתרא דקיץ דמיה ולפיכך אתי נמי שפיר דאיצטריך למתני הך דוכן האשה כו'. לאשמעינן דאפילו להלל כי קיץ דמיה שרי ואי נימא דהך דקאמרינן בגמ' אפילו תימא כהלל דחוי בעלמא הוא ושינויא דחיקא דצריך למוקי' למתני' דוקא באתרא דקיץ דמיה. ועיקרא דמילתא דמתני' בכל אתר ואתר מיירי אפילו בדלא קיץ דמיה. ואשמעינן דדוקא בשבת אסורה לומר הלויני הא בחול שרי ש"ד טפי דהשתא אשמעינן טובא דסתם דלא כהלל. ואע"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע אי כהלל אי דלא כהלל דהא טעמא דשמא יוקרו שייך ביין ושמן כמו בחיטין מ"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו הילכך לאשמעינן אי כהלל אי דלא כהלל שנה נמי בככרות ומש"ה נמי בגמ' כי דייק בשבת הוא דאסור אבל בחול ש"ד לא דייק ארישא אלא אהך דככרות משום דבככרות נשנה הא דהלל:
שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע"ש לקנות. רש"י ור"ן:
ונוטל את פסחו. כתב הר"ב דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת. לאפוקי חובות שאין קבוע להן זמן דתנן במ"ב פרק ה' דביצה דאין מקדישין ביו"ט קל וחומר בשבת. גמ':
יכין
מלכת שלמה
1.
A man may borrow pitchers of wine and pitchers of oil from his neighbor, provided he does not say to him, “lend [them] to me”; And similarly a woman [may borrow] loaves from her neighbor. If he does not trust him he may leave his cloak with him [as a pledge] and squares up with him after Shabbat. Similarly, if the eve of Passover in Jerusalem falls on Shabbat, he may leave his cloak with him [the vendor] and take his paschal lamb and squares up with him after the festival.משנה ב
מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו, אֲבָל לֹא מִן הַכְּתָב. וּמֵפִיס עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת מָנָה גְדוֹלָה כְּנֶגֶד קְטַנָּה, מִשּׁוּם קֻבְיָא. וּמַטִּילִין חֲלָשִׁים עַל הַקָּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא עַל הַמָּנוֹת:
ברטנורה
פרפרותיו. מיני מעדנים:אבל לא מן הכתב. אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת, גזירה שמא ימחוק. א״נ שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ואין מותר לקרות בשבת אלא בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה לאחר שכתבוה, ובפירושיהן, אבל בשאר דברים או בספרי חכמות, שאינו מדברי נבואה או מפירושיהן, אסורים:מפיס. מטיל גורל לחלק למי יגיע כל מנה ומנה:עם בניו ועם בני ביתו. שהן סמוכים על שולחנו שאין כאן קפידא. אבל עם אחר לא, דבני חבורה המקפידים זה על זה שאינן מוחלין ואינן מוותרים זה לזה עוברים משום מדה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעין דגזרו בהו רבנן שמא יכתבו:ובלבד שלא יתכוין וכו׳ מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ודוקא עם בניו ועם בני ביתו אבל עם אחר לא, ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ואז הוא דביו״ט אסור ובחול שרי, אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה אפילו בחול אסור משום קוביא, דגזל הוא ואסמכתא לא קניא, והאי אסמכתא היא דסמיך על הגורל אם יפול לו הגורל על המנה הגדולה יזכה בה, ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק, ואילו ידע מתחילה שכן, לא היה מתרצה:חלשים. גורלות, כמו חולש על גוים (בישעיה י״ד י״ב):על הקדשים ביו״ט. שנשחטו בי״ט, לחלק אותם בין הכהנים.אבל לא על המנות. של קדשים של אתמול:
תוסופות יום טוב
אבל לא מן הכתב. כתב הר"ב גזירה שמא ימחוק. פי' רש"י שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם:
ומפיס. כתב הר"ב מטיל גורל. שכן הוא בתרגום משלי (א') גורלך תפיל בתוכינו פייסך תרמא בינתנא ונ"ל שענינו כלשון להתחנן לו דאסתר (ד') שתירגמו לפייסא ליה. שעל ידי הגורל מתפייסין ומתרצים זה לזה לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת: עם בניו ועם בני ביתו. כתב הר"ב אבל עם אחר לא כו' דבני חבורה כו' עוברים משום מדה כו'. כולהו מתניתין במ"ו וח' פ"ג דביצה ומסקי' בתוספות דהכא דה"פ כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם ביו"ט יעשו כך וכו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה ולפי שיאמר [השואל] אם אזכיר לשון שאלה משמעה דהדרא בעינה לכך אומר לשון הלואה:
ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. וכתב הר"ב דבבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כו' נמי שרי משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל. ומ"ש אבל עם אחר כו' ואז הוא דביו"ט אסור טעמא כתב הרמב"ם בחבורו בפכ"ב מפני שהוא כמקח וממכר ומ"ה אסר שם הפסה ומשחק בקוביא. וז"ש הר"ב ביו"ט ואנן בשבת איירינן. אף ע"ג דדין שבת ויו"ט שוין בזה. מ"מ מכילתין דשבת היא והל"ל בשבת. אלא נקט ליה סירכא דלישנא דרב יהודה אמר רב בגמ' בהך דלעיל בסמוך בבני חבורה המקפידים כו' ומשום לווין ופורעין ביו"ט וטעמא דכולהו דינין דנקט משום מדה וכו' גבי יו"ט במס' ביצה פ"ג הן שנוין כמ"ש כבר לעיל:
קוביא. ל' הרמב"ם שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנ"ר דישי"ר וזולתן מן הדומים להם ע"כ. ודומה לי שהפספסין הוא מה שקוראין ברע"ט שפי"ל שע"י פסים וחתיכות מעצים שוחקים. והנ"ר דישי"ר ל' לע"ז על השחוק שבל"א שא"ך צואע"ל [א) שאך צואע"ל שאך שפיעל]:
חלשים. לשון הרמב"ם מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחבירו כמנין האנשים ויפרוש כל א' מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש א' נכרי שיבא במקרה וישים אותן החפצים חפץ א' על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו לפי גורלו:
על הקדשים ביו"ט. הר"ן כ' בשם הרמב"ם פ"ד מהל' יו"ט שהטעם כדי לחבב את המצוה ובסיפא אבל לא על המנות כתב וז"ל ושל חול קדשים של אתמול כיון דהוה אפשר למעבד מאתמול ע"כ. ולכאורה דברי הר"ן בסיפא סמוכין גם על דברי הרמב"ם שמפרש לדבריו בה' יו"ט שמ"ש וז"ל אין מטילים חלשים [על המנות אבל מטילים חלשים] על בשר הקדשים ביו"ט כדי לחבב המצוה ע"כ שזה שכתב בשר הקדשים ביו"ט שר"ל השחוטין ביו"ט ולאפוקי דאתמול והיינו מנות שכתב ברישא וזהו ג"כ פי' רש"י והר"ב במתני' אבל הראב"ד לא הבין לדבריו כן. גם המגיד לא פירשו כן אלא דבכל קדשים אפילו דאתמול מתיר ביו"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש מה לי דאתמול מה לי דהיום ומנות ר"ל של חולין. וכן מבואר בלשונו שבפי' המשנה שפירש בהדיא אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו"ט ע"כ. ונ"ל דלפירוש רש"י והר"ב ועמהם הסכים הראב"ד וכדברי הר"ן בסיפא דבשל אתמול איירינן לאו טעמא דרישא משום חבוב מצוה כדכתב הרמב"ם דלאותו טעם בכל קדשים אפילו דאתמול שרי וכדפסק הוא לפי טעמו הזה. אבל הטעם הוא שהתירו חז"ל לכהנים להפיס ביו"ט על הקדשים יראה לי מהא דאיתא בגמ' מאי אבל לא על המנות אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו"ט פשיטא מ"ד הואיל וכתיב (הושע ד׳:ד׳) ועמך כמריבי כהן אפילו מנות דחול נמי [כי היכי דלא לינצו] קמ"ל. והשתא בקדשים דביו"ט התירו להם להפיס הואיל ובעלי מריבה הם כי היכי דלא לינצו אבל קדשים דאתמול שהיה אפשר להם להפיס מאתמול לא התירו:
יכין
מלכת שלמה
2.
A man may count his guests and his appetizers/desserts by word, but not from writing. A man may cast lots with his sons and the members of his household on the table, provided that he does not make a large portion against a small one, because of gambling. And [priests] may cast lots for sacrifices on festivals, but not for the portions.משנה ג
לֹא יִשְׂכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בְּשַׁבָּת, וְלֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִשְׂכֹּר לוֹ פוֹעֲלִים. אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְׂכֹּר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵרוֹת, אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמֹר, וּמֵבִיא פֵרוֹת בְּיָדוֹ. כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל, כֹּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ, רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו:
ברטנורה
לא ישכור אדם פועלים. דכתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) ממצוא חפצך ודבר דבר:ולא יאמר אדם לחבירו כו׳ לדיוקא נקטיה, לא יאמר לחבירו שכור לנו פועלים, אבל אומר לו הנראה שתעמוד עמי לערב, כלומר עכשיו נראה אם תבא אלי לכשתחשך, ואע״פ ששניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו הוא מזהירו, כיון דלא מפרש ליה שכירות בהדיא שרי, דקי״ל דבור אסור הרהור מותר:אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות, דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו, אבל מחשיך הוא להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו, דזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו:ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך:כלל אמר אבא שאול. אתנא קמא פליג, דאסר כל החשכה ולא מפליג בין החשכה של מצוה להחשכה של רשות, ואתא איהו ואמר דהחשכה של מצוה שריא, שכשם שמותר לומר לחבירו בשבת תהיה מזומן לילך לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים למת, כך מותר להחשיך על התחום כדי שיהיה מזומן לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים. וסיפא דתנן מחשיכים על התחום [לפקח] על עסקי כלה ועל עסקי המת, אבא שאול היא. והלכה כמותו:
תוסופות יום טוב
לא ישכור אדם פועלים בשבת. לשון הר"ב דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. וכתיב לעיל מיניה אם תשיב משבת רגליך וגו' מעשות דרכיך ממצוא וגו':
ולא יאמר אדם לחבירו כו'. כתב הר"ב לדיוקא אתא כו' דאי לגופה פשינוא מ"ש הוא ומ"ש חבירו כדאיתא בגמ'. ופרש"י דהא ישראל כמותו הוא ולא מצי לאוגרינהו והשולחו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומקשים בתוס' ונימא דחבירו היינו דא"ל שכור לי פועלים למחר ותירצו דא"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר:
אין מחשיכין וכו'. שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. ל' הרמב"ם בפכ"ד מה"ש:
כלל אמר אבא שאול כו'. כתב הר"ב דהחשכה של מצוה שריא כדתנא דבי מנשה דף ק"ן ע"א משדכין על התינוקות וכו' אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותרין. ועיין משנה ב' פ"ה דביצה:
יכין
מלכת שלמה
3.
One may not hire laborers on Shabbat, nor say to his fellow to hire laborers for him. One may not go to the Shabbat border to await nightfall in order to hire laborers or bring in produce; but one may do so in order to watch [his field] and [then] he can bring produce [back] with him. Abba Shaul stated a general principle: whatever I have a right to say [that it be done], I am permitted to go to await nightfall, for it [at the border].משנה ד
מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַלָּה, וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בְּשַׁבָּת, לֹא יִסְפֹּד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב. עָשׂוּ לוֹ אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר, יִקָּבֵר בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לֹא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית:
ברטנורה
לפקח על עסקי כלה. לעיין ולחקור בצרכי הכלה:חלילין. כלי נגון חלולין שקולן מעורר הבכי:לא יספוד בהן ישראל. קנסא הוא משום דמוכחא מילתא שבשביל ישראל הובאו:אלא אם כן באו ממקום קרוב. אא״כ נודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום ולא הביאם מחוץ לתחום:ארון. לעצמו שיקבר בו נכרי, או למכור:
תוסופות יום טוב
לא יספוד בהן ישראל. כתב הר"ב משום דמוכחא מלתא שבשביל ישראל הובאו. ומסיים רש"י דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ע"כ. והר"ב לא פירש עד אימתי לא יספוד בהן נראה שדעתו דלא כרש"י שכתב עולמית אלא כתוס' והר"ן וכל הפוסקים דבכדי שיבואו והיינו דתנן אלא א"כ באו ממקום קרוב. ומסתמא כי באו ממקום קרוב יש בו שיעור זה קודם שיספיד שאין מספידין מיד משתחשך כ"כ הר"ן והמגיד פ"ו מה"ש עיין לקמן בסמוך בשם התוס'. וכתב עוד הר"ן דמ"ש בין חלילין לארון וקבר ותירץ דארון וקבר במקום פרהסיא הן מן הסתם ואוושא מלתא טובא וגנאי הוא למת אבל חלילין מסתמא בצינעא מובאים ואין הכי נמי דארון וקבר שנעשה בצינעא דשרי בכדי שיעשו וחלילין שהובאו בפרהסיא אסורין עולמית אלא דמשנתנו דברה בהווה להא כדאיתא ולהא כדאיתא. ויש לי ראיה מגמרא אלא שלרש"י אותה הגמרא מתפרשת בענין אחר כמ"ש לקמן בס"ד [בד"ה עשו] ולפיכך יש לבעלי התוס' תירוץ אחר בקושיא זו שאמרו דחלילין אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם ע"כ. כלומר משא"כ ארון וקבר. ואילו היו החלילין ידועים שהובאו לאותו אדם אה"נ דאסורים עולמית:
אלא אם כן באו ממקום קרוב. כתב הר"ב אלא אם כן נודע לנו בבירור וכו' כרב דאמר הכי בגמרא וכגירסא קמייתא דרש"י דגריס תניא כוותיה דרב ועיין במשנה ו' פ"ב דמכשירין. ומ"ש הר"ב בתוך התחום כ"כ רש"י. והקשו בתוספות דמאי מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה"ר ומה לי ארון וקבר שנעשה בשבת ומה לי חלילין שהובאו דרך רה"ר וי"ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כ"כ הבאתו ע"כ. וכבר ראית ממ"ש לעיל בשם הר"ן דאה"נ דאפי' באו מתוך התחום שצריך להמתין עד כדי שיביאו מר"ה ממקום שבאו וכן נראין דברי הרמב"ם בפרק ו' מה"ש והטור כתב כן בהדיא בס"ס שכ"ה:
עשו לו ארון כו' יקבר בו ישראל. מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ולרש"י טעמא כדאיתא בגמ' דמוקים בעומד באסרטיא פירש"י שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל וארון מוקי במוטל על קברו של נכרי באסרטיא. ולהרמב"ם והר"ן דמפרשים דהך אוקימתא דגמ' אסיפא קאי דלא יקבר עולמית משא"כ בחלילין משום דמיירי באסרטיא כלומר שדרך הקבר להיות באסרטיא מפורסמת והוי אוושא מלתא טובא כו' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן. נראה דהכא דקאמר יקבר מיד מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו ואין צריך הוכחה מתוך המעשה אלא שיהיה נודע שעשאו לעצמו:
יכין
מלכת שלמה
4.
One may go to the Shabbat border before nightfall in order to attend to the affairs of a bride or of a corpse to bring him a coffin and shrouds. If a non-Jew brings reed-pipes on Shabbat, one must not bewail an Israelite with them, unless they came from a near place. If he made a coffin for himself or dug a grave for himself, an israelite may be buried in it. But if [he made it] for the sake of an Israelite, [the Israelite] may never be buried in it.משנה ה
עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת, סָכִין וּמְדִיחִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזוּ בוֹ אֵבֶר. שׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו וּמַטִּילִין אוֹתוֹ עַל הַחֹל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין. קוֹשְׁרִים אֶת הַלֶּחִי, לֹא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף. וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, לֹא שֶׁתַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא תוֹסִיף. אֵין מְעַמְּצִין אֶת הַמֵּת בְּשַׁבָּת, וְלֹא בְחֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ. וְהַמְעַמֵּץ עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ, הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים:
ברטנורה
סכין. בשמן:ומדיחין. במים. ופוקקין נקביו, סותמין נקביו העליונים והתחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפח:ובלבד שלא יזיז בו אבר. שלא יטלטל ויגביה לא ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו, שאסור לטלטל המת או אבר מאבריו, אע״פ שמותר ליגע בו. וכן כל מוקצה מותר בנגיעה ואסור בטלטול. וביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה אפילו בנגיעה, שמפני כדוריתה נגיעתה זהו טלטולה:ושומטים את הכר מתחתיו. ונמצא מוטל על החול, אבל לא מטלטלין להניחו על החול, דהא תנא רישא ובלבד שלא יזיז בו אבר:בשביל שימתין. שלא יסריח מחמת חום הסדינים והכרים:קושרים את הלחי. של מת שהיה פיו הולך ונפתח:ולא שיעלה. להסגר מה שנפתח דהיינו מזיז אבר, אלא שלא יוסיף להפתח:סומכים אותה בספסל. שהרי תורת כלי עליו:ולא שתעלה. דהוה ליה בונה:אין מעמצין. את עיניו בשבת אפילו לאחר יציאת נפש, דהוה ליה מזיז אבר:שופך דמים. שבדבר מועט מקרב מיתתו:
תוסופות יום טוב
סכין ומדיחין כו'. ז"ש הר"ב ופוקקים כו' לישנא דברייתא בגמ' הוא:
ובלבד שלא יזיז בו אבר. מטעם מוקצה כדפי' הר"ב. וא"ת דבפרק מפנין מ"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפילו לזוז מקצתו. זה הקשה הר"ן לעיל וכתב שנראה לו דלעיל משום צעב"ח נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. ע"כ:
הכר. עיין מה שאכתוב סוף פ"י דמקואות [מ"ב] בס"ד:
שימתין. פי' הר"ב שלא יסריח וכו' וכפרש"י. וכתב הערוך שמלת ימתין בכאן ענינו שיתלחלח כמו בגמ' ר"פ לא יחפור מתונא קשה לכותל ויש עוד במשנה ה' פ"ט דטהרות ומ"ב פ"ו דמכשירין:
סומכין אותה בספסל. ועיין בפי' מ"ז פי"ו:
בארוכות המטה. בכ"ף גרסינן במ"ח פרק קמא דסוכה והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין. ועיין מ"ש שם:
אין מעמצין. כמו עוצם עיניו (ישעיהו ל״ג:ט״ו). והרי במקרא עצמו [מצינו] מלות הפוכות כמו כבש כשב. וז"ש הרמב"ם עצימת העינים וסתימתם:
יכין
מלכת שלמה