First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁלֹשָׁה תְרִיסִין הֵם. תְּרִיס הַכָּפוּף, טָמֵא מִדְרָס. וְשֶׁמְּשַׂחֲקִין בּוֹ בַּקֻּנְפּוֹן, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְדִיצַת הָעַרְבִיִּין, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
שלשה תריסין הן. שלשה דינים חלוקין זה מזה יש בתריסין דהיינו מגינים:תריס הכפוף. המצויין אצלנו, שמקיפים את האדם משלש רוחות:טמא מדרס. דעשוי לשכיבה, ששוכבים עליו במלחמה. וכל שכן שטמא טמא מת, דקיימא לן כל הטמא מדרס טמא טמא מת:שמשחקים בו בקומפון. בשדה של עמק המלך, באים שנים כל אחד חרבו בידו ותריס קטן עגול שאינו כפוף בידו השמאלית, ולמדין להגן כל אחד במגינו שלא יכהו חבירו. וקורין לו אשגרימ״ר בלע״ז:טמא טמא מת. והוא הדין שטמא טומאת שרץ ונבילה ושאר טומאות כולן, חוץ ממדרס, שאינו נעשה אב הטומאה אם שכב עליו הזב או ישב, אלא ראשון כמגעו של זב:ודיצת הערביין. תריס קטן ביותר שהערביים עושים לדיצה ולשמחה ולשחוק, ואינו כלי של תשמיש:
תוסופות יום טוב
טמא מדרס. כתב הר"ב וכ"ש שטמא טמא מת דקי"ל כל הטמא מדרס כו'. מתני' היא בפ' ו' דנדה [*משנה ג]:
[*בקונפון. והר"ב העתיק בקומפון. וכבר כתבתי בזה בפרק דלעיל משנה ב']:
טמא טמא מת. כתב הר"ב וה"ה שטמא טומאת שרץ כו'. והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא. והכי קאמר אב הטומאה על ידי מת. ולא ע"י זב. רש"י פרק ט דשבת דף פד:
יכין
מלכת שלמה
משנה ב
שָׁלֹשׁ עֲגָלוֹת הֵן. הָעֲשׂוּיָה כְקַתֶּדְרָא, טְמֵאָה מִדְרָס. כְּמִטָּה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל אֲבָנִים, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
כקתדרא. שהיא קצרה ומוקפת משלש רוחות:טמאה מדרס. דמיוחדת לישיבה:כמטה. שהיא ארוכה ומיוחדת להניח בה פרקמטיא, והשוכב בה אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:ושל אבנים. העשויה להוליך בה אבנים:טהורה מכלום. לפי שפרוצה מתחתיתה נקבים גדולים כמוציא רמון:
תוסופות יום טוב
העשויה כקתדרא. פירשו הר"ב במשנה ג' פ"ד [*ועיין מ"ש שם בס"ד]. וכתב הר"ש דה"ל למתני עגלה של קטן דתנן בספ"ב דביצה דטמאה מדרס [אלא] אין חושבין כאן כ"א למנות ג' עגלות שיש להן ג' מינין ואינו יורד למנות כל העגלות. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
שָׁלֹשׁ עֲרֵבוֹת הֵן. עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שְׁלֵמָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַבָּאָה בַמִּדָּה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
שנסדקה טמאה מדרס. דכיון שנסדקה ואינה ראויה ללישה, מיחדין אותה לישיבה:טמאה טמא מת. דכלי תשמיש היא:הבאה במדה. שמחזקת ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש:טהורה מכלום. שמפני כובדה וגודלה אינה מיטלטלת מלאה, ואנן דומיא דשק בעינן דמיטלטל מלא וריקן:
תוסופות יום טוב
משני לוג עד ט' קבין. עיין בפירוש הר"ב פ"כ משנה ג:
והבאה במדה. פי' הר"ב שמחזקת מ"ס כו'. ול' מהר"ם שהיא גדולה ביותר שמחזקת מ"ס כמו אנשי מדות ע"כ. [*והוא לשונו של רש"י ז"ל בפ' ר"ע דמס' שבת דפ"ד]:
טהורה מכלום. עיין בפי' הר"ב במשנה דלקמן [*ומ"ש שם בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
שָׁלֹשׁ תֵּבוֹת הֵן. תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ, טְמֵאָה מִדְרָס. מִלְמַעְלָן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַבָּאָה בַמִּדָּה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
תיבה שפתחה מצדה. משמשת ישיבה עם מלאכתה, שיכולים להשתמש בה כשהוא יושב, בזמן שפתחה מצדה. משא״כ כשפתחה מלמעלן. והבאה במדה דתנינן במתניתין שהיא טהורה מכלום, אאינה מיוחדת למדרס קאי, דהטמאה מדרס אפילו באה במדה לעולם היא טמאה:
תוסופות יום טוב
והבאה במדה טהורה מכלום. כתב הר"ב אאינה מיוחדת למדרס קאי דהטמאה מדרס כו'. דבהנך דחזי למדרס לא חיישינן. דלא אתקש לשק כדאיתא פ' על אלו מומין הר"ש. [*ואני תמה דהא בר"פ פי' הר"ב דכל הטמא מדרס טמא טמא מת ומשנה שלימה היא כמ"ש שם. ולכן נ"ל דאף הר"ש לא אמר. אלא שאם ראויים למדרס. דבהו לא מיירי. דאילו בהם כשראויים למדרס טמאים בכל. בין במדרס בין בטמא מת. כאותו הכלל דלעיל כל הטמא מדרס כו'. והכי איתא בפ' על אלו מומין. ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא קיבולי טומאה היא [כלומר בתמיה] דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן פרש"י מלא וריקן דיש לו ב"ק. ע"כ. וכ"כ ג"כ הר"ב בר"פ שני. ומשני בהנך דחזו למדרסות פירש"י כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע"י מדרס. ע"כ. ועל כרחנו טעמא דלמדרס לית לן הקישא דההוא הקישא דכתב הר"ב בריש פ"ב שכתבתי וכן עוד לו ברפ"י ורפט"ו לענין כלים הבאים במדה דדרשינן נמי שיהא מיטלטל מלא כריקן לאפוקי הבאה במדה. כולהו מהך קרא דוכל כלי עץ וגו' וההוא בטומאת מת ושרץ אתקש. וכ"כ רש"י בפ' במה אשה (שבת דף סו) סוף ע"א. ומכיון דאמרי' בהנך דחזו למדרסות לענין חד הקישא דלא לאקשויי שצריך שיהיה לו [בית] קבול. ה"נ לאידך הקישא שאע"פ שבא במדה כשהוא ראוי למדרס טמא מדרס. וה"נ בתרווייהו בין בפשוטי כלי עץ בין בבאים במדה לא אמעיטו במת ושרץ. אלא כשאין בהם טומאת מדרס דהיינו שאינן ראויים למדרס. אבל כל שראויים למדרס הדרן לכללן שכל הטמא מדרס טמא טמא מת. וטעמא מק"ו דפכים קטנים. כמ"ש *)בס"ד ברפ"ו דנדה. ולפי זה הא דכתבתי ל' רש"י בסוף פרק ט"ו. נמי יש לפרש בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בס"ד. אבל צריך עיון דברי הר"ב והרמב"ם שבסוף פרק יז כמו שכתבתי שם בס"ד. גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ"כ דטמאים מדרס ואינן טמאים בשאר טומאות הואיל ונפחתו מהיותן כלי קבול ומתחילה נעשו בין לקבול בין לישיבה ואמאי הא תנן כל הטמא מדרס כו'. וצ"ל דכשהיו מתחילה עשוין להתטמאות בשאר טומאות ומפני הקלקול שאירע בהם נטהרו מלהתטמא בשאר טומאות. אע"ג שעדיין נשאר עליהן טומאת מדרס. כבר חלף ועבר מהם שאר הטומאות ואינן בכלל כל הטמא מדרס כו' דההוא כללא דוקא על הכלים שלא אירע בהם קלקול. אבל פשוטי כלי עץ. שאע"פ שאין ראויים לשאר טומאות הנה כשהם ראויים למדרס הן בכלל כל הטמא מדרס כו'. הואיל שלא אירע בהם קלקול רק שמתחלה אינם ראויים. וכיון שהם בענין שראויים למדרס. אגב [זה] ראויים ג"כ לשאר טומאות והלכך הה"נ כלים הבאים במדה שאע"פ שאינם ראויים להתטמא בשאר טומאות אם הם בענין שראויים למדרס יתטמאו ג"כ בשאר טומאות. שהרי לא אירע בהם קלקול כן נראה בעיני לקיים דברי הר"ש והר"ב. אבל דעת הרמב"ם אין נראה כן בבאים במדה. שהרי אע"פ שפשוטי כלי עץ כתב בפ"א מה"כ שהם טמאים מד"ס וכמ"ש עוד רפכ"ג מה"כ ואעתיק אותו הל' לקמן בפרקין משנה י. אפ"ה בבאים במדה שכתב דינם בפ"ג לא הזכיר שיהיו טמאים מד"ס. גם בשאר טומאות אם ראויים למדרס. ולדבריו צ"ל שהוא מפרש להא דעל אלו מומין דוקא במאי דאתמר דהיינו בפשוטי כלי עץ. ולא דהה"נ בבאים במדה. ואין להקשות מאי שנא. דהא ודאי דטומאה זו של פשוטי כלי עץ בדברים הראויים למדרס מד"ס היא כדכתב הרמב"ם שהרי בפסוק לא נתפרש. והלכך היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. שכן הבאים במדה נמי מן התורה אמעטו וכיון שלא אמרו כן בהדיא על הבאים במדה שאם ראוים למדרס שיהיו טמאים אף בשאר טומאות אין לנו לרבות טומאה מדעתינו. וכללא דרפ"ו דנדה כל הטמא מדרס כו'. אין למדין ממנו. כדכתבתי במשנה ג פי"ד. ול' רש"י בפ"ו דנדה שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. וכמו שהעתקתיו שם. ולפי זה יתכן שדעת רש"י כהרמב"ם. ולאו בכל ראוי למדרס אומרת שמטמאים ג"כ בשאר הטומאות. ואין צריכין לפי זה לדחוק בפירוש ל' רש"י שהעתקתיו בפט"ו ומיהו בפ' כיצד הרגל דף כה ילפינן מג"ש דמפץ במת טמא משרץ. ושרץ יליף בק"ו ממדרס. ובמשנה י דלקמן הביא הרמב"ם בפירושו תחלת השיטה ההיא. ומפץ ודאי לאו דוקא. אלא נקט מפץ שאינו בגד. ולא עור. ולא שק. הנאמרים בפרשה בטומאות שרץ ומת וגם אין לה טהרה במקוה. וכדכתב הרמב"ם שם. והר"ב בסוף פירקין. ואי ילפינן ממדרס לשרץ. ומיניה למת למפץ. ה"ה לכל מה שטמא במדרס. וכ"כ התוס' בהדיא בנדה [דמ"ט] ובפרק כיצד הרגל דמההיא נפקא בכל דוכתי דאמרי' כל הטמא במדרס כו' וא"כ היאך יכולה לחלק בין פשוטי כלי עץ לבאים במדה. וצריך לי עיון]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
שְׁלֹשָׁה תַרְבּוּסִין הֵן. שֶׁל סַפָּרִין, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל זֵיתִים, טָהוֹר מִכְּלוּם:
ברטנורה
תרבוסים. כלים של עור כעין ארגזים:של ספרים. מקיזים דם:טמא מדרס. גדול הוא וחזי לישיבה או למזגא עליה:שאוכלים עליו. כלי תשמיש הוא:ושל זיתים. שסוחטין בו הזיתים, לא חשיב כלי של משמשי אדם:
תוסופות יום טוב
[*תרבוסין. וכך העתיקו הר"ב והר"ש. גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פכ"ז מה"כ כתב תרכוסין בכ"ף. וכן הוא בערוך]:
[*טמא מדרס. פי' הר"ב דחזי לישיבה או למזגא עליה הבאים להקיז. הכ"מ שם]:
[*שאוכלין עליו. פירש הר"ב כלי תשמיש הוא. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. הכ"מ שם]:
[*ושל זיתים. כתב הר"ב שסוחטים בו זיתים. לא ידעתי למה לו לפרש כן. והרי הרמב"ם כתב אשר יעשה להשיר עליו הזיתים ובחבורו כתב ג"כ *)ששוטחין עליו הזיתים]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
שָׁלֹשׁ בְּסָסִיּוֹת הֵן. שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה וְשֶׁלִּפְנֵי סוֹפְרִים, טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁל דְּלֻפְקִי, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל מִגְדָּל, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
בסיסאות. ואת כנו מתרגמינן וית בסיסיה:ושל דלפקי. כלי עץ שמשימים בו צלוחיות ואשישות ואוכלים ומשקים, וממנו נוטלים ונותנים על השלחן. והבסיס שלפניו אינו לישיבה, אבל תורת כלי עליו:ושל מגדל. אוצר של עץ. ארמריא״ו בלע״ז:טהור מכלום. דלאו כלי הוא וצורתו מוכחת עליו:
תוסופות יום טוב
ושל דלפקי. כתב הר"ב והבסיס שלפניו אינו לישיבה. אלא להניח עליה חפצים. מהר"ם. [*ומ"ש הר"ב דלפקי כלי עץ וכו'. וכ"כ לעיל רפכ"ב. ועי' מ"ש עליו שם בס"ד]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
שָׁלֹשׁ פִּנְקָסִיּוֹת הֵן. הָאֱפִיפוֹרִין, טְמֵאָה מִדְרָס. וְשֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וַחֲלָקָה, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
שלש פנקסיות הן. העשוין לכתוב בהן. כמו חנוני על פנקסו:אפיפורין. לוח שמניחים עליו אבק של עפר וכותבים בו חשבונות. וגדול הוא וחזי לישיבה:שיש לה בית קבול שעוה. לוח שטחין פניו בדונג ורושמין על הדונג בחרט:וחלקה. שאין בה שעוה, וכותבים עליה בדיו, ואין לה בית קיבול:
תוסופות יום טוב
[*פנקסיות פירש הר"ב כמו חנוני על פנקסו דרפ"ז דמסכת שבועות]:
האפיפורין. פירש הר"ב לוח שמניחים עליו אבק של עפר כו'. כ"כ הר"ש בשם הערוך ערך פנקס. ותמהתי דכה"ג תנן נמי אפיפורין ברפט"ז ושם פירש הר"ב וכן הר"ש כתב שם בשם הערוך. שהוא כסא של פרקים. ודקדקתי בערך אפיפורין ומצאתי דמייתי לה התם נמי הך אפיפורין דהכא ומפרש לה שהוא כורסיא קטן לפני תיבת ס"ת. גם הרמב"ם מפרש הך דהכא כי הא דלעיל שהוא כסא של פרקים ונקרא פנקס לפי שפנקס הן כל ב' לוחות מזדווגים יהיו לסופר או לזולתו ושם פנקס על האמת אמנם הוא לסופר. ואפיפורין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
שָׁלֹשׁ מִטּוֹת הֵן. הָעֲשׂוּיָה לִשְׁכִיבָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל זַגָּגִין, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל סָרָגִין, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
של זגגים. שמניחים עליה כלי זכוכית:סרגין. עושי המרכבות. בערבי קורין למרכב, סירג. ויש מפרשים, שמסרגים את השבכות. וטהורה מכלום לפי שאינה ממשמשי אדם:
תוסופות יום טוב
של זגגין. פירש הר"ב שמניחים עליה כלי זכוכית. וכך פירש הר"ש והרמב"ם. וכתב הכ"מ בפכ"ז מה"כ דתמיהא ליה מאי שנא מתרבוסין דמתני' ה ששוטחין עליו זיתים דטהורה מכלום. מפני שאינה ממשמשי אדם. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
שָׁלֹשׁ מַשְׁפֵּלוֹת הֵן. שֶׁל זֶבֶל, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל תֶּבֶן, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְהַפֻּחְלָץ שֶׁל גְּמַלִּים, טָהוֹר מִכְּלוּם:
ברטנורה
משפלות. קופות עשויות להוציא בהם זבלים לשדות:של זבל טמאה מדרס. לפי שראויה לישיבה:והפוחלץ. עשוי כעין מכבר מעשה רשת, והנקבים שלו רחבים יותר ממשפלת של תבן. ואינה ראויה אפילו לקבל תבן, שנקביה רחבים ביותר, וגם אינה ראויה לישיבה, שחבלים שלה קשים ואין ראויין לישב עליהן, הלכך טהורה מכלום:
תוסופות יום טוב
של זבל טמאה מדרס. פי' הר"ב לפי שראויה לישיבה. ז"ל הר"ש ויתכן שהן כעין אותן שבמקומינו שקורין בהוט (א) בלע"ז. ארוך כעין כוורת רחב מלמעלה וקצר מלמטה. ותלוי מאחריו ברצועה רחבה המתוקנת לאדם מלפניו. ונותן בו זבל לכרמים ומחובר בו מקל מאחריו ומגיע עד קרוב לארץ וכשרוצה לנוח פושט רגליו לפניו מעט ונשען מעומד על גביו. ע"כ:
והפוחלץ של גמלים. פירש הר"ב עשוי כעין מכבר כו'. וכ"כ הרמב"ם. ומסיים יעתקו אותו על הגמלים. ע"כ. ומהר"ם פי' שהוא כלי עשוי מעור גמלים והוא גדול ביותר ומחזיק מ' סאה ויותר ולהכי טהור מכלום. כיון דאינו מיוחד לישיבה והוא מחזיק מ' סאה אינו מיטלטל מלא. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
שְׁלֹשָׁה מַפָּצִים הֵן. הָעֲשׂוּיָה לִישִׁיבָה, טְמֵאָה מִדְרָס. שֶׁל צַבָּעִין, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל גִּתּוֹת, טָהוֹר מִכְּלוּם:
ברטנורה
מפצים. כמין מחצלאות עשויות מחילף ומסיב וקנה וגומא וגמי וכיוצא בהן:ושל צבעים. שהצבעים נותנים עליהם הבגדים:טמא טמא מת. שאינם מיוחדים לישיבה, אבל תורת כלים יש להן:ושל גתות. העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים:
תוסופות יום טוב
שלשה מפצים הם. פי' הר"ב כמין מחצלאות כו'. ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואף עפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו. וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ [*וזה הכלל גדול כל המתטמא במדרס כו']. הרמב"ם רפכ"ג מה"כ. ועיין בפי' הר"ב דס"פ:
ושל גתות לשון הר"ב העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים. וכ"כ הרמב"ם. ולא ידענא זיתים מאי עבידתייהו דהא לא תנן אלא גתות:
יכין
מלכת שלמה
משנה יא
שָׁלֹשׁ חֲמָתוֹת וְשָׁלֹשׁ תּוּרְמְלִין הֵן. הַמְקַבְּלִים כַּשִּׁעוּר, טְמֵאִין מִדְרָס. וְשֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין כַּשִּׁעוּר, טְמֵאִים טְמֵא מֵת. וְשֶׁל עוֹר הַדָּג, טָהוֹר מִכְּלוּם:
ברטנורה
חמתות. נאדות של עור:תורמלין. כיסין גדולים של עור, שהרועה מניח חפציו לתוכן:המקבלים כשיעור. המפורש למעלה בריש פרק כרים. החמת של שבעת קבים. והתורמל של חמשת קבין. וכל שכן אם מחזיקים יותר, דאז משמשים ישיבה עם מלאכתן. אבל פחות מכאן לא:ושל עור הדג טהורים מכלום. דכל הבא מבריות שבים, טהור:
תוסופות יום טוב
ושל עור הדג טהור מכלום. פי' הר"ב דכל הבא מבריות שבים טהור כדתנן בפרק יז מי"ג. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
11.
There are three different types of water skins and three different types of shepherds' wallets:Those that can hold the prescribed quantity are susceptible to midras uncleanness; Those that cannot hold the prescribed quantity are susceptible to corpse uncleanness; And those made of fish skin are free from all uncleanness.משנה יב
שְׁלֹשָׁה עוֹרוֹת הֵן. הֶעָשׂוּי לְשָׁטִיחַ, טָמֵא מִדְרָס. לְתַכְרִיךְ הַכֵּלִים, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל רְצוּעוֹת וְשֶׁל סַנְדָּלִים, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
לשטיח. לשטוח בארץ לישב עליו:לתכריך הכלים. לכרוך בו את הכלים, כגון סכינים ומספריים ומחטים כדי לשמרן:ושל רצועות ושל סנדלים. עור העומד לחתוך ממנו רצועות וסנדלים, טהור מכלום, דמחוסר מלאכה הוא. אבל רצועות המתוקנות כבר, טמאות, כדמוכח במסכת נגעים פרק י״א:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה יג
שְׁלֹשָׁה סְדִינִין הֵן. הֶעָשׂוּי לִשְׁכִיבָה, טָמֵא מִדְרָס. לְוִילוֹן, טָמֵא טְמֵא מֵת. וְשֶׁל צוּרוֹת, טָהוֹר מִכְּלוּם:
ברטנורה
לוילון טמא טמא מת. העשוי למסך לפני הפתח, טמא, לפי שהשמש מתעטף בשוליו לפעמים ומתחמם בו:של צורות. בגד שהוא ביד רוקם ובו מיני צורות כדי לראות בו לעשות כמותו בבגד אחר:
תוסופות יום טוב
[*לוילון כו'. פי' הר"ב העשוי למסך כו'. עי' במשנה ד פ"ח דשקלים]:
יכין
מלכת שלמה
משנה יד
שָׁלֹשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן. שֶׁל יָדַיִם, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל סְפָרִין, טְמֵאָה טְמֵא מֵת, וְשֶׁל תַּכְרִיךְ וְשֶׁל נִבְלֵי בְנֵי לֵוִי, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
של ידים טמאה מדרס. לפי שפעמים נותנה על הכסת וישן עליה:ושל תכריך נבלי בני לוי. שהיו הלוים כורכים כלי השיר שלהן במטפחת. ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור, ואף הן טהורים:
תוסופות יום טוב
של ספרין טמאה טמא מת. ובפ' כח משנה ד אפליגו תנאי ע"ש. וכתב הכ"מ בפרק כ"ז מה"כ שאינה מטמאה מדרס מפני שאין משתמשין בהן [לשכיבה]. ומ"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותן כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמס בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושל':
ושל תכריך ושל נבלי בני לוי. והר"ב העתיק ושל תכריך נבלי כו'. וכך העתיק הר"ש. וכן בס"א. אבל בפירוש הרמב"ם בנא"י כתוב ושל תכריך האמור כאן היא תכריכים של מת. וז"ל בחבורו שם ושל תכריכי המת ושל נבלי כו':
ושל נבלי בני לוי. כתב הר"ב ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין. כדתנן לעיל פט"ז מ"ז. הר"ש. וצריך לומר דל"ד לתכריך הכלים דמתני' יב:
יכין
מלכת שלמה
משנה טו
שְׁלֹשָׁה פְרָקִילִינִין הֵן. שֶׁל צָדֵי חַיָּה וָעוֹף, טָמֵא מִדְרָס. שֶׁל חֲגָבִין, טָמֵא טְמֵת מֵת. וְשֶׁל קַיָּצִין, טָהוֹר מִכְּלוּם:
ברטנורה
פרקלינין. צורת יד של עור שנושאים ציידי עופות כשתופסים בידיהן העוף, שקורין אשטו״ר ואשפרוי״ר, ובו יוצאים לצוד חיה או עוף:טמא מדרס. לפי שנשען עליו:ושל חגבים. ההולכים לצוד חגבים ונותנים אותם בו:ושל קוצים. ללקט קוצים. ואית דגרסי של קייצים, המייבשים פירות הקיץ, כגון העושים גרוגרות וצמוקים בשדה:
תוסופות יום טוב
של צדי חיה ועוף טמא מדרס. ואין זה [בית] אצבעות דתנן לקמן פכ"ו [משנה ג] [בית] אצבעות טהורות. [דהא] איכא של ציידי חיה ועוף וחגבים אלא ענין אחר הוא. הר"ש. וכן נמי אין זה כמו קסייה דמשנה ו פרק ט"ז. אף ע"פ שפירשו בו ג"כ הר"ב והרמב"ם שהוא בית יד. דמ"מ ענין אחר הוא ושמותם יוכיחו. אבל הר"ש לא הוצרך לכתוב זה. לפי שהוא מפרש קסייה קערות:
טמא מדרס. פירש הר"ב לפי שנשען עליו. וכ"כ הר"ש גם הרמב"ם כ"כ בחיבורו פרק כ"ז [מה"כ הלכה י"ד]. וכתב הכ"מ שאינו יודע מה צורך לו להשען עליו:
יכין
מלכת שלמה
משנה טז
שָׁלֹשׁ סְבָכוֹת הֵן. שֶׁל יַלְדָּה, טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס. שֶׁל זְקֵנָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ, טְהוֹרָה מִכְּלוּם:
ברטנורה
סבכות. כיפה שנושאות הנשים על ראשן, עשויה כעין רשת שיש בה נקבים דקין:של ילדה. ראוי לישיבה, ולכך טמאה מדרס:של זקנה. מעשיה מוכיחים עליה שאינה ראויה לישיבה. ובתוספתא תניא, של זקנה טמאה מדרס, שאינה מקפדת עליה ופעמים יושבת עליה. ושל ילדה שמקפדת על כליה, אינה יושבת עליה, ולכך טמאה טמא מת:ושל יוצאות החוץ. סודר שנותנות הנשים על ראשן כשיוצאות לחוץ. ויש מפרשים, יוצאות החוץ, תרגום זונה נפקת ברא, כלומר סבכות של זונות:טהורות. לפי שאינן חשובות כלי. פירוש אחר, סבכות שנקרעו ורוב שער האשה יוצא לחוץ, שאינן מקבלות רוב שער ראשה של אשה:
תוסופות יום טוב
של ילדה טמאה טומאת מדרס. פירש הר"ב שראוי לישיבה. וכ"כ הרמב"ם. וכתב עליו הכ"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ"כ הרמב"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ"ש הר"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב:
יכין
מלכת שלמה
משנה יז
שָׁלֹשׁ קֻפּוֹת הֵן. מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַבְּרִיָּה, הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיָּה. קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה, הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה. הָיוּ שָׁווֹת, הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כַּף מֹאזְנַיִם שֶׁטְּלָיָהּ עַל שׁוּלֵי הַמֵּחַם, מִבִּפְנִים, טָמֵא. מִבַּחוּץ, טָהוֹר. טְלָיָהּ עַל צִדָּהּ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טָהוֹר:
ברטנורה
מהוהה. בגד ישן ובלוי:שטלייה. כמו שטלאה. מלשון טלאי על גבי טלאי. כלומר ששם הישנה טלאי על החדשה:הולכים אחר הבריאה. דנין אותה כדין הבריאה, אם טמאה טמאה, ואם טהורה טהורה:קטנה על הגדולה. בין שתיהן מהוהות בין שתיהן בריאות:הולכים אחר הגדולה. ואם הגדולה נקובה כמוציא רמון שבשבירה כזו נטהרה, גם הקטנה המחוברת עמה טהורה אע״פ שהיא שלימה. ואם הגדולה שלימה והרי היא מקבלת טומאה, אף הקטנה המחוברת עמה טמאה אע״פ שהיא נקובה במוציא רמון:הולכים אחר הפנימית. אם טמאה הפנימית טמאה החיצונה, ואם הפנימית טהורה החיצונה נמי טהורה:ר׳ שמעון אומר כף מאזנים. לפרושי מלתא דתנא קמא קאתי. ובכף מאזנים של מתכות טמאה איירי, דאם טלאה בתחתית המיחם מבפנים, טמא המיחם, ואם טלאה מבחוץ, טהור המיחם:טלייה על צידה. שהדביק הטלאי על דפנות המיחם לא בתחתיתו, בין מבחוץ בין מבפנים טהור. ומסקנא דכולה פרקין וטעמא דכולהו טמא מדרס וטמא טמא מת וטהור מכלום האמורים כאן הוא, דכל דבר הראוי לשכיבה, והוא שיהיה עשוי לשכיבה או לישיבה או להשען עליו, טמא מדרס. לבד אם הוא כלי חרס דאינו מטמא מדרס, דהכי ילפינן מקרא דכתיב (ויקרא ט״ו:ה׳) ואיש אשר יגע במשכבו, מקיש משכבו לו, מה הוא יש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה, יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה. והמפץ העשוי לשכיבה, אע״פ שאין לו טהרה במקוה מדכתיב (שם י״א) כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא, והאי לאו כלי הוא, מכל מקום טמא מדרס, דמרבינן ליה מקרא דכתיב כל המשכב, כל לרבות את המפץ, ואין לו טהרה עד שיחתך וישאר ממנו פחות מששה על ששה. וכלי אבנים וכלי גללים וכלי אדמה, טהורים מכלום. וכן כל דבר הבא מן הים, טהור. וכלי עץ הבא במדה, שמחזיק ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, נמי טהור מכלום, לפי שאינו מיטלטל מלא. וכן דבר שאין עליו תורת כלי, או שיש לו תורת כלי ואינו ממשמשי אדם אלא משמשי משמשיו, טהור, כגון תרבוס של זיתים ומפץ של גתות וסדין של צורות, דאמרינן במתניתין שהן טהורין מכלום, דלא חשיבי כלים של משמשי אדם:
תוסופות יום טוב
שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה. פי' הר"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ"פ הר"ש גם הראב"ד [פכ"ז מה"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז"ש הר"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ"מ שאפשר לפרש דברי הרמב"ם דאה"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע"פ שהיא שלימה. ועי"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]:
מהוהא. נ"ל שהגירסא מהוהה בהיה"ן מלשון תוהו ובוהו. ר"ל דבר שאין בו ממש. מהר"ם. [*ועיין פכ"ז [משנה יב] וגם בספ"ט דטהרות]:
[*שטלייה. כתב הר"ב מלשון טלאי ע"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג.) ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ"ב דפכ"ו]:
רש"א כף מאזנים. לשון הר"ב לפרושי מלתא דת"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת"ק בבגד איירי ואתא ר"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר"ב ראה בפי' הרמב"ם שכתב בזה הלשון. ואר"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר"ש. וכמו שג"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר"ב שהרמב"ם ר"ל שר"ש מפ' דברי ת"ק. וממשל משלים לדברי הת"ק אבל אין זאת כוונת הרמב"ם כלל אך כוונתו שר"ש. אמר ג"כ דמיון זה שמחלק ת"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר"ש וכן ג"כ בנא"י:
כתב הר"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'. עיין בספ"ב דזבים. ולעיל בפי' הר"ב פי"ח משנה ה. ומ"ש הר"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר"י הלוי גאון ז"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע"כ] [*ומ"ש הר"ב והאי לאו כלי הוא. וא"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר"ע דשבת דף פד [ד"ה מפץ] דאור"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר ל״א:כ׳) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ"ש לשונם בפ"ק דחולין מ"ו. ומ"ש הר"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ"ז [משנה ב]. הרמב"ם שם. ומ"ש הר"ב כלי אבנים כו'. ברפ"י. ומ"ש הר"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי"ז ע"ש. ומ"ש הר"ב וכלי עץ כו'. ג"ז שם ר"פ עשירי ורפט"ו. ומ"ש הר"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]:
יכין
מלכת שלמה