First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין:
ברטנורה
כירה. מקום עשוי בארץ כדי שפיתת שתי קדרות והאש עוברת תחת שתי הקדרות:בגבבא. עצים דקים כקש שגובבין מן השדה:נותנים עליה תבשיל. מערב שבת להשהותו שם בשבת:בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין לאחר שהוציאו שמנן:לא יתן. מערב שבת כדי להשהותה שם בשבת:עד שיגרוף. הגחלים ויוציאם מן הכירה:או שיתן האפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם, וטעמא גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בשולו. ודוקא בתבשיל שלא בשל כל צרכו, או אפילו בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הוא דגזרינן שמא יחתה, אבל תבשיל שלא בשל כלל או בשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר להשהותו על גבי כירה אע״פ שאינה גרופה וקטומה ולא חיישינן שמא יחתה, הואיל והסיח דעתו ממנו. וכן תבשיל שבשל כל צרכו והשליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל שלא בשל כלל שהרי הסיח דעתו ממנו:בש״א. מים חמין נותנין על גבי כירה לאחר שגרף, דלא צריכי לבשולי וליכא למגזר שמא יחתה:אבל לא תבשיל. אע״פ שגרף, שא״א לגרף כל הגחלים עד שלא ישאר שם ניצוץ אחד, ואתי לחתויי מאחר דניחא ליה בבשוליה:בש״א נוטלים וכו׳ אפילו חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה ושנתן את האפר, לאחר שנטלן אין מחזירין דמיחזי כמבשל בשבת:וב״ה אומרים. בין חמין בין תבשיל יכולין להחזיר לאחר שנטלן. ולא שרו ב״ה להחזיר אלא בעודן בידו שלא הניחן ע״ג דבר אחר, אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גבי דבר אחר אסור להחזירן אפילו לבית הלל, דהוי כמטמין לכתחלה בשבת:
תוסופות יום טוב
כירה פי' הר"ב מקום עשוי בארץ וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו והיה להם לפרש שנעשה מחרס וכדמוכח בכמה מקומות ומהם פ"ה דמסכת כלים ולהלן כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ:
בקש. עי' [מ"ש] רפ"ט דב"מ בס"ד:
לא יתן עד שיגרוף. פירש הר"ב מערב שבת כדי להשהותו וכו' והא דתנן בר"פ דלקמן והביאו הר"ב בס"פ דלעיל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא ס"ל להר"ב כתוס' וסיעתם דהכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש"ה כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי והיינו דבטעמא שכתב הר"ב גזירה שמא יחתה לא הזכיר דמוסיף הבל כמ"ש רש"י משום דהכא ל"ש לן בין אינו מוסיף הבל למוסיף הבל. ומה שפירש הר"ב דוקא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אפי' בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הוא דגזרינן שמא יחתה והיינו כדעת הרי"ף וסיעתו דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דתנן בספ"ק אין צולין וכו' אלא עד שיצולו מבע"י ופירש הר"ב דכמאכל בן דרוסאי סגי ותו לא חיישינן שמא יחתה ועוד דהכא בלא בישל כלל שרי והתם אין צולין. כבר תירצו הפוסקים דהא דהכא שרינן בבשר חי ה"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי ומה"ט נמי כי נצלה כמאכל בן דרוסאי שרי דלא חיישי' לחתויי שאם יחתה בגחלים יחריך אותו כיון שמונח על האש בלא הפסק קדרה. ומה שכתב דבלא בישל כלל מסיח דעתו כלומר עד למחר וכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי:
וב"ה אומרים אף מחזירין. כתב הר"ב ולא שרי וכו' אבל לאחר שהניחן וכו' אסור אפי' לב"ה דהוי כמטמין לכתחלה. אגב ריהטא מסריך ונקט לשון רש"י דמפרש לכוליה פירקין בהטמנה. דאילו לפי מה שנמשך הוא ופירש לפירקין כדעת המפרשים ליה בשהייה לא בהטמנה כדכתיבנא לעיל הוה ליה למנקט דהוי כמשהה לכתחלה בשבת:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a double stove was heated with stubble or straw, they may put a cooked dish on it. If it was heated with peat or wood, one may not place [a dish on it] until he sweeps it out or covers it with ashes. Bet Shammai says: hot water, but not a dish; And Bet Hillel says: both hot water and a dish. Bet Shammai says: one may remove it, but not put it back; But Bet Hillel says: one may even put it back.משנה ב
תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְקַשׁ וּבַגְּבָבָא, לֹא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו. כֻּפָּח שֶׁהִסִּיקוּהוּ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, הֲרֵי זֶה כְכִירַיִם, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְתַנּוּר:
ברטנורה
תנור. מתוך שצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה, ואפילו הסיקוהו בקש ובגבבא חיישינן שמא יחתה דלעולם אינו מסיח דעתו ממנו:בין מעל גביו. לסמוך אצל דופנו:כופח. עשוי ככירה, אלא שארכו כרחבו ואין בו אלא מקום שפיתת קדרה אחת, והאש עוברת תחתיה והבלו רב מהבל הכירה, שהכירה פתוחה מלמעלה שיעור שתי קדרות והכופח אין פתוח אלא שיעור קדרה אחת, ופחות מהבל התנור:
תוסופות יום טוב
[* תנור. פירושו כתבתי בריש פ"ב דב"ב]:
לא יתן וכו'. וגריפה וקטימה לא מעלה ולא מוריד. והלכך כל דשרי בכירה שאינו גרוף ואינו קטום כגון תבשיל שלא בשל כלל וכו' כדלעיל אפילו בתנור נמי שרי והלכך לא שייך נמי פלוגתא דמחזירין דאף ב"ה לא אמרו דמחזירין אלא בגרוף וקטום ובתנור לא מהני גרוף וקטום כלל. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְצַד הַמֵּחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל. וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה בְחֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה:
ברטנורה
אין נותנין. בשבת:ביצה בצד המיחם. קומקום של נחושת שמחממים בו המים ע״ג האש:שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת כלומר מעורבת:ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה בו, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור:ור״י מתיר. דסבר לא גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. ואין הלכה כרבי יוסי:לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה, ובהא לא שרי רבי יוסי דגזר חול אטו רמץ, הואיל ותרווייהו דרך הטמנה אתי למימר מה לי רמץ מה לי חול. אי נמי גזר ר׳ יוסי שמא יזיז עפר ממקומו, שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק, והוי תולדה דחורש:
תוסופות יום טוב
בצד המיחם. מ"ש הר"ב שמחממים בו ע"ג האש. אע"ג דהכא לא תנא שפינהו כדלקמן במ"ה אפ"ה אינו ר"ל שעכשיו הוא על האש אלא אפי' אינו עכשיו על האש וזהו שאמר הרמב"ם ותשאר חמה אחר שיורידוהו מן האש. ולא בא הר"ב לומר אלא שזה המיחם מן האש הוחם ולא מן החמה. ולהרמב"ם שפי' פינהו דלקמן שחסר ממנו מקצת מים ניחא שפיר דלא תני הכא שפינהו:
[* בשביל שתתגלגל. פי' הר"ב שתצלה קצת כו'. וכן פירש"י. ועיין בל' הר"ב בפירוש משנה ו' פ"ב דעוקצין. ובסוף פרק בכל מערבין פירש"י צלוייה רכה]:
ולא יפקיענה. כן הנוסחא ופירושו לא ישברנה. והטור תפס בלשונו לא יתן וכו'. [* ובערוך ערך בקע מפרש שמביאים סודר או מטלית ומניחין אותן בשמש עד שמתחממות יפה וכורכין הביצה בהם ושונין ומשלשין עד שתתגלגל עכ"ל. ונ"ל שכוונתו שהפקיעה היא הגלגול שבביצה שע"י גלגולה של הביצה ר"ל שמתגלגלת בתוך קליפתה ושבכך היא נצלית הוא שקורא אותה פקיעה על שם שמתבקעת לביקועים בתוך קליפתה במה שמתגלגלת כאמור והפ"א ביפקיענה במקום בי"ת דביקוע ששניהם ממוצא השפה וכן פירש הרמב"ן בשירת הים נשפת ברוחך כמו נשבת והביא הרבה כמוהו ונמצא בהפך ג"כ הבי"ת במקום פ"א ברפ"ו דפיאה ובמשנה ג' פרק ד' דעדיות]:
ולא יטמיננה כו'. פי' הר"ב גזירה שמא יזיז כו' עפר הדבוק. הא אינו דבוק לית לן בה כשהעפר שאינו דבוק. ור"ל שהוא תיחוח. הוא הרבה [א) היא הרבה. כ"ה בדפוסים הראשונים ואח"כ תקנו: "כ"כ הרבה" וברבות הימים תקנו עוד: "כ"כ הר"ב" ותקון זה קלקול הוא.] שכשעושה גומא ע"י הביצה אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה אבל כשהקרקע שסביב הביצה [* הוא מעט תיחוח וסביב קרקע] קשה שתשאר הגומא קיימת אסור דהא חורש בכל שהוא כדתנן במ"ב פי"ב. כן הוכיחו התוס' [דף ל"ט] ממ"ש במשנה ב' פ"ק דביצה ע"ש:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְהֵבִיאוּ סִלּוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶׁל חַמִּין. אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים, אִם בְּשַׁבָּת, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְשַׁבָּת, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה; בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה. מוּלְיָאר הַגָּרוּף, שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ בְשַׁבָּת. אַנְטִיכִי, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה, אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה:
ברטנורה
סלון. צינור שממשיכין המים לתוכו, והיה אותו צינור משוקע בחמי טבריא ומתחמם מכח אותם המים החמים, וכשהיו המים צוננין נמשכין בתוכו מתחממין באותו סלון שנתחמם בתוך חמי טבריא. ואמרו חכמים שהמים שנמשכו באותו צינור בשבת דינם כדין חמין שהוחמו בשבת שאסורים לרחוץ בהן אפילו אבר קטן, ואסורים אף בשתיה. והמים שעוברים בו ביום טוב דינם כדין חמין שהוחמו ביו״ט שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף, אבל מותר לרחוץ בהן ידיו ורגליו, ומותרין בשתיה והלכה כחכמים. וחזרו בהם אנשי טבריא ושברו את הסלון:מוליאר. פירשו בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ, והוא כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו ונותנים שם גחלים, והמים בקבולו הגדול, ואם גרפוהו מן הגחלים מבעוד יום שותין מן המים שבקבולו הגדול בשבת, ואע״פ שהוחמו קצת מחמת כלי, לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו:אנטיכי. הוא כלי נחושת שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והאש למטה בין שתי השולים, ומתוך שהאש למטה בין שתי השולים חומו נשאר הרבה, ואע״פ שגרף הגחלים מע״ש המים מתחממים בו בשבת, לפיכך אין שותים מהם בשבת:
תוסופות יום טוב
אם בשבת כו'. מסקים התוס' והאחרונים דטעמא דאסורא משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל שהמים צוננים שבצינור הם טמונים בחמין שבאמה המוסיפים הבל. וכתב הב"י סי' שכ"ו דהא דתנן אם בשבת וכו' אין פירושו אם נכנסו לתוכו המים בשבת דהא אפילו נכנסו מע"ש נמי אסורין הם כדין הטמנה מבע"י אלא לפלוגי בין שבת ויו"ט הוא דתני הכי כו' ויכולין דברי הר"ב להתבאר ע"פ זה הפירוש:
אגנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין ממנה. פירש הר"ב משום דאעפ"כ המים מתחממים בשבת וכן פי' הרמב"ם [ב) בתוי"ט דפוס פראג וקראקא שנדפסו ע"י הרב המחבר היה כתוב "וכן פירש"י" והב"ד הוא שהגיה כן ולשנא דהתוי"ט קשיתיה שכתב להלן "ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב" וע"פ הגהתו זאת הנכונה נדפס כן בכל המשניות שאחריו עד הנה. גם יש גמגום בדברי התוי"ט להלן שכתב "ואין זה נכון דחמין כו' החימום רע להן כו'" דאכתי י"ל באופן השני דלא הוחמו כל צרכן וכן העיר ע"ז בספר לקוטי המשנה. והנה בדפוס פראג לא באו שמה הדברים המגבילים כאן בין שני חצאי מרובע מן "בפירוש הר"ב" עד "בין לרש"י". וכפי הנראה כאשר התבונן אחרי כן התוי"ט אל דבריו העיר בשולי הגליון לזכרון לפניו. על מה שכתב "וכן פירש"י" העיר "ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב" ועל מה שכתב "או כל צרכן והחמום יותר יפה להן" העיר "ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כו'" והדברים האלה נכונים ומובנים כשהם לעצמם בתור הגהה מן הצד אבל כשבאו בהדפסה השניה (קראקא) בפנים התוי"ט בלי שום שנוי בדבריו הנדפסים מכבר לא עמד עוד טעמם בם. והמעיין החושב כי בזמן אחד כתב התוי"ט את דבריו יעמוד וישתומם.] ולפי זה [איירי] בחמין שהוחמו קצת מבעוד יום ולא כל צרכן או כל צרכן והחימום יותר יפה להן וכדלעיל [* בפירוש הר"ב משנה א' לענין תבשיל ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום רע להן כדאיתא בשתי ברייתות דף ל"ח ולשון רש"י אינו כלשון הר"ב אלא תלי במוסיף הבל וכלומר ואסור להטמין כבסוף פ"ב [דלעיל] בפירוש הר"ב אך מ"מ בין להר"ב בין לרש"י] קמ"ל הכא תרתי. חדא דמוליאר מעמיד החום ואנטיכי מוסיף חום ועוד דאי עבר ושיהה בהם דאסור. וקשיא אמאי לא אשמועינן לעיל הך דינא דאי עבר דאסור. ועוד דאיבעי' להו בגמ' דף ל"ז עבר ושיהה וכו' ולא פשטינן לה מהכא. והתוס' הקשו קושיות אחרות ומפרשים בענין אחר דמוליאר שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינם כ"כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
4.
It once happened that the people of Tiberias conducted a pipe of cold water through an arm of the hot springs. The sages said to them: if this happened on the Shabbat, it is like hot water heated on the Shabbat, and is forbidden both for washing and for drinking; If on a festival, it is like water heated on a festival, which is forbidden for washing but permitted for drinking. A miliarum which is cleared of its ashes--they may drink from it on Shabbat. An antiki even if its ashes have been cleared--they may not drink from it.משנה ה
הַמֵּחַם שֶׁפִּנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. הָאִלְפָּס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תְּבָלִין, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וְצִיר:
ברטנורה
המיחם. קומקום של נחושת שמשימין אותו על גב האש לחמם המים שבתוכו:שפינהו. מעל הכירה ויש בתוכו מים חמין:לא יתן לתוכו. מים מועטים כדי שיתחממו מן המים החמין שנשארו בתוך המיחם, דהוה ליה כמבשל בשבת:אבל נותן לתוכו. מים מרובים עד שישובו הכל פושרין:או לתוך הכוס. ואע״פ שהוא כלי שני דוקא להפשירן מותר, אבל מועטים כדי שיוחמו לא, דסבירא ליה להאי תנא דכלי שני מבשל. ולקמן תנינן אבל נותן הוא לתוך הקערה דמשמע דכלי שני אינו מבשל. והלכה דכלי שני אינו מבשל:שהעבירן. מן האור:מרותחין. בין השמשות:לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל:תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכו ומשם מערה לקערות:לכל הוא נותן. אפילו לכלי ראשון:חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר. הנוטף ממליחת דגים שהם מבשלין התבלין, ואין הלכה כר״י. ודוקא תבלין הוא דאסור ליתן בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירו מן האור, אבל מלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה, אלא ע״ג האור בלבד, לפיכך מותר לתת מלח אפילו בכ״ר לאחר שהעבירו מן האור:
תוסופות יום טוב
[* האילפס כו'. עיין ברפ"ח דחולין מ"ש בסד"ה ואסור להעלותו כו']:
יכין
מלכת שלמה
5.
A kettle which was removed [from the fire]: one may not pour cold water into it so that it should warm up, but one may pour it [water] into or into a cup in order to temper it. The pan or pot which was removed [from the fire] while it is boiling, one must not put spices into it, but one may put [spices] into a dish or a tureen. Rabbi Judah says: he may put [spices] into anything except what contains vinegar or brine.משנה ו
אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְאִם נוֹתְנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בְּשַׁבָּת. נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה:
ברטנורה
אין נותנין. בשבת:כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא ואסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוה ליה כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן מוקצה הוא ואסור לטלטלו:אין ניאותין. אין נהנין מן השמן המטפטף מן הנר בשבת, לפי שאינו מן המוכן שכבר הוקצה להדלקה:מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאשתמושי ביה:אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא:חוץ מן הנר הדולק. בעוד שהוא דולק אסור, גזירה שמא יכבה ולית ליה לר״ש מוקצה מחמת מיאוס, ולא מוקצה מחמת איסור. ואין הלכה כר״ש שמתיר לטלטל כל הנרות חוץ מן הנר הדולק, שנר שהדליקוהו ללילי שבת אע״פ שכבה אסור לטלטלו כל אותו שבת, דמגו דאיתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אבל בשאר נרות הלכה כמותו שאין מוקצה לשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר״ש:נותנים כלי תחת הנר. בשבת לקבל ניצוצות של שלהבת הנוטפות מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיו דניצוצות אין בהם ממש ואין הכלי מבוטל מהיכנו בהכי:ולא יתן לתוכו מים. ואפילו מערב שבת, דגזרינן ערב שבת אטו שבת, ובשבת אי הוה עביד כי האי גוונא הוי מכבה וחייב, הילכך בערב שבת אסור:
תוסופות יום טוב
אין נותנין כלי תחת הנר כו'. פי' הר"ב ואסור לבטל כלי מהיכנו עיין משנה ז' פי"ו ומשנה ב' פי"ח:
ואם נתנו מבע"י מותר. להניחה [א) כ"ה בפירש"י. ובתוי"ט בדפוסים הראשונים "להניחם". ואינו נכון. ולפי הנוסחא במשנה "נותנו" צ"ל להניחו] שם. לשון רש"י. כלומר ולא חיישינן שמא לאחר שיפול לתוכו שמן מן הנר שיטלטלנו לכלי משם. ומשמע מיהא דלכתחלה אסור לתתו שם מבע"י מהך חששא משום דבקל רגילין לטלטל כלי הלכך חששו ולא התירו לכתחלה מבע"י ועיין לקמן בסמוך. אבל התוס' כתבו הל' דחוק דהל"ל [אבל] מבעוד יום נותנים. והטור כתב בסי' רס"ה ומע"ש מותר ליתנו תחתיו. והרמב"ם בפ"ה מהל' שבת העתיק לשון המשנה:
חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופסק הר"ב דקי"ל דאפילו אינו דולק אלא שהודלק בין השמשות דמגו כו'. עיין במשנה ח' פ"ג דעירובין. ומ"ש שאין מוקצה אלא מחמת חסרון כיס עיין ספ"ד דביצה:
מפני שהוא מכבה. פי' הר"ב [* דלא יתן לתוכו מים] אפילו מע"ש דאי עביד בשבת הוה מכבה. ולשון רש"י מכבה ממש וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא כלומר שיכול לבא לידי כבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות ואע"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת לר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא (ו [* מיהו לא] קיי"ל הכי במשנה ה' פרק דלעיל) החמירו אטו כבוי דחיוב חטאת ואע"ג דהוה גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי. וא"ת מ"ש משריית דיו וסממנים וכל הנהו דפ"ק דשרינן עם השמש. תירץ הרב פור"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי כדפי' ע"כ. ובענין גזירה לגזירה יש להרמב"ם פירוש בר"פ דלקמן ושם תמצאנו:
יכין
מלכת שלמה