First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְּפִים, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וְהַכֹּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בְּמַיִם וּבְמֶלַח. מְעָרְבִין לְנָזִיר בְּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה. סוּמְכוֹס אוֹמֵר, בְּחֻלִּין. וּלְכֹהֵן בְּבֵית הַפְּרָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֱכֹל:
ברטנורה
בכל מערבין. עירובי תחומין. דאילו עירובי חצירות אין מערבין אלא בפת. והאי בכל דתנן במתניתין, לאו דוקא, כדאמרינן בגמרא אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ, דהא הכא תנן בכל מערבין חוץ מן המים ומן המלח, ואיכא נמי כמהין ופטריות דאין מערבין ולא משתתפים בהם דלאו מזון נינהו, כמו מים ומלח:ומשתתפים. שתופי מבואות:הכל נלקח בכסף מעשר. כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך:חוץ מן המים ומן המלח. דלאו פרי מפרי הוא:הנודר מן המזון. לא דאמר יאסר עלי מזון, דאין נקרא מזון אלא חמשת המינים דזייני וסעדי, אלא כגון דאמר כל הזן עלי קונם, וכל מילי זייני ומשביעים לפי שעה חוץ מן המים והמלח:מערבין לנזיר ביין. דאף על גב דלא חזי לדידיה, חזי לאחריני:ולישראל בתרומה. דהא חזיא לכהנים:סומכוס אומר בחולין. דמידי דחזי ליה בעינן. וביין לנזיר לא פליג סומכוס, מפני שאפשר שישאל הנזיר על נדרו ויהיה היין מותר לו באותה שבת, אבל תרומה אי אפשר שתהיה ראויה לישראל, שאפילו ישאל המפריש התרומה עליה והרי היא כאילו לא הורמה, הרי היא חוזרת לטבלה ואסור לאכול ממנה עד שיחזור ויפריש תרומה אחרת, ואין מפרישין תרומה בשבת אפילו בין השמשות, הילכך לא חזיא ליה. ואין הלכה כסומכוס:ולכהן בבית הפרס. סתמא היא, ולאו סומכוס קאמר לה. בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר מותר לכהן ליכנס שם כשהוא מנפח והולך, ורואה שאינו נוגע בעצם כשעורה. ומשום הכי מותר ליתן עירובו שם שהרי יכול להכנס במקום שנתן שם עירובו והוי הוא ועירובו במקום אחד:לחוץ. לעשות מחיצה בינו לקבר שלא יאהיל, כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל, אלמא חזי ליה. ופלוגתא דר׳ יהודה ורבנן מוקמינן בגמרא דאפילו בישראל פליגי רבנן עליה דר״י ואמרי דאין מניחין עירובי תחומין בבית הקברות, ולא נקט כהן אלא להודיעך כחו דר״י דאפילו בכהן שרי. ובהא קמיפלגי, דר״י סבר אע״ג דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות, מותר להניח שם עירוב, דאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו, ואע״פ שמשתמר שם העירוב אחר קנייתו דהא בין השמשות קונה וכבר נעשית המצוה והוא משתמר שם כל השבת. קסבר ר״י אין אדם מקפיד על עירובו אם אבד או נגנב לאחר שקנה ורבנן סברי אדם מקפיד על עירובו לאחר שקנה, ורוצה שלא יגנב, הלכך כשהעירוב משתמר בבית הקברות כל השבת לאחר שקנה בין השמשות ונגמרה מצותו נמצא משתמש באסורי הנאה שהקברות אסורים בהנאה, לפיכך לא יניח אדם עירוב בבית הקברות. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
מערבין. פי' הר"ב עירובי תחומין כו' ואע"ג דתחומין חמירי שיש להן סמך מן המקרא כמ"ש בספ"ב דשבת. הקלו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה תוספות ספ"ב דשבת. והא דקרי ליה עירוב לפי שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה. עם התחום שהיה יכול לילך בו. כ"כ המגיד רפ"ו מהי"ט אליבא דהראב"ד:
חוץ מן המים כו'. דטעמא דעירובין משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם במקום שהניח עירוב ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן. רש"י. ומ"ש הר"ב דלאו פרי מפרי וכו' עיין על זה מ"ש בפ"א ממעשר שני מ"ג בס"ד:
[*והכל נקח בכסף מעשר. עיין במשנה ז' פ"ג דעוקצין]:
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. עיין מ"ש במשנה י' פ"ב דקדושין:
סומכוס אומר בחולין. פי' הר"ב שאפילו אם ישאל כו' אין מפרישים תרומה בשבת אפי' בין השמשות. כדתנן סוף פרק ב' דשבת וע"ש ולקמן במשנה ב':
ולכהן בבית הפרס. פי' הר"ב דמותר לכהן לכנס שם כשהוא מנפח כו' דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע. הר"ר יונתן:
מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול. פירש הר"ב כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל ומסיים רש"י בעגלות מבעוד יום ועיין רפ"ח דאהלות שצריך שמחזיקים ארבעים סאה וכו' [*ועי' מ"ש במשנה ד' פ"ג דחגיגה] ופריך בגמרא היכי אייתי לה דאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר ומדנקט ר"י ולאכול ש"מ דראוי לאוכלו בעי ר"י ומשני שיכול להביא אצלו בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואין מביאין הטומאה [*ומה שכתב הר"ב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות לשון רש"י וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין מותמת שם מרים (במדבר כ') וגמר שם שם מעגלה ערופה ע"כ]:
יכין
מלכת שלמה
1.
With all [kinds of food] they may make an ‘eruv and a shittuf, except water and salt. And all [kinds of food] may be purchased with money of the second tithe, except water and salt. One who vowed to abstain from food is allowed [to consume] both water and salt. An eruv may be prepared for a nazirite with wine and for an Israelite with terumah, But Symmachus says: with unconsecrated produce only. [An eruv may be prepared] for a priest in a bet hapras. Rabbi Judah says: even in a cemetary, because he can put up a partition and thus enter [the area] and eat [his eruv].משנה ב
מְעָרְבִין בִּדְמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ. וְהַכֹּהֲנִים, בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה. אֲבָל לֹא בְטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב:
ברטנורה
מערבין בדמאי. בככר שלקחה מעם הארץ ולא הפריש ממנה תרומת מעשר של דמאי:ובמעשר ראשון כו׳ אבל לא בטבל וכו׳ כולן מפורשין במס׳ שבת פרק מפנין:השולח את עירובו ביד חרש כו׳ להוליכו לסוף אלפים אמה. ודוקא בעירובי תחומין אינו עירוב אם שלחו ביד קטן, אבל בעירובי חצרות קיי״ל קטן גובה את העירוב:ביד מי שאינו מודה בעירוב. כגון כותי או צדוקי:ואם אמר לאחר. כשר, לקבלו מן הפסול ויוליכנו הכשר לסוף אלפים אמה:הרי זה עירוב. ובלבד שיהא הוא עומד ורואה בשעה שהפסול נותנו ליד הכשר, אע״פ שאינו רואה כשהכשר מוליכו, דחזקה שליח עושה שליחותו:
תוסופות יום טוב
והכהנים בחלה ובתרומה. כן הגי' בס' מדויק וכן ברי"ף והכי מסתברא דמ"ש תרומה מחלה. והטעות נפל בדפוס מדתנן לעיל ולישראל בתרומה. ושבוש הוא דמדתנן הכא והכהנים בחלה ש"מ דכסומכוס אתיא ולא כת"ק. ובין כך ובין כך קשיא לי על פסק הר"ב והרמב"ם לעיל דלא כסומכוס וכן כתב הרמב"ם בחבורו פ"א מה' עירובין והא סתם ר' כסומכוס והוי מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם ונ"ל לתרץ דאשכח סתמא אחרינא והוא מתניתין דלקמן דסתם כר' דלא גזרו בה"ש משום שבות וא"כ דין התרומה לישראל כדין היין לנזיר וק"ל [*והרא"ש כתב ולית הלכתא כסומכוס כו' ואע"ג דסתם משנה דמסכת כלים [פי"ז] כוותיה משום דב"ה סברי כרבנן (פירוש בברייתא) וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והא דתנן במתניתין והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח"כ סתם דה"ה לישראל נמי אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שחלה ותרומה מצויין להם ועוד דהך משנה שנויה בפרק כל שעה והתם דוקא כהנים וההוא לישנא תנא נמי הכא עכ"ל ומה שיש לדקדק בדבריו הללו כתבתי בס' מעדני מלך בס"ד]:
השולח ערובו ביד חש"ו. כתב הר"ב אבל בערובי חצירות קי"ל קטן גובה את הערוב. בתוספות מסקינן הטעם דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא החמירו ולא הימנוהו רבנן לקטן. והר"ר יונתן פירש דעירובי חצירות דקני ממילא כדתנן (בפרק ו' משנה ה') בעה"ב שהיה שותף עם שכניו א"צ לערב ולפיכך קטן גובה אותו ולא איכפת לן שהרי הוא א"צ שיאמר בו כלום אבל בעירובי תחומין צריך הוא שיאמר במקום ערובי זה תהא שביתתו של פלוני והוא לאו בר דעת הוא:
יכין
מלכת שלמה
2.
They may make an eruv with demai (doubtfully tithed produce), or with first tithe from which terumah had been taken, or with second tithe or consecrated [food] that have been redeemed; and priests [may make their eruv] with hallah and terumah. [It may] not [be prepared], with untithed produce, nor with first tithe from which terumah has not been taken, nor with second tithe or consecrated [food] that have not been redeemed. One who sends his eruv in the hands of a deaf-mute, imbecile or a minor, or with one who does not admit [the principle of] eruv, the eruv is not valid. If, however, he instructed another person to receive it from him, the eruv is valid.משנה ג
נְתָנוֹ בְאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְּבוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ, אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בְמִגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב:
ברטנורה
נתנו באילן. העומד ברה״ר ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר:למעלה מעשרה אין עירובו עירוב. דכיון דהאילן רחב ד׳, למעלה מעשרה הוי רשות היחיד, והוא קנה שביתתו ברה״ר, וכיון דאי הוי בעי למשקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל ליה דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים לא הוי עירוב:למטה מעשרה הרי זה עירוב. דלמטה מעשרה כרמלית היא, דכל משלשה ועד תשעה ברוחב ארבעה כרמלית היא, וכיון דאי שקיל ליה לעירוביה אין כאן אלא איסור שבות, הרי זה עירוב. ומתניתין רבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ובשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות מצי שקיל ליה, ונמצא הוא ועירובו במקום אחד הילכך הוי עירוב:נתנו בבור. שבכרמלית כגון שבבקעה ושבשדות ונתכוין לשבות בבקעה או בשדה, הרי זה עירוב, דבור עצמו רשות היחיד והוא קנה שביתה בכרמלית ובשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות מצי שקיל ליה, כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות:אפילו גבוה מאה אמה. ואין למטה רוחב ארבע דלאו רשות היחיד הוא, ואע״ג דלמעלה רחב ארבע דהא עירוב על גבי מקום ד׳ בעינן:תלוש ונעוץ. הוא דהוי עירוב, אבל מחובר לא הוי עירוב משום דכי שקיל ליה גזירה שמא יקטום, לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כי שקיל ליה, אבל אילן קשה הוא ובין השמשות לשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן, אבל קטימת קנה איידי דרכיכא ודאי מקטמא ומחייב משום קוצר. אי נמי קנה וקונדס מיחלף ליה מחובר בתלוש, דקנים הרבה תלושין נעוצים ונראין כמחוברים, משום הכי איכא למיגזר שמא יקטום במחובר ויחשוב שהוא תלוש, אבל באילן ליכא למיגזר שמא יעלה ויתלוש ויטעה לחשוב דתלוש הוא:נתנו במגדל. של עץ:ואבד המפתח הרי זה עירוב. וכגון שהמנעול קשור בחוטים וחבלים שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחתכן אלא בסכין, ת״ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך החבלים בסכין אין כאן איסור סקילה אלא איסור שבות, דמקלקל הוא בחתיכת החבלים וכל המקלקלים פטורים, ואיסור שבות ביה״ש בשעת קניית העירוב לא גזרו בו כדאמרן, הילכך הוי עירוב, דמצי מייתי סכין ויחתוך לחבלים ושקיל לעירוביה. ור׳ אליעזר סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים שאין תשמישו אלא לחתוך האוכלים, והואיל ואיכא תרתי, טלטול הסכין, וחתיכת החבלים, אפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו, בכה״ג מודה דגזרו. ואין הלכה כר״א:
תוסופות יום טוב
למטה מי' עירובו עירוב. מ"ש הר"ב דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' היינו במקום מצוה כמ"ש הרמב"ם וכתבתיו לעיל ספ"ב דשבת:
נתנו בבור כו'. פירש הר"ב שבכרמלית הכי מוקים בגמרא וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה בין העומד ברשות הרבים לעומד בכרמלית:
נתנו במגדל כו'. מ"ש הר"ב איסור שבות דמקלקל. עיין מ"ש בזה בס"ד במשנה ג פרק כ"ב דשבת:
יכין
מלכת שלמה
3.
If he put [the eruv] in a tree above [a height] of ten handbreadths, his eruv is not valid; below ten handbreadths, his eruv is valid. If he put it in a cistern, even if it is a hundred cubits deep, his eruv is valid. If he put it on the top of a reed or on the top of a pole, if it had been uprooted and then inserted in the ground, even though it was a hundred cubits high, the eruv is valid. If it he put it in a chest and the key was lost, the eruv is [nevertheless] valid. Rabbi Eliezer says: if he does not know that the key is in its place, the eruv is invalid.משנה ד
נִתְגַּלְגֵּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב, מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטוֹלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר:
ברטנורה
נתגלגל חוץ לתחום אינו עירוב. הואיל ויש מביתו שהוא לן שם עד עירובו יותר מאלפים אמה לא מצי למיזל ולמשקליה. והוא שנתגלגל שתי אמות חוץ לאלפים אמה שכל אדם יש לו ארבע אמות ממקום עירובו, שתי אמות מצד מזרחו של עירוב ושתי אמות מצד מערבו:נפל עליו גל. והוא דבעי מרא וחצינא לפנוייה, דהויא מלאכה ולא שבות:תרומה ונטמאת. דהשתא לא חזיא לא לדידיה ולא לאחריני. ואצטריך תנא לאשמעינן נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל, דאי אשמעינן נתגלגל, משום דליתיה גביה הוי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר, אבל נפל עליו גל דאיתיה גביה אימא להוי עירוב. ואי אשמעינן נפל עליו גל דלא מצי שקיל ליה אלא במלאכה במרא וחצינא. אבל נתגלגל דאפשר דנשיב זיקא ומהדר ליה לתוך התחום אימא ליהוי עירוב קמ״ל. ותנא נשרף להודיעך כחו דרבי יוסי דאע״ג דאינו בעולם משום ספק לא מתסר. ותנא תרומה שנטמאת להודיעך כחו דר״מ דאע״ג דישנו בעולם וי״ל העמידנה בין השמשות על חזקתה של קודם לכן וטהורה היתה אפ״ה, לא אמרינן חזקה לקולא:משחשיכה הרי זה עירוב. דלאחר שקנה בין השמשות אין חוששין לו אם נאבד:הרי זה חמר גמל. דמספקא לן אי קנה ליה עירוב והכא הויא ביתו ומהכא יש לו אלפים לכל רוח והפסיד אלפים שמעבר ביתו והלאה, או שמא לא קנה עירוב ומביתו יש לו אלפים לכל רוח ולא קנה לעבר עירובו כלום, ומחמת ספק זה נאסר ללכת אלא אלפים אמה שבין ביתו לעירוב, דממה נפשך בהנך משתרי, אבל באלפים דמעירובו ואילך לא, דילמא לא קנה עירוב. ומביתו ואילך נמי לא, דילמא קנה עירוב. נמצא זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן כאדם המנהיג חמור וגמל שהחמור הולך לפניו וזה מנהיגו והגמל מאחוריו והוא מושכו וצריך לפנות לפניו ולאחריו:רבי יוסי ור׳ שמעון אומרים ספק העירוב כשר. דאמרינן העמד עירוב על חזקתו, וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור ולא היה עליו גל לפיכך עירובו עירוב וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
נתגלגל חוץ לתחום. אפילו תחומים דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' מ"מ לא הוי עירוב [אע"ג דבין השמשות מצי למשקליה ואתויי] כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות הילכך תקינו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום. תוספות. ומ"ש הר"ב והוא שנתגלגל שתי אמות כו' הכי איתא בגמ'. וכתב הר"ר יונתן שיש לו ארבע אמות כנגד כל העיר שהוא מפסיד ולא דמי למי שיצא חוץ לתחום דאמרינן במתני' (ספ"ד) דאפי' אמה אחת לא יכנס דהתם אין ראוי לתת לו ארבע אמות יותר שהרי נתכוין לשבות בעיר שהיא עולה לו כד"א ואם יצא חוץ לתחום כבר הוא חוץ לתחום וחוץ לארבע אמות אבל הכא שהיה רוצה לעקור את עצמו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח שם ערובו ד"א ששם הוא ביתו:
נפל עליו גל. כתב הר"ב והוא דבעי מרא וחצינא דהויא מלאכה. הכי איתא בגמרא ונראה לפרש דחופר בכלי והוא תולדה דחורש:
אם ספק ר"מ אומר הרי זה חמר גמל. משום דס"ל תחומין דאורייתא והא דמטהר בספק טומאה דאורייתא במשנה ז' פ"ה דטהרות התם תרי חזקות לקולא דהעמד מת על חזקתו שהיה חי והעמד הנוגע על חזקתו שהיה טהור והכא חדא חזקה איכא דהעמד תרומה על חזקתה אבל ליכא עוד חזקה ולומר העמד גברא על חזקתו שעירב. גמרא. ועיין פ"ה משנה ד':
יכין
מלכת שלמה
4.
[An eruv] which rolled away beyond the [Shabbat] limit, or a heap of stones fell on it, or was burnt, [or was] terumah and became impure: [If one of these occurred] while it was yet day, it is invalid, [But if it occurred] after it became the eruv is valid. If it is doubtful [when it occurred]: Rabbi Meir and Rabbi Judah say: this is a donkey-driver/camel driver. Rabbi Yose and Rabbi Shimon say: a doubtful eruv is valid. Rabbi Yose says: Avtulmos testified on the authority of five elders that a doubtful eruv is valid.משנה ה
מַתְנֶה אָדָם עַל עֵרוּבוֹ וְאוֹמֵר, אִם בָּאוּ גוֹיִים מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. אִם בָּאוּ מִכָּאן וּמִכָּאן, לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא בָאוּ לֹא מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. אִם בָּא חָכָם מִן הַמִּזְרָח, עֵרוּבִי לַמִּזְרָח. מִן הַמַּעֲרָב, עֵרוּבִי לַמַּעֲרָב. בָּא לְכָאן וּלְכָאן, לִמְקוֹם שֶׁאֶרְצֶה אֵלֵךְ. לֹא לְכָאן וְלֹא לְכָאן, הֲרֵינִי כִבְנֵי עִירִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן רַבּוֹ, הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ, וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם רַבּוֹתָיו, לִמְקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֵלֵךְ:
ברטנורה
מתנה אדם על עירובו. מניח שני עירובין אחד לסוף אלפים למזרח ביתו ואחד לסוף אלפים למערב ביתו, ואומר אם באו עובדי כוכבים למזרח וצריך אני לברוח מפניהם יקנה לי עירובי שבמערב ויהיו לי למערב ביתי ד׳ אלפים אמה. ואע״ג דלא אתו עד למחר, אמרינן יש ברירה דבין השמשות קנה ליה עירובא דאידך גיסא:הריני כבני עירי. אלפים מעירי לכל רוח ואיני צריך להשתכר לכאן ולהפסיד מכאן:אם בא חכם למזרח. חוץ לתחום עירי ורוצה אני ללמוד מפיו, ועכשיו איני יודע לאיזה צד יבא ולמחר אשמע מבני אדם הבאים משם לכאן ע״י עירוב:רבי יהודה אומר. אם באו מכאן ומכאן, ואחד מהם רבו, ילך אצל רבו ולא אצל האחר דקים לן בגויה דבשעת קניית עירוב בין השמשות דעתיה דלקני ליה ההוא עירוב דלצד רביה. ואין הלכה כר״י, דזמנין דניחא ליה לאינש בחבריה טפי מרביה:
תוסופות יום טוב
מתנה אדם על ערובו. [*כתב הר"ב מניח שני ערובין וכו' ובירושלמי כיני מתני' מתנה אדם על עירוביו ומה שפי' הר"ב דאמרי' יש ברירה. היינו כדכתב בפ"ז דדמאי משנה ד' דבדרבנן יש ברירה ותחומין דרבנן כדסתם פ"ה משנה ה' ובסוף פ"ב דכתובות. וכ"כ המגיד בפ"ח מה"ע וב"י סימן תי"ג ועיין בפ"ה דנדרים:
[*ואם היו שניהם רבותיו. איצטריך לאשמועינן אפי' אחד רבו מובהק. תוס']:
יכין
מלכת שלמה
5.
A man may make a stipulation concerning his eruv and say, “If foreigners came from the east, let my eruv be that of the west; [if they came] from the west let my eruv be that of the east; if they came from both directions, I will go in whatever direction I desire; and if they came from neither direction I will be like the people of my town.” [Likewise say,] “If a sage came from the east let my eruv be that of the east; if from the west let my eruv be that of the west; If he came from either direction I will go in whatever direction I desire; and if no one came from either direction I will be like the people of my town.” Rabbi Judah says: if one of them was his teacher he may go only to his teacher, but if both were his teachers he may go in whatever direction he prefers.משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לְשַׁבָּת, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ וּבֵין מִלְּאַחֲרֶיהָ, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח, וְהַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב. הָרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב, וְהַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי הָרִאשׁוֹן, וְהַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי הַשֵּׁנִי, וְהָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְעָרֵב לְרוּחַ אַחַת, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. אוֹ מְעָרֵב לִשְׁנֵי יָמִים, אוֹ אֵינוֹ מְעָרֵב כָּל עִקָּר. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. מוֹלִיכוֹ בָרִאשׁוֹן, וּמַחְשִׁיךְ עָלָיו וְנוֹטְלוֹ וּבָא לוֹ. בַּשֵּׁנִי מַחְשִׁיךְ עָלָיו וְאוֹכְלוֹ. וְנִמְצָא מִשְׂתַּכֵּר בַּהֲלִיכָתוֹ וּמִשְׂתַּכֵּר בְּעֵרוּבוֹ. נֶאֱכַל בָּרִאשׁוֹן, עֵרוּבוֹ לָרִאשׁוֹן וְאֵינוֹ עֵרוּב לַשֵּׁנִי. אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מוֹדִים אַתֶּם לִי שֶׁהֵן שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת:
ברטנורה
מערב אדם שני עירובין. אם היה צריך לילך יום ראשון לכאן ויום שני לכאן, יכול לערב למזרח ולמערב ערב יום הראשון, ואומר עירובי של מזרח יקנה לי היום לצורך מחר, ועירובי של מערב יקנה לי בין השמשות דלמחר לצורך יום שני. דקסבר ר״א שבת ויו״ט לאו כחד יומא אריכא נינהו אלא ב׳ קדושות [הן], ובין השמשות דקמא לדידיה הוא דקני ולא ליום שני:עירובי בראשון ובשני כבני עירי. כלומר ואם לא היה צריך לילך אלא ביום ראשון, ובשני א״צ לזוז ממקומו ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן, יערב עירוב אחד לצד שהוא רוצה לילך בו ביום ראשון, ואומר עירובי זה יקנה לי לצורך מחר, ובשני הריני כבני עירי שלא עירבו. או אם היה צריך לילך בשני ולא בראשון, יאמר עירוב זה יקנה לי בין השמשות של מחר ובראשון אהיה כבני עירי:או מערב לשני הימים. היינו לרוח אחת דאמרי לעיל. והא תו למה לי. אלא הכי קאמרי ליה רבנן לרבי אליעזר אי אתה מודה ליום אחד דאו מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עיקר, שאינו יכול לומר חצי יום עירובי למזרח וחצי יום עירובי למערב. לשני הימים נמי, דהיינו לשבת ויום טוב, או מערב כמו ליום אחד או אינו מערב כל עיקר. דספיקא להו לרבנן שבת ויום טוב אי כיומא אריכא דמו אי לא, ועבדי הכא לחומרא דאין יכול לערב לשתי רוחות דלמא חדא קדושה היא, והכא לחומרא דאמרי לקמן נאכל בראשון אין עירוב לשני, דלמא שתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמו:מוליכו. השליח ערב יום טוב שלפני שבת ומחשיך עליו עד שיקנה העירוב:ונוטל ובא לו. שמא יאבד ושוב אין לו עירוב לשני, כדקתני נאכל עירובו בראשון עירוב לראשון ואין עירוב לשני:ובשני. חוזר ומוליכו בשני. דקיימא לן המערב בפת בראשון ורוצה לערב בפת בשני צריך שיערב באותו עירוב עצמו שקרא עליו שם מאתמול, ועתה שותק. אבל לא בפת אחרת דבעי למיקרא עליה השתא שם עירוב והוי מכין מיום טוב לשבת:נמצא משתכר בהליכתו. כלומר קונה לו הליכה ליום מחר:ומשתכר בעירובו. שאוכלו. ויו״ט אחר השבת דלא אפשר בהכי, מוליכו בראשון ואינו אוכלו וחוזר והולך שם בשני לראות אם קיים העירוב מחשיך עליו, ואם רוצה יאכלנו אחרי כן:מודים אתם לי שהן שתי קדושות. דאמריתו נאכל עירוב בראשון אין עירוב לשני, ואי חדא קדושה נינהו הוה ליה כחד יומא אריכתא ויקנה בין השמשות של ראשון לשניהם, וכיון דשתי קדושות נינהו יכול לערב נמי לשתי רוחות, ורבנן אזלי הכא לחומרא והכא לחומרא כדאמרן, משום דמספקא להו. והלכה כרבי אליעזר דשבת ויום טוב שתי קדושות הן:
תוסופות יום טוב
מערב אדם שני עירובין. מוקמינן בגמרא כגון דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאלת"ה אלא דמנח ליה לסוף אנפים לכאן. נמצא שהפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום הראשון אל מקום הערוב של יום השני ואנן בעינן שיהא הוא וערובו במקום אחד בשעה שיקנה הערוב וכדתנן במשנה ד'. ומ"ש הר"ב שיערב ערב יום הראשון משום יו"ט שחל להיות אחר השבת נקט ליה שאי אפשר לו ביום השבת להוליך הערוב אבל ביו"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם ערוב ולהוליכו לרוח האחרת דהא מפרש לקמן בד"ה ובשני כו' דבאותו ערוב עצמו לא הוי כמכין מיו"ט לשבת. ואין נראה לחלק בין מוליכו לאותו רוח שכבר היה שם מאתמול. או מוליכו לרוח אחרת שכיון שנקרא עליו שם עירוב תו מצי לאנוחיה בשתיקה ולא הוי הכנה. וכ"כ בטור סי' תי"ו בהדיא לענין עירוב שתי רוחות. [*ומ"ש הר"ב דהל' כר"א. גמ']:
ובשני כבני עירי. כתב הר"ב ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן. כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדה בין שעירב מכאן בין שעירב מכאן. אבל לעולם אין כאן הפסד אלא פעם אחת אלפים והיינו אותן אלפים שברוח שהיא כנגד אותו שעירב בה ועי' ל' הר"ב במשנה דלעיל בד"ה הריני כו':
מוליכו. פי' הר"ב השליח וכן פי' רש"י. וטעמייהו דאילו ע"י עצמו הא קי"ל במשנה ט' פ"ז דעיקר ערוב ברגל ואין צריך פת:
משתכר כו'. *)וכ"ש לרבי אליעזר בעינן שיהא קיים בין השמשות דשני כמו שכתב הרמב"ם בפרק ח' מה"ע והטור סימן תי"ו. שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושה אחריתא היא. הילכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר' אליעזר. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Eliezer says: if a festival day immediately precedes or follows Shabbat a man may prepare two eruvs and make the following declaration: “my eruv for the first day is that of the east and for the second day is that of the west”; “the one for the first day is that of the west and the one for the second day is that of the east”; “my eruv is for the first day, and for the second day I will be as the people of my town”; or “my eruv is for the second day, and for the first day I will be as the people of my town”. But the sages say: he either prepares an eruv for one direction or none at all; he either prepares one eruv for the two days or none at all. How should he act? He brings [the eruv] on the first day, he lets it get dark and then he takes it and goes away. On the second day [he again carries the eruv to the same place] and lets it grow dark and then he may eat it. He thus benefits both in his going and in [eating] his eruv. If the eruv was eaten up on the first day it remains effective for the first day but not for the second. Rabbi Eliezer said to them: you do then agree with me that they are two distinct holinesses.משנה ז
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה, שֶׁהָיָה יָרֵא שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר, מְעָרֵב אָדָם שְׁנֵי עֵרוּבִין וְאוֹמֵר, עֵרוּבִי בָרִאשׁוֹן לַמִּזְרָח וּבַשֵּׁנִי לַמַּעֲרָב, בָּרִאשׁוֹן לַמַּעֲרָב וּבַשֵּׁנִי לַמִּזְרָח. עֵרוּבִי בָּרִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי כִּבְנֵי עִירִי. עֵרוּבִי בַּשֵּׁנִי, וּבָרִאשׁוֹן כִּבְנֵי עִירִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה
שמא תתעבר. שמא יעשו ב״ד הגדול אלול מעובר ויהיו ב׳ ימים טובים, יום ל׳ של אלול ויום ל״א, והוא צריך לילך בראשון לצד אחד ובשני לצד אחר מערב שני עירובין ומניחן בערב יו״ט זה לכאן וזה לכאן ואומר וכו׳:ולא הודו לו חכמים. דקסברי קדושה אחת הן. והלכה כחכמים בשני ימים טובים של ראש השנה. דלאו משום ספיקא בלבד אתקן שמא קדשו ב״ד את יום שלשים או יום ל״א ואחד מהם חול, אלא משום דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה, שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ותרוייהו קדושה אחת. אבל בשאר ימים טובים של גליות דלא אתקון אלא מספיקא דלא ידעינן מתי קדשו בית דין הגדול את החדש, מודים חכמים לרבי יהודה דשתי קדושות הן. וחכמים האמורים כאן הוא רבי יוסי:
תוסופות יום טוב
ולא הודו לו חכמים. פי' הר"ב דקסברי קדושה אחת הן דאתקון משום דשמא באו עדים וכו' עיין זה בארוכה במ"ד פרק ד' דר"ה. ומ"ש הר"ב דחכמים האמורים כאן הוא ר' יוסי. האמת בא להודיענו אבל לענין פי' המשנה לא איכפת לן ולא מידי דהא אפשר להיות דחכמים דלעיל דמספקא להו ביו"ט ושבת דאינהו גופייהו סבירא להו בשני ימים דראש השנה דודאי כיומא אריכתא הן. אלא דבגמ' מייתינן ברייתא דמתני בהדיא דחכמים דרבי אליעזר מודו ליה בב' ימים דר"ה דיכול לערב שני עירובין וטעמייהו דס"ל דמשום ספק עבדינן ב' ימים. וחד מנייהו חול כדפי' הר"ב במשנה דלקמן. ור"י חולק שם:
יכין
מלכת שלמה
7.
Rabbi Judah says: [if on the eve of the] New Year a man was afraid that [the preceding month of Elul] might be intercalated, he may prepare two eruvs and make this declaration: “My eruv for the first day is that to the east and the one for the second day is that to the west”; “the one for the first day is that to the west and the one for the second day is that to the east”; “my eruv is for the first day, and for the second I shall be as the people of my town”; “my eruv is for the second day, and for the first I shall be as the people of my town.” But the sages did not agree with him.משנה ח
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַתְנֶה אָדָם עַל הַכַּלְכָּלָה בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאוֹכְלָהּ בַּשֵּׁנִי. וְכֵן בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בָרִאשׁוֹן, תֵּאָכֵל בַּשֵּׁנִי. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה
מתנה אדם על הכלכלה. סל שיש בו פירות טבלים, מתנה עליו ביום טוב ראשון של ראש השנה ואומר, אם היום חול תהא זו תרומה על אלו, ואם היום קודש אין בדברי כלום. שאין מגביהין תרומה ביום טוב. ולמחר הוא אומר אם אתמול קודש והיום חול תהא זו שאמרתי אתמול תרומה על אלו, ואם היום קודש ואתמול חול כבר היא תרומה. ואוכל כלכלה המתוקנת ומשייר התרומה:ולא הודו לו חכמים. הוא ר׳ יוסי כדאמרן, דסבר קדושה אחת הן ואין מגביהים בהם תרומה. ודוקא בשני ימים טובים של ראש השנה כדפרישית לעיל:וכן ביצה שנולדה בראשון. של ראש השנה:תאכל בשני. דאם הראשון קודש השני חול וביצה שנולדה ביו״ט מותרת בחול דאין הכנה לחול. ואם הראשון חול והשני קדש נמצא שחול מכין ליו״ט ושפיר דמי:ולא הודו לו חכמים. בשני י״ט של ר״ה בלבד דקדושה אחת הן. אבל בשני ימים טובים של גליות מודים לו:
תוסופות יום טוב
ועוד אמר ר"י כו'. וצריכא דאי אשמעינן בערוב בהא קאמר ר"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו (כדאיתא בשמעתא קמייתא דביצה) אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. [*ועיין בפ"ב מ"ה מ"ש שם בס"ד]:
מתנה אדם כו'. כתב הר"ב ולמחר הוא אומר כו' ואם היום קדש כו'. הכי תניא בגמ' וכתב הר"ר יונתן שלא הוצרכו לומר ביום שני אם היום קדש כו' אלא כדי שיתן אל לבו שהיום קודש ולא יזלזל במלאכה דדי היה לו שיאמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו:
וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. פי' הר"ב הראשון קדש כו' דאין הכנה לחול. עיין בפירושו לריש מס' ביצה:
ולא הודו כו'. פירש הר"ב דבב' ימים טובים של גליות מודים וליכא למימר מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא כדפסקינן בסוף פרק ג' דשבת דהתם ההיא יומא דשבתא דאסרינן ביה ודאי קדש. ובין השמשות הוא הספק אמרינן מיגו כו'. אבל הכא יום השני שבו ניקום ונאסר הוא עצמו הספק הלכך ליכא למימר מגו וכו':
יכין
מלכת שלמה
משנה ט
רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר, הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם, אִם לְמָחָר. וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיּוֹם, אִם אֶמֶשׁ. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה
והחליצנו. זרזנו והחליצנו כח, כמו נחלץ חושים (במדבר ל״ב:י״ז) פירוש אחר הצילנו ומלטנו, כמו חלצני ה׳ מאדם רע (תהילים ק״מ:ב׳):אם היום אם מחר. אם היום הוא החליצנו היום, ואם מחר הוא החליצנו מחר:ולא הודו לו חכמים. לא להזכיר של ראש חודש בראש השנה ולא להתנות אם היום ואם מחר, אלא אומר והחליצנו סתמא בשני הימים ואינו מזכיר של ראש חודש כל עיקר. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
אם היום אם למחר. כדי שלא יראה בתפלתו כשקרן. הרב רבינו יונתן:
ולא הודו לו חכמים. פי' הר"ב לא להזכיר של ר"ח בר"ה וטעמא בגמרא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. פירשו בתוס' דבר"ה כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ד) זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפ' בהעלותך גבי חצוצרות (במדבר י׳:י׳) והיה לכם לזכרון וגו' ובראשי חדשיכם והלכך כשיאמר בתפלה יום הזכרון הזה עולה לו לשניהם. ומ"ש הר"ב ולא להתנות מפרש בגמ' דאתו לזלזולי ביה בשני אי מחזיקינן ליה בספק אבל כי אמרינן סתמא מחזיקינן להו בקדושה אחת:
יכין
מלכת שלמה