First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֶאֶגְדֶנּוּ מִלְמָעְלָה. צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר:
ברטנורה
לולב הגזול פסול. דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. ולאחר יאוש בעלים נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה:והיבש פסול. דבכולהו בעינן הדר וליכא:של אשירה. אילן הנעבד:ושל עיר הנדחת פסול. דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים:נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר:נפרצו עליו. ואינן מחוברין אלא ע״י אגידה:נפרדו עליו. מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר״י:ציני הר הברזל. יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים:כל לולב שיש בו שלשה טפחים. כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן:כדי לנענע בו. תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:
תוסופות יום טוב
לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג׳:י״ז) ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות. שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א"כ הל"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע"כ. ועיין במשנה ב' דפ"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א"נ משום דאגידי עמיה:
הגזול. כתב הר"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב. ה"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע"כ. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים ט״ז:ג׳):
והיבש. פירשו התוס' שיהא נפרך בצפורן והראב"ד פי' משיכלה מראה ירקות שבו דילבינו פניו וכן עיקר. טור סי' תרמ"ה. ועיין עוד במשנה ג':
פסול. כתב הר"ב דבכולהו בעינן הדר כמו באתרוג דכתיב ביה הדר. משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי. גמרא דף ל"א:
של אשירה. כתב הר"ב אילן הנעבד. וכן פי' הרמב"ם ובהעמיד ע"ז תחתיה לא מוקמי לה לפי שר"ש חולק בה בפרק ג' דע"ז משנה ז' וכמ"ש בפ"ק דערלה. ולכאורה נראה דבכל אילן מיירי וא"צ שיהא נטוע מתחלתו לשם ע"ז. ועוד אי בנטוע כן הא תנן במשנה ז' פרק ג' דע"ז דבכך הוא נאסר. ואמאי הצריכו שיהא נעבד. ואין להקשות ממה שכתבו שם במשנה ה' דקיי"ל דאילן אחר שהוא נטוע אינו נאסר דהא מסקינן בגמרא שם דף מ"ח. דעקרו הוא שאינו נאסר אבל תוספתו שהוסיף כל זמן שהוא נעבד. אין הכי נמי דאסור בהנאה ופסק כן הרמב"ם פ"ח דהלכות ע"ז. וא"כ הכא בלולב שנתוסף בזמן שנעבד נוקים לה. כך נראה לפרש דבריהם. אבל בהלכות לולב פרק ח' מפרשים המגיד והכסף משנה דמיירי באילן שנטוע מתחלתו לשם עבודה זרה. ואע"ג דגם שם כתב הכ"מ בזה הלשון אשרה הנעבדת והוכרחו לפרש כן ממ"ש שם דאפי' לאחר שנתבטלה מלעבדה פסולה. ולא מצאו טעם. אלא א"כ בכשהוא נטוע מתחלה דהשתא דכיון שכן הוא ומתחלת ברייתו מכתת שיעוריה מאיסי למצוה אפי' אחר שנתבטלה. ולפירוש רש"י והר"ן והטור איירי באשרה דישראל. דקיי"ל דשל ישראל אינה בטלה לעולמים. והר"ב סתם דבריו במקום שה"ל לפרש. ומ"ש הר"ב טעמא דלשריפה קיימי ומכתת שיעוריה. בגמרא. וכתבו התוספות דף ל"ה דנקט האי טעמא כדי לפסול ביו"ט שני. אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשרפה קאי:
נקטם ראשו. פירש הראב"ד שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים. אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה ולא נגע בשדרה. והרא"ש ז"ל פירש דברוב קטימת העלין העליונים מפסל. טור סימן תרמ"ה:
נפרצו עליו. לשון הר"ב ואינן מחוברין אלא ע"י אגידה. וכן כתב רש"י ופירשו דבריו התוספות והרא"ש שר"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגידה. והר"ן [*ג"כ הבין דעתו כך. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם. דהיינו שניטלו] משדרו של לולב והקשה דהא נפרצו עליו דגבי הדס ליכא לפרושי ליה בהכי שאם נסקו העלין מן העץ מיד הן נושרין. ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכים. ופירשו בשם הראב"ד שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות [*וכן פירשו התוספות והרא"ש] ועיין עוד במשנה ג':
פסול כו'. דלאו הדר הוא. רש"י:
נפרדו עליו כשר. דאע"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו ולא קפיד קרא. אלא על שאינו ראוי לכפותו [כמו שכתבתי בריש מתניתין] הר"ן:
רבי יהודה אומר יאגדנו כו'. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תני בפלוגתא דלולב צריך אגד [דמשנה ח'] דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהו עליו מחוברין ולא פרודין. הר"ן:
ציני הר הברזל. לשון הר"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ. ובגמרא. דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע"ג שנקרא גיא יש שם הר ג"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
A stolen or a dried up lulav is invalid. One [that came] from an asherah tree or from a condemned city is invalid. If its top was broken off or its leaves were detached, it is invalid. If its leaves are spread apart it is valid. Rabbi Judah says he should tie it at the top. The thorny palms of the iron mountain are valid. A lulav which is three handbreadths in length, long enough to wave, is valid.משנה ב
הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרֻבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל. וְאִם מִעֲטָן, כָּשֵׁר. וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב:
ברטנורה
נקטם ראשו פסול. ולית הלכתא כסתם מתניתין, אלא כרבי טרפון דאמר לקמן אפילו שלשתן קטומין כשרים:ענביו. פרי. יש בו שדומה לענבים:מרובות מעליו פסול. לא שנו אלא שחורות או אדומות, אבל ירוקות מינא דהדס הוא וכשר:ואין ממעטין אותן ביום טוב. דה״ל מתקן:
תוסופות יום טוב
הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין. או יתר על כן. סמוכין זה לזה בעגול א'. ואע"ג דזית נמי עליו ארוכין ורצופין ומתוך כך מכסים את העץ. בעינן עבות. פירש"י מעשה שרשרות [וטעמו דכתיב גבי שרשרות מעשה עבות בפרשה תצוה] שיהיו מורכבין זה על זה וליכא. ועץ ערמון אע"פ שהוא קלוע אין עליו רצופין לכסות את עצו. ואנן בעינן ענף עץ שענפיו חופים את עצו. ואע"ג דאיכא מין הנקרא הירדוף שיש לו השני תנאים הללו. מיהו ראשי עליו עשוים חדים כמחט ומבריז בריז את הידים וכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וליכא. גמרא:
הגזול כו'. כדלעיל. ועיין במשנה דלקמן:
נקטם ראשו. כתב הרא"ש לעיל אע"ג דבלולב פירוש ראש העלין היינו משום דבלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו. אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד. אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק. הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין. ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד:
ואין ממעטין אותן ביו"ט. כתב הר"ב דה"ל מתקן. בגמ' מתקן מנא. וז"ש הר"ן. ולא שרו ליה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [כמ"ש במשנה ה' פ"ק דביצה] דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו"ט ועיין משנה ח' פרק בתרא דר"ה:
יכין
מלכת שלמה
2.
A stolen or withered hadas is invalid. One [that came from] an asherah or a condemned city is invalid. If its tip was broken off, or its leaves were detached, or its berries were more numerous than its leaves, it is invalid. But if he diminished them it is valid. But many not diminish them on the festival.משנה ג
עֲרָבָה גְזוּלָה וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה, פְּסוּלָה. כְּמוּשָׁה, וְשֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצָת עָלֶיהָ, וְשֶׁל בַּעַל, כְּשֵׁרָה:
ברטנורה
נקטם ראשה פסולה. אף זו אינה הלכה:צפצפה. מין ערבה ועלה שלה עגול:ושל בעל. שגדלה בשדה ולא בנחל, כשרה. לא נאמר ערבי נחל אלא שדבר הכתוב בהווה:
תוסופות יום טוב
ערבה. היא מין ידוע הנקרא ערבי נחל על שם ההוה שגדל על נחל וסימניו נתפרשו שעלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום:
גזולה ויבשה כו'. כמו בלולב והא דתני לה במתני' בד' בבי ותנא לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה. וכן ערבה וכן אתרוג ולא עריב ותנא להו משום דיש בכל אחת ואחת מה שאין בחברו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב. וענפיו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס. וצפצפה לא שייך אלא בערבה. וערלה ותרומה לא שייך אלא באתרוג הלכך אצטרכו ארבעה בבי. רש"י:
נקטם ראשה. עיין במשנה דלעיל. וכתב הר"ב אינה הלכה. וכ"כ הרמב"ם. והטעם מבואר לפי שכמו ששמעו לרבי טרפון בהדס הוא הדין והוא הטעם בערבה ועיין משנה דלקמן:
והצפצפה פסולה. גמרא. דכתיב (יחזקאל י״ז:ה׳) קח על מים רבים צפצפה שמו אמר הקב"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והן שמו עצמן כצפצפה אלמא גריעותא דבתוכחתם נאמר ביחזקאל י"ז [ה']:
כמושה. ה"ה לשאר מינין דכמושין כשרים. דהא יבש תנן בהו דפסול הא כמוש כשר. ובהדיא תנן בברייתא בגמרא דכולן כמושין כשרין. יבשין פסולין. אלא לגבי ערבה איצטריך למתני הכי סד"א כיון דכתיב ערבי נחל כמושה לא. קמ"ל. הר"ן. ועיין לקמן:
ושנשרו מקצת עליה. לאשמועינן שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו. משום דהוי ברוב. וגבי מיעוטא שייך לשוך נשרו. הרא"ש:
בעל. פי' הר"ב שדה. ועיין משנה ט' פ"ב דשביעית:
כשרה. פירש הר"ב שלא דבר הכתוב אלא בהווה. כלומר ובכלל ערבי נחל הן חוץ מצפצפה דקרא מיעטה בהדיא וזהו ג"כ לשון הרמב"ם בפירושו שלא רצה הכתוב בערבי נחל אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח מסייע לפי' הרא"ש דלמאן דס"ל לקמן ערבי ללמד דערבה שתים [לא מצריך קרא לרבות] של בעל כמו שכתבתי שהם בכלל דנחל. ולא דערבי בלשון רבים ריבויא הויא כדדרש תנא דברייתא. דא"כ תרתי ליכא למשמע מיניה ודלא כהרא"ם שדחה זה הפי' מדעת הרמב"ם כמבואר בבית יוסף והרי לשונו בפירושו מורה על זה. ולקמן אכתוב הטעם דלא פירשו הרמב"ם והר"ב כהברייתא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת, לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם קְטוּמִים וְאֶחָד אֵינוֹ קָטוּם. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אֶחָת:
ברטנורה
אפילו שנים קטומין. אהדסים קאי. ובגמרא פריך אי קטום פסול והוא מצריך שלשה ליבעי כולהו שלמים, ואי קטום כשר ליכשר שלשתן קטומים. ומסיק דחזר בו רבי ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפילו שנים קטומין. והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומין כמאן דליתנהו דמי:אפילו שלשתן קטומין. דלא בעי הדר בהדס. והלכה כרבי טרפון:
תוסופות יום טוב
שלשה הדסים. דכתיב (ויקרא כ״ג:מ׳) ענף עץ עבות. ופירש"י ענף חד עץ חד עבות חד. וכתבו התוספות ותימא דלעיל אוקמינא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשנן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה. וא"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה. וי"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ע"כ. ועי' במשנה דלקמן:
ושתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים:
אפילו שלשתן קטומין. פי' הר"ב דלא בעי הדר בהדס. וכן לשון רש"י. וכתב הרא"ש. והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה. פי' הר"ר ישעיה ז"ל. משום דענפיו חופין את עציו. ואין קטימתו נראית כל כך ע"כ. והב"י בסי' תרמ"ז הביא דברי המגיד שכ"כ בשם הרמב"ן. אבל הר"ב במשנה דלעיל כתב דערבה נקטם ראשה פסולה אינה הלכה. לפי שמשווה הדס וערבה להדדי. וכמ"ש לעיל בס"ד. וצ"ע כיון דאקשינהו רחמנא לכולהו כמ"ש ביבש דמתניתין א'. א"כ מ"ש בנקטם דלא פסלינן בהדס וערבה. ובלולב פסול. ונ"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הדס לערבה לפי ששניהם קצרים. ואין הקטימה פוגמת בהן. אבל בלולב שצריך שיהא טפח יוצא מעל גבי ההדס. ביה פוגם נקטם. ולא הוי הדר. והא ודאי דאע"ג דאתקשו ניתן לחכמים לדרוש מאי הוי הדר ומאי לא הוי הדר ככל הני דמכשרי ופסלי. ולא פירשם הכתוב אלא שנמסר לחכמים לדרוש:
שלשתן קטומים. כתב הר"ן אפשר דרבי טרפון בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר"ט לא נקט ג' לעיכובא. אלא סירכא דר"י נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כרבי עקיבא דמכשיר בהדס אחד עכ"ל. והרמב"ם כתב בפירושו והלכה כר"י ור"ט. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ט. ונראה דס"ל דההוא לענין הדס קטום איתמר והכי מוכח. אבל לענין מנין ערבה. לא אפסק הלכתא ופסק כרבי ישמעאל. וסבר מדאמר ר"ט שלשתן בהדס ש"מ דבעי נמי שלשה. וממילא דבערבה בעי נמי שתים והוה ר"ע יחידאי לגבי ר"י ור"ט בענין המנין. וגם הר"ב שכתב הלכה כר"ט בלבד. ה"נ סבירא ליה דאף במנין ערבה הלכה שתים. וכן משמע מדפירש במשנה דלעיל בשל בעל דכשר. משום דדבר הכתוב בהווה. ולא נקט דרשא דערבי נחל שהוזכרה בברייתא בהדיא. אלא היינו טעמא משום דלמאן דס"ל דערבי אתא למדרש דבעינן שתי ערבות. ליכא למדרש מיניה רבוי דבעל. וכמ"ש לעיל. והשתא בשלמא אי אמרת דס"ל הלכה דג' בעינן. אתי שפיר דודאי דס"ל נמי דערבות שתים. דמאן דדריש הא דריש הא. דלא מצינו דעת שלישית בזה. ומדס"ל דהלכה ערבה שתים. הוצרך לפרש הטעם דלא כאותה ברייתא. משום דלא אתיא אליבא דהלכתא. ועל הרב המגיד צ"ע שכתב בפ"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כרבי ישמעאל דבעינן ג' הדסים. וכדברי ר"ט דאמר שלשתן קטומים הזכיר שלשה בהדס ע"כ. נראה דעתו דאי לאו דר"י סבר ליה במנין כר"ט לא היינו פוסקים כר"ט אלא לענין קטימה. דאהכי הוא דאתמר הלכתא בגמרא. וכיון דהכי הוא במנין נמי לא נפסוק אלא כר"ע. דהא ר"י הוא דחזר בו ולא בעי אלא חד. ולומר שדעתו דלא חזר אלא בדיעבד. אבל לכתחלה אכתי בעי ג' להדור מצוה. וכן נזכר בדברי הר"ן. זה אינו במשמע דבריו. ואף לא בדברי הרמב"ם. כפי הנוסחא הראשונה שבדבריו והיא שלפני המגיד:
הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא. הר"ן. והיינו כחזרה דר"י. וא"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל:
יכין
מלכת שלמה
4.
Rabbi Ishmael says: three hadasim, two aravot, one lulav and one etrog, even if two [of the hadasim] have their tips broken off and [only] one is whole. Rabbi Tarfon says: even if all three have their tips broken off. Rabbi Akiva says: just as there is one lulav and one etrog, so too only one hadas and one aravah.משנה ה
אֶתְרוֹג הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. שֶׁל עָרְלָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְמֵאָה, פָּסוּל. שֶׁל תְּרוּמָה טְהוֹרָה, לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר. שֶׁל דְּמַאי, בֵּית שַׁמַּאי פּוֹסְלִין, וּבֵית הִלֵּל מַכְשִׁירִין. שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל, כָּשֵׁר:
ברטנורה
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם, שיהיה ראוי לכם:ואם נטל כשר. שהרי יש בה היתר אכילה:ובית הלל מכשירין. דהא חזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי:בירושלים כו׳ אבל חוץ לירושלים לא, דבעינן לכם שיהא ראוי לכם:
תוסופות יום טוב
אתרוג. שנאמר (שם) פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש"י שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה:
הגזול וכו'. עיין במשנה ג' מ"ש שם:
והיבש. פי' הרא"ש בשם הראב"ד הוא כשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה כי הליחה לפרי. כמו הדם לבשר החי. וכיון שנקב שאין בו חסרון כשר יכול לבודקו ע"י שיעביר בו מחט שיש בו חוט ואם יש בו ליחה יראה בחוט עכ"ל. ועי' במשנה דלקמן דהאי יעבור לאו מעבר לעבר:
של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. פי' הר"ב דאמר קרא לכם. שיהא ראוי לכם. בגמרא. וכתבו התוספות אע"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך [כמ"ש הר"ב בסוף תמורה] כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא"ת אפי' כי דריש לכם באתרוג נמי לענין הנייה לחוד אפ"ה פסולים דערלה ודתרומה טמאה משום דדינן בשריפה כדאיתא בסוף תמורה ומכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. וי"ל דודאי לא היה צריך הטעם לענין ערלה ותרומה טמאה אלא יהיב הך טעמא דנ"מ לענין מעשר שני דה"ק לכם היתר אכילה בעינן. אבל לא שיהא בה דין ממון. אם כן [מתניתין דקתני של] מעשר שני בירושלים [כשר] אפי' לר' מאיר דס"ל ממון גבוה הוא [מיתוקמא] ע"כ. והר"ב פסק כן במשנה ג' וה' בפ"ד דמסכת מעשר שני. ולהכי מפרש למתניתין דאתיא נמי אליביה וכמ"ש לקמן בס"ד:
של תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב"ם כמ"ד בגמרא. מפני שמכשיר לקבל טומאה. ופירש"י דאמרי' בסוף פרקין במתניתין מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה. ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו [וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג. תוספת] והוכשרו לטומאה. דכתיב (ויקרא י"א) וכי יתן מים על זרע. ואסור לגרום טומאה לתרומה. דכתיב (במדבר י"ח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור [*והר"ב במשנה ז' פרק י"א דפרה לענין אזוב. פסק כמ"ד מפני שמפסידה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא אם קרא עליה שם. חוץ מקליפתה החיצונה. למ"ד שמכשיר איכא. למ"ד שמפסידה ליכא]:
ואם נטל כשר. כתב הר"ב שהרי יש בה היתר אכילה. בגמרא. וז"ל רש"י. לכהן. וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא עכ"ל. ומיהו אי אתשיל עלה הו"ל כאילו לא הורם ויכול להפריש אחרת ותהיה זאת מותרת לישראל. אלא דלא פסיקא. משום דביו"ט אין מגביהין תרומות כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. וכ"ש לפירוש הר"ב בסוף מתני' דלקמן דכולהו פסולי ביו"ט ראשון מיירי. וכיוצא בזה תמצא בפירוש הר"ב ריש פרק ג' דערובין. [*ותו לית מלתא פסיקא דתרומה שבאת ליד כהן לא מצי מתשיל עלה. כדכתבו התוספת דהתם מפרק הנודר מן הירק] והוי יודע דהר"ן מפרש למתני' בכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר. אבל פשטא דמתניתין משמע אף בישראל כפירוש רש"י. וכך כתבו ג"כ התוס'. ועוד אי איתא דבכהנים דוקא ה"ל לפרושי. כמו שפירש התנא במשנה ה' פ"ב דפסחים. ועיין לקמן:
ובית הלל מכשירין. כתב הר"ב דהא חזי לעניים וקרינן שפיר לכם כדאשכחן לעיל בתרומה. מסייע שסברת הר"ב כפירש"י ותוספת דאי לאו הכי הוה ליה לפרש מיגו דאי בעי הוה מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאיתא בגמרא דהכא. ופירש כן הר"ב בפרק ז' דברכות. ופרק ב' דפסחים. ופרק ג' דעירובין. אלא דהכא לא צריכין לכך. וגמרא לא נקטה אלא לרווחא דמלתא דמשכחת דאפי' לדידיה נמי שרי. ועיין ריש פי"ח דשבת:
בירושלים. כתב הר"ב אבל חוץ לירושלים לא דבעינן לכם וכו'. וכך כתב רש"י כאן. וכן פירש בל"א בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי"ב.) לענין עיסת מעשר שני. דבגבולין פטורה מחלה לדברי הכל משום דבשעת גלגול שנתחייבה בחלה לא היתה לה היתר אכילה לא הויא ראשית עריסותיכם. וא"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי. דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע"ג דלדידיה לא חזו הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים. ואפ"ה חוץ לירושלים פסול. ובאמת שהסברא נותנת איפכא. וכ"ש הוא דאי היכא דאיהו גופיה לא חזי לא מפסיל בהכי. כ"ש דלא מפסיל. אי גופיה חזי. אלא דאתרא לא חזי. וזוהי דעת הר"ן דהה"נ חוץ לירושלים דכשר בדיעבד. ולא נקט ירושלים אלא לרבותא דלכתחלה לא. והרי הוא ז"ל סבירא ליה דתרומה בכהן דוקא ודמאי נמי משום מיגו דמפקר כו'. וכמ"ש לעיל בשמו. ואפ"ה סבירא ליה דחוץ לירושלים כשר משום דהאי דאתרא לא חזי לא מעכב מלמקרי לכם. כ"ש לרש"י והר"ב דמכשרי בתרומה ודמאי אפי' למאן דלא חזי. וא"ל דהר"ן היינו טעמיה משום דמפרש אליביה דמ"ד מעשר ממון בעלים. וכמו שכתב בפירושו. ורש"י והר"ב מפרשי למ"ד ממון גבוה. דלטעמיה [של מעשר שני] בירושלים שכתבתי לעיל דאליבא דמ"ד ממון גבוה הוא מפרש. וכך כתב רש"י בזה הדבור דאמעשר שני ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה וכו'. וכ"כ הר"ב בדבור ואם נטל דאתרומה טהורה. ואמאי כשר בירושלים והא ממון גבוה הוא. אלא מאי אית לך למימר דלא בעינן דין ממון. אלא שיהא ראוי לאכילה. כלומר היתר אכילה מקרי לכם. וכמו שכתב לעיל. הכי נמי חוץ לירושלים לא בעינן דין ממון. והרי ראוי לאכילה בירושלים. והר"ן שכתב משום דממון בעלים הוא אהא דבירושלים בדיעבד כשר איצטריך לפרש כן משום דסבירא ליה כמ"ד בגמרא דבעינן נמי דין ממון וצריך עיון. ודע דלהר"ן נמי דתלי בממון בעלים וש"מ דסבירא ליה דבעינן נמי דין ממון איכא לאקשויי ממה שהביאו התוספת. גמרא דחלק דף קי"ב. דמ"ש בגבולין דברי הכל ממון גבוה הוא. וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. ואם כן למ"ד בעינן נמי דין ממון ודאי דחוץ לירושלים לא. נמצאת למד דרש"י והר"ב שפירשו כמ"ד בעינן היתר אכילה בלבד. הוה להו לפרש הה"נ חוץ לירושלים כהר"ן. והר"ן שפירש כמאן דאמר בעינן דין ממון נמי ה"ל לפרש דהא חוץ לירושלים לא וכרש"י והר"ב. וצ"ע:
יכין
מלכת שלמה
5.
An etrog which is stolen or withered is invalid. One from an asherah or a condemned city is invalid. Of orlah or of unclean terumah it is invalid. Of clean terumah, he should not take it, but if he did take it, it is valid. Of demai (doubtfully-tithed): Bet Shammai says it invalid, And Bet Hillel says it valid. Of second tithe, it should not be taken [even] in Jerusalem, but if he took it, it is valid.משנה ו
עָלְתָה חֲזָזִית עַל רֻבּוֹ, נִטְּלָה פִטְמָתוֹ, נִקְלַף, נִסְדַּק, נִקַּב וְחָסַר כָּל שֶׁהוּא, פָּסוּל. עָלְתָה חֲזָזִית עַל מִעוּטוֹ, נִטַּל עֻקְצוֹ, נִקַּב וְלֹא חָסַר כָּל שֶׁהוּא, כָּשֵׁר. אֶתְרוֹג הַכּוּשִׁי, פָּסוּל. וְהַיָרוֹק כְּכַרְתִי, רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל:
ברטנורה
עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות:על רובו. במקום אחד הוא דבעינן רובו, אבל בב׳ או בג׳ מקומות אפילו על מיעוטו פסול. ועל פטמתו אפילו כל שהוא פסול, ששם הוא נראה יותר מבשאר מקומות:פטמתו. הדד שבראשו. כמו פטמא של רמון:נקלף פסול. ודוקא שנקלף כולו, אבל מקצתו כשר. ואית דאמרי איפכא נקלף מקצתו פסול, דמיחזי כמנומר, אבל נקלף כולו כשר. והאי נקלף לאו שהוסרה הקליפה עד שנראה הלבנונית שבתוכו, דהאי הוי חסר ופסול, אלא שנקלף ממנו גלד דק ומראהו ירוק כאשר בתחלה:ניקב. נקב מפולש מעבר אל עבר אפילו בכל שהוא פסול. ושאינו מפולש ואינו חסר כלום כגון שתחב בו יתד עבה, אם הנקב רחב כאיסר פסול, פחות מכאן כשר. והיינו ניקב ולא חסר כל שהוא כשר, דתנינן לקמן שאינו מפולש ואינו רחב כאיסר:אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור, פסול. אבל כושי שגדל בארץ כוש אורחיה הוא וכשר:ורבי יהודה פוסל. והלכה כרבי יהודה. וכל הני פסולים ביו״ט ראשון, אבל ביו״ט שני עם שאר הימים הכל כשר:
תוסופות יום טוב
חזזית. פירש הר"ב כמין אבעבועות דקות. וז"ל המגיד חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או ילפת (ויקרא כ"ב כ"ב) או חזזן. ופסולו מפני שאינו הדר:
על רובו. כתב הר"ב במקום אחד אבל בב' או בג' מקומות וכו'. והכי איתא בגמרא. וקשיא לי דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא. ולשון הרמב"ם בפירושו אבל אם היו שתים בשני מקומות. ושוב מצאתי בחבורו פרק ח' מהלכות לולב שהעתיק ל' הגמרא בב' או בג' מקומות וכתב עליו הכסף משנה וז"ל מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול. ג' מיבעיא. ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצריך עיון ע"כ. ומ"ש הר"ב ועל פטמתו עיין לקמן גבי נסדק:
נטלה פטמתו. כתב הר"ב הדד שבראשו כמו פטמא של רמון. עיין פירושו במשנה ג' פ"ב דמסכת עוקצים:
נסדק. כתב הר"ן יש שפירשו לארכו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה. אבל בחוטמו אפי' כל שהוא פסול. וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית. ובחוטמו אפילו כל שהוא. ומשמע דה"ה לכל פסולי האתרוג. ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו. או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ"ל. ומאי דקרי ליה חוטמו מפרש לה הר"ב לעיל דהיינו פטמתו. וכ"פ הרמב"ם אע"פ שיש פירושים אחרים בזה:
נקב. פי' הר"ב נקב מפולש כו' אפי' בכ"ש פסול. פירוש לפירושו אפילו אינו בכאיסר. ובכ"ש רוצה לומר כמות שהוא ולא קאי אחסרון כלל דהא מסיים דסיפא דתנן כשר מיירי באינו מפולש ואינו רחב כאיסר. ושיעור כאיסר ר"ל בלא חסרון וקאמר דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר הוא דכשר. הא אע"פ שאינו רחב כאיסר ואין בו חסרון. אלא שהוא מפולש פסול. ונראה דגירסתו במשנה. נקב חסר כל שהו בלא וי"ו. וכן היא גירסת הרמב"ם כמ"ש המגיד ופירש נקב ר"ל מפולש. וחסר כל שהוא ואינו מפולש. וכתב דגם גירסת רש"י כך הוא. אבל בפירש"י שבידינו כתוב בהדיא דגרס בוי"ו. וחדא מילתא הוא. ומיהו לענין הדין ס"ל ג"כ רש"י כרמב"ם שפירש בגמרא בסיפא דמתניתין כל' הר"ב. דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר מיירי ולגרסתו צריכין לפרש דרישא מיירי באינו מפולש. ואם גירסת הר"ב ג"כ כך היא. צ"ל דהלשון שכתב נקב מפולש כו'. לא קאי לפרש המשנה. אלא פסק דין הולך ומבאר. והמשנה מפורשת מאליה מתוך כך והראשון נ"ל עיקר:
עלתה חזזית על מיעוטו. לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך לאשמועינן דדוקא בחזזית אחת כשר. אבל כשהם שתי חזזית בשני מקומות. אע"ג דעל מיעוטו הן פסול. מדברי הר"ן למדתי כך. והוא פירשו בע"א לפי דרכו:
נטל עוקצו. פירש"י זנבו כמו בעוקצי תאנים ומתניתין היא בפ"ה דסנהדרין ע"ש:
נקב ולא חסר. כתב הר"ן לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך דברישא קתני דנקב נקב מפולש. אפילו לא חסר כ"ש פסול [דבלא וי"ו גרסינן] תני הכא נקב ולא חסר כ"ש לאשמעינן דנקב נקב שאינו מפולש כשר ע"כ. ונ"ל דה"ק דאי לאו סיפא ה"א נקב דרישא היינו בקוץ ומחט ולהכי פסול בלא חסרון אפילו אינו מפולש. כדתנן. וחסר כ"ש היינו על ידי הפסד פירי ורקבון. קמ"ל סיפא דנקב היינו כעין רישא בקוץ ומחט דכשר בלא חסרון וקשיא רישא לסיפא. אלא רישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולגרסת רש"י דגרס בוי"ו ואיכא למטעי ולפרש דרישא דבעי חסרון בנקב דהיינו דוקא במפולש נמי. אתא סיפא דמשנה יתירא היא דלדיוקא לא איצטריך. אלא לגלויי דרישא באינו מפולש:
והירוק ככרתי. שדומה לעשבים. הרא"ש. ועיין במשנה ב' פ"ק דברכות ובמשנה ו' פ"ב דנדה:
ורבי יהודה פוסל. וטעמא מפרש בגמרא דף ל"א. משום דלא גמר פירי. וכתב הר"ב וכל הני פסולים בי"ט ראשון כו'. עיין במשנה י"ב. וכתב ב"י דטעמא די"ט שני דינו כשאר הימים משום דבקיאינן בקביעא דירחא. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':
יכין
מלכת שלמה
6.
If a rash spread out on a majority of it, or if its pitom is removed, if it is peeled, split, or perforated so that any part is missing, it is invalid. If a rash spread out on a lesser part of it, if its stem was missing, or if it is perforated but no part of it is missing, it is valid. An etrog [which is black] as an Ethiopian is invalid. An etrog which is green as a leek: Rabbi Meir declares it valid And Rabbi Judah declares it invalid.משנה ז
שִׁעוּר אֶתְרוֹג הַקָּטָן, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּאֱגוֹז. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כַּבֵּיצָה. וּבְגָדוֹל, כְּדֵי שֶׁיֹּאחַז שְׁנַיִם בְּיָדוֹ אַחַת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֶחָד בִּשְׁתֵּי יָדָיו:
ברטנורה
רבי יהודה אומר כביצה. והלכה כר״י דפחות מכביצה פסול:ר״י אומר אפילו בשתי ידיו. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
ורבי יהודה אומר כביצה. משום דלא גמר פירי. גמרא דף ל"א:
כדי שיאחז שנים בידו אחת. ה"ג רש"י. ופירש שני אתרוגים בידו אחת. וטעמא מפרש התם בגמרא. דכיון דמצות לולב בימין ואתרוג בשמאל [דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה גמרא דף ל"ז] וזמנין דמחלפי ליה שנותנין לו אתרוג בימין ולולב בשמאל ואתי לאפוכינהו מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו עד שיחליף ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול מידיו ואתי לאפסולי שיארע בו נקב. והר"ן כתב שגרסא זו אינה נכונה דלפי איזה עלין ישער ר"י שהוא כשיעור שיאחז שני אתרוגים בידו אחת והלא א"צ לכך לפיכך הגירסא כמו שנמצא במשניות ישנות כדי שיאחז שניהם בידו אחת. כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דכתיבנא. ולכאורה משערינן בכל אדם כפי מה שהוא. אלא דממ"ש במשנה ו' פ"ג דר"ה יש להוכיח דבאדם בינוני משערינן:
רבי יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. ה"ג לרש"י. וכן הוא בטור וטעמא דר"י לא חייש לדילמא מפיך להו ולגירסת הר"ן רבי יוסי אומר אפי' בשתי ידיו. כלומר שיאחז שניהם [הלולב והאתרוג] זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש כו':
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
אֵין אוֹגְדִין אֶת הַלּוּלָב אֶלָּא בְמִינוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בִמְשִׁיחָה. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ אוֹגְדִין אֶת לוּלְבֵיהֶן בְּגִימוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב. אָמְרוּ לוֹ, בְּמִינוֹ הָיוּ אוֹגְדִין אוֹתוֹ מִלְּמָטָּה:
ברטנורה
בגימוניות של זהב. חוטי זהב כפופין כגימון, כמו הלכוף כאגמון (ישעיהו נ״ח:ה׳), וסובבין האגודה:במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד. וזה לנוי בעלמא הוה. ורבי יהודה לטעמיה דאמר לולב צריך אגד, הלכך אי אגיד ליה שלא במינו הוו להו ה׳ מינין. ואנן קיי״ל דלולב א״צ אגד הלכך בהא הלכה כר״מ:
תוסופות יום טוב
אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. פי' לאגוד הלולב עם ההדס והערבה כמ"ש גבי נפרדו עליו. וטעמיה דר"י מפרש בגמרא דף ל"ג דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. דכתיב הכא (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם. וכתיב התם (שמות י"ב) ולקחתם אגודת אזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה הלכך במינו דוקא דאי לאו הכי ה"ל ה' מינין ועובר משום בל תוסיף: רבי מאיר אומר אפילו במשיחה. כרבנן דברייתא דלית להו לקיחה לקיחה וא"צ אגד. ואמרינן בסנהדרין בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ"ח) דאי א"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. דאינו חבור עם השאר. והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו: במשיחה. רש"י פי' חוט של משיחה. וכן במשנה ג' פ"ב דר"ה. ומיהו במשנה ג' פכ"א דכלים תנן חוט ומשיחה ש"מ דתרי מיני נינהו. ובסוף כלאים פי' הר"ב משיחות יתירים וחבלים וא"כ ז"ש הר"ב בכלים חוט ומשיחה וחבל אשגרת לישן. וחבל היינו פי' דמשיחה. ובערוך מפרש משיחה יתר. [*ופי' הרמב"ם כתבתי במשנה י"ג פי"ז דכלים]: במינו היו אוגדים אותו למטה. פי' הר"ב וזה לנוי בעלמא. וכן לשון רש"י וז"ל בגמרא נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה. לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף:
יכין
מלכת שלמה
8.
They may not bind the lulav except with [strands of] its own species, the words of Rabbi Judah. Rabbi Meir says: it may be bound even with a cord. Rabbi Meir said: it happened that the men of Jerusalem used to bind their lulavs with strands of gold. They answered him: but they bound it with [strands of] its own species underneath [the strands of gold].משנה ט
וְהֵיכָן הָיוּ מְנַעְנְעִין, בְּהוֹדוּ לַה' תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּאָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם הָיוּ מְנַעְנְעִים אֶת לוּלְבֵיהֶן, וְהֵן לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְאָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. מִי שֶׁבָּא בַדֶּרֶךְ וְלֹא הָיָה בְיָדוֹ לוּלָב לִטֹּל, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ יִטֹּל עַל שֻׁלְחָנוֹ. לֹא נָטַל שַׁחֲרִית, יִטֹּל בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁכָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לַלּוּלָב:
ברטנורה
והיכן היו מנענעין. השתא מהדר תנא להא דתנינן לעיל, כל לולב שיש בו ג׳ טפחים כדי לנענע, אלמא מצוה בנענוע, והיכן מנענעים:בהודו לה׳ תחלה. תחלת המקרא:וסוף. סוף המקרא, כי לעולם חסדו. ואית דמפרשי תחלה הודו ראשון. וסוף, הודו אחרון שבסוף ההלל. והכי מסתברא. וכיצד מנענע, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. ובהולכה מנענע שלשה פעמים וכן בהבאה וכן בעליה וכן בירידה, על כל אחת ואחת שלשה פעמים:והם לא נענעו אלא באנא ה׳ הושיעה נא בלבד. ואין כך הלכה אלא כדברי ב״ה:יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטל לולב קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו:
תוסופות יום טוב
מנענעין. פירש הר"ב מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות בגמרא וכתב רש"י בפ"ה דמנחות דף ס"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב. כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות ע"כ. מסייע ליה להרא"ש. ומיהו ז"ש לצפון ודרום וכו'. ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. כדפירש הר"ב משנה ה' פ"ד דיומא. ועוד דמסתברא דהתחלה למזרח שכנגד פניו דא"צ עדיין לשום פנייה. וכן הוא בטור סימן תרנ"א. מזרח דרום צפון מערב. וגם זה קשה. ובשם מהרי"ל בב"י מזרח דרום מערב צפון. ובעל לבוש מלכות כתב מזרח צפון מערב דרום. ועקר ראייתו מהחוש שכן דרך הפונים ואינה ראייה למצות מלך עלינו ומ"ש שכן סדר היקף המזבח ג"כ אינה ראייה. דהתם שאני דמבחוץ מסבב ונמצא שפונה לימינו בזה הסדר. אבל עם הלולב הוא עומד בפנים ומסבב הרוחות בתוכם. ונמצא כשיפנה בתחלה לצפון דלשמאלו הוא פונה. [*וכן אתה מוצא בגבולות הארץ בפרשת מסעי שיהושע החולק הוא יעמוד בפנים של ארץ ישראל. ומסדר לו גבולותיה מנגב לים ומים לצפון. ומצפון למזרח. ומה שלא התחיל במזרח ויפנה אח"כ לנגב. לפי שא"כ כדי להגביל גבולי המזרח יהיה צריך להתחיל בקצה מזרחית צפונית ומשם לנגב ונמצא שיהיה תחלת פנייתו לשמאלו לקצה מזרחית צפונית. והא דכתבתי שם ביומא דהא דכל פינות הוא מים של שלמה ילפינן. ואמאי לא יליף לה מדפרשת מסעי שכתוב בתורה. נ"ל דההיא דמיא טפי דקאי אהיקף דכהן גדול בחיטוי מזבח פנימי שהקיפו מבחוץ הוא. ומיהו למ"ש בס"ד בפ"ג דמסכת תמיד משנה ג' בשם רש"י ז"ל דחושבנא לאו בכלל דכל פינות כו' דדוקא עבודה כו' אין ראיה כלל מהך דבפרשת מסעי. שג"כ אינו אלא כחשבון בעלמא. עוד עיין בפ"ב דסוטה משנה ב' נכנס להיכל ופנה לימינו כו'] וראייתו מהכתיבה ג"כ אינה ראייה. שאע"פ שהשורות אל עבר שמאלו פונות והולכות. מ"מ כל אות ואות שהוא כותב מושכיהו לימינו בפרט בכתב אשורית. [*ועם היות שסדר האותיות שבזה אחר זה בשורות פונות אל השמאל. זה ג"כ מטעם אחר שפנייה זו היא אליו. מה שאין כן פנייה הימנית שהיא לחוץ ממנו וידוע שפניית אליו. מעולה מפניית החוץ ממנו. ונמצא עכשיו שבכתיבה אשורית נמצאו שתי הסגולות. אבל כל שלא נוכל לקיים שתיהן אמרו ז"ל שכל הפינות יהיו לימין. מטעם הכתוב שכתבתי בפ"ד דיומא משנה ה' בד"ה עולין במזרחו וכו'. וראיתי בתשובות מהרי"ל סימן מ' כתוב ותמיהני על כתיבת [תורתינו] הקדושה דמפנין לשמאל. ושמא משה רבינו עליו השלום עיניו ראו את מורו יתברך ופנה לימינו שרא לי מר ע"כ לשונו. וזה דוחק משני פנים חדא דלא הוי כמו לימינו דכל פינות כו'. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. מש"ה אנן נמי צריכין לכתוב כמ"ש הוא ז"ל. אבל לדידי הכתיבה עצמה היא לימין של הכותב כדפרישית]. ומה שרוצה להסתייע מדרך הסוד שלא יסיים במערב שהיא מדה"ד. וקורא על העושים כן שומר פתאים. הגם שלא עמדתי בסוד ה'. ודעת קדושים אדע. אכן שעיפי ישיבוני שהרי אחרי המערב חוזרים לרום ותחת. והנה ישובו הדברים לתחת שהוא סוף ותשובת ההיקף. ורחמים הם:
בהודו לה' כי טוב. ובאנא הושיעה נא. דכתיב (ד"ה א' ט"ז) אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה [*הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה] ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבר"ה באין לדין ישראל וא"ה. ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא לפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו לפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא עכ"ל הרא"ש:
ובית שמאי אומרים אף באנא הצליחה נא. נ"ל דס"ל דאע"ג דגבי ירננו עצי היער לא כתיב אלא ואמרו הושיענו. היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה וה"ה לסופו דאנא הצליחה הואיל ומקרא אחד הוא ולפי שב"ש באו להוסיף על דברי בית הלל. סדרם אחריהם וכן במשנה ה' פ"ד דגיטין. שבאו ב"ש להשיב על דברי ב"ה משא"כ בשאר דוכתי בכל הגמרא. ועיין משנה ב' פ"ב דחגיגה ומשנה ג' פ"ק דעדיות:
[*אלא באנא ה' הושיעה נא. יש לפרש דלא פליגי אבית הלל שהרי רבן גמליאל ורבי יהושע מבית הלל הם. ולא העיד ר' עקיבא אלא שלא נענעו בהצליחה נא כב"ש. אלא שהר"ב פי' ואין כך הלכה אלא כדברי ב"ה. ואי איתא דרבן גמליאל ורבי יהושע כבית הלל הוו עבדין. היאך פי' ואין כך הלכה. ולכך נראה שהר"ב גירסא אחרת היתה לו. וכמו שכתב אלא כו' בלבד ולא שהוא הוסיף תיבת בלבד אלא שהגירסא שלו כך היתה. וכן היא הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ואתמר עלה בירושלמי. הא בהודו לא. להוציא אף באנא ה' הצליחה נא. ונ"ל דהכי מפרש לה הר"ב דה"ק הא בהודו לא כלומר דלא בא להוציא באנא הצליחה נא. דהא דקאמר ר"ע. אלא באנא כו'. רישא דקרא נקט ולא בא להוציא אלא בהודו. ומשני להוציא אף באנא הצליחה נא. ולא מבעיא הודו דלא נקט ר' עקיבא כלל. ומיהו י"ל דהכי קאמר להוציא אף וכו' דלא כבית שמאי שאומרים אף באנא הצליחה. אבל בהודו מנענעין כדברי ב"ה]:
מי שבא בדרך כו' לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. בגמרא דייק מדתנן מי שבא. דמשמע ממקום רחוק ש"מ דבחול המועד מיירי דאי בי"ט מי שרי. וכיון דבחול המועד דנטילת לולב מדרבנן. מתניתין בדליכא שהות דהא תנן במשנה ב' פ"ק דשבת דאין מפסיקין לתפלה. ופי' הר"ב בדאיכא שהות:
יכין
מלכת שלמה
9.
And where [in the service] do they wave [the lulav]? At “Give thanks to the Lord” (Psalm, at the beginning and at the end, and at “O Lord, deliver us” (118:25), the words of Bet Hillel. Bet Shammai say: also at “O Lord, let us prosper.” Rabbi Akiva says: I was watching Rabban Gamaliel and Rabbi Joshua, and while all the people were waving their lulavs [at “O Lord, let us prosper”] they waved them only at “O Lord deliver us.” One who was on a journey and had no lulav to take, when he enters his house he should take it [even if he is] at his table. If he did not take the lulav in the morning, he should take it at any time before dusk, since the whole day is valid for [taking] the lulav.משנה י
מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין, וּתְהִי לוֹ מְאֵרָה. אִם הָיָה גָדוֹל מַקְרֵא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ:
ברטנורה
מי שהיה עבד או אשה או קטן וכו׳ מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. לכך צריך שיענה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:ותהא לו מארה. שלא למד:עונה אחריו הללויה. על כל דבר שהוא אומר, שכך היו רגילין לענות אחר מקרא את ההלל על כל דבר ודבר הללויה:
תוסופות יום טוב
מי שהיה עבד כו'. כתב הר"ב דמי שאינו חייב בדבר כו'. והני פטורים מקריאת הלל דהוי מצוה שהזמן גרמא. תוספת. ופי' קטן עיין במשנה ד' פ"ב דמגילה:
ותהי לו מאירה. פי' הר"ב שלא למד. שאילו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שהוא אומר. אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מאירה שדרך הגדול להקרות ואפילו לבקיאים. הר"ן:
עונה אחריו הללויה. פירש הר"ב על כל דבר ודבר. עיין במשנה ד' פרק ה' דסוטה:
יכין
מלכת שלמה
משנה יא
מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפֹּל, יִכְפֹּל. לִפְשֹׁט, יִפְשֹׁט. לְבָרֵךְ אַחֲרָיו, יְבָרֵךְ אַחֲרָיו. הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה. הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַשְּׁבִיעִית, נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵין רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ בַשְּׁבִיעִית:
ברטנורה
מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף ההלל כופלים, לפי שכל אותו הפרק מהודו לה׳ כי טוב עד אודך כי עניתני כולו כפול במקרא, ומאודך ולמטה אינו כפול, לכך נהגו לכפול המקראות הללו:לברך אחריו. הכל כמנהג המדינה. אבל ברכת הלל לפניו מצוה היא בכל מקום ואינו תלוי במנהג:הלוקח לולב מחבירו. עם הארץ:בשביעית. שעם הארץ חשוד על השביעית. ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו לפי שלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית, דמי אתרוג אינו יכול ליתן לו, שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן, הלכך צריך שיקח ממנו האתרוג במתנה ולא יתן לו דמיו, שמא לא יבערם עם הארץ בקדושת שביעית:
תוסופות יום טוב
הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב אבל ברכת ההלל לפניו מצוה היא בכל מקום. גמרא. וטעמא כדאיתא במגילה דף כ"א כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כלישנא והוא עבר לפניהם (בראשית ל"ג). ובמשנה ז' פ"ה דפסחים כתבתי דתקנת נביאים היא וא"כ תקשה היכי מברכינן וצונו. שאלה זו נשאלה בגמרא פרק במה מדליקין על ברכת נר חנוכה דף כ"ג [*ובמכילתין פרק דלקמן [דף מ"ו]] ותירצו מלא תסור (דברים י"ז) א"נ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (שם ל"ב):
מחברו. פי' הר"ב ע"ה והלוקח חבר דאי ע"ה מי ציית למחשד לחברו. ואפ"ה קרי ליה חברו כמ"ש הטעם במשנה ב' פ"ד דדמאי:
נותן לו אתרוג במתנה. דאתרוג בכלל לולב דקתני. וז"ל רש"י חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ. ונותן לו. פירש"י. יבקש ממנו שיתן לו כו'. ועיין במשנה ג' פרק ח' דשביעית:
יכין
מלכת שלמה
11.
In a place where the custom is to repeat [verses], he should repeat; [Where the custom is] to say them only once, he should say them once. [Where the custom is] to recite a blessing afterwards, he should recite the blessing afterwards. Everything is dependent on local custom. One who purchases a lulav from his fellow in the sabbatical year, [the latter] should give him the etrog as a gift, since one is not permitted to purchase it in the sabbatical year.משנה יב
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:
ברטנורה
במקדש שבעה. כדדרשינן לפני ה׳ אלהיכם שבעת ימים, ולא בגבולין שבעת ימים:במדינה. בירושלים, שאף היא כגבולים לענין זה:ושיהא יום הנף. של עומר, דהיינו יום ט״ז בניסן:כולו אסור. ובזמן שבית המקדש קיים משקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום דכתיב (ויקרא כ״ג) עד הביאכם. וכשחרב בית המקדש מותר מן התורה משהאיר המזרח, דאמרינן כתוב אחד אומר (שם) עד עצם היום הזה, דמשמע משהאיר המזרח, וכתוב אחד אומר עד הביאכם, הא כיצד, בזמן דאיכא עומר עד הביאכם, בזמן דליכא עומר עד עצם היום. ואסר רבן יוחנן בן זכאי עליהם כל היום משום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא הוה אכלינן משהאיר המזרח השתא נמי ניכול:
תוסופות יום טוב
ובמדינה. כתב הר"ב בירושלים וכו' ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:
זכר למקדש. גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל') ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:
ושיהא יום הנף כו'. במשנה ג' פ"ד דר"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת:
כולו אסור. כתב הר"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט"ו [*ופירש"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר"ב דמנחות. תמצא פי' אחר במשנה זו:
יכין
מלכת שלמה
12.
In earlier times the lulav was taken for seven days in the Temple, and in the provinces for one day only. When the temple was destroyed, Rabbi Yohanan ben Zakkai decreed that the lulav should be taken in the provinces for seven days in memory of the Temple, [He also decreed] that on the whole of the day of waving it be forbidden [to eat the new produce].משנה יג
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, כָּל הָעָם מוֹלִיכִין אֶת לוּלְבֵיהֶן לְבֵית הַכְּנֶסֶת. לַמָּחֳרָת מַשְׁכִּימִין וּבָאִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ, וְנוֹטְלוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. וּשְׁאָר יְמוֹת הֶחָג, אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ:
ברטנורה
יום טוב ראשון וכו׳ דאמרינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו״ט ראשון לבדו, לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת:אין אדם יוצא וכו׳ דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, לכם משלכם. ואם נתנו לו חברו במתנה אפילו על מנת להחזיר שמה מתנה, ונוטלו ויוצא בו ואח״כ מחזירו. ואם לא החזירו אגלאי מלתא למפרע דגזול היה בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:
תוסופות יום טוב
מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. פי' הר"ב דמצות לולב דוחה כו' לפיכך היו מוליכין כו'. דלענין נטילתו בלבד דוחה שבת. הר"ן. כלומר אבל לא לענין הוצאה. וטעמא עיין במ"ח פרק בתרא דר"ה ובגמרא בפ' דלקמן דף מ"ד מסקינן דהכא בגבולין מיירי מדלא קתני להר הבית כמו במשנה ד' פרק דלקמן. ומיהו בזמן שבית המקדש קיים דניטל בשבת ביום ראשון במקדש ובמקומות הסמוכים ששלוחי ב"ד מגיעים שם ויודעים אימתי הוקבע החודש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אע"פ שעדיין קבעו ע"פ הראיה הואיל ואין כאן מקדש שניטל הלולב בו השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות כי היכי שלא תהא תורה כשתי תורות והא דנקט ריב"ז שיהא ניטל שבעה ר"ל מלבד יום השבת ועיין במשנה ג' פ"ד דר"ה:
יכין
מלכת שלמה
13.
If the first day of the festival falls on Shabbat, all the people bring their lulavim to the synagogue [on Friday]. The next day they arise early [and come to the synagogue] and each one recognizes his own [lulav] and takes it, since the sages said “one cannot fulfill his obligation on the first day of the festival with his friend’s lulav.” But on the other days of the festival one may fulfill his obligation with the lulav of his fellow.משנה יד
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת:
ברטנורה
פטור מפני שהוציאו ברשות. וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו. אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו חייב, דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה. והיכי משכחת דלא יצא י״ח נטילה קודם שהוציאו דהא מדאגבהיה נפק ביה, משכחת ליה כגון שהפכו, שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר (שמות כ״ו:ט״ו) עצי שטים עומדים, שעומדים דרך גדילתן. אי נמי שהוציאן בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה. והלכה כרבי יוסי:
תוסופות יום טוב
מפני שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתניתין דוקא בזמן שבית המקדש קיים. הר"ן. ועיין מ"ש בס"ד בריש מסכת שבת בדבור פשט העני וכו'. ומ"ש הר"ב דמשכחת דלא נפיק י"ח כגון שהפכו כו'. בגמרא. וכתבו התוספות דסוגיא דהכא ס"ל דמצות אין צריכות כונה מדאיצטריך לשנויי הכי דהא במוציא לר"ה אין שייך מתכוין לצאת [כל כמה דלא בירך]. ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד. עכ"ד. וכן כתב הר"ן ותימא על הר"ב שפסק בריש פרק ב' דברכות דקיי"ל כמ"ד מצות צריכות כונה. וכן עולה פירושו במשנה ז' פרק ג' דר"ה וכמו כן הרמב"ם מפרש באלו המקומות. וכן פסק. בהן בחיבורו דמצות צריכות כונה [מלבד באכל מצה בלא כונה דפסק שיצא מהטעם שכתב הר"ן בפרק ג' דר"ה משום דנהנה] ובמתניתין דהכא מפרש להני שנויי וצ"ע. אבל בפרק ב' מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא כו' כדי לצאת בו כלומר שעדיין לא יצא. ולא התנה באופני ההוצאה. ש"מ משום דלמאי דקיי"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ומ"ש הר"ב א"נ שהוציאן בכלי. כתב הר"ן. לא תקשה לך אמאי אינו חייב על הכלי. דבטל הוא לגבי הלולב וכדתנן במשנה ה' פ"י דשבת:
יכין
מלכת שלמה
משנה טו
מְקַבֶּלֶת אִשָּׁה מִיַּד בְּנָהּ וּמִיַּד בַּעְלָהּ וּמַחֲזִירָתוֹ לַמַּיִם בְּשַׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשַׁבָּת מַחֲזִירִין, בְּיוֹם טוֹב מוֹסִיפִין, וּבַמּוֹעֵד מַחֲלִיפִין. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בַּלּוּלָב:
ברטנורה
מקבלת אשה. את הלולב, ולא אמרינן דמטלטלת מידי דלא חזי לה:ומחזרת למים. שלא יכמושו:בשבת מחזירים. שהרי מהם נטלום היום. אבל לא מוסיפים וכ״ש שאין מחליפין:וביום טוב מוסיפין. אבל לא מחליפים, לשפוך אלו ולתת צוננין מהן, דטרח לתקן מנא:ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף. והלכה כר״י:חייב בלולב. לחנכו מדברי סופרים:
תוסופות יום טוב
מקבלת אשה וכו'. דמהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל דלגבה איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. גמרא:
בשבת. בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת הרמב"ם בהלכות לולב:
יכין
מלכת שלמה