רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule
מועד
ביצה
פרק ג
א ב ג ד ה
Moed
Beitzah
Chapter 3
1 2 3 4 5
  א ב ג ד ה ו ז ח
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8

Mishnah

משנה א
אֵין צָדִין דָּגִים מִן הַבֵּיבָרִין בְּיוֹם טוֹב, וְאֵין נוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. אֲבָל צָדִין חַיָּה וָעוֹף מִן הַבֵּיבָרִין, וְנוֹתְנִין לִפְנֵיהֶם מְזוֹנוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא כָל הַבֵּיבָרִין שָׁוִין. זֶה הַכְּלָל, כָּל הַמְחֻסָּר צִידָה אָסוּר, וְשֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר צִידָה מֻתָּר:
ברטנורה אין צדין דגים. אע״ג דשחיטה ואפיה ובישול מאבות מלאכות הן והותרו לצורך יו״ט, צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביו״ט. ביברין של דגים, הן בריכות של מים שדגים מתגדלים שם. ביברים של חיה, קרפיפות מוקפין גדר סביב ומביאים שם חיות ויולדות ומתגדלות שם:ואין נותנין. לפני הדגים מזונות, דאפשר להם בלא מזונות ואין מזונתן עליך:אבל צדין חיה ועוף. המוכנים מאתמול:מן הביברין. הקטנים, שאין מחוסרים צידה. ורשב״ג לאו לאפלוגי אתנא קמא אתא, אלא לפרושי:כל המחוסר צידה. שצריך לבקש תחבולות כדי לתפסו. וכל דרהיט בתריה ומטי ליה בחד שחיה לא הוי מחוסר צידה, ואי לא הוי מחוסר צידה:
תוסופות יום טוב אין צדין כו'. פירש הר"ב צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביו"ט כבר כתבתי במשנה ט' פ"ק טעמא דטחינה. והיינו נמי טעמא דקצירה לפי שאדם עשוי לקצור כל שדהו ביחד. ודמי לעובדא דחול. וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול. הרא"ש: רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'. כתב הר"ב דלאו לאפלוגי אתא כו'. וכ"כ הר"ן בפ' ו' דכתובות במתניתין ד'. דרשב"ג דהכא לאו לאפלוגי. וטובא דכוותיה. כמ"ש בסוף בכורים. ולפי"ז בדגים לעולם אין צדין כו' דאלת"ה למה חילקן. והטעם מפני שהם מכוסים מן העין כמ"ש הראב"ד בפ"ב מהלכות יו"ט אף על פי שהוא אינו מפרש דלאו לאפלוגי כו'. ויש לשני הפירושים פנים בגמרא אלא שאין להאריך בזה:
יכין מלכת שלמה
1.
One may not catch fish from a fishpond on Yom Tov nor give them food, But one may catch game or fowl from animal enclosures and one may put food before them. Rabban Shimon ben Gamaliel says: not all enclosures are alike. This is the general rule: anything that still needs to be trapped is forbidden but anything that need not be trapped is permitted.
משנה ב
מְצוּדוֹת חַיָּה וָעוֹף וְדָגִים שֶׁעֲשָׂאָן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, לֹא יִטֹּל מֵהֶן בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנִּצּוֹדוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וּמַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד, שֶׁהֵבִיא דָגִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, מֻתָּרִין הֵן, אֶלָּא שֶׁאֵין רְצוֹנִי לְקַבֵּל הֵימֶנּוּ:
ברטנורה ומעשה בנכרי אחד. חסורי מחסרא והכי קתני, ספק מוכן אסור ורבן גמליאל מתיר, ומעשה בנכרי אחד וכו׳. ואין הלכה כרבן גמליאל, אלא פירות ודגים שהובאו ביו״ט ספק נלקטו היום ספק מאתמול, ספק נצודו היום ספק מאתמול אסורים. וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. ואם צורתן מוכחת עליהן כגון פירות דכמושין שאי אפשר שנלקטו היום, וכן דגים שהביאום ממקום רחוק שאי אפשר שנצודו היום, מותרין. ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום בשביל ישראל, אסור לאותו ישראל שהובא בשבילו ולכל בני ביתו ומותר לישראל אחר. ופירות או דגים שנתלשו או נצודו ביו״ט ראשון מותרין לערב בליל יום טוב שני בכדי שיעשו, חוץ משני ימים טובים של ראש השנה שהם אסורים עד מוצאי יו״ט שני בכדי שיעשו. ופירוש כדי שיעשו, כדי שיתלשו הפירות ממקום שנתלשו ויביאו אותם מן המקום שהביאום. ועיר שדלתותיה נעולות בלילה צריך שימתין לבוקר בכדי שיעשו:אלא שאין רצוני לקבל ממנו. שאני שונא אותו:
תוסופות יום טוב לא יטול מהן ביו"ט. דספק מוכן אסור כמ"ש הר"ב. וטעמא כתב הר"ן בפ' שואל משום דכל שיש באותו מין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ולא מבערב ע"כ. ובפ"ק משנה ד' כתבתי טעם אחר בשם המגיד. ואע"ג דמשנתינו סתמא קתני ביו"ט ולא חילקה בין ראשון לשני מ"מ הסכים הר"ן להתיר בשני שא"א שיבא לפניך ספק מוכן ביום שני אלא בב' ספיקות שהיום עצמו ספק קדש כיון דאנן לא עבדינן יו"ט שני אלא משום מנהג אבהתין וכי היכי דלדידהו ספק ה"נ לדידן. וספק ספיקא אית לן למשרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין. ועיין במשנה ב' פ"ד דסוכה בבבת ושאר כל הימים כו'. ומ"ש הר"ב באיסור לקיטת פירות לפי שלקיטה דמיא לקצירה בטעם שכתבתי ריש פירקין. וכתב שם הר"ן ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה ע"כ. ובכאן לא התנה הר"ב שיהא בשביל ישראל כדלקמן בתחום. משום דכל שבמחובר יש בו משום מוקצה. ומש"ה אפילו תלשן לעצמו אסורים וכן כל ששייך בו איסור מוקצה אסור לו להנות ביו"ט ממלאכתו של נכרי אע"פ שעשאה לעצמו. ועיין סוף פי"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. ובנר כתב ב"י סי' תקט"ו הא לא נגע. ובכבש כבר פי' שם שכבש חלקה. וא"כ י"ל דמיירי שעשאה מנסר או לוח שכבר הוכן לישב. או לשכב עליו בשבת ולא הוקצה כך נראה לי. ולפי מ"ש דמיירי הכא כשלקטן לעצמו. אתי שפיר נמי דלא הצריך הר"ב להמתין לערב בכדי שיעשו. משום דכיון שאין האיסור אלא משום דהוקצה לכל ישראל. כשיצא היום שכבר עבר איסור מוקצה אינו אסור כלל משום מעשה הנכרי אלא מותר מיד כדחזינן בהנהו דסוף פי"ו דשבת. שאפילו בשבת עצמו לא אסרו להנות ממעשה הנכרי כיון שאין בהם מוקצה. וכמ"ש. וכדתנן נמי בהדיא במשנה ה' פ"ב דמכשירין לענין מרחץ. וכ"כ הרא"ש. ואם לקטן בשביל ישראל זה אם מותרים לישראל אחר לערב מיד יש מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש ב"י בסימן תקט"ו ואני לא באתי אלא לפרש דברי המשנה ופירושה. ומ"ש הר"ב ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום. בוודאי בא מחוץ לתחום מיירי. והספק פירשו במשנה ו' פ"ב דמכשירין. ואסור זה פירש הרא"ש באכילה. אבל בטלטול שרי דכיון דשרי לישראל אחר באכילה. אין לו דין מוקצה לאסור בטלטול. וטעמא דאסור לכל בני ביתו כתב המגיד בפ"ב מהלכות יו"ט דאדעתייהו נמי הביא כדאמר בפרק בכל מערבין [עירובין דף מ"א ע"א כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא] ובטעמא דמותר לישראל אחר. משא"כ בנר שהדליק הנכרי בשביל ישראל דתנן סוף פרק ט"ז דשבת. ולא חלקו בינו לבין חבירו. כתב רש"י די"ל דגבי אסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו ע"ז. טעם אחר נ"ל דחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמותרין לערב בליל יו"ט שני עיין ריש פ"ק מ"ש שם: מותרין הן. בטלטול. ומיהו באכילה מודה דאסורים. והכי איתא בגמרא. הר"ן. וא"כ ת"ק דפליג עמיה בטלטול איירי. וז"ש הר"ב וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. לא משום דעד השתא לא איירינן אלא באכילה אלא שבא לפרש כל דיני ספק מוכן:
יכין מלכת שלמה
2.
Traps for wild animals, birds or fish which were set on the eve of Yom Tov, one may not take from them on Yom Tov unless he knows that they were [already] caught on the eve of Yom Tov. It once happened that a certain non-Jew brought fish to Rabban Gamaliel [on Yom Tov] and he said: they are permitted, but I have no wish to accept [them] from him.
משנה ג
בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת לֹא יִשְׁחֹט, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה כַּזַּיִת צָלִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ כַזַּיִת חַי מִבֵּית טְבִיחָתָהּ. שְׁחָטָהּ בַּשָּׂדֶה, לֹא יְבִיאֶנָּה בְמוֹט וּבְמוֹטָה. אֲבָל מֵבִיא בְיָדוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים:
ברטנורה בהמה מסוכנת. שהוא ירא שמא תמות. ואין צריך לה שכבר סעד סעודתו:לא ישחוט. אא״כ יודע שיש שהות ביום לאכול כזית צלי הימנה:מבית טביחתה. שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד. ואין הלכה כרבי עקיבא:לא יביאנה במוט ובמטה. בשני בני אדם. משום דאוושא מלתא ומזלזל בכבוד יו״ט:
תוסופות יום טוב אלא א"כ יש שהות ביום לאכול. לישנא דמתני' דייקא. דאע"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי. דהא אמרינן הואיל [כדפסק הר"ב במשנה ג' פ"ג דפסחים] ב"י סי' תצ"ח בשם רבי ירוחם: [*יש שהות ביום כו'. ז"ל הר"ב אלא א"כ יודע שיש שהות כו' ולא ידעתי מה הוסיף בפירושו על לשון המשנה. דתיבת יודע שהוסיף הוא ללא צורך. גם אם נאמר שגירסתו כמו שהוא בסדר המשנה דבירושלמי וכן הוא בספר הרא"ש ג"כ אלא א"כ ידוע שיכול לאכול כזית צלי ממנה [מבעו"י]. אכתי לא הוסיף כלום שמ"ש שיש שהות ביום ג"כ ללא צורך שזה מבעו"י שבמשנה [ירושלמית] : רבי עקיבא אומר אפילו כזית חי. עיין מ"ש בזה בסוף משנה ז' פי"א דמנחות]: במוט ובמוטה. פי' הר"ב בשני בני אדם משום דאוושא מלתא. וכ"כ רש"י והר"ן. ואין רצונם לומר שהאחד נושא במוט והשני במוטה אלא ששנים נושאים במוט כאחת. או במוטה. וכן העתיקו הרמב"ם [בריש] פ"ה מהלכות יו"ט. וטור סי' תצ"ח. במוט או במוטה. אע"פ שהם לא הזכירו אם בשנים או באחד. ומלשון הרמב"ם דריש פ"ה נראה שסובר דנשיאת מוט באחד. ונ"ל דרש"י הכריח פירושו ממה שנאמר גבי מרגלים (במדבר י״ג:כ״ג) וישאוהו במוט בשנים. דש"מ דסתם נשיאת משא שבמוט היא בשנים. ובגמרא פרק ה' דסוטה דף ל"ד ממשמע שנאמר במוט איני יודע שהיא בשנים. מת"ל בשנים. בשני מוטות. מבואר יותר דסתם מוט בשנים נשאת המשא שעליה. וא"נ כפירש"י שם דדייק מוישאוהו דמשמע שנים מ"מ אתי שפיר הכא. דמדאמר הכתוב שנשאו שנים במוט. ש"מ שכן היא נשיאת משא שבמוט. וז"ל רש"י בר"פ דלקמן. דדרו ברגלא לדרו באגרא ישאוה ביו"ט בשני בני אדם. במוט על כתפיהם. ע"כ. ש"מ שסובר שכן דרך נשיאת המוט. וזו תשובה לדברי הרא"ם. שהביא ראיה ממוט דשל כפריים דו"ק [*דאי לאו ממוט עצמו משמע שהוא בשנים. אלא דוקא מדכתיב בקרא וישאוהו. כדברי הרא"ם. א"כ תנא דמתני' דסתמא קתני במוט. ולא הזכיר בלשונו שוב מלה דלשתמע מיניה דבשנים. מהיכא שמעינן דס"ל דוקא בשנים. והרי מוט של כפריים אינו בשנים. וסגי באחד. דזו אינה סברא כלל וכלל שהתנא יסמוך על הדקדוק של וישאוהו שבכתוב ההוא שנאמר בו במוט. שעל אותו המוט הוא דקאי. דאילו וישאוהו היה מאוחר בכתוב. היה באפשר לומר כן מה שאין כן באשר הוא מוקדם. ואף גם לזאת לא ניחא לי. מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין קל"ז ע"ב) דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. א"כ היאך יסמוך התנא על לשון תורה]: אבל יביאנה בידו אברים כו'. עיין ריש פרק ד':
יכין מלכת שלמה
3.
One may not slaughter [on Yom Tov] an animal which is about to die unless there is time enough on that day to eat from it as much as an olive of roasted flesh. Rabbi Akiva says: even [if there is only time to eat] as much as an olive of raw flesh [taken] from the place of slaughter. If he slaughtered it in the field, he may not bring it in on a pole or a barrow, but he may bring it in piece by piece in his hand.
משנה ד
בְּכוֹר שֶׁנָּפַל לְבוֹר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֵרֵד מֻמְחֶה וְיִרְאֶה, אִם יֶשׁ בּוֹ מוּם, יַעֲלֶה וְיִשְׁחֹט. וְאִם לָאו, לֹא יִשְׁחֹט. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִכָּר מִבְּעוֹד יוֹם, אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן:
ברטנורה בכור שנפל לבור. בכור בעל מום שלא הראהו לחכם מערב יו״ט מבעוד יום להתירו, ונפל לבור ביו״ט וירא שמא ימות שם:ירד מומחה. שבקי להבחין בין מום קבוע למום עובר:ויראה. מום שהיה בו אתמול, אם מום קבוע הוא:יעלה וישחוט. דמשום מוקצה ליכא, דמאתמול דעתיה עלויה:ואם לאו לא ישחוט. הכי קאמר, ואם לאו, דאותו מום שהיה בו מערב יו״ט לא היה קבוע אלא היום נעשה בו מום קבוע, אפילו עבר והעלהו לא ישחוט. ולא אמרינן מאתמול הוה דעתיה עלויה וכיון שיש בו עכשיו מום קבוע נשחטיה, דהואיל והמום של אתמול לא היה קבוע, מוקצה מחמת איסור הוה:אין זה מן המוכן. לאו משום מוקצה אסר ליה, דהא לית ליה לרבי שמעון מוקצה, אלא מפני שמתירו ביום טוב ה״ל כמתקנו, ונראה כדן דין דגזור ביה משום שבות. והכי קאמר אין התרתו היתר, ואינו מוכן להיות כשר:
תוסופות יום טוב אין זה מן המוכן. פירש הר"ב דלאו משום מקצה וכו' ונראה כדן כו' [במשנה ב' פרק ה'] והכי קאמר אין התרתו היתר. ואינו מוכן להיות כשר. וכן כתב רש"י. וקשיא לי דאע"ג דודאי דלישנא דאין זה מן המוכן מוכיח דאינו מוכן ליו"ט ואסור אפילו דיעבד שראהו והתירו. מ"מ מידי הוא טעמא שלא יראהו אלא משום שנראה כדן כו' והגע עצמך אם עבר ודן מי לא הוי דינו דין. דכולי האי ודאי לא החמירו בשבות שלהם. וכמו באינך דתנינן נמי גבי דלא דנין לקמן בפ"ה דודאי אם קידש דמקודשת וכן בחליצה ויבום. וכן הביאו הרי"ף והרא"ש לקמן אכולהו בבי דההיא מתני' הירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין. בין שוגגין בין מזידין. בין מוטעים. מה שעשו עשוי בשבת ואצ"ל ביו"ט. [*ומיהו אין כל כך ראיה מהירושלמי. דהא הרי"ף והרא"ש מסיימו ביה. ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי. או מטלטלי. הקנאתו הקנאה. ע"כ. הלכך י"ל דלא אמרו מה שעשה עשוי אלא לענין המעשה שנעשה שהוא קיים. אבל היכא דאיכא איסורא אריה הוא דרבע עליה]. והנה בפירש"י שהעתיקו התוספת לא נכתב וה"ק אין התרתו כו' ומשום כך כתבו דלרש"י בדיעבד מותר. והקשו מלישנא דאין זה מן המוכן דמשמע דאסור אפי' בדיעבד. ולפיכך פירשו הם דאע"ג דבשאר דוכתי לית ליה לר"ש מוקצה הכא אסור אפילו בדיעבד מטעם מוקצה. משום דאית ליה דאין רואין המום משום דהוה כדן וכו' הלכך אין זה מן המוכן. דלא הוי דעתיה עלויה מאתמול. וכתב הר"ן משום דמי יימר דמזדקק ליה חכם כדאיתא בס"פ כירה. ע"כ [*ותמהני דפוק ועיין בפירש"י שבסוגיא ותמצא שבארבעה מקומות פירש דאין זה מן המוכן דלאסור בדיעבד הוא. וכן מוכח להדיא ג"כ בהסוגיא עצמה דבדיעבד נמי אסור. ובמשנה ג' פ"ב דתרומות הבאתי לקצת הסוגיא. וע"ש] והרמב"ם כתב דהלכה כר"ש. אע"ג דר"י ור"ש הלכה כר"י טעמייהו כמ"ש הרי"ף מדאיתא בגמרא דאמי ורדינאי לא חזי בוכרא ביו"ט וא"ר אמי שפיר עביד. ויש ט"ס בפי' הרמב"ם שז"ש ושוחטו בבור צ"ל והעלהו מהבור:
יכין מלכת שלמה
4.
A first-born beast that fell into a pit:Rabbi Judah says: let an expert go down and inspect [it]. If it had a blemish he may bring it up and slaughter it, but if not, he may not slaughter it. Rabbi Shimon says: any animals whose blemish was not observed on the day before the Yom Tov, it is not prepared (mukhan).
משנה ה
בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה, לֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַעֲשֶׂה וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי טַרְפוֹן עָלֶיהָ וְעַל הַחַלָּה שֶׁנִּטְמְאָה, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְשָׁאַל, וְאָמְרוּ לוֹ, לֹא יְזִיזֵם מִמְּקוֹמָם:
ברטנורה בהמה שמתה. בבהמת קדשים מיירי, כדקתני עליה ועל החלה שנטמאת. ובהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה, הלכך לא יזיזנה ממקומה. אבל בהמת חולין מחתכין אותה לפני הכלבים. והני מילי שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילוה, אבל לא היתה מסוכנת מאתמול אף בהמת חולין לא יזיזנה ממקומה:החלה שנטמאת. אינה ראויה לכהן ביום טוב, אף להסקה או לתתה לכלבו, דאין מבערין קדשים מן העולם ביום טוב ואפילו ע״י אכילת בהמה, דגזירת הכתוב היא שאין קדשים טמאים מתבערים מן העולם ביו״ט:
תוסופות יום טוב הבהמה שמתה כו'. [*כתב הר"ב בבהמת קדשים מיירי כדקתני עליה ועל החלה מה חלה דקדישא. אף בהמה דקדישא. גמרא ומה ש]פי' הר"ב בהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה כדתנן במשנה ג' פרק ז' דתמורה. וע"ש. ומ"ש הר"ב דבהמת חולין מחתכין כו'. וה"מ כשהיתה מסוכנת כו' דאל"ה ביו"ט קיי"ל כר"י דמוקצה אסור כמ"ש במשנה ג' פרק דלקמן ובמסוכנת מיהא מודה ר"י דשרי. וכבר כתבתי בזה במשנה ד' פכ"ד ממסכת שבת: החלה שנטמאת כו'. כתב הר"ב אינה ראויה אף להסקה או לתתה לכלבו. עיין מ"ש בזה במשנה ג' פ"ג דפסחים בס"ד:
יכין מלכת שלמה
5.
If a beast died [on Yom Tov] it may not be moved from its place. And it happened that they once asked Rabbi Tarfon concerning this and concerning hallah that had become defiled. He went into the bet midrash and inquired, and they answered him: they may not be moved from their place.
משנה ו
אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה לְכַתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְשׁוֹחֲטִין וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִקָּר:
ברטנורה אין נמנין. אין פוסקים דמים להיות שנים שלשה בני אדם אומרים בהמה זו בשלשה זוזים זוז לכל אחד:ושוחטים ומחלקים ביניהן. למחצה לשליש ולרביע, ואין מזכירין פיסוק דמים:שוקל אדם בשר. אע״פ שאסור לשקול בליטרא דהוי מעשה חול, מותר לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ ולמחר יראו הקופיץ והכלי כמה משקלו:וחכמים אומרים אין משגיחין. אין מעיינין. בכף מאזנים כל עיקר. ואפילו לשמור הבשר מן העכברין אסור לשום אותו בכף מאזנים. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב אין נמנין. פי' הר"ב אין פוסקים דמים. וכתב רש"י דמקח וממכר בשבת וביו"ט אסור. בספר עזרא [בסופו] (נחמיה י״ג:ט״ז) ע"כ. ובפ"ה דף ל"ז [*אמתניתין דלא מקדישין כו'] פירש"י מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [והוא בנביאים ישעיה ג"ח] א"נ מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וכולה חדא גזירה היא: אבל נמנין עליה מערב יו"ט. כלומר ובהכי יכולין למחר לחלק ביניהן. ודפריך בגמרא היכי עביד אאם לא נמנו בעיו"ט פריך. [*וכן פירש"י היכי עביד דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהם היכי עביד שידעו למחר כו'. ומשנינן אמר רב מביא שתי בהמות כו'. עיין במשנה דלקמן]: כל עיקר. פי' הר"ב אפילו לשמור כו' דמחזי כנותנו לשם משקל. רש"י:
יכין מלכת שלמה
6.
They may not be counted as having a share in an animal at the outset on Yom Tov, but they may be counted [as having a share in an animal] on the eve of Yom Tov, and they may then slaughter it and divide it between them [on Yom Tov]. Rabbi Judah says: a man may weigh meat [on Yom Tov] against a utensil or against a butcher's chopper. But the sages say: one may not pay attention to the scales at all.
משנה ז
אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח, שְׁקוֹל לִי בְדִינָר בָּשָׂר. אֲבָל שׁוֹחֵט וּמְחַלְּקִים בֵּינֵיהֶן:
ברטנורה אין משחיזין את הסכין. ברחים או במשחזת:אבל משיאה על גבי חברתה. דמשנה מדרך חול:
תוסופות יום טוב [*לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. שאסור להזכיר שם דמים. כן לשון רש"י. ותמהני דמשנה שאינה צריכה היא דכבר נשנה לעיל אין נמנין כו'. ופירש הר"ב אין פוסקים דמים כו'. ומימרא דשמואל היא עלה דההיא מתני'. ואין טעם לומר דההיא ברבים והכא ביחיד דאין סברא שיעלה על הדעת לחלוק ביניהם ודמש"ה הוי צריך לשנותם]: שקול לי בדינר. וכן נוסח רי"ף ורש"י ורא"ש. ונ"א מכור כו' וכן נוסח הר"ן והמגיד פ"ד מהלכות יו"ט וב"י סי' ת"ק. ולשון הרמב"ם תן לי כו': ומחלקין ביניהם. שיאמר לו תן לי חלק או חצי חלק כדרך שרגילין לנתחן במקום ההוא ומביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי מה ששוה כך יפרע לו. גמ' וטור סי' ת"ק:
יכין מלכת שלמה
7.
One may not sharpen a knife on a festival, but one may draw it over another knife. A man may not say to a butcher, “Weigh me a dinar’s worth of meat” but he may slaughter [the animal] and shares it among them.
משנה ח
אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ, מַלֵּא לִי כְלִי זֶה, אֲבָל לֹא בַמִּדָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיָה כְלִי שֶׁל מִדָּה, לֹא יְמַלְאֶנּוּ. מַעֲשֶׂה בְאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית, שֶׁהָיָה מְמַלֵּא מִדּוֹתָיו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנוֹתְנָן לַלָּקוֹחוֹת בְּיוֹם טוֹב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף בַּמּוֹעֵד עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי בֵרוּרֵי הַמִּדּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בְּחֹל עוֹשֶׂה כֵן, מִפְּנֵי מִצּוּי הַמִּדּוֹת. הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֵּן לִי בֵּיצִים וֶאֱגוֹזִים בְּמִנְיָן, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בַּעַל הַבַּיִת לִהְיוֹת מוֹנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ:
ברטנורה אבל לא במדה. בכלי המיוחד למדה שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד לכך אע״פ שעומד למדה, שכשישבר זה שהוא מודד בו יעמוד זה תחתיו, מותר למלאותו:אם היה כלי של מדה. אע״פ שעדיין לא יחדו לכך לא ימלאנו. ואין הלכה כר״י:ממלא מדותיו מערב יו״ט. לפי שאין מודדין ביו״ט:אף בחול המועד עושה כן. מפני ביטול בית המדרש, שהיו רבים באים לשאול הימנו במועד שאין טרודין במלאכה, והיה ממלא מדותיו בלילה שאינו זמן בית המדרש כדי שיהא פנוי ביום:מפני מצוי המדות. כשהיה מוכר שמן היו לו מדות הרבה ומביאין הלקוחות כליהן ומודד לכל אחד ואחד במדה לעצמו, ומתמצות והולכות לתוך כליהן כל הלילה, כדי שלא ישאר לו השמן המודבק בשולי המדה ובדפנותיה ונמצא גוזל את הלקוחות:
תוסופות יום טוב אבל לא במדה. פי' הר"ב שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד כו' מותר למלאותו דהואיל ואינו מיוחד כו' לא קעביד כדעבדין בחול. שדרך לקוחות לומר תן לי לוג. ואין דרכן לומר כלי זה מלא לי בדרך מקח אלא בדרך הלואה או מתנה. ואע"ג דמיוחד למדה. משא"כ במשנה ו' דאסרי לשקול בכלי משום דקא עביד עובדין דחול דפעמים שאין הליטרא לפניו. וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו. גמ'. רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה כו'. פי' הר"ב אע"פ שעדיין לא יחדו וכו' הואיל ועומד למדה. משא"כ במשנה ו' דמתיר לשקול כנגד כלי לפי שאינו עומד לשקול בו. גמרא: אף במועד עושה כן. פי' הר"ב מפני ביטול בית המדרש. הכי תניא בגמ' וכתב רש"י ול"ג במשנה מפני בירורי המדות. ולמאן דגרס מפרש הכי מפני בטול בה"מ של באי מועד לא יהיה פנוי לשהות ולברר מדותיו שלא ירתיחו לפיכך ממלאן בלילה וטעמא שרצה שלא ירתיחו. לפי שעל ידי הרתיחות שמעלה היין נמצא שאין המדה מלאה ואברייתא פירש שהרתיחות הן נקראים בירורין. לפי שמבררין אותן מן היין כששותהו. א"נ על דקלישי וזיגי ע"כ. וג"ז הפירוש עולה כהוגן במשנתינו: חנוני הרגיל אצלו. שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פסוק דמים. רש"י. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי אומר אדם לחברו תן לי כו']: שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכיר ליה מנין אלא שכך צריכין. הר"ן.
יכין מלכת שלמה
8.
A man may say [on Yom Tov] to his fellow, “Fill me this vessel,” but not in a specific measure. Rabbi Judah says: if it was a measuring-vessel he may not fill it. It happened that Abba Shaul ben Batnit used to fill up his measures on the eve of Yom Tov and give them to his customers on Yom Tov. Abba Shaul says: he used to do so even during hol hamoed (the intermediate days of the festival), on account of clarifying the measures. But the sages say: he used also to do so on an ordinary day for the sake of the draining of the measures. A man may go to a shopkeeper to whom he generally goes and say to him, “Give me [so many] eggs and nuts” since this is the way of a householder to reckon in his own home.
מועד ביצה פרק ג
Moed Beitzah Chapter 3