First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
רָאוּהוּ בֵית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר מְקֻדָּשׁ, עַד שֶׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה מְעֻבָּר. רָאוּהוּ בֵית דִּין בִּלְבַד, יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. רָאוּהוּ שְׁלשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין, יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד וְיָעִידוּ בִפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ:
ברטנורה
ראוהו בית דין וכל ישראל. בליל שלשים. דסלקא דעתך אמינא הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל, אפרסמא ליה מלתא דביום שלושים נראה לקדשו, קמ״ל דאם חשיכה והגיע ליל אחד ושלשים ולא אמרו בית דין מקודש, מעברים אותו וקובעים ראש חודש יום ל״א:נחקרו העדים. הכי קאמר, אי נמי נחקרו העדים בלבד ולא הספיקו לומר מקודש עד שהגיע ליל של ל״א, מעברים אותו. דסד״א תהוי חקירת עדים כתחלת דין, ומקודש מקודש כגמר דין, וגמר דין הוי בלילה ונקדשיה בליליא, קמ״ל דלא, שאין מקדשין את החודש בלילה. ומיהו אם ליל שלשים ראו הירח עם שקיעת החמה ויש שהות ביום לומר מקודש קודם צאת הכוכבים, מקדשין אותו, דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים:יעמדו שנים ויעידו. מתניתין איירי כגון שראוהו בית דין בלילה ליל שלשים, ואי אפשר לקדשו בלילה. הלכך למחר יעמדו שנים ויעידו, דאם לא על עדותן של אלו על מה יקדשו. אבל אם ראוהו בית דין עם שקיעת החמה בזמן שיש שהות לומר מקודש, יקדשוהו בראייתם, דלא תהא שמיעה ששומעין מפי עדים גדולה מראיה, דהא גבי קידוש החודש לא כתיב עדות, אלא כזה ראה וקדש:יעמדו שנים. למחר כשבאים לומר מקודש:ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. ואף על גב דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי, קדוש החודש לא הוה ביחידי. שאין לך מומחה לרבים יותר ממשה רבנו וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, דכתיב (שמות י״ב:א׳) ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן וגו׳ החודש הזה לכם:
תוסופות יום טוב
עד שחשיכה. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר"ב בספ"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל"ל והה"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק"ל דא"כ דביציאת שני כוכבים קיי"ל בסוף פ"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב"ם בפירושו סתם ג"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב"ח. דהרמב"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ"ג שם. ולפיכך בליל ל"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ"ד. ובאמת על הרמב"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ"מ סוף פ"א מהלכות שופר בשם הר"ר טודרוס הלוי. שאע"פ שהרמב"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב"ם אין להתלונן. אבל הר"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל"א ובמ"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיהן ולפיכך לשונו זה צריך עיון:
הרי זה מעובר. כתב הר"ב שאין מקדשין בלילה. בגמ' דאמר קרא (תהלים פ"א) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא לענין ר"ה דרשינן ליה. במשנה ב' רפ"ק וה"ה בכל החדשים. וקא קרי ליה רחמנא משפט. ומשפט ביום. כדפי' הר"ב רפ"ד דסנהדרין:
ראוהו ב"ד בלבד. פי' של עשרים ושלשה. תוס':
יעמדו שנים ויעידו. פי' הר"ב מתניתין איירי כגון שראוה ב"ד בלילה כו'. וא"א לקדשו בלילה. והואיל וא"א לקדש בלילה. הלכך גם למחר אין סומכין על ראייתם. אלא צריך העדאת עדים. שאם יסמכו על ראייתם. א"כ היתה ראיה בלילה במקום קבלת עדות ואין קבלת העדות אלא ביום. כדקרי ליה לעיל חקירת עדים כתחלת דין. תוספות:
יעמדו השנים. כתב הר"ב ואע"ג דיחיד מומחה כו' ולהכי הוא דאצטריך למתני הך סיפא. כדאי' בגמ'. ומ"ש דן אפילו יחידי עיין בריש סנהדרין. ומ"ש עד דאיכא אהרן בהדך. גמ'. ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד תוס'. ועיין ספ"ק דסנהדרין כיוצא בזה ועיין עוד שם במשנה ב':
השנים. הכא שאין הב"ד אלא ג' קתני השנים. לפי שהם ידועים שאין כאן אלא שנים. ואחד. [*ומן הסתם אין שלשתן שוה. ואחד גדול בתוכם. והוא נשאר יושב]. מה שא"כ ברישא שהב"ד הם כ"ג. שאין שנים מבוררים. קתני שנים. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי גרס [גם] כאן שנים]:
יכין
מלכת שלמה
1.
If the court and all of Israel saw it, if the witnesses were examined and there was no time left to say “Sanctified” before it grew dark, then the month is impregnated (it has thirty days). If the court alone saw it, two of them should stand up and testify before them, and then they can say, “Sanctified, sanctified.” If three people saw it, and they [themselves] are the court, two [of them] should stand up and they should seat some of their colleagues with the one [remaining judge], and they [the two] should testify before them and they can then say, “Sanctified, sanctified.” For an individual is not trusted [to sanctify the new month] by himself.משנה ב
כָּל הַשּׁוֹפָרוֹת כְּשֵׁרִין חוּץ מִשֶּׁל פָּרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קֶרֶן. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וַהֲלֹא כָל הַשּׁוֹפָרוֹת נִקְרְאוּ קֶרֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ו), בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל:
ברטנורה
שהוא קרן. ואינו קרוי שופר, דכתיב (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו. וגבי ר״ה שופר כתיב (ויקרא כ״ה:ט׳) והעברת שופר תרועה, וגמרינן ר״ה מיובל:בקרן היובל. ויובל דכרא הוא, דאמר רבי עקיבא כשהלכתי לגליא היו קורין לדכרא יובלא, אלמא אפילו שופר של איל נקרא קרן. ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. דפרה, קרן איקרי שופר לא אקרי. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
חוץ משל פרה. כתב הר"ב דכתיב בכור שורו וכו' בגמ'. ונ"ל דתנא נסיב פרה ולא שור. כדכתיב בקרא דלא תטעה לומר דוקא של שור אבל של פרה לא. ומהר"ר משה כ"ץ יצ"ו תירץ דקמ"ל דלא תימא יובל דוקא של זכר. קמ"ל דשל פרה דוקא לא. הא של שאר נקיבות כשירות. וכתב הר"ן בשם התוספות. דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאקרי שופר. היינו משום דלא אצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים. אבל אותן שאינן חלולין כגון של ראם וצבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מקרו שופר אלא אותן שהן חלולים מלשון שפופרת עכ"ל. ושל פרה קרי ליה קרן אע"ג דיש לו זכרות ונקבות הכתוב הוציאו מכלל הכשרין והכניסו בכלל הפסולין. וכתב עוד הר"ן וא"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ומקרי קרן דכתיב (דניאל ח׳:ה׳) והצפיר קרן חזית בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מקרו כדכתיב (דברים י״ד:ד׳) שה כשבים ושה עזים. א"נ דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן עכ"ל. ומ"ש הר"ב וגמרינן ר"ה מיובל. מפורש במשנה ה' וכלומר דהאי קרא דוהעברת ביובל הוא דכתיב:
שנאמר במשוך בקרן היובל. ביהושע ו'. וכתבו התוס' תימה דלא מייתי קרא דיצחק דכתיב (בראשית כ״ב:י״ג) בסבך בקרניו ואע"ג דההוא קרא מחיים דה"נ קרא דבכור שורו כו' י"ל דנ"ל לאתויי האי משום דכתיב ביה בשמעכם קול השופר:
בקרן היובל. כתב הר"ב ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. פירש"י אקרו קרן כדאמרן [במשוך בקרן היובל] ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' (שמות י״ט:י״ט) וכתיב (שם) ויהי קול השופר. וכתבו התוס' אבל מהאי קרא דמתניתין אין ראיה דאדרבה מיניה מוכח דשופר אקרי קרן. ועוד צריך להוכיח דבעלמא אקרו שופרות [בלא]קרן ע"כ. [*ובסדר המשנה שבירושלמי מסיים להדיא להך סיפא דקרא]:
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר:
ברטנורה
של יעל פשוט. דלתפלה בעינן פשוטות:ופיו מצופה זהב. בשל מקדש קאמר:שופר מאריך. לאחר שחצוצרות פוסקים תקיעתם נשמע קול השופר:
תוסופות יום טוב
של יעל פשוט. לשון התו' פי' בקונטרס חיה שכן שמה וקורין אותה (אשטענבוק). ובערוך פי' שהיא כשבה קטנה וקרן הכשבה רגיל להיות פשוט וכפי' הקונטרס נראה דיעל חיה דכתיב (תהלים ק"ד) הרים הגבוהים ליעלים. ואקו ודישן (דברים י"ד) מתרגמינן ויעלא ורימא ע"כ. ומדברי *) הערוך למדנו שפי' פשוט היינו שזה רגיל להיות פשוט. ועיין משנה דלקמן. [*ובירושלמי נמי מוכח כפירש"י שכן אמתניתין ה' אמרו שם טעמיה דרבי יודא כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי ע"כ. ואי כפי' הערוך מאי מצוי ואינו מצוי איכא בין זכר לנקבה אבל בין בהמה לחיה איכא. דבהמה מצויה וחיה אינה מצויה עכ"ל]. ופסק הלכה בפי' משנה ה'. ומ"ש הר"ב דלתפלה בעינן פשיטות. פירש"י בגמרא. משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג'): ושתי חצוצרות. טעמא במשנה דלקמן. ושיהו מן הצדדים. פי' הר"ן דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע. כדאיתא בפרק א"ל הממונה [ל"ז. ובעירובין נ"ד.] והכא שופר גדול שמצות היום בשופר: שופר מאריך כו'. להכירא בעלמא להודיע שמצות כו'. ומיהו במאי דתקע בהדי חצוצרות נפיק דאע"ג דתרי קלי לא משתמעי. הכא משום דחביב ליה [פירש"י שחדשה היא לו] יהיב דעתיה ושמע. כדאיתא בגמרא:
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּשֶׁל זְכָרִים, כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת:
ברטנורה
בשל זכרים. אילים:ושתי חצוצרות באמצע. שני שופרות היו להם אחד מכאן ואחד מכאן, וחצוצרות באמצע:שמצות היום בחצוצרות. דסתם תענית על צרת צבור, וכתיב (במדבר י׳:ט׳) על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. ודוקא במקדש עושין כן, אבל בגבולים בזמן שיש שופר אין חצוצרות ובזמן שיש חצוצרות אין שופר, דכתיב (תהילים צ״ח:ו׳) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳, לפני המלך ה׳ אין, שלא לפני המלך ה׳ לא:
תוסופות יום טוב
בתעניות פי' הר"ב על צרת כו' דכתיב על הצר הצורר כו'. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן. הרמב"ם ריש ה' תענית. ועיין מ"ו פ"ק דתענית:
בשל זכרים. פירש הר"ב אילים ועיין משנה ג' פ"ה דשקלים:
כופין. שסתמן כפופין. רש"י. וטעמא דבעינן כפופים מפרש בגמרא כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. ונראה דרש"י ל"ג דעתיה. שפי' פניו כבושים לארץ משום והיה עיני ולבי שם (מלכים א' ט') ע"כ. ור"ל הא דאיתא בגמ' פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ה:) דיליף מהך קרא דצריך שיהיו עיניו למטה לארץ. ואפשר דע"י כפיפת ראש כייף דעתיה וגרס ליה ואע"ג דבתענית יש תפלה כמו בר"ה זהו שפירש"י למעבד הכירא בין תענית לר"ה. ולא סגי ליה בטעמא דגמ':
ופיהן מצופה כסף. מפרש בגמרא דתענית יומא דכנופיא ואשכחן בכנופיא דחצוצרות דמשה שהיו של כסף א"נ דתורה חסה על ממונן של ישראל ובר"ה משום כבוד יו"ט עבדינן דזהב:
יכין
מלכת שלמה
משנה ה
שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבַיּוֹבְלוֹת בְּשֶׁל יְעֵלִים:
ברטנורה
שוה היובל לר״ה לתקיעה. בפשוטים. ואע״ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרות שדות לבעליהן, אפילו הכי כעין ראש השנה בעי, דגמרינן בגזירה שוה משביעי שביעי, שיהיו כל תקיעות שבחדש השביעי שוות זו כזו. פ״א לתקיעה, למנין התקיעות. ולברכות, למנין הברכות. דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביום הכיפורים של יובל כמו בראש השנה:רבי יהודה אומר כו׳ ואין הלכה כרבי יהודה ולא כתנא קמא. אלא הלכה בין ראש השנה בין יום הכיפורים של יובל, שניהם בשל זכרים כפופים:
תוסופות יום טוב
שוה היובל לר"ה כו'. כתב הר"ב דגמרינן בג"ש משביעי שביעי עיין סוף מכילתין:
בראש השנה תוקעין בשל זכרים כו'. דס"ל כמה דכייף איניש דעתיה שיהו פניו כבושין לארץ טפי עדיף. ויובלות שהן לקרות דרור פשוטים עדיף לסימנא דחירות. ובהא לא דיינינן ג"ש אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תוס' והר"ן:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִבְּקוֹ, פָּסוּל. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת, פָּסוּל. נִקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר:
ברטנורה
שופר שנסדק ודבקו. בדבק:פסול. דהוה ליה כשני שופרות. והני מילי נסדק לארכו. אבל נסדק לרחבו, אם נשתייר ממקום הנחת פה עד מקום הסדק כדי שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:ניקב וסתמו. דוקא שסתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, כשר. ואם חסר אחד מן התנאים הללו, פסול:
תוסופות יום טוב
שופר שנסדק כו'. [כחב הר"ב] דה"ל כשני שופרות. וכן לשון רש"י ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא"ה היינו דיבק שברי שופרות. אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו. אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכ"ש דבק שברי שופרות וזו ואצ"ל זו קתני. א"נ [ה"א] יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ"ל. תו':
שנסדק. פי' הר"ב דוקא לארכו אבל לרחבו אם נשתייר כו' כדי שיאחזנו בידו כו'. ברייתא. ומסיק בטור סימן תקפ"ו דהיינו טפח ד' אצבעות בגודל שהן ו' בקטנה דאלת"ה אלא כשיעור התוקע לפי מה שהוא אדם הוה ליה למתנייה במשנה י"א פי"ז דכלים גבי הנך דחשיב ששיעורן הכל לפי מה שהוא אדם. וכתב הרא"ש ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו כו' לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו כו'. ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע ע"כ ומ"מ הלכו אחר אדם בינוני ולא חשו לבן אבטיח וכיוצא בו. [ועיין בס' של"ה דף רכ"א ע"ב רמזי דינים אלו ותמצא מרגוע לנפשך].
ודבקו. פי' הר"ב בדבק [וכו'] וכפירש"י. ואע"ג דלקמן גבי ניקב וסתמו פסלינן שלא במינו דוקא התם בניקב שסתם הנקב בחתיכה אחרת [כלומר בחלל הנקב] דחסר הוא. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים. הרא"ש:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא, וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
ברטנורה
בור. חפירה בקרקע:דות. מקום מוקף מחיצות על הארץ:פיטם. כלי גדול של חרס:אם קול שופר שמע. העומד חוץ לבור, ושמע קול תקיעת התוקע בבור. דאילו אותן שבבור לעולם יצאו, שהן שומעין קול שופר לעולם:אם כיון לבו. לצאת:יצא. ואע״פ שלא נתכוין התוקע להוציאו. הכא מיירי בחזן הכנסת שתוקע שהוא מתכוין להוציא כל השומעים קול תקיעתו, הלכך אע״ג דלא נתכוין להוציא זה העובר אחורי בית הכנסת ולא ידע ליה, יצא. אבל התוקע להוציא יחיד ידי חובתו בעינן שיתכוין שומע ומשמיע:
תוסופות יום טוב
הדות פי' הר"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ. וכן פירש"י גם הרמב"ם. ועוד פירש כן הר"ב והרמב"ם משנה ו' פ"ה דכלים וכן פי' הר"ב במשנה ב' פ"ד דב"ב ושם אכתוב לשון הרשב"ם בזה גם לשון הרמב"ם שבחיבורו:
וכן מי שהיה עובר כו'. השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל"ג וכן:
אם כיון לבו. פי' הר"ב לצאת. עיין מ"ש בס"ד במשנה י"ד פ"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
7.
One who blows into a pit or a cistern or a jug, if he heard the sound of the shofar, he has fulfilled his obligation, but if he hears the echo [also], he has not fulfilled his obligation. And also one who was passing behind a synagogue or if his house was next to the synagogue and he heard the sound of the shofar or of the megillah [being read], if he directed his heart (had intention), then he has fulfilled his obligation, but if not he has not fulfilled his obligation. Even though this one heard and this one heard, this one directed his heart and this one did not.משנה ח
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות יז), וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין. כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר (במדבר כא), עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה. אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים. חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, אֵין מוֹצִיאִין אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר, אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן:
ברטנורה
והיה כאשר ירים משה ידו וכו׳ משום דאיירי לעיל בכוונת הלב, תנא נמי להך דאית בה בשעה שמכוונים לבן לאביהם שבשמים הם מתגברים:
תוסופות יום טוב
אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה וכו'. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כבסמוך כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו' הוי במקום כל ישראל ואם הניח ידו לא שעבד נפשו לשמים שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע"ה אבל ברוב עם הדרת המלך ה' צבאות ב"ה לא יהיה כי אם ע"י הוראה. זה יתכן מאד. והעד הנאמן נחש הנחשת דבסמוך. ולפי דרכי יתכן מאד שהיה עומד על הגבעה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו:
זה הכלל כו'. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה. ולפיכך אע"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים. כדי לצאת ידי ערבותו. אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לבריך. ועיין סוף מכילתין:
יכין
מלכת שלמה