First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהֻתַּר, וְהַנָּזִיר, וְהַמְּצֹרָע הָעוֹלֶה מִטֻּמְאָתוֹ לְטָהֳרָתוֹ:
ברטנורה
ואלו מגלחין. הבא ממדינת הים. במועד. שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד. והוא שפירש לסחורה או לדבר הצריך, אבל אם לא פירש אלא לטיול בעלמא אסור:והיוצא מבית האסורין. ואפילו חבוש ביד ישראל שהיה מניחו לגלח, לפי שהיה בצער:ומנודה. שהתירו לו נדויו במועד. וקודם המועד לא היה יכול לגלח, דמנודה אסור בתספורת:ומי שנדר. שלא לגלח, ולא מצא חכם שיתיר לו נדרו קודם המועד. א״נ לא מצא פתח לחרטה אלא במועד:והנזיר. שהשלים נזירותו במועד:ה״ג והמצורע העולה מטומאתו לטהרתו. אם חל שביעי שלו במועד מותר בתספורת, דכתיב (ויקרא י״ד:ט׳) ביום השביעי יגלח את כל שערו. וגלוח דנתק לא חשיב, שאינו אלא דבר מועט שמגלח סביב הנתק. וטעמא דאסור לכל אדם לגלח במועד חוץ מאלו השנויים במשנה, כדי שלא יכוונו לגלח בתוך המועד שהם בטלים בו ממלאכה ויבוא י״ט ראשון של רגל כשהם מנוולים. וה״ט נמי דאסרו הכבוס במועד:
תוסופות יום טוב
ואלו מגלחין כו'. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ"ש הר"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס':
הבא ממדינת הים. כתב הר"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם:
וכן מי שנשאל כו'. כתב הר"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש"י ספ"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר"ב בסוף פ"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ"ט דנדרים פסק הר"ב דקי"ל פותחין בחרטה וא"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ"כ הרא"ש דזה הירושלמי לא ס"ל דבחרטה סגי וא"כ לא ה"ל להר"ב לכותבו. ומיהו כתב הב"י דהרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע"כ:
והנזיר והמצורע. פירש הר"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא"ת פשיטא מסיים הר"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש"י. אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב"ם פ"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע"כ. ועיין משנה ד' פרק י"ד דנגעים מ"ש שם בס"ד:
יכין
מלכת שלמה
1.
And these may shave during the festival: one coming back from a trip abroad, or one coming out from a place of captivity, or coming out of prison, or one excommunicated whom the sages have released. And similarly one who asked a sage [to be released from a vow] and was released, and a nazirite or a leper on emerging from his state of impurity to his state of purification.משנה ב
וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד, הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם, וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַמְנֻדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהֻתַּר, מִטְפְּחוֹת הַיָּדַיִם וּמִטְפְּחוֹת הַסַּפָּרִים וּמִטְפְּחוֹת הַסְּפָג, הַזָּבִין וְהַזָּבוֹת וְהַנִּדּוֹת וְהַיּוֹלְדוֹת, וְכָל הָעוֹלִין מִטֻּמְאָה לְטָהֳרָה, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וּשְׁאָר כָּל אָדָם, אֲסוּרִין:
ברטנורה
ומי שנשאל לחכם. שנדר שלא לכבס בגדיו, ונשאל לחכם במועד והתיר לו נדרו:ומטפחות ידים. שמנגבים בהם ידים בשעת אכילה:ומטפחות ספרים. כסות שנותנים הספרים למסתפר בין כתפיו מפני השער. וכשבא לגלח לאלו השנויים במשנה שהן מותרין לגלח במועד צריך לכבסה תמיד:מטפחות הספגין. שמנגבין בהן כשיוצאין מן המרחץ:וכל העולים מטומאה לטהרה. במועד, מותרים לכבס בגדיהם. וכלי פשתן אפילו של כל אדם מותר לכבסן במועד, מפני שהן צריכין כבוס תדיר, ואפילו המכובסים ערב הרגל מיטנפי מיד וצריכים כבוס בתוך הרגל, הלכך לא גזרו בהו. ומי שאין לו אלא חלוק אחד, אפילו שאינו של פשתן מותר לכבס במועד, והוא שעומד ערום בשעת כביסתו עם אזור במתניו בלבד לכסות בשר ערוה שזה מוכיח שאין לו אלא החלוק הזה שהוא מכבס בלבד:
תוסופות יום טוב
והמנודה דקי"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל. ר"ן:
וכל העולים מטומאה לטהרה. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם. או לכבסן. וכל אלו מותרין במועד. שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל כ"כ הר"ן. והב"י סי' תקל"ד [כתב] בשם המרדכי להביא בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ולאתויי נמי בעלת הכתם שנמצא במועד:
יכין
מלכת שלמה
2.
These may launder [their clothes] during the festival: one coming back from a trip abroad, or one coming out from a place of captivity, or coming out of prison, or one excommunicated whom the sages have released. And similarly one who asked a sage [to be released from a vow] and was released. Hand-towels, barber’s towels and bath-towels [may be laundered]. Zavim and zavot, menstruants, and women who have given birth, and anyone going from a state of impurity to purity, are permitted [to launder their clothes]. But everyone else is prohibited.משנה ג
וְאֵלּוּ כּוֹתְבִין בַּמּוֹעֵד, קִדּוּשֵׁי נָשִׁים, גִּטִּין וְשׁוֹבָרִין, דְּיָתֵיקֵי, מַתָּנָה וּפְרוֹזְבּוּלִין, אִגְּרוֹת שׁוּם וְאִגְּרוֹת מָזוֹן, שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִים, וְשִׁטְרֵי בֵרוּרִין, וּגְזֵרוֹת בֵּית דִּין, וְאִגְּרוֹת שֶׁל רָשׁוּת:
ברטנורה
קדושי אשה. כותב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי, ומקדש בו האשה אע״פ שאין בו שוה פרוטה. ולפיכך מותר לכתוב במועד שמתירא שמא יקדמנו אחר והוה ליה דבר האבד:גיטין. שרוצה לצאת בשיירא, ואם אינו כותב עכשיו תשאר זאת עגונה:ושוברים. שאם יאמר הלוה לא אפרע חובך אם אין לי שובר ממך, שומעין לו, וילך לדרכו, ונמצא זה מפסיד את מעותיו:דייתיקי. מתנת שכיב מרע. ופירוש דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות, שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. מתנה. מתנת בריא. ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל, דשמא יחזור בו הנותן:ופרוזבולין. שלא תשמט שביעית ויפסיד את מעותיו. פרוזבול, פרוז בולי. ופרוז בוטי, כלומר תקנה לעשירים שלא יעברו על מה שכתוב בתורה (דברים ט״ו:ט׳) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ותקנה לעניים שימצאו ללוות. בולי עשירים. בוטי עניים. והלל תקן פרוזבול, שטר שכותבין בו מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שכל שטר שיש לי על פלוני אגבנו כל זמן שארצה. ושוב אין שביעית משמטת הלואתו, דהוי כאילו גבו ב״ד את חובו, ושוב לא קרינן ביה לא יגוש את רעהו:אגרות שום. ששמו ב״ד נכסי לוה ונתנו למלוה:אגרות מזון. שמכרו ב״ד את הקרקע למזון האשה והבנות, וכותבין מעשה ב״ד על זה. א״נ מי שקיבל עליו לזון את בת אשתו:מיאונים. קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, יכולה למאן בבעלה ולומר אי אפשי בפלוני בעלי, ויוצאה בלא גט. ושטר שכותבין לעדות דבר זה, נקרא שטר מיאונים:שטרי ברורין. שבררו להם דיינין, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, וכותבין שטר שלא יחזרו בהן הבעלי דינים:וגזירות ב״ד. פסק דין שפסקו הדיינים:אגרות של רשות. צווי השלטון. כמו ואל תתודע לרשות, הוו זהירים ברשות. וי״מ אגרות של שאלת שלום שכותבים בין אדם לחבירו:
תוסופות יום טוב
ושוברין. כתב הר"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר"ן:
מתנה. כתב הר"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז"ל הר"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך:
ופרוזבולין. כתב הר"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט״ו:ח׳) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל"ז. ועיין מ"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר"ן:
אגרות שום. פי' הר"ב ששמו ב"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [*כן נ"ל. ופירוש זה של הר"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ"ה. אבל רש"י פירש אגרות שום בכך שמו ב"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר"ב ג"כ ע"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ"ק דב"מ:
ואגרות מזון. כתב הר"ב א"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ"פ רש"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ"ל:
ומיאונים. פי' הר"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר"ן:
ושטרי בירורין. פירש הר"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב"ב:
וגזירות ב"ד. כתב הר"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר"ן:
ואגרות של רשות. פירש הר"ב צווי השלטון. כפירש"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ"ש הר"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע"כ. וכתב עוד הר"ב. וי"מ אגרות של שאלת שלום. בירושלמי. וטעמא כתב הרמב"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ"כ ב"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד:
יכין
מלכת שלמה
3.
They may write the following documents during the festival: Betrothal of women [documents], divorce documents and receipts, wills of a dying person, bequests and prosbols; evaluation certificates and orders for support, documents of halitzah and of repudiation [of marriage] and arbitration records; decrees of the court and correspondence.משנה ד
אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי חוֹב בַּמּוֹעֵד. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, הֲרֵי זֶה יִכְתֹּב. אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, בַּמּוֹעֵד, וְאֵין מַגִּיהִין אוֹת אַחַת, אֲפִלּוּ בְּסֵפֶר (הָעֲזָרָה) עֶזְרָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כּוֹתֵב אָדָם תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת לְעַצְמוֹ, וְטוֹוֶה עַל יְרֵכוֹ תְּכֵלֶת לְצִיצִיתוֹ:
ברטנורה
אין כותבין שטרי חוב במועד. הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד:ואם אינו מאמינו. ואינו רוצה להלוותו בלא שטר, ולוה צריך למעות, כותבין:או שאין לו. לסופר מה יאכל, הרי זה יכתוב ויטול שכרו, דשכר פעולה למי שאין לו מה יאכל שרי:ואפילו בספר העזרה. ס״ת שכהן גדול קורא בו ביום הכיפורים, ואע״ג דצריך לרבים:לעצמו. לקיים המצוה. אבל לא למכור או להשכיר:וטווה על ירכו תכלת. שנותן החוט על ירכו ומשפשף בידו והוא נטוה מאליו. אבל לא בידו בין אצבעותיו, ולא בפלך כדרך שהוא עושה בחול. והלכה, טווה אדם תכלת לבגדו בין בפלך בין באבן:
תוסופות יום טוב
אין כותבין שטרי חוב. כתב הר"ב הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד. דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כמו במתנה. כיון שהלוהו. לא יהיה לוה רשע ולא ישלם:
אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד. כתב סמ"ג בשם הירושלמי בד"א להניח. פירוש לאחר המועד. אבל להניחם במועד אפילו להניחם לאחרים יכול לכותבן ע"כ. וב"י נדחק בפירושו. למאן דס"ל דלא מנחי תפילין במועד:
אפילו בספר העזרה. כתב הר"ב ספר תורה שכהן גדול כו' ואע"ג דצריך לרבים. יש לפרש בי"כ צריכים לו רבים. אבל לא עכשיו. הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו. וכדעת א"ח שכתב ב"י. אבל המגיד כתב דבס"ת אין להגיה. דלא התירו אלא תפילין. שאפשר לכותבן כולן במועד משא"כ ס"ת. שא"א לעשותה כולה בח"ה. גם ת"ה כתב בשם א"ז פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים. וגי' הספר עזרא באלף. ופי' רש"י ס"ת של עזרא:
וטווה על יריכו. אבל בתפילין א"א על ידי שינוי. שצריך כתיבה תמה. תוספת. ומ"ש הר"ב והלכה כו' בין באבן. פירש"י שתולה בחוט. כדי שיוכל לשוזרו יפה:
יכין
מלכת שלמה
4.
They may not write loan documents during the festival; but if he [the creditor] does not trust him or he does not have food to eat, he may write. They may not write [Torah] scrolls, tefillin and mezuzot during the festival, nor may they correct [even] a single letter, even in the [ancient] Temple-scroll. Rabbi Judah says: a man may write tefillin and mezuzot for himself. And one may spin on his thigh the blue-wool for his fringe.משנה ה
הַקּוֹבֵר אֶת מֵתוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם לָרֶגֶל, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שִׁבְעָה. שְׁמֹנָה, בָּטְלָה הֵימֶנּוּ גְּזֵרַת שְׁלֹשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת, רְגָלִים מַפְסִיקִין וְאֵינָן עוֹלִין:
ברטנורה
הקובר את מתו. שמת לו מת קודם הרגל, ונהג אבילות קודם הרגל שלשה ימים:בטלה ממנו גזירת שבעה. אבל לא בטלה הימנו גזירת שלשים דהיינו איסור תספורת, ומונה אחר הרגל שלשים יום עם הג׳ שעברו כבר מן השלשים. ופסק הלכה שהקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שבעה:שמונה. ימים קודם הרגל, הואיל ונכנס אחד מימי הגלוח קודם לרגל, אתי רגל ומבטל את השאר לגמרי:שבת עולה. שבת שבימי אבלו עולה למנין ז׳:ואינה מפסקת. שאינה מבטלת את השאר, אלא יושב ומתאבל אחר שבת:הרגלים מפסיקין ואינם עולים. אם נהג אבילות קודם הרגל, הרגל מפסיק ומבטל גזירת ל׳. ואם לא נהג אבילות קודם הרגל אלא התחיל אבילתו ברגל, אין ימי הרגל עולים למנין ז׳, אבל עולין למנין ל׳. וטעמא דשבת עולה לחשבון שבעת ימי אבלות, משום דדברים שבצנעה נוהג בה, כגון תשמיש המטה ופריעת הראש שאסור בגלוי הראש, ורחיצה בחמין, שהאבל אסור בהן בשבת. אבל הרגל אין שום דין מדיני אבלות נוהג בו, לפיכך מפסיק לגמרי. ואם לא חל אבילות כלל קודם הרגל, כגון שנקבר המת בתוך הרגל אינו עולה למנין שבעה, ומתחיל למנות שבעה אחר הרגל:
תוסופות יום טוב
הקובר את מתו. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת:
שלשה ימים קודם לרגל. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י"ד סי' שצ"ג:
גזירת שבעה. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:
שמנה בטלה הימנו גזירת ל'. כתב הר"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא"כ בשבעה. הר"ן. ועיין במשנה ו':
גזירת שלשים. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י׳:ו׳) ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י"ט. והרמב"ם בפ"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר"ב במשנה דלקמן:
מפני שאמרו שבת עולה כו'. כלומר וא"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ"כ הר"ן. וטור יו"ד סימן ת' כתב לפי שא"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי:
יכין
מלכת שלמה
5.
One who buries his dead three days before a festival, the decrees of shiva are annulled from him; [One he buries his dead] eight days before a festival, the decrees of the shloshim [thirty days] are annulled from him. Because they [the sages] said that Shabbat counts but does not interrupt, while festivals interrupt and do not count.משנה ו
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֲצֶרֶת כְּשַׁבָּת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כָּרְגָלִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא כְדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא עֲצֶרֶת כָּרְגָלִים, רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשַׁבָּת:
ברטנורה
משחרב בית המקדש. דאין לעצרת תשלומין כל שבעה לקרבן. בטלה ליה תורת הרגל, והוי כשבת שאינה מפסקת. אבל בזמן המקדש שמי שלא חג ביום ראשון של עצרת היה חוגג והולך כל שבעה, כחג המצות, היה עצרת כחג המצות אף לענין אבילות. ומסקנא דמלתא לענין פסק ההלכה, דעצרת בזמן הזה כרגלים, ור״ה ויוה״כ כרגלים. ומי שמת לו מת קודם אחד מאלו אפילו שעה אחת, בטלה ממנו גזירת שבעה. ואם מת שבעה ימים קודם אחד מימים טובים אלו, בטלה ממנו גזירת ל׳. ומי שמת לו מת שעה אחת קודם חג הסוכות בטלה ממנו גזירת ז׳ כדאמרן. וז׳ ימי הרגל עולין למנין ל׳. ואע״ג דתנן רגלים מפסיקין ואינן עולין, אין עולין למנין ז׳ אבל עולין למנין ל׳, הרי י״ד יום, ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, ונחשב כאילו הוא ז׳ ימים, הרי כ״א יום, מונה עוד ט׳ ימים עד ל׳ ודיו. וגזירת שבעה דאמרן הוא שאבל כל שבעת הימים אסור ברחיצה בחמין אפילו מקצת גופו, ובצונן כל גופו, ואסור בכבוס בגדיו, ובסיכה, ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ובעשיית מלאכה, ובשאלת שלום. וחייב בעטיפת הראש, ובכפיית המטה שתהיינה כל המטות שבביתו כפויות ע״ג קרקע ויישן בהם ולא על מטה זקופה, ואסור ליטול צפרניו בכלי, ולא שער שפמו ואפילו מעכב עליו את האכילה, ואסור לקרות בתורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, ולא ישלול הקרע שעליו. וגזירת ל׳ היא שמשבעה ועד תשלום ל׳ אסור ללבוש בגד חדש, או בגד לבן מגוהץ, ואסור בתספורת, ובסעודת הרשות, וללכת בסחורה עם חבריו, ולישא אשה אחרת אם יש לו אשה ובנים, ולא יאחה הקרע שעליו:
תוסופות יום טוב
עצרת כשבת. וכ"ש ר"ה וי"ה. תוס'. וכתב הר"ן דטעמא דר"א דס"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה"מ כו':
רבן גמליאל אומר ר"ה ויה"כ כרגלים. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה'. ב"י בשם הרמב"ן. וכתבו התו' וכ"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר"ה וי"כ כו':
וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. ולא שייך למימר היינו ת"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת"ק. תוס'. ומ"ש הר"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר"ה וכן יום אחד לפני יוה"כ. כמ"ש הרמב"ם בפירושו אע"פ שבחבורו בפ"י מה' אבל לא פסק כן בר"ה ויוה"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב י״ד:ב׳) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג׳:ג׳) ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ״ד:י״ז) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ"ש הר"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ"ק. ונ"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
6.
Rabbi Eliezer says: From the time the Temple was destroyed, Atzeret (Shavuot) is like Shabbat. Rabban Gamaliel says: Rosh Hashanah and Yom Kippur are like festivals. The sages say: [the rule is] not according to the words of this one nor that one, rather Atzeret is like the festivals and Rosh Hashanah and Yom Kippur are like Shabbat.משנה ז
אֵין קוֹרְעִין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְאֵין מַבְרִין, אֶלָּא קְרוֹבָיו שֶׁל מֵת, וְאֵין מַבְרִין אֶלָּא עַל מִטָּה זְקוּפָה. אֵין מוֹלִיכִין לְבֵית הָאֵבֶל לֹא בְּטַבְלָא וְלֹא בְאִסְקוּטְלָא וְלֹא בְקָנוֹן, אֶלָּא בְסַלִּים. וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּמּוֹעֵד, אֲבָל עוֹמְדִין בְּשׁוּרָה וּמְנַחֲמִין וּפוֹטְרִין אֶת הָרַבִּים:
ברטנורה
אין קורעין. במועד, אלא קרוביו של מת. לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו ולאשתו, אלו שבעה מתים שחייב להתאבל עליהם. ועל שאר קרובים שאינו חייב להתאבל עליהם אין קורעין עליהם במועד. ולא אמרן אלא שאינו חכם או אדם כשר ובעל מעשים. אבל חכם שמת, הכל קרוביו, והכל קורעין עליו אפילו במועד. וכן על אדם המוחזק בכשרות וחסידות. וכל העומד בשעת יציאת נשמה על כל אדם מישראל, חייב לקרוע ואפילו במועד. וקריעה על אביו ועל אמו היא בכל בגדיו עד שמגלה את לבו, וקורע בידו ומבדיל שפת הבגד העליונה, וקורע מבחוץ, שאינו מכניס ידו תחת בגדיו כשהוא קורע, ושולל לאחר ל׳ יום, ואינו מאחה לעולם. וכן על רבו שלמדו תורה. אבל על כל שאר קרוביו קורע טפח מן הבגד העליון לבד, וקורע בכלי אם ירצה, וא״צ להבדיל השפה, ויש לו להכניס ידו תחת בגדיו כשהוא קורע, ושולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלשים. ואין קריעה אלא מעומד:ולא חולצים במועד. חליצת כתף שזרועותיהן וכתפיהן מגולות:ולא מברין. סעודה ראשונה, שאבל אסור לאכול משלו ורגילים להברותו ברחובה של עיר, ובמועד אין מברין אלא קרוביו בתוך ביתו:ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואפילו בתוך ביתו אין מברין אותו על מטות כפויות שרגילין בשאר ימות השנה כל קרוביו ומי שלבו גס בו לאכול עמו על מטה כפוייה לארץ, ובמועד אין מברין אלא על מטות זקופות:ואין מוליכין. הסעודה לבית האבל:לא בטבלא. דרך כבוד:ולא באסקוטלא. כמין שלחן קטן של כסף או של זהב או של זכוכית. ואני שמעתי קערה של כסף, שכן בלע״ז קורין לקערה שקודיל״א:אלא בסלין. של ערבה קלופה. שלא לבייש העניים שבאין להברות שאין להם טבלא ואסקוטלא:ופוטרין את הרבים. נותנים להם רשות לילך מיד:
תוסופות יום טוב
אין קורעין כו'. דין הקריעה מדכתיב (ויקרא ה) ובגדיכם לא תפרומו. הא אחרים חייבים בפרימה. ודמעומד מדכתיב (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו. וכן קריעת טפח מדוד. דכתיב ביה (שם א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחות מטפח. ופירוש מאחה תופר ממש. שכן ועת לתפור מתרגמינן ועידן בחיר לאחאה ואלו ז' מתים דחשב הר"ב אלו הן שהכהן מטמא להם:
ולא מוליכין כו' אלא בסלים. פי' הר"ב שלא לבייש כו' גמרא ואפילו בחול קאמר. ואשמועינן הא בחוה"מ. דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבילות. אלא דורון וחשיבות עדיף טפי קמ"ל. הר"ן:
ולא בקנון. מפורש במשנה ג' פי"ו דכלים:
יכין
מלכת שלמה
7.
They do not rend [their clothes] or bare [their shoulders], or provide a meal [for the mourners] except for the relatives of the dead. And they do not provide a meal except on an upright couch. They do not bring [food] to the house of mourning on an [ornamental] tray, platter, or flat basket, but in plain baskets. And they do not say the mourners’ blessing during the festival. But they may stand in a row and comfort [the mourners] and [the mourners] may formally dismiss the community. Section one: When one heard that a close relative had died, one would rend whatever clothes they were wearing. Baring the shoulder was also a sign of mourning. The mourner was provided by the community with the first meal after the funeral. On Hol Hamoed only a close relative would perform these practices. Others would not. I should note that today only close relatives do these actions in any case. The circle of mourners was bigger in the Talmudic period. Section two: It was customary to overturn the bed during mourning and then sit on the bed as a sign of mourning. But one does not overturn the bed during Hol Hamoed. This practice fell into disuse sometime after the Talmudic period. Section three: This halakhah is true in all cases. When bringing food to the mourner, they should bring it in plain baskets. A source in the Talmud relates that originally people would use fancy silver and gold vessels, but poor people would be embarrassed that they could not afford such fancy funerals and mourning homes. As a response the rabbis decreed that everyone must bring in a simple vessel. The mourning home is not a place where one should be showing off one’s wealth. Section four: The mourners’ blessing was stated on return from burial. They would stand in a line and comfort the mourner with this blessing. It may have also been recited at other points as well. But it is a public sign of mourning and should not be done on Hol Hamoed. Section five: While the blessing is not recited on Hol Hamoed, burial is. Along with the burial, they may have the formal line of comforters that would accompany the mourners on their way home. The same goes true for the official words that the mourner seems to have said to the comforters, to allow them to go home without accompanying the mourner all the way home.משנה ח
אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב, שֶׁלֹּא לְהַרְגִּיל אֶת הַהֶסְפֵּד, וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. נָשִׁים בַּמּוֹעֵד מְעַנּוֹת, אֲבָל לֹא מְטַפְּחוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַסְּמוּכוֹת לַמִּטָּה, מְטַפְּחוֹת:
ברטנורה
אין מניחין את המטה. של מת:ברחוב. במועד:לעולם. אפילו בחול דכתיב (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה:מטפחות. מספקות כף אל כף:ר״ש אומר כו׳ ואין הלכה כר״ש:
תוסופות יום טוב
שלא להרגיל את ההספד. שהמועד אסור בהספד ובתעניות. רמב"ם פי"א מהלכות אבל:
ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. פירש"י ששופעות זיבה. ומ"ש הר"ב דכתיב ותמת וגו' ה"ק רבי אליעזר בגמרא וצ"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשת:
מענות מפורש במשנה דלקמן:
ר' ישמעאל. הר"ב גורס ר' שמעון וכן גורס הרמב"ם והמגיד גורס רשב"ג:
יכין
מלכת שלמה
8.
They do not place the bier on the thruway [during the festival] so as not to encourage eulogizing. And the bier of women is never [set down on the thruway] for the sake of propriety. Women may raise a wail during the festival, but not clap [their hands in grief]. Rabbi Ishmael says: those that are close to the bier clap [their hands in grief].משנה ט
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנֻכָּה וּבְפוּרִים, מְעַנּוֹת, וּמְטַפְּחוֹת בָּזֶה וּבָזֶה, אֲבָל לֹא מְקוֹנְנוֹת. נִקְבַּר הַמֵּת, לֹא מְעַנּוֹת וְלֹא מְטַפְּחוֹת. אֵיזֶהוּ עִנּוּי, שֶׁכֻּלָּן עוֹנוֹת כְּאֶחָת. קִינָה, שֶׁאַחַת מְדַבֶּרֶת וְכֻלָּן עוֹנוֹת אַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט), וְלַמֵּדְנָה בְנֹתֵיכֶם נֶהִי, וְאִשָּׁה רְעוּתָהּ קִינָה. אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא הוּא אוֹמֵר (ישעיה כה), בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְגוֹ':
ברטנורה
ואשה רעותה קינה. ומדכתיב ולמדנה, אלמא קינה, אחת אומרת וחברתה עונה:אבל לעתיד לבא אומר בלע המות לנצח. שיבלע הקב״ה את המות, וכולן עונות שירה שאין מיתה ואין דמעה. ונקטינן להאי קרא הכא. משום אל תעמוד בדבר רע [לכן ראה לסיים בדבר טוב]:
תוסופות יום טוב
מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות. ובמשנה שבגמ' ורי"ף ל"ג אבל ול' רמב"ם בפי"א מהל' אבל מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה: נקבר המת. אפילו בר"ח. חנוכה. [ופורים] וכ"ש בחול המועד דחמיר טפי: סליקא לה מסכת מועד קטן:
יכין
מלכת שלמה