First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הָיָה נוֹטֵל אֶת מִנְחָתָהּ מִתּוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ לְתוֹךְ כְּלִי שָׁרֵת, וְנוֹתְנָהּ עַל יָדָהּ. וְכֹהֵן מֵנִיחַ יָדוֹ מִתַּחְתֶּיהָ וּמְנִיפָהּ:
ברטנורה
היה נוטל. בעלה את המנחה, שאין מצות כהונה במנחות אלא מקמיצה ואילך. והגשה נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח. אבל קדושי כלי ויציקה ובלילה, במנחות הטעונות שמן, כשר בזר:ונותנה על ידה. להניף:וכהן מניח ידו תחתיה. שנאמר בשלמים (ויקרא ז׳:ל׳) ידיו תביאנה, ונאמר במנחת סוטה (במדבר ה׳:כ״ה) ולקח הכהן מיד האשה, מה בשלמים כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף, כך במנחת סוטה כהן מניח ידו תחת יד האשה ומניף:
תוסופות יום טוב
וכהן מניח ידו מתחתיה. פי' הר"ב תחת יד האשה. והביאו תוס' ירושלמי. ואין הדבר כיעור. ומניח מפה. ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד. שאין יצה"ר מצויה לשעה. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים. והר"ב העתיק תחתיה וכן הרמב"ם פ"ג מהלכות סוטה וכן הוא בירושלמי:
יכין
מלכת שלמה
משנה ב
הֵנִיף וְהִגִּישׁ, קָמַץ וְהִקְטִיר, וְהַשְּׁאָר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים. הָיָה מַשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ וְאַחַר כָּךְ הָיָה מַשְׁקָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. אִם הִשְׁקָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְרִיב אֶת מִנְחָתָהּ, כְּשֵׁרָה:
ברטנורה
והגיש. לקרן מערבית דרומית:והשאר נאכל לכהנים. שכל הנקמצות שייריהן נאכלים:היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה. תלתא קראי כתיבי. והשקה קמא, ואחר ישקה, והשקה בתרא. והשקה קמא, לגופיה, שמשקה אחר שנמחקה המגילה קודם הקטרת המנחה. ואחר ישקה, אע״ג דמשמע דוקא, על כרחיך מקרא האמור ראשון נדרש לגופו, ומקראות יתירות האמורות אחריו ניתנו לידרש, הלכך ואחר ישקה אע״פ שנכתב אחר הקטרת המנחה אקודם הקטרה קאי, ואמחיקה הכתובה למעלה קאי, וקאמר דאם לא נמחקה יפה ועדיין רישומן של אותיות ניכר לא ישקנה. והשקה בתרא, לאשמועינן שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה:רבי שמעון אומר מקריב את מנחתה ואחר כך משקה. על כרחך ואחר ישקה דוקא הוא ודוקא כתביה לאחר הקטרה. והשקה קמא, שאם בדיעבד השקה ואחר כך הקריב מנחתה, כשרה. והשקה בתרא, שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה. ואין הלכה כרבי שמעון:
תוסופות יום טוב
הניף והגיש וכו'. עיין במשנה ו' פ"ה דמנחות:
היה משקה ואח"כ מקריב כו'. גמרא. הא אקרבה ה"ק [וכו'] . ובהשקאה גופה פליגי ר"ש ורבנן:
ואחר כך מקריב. כתב הר"ב תלתא קראי וכו' ואחר ישקה וכו' דאם לא נמחק יפה ועדיין רשומן ניכר כו'. גמרא. וכתבו התוספות דלאו דוקא נקט דקרא אתא לרשומן ניכר. דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן אי רישומו ניכר דלאו מחוי הוא דהא ממעטינהו [פרק דלעיל משנה ד'] דאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו משום דרשומו ניכר הוה כתב שאינו יכול להמחות. אלא עיקר קרא אם הקריב מנחתה ואח"כ השקה כשירה כדדריש' ר"ש והשקה קמא. ומ"ש הר"ב והשקה בתרא שאם נמחקה וכו' מערערין וכו' כדתנן במשנה דלקמן. וע"ש:
יכין
מלכת שלמה
2.
He waves it, he brings it near [the altar], he takes a handful and he turns it into smoke, and then the remainder is eaten by the priests. He [first] gives [her the water] to drink, and then sacrifices her meal-offering. Rabbi Shimon says: he sacrifices her meal-offering and then gives her to drink, as it is said, “And afterward he shall make the woman drink the water” (Numbers 5:26), but if he gave her to drink and then sacrificed her meal-offering it is valid.משנה ג
עַד שֶׁלֹּא נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה אָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְגִלָּתָהּ נִגְנֶזֶת, וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדָּשֶׁן. וְאֵין מְגִלָּתָהּ כְּשֵׁרָה לְהַשְׁקוֹת בָּהּ סוֹטָה אַחֶרֶת. נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה טְמֵאָה אָנִי, הַמַּיִם נִשְׁפָּכִין וּמִנְחָתָהּ מִתְפַּזֶּרֶת עַל הַדָּשֶׁן. נִמְחֲקָה הַמְּגִלָּה וְאָמְרָה אֵינִי שׁוֹתָה, מְעַרְעֲרִים אוֹתָהּ וּמַשְׁקִין אוֹתָהּ בְּעַל כָּרְחָהּ:
ברטנורה
מגילתה נגנזת. בצד ההיכל:ומנחתה מתפזרת על הדשן. ונשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששורפים שם פסולי קדשי קדשים, דהואיל וקדשה בכלי שרת טעונה שריפה בעזרה:ואין מגילתה כשרה להשקות [בה] סוטה אחרת. דבעינן כתיבה לשמה, דכתיב (שם) ועשה לה הכהן, כל עשייתה לשמה:המים נשפכים. דכיון דאמרה טמאה אני, בדוקה ועומדת היא. ומים המרים לא נתנו אלא לברר בהם את הספק:מערערים אותה. דדלמא טהורה היא, ומחמת בעיתותא קאמרה:
תוסופות יום טוב
אמרה איני שותה. ואע"פ שאינה אומרת טמאה אני שאין כופין אותה לשתות כמ"ש הרמב"ם ברפ"ב מה"ס:
מגילתה נגנזת. ופירש רש"י דכל כתבי הקדש שאינן לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו. ע"כ. ומ"ש הר"ב בצד ההיכל. ירושלמי והביאוהו התו':
ומנחתה מתפזרת על הדשן. פירש הר"ב ונשרפת כו' דהואיל וקדשה בכלי כו' והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמר לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקא חשיב להא האומרת איני שותה:
מערערים אותה. כתב הר"ב דדלמא טהורה היא ומחמת בעתותא קאמרה וכפירש"י. ונראה שנתכוונו להעמיד המשנה כר"ע דף י"ט ע"ב דסבר דאומרת איני שותה כי אומרת מחמת בעתותא הוא דמערערין והכא מחמת ביעתותא אנן קיימין. וא"נ לר"י דסבר דלעולם מערערין. וטעמא מפרשים אליביה דלעולם אע"פ שאין אנו רואין ביעתותא יש לנו לחוש דילמא מחמת ביעתותא:
מערערים לשון ערער תתערר. ירמיה נא [נח]. ובגמרא דף י"ט תניא ר' יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע"כ. ומ"ש הרמב"ם בפ"ד מה"ס [מהגמ' דפ"ק ד"ז] ומאיימין עליה ואומרין לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את. עמדי על בורייך ושתי אל תפחדי לפי שאין המים דומין אלא לסם יבש מונח על בשר חי יש שם מכה מחלחל ויורד. אין שם מכה אין עושה כלום. ע"כ. הוא ענין בפני עצמו לא מכלל הערעור:
יכין
מלכת שלמה
3.
If before [the writing on] the scroll had been rubbed out, she said “I refuse to drink”, her scroll is stored away and her meal-offering is scattered over the ashes. And her scroll is not valid to be used in giving another sotah to drink. If [the writing on] the scroll has been rubbed out and she said “I am defiled”, the water is poured out and her meal-offering is scattered over the ashes. If [the writing on] the scroll had been rubbed out and she said “I refuse to drink”, they open her throat and make her drink by force.משנה ד
אֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִשְׁתּוֹת עַד שֶׁפָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת וְעֵינֶיהָ בּוֹלְטוֹת וְהִיא מִתְמַלֵּאת גִּידִין, וְהֵם אוֹמְרִים הוֹצִיאוּהָ הוֹצִיאוּהָ, שֶׁלֹּא תְטַמֵּא הָעֲזָרָה. אִם יֶשׁ לָהּ זְכוּת, הָיְתָה תוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלשׁ שָׁנִים. מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם:
ברטנורה
אינה מספקת לשתות וכו׳ בגמרא מוכיח דמתניתין ר׳ עקיבא היא דסבר כר״ש דאמר מקריב מנחתה ואח״כ משקה אותה, דכמה דלא קרבה מנחתה לא בדקי לה מיא, דכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) מנחת זכרון מזכרת עון:מתמלאת גידים. מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים:שלא תטמא את העזרה. לא מטומאת מת קאמר, אלא שלא תפרוס נדה ותטמא שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם, שנדה וזבה אסורין לכנוס בהר הבית. אבל המת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו בקדושת העזרה:יש לה זכות וכו׳ בגמרא מפרש דזכות דתורה הוא דתולה לה שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה:כאילו מלמדה תפלות. חבור משכב אנשים. שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע. כדכתיב (משלי ח׳:י״ב) אני חכמה שכנתי ערמה:רוצה אשה בקב. ליזון מזונות מועטים, ויהא תשמיש מצוי לה:מתשעה קבין ופרישות. לפרוש מן התשמיש, הלכך אין טוב שתלמוד תורה:חסיד שוטה. מפרש כגמרא כגון דטבעה אשה בנהר ואמר לאו אורח ארעא לאסתכולי באתתא ולאצולה:רשע ערום. כגון המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. ומשנפתחו בלב הדיין שערי זכות לדברי זה, קשה לסלקן, והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא שמע שוא (שמות כ״ג:א׳):ואשה פרושה. כגון אשה כשפנית שהיתה עוצרת רחם הנשים היולדות בכשפיה ובשעה שהיתה היולדת מקשה בלדתה היתה אומרת אלך ואתפלל אולי תקובל תפלתי וסותרת כשפיה ויולדת:ומכות פרושים. שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע, כגון שמהלך עקב בצד גודל ואינו מרים רגלו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים, והוא שנקרא בגמרא פרוש נקפי. או מי שעושה עצמו כעוצם עיניו שלא להסתכל בנשים, ומתוך כך מכה ראשו בכותל ויוצא ממנו דם, והוא הנקרא פרוש קוזאי, כלומר שמקיז דם מראשו מחמת פרישותו:הרי אלו מכלי העולם. שרוצים להראות לבריות שהם חסידים ואין תוכם כברם:
תוסופות יום טוב
אינה מספקת לשתות וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוכיח דמתני' ר"ע היא דסבר כר"ש כו' אימא סיפא אם יש לה זכות תולה [והא רבי שמעון סבר במתניתין דלקמן דאין זכות תולה]. בזכות כרבנן ס"ל:
הוציאוה הוציאוה. הכי גרסינן בס"א וכן כתבו התוספות [*דפסחים סוף פרק ח' דף צ"ב וכן בתוספות] פ"ג דזבחים דף ל"ב דגרסינן תרי זימני [וכ"כ תוס' יבמות ז' ע"ב ד"ה וראה]:
שלא תטמא העזרה. דכתיב בפרשת שלוח טמאים בסדר נשא ולא יטמאו את מחניהם. ואע"פ שאין ענין טומאה זו דומה לשאר טומאות דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו ודתנן במשנה ז' פ"ג דחגיגה מעבירין על טהרת עזרה התם בכלים שבתוכה כדפי' שם הר"ב והכא אין לומר בטומאת כלים שבעזרה. כיון דלא מצית מוקמת למתניתין בטומאת מת. [*דהוה למיחש שבפתאום תמות ותאהיל אבל בנגיעה ודאי מזהירים שלא תגע. כי היכי דמזהירים התם במשנה ח' ממקצת שיוכלו להזהר והכא יוכלו ודאי להזהר מכל וכל שלא תגע] ויראה לי שטהרת הטומאה שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד:
העזרה. פי' הר"ב שלא תפרוס נדה. דמחמת ביעתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ"ד דנדה שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמ'. ומ"ש הר"ב ותטמא שער נקנור ועזרת נשים כו' שנדה וזבה אסורים לכנוס להר הבית כדתנן ספ"ק דכלים. וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. והר"ב שנכנס בשער נקנור וע"נ ויצא בהר הבית. זה לפי שבתחלה מפרש ל' המשנה ששונה בעזרה וזה השם לא הונח על הר הבית אבל יצא לו באמיתת הדין שכן אסורים אפי' בהר הבית. ויותר נראה לי לפרש דמשנה עצמה קוראת העזרה גם להר הבית דהכי נמי אשכחן במשנה ח' פרק ו' דשבת כמו שכתבתי שם וכן במשנה ח' פרק קמא דבכורים. ומה שכתב הר"ב דמת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו כו' לפי שעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית. ושער נקנור עצמו אע"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כמו שכתבתי בשם רש"י משנה ה' פ"ק. וקדושת עזרה רוצה לומר עזרת ישראל. ומשם ואילך שהיא מחנה שכינה כמפורש בסוף פרק קמא דכלים. ושם אפרש טעמא דמת עצמו מותר במחנה לויה:
יש זכות תולה שנה כו'. וכולהו זכות התורה. אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט. וכן מבואר בלשון הרמב"ם סוף פ"ג מהלכות סוטה וכדתנן והכל לפי רוב המעשה במשנה ט"ו פ"ג דאבות. ועיין מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא.
שנה. ואע"פ שאין ראיה לדבר. זכר לדבר דכתיב (דניאל ד׳:כ״ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן ענין הן תהוה ארכה לשלותך וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצר מלכא. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר. גמ':
יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים. אשכחן קרא דאמר ותני [שונה בהארכת זמן כלומר מקרא כתוב שהקב"ה מאריך זמן עד ג' פעמים הלכך הוו להו ג' שנים] דכתיב (עמוס א׳:י״א) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום וגו' גמ'. ותוס' הביאו ירושלמי שנה אחת מנבוכדנצר. שתי שנים מאמנון (שמואל ב י״ג:כ״ג) ויהי לשנתים ימים. שלש שנים מאחאב (מלכים א כ״ב:א׳) וישבו שלש שנים אין מלחמה:
תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמוד בפרשת סוטה. דילפינן מונקתה ונזרעה זרע. *)ונקתה ע"י זכיות כדי זריעות זרע ט' חדשים י"א יותר כדמפרש בגמרא. רש"י. ומיהו הני דאמרי יותר לא נקטי קרא דונקתה. ובירושלמי הביאו תוס' ד"ה הא מני. וד"ה יש בו אי לא כתיב אלא מזכרת עון הוי דפורענות השתא דכתיב נמי מנחת זכרון הוי אומר לטובה. יש לה זכות. מנחת זכרון. אין לה זכות. מזכרת עון:
כאילו לומדה תפלות. וכן העתיק הר"ב. אבל בגמרא מוכח דל"ג כאלו דאמרינן תפלות ס"ד [וכי תורה תפלות קרי לה] אלא אימא כאילו לומדה תפלות:
תפלות. פי' הר"ב חבור משכב אנשים. נ"ל שמפרש תפלות כאילו כתיב בטי"ת מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים פ"ג דכלים. וטפלה של תנור דפ"ה שם כי התי"ו והטי"ת מתחלפין במוצא דטלנ"ת. אבל הרמב"ם פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע"כ וזהו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו׳:ו׳) אשר טחתם תפל (יחזקאל י״ג:י״ד) שענינם דבר חסר וגרוע:
כאילו לומדה תפלות. פי' הר"ב שמתוך התורה וכו' כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה. בגמ'. ורבנן [כלומר בן עזאי] מיבעי ליה לכדר"י בר חנינא. דאר"י בר חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא בידי שמעמיד עצמו ערום עליה. פי' רש"י שפורש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם:
רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הר"ב פירש מה שפירש אבל התוס' דקדקו ופירשו בשם רבינו האי. המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטים משבת לשבת [כדתנן במשנה ח' פ' ה' דכתובות] ועונתה מצוי לה. ואילו המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת. [כדתנן שם משנה ז'] ושער בינונית הוא ארבע סאין בסלע [כדתנן במשנה ב' פ"ח דעירובין] וסלע ד' דינרין. נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרין שהם י"ח קבין. הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתפלות עמו. שני קבים. מי"ח קבים שיפרוש ממנה. דקביים אחד מתשעה בי"ח קבין. ע"כ. וכן כתבו בפ"ה דכתובות דף ס"ב בשם הערוך וצריך לומר משום לשון קצרה לא אמרו רוצה אשה בשני קבין וכו' מי"ח קבין וכו' אבל ראה זה מצאתי בפ"ג דב"מ [לח.] אמתני' ו' המפקיד פירות אצל חבירו אפי' אבודין לא יגע בהן מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חברו וכתבו הר"ב שם בפירושו. והתם אין ערך ויחס הקב לתשעה קבין ע"פ דרך זה. לכך נראה לי שזה שאמר ט' קבין בדקדוק אמרו שכן הוא שיעור שדה כדתנן סוף פ"ק דב"ב. אבל מה שאמרו קב לתפוס שיעור המועט והוא מספר אחד כי לפני אחד מה אתה סופר. ואמרו שרוצה אשה בקב שהוא המועט. מתשעה קבין שהוא שיעור מספיק. שהרי כך הוא שיעור השדה ודכוותה בכ"מ:
רשע ערום. כתב הר"ב כגון המטעים דבריו לדיין וכו' והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא. מה שכתב שעבר מוסב על רשעתו. וז"ל רש"י והרי ערמתו ורשעו הוא שעובר וכו' ומ"ש לא תשיא לא תשא כתיב. ומיניה דרשינן קרי ביה לא תשיא. להזהיר לבעל דין שלא יטעים כו' פ"ד דשבועות דף ל"א:
ומכות פרושין. פירש הר"ב שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע. וכ"כ רש"י ומדת הענוה היא בכלל מדת פרושין שהם החכמים. וז"ל הרמב"ם החכמים קוראין עצמן פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. והם מיחלים לשכר העה"ב ולמדות המעלות:
הרי אלו מכלי עולם. לשון הרמב"ם ומ"ש מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם ע"כ. ירצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד כו' בפ"ק דאבות:
יכין
מלכת שלמה
4.
She had barely finished drinking when her face turns yellow, her eyes protrude and her veins swell. And [those who see her] exclaim, “Remove her! Remove her, so that the temple-court should not be defiled”. If she had merit, it [causes the water] to suspend its effect upon her. Some merit suspends the effect for one year, some merit suspends the effects for two years, and some merit suspends the effect for three years. Hence Ben Azzai said: a person must teach his daughter Torah, so that if she has to drink [the water of bitterness], she should know that the merit suspends its effect. Rabbi Eliezer says: whoever teaches his daughter Torah teaches her lasciviousness. Rabbi Joshua says: a woman prefers one kav (of food) and sexual indulgence to nine kav and sexual separation. He used to say, a foolish pietist, a cunning wicked person, a female separatist, and the blows of separatists bring destruction upon the world.משנה ה
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין זְכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמָּרִים. וְאִם אַתָּה אוֹמֵר, הַזְּכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמְאָרְרִים, מַדְהֶה אַתָּה אֶת הַמַּיִם בִּפְנֵי כָל הַנָּשִׁים הַשּׁוֹתוֹת, וּמוֹצִיא אַתָּה שֵׁם רַע עַל הַטְּהוֹרוֹת שֶׁשָּׁתוּ, שֶׁאוֹמְרִים טְמֵאוֹת הֵן אֶלָּא שֶׁתָּלְתָה לָהֶן זְכוּת. רַבִּי אוֹמֵר, הַזְּכוּת תּוֹלָה בַמַּיִם הַמְאָרְרִים, וְאֵינָהּ יוֹלֶדֶת וְאֵינָהּ מַשְׁבַּחַת, אֶלָּא מִתְנַוְּנָה וְהוֹלֶכֶת, לְסוֹף הִיא מֵתָה בְּאוֹתָהּ מִיתָה:
ברטנורה
מדהה אתה את המים. מחסר ומחשיך. הגוון החסר נקרא דיהה בלשון משנה:מתנוונה והולכת. נחלית והולכת:
תוסופות יום טוב
במים המאררים. כן הוא בכל הנוסחאות מלבד בגמרא פרק קמא דף ו' מייתי לה במים המרים ובספרי במים המרים המאררים:
מדהה. כתב הר"ב הגוון החסר נקרא דיהא בלשון המשנה. וזה הרבה במסכת נגעים. הרמב"ם:
ומוציא אתה שם רע על הטהורות כו'. בפ"ק דף ו' אדתנן התם ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ושבאו עדים שנטמאה ואמר רב ששת ואפילו אחר שתייה שאין המים בודקין הואיל ואיכא דידע בה דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה כמ"ש שם הר"ב. ומותיב לה דאי איתא שאין המים בודקין נמצא אתה מוציא שם רע כו' שאומרים טמאות הן אלא שיש להן עדים ומשני לר"ש קאמרת לר"ש מדזכות לא תליא עדים נמי לא תליא. וקרא דעד אין בה איכא למדחי דהא דרשינן ליה לסוטה ודאית דעד אחד אמר נטמאת וכו' כמ"ש לעיל. ותו מייתי ברייתא דיליף ליה טהורה ולא שיש לה עדים ומשני יש לה עדים במדינת הים לא שכיח. פירש"י לא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי וכתבו התוספות וה"ה בא עליה בעלה בדרך [שאין המים בודקים אותה כדכתיב. ונקה האיש כדלעיל] נמי לא שכיח:
רבי אומר הזכות תולה לה כו' אלא מתנוונה. פליגי רב ששת ורב יוסף. רב יוסף ס"ל דלת"ק מתנוונה נמי לא. ורב ששת סובר דת"ק נמי סבירא ליה דתולה אבל מתנוונה כו'. ופירש רש"י ולא פליגי רבנן עליה דרבי אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד. ע"כ. והרמב"ם בחבורו פרק ג' העתיק דברי רבי אפשר שסובר דתנא קמא ורבי לא פליגי כלל. ורבי לא אתי אלא לפרושי דברי ת"ק ולתרוצי לקושיתו של ר"ש. א"נ לא להלכה כתב כן שכבר כתב בפירושו שכשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה. אין תכליתו מעשה מן המעשים. שאין אומרים שום הלכה כפלוני ע"כ. אלא משום דמסתבר טעמיה דרבי ראה להעתיק דבריו:
יכין
מלכת שלמה
5.
Rabbi Shimon says: merit does not suspend the effect of the bitter waters, and if you say that merit does suspend the effect of the bitter waters, you discredit the water in the case of all the women who drink it and defame the pure woman who drank it, since people will say, “They were defiled”, but their merit caused suspended the effect. Rabbi says: merit suspends the effect of the bitter waters, but she never bears a child or thrives, rather she gradually becomes disfigured and finally dies through that death.משנה ו
נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בַכְּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִפָּדֶה, וְאִם מִשֶּׁקָּדְשָׁה בַכְּלִי, הֲרֵי הִיא כְּכָל הַמְּנָחוֹת וְתִשָּׂרֵף. וְאֵלּוּ שֶׁמִּנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. וְכָל הַנְּשׂוּאוֹת לְכֹהֲנִים, מִנְחוֹתֵיהֶן נִשְׂרָפוֹת:
ברטנורה
נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי:ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. ואפילו קרב קומץ כהלכתו ולא נטמאת, נשרפים שיריה על בית הדשן ואינן נאכלים, מפני שיש לכהן בעלה חלק בה שמשלו היא באה, והתורה אמרה (ויקרא ו׳:ט״ז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, ואין כולה כליל מפני שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה, הא כיצד, הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבין בעצמן:
תוסופות יום טוב
ואלו שמנחותיהן נשרפות. דדמיא לאשם תלוי [שהרי על ספק היא באה] ותנן [בריש פרק ו' דכריתות] אם משנשחט נודע לו. הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. תוס' בשם ירושלמי. וצריך לומר דקדושת כלי מדמי ליה לנשחטה ואף כשלא קמץ איירי וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות סוטה. ומ"מ לא דמי ממש לאשם תלוי דהתם תנן משנזרק הדם הבשר יאכל ואילו הכא נשרפת אפילו קרב הקומץ נמי כמ"ש (בהלכות) [בשם] הרמב"ם. וצ"ע טעמא מאי דמדמינן לה במקצת ולא לכולה:
האומרת טמאה אני לך. [עיין מ"ש משנה ג' פ"ק] ושבאו לה עדים. בגמ' פ"ק דף ו' מותיב למאי דאמרינן [כדפירש הר"ב שם משנה ג'] שאם יש לה עדים אין המים בודקין אותה דהשתא לאו בת בדיקה היא. ותגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. ומשני שזנתה בעזרה כגון שנצרכה לנקביה שאין לה שומרים [*ופירש"י ועל זנות זה באו לה העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה] והקשו התוס' כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפ"ד דנזיר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה [*ואח"כ הפר לה בעלה [אם] שלו היתה בהמתה] תצא ותרעה בעדר ואע"ג דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו [כמ"ש שם הר"ב בראש הפרק] דבדעת הוקדש אפי' הכי כיון דמשלו היא תרעה. ועוד תנן התם בפ"ה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו כו' אם משנגנבה נזר אינו נזיר וה"נ היו עדים קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי אקדיש. ולא דמי לאשם תלוי דתנן ר"פ בתרא דכריתות דנודע לו קודם שנשחט ירעה עד שיסתאב. דהא מפרש התם טעמא דמתוך שלבו נוקפו בשעת הפרשה ומתירא מספק החטא גמר ומקדיש ליה ע"כ. ונראה בעיני דמנחת סוטה אע"ג דאיהי מכפרה ונבדקת בה אפ"ה יש לבעל קצת שייכות בגווה הואיל וע"י קנויו היא באה ושמה תוכיח. מנחת קנאות היא. ולפיכך דמיא לאשם תלוי שע"י ספקו שמא חטאה באה. וקנויו גרמה להביא המנחה. מקדיש מספק ולפיכך אין מצדו שום טעות. אבל הא דפריך הגמרא תגלי מלתא למפרע כו' היינו מצד העדים שאז אין המים בודקין. ואין כאן בת מנחה מכח זה פריך בגמ' דלהוי הקדש טעות. לפי שעל בירור הספק בא. וכיון שיש עדים א"א לברר הספק ויהיה טעות למפרע. אבל אשם תלוי שלא בא לבירור ספק אלא לכפר אם חטא. וכן דעת נדרו במנחה זו אין בה טעות שהוא גומר ומקדיש מכח ספק. ודוק מה שאכתוב לקמן בשם התוס' והשתא אתי שפיר נמי. ולא קשיא מה שהקשו בתוס' שישאל על הקדשו ולא תשרף דכיון דמספק גמר והקדיש אי אפשר שימצא פתח ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואינו מתחרט מעיקרו הוי:
ושבאו לה עדים. וכן במשנה ב' פרק ד' אבל במשנה ג' דפרק קמא ל"ג לה:
[*ושבעלה אינו וכו'. וכן תנן בפ"ק במ"ג. ולא כן בפרק דלקמן משנה ב']:
ושבעלה בא עליה בדרך. כתבו התוספות ותימה לר"י כיון שבא עליה בדרך היינו קודם שתקדוש ואין המים בודקין [כמ"ש הר"ב במשנה ג' דפ"ק] ותגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש. ונראה דדוקא לגבי שבאו לה עדים שייך למימר הכי משום דמנחה לברר עון. וכשיש שם עדים הרי העון מבורר ואין צריך בירור. אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר. אף על גב דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון. ע"כ:
וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. פירש הר"ב נשרפין שיריה על בית הדשן וכו' ובסוף מסיק הא כיצד. הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבים בעצמם. שלא בדקדוק כתב כן. דהא דכתב נשרפים שיריה על בית הדשן. לאו היינו קריבה דבסיפא דקריבה היינו על המזבח. ואילו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים כמ"ש הר"ב לעיל משנה ג'. אלא כתנאי. וכ"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. דממנו מיותר אלא למדרשיה באנפיה נפשיה כל שממנו וכו'. דר"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן כדאיתא בגמ':
יכין
מלכת שלמה
6.
If her meal-offering became defiled before it was sanctified in the ministering vessel, behold it is like all meal-offerings [similarly defiled] and can be redeemed. But if [it became defiled] after it had been sanctified in the ministering vessel, behold it is like all meal-offerings [similarly defiled] and it is burned. These are the ones whose meal-offerings are burned: She who says, “I am defiled to you”; And when witnesses came [and testified] that she had been defiled; She who says “I refuse to drink”, She whose husband refuses to let her drink; And she whose husband had relations with her on the journey [to Jerusalem]. And the meal-offerings of all women married to priests are burned.משנה ז
בַּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת. וְכֹהֶנֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל, מִנְחָתָהּ נֶאֱכֶלֶת. מַה בֵּין כֹּהֵן לְכֹהֶנֶת, מִנְחַת כֹּהֶנֶת נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת. כֹּהֶנֶת מִתְחַלֶּלֶת, וְכֹהֵן אֵין מִתְחַלֵּל. כֹּהֶנֶת מִטַּמְּאָה לְמֵתִים, וְאֵין כֹּהֵן מִטַּמֵּא לְמֵתִים. כֹּהֵן אוֹכֵל בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵין כֹּהֶנֶת אוֹכֶלֶת בְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים:
ברטנורה
וכהנת שנשאת לישראל. בת כהן:מנחתה נאכלת. דכל מנחת כהן כליל תהיה, כתיב, כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחת נדבה נאכלת:כהנת מתחללת. מן התרומה ומן הכהונה. אם נבעלה לפסולים שוב אינה חוזרת לכשרותה לעולם:כהן אינו מתחלל. אם נשא גרושה חללה או זונה, אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול לעבודה, משגרשה חוזר להכשרו, דכתיב (שם כ״א) ולא יחלל זרעו, זרעו חלל, והוא אינו חלל:כהנת מטמאה למתים. דכתיב (שם) בני אהרן, ולא בנות אהרן:ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים. דחטאת ואשם ומנחה בכולהו כתיב (שם ו׳) כל זכר בבני אהרן יאכלנו:
תוסופות יום טוב
וכהנת שנשאת לישראל. כתב הר"ב בת כהן מנחתה נאכלת וכו'. דכל מנחת כהן וכו' כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וכו' לישנא קטיעה הוא. ורש"י מפרש הכי. כהנת בת כהן מנחתה נאכלת. דכל וכו' כהן ולא כהנת הנשואה לישראל וכן כהנת אלמנה וכו'. גם מה שאמר הר"ב שהביאה מנחת נדבה ליתא בפירש"י אלא שהביאה מנחה ובין נדבה ובין חובה בכלל. וא"א לומר דנדבה דוקא דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ומ"מ מדכתיב כל מרבינן דמנחת כהן של נדבה נמי אינה נאכלת כדאיתא בספרא:
מנחתה נאכלת. פירש הר"ב דכתיב וכל מנחת כהן ולא כהנת. גמרא. ובתוספות הביאו ירושלמי דפריך הכתיב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו מעתה כהן ולא כהנת [והא תנן בפ"ז דיבמות [משנה ב'] דבת כהן לישראל והכניסה לו עבדים לא יאכלו וכו' דש"מ דאם לא ניסת יאכלו בשבילה] ומשני והכהן המשיח תחתיו מבניו (שם ו) [וכתיב גבי מנחות] את שבנו עומד תחתיו יצאה זו שאין בנה עומד תחתיה. ובבבלי פרק הזרוע (חולין דף קל"ב) איתא נמי דלא מפיק ליה מכהן ולא כהנת אלא מדאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם) בני אהרן ולא בנות אהרן [רש"י]. ע"כ:
כהנת מתחללת. פירש הר"ב אם נבעלה לפסול לה כו' כדדרשינן בפ"ד דקדושין ד' ע"ז ולא יחלל זרעו. לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל פירש"י דעיקר חלול האמור כאן משום ביא' עצמו שהיתה כשרה ונתחללה ע"כ. ודלא כמ"ש בפירושו דהכא יחלל שני חלולים אחד לה ואחד לזרעה:
וכהן אין מתחלל. פירש הר"ב אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול כו' ולשון הספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין. הרמב"ם:
ואין כהנת אוכלת בק"ק. כתב הר"ב דכתיב כל זכר בבני אהרן. גמרא. ואע"ג דמבני אהרן ממעטינן ולא בנות אהרן. [וכמ"ש הר"ב במ"ז פ"ק דקדושין] טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלוקת כמו שכתב הר"ב ברפי"ב דזבחים:
יכין
מלכת שלמה
7.
The meal-offering of the daughter of an Israelite who is married to a priest is burned. But the meal-offering of the daughter of a priest who is married to an Israelite is eaten. What [differences are there in law] between a priest and a priest's daughter? The meal-offering of a priest’s daughter is eaten but the meal-offering of a priest is not eaten. A priest’s daughter may become deconsecrated, but a priest does not become deconsecrated. A priest’s daughter may defile herself by contact with the dead, but a priest may not defile himself by contact with the dead. A priest eats of the most holy things, but a priest’s daughter may not eat of the most holy things.משנה ח
מַה בֵּין אִישׁ לְאִשָּׁה. הָאִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. הָאִישׁ מַדִּיר אֶת בְּנוֹ בְּנָזִיר, וְאֵין הָאִשָּׁה מַדֶּרֶת אֶת בְּנָהּ בְּנָזִיר. הָאִישׁ מְגַלֵּחַ עַל נְזִירוּת אָבִיו, וְאֵין הָאִשָּׁה מְגַלַּחַת עַל נְזִירוּת אָבִיהָ. הָאִישׁ מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מוֹכֶרֶת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה מְקַדֶּשֶׁת אֶת בִּתָּהּ. הָאִישׁ נִסְקָל עָרֹם, וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרֻמָּה. הָאִישׁ נִתְלֶה, וְאֵין הָאִשָּׁה נִתְלֵית. הָאִישׁ נִמְכָּר בִּגְנֵבָתוֹ, וְאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ:
ברטנורה
האיש פורע ופורם. כשהוא מנוגע פורע את ראשו ופורם את בגדיו, דכתיב (שם י״ג) איש צרוע הוא וכו׳, איש פורע ופורם, ואין אשה פורעת ופורמת:האיש מדיר בנו בנזיר. בנו קטן. וחלה נזירתו עליו ואפילו לכשיגדל. וזו הלכה היא בנזיר ואין לה סמך מן התורה:האיש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר או שנדר בנזירות לאחר מיתת אביו. הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו. וגם זו הלכה ואין לה סמך:האיש מקדש את בתו. מקבל קדושי בתו קטנה שלא מדעתה דכתיב (דברים כ״ב:ט״ז) את בתי נתתי לאיש הזה:האיש נסקל ערום. דכתיב (ויקרא כ״ד) ורגמו אותו, ואי אפשר לומר אותו ולא אותה, דהא כתיב (דברים י״ז) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא, אלא אותו בלא כסותו אבל אותה בכסותה:האיש נתלה. דכתיב (שם כ״א) ותלית אותו על עץ, אותו ולא אותה:האיש נמכר בגניבתו. דבתיב (שמות ב״ב) ונמבר בגניבתו, ולא בגניבתה:
תוסופות יום טוב
מה בין איש לאשה כו'. שייר טובא דתנינן בספ"ק דקדושין וכן הפרת נדרים דאין אשה מפירה נדרי בתה:
ואין האשה פורעת ופורמת. כתב הר"ב דכתיב איש צרוע. לא קשיא דלמעוט אשה מחליטת צרעת. דהא בהך קרא איש צרוע טמא יטמאנו הכהן כתיב. דהכי דרשינן בגמ'. איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' דמדכתיב והצרוע וגו' ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו וגו' לרבות צרוע דאשה לומר שנחלטת בטומאה כמו האיש. ומה ת"ל איש לענין שלמטה למעוטי אשה מפריעה ופרימה:
האיש מדיר את בנו בנזיר. פי' הר"ב בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו פ"ד דנזיר מ"ו אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל זה לא פירש שם. גם אינו במשמע. דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו. ואין סברא לחלק. ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות משום הקפת הראש וחולין לעזרה וכדתנן ספק נזירות מותר. איברא דמלשון רש"י באותה סוגיא דנזיר דף ל' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' משמע קצת דסברתו שאם הדירו קודם שהביא שתי שערות עליו להשלים נזירתו אף משיביא. אבל תוס' כתבו שם בהדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים. גם דעת הרמב"ם נראה שכן הוא שכתב בפרק ב' מהלכות נזיר הרי זה נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו'. ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש. ע"כ. ואי איתא דסבר דנזירות חלה עליו אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג וכו' אלא משום דאין חלות הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש ובלאו האי דיוקא אילו כן דעתו לא הוה ליה למשתק מיניה. ואפשר לי לומר שמה שכתב הר"ב ואפי' לכשיגדיל. מוסב על מדיר לא על חלה וה"ק שהוא מדירו אפילו לכשיגדיל. ופירוש לכשיגדיל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים. ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא:
[*מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה ל' רש"י]:
ואין האשה מוכרת את בתה. דכתיב (שמות כ״א:ז׳) כי ימכור איש את בתו. גמרא.
האיש מקדש את בתו. פי' הר"ב קטנה וכן ל' רש"י. לאו לאפוקי נערה דבהדיא תנן רפ"ב דקידושין האיש מקדש את בתו כשהיא נערה אלא לאפוקי בוגרת. וכן אתה מוצא במ"ח פ"ג דקדושין קדשתי את בתי וכו' כשהיא קטנה ולאו דוקא וה"ה כשהיא נערה. אלא דכל שלא בגרה קטנה קרי לה. ובגמ' פרק החובל (בבא קמא דף פ"ז) בעא מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב כו':
ואין האשה מקדשת את בתה. פי' התוס' מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת:
ואין האשה נסקלת ערומה. כתב הר"ב דכתיב ורגמו אותו וגו' אותו ולא כסותו אבל אותה בכסותה. לאו דממעט ליה מקרא דהא ליכא מיעוט [להכי] דאיצטריך אותו למדרש בלא כסותו אלא טעמא משום בזיונה. תוס' פ"ו דסנהדרין ד' מ"ה. ורמינן התם בגמ' מהשקאת סוטה דכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' בפ"ק מ"ה ומשני הכא דקטלינן לה אין לך בזיון וייסורין גדול מזה. וכי תימא דליעבד לה תרתי אמר קרא (ויקרא כ"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:
יכין
מלכת שלמה