First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
חֶזְקַת הַבָּתִּים וְהַבּוֹרוֹת וְהַשִּׁיחִין וְהַמְּעָרוֹת וְהַשּׁוֹבָכוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וּבֵית הַבַּדִּין וּבֵית הַשְּׁלָחִין וְהָעֲבָדִים וְכָל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה פֵרוֹת תָּדִיר, חֶזְקָתָן שָׁלֹשׁ שָׁנִים מִיּוֹם לְיוֹם. שְׂדֵה הַבַּעַל, חֶזְקָתָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְאֵינָהּ מִיּוֹם לְיוֹם, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בָּרִאשׁוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה בָּאַחֲרוֹנָה וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָאֶמְצַע, הֲרֵי שְׁמֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, חֹדֶשׁ בָּרִאשׁוֹנָה וְחֹדֶשׁ בָּאַחֲרוֹנָה וּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בָּאֶמְצַע, הֲרֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׂדֵה לָבָן. אֲבָל בִּשְׂדֵה אִילָן, כָּנַס אֶת תְּבוּאָתוֹ, מָסַק אֶת זֵיתָיו, כָּנַס אֶת קֵיצוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
ברטנורה
חזקת הבתים. מי שאבד שטרו והביא עדים שהחזיק שלש שנים בכל הנך דכתיבי במתניתין, נאמן לומר שהם לקוחים בידו, ולא אמרינן ליה אייתי שטר מכירה שמכרוה לך, דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטריה, טפי מתלת שנים לא מזדהר, ואמרינן לכשנגדו, אם איתא דלא זבנתה היה לך למחות ולומר בפני שנים דעו שפלוני אכיל לה לארעאי בגזלנותא, והיה הדבר מגיע לאזניו והיה נזהר בשטרו, דחברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה, ומדלא מחית את הוא דאפסדת:שובכות. שמגדלים בהם יונים:בית הבדים. שעוצרים בהם זיתים לעשות שמן:בית השלחין. מתוך שמעיין בתוכו שמשקין אותו ממנו תמיד, עושה פירות תדיר. וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו שלש שנים מיום ליום:והעבדים. ואע״ג דקיימא לן הגודרות אין להם חזקה, כלומר הצאן, מלשון גדרות צאן, אין להם חזקה וה״ה לכל בעלי חיים, היינו חזקה לאלתר הוא דאין להם, שאם היו הצאן והעבד ידועים שהם של אדם אחד ונכנסו בביתו של אדם אחר וטען זה שנכנסו בביתו לקוחים הם בידי והרי אני מוחזק בהם, אין זו חזקה, שכן דרכם ללכת מבית לבית. אבל אם החזיק העבד שלש שנים הויא חזקה ואין צריך לשטר מכירה:שדה הבעל. המסתפקת ממי גשמים אינה עושה פירות אלא פעם אחת בשנה:חזקתה שלש שנים. ואינה צריכה מיום ליום:רבי ישמעאל אומר שלשה חדשים וכו׳ שיש תבואה גדלה לשלשה חדשים, כגון שעורים ושבולת שועל ועדשים, ונמצא אוכל שלש תבואות בשמונה עשר חודש:רבי עקיבא אומר. יש דבר שגדל לשלשים יום, כגון שחת וירקות. לפיכך אם אכלה ארבעה עשר חודש הויא חזקה. ורבי ישמעאל סבר, דבאכילת שחת וירקות לא הויא חזקה, אלא באכילת תבואה ופירות גמורים:במה דברים אמורים. שצריך שמונה עשר חודש לשדה הבעל:בשדה הלבן. שכל פירותיה נלקטין בפרק אחד, לפיכך צריך שלש שנים:אבל בשדה האילן. שפירותיה נלקטים לפרקים ענבים בפרק אחד, וזיתים בפרק אחד, ותאנים בפרק אחד:כנס את תבואתו. יין של גפנים:מסק את זיתיו וכנס את קיצו. ליקט תאנים ויבשן והכניסן לביתו, הרי זו חזקה כאילו הן שלש שנים. ואין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל:
תוסופות יום טוב
חזקת הבתים. כתב הר"ב מי שאבד שטרו וכו' נאמן לומר שהם לקוחים וכו'. אף ע"פ שהיתה אותה שדה ידועה לשמעון. ויש עדים לשמעון שהיא ידועה לו. הרמב"ם. ומסיים נ"י ואע"פ שלא העידו שעמדו שם ג' שנים. שלא מצינו שני חזקה אלא לנתבע. ע"כ. ומ"ש הר"ב היה לך למחות וכו' לפי שעקרינו מחאה שלא בפניו הויא מחאה. הרמב"ם. ועיין בריש מתניתין דלקמן:
והבורות וכו'. עיין בפירוש הר"ב ריש פ"ב ומ"ש שם:
ובית הבדים. כתב הר"ב שעוצרים בהן זיתים לעשות שמן. והקשו בתוספות מדתנן במ"ד פ"ג דחגיגה עברו זמן הגיתות והבדים. דמשמע שיש להן זמן קבוע. ותירצו דהיינו שרוב העולם דורכים אז בזמן לקיטה. אבל יש בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט. ע"כ. והיינו טעמא דלא תנן גתות. ונ"י כתב שאע"פ שיש זמן קבוע למסיקת זיתים מ"מ לשמן שומשמין ולשמן אגוזים אין להם זמן קבוע. ע"כ:
בית השלחין. ל' הר"ב מתוך וכו' וכל דבר וכו'. לא ידענא למה העתיק הר"ב בכאן ל' המשנה וכל דבר וכו' ולא פירש בו כלום. אבל בפירש"י הועתק ופירש בו הא דאם אבד וכו'. שכתב הר"ב בתחלת המשנה:
והעבדים. כתב הר"ב ואע"ג דקיימא לן הגודרות וכו' אבל אם החזיק העבד וכו'. נמשך הר"ב בזה אחר דברי הרמב"ם בחבורו פרק י' מהלכות טוען דלא הזכיר דין דחזקה ג' שנים בגודרות אלא בעבד. וכתב המגיד דמתניתין מסייעה ששנאה חזקה בעבדים. ולא הזכירו הגודרות. ע"כ. וכתב מהר"ר ו א ל ק כ ה ן בש"ע סימן קל"ה דטעמיה דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך לא שייך בהו חזקת ג' שנים ע"כ:
חזקתן שלש שנים מיום ליום. מפרש בגמרא דהא דתנן מיום ליום לאשמועינן דבעינן רצופים ובתים דדיירי בהו אף בלילות מאן ידעי להעיד. שכנים מידע ידעי אף בליליא ויכולין להעיד על שלש שנים רצופות:
ואינה צריכה מיום ליום. ומה היא חזקתה רבי ישמעאל אומר וכו' לשון רש"י. ועיין לקמן בדבור הרי שמנה עשר חדש. וכתב הר"ב דאין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי ישמעאל. כלומר אלא דלעולם בפחות משלש שנים לא סגי. וזו היא דעת הרא"ש וסיעתו ואי איתא דדעת הר"ב כדעת הרמב"ם [פי"ג מה"ש] שכיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הויא חזקה. לא הוה ליה להר"ב לסתום אלא לפרש. אבל דעת הרא"ש מבוארת דכיון דאין הלכה כרבי ישמעאל ור"ע הלכך אין בין שדה הבעל לשדה בית השלחין ולא כלום:
שלשה חדשים. שיש שממהרים לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה שלשה חדשים. ויש לו עדים שזרען באותן שלשה חדשים. וכן בשלשה חדשים ראשונים של אחרונה הרי זו חזקת שלש שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חבירו שזורע את שדהו לאכול פירות העשוי לשנה ושותק. רש"י. והקשו התוספות דבחמשה עשר חדשים סגי. שיזרע שלשה חדשים לפני ניסן ויקצור בניסן. ושניה בסוף הקיץ. ושלישית בניסן הבא. וי"ל דצריך אכילה חשובה של י"ב [חדש] באמצע. ע"כ:
הרי שמנה עשר חדשים. כתבו התוספות תימה וכי מנינא אתא לאשמועינן וכה"ג פריך בכמה דוכתי. וליכא למימר דרצופין אתא לאשמועינן דא"כ מאי קמ"ל רב הונא. ובגמרא משמע דממתניתין לא הוה שמעינן דבעינן רצופין. אי לא דאשמועינן רב הונא. ע"כ. ואני תמה על תמיהתם זאת. דודאי דרצופין אתא לאשמועינן ומדרב הונא לא קשיא. דהא רב הונא ארישא אתמר. דתנן חזקתן שלש שנים מיום ליום. וקאמרי בגמרא דאי לאו רב הונא הוה אמינא מאי מיום ליום לאפוקי מקוטעות. ולעולם אפילו מפוזרות קמ"ל דדוקא קתני למעוטי מפוזרות. והא דרישא ליכא למשמע מדרבי ישמעאל. דאפילו כי אמר רבי ישמעאל בסיפא דבעינן רצופים. אכתי מנלן ברישא. ולא עוד אלא מהא דאמר רבי ישמעאל נשמע ברישא דלא אתא למימר רצופין אי לאו דרב הונא. דהא רבי ישמעאל קאי לפרושי להא דתנן שדה הבעל שלש שנים ואינה מיום ליום כמ"ש בשם רש"י ונמוקו עמו. דרב ושמואל קאמרי בגמרא [ד' ל"ו] זו דברי רבי ישמעאל ור"ע. אבל חכמים וכו' ש"מ דסיפא דמתניתין כולה רבי ישמעאל ור"ע היא. ודברי חכמים לא הוזכרו במשנה. וכיון דרבי ישמעאל ור"ע מפרשין לבבא דשדה הבעל וכו'. ונקטי מנינא במלתייהו לאשמועינן דבעינן רצופין ש"מ בהדיא דלישנא דאינה מיום ליום שבסיפא שאין פירושו שאין החזקה רצופה מיום ליום. דהא בעינן רצופים. אלא פירושו שאינה שלש שנים שלימים. וא"כ ממילא רישא דתנן שלש שנים מיום ליום הויא דומיא דסיפא. וכלומר שהוא מיום ליום שלימים ולא מקוטעים. אבל ברצופים לא תני בה ולא מידי ברישא להכי איצטריך רב הונא לאשמועינן דמיום ליום דרישא דוקא הוא וכלומר רצופים. וחדוש גדול השמיענו רב הונא דהא השתא מיום ליום דרישא לא הוה דומיא דאינה מיום ליום דסיפא. דברישא כלומר רצופים. [*ובסיפא כלומר אינם שלמים. אבל רצופים] אינו בכלל דאינה מיום ליום דסיפא כלל. *)אע"ג דרצופים בעינן נמי בסיפא. כך נראה לי:
כנס את תבואתו. פירש הר"ב יין של גפנים. וכפירש"י וכתבו התוספות להכי קרי ליה לכרם תבואה. משום דכתיב (דברים כ"ב) ותבואת הכרם:
מסק את זיתיו כנס את קייצו. תמיה לי דהכא לא שנאן לא כסדר הכתוב בשבח ארץ ישראל בפרשת עקב דכתיב גפן ותאנה והדר זית שמן. ולא כסדר שמתבשלין תחלה כדדייקינן בסוף פרק ו' דברכות ע"ש. ומצאתי בתוספות שהקשו כיוצא בזה. וכתבו די"ל דאף ע"פ שמתבשלין התאנים קודם הגפן. אין קוצצין אותן מן האילן עד לאחר הבציר אי נמי לוקטין אותן ומניחים אותן לייבש. ולא הוי זמן כניסתן לבית עד לאחר תבואת הכרם. והא דלא הויא לקיטה חזקה. כי שמא הוי רגילין לייבשו באותה שדה שגדלו שם. ולכך לא הוי חזקה עד שיביאם לביתו. ור"ת מפרש כנס תבואותיו בתשרי. ומסק זיתיו בשבט. וכנס קייצו באב הרי זו חזקה. נמצאת חזקה בשנה א'. ונקט כסדר זה משום דתשרי הוא תחלת השנה. אבל יותר מיושב אי הוה תנא להו כסדר גשמי שנה שהם גדלים עליהן. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
The legal period of possession [in order to establish ownership] for houses, cisterns, trenches, caves, dovecotes, bath-houses, olive-presses, irrigated fields and slaves and anything which continually produces a yield is three complete years. The legal period of possession [in order to establish ownership] for a field irrigated by rain water is three years and they need not be completed. Rabbi Yishmael says: “Three months during the first year, and three months during the last year and twelve months during the middle year, which makes eighteen months.” Rabbi Akiva says: “One month during the first year and one month during the last year and twelve months during the middle year, which makes fourteen months.” Rabbi Yishmael said: “When does this apply? With regards to a sown field, but with tree plantation, if he brought in his produce (grapes), collected the olives and gathered in his fig harvest, this counts as three years.”משנה ב
שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה, יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל. הָיָה בִיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל, בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה, אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַמְּדִינָה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, לֹא אָמְרוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהֵא בְאַסְפַּמְיָא, וְיַחֲזִיק שָׁנָה, וְיֵלְכוּ וְיוֹדִיעוּהוּ שָׁנָה, וְיָבֹא לְשָׁנָה אַחֶרֶת:
ברטנורה
שלש ארצות לחזקה. שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין חזקה, שאם החזיק באחד מאלו הארצות והיה בעל הקרקע באחרת אין חזקתו חזקה, לפי שאין שיירות מצויות מזו לזו. ואף על פי שאינן שעת חירום ומלחמה, כשעת חירום דמי, ואם היה בעל הקרקע מוחה לא היה מי שיודיע לזה המחזיק, לפיכך היה ראוי לזה המחזיק ליזהר בשטרו, וכיון שלא נזהר הפסיד:עד שיהא עמו במדינה. שיהיו שניהם ביהודה או שניהם בעבר הירדן, ואף על פי שזה בעיר אחת וזה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות היה לו למחות, וכיון דלא מיחה הפסיד:אמר רבי יהודה וכו׳ קסבר רבי יהודה טעמא דחזקה לאו משום דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה, טפי לא מזדהר, אלא טעמא דחזקה לדידיה, משום דלא שביק איניש דאכלי ארעא דידיה אפילו שעה אחת ושתיק, והאי דהרחיקו תלת שנין כדי שאם היה באספמיא וכו׳, אבל אם היה עמו בעיר, לאלתר הוי חזקה. ובשלש ארצות הללו שאין שיירות מצויות, בתלת שנין מיהא הוי חזקה. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
היה ביהודה וכו'. היה בעל הקרקע ביהודה. והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל. והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה. רשב"ם:
אינה חזקה. כתב הר"ב לפי שאין שיירות מצויות וכו'. ואע"פ וכו' כשעת חירום דמי. וכתבו התוספות וא"ת גבי גט אמרינן בריש גיטין [דף ד'] המביא גט ממדינה למדינה בארץ ישראל אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. כיון דאיכא בתי דינין דקביעי משכח שכיחי שיירות [כמו שכתבתי בדבור המתחיל והמביא ממדינה למדינה וכו'] וי"ל דודאי גבי גט מצויין לקיימו אפילו מיהודה לגליל. לפי שהאשה רגילה לחזור אחר עדי קיום. אבל הכא. אי לאו דשכיחי טובא לעולם לא ישמע ממחאתו שאין המחזיק רגיל לחזור אם מוחה לו אם לאו. הלכך בשיירות דבתי דינין לא סגי. ע"כ. וחירום פירש הרשב"ם שיש תגרה בין המלכיות. ע"כ. והוא מענין החרם תחרימו:
באספמיא. שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל. רשב"ם:
ויחזיק שנה. ובתוך שנה ראשונה יצא הקול. רשב"ם. כלומר דלא דמי למחזיק בפניו. דלאלתר הויא חזקה. משום דאיהו ידע בדידיה ושביק לאחרינא לאחזוקי ביה. הלכך כששתק שעה אחת הויא חזקה. כדפירש הר"ב. וכן לשון הרשב"ם אבל לאחרים דלא רמיא עלייהו לדעת שאחרים מחזיקים בשל זה קבעו זמן שנה א':
וילכו ויודיעוהו שנה. ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו. ולפי ההווה תקנו. רשב"ם. והתוספות מסיימו ואם הרחיק יותר לא פלוג:
ויבא לשנה אחרת. לאו דוקא דכ"ע מודו דמחאה שלא בפניו הויא מחאה. אלא עצה טובה קמשמע לן כדאמרינן *בגמרא [דף ל"ט] שלא יאכל הלה הפירות. ולא יוכל להוציא בעל הקרקע הפירות מידו. דקשה גזל הנאכל. נ"י:
יכין
מלכת שלמה
2.
There are three regions with regards to possession: Judea, beyond the Jordan and the Galilee. If the owner was in Judea and another took possession [of his property] in the Galilee; Or if he was in the Galilee and another took possession [of his property] in Judea, such possession does not demonstrate ownership, until he is in the same region. Rabbi Judah said: “They have specified a period of three years so that if the owner was in Spain and another took possession [of his property] during one year, they could make it known to the owner during the next year and he could return in the third year.”משנה ג
כָּל חֲזָקָה שֶׁאֵין עִמָּהּ טַעֲנָה, אֵינָהּ חֲזָקָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה בְתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהוּא אָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא אָמַר לִי אָדָם דָּבָר מֵעוֹלָם, אֵינָהּ חֲזָקָה. שֶׁמָּכַרְתָּ לִי, שֶׁנָּתַתָּ לִי בְמַתָּנָה, אָבִיךָ מְכָרָהּ לִי, אָבִיךָ נְתָנָהּ לִי בְמַתָּנָה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. וְהַבָּא מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, אֵינוֹ צָרִיךְ טַעֲנָה. הָאֻמָּנִין וְהַשֻּׁתָּפִים וְהָאֲרִיסִין וְהָאַפּוֹטְרוֹפִּין, אֵין לָהֶם חֲזָקָה. אֵין לָאִישׁ חֲזָקָה בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלֹא לָאִשָּׁה חֲזָקָה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ, וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַחֲזִיק, אֲבָל בְּנוֹתֵן מַתָּנָה, וְהָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, וְהַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר, נָעַל וְגָדַר וּפָרַץ כָּל שֶׁהוּא, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:
ברטנורה
כל חזקה שאין עמה טענה. שיטעון למה מחזיק בשל חבירו, אינה חזקה:והבא מחמת ירושה. שהחזיק בה שלש שנים מכח ירושת אביו, שהיתה של אביו ביום מותו:אין צריך טענה. לברר איך באה ליד אביו. ומיהו ראיה בעי שראו אביו דר בו יום אחד:האומנים. שמתקנים כלים:אין להם חזקה. אם הם מוחזקים בכלים של אחרים אין יכולים לטעון לקוחים הם בידי, ואפילו הם כלים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר. והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. אבל אם לא נמצא הכלי בפנינו ביד האומן, אלא שבא אחד מן השוק וטען לאומן כלי יש לי אצלך שנתתי לך לתקן, החזירהו לי, וטען האומן אמת שהוא אצלי אבל אתה מכרת לי, נאמן האומן בשבועה, במגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם או החזרתי לך. וכן, טען האומן כך פסקת לי בשכר תקונו, והלה אומר לא פסקתי אלא פחות, אם הכלי מצוי בפנינו ביד האומן, בעל הכלי נאמן. ואם אין הכלי מצוי בפנינו ביד האומן, הרי האומן נאמן בשבועה, ואפילו מסר לו בעדים, במגו דאי בעי אמר החזרתיו לך:והשותפים. שיש להן קרקע בשותפות ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות, אינה חזקה. והני מילי, דאין בקרקע דין חלוקה. אבל אם יש בקרקע דין חלוקה ואכלה אחד מהן שלש שנים, הוי חזקה:והאריסים. שיורדים לקרקע למחצה לשליש ולרביע, ואכל כל הפירות שלש שנים, אינה חזקה. ודוקא באריסי בתי אבות שהוא כמו אפוטרופוס על הבן. אבל האריס שהורידו בעל הקרקע עצמו ואכל כל הפירות שלש שנים, יש לו חזקה:ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו. ואפילו כתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן, דהשתא אינו אוכל פירות מן הדין, ואח״כ הביא ראיה שאכל פירות שלש שנים, לא הויא חזקה, דאורחא דאתתא להניח לבעלה שיאכל פירות נכסיה בין כדין בין שלא כדין:ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה. ואפילו ייחד לה קרקע למזונותיה ואכלה פירות מקרקע אחרת של בעלה שלש שנים, אפילו הכי לא הויא חזקה, שדרך האיש להניח לאשתו שתאכל בנכסיו אפילו בדבר שאין לה בו זכות:ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן וכו׳ לפי שהם כאפוטרופסים זה על זה:במה דברים אמורים. דאינה חזקה:במחזיק. בחזקה שיש עליה ערעור, שחבירו טוען גזולה היא בידך:אבל הנותן מתנה. בפנינו, ואמר למקבל המתנה לך חזק וקנה, כל הנך דאמרינן לעיל במתניתין דאין להם חזקה, משהחזיקו כשאר מקבלי מתנה, קנו, ואין הנותן יכול לחזור בו. והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה נכסי מלוג שלה, משהחזיק בהן הבעל קנה, ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. דדוקא בנכסי צאן ברזל או בקרקע שייחד לה בעלה בכתובתה אמרינן שאין מכרה מכר ואין מתנתה מתנה מפני שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, מפני שיש לבעלה שייכות בהן. אבל בנכסי מלוג שאין לבעלה בעיקרן שום שייכות, אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן האיש שמכר לאשתו מנכסיו, אם המעות שקנתה בהן האשה אותן נכסים לא היו טמונים אצלה, המכר קיים, ויהיו אותן הנכסים לאשה והבעל אוכל פירות. ואם היו אותן מעות טמונים אצלה, המכר בטל, דאמר, לגלויי זוזי שהיו טמונים אצלה אמרתי שאני מוכר לה:והאחין שחלקו. והחזיק כל אחד מהן בחלקו, אין יכולים לחזור:והמחזיק בנכסי הגר. שמת ואין לו יורשים, וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה:נעל. שעשה דלת:וגדר. או שעשה חומה:ופרץ. או שפרץ בה פרצה:
תוסופות יום טוב
שלא אמר לי אדם דבר מעולם. אף על גב דפשיטא דטענה [זו] גרידא אינה מועלת דאינה טענה. הא קמ"ל דמהו דתימא דלמא שטרא הוה ליה ואירכס ואיהו סבר אי אמינא מזבן זבנה לי האי [ארעא] אמרי לי אחוי שטרך [וכשלא אוכל להראותו יאמרו שגזלתיה. אבל כשאומר לא אמר לי אדם דבר [מעולם לא יאמרו שגזלתיה אלא ראיתי שלא מיחו בידי והחזקתי] בה ונמצא שמחל לי. תוספות] הלכך לימא ליה אנן דלמא שטרא הוה לך וארכס כגון זה פתח פיך לאלם הוא. קמ"ל דלא. גמרא:
והבא מחמת ירושה אין צריך טענה. פירש הר"ב לברר איך באה ליד אביו. דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באו לידו. הרשב"ם:
האומנין. לשון הר"ב שמתקנים כלים אין להם חזקה. אם הם מוחזקין בכלים של אחרים וכו'. ולא בחזקת שלש שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת שלש שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל במטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חברו אפילו שעה אחת ואנו רואים שיוצאים מתחת ידו אף ע"פ שיש לחברו עדים שהיה שלו. נאמן זה המוחזק לומר לקוח הוא בידו. דסתם לוקח מטלטלין מחבירו. בלא עדים הוא קונה ובלא שטר. חוץ מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידו דאינו נאמן כדקיימא לן במסכת שבועות [דף מ"ו] כ"כ הרשב"ם וכ"כ הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו אע"פ שכתב לדין אומן המטלטלין בפ"ט מהלכות טוען. הנה בפי"ג כתב ג"כ דין האומנין לענין קרקע שאם היו בונין בה ומתקנין אותה שנים רבות. וכן העתיק הטור סימן קמ"ט אע"פ שכתב לדין המטלטלין בסימן קל"ד. ומ"ש הר"ב והני מילי כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. וכן לשון הרמב"ם בפירושו. ואין הכונה בפנינו ב"ד כשהוא טוען עליו דודאי הוא נאמן. במגו דלא הראהו. אלא כלומר שהוא מצוי בפנינו ב"ד ע"י עדים שראוהו בידו קודם שבא לפנינו בסמוך מיד. שלא היה יכול להחזיר ביני הכי קודם שבאו לטעון בפני ב"ד. ומ"ש הר"ב נאמן בשבועה במגו דאי בעי אמר לא היו דברים מעולם. או החזרתי לך. ר"ל אם נתנו שלא בעדים הוי מצי למימר לא היו דברים מעולם. ואי נמי נתנו בעדים יכול לומר החזרתיו לך. וכן מבואר בפירוש הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם בפירושו וכל מה שאמרנו בזה נאמן. ר"ל אחר שישבע בנקיטת חפץ לפי שאנו משביעין אותו על עיקר מגו בתקנת חכמים עם שבועת השכיר שהוא נשבע ונוטל. ר"ל האומן. ע"כ. וזה תימה לומר כן כשטוען לקוח הוא בידו שאין זה נשבע ונוטל כלל. אלא נשבע להחזיק במה שבידו. אבל בטוען כך וכך פסקת לי בהא שייך למימר דנשבע ונוטל. לפי שבעיקר החפץ מודה שהוא בעה"ב ורוצה ליטול שכרו ממנו. וכן נמצא לו בחבורו כמו שכתבתי שהרי בפ"ט מה' טוען לענין טענת לקוח כתב האומן נשבע היסת ונפטר ולענין טענת כך פסקת כתב ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין. ע"כ. וכ"כ הטור סימן פ"ט וע"ש ובב"י בשם הר"ן:
והשותפים והאריסין והאפוטרופין. כשידוע בעדים שהוא שותפו או אריסו או אפוטרופסו. אבל אם אין ידוע זה בעדים אלא שהודה מעצמו ואמר הן. הוא שותפו ומכר לי. נאמן במגו שהיה יכול לומר לא היה שותפו מעולם. הרמב"ם פי"ג מה' טוען [וע"ש הלכה ג' בלח"מ מ"ש מסוגית הגמרא. תו"ח]:
והשותפים. פירש הר"ב שלקחו קרקע בשותפות וכו'. ואכל אחד מהן שלש שנים כל הפירות אינה חזקה. שכן דרך השותפין לאכול זה פירות ג' שנים או ארבע שנים. ואח"כ יאכל זה כמו כן. רשב"ם. ומ"ש הר"ב שאם יש בקרקע דין חלוקה. ואכלה אחד מהן וכו' משמע שאכלה כולה ולא חציה. ורוצה להחזיק באותה החצי שנפלה לחלקו ונפקא מיניה כשהחצי ההיא טובה מהחצי השנית. וכן היא מסקנת הפוסקים. ומ"ש הטור ריש סימן קמ"ט בשם רבינו חננאל שאף בחציה נמי יש לו חזקה. ראיתי בנ"י שכתב בשמו דסבירא ליה נמי דדוקא דנחית לכולה. [פירש שאוכל כל הפירות. תו"ח] עמ"ש במשנה ה'. גם עי' מדין חזקת שותפים לענין מטלטלין בסוף משנה א' דפ"ק:
והאריסין. כתב הר"ב ודוקא באריסי בתי אבות שרגילין לשמור שדות של משפחות זו מעולם. הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליף באריסים אחרים. כך כתב הרשב"ם. והרמב"ם פי"ג מה' שכנים כתב כגון שהיה אריס לאביו של בעל השדה. או לאנשי משפחתו:
והאפוטרופין. שהרי הכל בידם ויוכלו לאכול כרצונם. נ"י:
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. בנכסי מלוג. אבל בנכסי צאן ברזל כבר הן כתובים עליו. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואפילו כתב לה בעודה ארוסה וכו'. כדתנן בריש פ"ט דכתובות. ומ"ש הר"ב והאשה שנתנה או שמכרה לבעלה וכו' דדוקא וכו'. או בקרקע שייחד לה בעלה. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ו' פ"ה דגיטין:
ולא לאב בנכסי הבן וכו'. כל היכא שלא חלקו ולא נתפרדו זה מזה אינן מקפידין זה על זה במה שמחזיקין זה מזה כדמסיק בגמרא [דף נ"ב]:
במה דברים אמורים. לשון הר"ב דאינה חזקה ומסיים הרשב"ם וגם יש מהן דהוויין חזקה וצריך ג' שנים:
אבל בנותן מתנה. לשון הר"ב בפנינו וכו' לאו דוקא. וכן מסיים הרשב"ם ומודה לו ורצה לומר או שמודה לו:
בנותן מתנה. והוא הדין למוכר דקנה לוקח בחזקה. כדתנן במשנה ה' פ"ק דקדושין נכסים שיש להם אחריות נקנין וכו' בחזקה. וע"ש בפירוש הר"ב מדיני זו החזקה:
והאחין שחלקו. לשון הר"ב והחזיק כל אחד וכו'. כבר כתבתי בריש פ"ק דלאו דוקא כל אחד אלא כשהחזיק אחד בלבד. נקנו כל החלקים בחליפין. וכן לשון הרמב"ם כיון שהחזיק אחד מהן בחלקו:
ופרץ. פירש הר"ב או שפרץ בה פרצה. כדי שיכנס בה. רשב"ם:
כל שהוא. כלומר כל שהועיל בגדרו ופרצתך. אע"פ שעשויה כבר אלא שהשלימה. והועיל בהשלמתו כדמפרש בגמרא [דף נ"ג]:
יכין
מלכת שלמה
3.
An act of possession without which there is no claim [on the ownership of the property] is not valid possession [to establish ownership]. How is this so? If he said to him: “What are you doing on my property? And the other answered: “No one ever said anything to me”, this is not valid possession [to establish ownership]. [If he said to him]: “You sold it to me”, “You gave it to me as a gift”, “Your father sold it to me”, “Your father gave it to me as a gift”, this is valid possession [to establish ownership]. He who holds possession [for three years] due to inheritance [from the previous owner], does not need to make a claim. Craftsmen, partners, sharecroppers and guardians cannot establish ownership through possession. A man cannot establish ownership through possession of his wife’s property, nor may a wife establish ownership through possession of her husband’s property, nor a father of his son’s property, nor a son of his father’s property. When is this so [that one needs three years to establish ownership]? When the person attempts to acquire the land through possession. But, when the property was given as a gift, or when brothers shared a piece of their inheritance, or when one claimed title by possession to the property of a convert [who died without inheritors], then if the claimant has shut in, walled up or broken down anything, this counts as securing ownership through possession.משנה ד
הָיוּ שְׁנַיִם מְעִידִין אוֹתוֹ שֶׁאֲכָלָהּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּמִין לוֹ אֶת הַכֹּל. שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה, וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית, מְשָׁלְשִׁין בֵּינֵיהֶם. שְׁלֹשָׁה אַחִים וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִמָּהֶם, הֲרֵי אֵלּוּ שָׁלֹשׁ עֵדֻיּוֹת, וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה:
ברטנורה
משלשין ביניהם. כל כת יתן השליש. שהרי הן שלשה כתות לשלש שנים:שלשה אחים. לכל שנה אח אחד ואחר עם האח, שאותו אחר מעיד עם כולן:הרי כאן שלש עדיות. דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי, ולכך עדותן כשרה:והן עדות אחת. לענין הזמה שאם הוזמו משלשין ביניהן, ואין נעשים זוממין עד שיוזמו כולן:
תוסופות יום טוב
ונמצאו זוממין. כיצד דין הזמה מתניא בפ"ק דמכות: משלמין. וא"ת היכי דמי אי כשהוזמו קודם גמר דין אין להם לשלם כלום כדאיתא במסכת מכות [פ"ק משנה ו'] ואם לאחר גמר דין כיון דקא מחזיק בגוה זכה בה מיד. והוה ליה כאשר עשה [כדתנן שם במשנה ט' דלא מחייבי אלא כאשר זמם ולא כאשר עשה] ותירץ אחד מגדולי רבני צרפת שאין אומרים בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה כיון שאפשר בחזרה. והריטב"א ז"ל תירץ דאיירי שהמחזיק הוא חוץ לקרקע כשדן עליו ואחר שנגמר הדין הוזמו עדיו קודם שהחזירוהו שם. והשתא הוא כאשר זמם. נ"י. ותירוץ הראשון נכתב ג"כ בתוספות בפ"ק דב"ק סוף דף ד'. ותרצו עוד דלגבי ממון עונשין מן הדין כלומר בק"ו דאם כאשר זמם עונשין. כ"ש אם עשה. אבל לענין נפשות אין עונשין מן הדין. ע"כ. וזה ע"פ סברתם כמ"ש בשמם בריש ב"ק בדבור לא הרי וכו'. דגמרא דידן ס"ל דעונשין [ממון] מן הדין. ועמ"ש עוד בפ"ק דמכות משנה ט': משלמין את הכל. כפי דמי הקרקע שהיו רוצים להפסידו יגבה מהן. לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק. רשב"ם. אבל פירות ליכא לחיובינהו. שהרי אין כאן עדות אם אכל. או כמה אכל. שעדות שלהם הוזם ונתבטל. וזה לשון הרא"ש כלומר דמי הקרקע שרצו להפסידו. וגם דמי הפירות של שתי השנים. אם יש למערער עדות כמה פירות אכל. ע"כ. ובזה מתיישב לישנא דאת הכל. כלומר כל מה שיוכל להתברר שרצו להפסידו. ונ"י כתב דמשום דבעי למתני בסיפא משלשין ביניהן תנא הכא משלמין את הכל: שנים בראשונה כו'. אע"פ שאין עדותם מועיל לענין חזקה מ"מ נפקא מיניה בעדותן לשלומי פירי ודבר שלם הוא כלומר ולא הוי בכלל הא דאמרינן דבר ולא חצי דבר. כ"כ התוספות בשם הרשב"א [ד"ה אלא]. וכ"כ הרי"ף אבל בפ"ז דב"ק דף ע' הביאו דברי הרי"ף ודחאום ופירשו דכיון שהעידו כל מה שיכלו לראות באותה שנה הוה עדות שלם והכריחו לפירושם מהא דמתניתין ב' פ"ו דגטין כמ"ש שם בס"ד. ובספר מלחמות ה' להרמב"ן בפרק מרובה פירוש שלישי ואין להאריך: והן עדות אחת להזמה. לשון הר"ב שאם הוזמו משלשין ביניהן ואין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן. וכן לשון הרשב"ם. וז"ל הרמב"ם פרק כ"א מהלכות עדות שאם הוזמו כולן הרי שלש האחין משלמין חצי דמי השדה. וזה שנצטרף עם כל א' מהן משלם חצי דמיה. וכ"כ הטור סוף סימן קמ"ה. וכתב נ"י ואף על פי דכשהוזמו נמצא זה משלם בעדות אחיו. הא אמרינן התם דהזמה מלתא אחריתי היא ומעלמא אתי להו. שכן ראובן העיד על אשה אחת שהיא אשת איש ואחר כך בא עליה הוא או אחיו. הרי זה נהרג עמה ונמצא זה מת בעדות עצמו. וטעמא דחיובא דהשתא מלתא אחריתא היא. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
4.
If two testify that he has had the use [of property] during three years and they are found to be false witnesses, they must make full restitution to the owner. If two [false witnesses] testify of the first year, two of the second, and two of the third, they divide up the costs of restitution between them. If three brothers testify and another is included with them, they offer three different acts of testimony, but their words count as a single act of testimony when the evidence is proved false.משנה ה
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, וְאֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה. הָיָה מַעֲמִיד בְּהֵמָה בֶחָצֵר, תַּנּוּר, וְכִירַיִם, וְרֵחַיִם, וּמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין, וְנוֹתֵן זִבְלוֹ בֶחָצֵר, אֵינָהּ חֲזָקָה. אֲבָל עָשָׂה מְחִצָּה לִבְהֶמְתּוֹ גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְכֵן לַתַּנּוּר, וְכֵן לַכִּירַיִם, וְכֵן לָרֵחַיִם, הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלִין לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְעָשָׂה מָקוֹם לְזִבְלוֹ עָמֹק שְׁלֹשָׁה אוֹ גָבוֹהַּ שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה:
ברטנורה
שיש להם חזקה. אם החזיק בקרקע חבירו לענין זה שלשה שנים הויא חזקה:היה מעמיד בהמתו בחצר. האי תנא בחצר השותפים קא מיירי דלא קפדי אהדדי אהעמדת בהמה וכיוצא בה, ומשום הכי לא הויא חזקה אפילו כי החזיק להאי מלתא שלש שנים:אבל אם עשה מחיצה וכו׳ דבכי האי גוונא ודאי קפדי, אי שתיק לה שלש שנים ולא מיחה, ודאי הויא חזקה. ורבינו משה בר מיימוני פירש, דבשותף דקפיד אעשיית מחיצה, אם עשה שותפו מחיצה ולא מיחה לאלתר הויא חזקה. אבל אינש דעלמא אע״פ שעשה מחיצה ולא מיחה לא הויא חזקה עד לאחר שלש שנים:
תוסופות יום טוב
שיש להן חזקה. ויכול לטעון אתה נתת לי לתשמיש זה במתנה. או מכרת לי. רשב"ם:
תנור וכירים. מטלטלין הן. וכן רחים ברחיא דידא. רשב"ם:
אינה חזקה. פירש הר"ב בחצר השותפין מיירי דלא קפדי אהדדי. ועמ"ש בזה בשם הר"ן ברפ"ה דנדרים בדבור ושניהם וכו' והקשו התוספות דמשמע דוקא משום דלא קפדי אבל אי קפדי הוי חזקה. והתנן במ"ג דהשותפין אין להם חזקה זה על זה ותירצו דהכא בנחית לכולה כמ"ש הר"ב לעיל. ועמ"ש שם. ועוד נראה דיש לחלק בין שדה לחצר. דהכא מיירי שבתים אלו פתוחים לחצר זה דכיון שהוא יוצא ונכנס דרך חצר זה היכא דקפדי אין מניח לו לעשות אי לאו דזבנה מיניה. ע"כ:
אבל עשה מחיצה וכו'. כתב הר"ב שהרמב"ם סובר דבאינש דעלמא אע"פ שעשה מחיצה ולא מיחה לא הויא חזקה כדמסיים בה בפרק ה' מהלכות שכנים שאם תאמר החזיק אין לך אדם שמשאיל מקום לחבירו. ע"כ. ומ"ש הר"ב עד לאחר ג' שנים. כ"כ בפירושו. וכתב המגיד בשם אבן מגאש ובבא בטענה:
מחיצה כו' הרי זו חזקה. לכל מקום תוך המחיצות. רשב"ם:
הכניס תרנגולים לתוך הבית. אע"ג דלא עביד מעשה מקפיד אדם בהם משום דמטנפי כל מה שבבית. נ"י:
עמוק שלשה. כדי שלא יתפזר. רשב"ם:
יכין
מלכת שלמה
5.
What are usages which are effective in establishing title through possession and what are usages which are not effecting in establishing title through possession? If a man put a beast in a courtyard, or an oven or stoves or mill-stones, or reared fowl [in a courtyard] or put his manure in a courtyard, this is not effective in establishing title through possession. But if he built for his beast a partition ten hand-breadths high, so too for an oven, so too for a stove, so too for a mill-stone, [or] he brought fowl inside the house, or prepared for his manure a place three hand-breadths deep or three hand-breadths high, this is effective in establishing title through possession.משנה ו
הַמַּרְזֵב אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְיֵשׁ לִמְקוֹמוֹ חֲזָקָה. הַמַּזְחִילָה יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. סֻלָּם הַמִּצְרִי אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִי יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה. חַלּוֹן הַמִּצְרִית אֵין לָהּ חֲזָקָה, וְלַצּוֹרִית יֶשׁ לָהּ חֲזָקָה. אֵיזוֹ הִיא חַלּוֹן הַמִּצְרִית, כָּל שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֶשׁ לָהּ מַלְבֵּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס לְתוֹכָהּ, הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. הַזִּיז, עַד טֶפַח, יֶשׁ לוֹ חֲזָקָה, וְיָכוֹל לִמְחוֹת. פָּחוֹת מִטֶּפַח, אֵין לוֹ חֲזָקָה, וְאֵין יָכוֹל לִמְחוֹת:
ברטנורה
המרזב. צנור קטן שנותנים אותו בסוף צנור הגדול ההולך על פני כל הגג:אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. אם היה שם מרזב ובא בעל החצר לעקרו לגמרי שלא ישפכו מי הגג לתוך חצרו, אינו יכול, שכבר יש לו חזקה לזה שיהיו מימי גגו שופכים דרך אותו מרזב. אבל אם בא להפכו, שהיה מונח לרוח דרומי ובא לתת אותו לרוח צפוני, אין בעל המרזב יכול לעכב עליו, דלאו מידי אפסדיה, ואין לו חזקה שיהיה תמיד עומד ברוח זו:מרזב. מקום שהטפה של גשמים זבה ממנו. מר, טפה. כמו הן גוים כמר מדלי (ישעיהו מ׳:ט״ו):מזחילה. צנור גדול המחזיק כל אורך הגג. והוי מלתא דקביעותא, לכך יש לו חזקה:סולם המצרי. קטן ואינו קבוע, ולא קפיד עליה אם נותן אותו לתוך חצר חבירו כדי לעלות בו לגגו ולשובכו, לכך אין לו חזקה:חלון המצרית. חלון קטן שאין ראשו של אדם נכנס בו:אין לו חזקה. ואי בעי בעל החצר לבנות כנגד החלון ולסתמו, לא מצי בעל החלון לומר כבר החזקתי בו ואינך יכול לסתום, דאמר ליה היאך, לא נתפייסתי אלא לפי שלא היה לי בו היזק. ואפילו הכי אי הוה בעי מעיקרא כשפתחו הוי מצי מעכב עליו שלא יפתחנו, ואפילו היה גבוה יותר מארבע אמות, דמצי אמר ליה שמא תשים ספסל סמוך לחלון ותביט בי, ואחר שהניחו נמי ופתח, אין לו חזקה:ולצורית יש לו חזקה. חלון שראשו של אדם נכנס בו, ואפילו הוא למעלה מארבע אמות. או חלון. העשוי לאורה, ואפילו הוא קטן מאד. או חלון שהוא למטה מארבע אמות. כל אחד משלשה חלונות הללו אם הניחו ופתח, יש לו חזקה ושוב אין יכול לבנות כנגדו ולסתמו, דיש חזקה לנזקין. חוץ מעשן ואבק ובית הכסא כלומר ריח רע, שאלו השלשה אין להם חזקה אפילו החזיק בהם כמה שנים. אבל היזק ראיה יש לה חזקה. ולא בעי חזקה לנזקין שלש שנים, אלא מכי קאי נזקא כדי שיוכל לומר לניזק כבר ידעת בנזק ולא מחית, הויא חזקה:מלבן. בנין מבחוץ כעין משקוף מלמעלה ואסקופה מלמטה:זיז. עץ או אבן היוצא מכותלו לאויר חצר חבירו, אם יש בו טפח או יותר, יש לו חזקה ואין יכול בעל החצר לבנות כנגדו לסתום הזיז מאחר שהחזיק בו:ויכול למחות בו. כשבא בעל הכותל להוציא הזיז שיש בו טפח או יותר, יכול בעל החצר למחות בו שלא יוציאנו:פחות מטפח. לא הוי מידי דקביעותא, לכך לא הוי חזקה ויכול לבנות כנגדו ולסתמו. וכשבא בעל הכותל להוציאו לכתחלה, אין בעל החצר יכול לעכב עליו:
תוסופות יום טוב
המזחילה יש לה חזקה. ותימה היאך יש לה חזקה. והלא כשמניח המרזב לראש א' של המזחילה גם המזחילה צריך לזוזה ולהגביהה ראש א' ולהנמיך ראש הא' שנותן שם המרזב. והיכי קאמר דמרזב אין לו חזקה. והמזחילה יש לה חזקה. והלא לעולם לא יזיז המרזב אם לא יזיז גם המזחילה. ויש לומר דמכל מקום יש לה חזקה לענין שאין צריך לעוקרה לגמרי ממקומה כמו שצריך לעקור המרזב. אי נמי כגון שמזחילה שוה ואין גבוה צד זה יותר מצד זה דהשתא לעולם אין צריך לזוזה ממקומה. אלא לסתום לצד שמסיר ממנו המרזב. תוספות. ופירש מזחילה כתבתי במ"ה פ"ב:
סולם המצרי. כתב הר"ב קטן. ובגמרא מפרש כל שאין לה ד' שליבות:
חלון המצרית אין לה חזקה. וכתב הר"ב דאפילו הכי אי הוה בעי מעיקרא כשפתחו הוה מצי מעכב. גמרא. וטעמא נראה לפי שיש היזק ראיה מכל מקום. אע"פ שלא נעשה בשביל כן. ומ"ש הר"ב ואפילו היה גבוה יותר מד' אמות. כלומר דהשתא לא הויא חזקה. וכ"ש כשהוא למטה מד' אמות דיש לו חזקה כדפירש הר"ב דיכול למחות ולעכב:
ולצורית יש לה חזקה. פסק הר"ב חלון העשוי לאורה וכו'. גמרא. ופירש רשב"ם דמתניתין בחלון העשוי לשמור גנות ופרדסים דרך החלון. ע"כ. והרבה פירושים נאמרו בה בטור סימן קנ"ד. ור"מ א י ס ר ל ש ז"ל בהגה' ש"ע מסיק כדברי הרשב"א דתולה בעיני הדיין. ולפי ענין החלון. ומ"ש הר"ב ואפילו קטן מאד. ומסיים הרמב"ם ולמעלה מד' אמות. ומ"ש הר"ב דיש חזקה לנזקין. שהשעבודים נקנים בשתיקה ומדין סבלנות. ותיכף שראה הזיקו ונודע לו ושתק. הויא חזקה. ולא אמרו חזקת שלש שנים. וטענת מכר. או מחילה. אלא בגוף הקרקע. המגיד פרק י"א מהלכות שכנים בשם הגאונים וכל השנויים במשנתינו בכלל זה הם. ומ"ש הר"ב דהיזק ראיה יש לה חזקה. ולא דמי לחצר השותפין דכופהו לעשות מחיצה. כדאיתא בריש פ"ק. דהתם בדוקא אין לו חזקה משום דממילא הם מזיקים זה את זה בלא שום עשיית מעשה ולפיכך אין להם חזקה בעמידתן כך ואפילו עמדו כן ג' שנים או יותר. אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה. המגיד פ"ב מהלכות שכנים והרא"ש ריש פרק קמא כתב דחלון אינו מזיקו תדיר כמו בחצר. שהחלון עשוי לאורה. ולא להסתכל בו לחצר חבירו ואסור להסתכל בו. אבל חצר שמשתמש בכניסה ויציאה ואי אפשר שלא יסתכל בתשמיש חבירו דמי לעשן ובית הכסא וכו'. וכתב עוד טעם אחר. ע"ש:
הזיז. לשון הר"ב עץ או אבן היוצא מכותלו לאויר חצר חבירו כלומר שבולט מתקרת הגג וכיוצא בזה שיכול לעמוד על הגג ולהשתמש בזיז. וכן מוכח מלשון הרשב"ם דאילו לפני החלון הא בלאו הכי רואהו מהחלון כמו שכתוב בטור סימן קנ"ג. ופירשו התוספות דהזיז הוא בקרן זוית במקום שא"צ למעקה גבוה ד' אמות שלא יראה בחצר:
עד טפח יש לו חזקה. פירש הר"ב ואין יכול בעל החצר לבנות כנגדו לסתום הזיז. כך פירש הרמב"ם וז"ל שלא יסיר אותו ויכנסהו בבנין.
ויכול למחות בו. פירש הר"ב בעל החצר יכול למחות שלא יוציאנו שהרי מזיקו בראיה בעת שתולה ומשתמש בו. הרמב"ם ריש פ"ח מהלכות שכנים:
ואין יכול למחות. פירש הר"ב אין בעל החצר יכול לעכב עליו כרב יהודה דבגמרא וטעמא דאמר ליה בעל הגג לשום תשמיש לא חזי לי שאלך ואעמוד עליו ואראה בחצרך בעלילה זו אלא למתלי ביה חפצי וכשארצה לתלות מהדרנא אפאי ואושיט זרועי ואתלה. דכיון דיכולני לתלות בהחזרת פנים אם אסתכל בחצרך אהא נתפס כגנב. והלכך ליכא היזק ראיה. וכתבו התוספות אע"ג דגבי זיז שלפני חלון דיוצא לרה"ר לא שרינן במסכת עירובין [פרק בתרא משנה ד'] להניח עליו אלא כלים הנשברים משום דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי [כמ"ש שם הר"ב] והכא לא חיישינן שמא יפול על ראשו של בעל החצר. שאינו עומד כל שעה תחת הזיז. א"נ התם לא אסר אלא להניח עליו. אבל הכא איירי למתלי ביה. דבדבר התלוי לא חיישינן לנפילה. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
6.
A gutter spout cannot cause title through possession [so that the spout may still be moved] but title through possession may be claimed to its place [so that the place must be left for its present purpose]. A gutter can give title through possession. An Egyptian ladder cannot give title through possession but a Tyrian ladder can. An Egyptian window cannot give title through possession but a Tyrian window can. What is an Egyptian window? Any through which a man’s head may not enter. Rabbi Judah says: “If it has a frame, even though a man’s head cannot enter through it, it can give title through possession.” A projection, if it extends a handbreadth or more can give title through possession, and the other [into whose premises it projects] can protest against it. But if it is less than a handbreadth it cannot give title through possession and the other cannot protest against it.משנה ז
לֹא יִפְתַּח אָדָם חַלּוֹנוֹתָיו לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת, לֹא יִפְתְּחֶנָּה לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. בָּנָה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ, לֹא יִפְתָּחֶנָּה לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין. אֶלָּא אִם רָצָה, בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, וּבוֹנֶה עֲלִיָּה עַל גַּבֵּי בֵיתוֹ וּפוֹתְחָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. לֹא יִפְתַּח אָדָם לַחֲצַר הַשֻּׁתָּפִין פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָדוֹל. אֶחָד, לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנָיִם. אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָדוֹל. אֶחָד, עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁנָיִם:
ברטנורה
לחצר השותפים. לחצר שיש לו שותפות בה, וכל שכן לחצר חבירו. משום היזק ראיה:לקח בית בחצר אחרת. הסמוכה לחצר זו שיש לו בה שותפות. לא יפתח לו פתח לחצר זו. שמרבה עליהם דריסת הרגל מדיירי אותו בית:בונה חדר לפנים מביתו. שאינו מוסיף כלום אלא חולק ביתו לשנים. דבלאו הכי יכול למלאות ביתו דיורין אם ירצה:פתח כנגד פתח. דאמר קרא (במדבר כ״ד:ב׳) וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מה ראה, ראה שלא היו פתחיהן מכוונים זה כנגד זה:קטן לא יעשנו גדול. דאמר ליה בפתחא זוטא מצינא לאצטנועי מינך, בפתחא רבא לא מצינא לאצטנועי מינך:אחד לא יעשנו שנים. דאמר ליה בחד פתחא מצינא לאצטנועי, בתרי פתחי לא מצינא לאצטנועי:אבל פותח הוא לרשות הרבים. דאמר ליה, סוף סוף קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים:
תוסופות יום טוב
לקח בית וכו'. לא יפתחנו לחצר השותפין. פירש הר"ב שמרבה עליהם דריסת הרגל. ופירש לא יפתחנה לחצר ה"ק לא יפתחנה שיוכל לכנוס לחצר השותפות ואפילו כשיפתח לביתו אסור. לפי שיכנס ממנה לחצר השותפים. תוספות. והא דמסיים הר"ב מדיורי אותו בית. לומר דאע"ג שסותם הפתח האחר שהיה לבית זה ואינו עושה קפנדריא מחצר השותפים. אפ"ה לא יפתח כמ"ש בנ"י:
בנה עלייה וכו' לא יפתחנה וכו'. מהאי טעמא גופה שמרבה דיורין. נ"י:
ובונה עלייה על גבי ביתו. שבונה מעזיבה באמצעות גובהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאליה. הרשב"ם:
לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפי' היכא דיש חזקה. רשב"ם:
פתח כנגד פתח. כתב הר"ב דאמר קרא וישא בלעם וגומר ראה שלא היו פתחיהם מכוונים זה כנגד זה גמרא. ופי' רשב"ם ומחנה ישראל כחצר השותפים דמי דלא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה כדאמרי' במסכת שבת. [דף צו ע"ב]. ע"כ. ועיין לקמן. ובשיעור ההרחקה כתב הרשב"ם בחלון כנגד חלון אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה. וטעם משום צניעות. ע"כ. וה"ה בפתח נגד פתח וכמבואר במגיד וטור. ונ"י כתב כן בפתח כנגד פתח. ומסיים דכיון שלא יראהו ממש להדיא סגי. ולא חיישינן שיציץ. שאם ירצה גם מן החצר יכול להציץ. ומיהו כשמרחיק [הפתח] מכנגד חצר חבירו וכן מחלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. ואע"ג דבשני גגין בשני צדי רה"ר די במעדיף. ופירש רש"י ז"ל [דף ו' ע"ב] כדי שלא יראנו להדיא. גגין שאני. דלא קביעי תשמישייהו. ע"כ. ואין נראה בעיני שזה שכתב וכן חלון כנגד חלון חייב להרחיק לגמרי. שר"ל בכל חלון כנגד חלון. ובא לחלוק על הרשב"ם. אלא נ"ל דעתו כשהוא גבוה יותר מד' אמות מקרקעית החצר. דהשתא טענת בעל החלון שיוכל להציץ מהחצר אינה טענה. דלמעלה מד' אמות אין יכול להציץ. מדיהבינן שיעור כותל המפרדת חצר השותפין. בגובה ד' אמות כדפירש הר"ב בריש פ"ק [ד"ה הכל כמנהג המדינה]. ובזה נראה לי שמודה בו הרשב"ם וכל דעמיה. אע"פ שאין דעתו כן ברשות הרבים דלקמן. ההוא טעמא דרוכבי סוסים וגמלים לא שייך בחצר וכ"ש להחולקים עליו גם שם. זה נ"ל להלכה. אבל למעשה. פוק חזי מאי עמא דבר. וסמכי בזה ובכיוצא בזה על דברי הרשב"א שכתב ב"י ח"מ בסימן תי"ז לענין חלל שתחת רשות הרבים דמתני' דלקמן שכל שהורגלו הכל בכך ואין נמנעים. והכל צריכים לכך כאילו הכל מוחלין בכך ורוצים בכך. ועושים בזה את שאינו זוכה כזוכה ואת שאינו רשאי (כזוכה) [צ"ל כרשאי] והביא ראיות ומינייהו מתניתין ז' פ"ג דגיטין:
היה קטן לא יעשנו גדול. כתב הר"ב דאמר ליה בפתחא זוטא וכו'. וכגון שהיו ליה שני פתחים של ב' ב' ורוצה לעשות אחד של ד' [מסקנא דגמרא]:
אחד לא יעשנו שנים. כתב הר"ב דאמר ליה בחד פתחא וכו' כשהיה ליה פתח בר ח' אמות לא יעשנו בני ד' ד' אמות. פירשב"ם דא"ל בחד פתח מצינא לאצטנועי כשהוא נעול יכולני להשתמש בחצר אי נמי להשתמש שלא כנגדו. אבל בב' פתחים לא מצינא לאצטנועי כל כך דאפילו אם האחד נעול יהיה השני פתוח. ע"כ. שכן דרך מי שיש לו שני פתחים קטנים להניח האחד פתוח. כ"כ מהר"ר ואלק כ"ץ:
אבל פותח הוא לרשות הרבים. לכאורה נראה מדברי הרשב"ם דלעיל דכתב דבמחנה ישראל לא היה רשות הרבים אלא במחנה לויה וא"כ רשות הרבים דמתני' דוקא כאותה של לוים. דהייכו רחב ט"ז אמה. וכל שאין רחב ט"ז אמות בכלל חצר השותפים מקרי ואפילו הוא מבוי. ולא קשיין דיוקי דמתני' אהדדי. דברישא נקט חצר. משמע אבל לא מבוי. ודיוקא דסיפא דרשות הרבים משמע איפכא. אלא דנ"י העלה בהפך. וכ"כ הטור סי' קנ"ד בשם הרא"ש דלא בעינן רשות הרבים רחב ט"ז אמה אלא כיון שיש לכל אדם רשות לילך שם. אין אדם רגיל לעשות תשמיש צנוע פן יראוהו עוברי דרכים. לפיכך מותר לפתוח פתח כנגד פתח. וכתב עוד בשם הר"י ברצלונ"י דמבוי מפולש דינו כרשות הרבים. ושאין מפולש דינו כחצר. ע"כ. והשתא נמי לא קשיא דיוקי אהדדי. דברישא דנקט חצר. דייקינן הא מבוי מפולש לא. ומסיפא דנקט רשות הרבים. דייקינן הא מבוי שאינו מפולש לא. ונ"ל דההוא דרשא דוירא ישראל שוכן לשבטיו אינה אלא למדרש דפתחיהן לא היו מכוונים אבל ביד חכמים לפרש באיזה פתחים נאמרו הדברים:
וחלון כנגד חלון. לשון הנ"י הכא מיירי בחלון נמוך כעין פתח דאפשר דחזי ליה בני רשות הרבים להדיא. אע"פ שלא פירש כן הרשב"ם ז"ל. ע"כ. כלומר שהרשב"ם כתב בטעמא דחלון כנגד חלון משום דסוף סוף בעי לאצטנועי מרוכבי סוסים וגמלים שרואין בתוך חלונותיו. ע"כ. וחלק עליו לפי שאין רוכבי סוסים וגמלים תדירין. וכן הסכימו רוב המורים:
יכין
מלכת שלמה
7.
One may not make a window to open into a jointly held courtyard. If he bought a house in another [and adjoining] courtyard he may not open it into a jointly held courtyard. If he built an upper room over his house he may not make it open into the jointly held courtyard; But, if he wishes, he may build another room within his house or build an upper room over his house and make it open into his own house. In a jointly held courtyard a man may not build a door directly opposite another’s door, or a window directly opposite another’s window. If the window was small he may not make it larger; if it was a single window he may not make it into two. But in the public domain he may open a door opposite another’s door, or a window opposite another’s window. If the window was small he may make it larger; if it was a single window he may make it into two.משנה ח
אֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים, בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת וּטְעוּנָה אֲבָנִים. אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם רָצָה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיא. לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת, הֲרֵי זוֹ בְחֶזְקָתָהּ:
ברטנורה
אין עושין חלל תחת רשות הרבים. אפילו קביל עליה כל הזיקא דאתי מחמתיה. שאין בני אדם רוצים [ליזוק ולירד לדין] לדון על עסק ממונם:רבי אליעזר מתיר. ובלבד שיכסנו בחוזק כדי שתהא עגלה מהלכת עליו טעונה אבנים. ולא חיישינן שמא לימים יתקלקל הכיסוי. ואין הלכה כרבי אליעזר:זיזין. רהיטים קטנים:גזוזטראות. קורות גדולות. שמא יכשלו בהן בני רשות הרבים:כונס לתוך שלו. שמכניס בקרקע שלו כשיעור הוצאת הזיזין ומוציא:הרי זו בחזקתה. דטוענין ללוקח ואמרינן שמא זה שמכרה לו כנס בתוך שלו:
תוסופות יום טוב
אין עושין חלל תחת רשות הרבים. לכתחילה. ואם עשה וכסה כראוי פטור כדתנן במשנה ו' פרק ה' דבבא קמא. המגיד פרק י"ג מהלכות נזקי ממון:
חלל תחת רשות הרבים. ומפרש ואזיל מה הוא אותו חלל. בורות. שיחין. ומערות. כ"כ הרשב"ם ואע"פ דבריש פ"ב. וכן במשנה ה' פ"ה דב"ק. מפרש הר"ב דמערה מקורה. ולא אינך. היינו שכך דרכן להיות והכא מיירי שעושה כולהו גווני תחת רשות הרבים דהיינו וקירוי על גביהם. והרמב"ם פרק י"ג מהלכות נזקי ממון. וטור סימן תי"ז העתיקו ולא בורות. ונראה לי דלדידהו החלל היינו כמו מגורות לאצור בהן התבואה כמנהג במקצת ארצות אלו והוזכרו בתשובות הרשב"א שהביא ב"י סימן תי"ז:
בורות. שיחין ומערות. עיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ב:
ר"א מתיר וכו'. עיין מ"ש בזה בריש מסכת בכורים:
כדי שתהא עגלה מהלכת וכו'. כתב הר"ב ולא חיישינן שמא לימים יתקלקל וכו' ורבנן זמנין דמפחת שיתלע מתוכו. ולאו אדעתיה דעובר ברשות הרבים. ויעבור ויפול. גמרא:
אין מוציאין זיזין וכו'. כתב הר"ב שמא יכשלו בהן בני רשות הרבים. וכן פירש הרשב"ם ולפיכך למעלה מגמל ורוכבו שרי. רי"ף [עיין סוף פרק דלעיל] ומסיים הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות נזקי ממון והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים:
זיזין וגזוזטראות. לענין כונס לתוך שלו הוה לא זו אף זו:
אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. ולא תימא שלא יהא רשאי לעשות כן. לפי דדחקי רבים. ואזלי להתם ויוזקו. קמשמע לן דכיון דבשלו הוא עושה כן. על הרבים להרחיק עצמן. או לעשות גדר להפסיק שלא יזוקו. כך נ"ל:
הרי זו בחזקתה. כתב הר"ב דטוענין ללוקח ואמרינן שמא זה שמכרה לו כנס בתוך שלו. וכן פירש הרשב"ם ונ"י. גם הרמב"ם פירש כן. ומשמע דאילו לטעון שמא רבים מחלו לו כדתנינן במשנה ה' פרק ב' גבי ואם לקחו [אפילו] בית רובע וכו'. לא טענינן. דמאן מחיל. וכן יורה לשון הרשב"ם ברישא אין מוציאין וכו' שכתב דהא כל בכי רשות הרבים ליתנהו גביה דלמחלו. ע"כ. ובגמרא פרק ב' דף כ"ג אמתניתין שכתבתי עביד צריכותא למתניתין דהכא וקאמר דאי אשמועינן דבית רובע דיחיד הוא. כלומר בעלי שדות שסביביו כיחידאי נינהו. אימא פיוסי פייסיה פירוש במעות אי נמי אחולי אחיל גביה. אבל רבים מאן פייס ומאן שביק. אימא לא. צריכא. משמע דצריכא לאשמועינן דאפילו רבים נמי אימא דמחלי וכמ"ש שם בתוספות לעיל מהך. ופירוש שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדתנן במסכת מגילה פ' בני העיר (מגילה דף כ"ו). ע"כ. אבל ראיתי בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סימן תי"ז שכתב דפשטא הכי משמע אלא שאפשר לפרש אבל רבים כיון דאי אפשר לומר דפייס אפייסו ליה דבני רשות הרבים אי אפשר להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם. אימא דכי לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות לא תהא בחזקתה. קמ"ל דאפילו הכי אני אומר [הרי זו בחזקתה] ולהקל עליו דכונס לתוך שלו היה. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה