First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע, שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל וְשֶׁלֹּא אֹכַל, שֶׁאָכַלְתִּי וְשֶׁלֹּא אָכַלְתִּי. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל כָּל שֶׁהוּא, חַיָּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, הֵיכָן מָצִינוּ בְּאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּב, שֶׁזֶּה חַיָּב. אָמַר לָהֶן רַבִּי עֲקִיבָא, וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ בִּמְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן, שֶׁזֶּה מְדַבֵּר וּמֵבִיא קָרְבָּן. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְאָכַל וְשָׁתָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל וְשֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְאָכַל וְשָׁתָה, חַיָּב שְׁתָּיִם:
ברטנורה
שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל. הם השתים המפורשות, דכתיב (ויקרא ה׳:ד׳) להרע או להיטיב, דמשמע להבא. לא אוכל, להרע. אוכל, להיטיב:שאכלתי ושלא אכלתי. הם השתים הנוספות ממדרש חכמים:מדבר ומביא קרבן. בשביל בטול דבורו. וכיון דמשום בטול דבורו הוא, אף זה בטול דבורו הוא. שהאומר לא אוכל, דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע״ג דשתייה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת, דהוי ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד:שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות. ואע״ג דמכי אמר לא אוכל אתסר ליה בשתיה, דשתיה בכלל אכילה, וכי הדר ואמר תו לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה, שאני הכא, כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:
תוסופות יום טוב
שבועות שתים שהן ארבע. אין לדקדק דהכא מפרש שתים שהן ד' ברישא והדר דיני דשבועות. ובידיעות מפרש מילי דידיעות ברישא. והדר מפרש שתים שהן ארבע. תוס' פ"ק ד"ג:
שאכלתי ושלא אכלתי. כתב הר"ב הם השתים הנוספות ממדרש חכמים. כר"ע במתני' ה':
היכן מצינו באוכל כל שהו שהוא חייב. גמ' ולא והרי נמלה [כדתנן במ"ב פ"ג דמכות] בריה שאני. והרי הקדש שהוא חייב מעילה בש"פ כדתנן בר"פ ה' דמעילה ואפי' בפחות מכזית הא בעינן ש"פ שזהו שעורו והא מפרש דכ"ע מודו מדפי' הר"ב לקמן שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ש"מ דמפרש שבועה [*שלא אוכל כל שהוא ואכל כל שהוא] לכ"ע [מחייב] בכ"ש. מפרש נמי כבריה דמי. פירש רש"י כבריה בשאר אסורים דמי. בריה טעמא מאי משום דחשיבה. מפרש נמי איהו אחשביה דאסריה עליה:
וכי היכן מצינו במדבר ומביא קרבן. כלומר מדבר ואוסר. דהא אשכחן שבועת העדות אלא דהתם מדבר וחוטא הוא. וכן משכחת מגדף לר"מ במשנה ב' פ"ק דכריתות ושם בגמ' דף ז' ברייתא דר"ע סבירא ליה דמגדף מביא קרבן. וכן נזיר שאני דלא מביא קרבנו על דבורו אלא לאשתרויי ליה חמרא. גמרא ותוספות:
שלא אוכל. ואכל ושתה. אינו חייב אלא אחת. כתב הר"ב אע"ג דשתיה בכלל אכילה מפרש בגמ' דילפינן מקרא כמ"ש במשנה ג' פ"ח דיומא. [ד"ה אינו]. ואי בעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו ופירשו התוס' דבלשונם הוו קרו לאכילה טעימה. וכתב הר"ן בשם בעל הלכות גדולות דאע"ג דאית לן קרא. איצטריך סברא דמהו דתימא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו להו אינשי הכי. קמ"ל:
יכין
מלכת שלמה
1.
Oaths are two, subdivided into four. “I swear I shall eat”, and “[I swear] I shall not eat”; “[I swear] I have eaten”, and “[I swear] I have not eaten”. “I swear I shall not eat”, and he ate [even] a minute quantity, he is liable, the words of Rabbi Akiva. They [the Sages] said to Rabbi Akiva: “Where do we find that he who eats a minute quantity is liable, that this one should be liable?” Rabbi Akiba said to them: “But where do we find that he who [merely] speaks brings a sacrifice, that this one should bring a sacrifice?” [If a man says,] “I swear I shall not eat” and he ate and drank, he is liable only once. “I swear I shall not eat and I shall not drink,” and he ate and drank, he is liable twice.משנה ב
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל פַּת חִטִּין וּפַת שְׂעֹרִין וּפַת כֻּסְּמִין, וְאָכַל, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה
חייב על כל אחת ואחת. מדקאמר פת ופת על כל מין ומין, שמע מינה לחלק. דאי לאסור עליו מינים הללו ותו לא, הוה ליה למימר פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ג
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה וְשָׁתָה מַשְׁקִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶשְׁתֶּה יַיִן וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְשָׁתָה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה
שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש. בגמרא מוקי לה כגון שהיה חברו מסרב בו ואומר לו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש. היה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא, דכי אשתבע, אמאי דמסרב בו אשתבע, יין ושמן ודבש למה לי, שמע מינה לחלק:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה
משנה ד
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל אֳכָלִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, פָּטוּר. שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל, וְאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר. אָמַר, קוֹנָם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי אִם אָכַלְתִּי הַיּוֹם, וְהוּא אָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה:
ברטנורה
ואכל נבילות חייב. דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו:ר׳ שמעון פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהם. ופלוגתא דר׳ שמעון ותנא קמא בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים, כגון באומר שבועה שלא אוכל שחוטות וטריפות. ת״ק סבר מגו דחיילא שבועה אשחוטות חיילא נמי אטריפות. דאיסור חל על איסור באיסור כולל. ור׳ שמעון סבר אין איסור חל על איסור באיסור כולל. ואין הלכה כר׳ שמעון:אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלים. ואפילו לר׳ שמעון. דטעמא דפטור בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו, אלא שאין שבועה חלה על דבר איסור:
תוסופות יום טוב
ואכל נבלות וכו'. כתב הר"ב דראויין לאכילה הן. אי לאו דרחמנא אסרינהו. וכ"כ רש"י. וכלומר והואיל ואי לאו דרחמנא אסרינהו הוו ראויין לאכילה הלכך יש כאן מקום חיוב וכדמסיק לקמן. דהיינו בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים. כך נראה לי לפרש כדי דלא תקשה לן דר"ב אדר"ב דלכאורה דבריו הראשונים הם אליבא דמסקנא כפירש"י וגירסתו דמסקינן בגמ' [דף כ"ד] אלא כדרבא וכו' וחייב אפי' בלא כולל בהדיא כיון דנשבע סתם שלא יאכל הרי כולל דברים המותרים ואסורים וכו'. ומאי דכתב הר"ב הכא דבכולל בהדיא הוא כגירס' הרי"ף והרמב"ם פ"ה מה"ש דגרס משכחת לה וכו' ואין להאריך:
רבי שמעון פוטר. כתב הר"ב דלית ליה אסור כולל. ועמ"ש בספ"ה דכריתות [ד"ה רש"א]:
קונם אשתי נהנית לי. צריך לפרש במידי דלא משועבד לה. כמ"ש כיוצא בזה בשם התוס' במשנה ב' פ"ג דנדרים וע"ש בפי' הר"ב דרפ"ב:
והוא אכל. וצריך שידע כן בשעת השבועה דאל"כ הוי נדר שגגה. ונדרי שגגות מותרים כדתנן בפ"ג דנדרים במשנה ב':
יכין
מלכת שלמה
4.
“I swear I shall not eat,” and he ate foods which are not fit to be eaten, and drank liquids which are not fit to be drunk, he is exempt. “I swear I shall not eat,” and he ate carrion, trefot, and reptiles and creepy things, he is liable. Rabbi Shimon exempts him. He said, “I vow that my wife shall not benefit from me, if I have eaten today,” and he had eaten carrion, trefot, forbidden animals, or reptiles, his wife is prohibited to him.משנה ה
אֶחָד דְּבָרִים שֶׁל עַצְמוֹ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁל אֲחֵרִים, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, וְאֶחָד דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. כֵּיצַד. אָמַר, שְׁבוּעָה שֶׁאֶתֵּן לְאִישׁ פְּלוֹנִי וְשֶׁלֹּא אֶתֵּן, שֶׁנָּתַתִּי וְשֶׁלֹּא נָתַתִּי, שֶׁאִישַׁן וְשֶׁלֹּא אִישַׁן, שֶׁיָּשַׁנְתִּי וְשֶׁלֹּא יָשַׁנְתִּי, שֶׁאֶזְרֹק צְרוֹר לַיָּם וְשֶׁלֹּא אֶזְרֹק, שֶׁזָּרַקְתִּי וְשֶׁלֹּא זָרַקְתִּי. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל הֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה) לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִם כֵּן אֵין לִי אֶלָּא דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה, דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן הֲרָעָה וַהֲטָבָה מִנַּיִן. אָמַר לוֹ, מֵרִבּוּי הַכָּתוּב. אָמַר לוֹ, אִם רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ, רִבָּה הַכָּתוּב לְכָךְ:
ברטנורה
ואחד דברים של אחרים. כדמפרש שאתן לפלוני:שאין בהן ממש. תרי גווני משמע, כגון שינה, ומשמע שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור לים:מריבוי הכתוב. לכל אשר יבטא האדם. ופלוגתא דר׳ עקיבא ור׳ ישמעאל, דר״ע דריש בכל התורה רבויי ומעוטי, ורבי ישמעאל דריש כללי ופרטי. ר״ע דריש או נפש כי תשבע ריבה, להרע או להיטיב מיעט, לכל אשר יבטא חזר וריבה ריבה. ומיעט וריבה, ריבה הכל. מאי ריבה, ריבה כל מילי לשעבר כלהבא. ומאי מיעט, מיעט דבר מצוה. ור׳ ישמעאל דריש, או נפש כי תשבע כלל, להרע או להטיב פרט, לכל אשר יבטא חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש להבא, אף כל להבא. והלכה כר״ע:
תוסופות יום טוב
שאתן לפלוני. גמ' מאי אתן. אילימא צדקה לעני. מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן כלומר ותנן לקמן נשבע לקיים המצוה. ולא קיים פטור. אלא מתנה לעשיר:
ושלא אישן. עיין בפי' הר"ב רפ"ב דנדרים:
אמר לו ר"ע א"כ וכו'. פי' הר"ב דר"ע דריש בכל התורה רבויי ומיעוטי וכו'. והלכה כר"ע ואפ"ה רגילות לפרש בכלל ופרט וכלל. כדלקמן פ"ו משנה ה'. וכבר הארכתי בזה בס"ד במשנה ט' פ"ד דב"מ ע"ש. ועיין בתוס' דפ"ק דף ד' ע"ב ועיין משנה ח' פ"ח דבכורות. [*גם עמ"ש בפרק ו' דסנהדרין משנה ד' בד"ה וחכ"א וכו']:
יכין
מלכת שלמה
5.
It is the same [whether he swears of] things concerning himself, or of things concerning others, or of things which have substance, or of things which have no substance. How so? [If] he said, “I swear that I shall give to so-and-so”, or “I shall not give”; “I have given”, or “I have not given”; “I shall sleep”, or “I shall not sleep”; “I have slept”, or “I have not slept”; “I shall throw a pebble into the sea”, or “I shall not throw”; “I have thrown”, or “I have not thrown”; [he is liable.] Rabbi Ishmael says: “He is liable only for [an oath with regards to] the future, for it says, “To do bad or to do good” (Leviticus 5:4). Rabbi Akiva said to him: “If so, we would know only such cases where doing evil and doing good are applicable; but how do we know such cases where doing evil and doing good are not applicable? He said to him: “From the amplification of the verse.” He said to him: “If the verse amplifies for that, it amplifies for this also.”משנה ו
נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין, שֶׁיְּהֵא חַיָּב, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:
ברטנורה
נשבע לבטל את המצוה וכו׳ פטור, משום שבועת ביטוי. אבל לוקה הוא משום שבועת שוא:שהיה בדין שיהיה חייב כדברי רבי יהודה בן בתירא. כלומר שאילו לדברי ר׳ יהודה בן בתירא הוא חייב משום שבועת ביטוי, שהיה ר׳ יהודה בן בתירא אומר מה אם הרשות וכו׳:שלא עשה בה לאו כהן. וקרא כתיב להרע או להטיב, דמשמע דבר שיש בו הן ולאו. ואין הלכה כר׳ יהודה בן בתירא:
תוסופות יום טוב
נשבע לבטל אח המצוה וכו'. אמר רחמנא להרע או להטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה על דבר שאי אפשר בו שייטיב במקום להרע. או ירע במקום להטיב והם דברי רשות. הרמב"ם. וכלומר דאילו בדבר מצוה כשישבע להטיב ולאכול דבר אסור. הוא מירע לנפשו. וכשנשבע [להרע] שלא לאכול חמץ בפסח. הוא מטיב לנפשו:
לקיים ולא קיים פטור. עיין במשנה ד' דבכולל חייב:
שלא עשה בה לאו כהן. שאם נשבע לבטל וכו'. דאם ישבע לבטל מה שנשבע עליו מהר סיני ליכא ק"ו לחייביה כשלא יבטל. אלא יעשה כמושבע ועומד מהר סיני. ולפיכך בזה אף ר"י בן בתירא מודה:
יכין
מלכת שלמה
6.
If he swore to annul a commandment, and did not annul it, he is exempt. [If he swore] to fulfill [a commandment], and did not fulfill it, he is exempt. For it would have been logical [in the second instance] that he should have been liable, as is the opinion of Rabbi Judah ben Bathyra. [For] Rabbi Judah ben Bathyra said, “Now, if for [swearing with regards to] an optional matter, for which he is not adjured from Mount Sinai, he is liable [should he not fulfill his oath], for [swearing with regards to] a commandment, for which he is adjured from Mount Sinai, he should most certainly be liable [should he not fulfill his oath]! They said to him: “No! If you say that for an oath with regards to an optional matter [he is liable], it is because [Scripture] has in that case made negative equal to positive [for liability]; But how can you say that for an oath [to fulfill] a commandment [he is liable], since [Scripture] has not in that case made negative equal to positive, for if he swore to annul [a commandment], and did not annul it, he is exempt!משנה ז
שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, וַאֲכָלָהּ, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אַחַת. זוֹ הִיא שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. שְׁבוּעַת שָׁוְא, חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:
ברטנורה
שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה. טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה. אבל אמר תחלה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל ואכלה כולה חייב שתים, דכי אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה וכי הדר אמר שלא אוכל כיון שאכל ממנה כזית חייב, הלכך השבועה האחרונה חיילא, ומחייב כי אכיל מינה כזית, וכי הדר אכל כולה מחייב משום שבועה ראשונה:שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. אע״ג דמשבועה שלא אוכלנה שניה שמעינן דאין שבועה חלה על שבועה, תנא לן שבועה שלישית לאשמועינן דחיובא הוא דליכא אשבועות בתרייתא, הא שבועות הן ולא יצאו לבטלה, ואם ימצאו מקום יחולו, שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בדבר משום שבועה שניה, וכן אם נשאל על השתים חלה השלישית. לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נדר וחלה השניה למפרע, שהרי הראשונה כמי שאינה הואיל ונשאל עליה, וכן כשנשאל על השתים הרי כאילו אינם וחלה השלישית למפרע:
תוסופות יום טוב
שבועה שלא אוכל ככר זו וכו'. וכתב הר"ב טעמא וכו' וכי הדר אמר שלא אוכל. כיון שאכל ממנו כזית חייב. פירוש דהכי משמע שלא אוכל שעור אכילה מככר זו. ולא נקט ככר זו אלא למשרי נפשיה באחרינא. כ"כ הכ"מ פ"ד מהלכות שבועות [הלכה ט'] בשם הריטב"א ועמ"ש בשם התוס' במשנה ט':
שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. כתב הר"ב לאשמועינן שאם נשאל לחכם על הראשונה וכו' *). וכתבו התוס' שנראה כיש ספרים דל"ג שלא אוכלנה שלישית ואפ"ה שמעינן שאם נשאל וכו' מדקתני אינו חייב אלא אחת ולא קתני חייב אחת. והשתא הוי כי התם בנדרים פ"ב משנה ג' כדפי' הר"ב שם. ומ"ש הר"ב שהחכם עוקר הנדר מעקרו. עיין בפירושו ספ"י דנדרים:
[*זו היא שבועת ביטוי וכו'. למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות. שאין בו מעשה בסוגיא דלעיל דף כ"א] [ע"ב]:
יכין
מלכת שלמה
7.
“I swear I shall not eat this loaf”; “I swear I shall not eat it”; “I swear I shall not eat it”; and he ate it, he is liable only once. This is the oath of utterance, for which one is liable, for its willful transgression, flogging; and for its unwitting transgression, a sliding scale sacrifice. For a vain oath one is liable for willful transgression, flogging, and for unwitting transgression one is exempt.משנה ח
אֵיזוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, נִשְׁבַּע לְשַׁנּוֹת אֶת הַיָּדוּעַ לָאָדָם, אָמַר עַל הָעַמּוּד שֶׁל אֶבֶן שֶׁהוּא שֶׁל זָהָב, וְעַל הָאִישׁ שֶׁהוּא אִשָּׁה, וְעַל הָאִשָּׁה שֶׁהִיא אִישׁ. נִשְׁבַּע עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר, אִם לֹא רָאִיתִי גָמָל שֶׁפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, וְאִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד. אָמַר לְעֵדִים בֹּאוּ וַהֲעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא נְעִידֶךָ. נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סֻכָּה, וְשֶׁלֹּא לִטֹּל לוּלָב, וְשֶׁלֹּא לְהָנִיחַ תְּפִלִּין, זוֹ הִיא שְׁבוּעַת שָׁוְא, שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר:
ברטנורה
אם לא ראיתי גמל פורח באויר. כלומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו׳:נחש כקורת בית הבד. כתבנית קורת בית הבד וצורתה. דאילו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא, דאיכא טובא:שבועה שלא נעידך. ביטול מצוה היא, דהא חייב להעיד שנאמר (ויקרא ה׳:א׳) אם לא יגיד ונשא עונו:
תוסופות יום טוב
איזו היא שבועת שוא. עיין במשנה ז' פ"ד דאבות:
על העמוד של אבן וכו'. אבל של זהב לא שכיח. הלכך לא אפיך נמי למתני על העמוד של זהב כדמפיך על האיש וכו'. אם לא ראיתי גמל פורח באויר. ל' הר"ב כלומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם לא ראיתי וכו'. בגמ' מוקמינן לה באומר יאסרו כל פירות וכו' וכתבו התוס' פירוש בשבועה ובפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כ"ד) גרסי' ליה בהדיא. ע"כ. דה"ג התם יאסרו וכו' בשבועה אם לא וכו' וכתב הר"ן דטעמא דאינו שבועת בטוי ואין הפירות נאסרין עליו. ואפ"ה לקי משום דהא ודאי לא נתכוין זה לאסור הפירות. שאם היה מתכוין לכך הוה ליה לאסור בלא שום תנאי שהרי עכשיו ג"כ פירות אסורים עליו ולמה תלה נדרו בדבר שאינו. אלא ודאי לאו לאסור הפירות נתכוין אלא לקיים שראה אותו דבר. ומש"ה לוקה משום שבועת שוא. ע"כ. וכיוצא בזה דברי הראב"ד בהשגות פ"ג מהלכות שבועות ולדבריו יאסרו כל פירות שבעולם לאו דוקא אלא ה"ה חד פירא וכן במשנה ב' פ"ג דנדרים. קונם אם לא ראיתי וכו' פי' הר"ב קונם עלי ככר זה וכו' אבל התוס' דהכא וכן הרא"ש הכא. ובנדרים. מפרשים דהכא דוקא באומר כל פירות וכו' והוי שבועת בטוי אלא דהיינו טעמא דאין פירות נאסרים משום דאי אפשר לו לחיות בלא כל פירות וכו'. ומש"ה לקי מטעם שבועת שוא. שנשבע על דבר שא"א. שהרי אי אפשר לו לחיות בלא אכילת כל פירות. ואע"ג דלא אמר לעולם מסתמא לעולם נאסרו עליו. דאיזה זמן תתן לו לא מסתבר שלא יהא אסור אלא רגע אחד והא דאמר יאסרו וכו' אם לא ראיתי. הוה מצי למימר שבועה שלא אוכל כל פירות אלא אשמועינן דאע"ג שלא אסרם עליו אם ראה וכו' וסד"א דצפורא רבא חזא ואסיק שמא גמלא. קמ"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם. עכ"ד. והתם בנדרים דליכא למלקי משום נדר שוא. דלא אשכחן נדר שוא. הלכך אסברה לה הר"ב בככר ולא בכל הפירות. דאי בכל הפירות אפי' כי לא תלי בגוזמא לא היו נאסרים עליו. שא"א לו לחיות וכו'. וגם מלקות ליתא בנדר שוא. ולא הוה אשמועינן מידי דתלי בגוזמא. אלא הוה ליה למתני קונם כל פירות שבעולם עלי מותר. ומדתלי בגוזמא ש"מ דבאומר קונם ככר זה אם לא ראיתי וכו' היא מתני' ולא באומר כל פירות כי הכא:
גמל הפורח באויר. כתבו התוס' תימה דהכא קתני גמל פורח. ולא קתני כעולי מצרים. ובפרק ארבעה נדרים גבי נדרי הבאי. תנא עולי מצרים. ולא קתני גמל פורח. ע"כ. והר"ן לפי דרכו שכתבתי דטעמא דמותר בפירות משום דאמדינן דעתיה דלא נתכוין וכו' מיישב שפיר תמיהה זו והעתקתי לשונו שם פ"ג דנדרים משנה ב':
נחש כקורת בית הבד. פי' הר"ב כתבנית קורת בית הבד וצורתה. בגמ' בטרוף. ופירש"י שיש בו חריצים כקורת בית הבד כך ראיתי נחש מנומר. ופרכינן כולהו נמי מיטרף טריפין. ומשני כשגבו טרוף פירש"י נשבע שהיה טרוף בגבו ואין נחש עשוי בחברבורות אלא בגרונו. ע"כ. והתוס' בנדרים פ"ג [דף כ"ה] הקשו מה ענין מנומר לקורת בית הבד. ופירשו פלט"א בלע"ז. וז"ל הרא"ש בטרוף. רחב ואינו עגול. ע"כ. וכולהו טריפין היינו בבטנם. והר"ן כתב דבירושלמי קאמר *) במרובע ושמואל הוא מרא דמימרא דהכא ודירושלמי. ותו בגמ' דנדרים וליתני טרוף. ומשני מלתא אגב אורחיה קמ"ל. דקורת בית הבד גבו טרוף למאי נפקא מיניה למקח ולממכר. לומר לך המוכר קורת בית הבד לחבירו. אי גבו טרוף אין. אי לא לא:
שבועה שלא נעידך. פירש הר"ב בטול מצוה היא. וכן לשון רש"י. ומסיים היינו דבר שאי אפשר. ע"כ. ולדבריהם הא דתנן בתר הכי נשבע לבטל את המצוה נראה בעיני דה"ק שבועה שלא נעידך והיינו נשבע לבטל וכו'. וכן שלא לעשות סוכה. וראיתי להרמב"ם שכתב בפ"ה מה' שבועות הנשבע לבטל המצוה וכו' שלא יעשה סוכה וכו' וכן הנשבע שלא אעיד וכו'. הרי זה לוקה משום שבועת שוא. מפני שהוא מצווה להעיד. וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות הרי זו שבועת שוא. שאין בידו שלא ידע לו עדות. ולדבריו נ"ל שאפשר לפרש דשלא נעידך תרתי משמע. שלא נדע לך וזה א"א. וכן משמע שלא נעיד מה שיודעים. והיינו לבטל המצוה. לפי שיש בה ג"כ משמעות שלא נדע וכו' כדאמרן. הלכך תני ליה קודם נשבע לבטל וכו':
[*זו היא שבועת שוא וכו'. למעוטי אכלתי ולא אכלתי דחייב קרבן ור"ע היא דריש פרקין בסוגיא דלעיל דף כ"א [ע"ב]:
יכין
מלכת שלמה
8.
What is a vain oath?If he swore that which is contrary to the facts known to people, saying of a pillar of stone that it is of gold; or of a man that he is a woman; or of a woman that she is a man. If he swore concerning a thing which is impossible, [for instance if he said,] “If I have not seen a camel flying in the air”, or “If I have not seen a serpent as thick as the beam of the olive press”. If he said to witnesses, “Come and bear testimony for me”, [and they replied,] “We swear that we will not bear testimony for you”. If he swore to annul a commandment, [for example] not to make a sukkah, or not to take a lulav, or not to put on tefillin. These are vain oaths, for which one is liable, for intentional transgression, lashes, and for unintentional transgression one is exempt.משנה ט
שְׁבוּעָה שֶׁאֹכַל כִּכָּר זוֹ, שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכֲלֶנָּה, הָרִאשׁוֹנָה שְׁבוּעַת בִּטּוּי וְהַשְּׁנִיָּה שְׁבוּעַת שָׁוְא. אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא. לֹא אֲכָלָהּ, עָבַר עַל שְׁבוּעַת בִּטּוּי:
ברטנורה
אכלה עבר על שבועת שוא. הכי קאמר, אכלה, עבר על שבועת שוא לחודא. לא אכלה, עבר אף אשבועת ביטוי. דמכי נשבע שאוכל ככר זו חייב לאכלה, וכי הדר נשבע שלא יאכלנה הרי נשבע לבטל את המצוה, ולוקה משום שבועת שוא בין יאכל בין לא יאכל, ואי לא אכיל לה חייב שתים, משום שבועת שוא ואף משום שבועת ביטוי:
תוסופות יום טוב
שבועה שאוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת בטוי. והשניה שבועת שוא. תימה דשניהם שבועת בטוי דשבועה שאוכל. היינו כזית כמו שבועה שלא אוכל [כדפי' הר"ב במ"ז] ושלא אוכלנה היינו שלא אוכלנה כולה [כדפי' נמי לעיל] ושמא יש לחלק בין אוכל לשלא אוכל. תוס' [דף כ"ט ע"ב]:
והשנייה משום שבועת שוא. פי' הר"ב בין יאכל בין לא יאכל. שהרי יצאתה שבועה לשוא על דבר שאי אפשר לו. ומאותה שעה הוא עובר. אפילו קיים שבועתו גמ' [ופירש"י]:
יכין
מלכת שלמה
משנה י
שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:
ברטנורה
באנשים ובנשים. איידי דבעי למתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו׳ תנא בשבועת ביטוי שנוהגת בכל אלו:ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני. בין רחוק בין קרוב:בכשרים ובפסולים. בכשר לעדות ופסול:מפי עצמו. שהוציא הוא שבועה מפיו. אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת, ואמר לא אכלתי ואכל או להיפך. פטור אם לא ענה אמן. ואם ענה אמן אחר שהשביעו חבירו, הוי כנשבע מפי עצמו וחייב:
תוסופות יום טוב
מפי עצמו. כתב הר"ב ואם ענה אמן אחר שהשביעו חברו וכו' חייב מדתנן לקמן אחת זו ואחת זו [כו']. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:כ״ב) ואמרה האשה אמן. אמן. גמ'. ופי' הר"ן דאי לא דמיא כמוציא שבועה אמאי מבדקא. אפי' מושבע מפי אחרים אין כאן. שהרי לא אמרה כלום אחר שבועה. דלא דמי למשביע עדים [כדפי' הר"ב בר"פ דלקמן] שהרי הם כופרים אחר שבועה. ועונים על דבריו אין אנו יודעים לך עדות. אלא ודאי כמוציא שבועה מפיו דמי. ע"כ. וליכא למידק דנילף דדוקא כשכפל אמן אמן כי אשה. דהאי דכפלה האשה היינו משום גלגול הוא כדתנן במשנה ה' פרק ב' דסוטה:
יכין
מלכת שלמה
10.
The oath of utterance applies to men and women, to relatives and non-relatives, to those qualified [to bear witness] and those not qualified, [whether uttered] before the court, or not before the court, [but it must be uttered] with a man’s own mouth. And he is liable, for intentional transgression, lashes, and for unintentional transgression, a sliding scale sacrifice.משנה יא
שְׁבוּעַת שָׁוְא נוֹהֶגֶת בַּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּרְחוֹקִים וּבִקְרוֹבִים, בִּכְשֵׁרִים וּבִפְסוּלִים, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּמִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ פָּטוּר. אַחַת זוֹ, וְאַחַת זוֹ, הַמֻּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים, חַיָּב. כֵּיצַד. אָמַר, לֹא אָכַלְתִּי הַיּוֹם וְלֹא הֵנָחְתִּי תְפִלִּין הַיּוֹם, מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב:
ברטנורה
שבועת שוא כו׳ ברחוקים ובקרובים. נשבע על איש שהוא אשה, בין רחוק בין קרוב:אחת זו ואחת זו. אחת שבועת שוא ואחת שבועת ביטוי, מושבע מפי אחרים חייב בדעני אמן:
תוסופות יום טוב
יכין
מלכת שלמה