First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְשֵׁרָה בְּזָרִים, בְּנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בְּמַחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:
ברטנורה
כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה. והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין. דכתיב (ויקרא א׳:ה׳) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני ששחטו דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, אלא,. משום טמאים בלבד, דטמא לכתחילה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה, אלא בסכינא אריכא, וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ושוחט הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ, שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא. או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר:לפיכך הן פוסלים. את הקרבן במחשבה. הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת:וכולן. הפסולים:שקבלו את הדם על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:אם יש דם הנפש עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:
תוסופות יום טוב
בזרים בנשים וכו'. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו' כדפי' הר"ב ובריש חולין כתבו התוס'. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות:
ובטמאים. ה"ג ולא כיש נוסחאות דל"ג. דהא כתב הר"ב דמש"ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ' גרסי' בהדיא. ומ"ש הר"ב בסכינא אריכא לשון התוס' הקשה הר"ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ"ק דכלים ע"נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע"נ ארוכה קל"ה אמות [כדתנן במדות פ"ב מ"ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ"כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו' ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב"ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג"כ. ומ"ש הר"ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש"י וה"ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ"ש הר"ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס' ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ"ד פ' בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ"ק דפסחים ע"כ. עיין בפי' הר"ב במ"ג פ"ב דעדיות ומ"ש שם בס"ד:
וכולן. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ"ש שם. ועיין במשנה דלקמן:
שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב"ם פי"ד מה' פסולי המוקדשין:
יחזור הכשר ויקבל. מ"ש הר"ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ"ו ופירש"י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ"ק דף ה' [ע"ב]]. ועיין בפי' הר"ב ספ"ט וגם מ"ש ברפ"ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר"ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש"י והרמב"ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם:
יכין
מלכת שלמה
1.
All unfit persons who slaughtered, their slaughtering is valid, for slaughtering is valid [even when performed] by non-priests, and by women, and by slaves, and by the unclean, even in the case of most-holy sacrifices, provided that unclean [persons] do not touch the flesh. Therefore they invalidate [the sacrifice] by an [illegitimate] intention. And in all of these cases, if they received the blood [in order to eat the sacrifice] after the prescribed time, or outside of the prescribed place, if there remains [in the animal] life-blood, a fit person should go back and receive the blood.משנה ב
קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל, יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר. קִבֵּל בִּימִינוֹ וְנָתַן לִשְׂמֹאלוֹ, יַחֲזִיר לִימִינוֹ. קִבֵּל בִּכְלִי קֹדֶשׁ וְנָתַן בִּכְלִי חֹל, יַחֲזִיר לִכְלִי קֹדֶשׁ. נִשְׁפַּךְ מִן הַכְּלִי עַל הָרִצְפָּה וַאֲסָפוֹ, כָּשֵׁר. נְתָנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִים לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִים בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִים בַּחוּץ, בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:
ברטנורה
יחזיר לכשר. ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול:נתנו. פסול:על גבי הכבש שלא כנגד היסוד. דהויא נתינה שלא במקומה. או שנתן את הנתנים למטה למעלה, יחזור הכשר ויקבל. וצריכה לאשמועינן בכולהו דאית ליה תקנתא בחזרה. דאי אשמועינן ברישא, הוה אמינא הנך דחזו לעבודת צבור, כגון טמא דחזי לכתחילה בצבור, הלכך גבי יחיד איכא תקנתא בחזרה, אבל שמאל דלא חזיא לעבודת צבור אימא דלית ליה תקנתא בחזרה. ואי אשמעינן שמאל, הוה אמינא שמאל אית ליה תקנתא בחזרה, שכן יש בה הכשר ביום הכפורים, שכהן גדול נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו, אבל כלי חול אימא לא. ואי אשמועינן כלי חול, משום דחזו לקדושינהו, אבל הנך אימא לא, צריכא.
תוסופות יום טוב
יחזיר לכשר. כתב הר"ב ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול. כלומר כיון שהפסול לא הוליך. דאילו הוליך א"א לתקן כדאיתא בגמ' בספ"ק:
נתנו ע"ג הכבש. לשון הר"ב נתנו פסול. וז"ל הרמב"ם אמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול כו'. הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה. ג"כ אין פוסלין מעשיו. ע"כ. דאילו היה כשר הראוי לעבודה נתנו ע"ג הכבש. כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ"ב. אין זריקה דלא מכפרת שריא בשר באכילה כדאיתא בגמרא פ"ב דף כ"ו. ומ"ש הר"ב דאי אשמועינן ברישא ה"א הנך דחזו לצבור כגון טמא כו' ל' דגמ' ה"א מאי פסול טמא כו'. ומ"ש דחזי לכתחילה בצבור. כדתנן בפ"ז דפסחים ורפ"ב דתמורה. ומ"ש איכא תקנתא בחזרה. פירוש כשאין הטמא ראוי לטמא הכלי. ועיין מ"ש ברפ"ק דמעילה:
שלא כנגד היסוד. פי' או שלא כנגד היסוד כמ"ש בריש פ"ב:
יכין
מלכת שלמה
2.
If a fit person received [the blood] and gave [it] to an unfit person, he must return it to the fit one. If he received [the blood] in his right hand and transferred [it] to his left, he must return it to his right. If he received [it] in a sacred vessel and poured it into a secular [non-sacred] vessel, he must return it to the sacred vessel. If he spilled it from the vessel on to the pavement and then collected it, it is fit. If [the priest] applied it on the ascent [or on the altar], [but] not against [the altar’s] base; [or] if he applied what should be applied below [the scarlet line] above [it], or what should be applied above, below; or what should be applied within [he applied] without, or what should be applied without, within1 and life-blood is [still] available, a fit [priest] must receive [blood] anew.משנה ג
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
לאכול דבר שאין דרכו לאכול. חוץ לזמנו או חוץ למקומו:ור׳ אליעזר פוסל. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
ר"א פוסל. טעמו פירש הר"ב ריש פ"ג דמנחות:
לאכול כחצי זית כו'. צ"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס"פ דלעיל. והתם בגמרא בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו. לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו' טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא. דילמא בהיסק גדול. והשתא איכא למימר דלהכי הדר תני ליה הכא לאשמועינן הא. דלא תימא דוקא בהיסק גדול. אלא כל הקטרה ודכותה לאכול ולאכול מצטרף. ומסתייען מדהרמב"ם בספי"ד מהלכות פסולי מוקדשין פסק כדפשיט אביי ולא חש לדחייה והכ"מ כתב דמשמע ליה דדחייה בעלמא היא ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל ע"כ. ולדידי ממשנה יתירה דייק לה בגמרא אע"ג דלא פשטא הכי. סמך בעל הגמרא דממילא תפשוט כדמשכחת לה למשנה יתירה. ועיין מ"ש במ"ו פ"י:
יכין
מלכת שלמה
3.
If one slaughters the sacrifice [intending] to eat what is not normally eaten, or to burn [on the altar] what is not normally burned [outside of the time or place the sacrifice must be eaten or burned], it is valid; But Rabbi Eliezer invalidates [the sacrifice]. [If he slaughters it intending] to eat what is normally eaten and to burn what is normally burned [outside of the time or place the sacrifice must be eaten or burned], [but] less than the size of an olive, it is valid. To eat half as much as an olive and to burn half as much as an olive [outside of the time or place the sacrifice must be eaten or burned], it is valid, because [intentions concerning] eating and burning do not combine.משנה ד
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל, מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים, מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם, חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, כָּשֵׁר, וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:
ברטנורה
קיפה. תבלין ודק דק שבשולי קדרה:אלל. שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל״ו בלע״ז:הקרנים והטלפים. ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר:ואין חייבין עליהם משום פיגול. אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור:וטמא. אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:
תוסופות יום טוב
מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ"ב:
הרוטב. ל' הרמב"ם הוא המרק. ועיין ברפ"ט דחולין בפי' הר"ב ומ"ש שם:
הקיפה. פי' הר"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש"י. ובלשון משנתינו נשנה ג"כ בר"פ העור והרוטב. וכ"כ רש"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש"י והר"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע"כ ופי' תבלין עיין במ"ה פ"ט דשבת. ובמ"ה פ"ב דטבול יום מפרש הר"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ"ל שכל אחד למד מענינו:
אלל. פי' אחר שכתב הר"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ"ט דחולין:
הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
4.
One who slaughters the sacrifice [intending] to eat as much as an olive of the skin, or of the juice, or of the jelly, or of the hardened meat, or of the bones, or of the tendons, or of the horns, or of the hoofs, either after time or out of bounds, it is valid, and one is not liable on their account in respect of piggul, remnant, or uncleanness.משנה ה
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמֻּקְדָּשִׁין לֶאֱכֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁלְיָא בַחוּץ, לֹא פִגֵּל. הַמּוֹלֵק תּוֹרִין בִּפְנִים לֶאֱכֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ, לֹא פִגֵּל. חֲלֵב הַמֻּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִין, אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:
ברטנורה
השוחט את המוקדשין. כל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות:לאכול שליל. שבמעיה:או שליא. העור החופה את הולד. אין מחשבה זו פוסלת את הזבח. דשליל ושליא לאו גופא דזיבחא הוא:לא פיגל. הכי קאמר, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא חוץ למקומו, לא פסל. ואם חשב לאכול מהן חוץ לזמנו, לא פיגל:חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול. אם פגל בזבח ואכל מחלב שבדדיה, לא מחייב עליה משום פגול, דלאו גופא דזיבחא הוא:
תוסופות יום טוב
תורין. לשון משנה. רש"י פ"ק דחולין משנה ה' ועי' פי"א דחולין משנה ב':]
יכין
מלכת שלמה
5.
If one slaughters sacred animals [intending] to eat the fetus or the afterbirth outside [of the place or time where the animal must be eaten], he does not render it piggul. If one plucks off [the necks of] doves, [intending] to eat their eggs outside [of the place or time where the animal must be eaten], he does not render [them] piggul. The milk of sacred animals or the eggs of doves one is not liable for eating them in respect of piggul, remnant, or uncleanness.משנה ו
שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ דָּמוֹ אוֹ אֶת אֵמוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ, רַבִּי יְהוּדָה פוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לִתְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְנֶגֶד הַיְסוֹד, לִתֵּן אֶת הַנִּתָּנִין לְמַטָּה, לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּתָּנִין לְמַעְלָה, לְמַטָּה, אֶת הַנִּתָּנִין בִּפְנִים, בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּתָּנִין בַּחוּץ, בִּפְנִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ טְמֵאִים, שֶׁיֹּאכְלוּהוּ עֲרֵלִים, שֶׁיַּקְרִיבוּהוּ עֲרֵלִים, לְשַׁבֵּר עַצְמוֹת הַפֶּסַח וְלֶאֱכֹל הֵימֶנּוּ נָא, לְעָרֵב דָּמוֹ בְדַם פְּסוּלִין, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, וְהַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁלֹּא לִשְׁמָן:
ברטנורה
להניח את דמו או את אמוריו למחר. לא שיקטירם למחר, דהאי מחשבת חוץ לזמנו היא ופגול גמור הוי. אלא על מנת שיניח הכל למחר ולא יקטירם:ר׳ יהודה פוסל. הואיל ומיפסל בהוצאה ובהנוח, מיפסל נמי במחשבת הוצאה והנוח. וכשם שאם הניחן למחר פסול, דדם נפסל בשקיעת החמה, כך אם חשב עליהן להניחם למחר, פסל:וחכמים מכשירין. הואיל ולא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ לזמנו, וכן לא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ למקומו, אע״פ שחשב להניח למחר או להוציא חוץ למקומו, לא פסל. והלכה כחכמים. והא דלא פסל ר׳ יהודה במחשב בדמים הנתנין למטה לתת אותם למעלה הואיל ואם עשה כן פסל, משום דסבירא ליה לר׳ יהודה שהחושב לזרוק הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזרקו במקומו, ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה:
תוסופות יום טוב
שחטו ע"מ ליתנו ע"ג הכבש וכו'. ועיין ברפ"ב. ומ"ש הר"ב הא דלא פסל רבי יהודה וכו' משום דסבירא ליה לר"י כו'. כאילו חשב לזרקו במקומו ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה. דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתיב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. [ורש"י]. ומהאי טעמא נמי לא פסול כשמחשב לפנים כדאיתא בגמרא ספ"ח דף פ"ב. וצ"ע בנתנין בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמ' דבשובר עצמות כו' לא פליג דזיבחא גופיה מי מפסל וע"מ שיאכלוהו טמאים כו' לא פליג נמי מה"ט. ל"א כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאים וכו' הלכך אין מחשבתו מחשבה. לערב דמו וכו'. רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם:
יכין
מלכת שלמה