First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
ברטנורה
הקומץ את המנחה לאכול. חוץ לזמנו:דבר שאין דרכו לאכול. כגון הקומץ והלבונה:ולהקטיר. חוץ לזמנו:דבר שאין דרכו להקטיר. השיריים שדרכן לאכול ואין דרכן להקטיר:כשר. דאין זו חשובה מחשבה, דבטלה דעתו אצל כל אדם:רבי אליעזר פוסל. דכתיב (ויקרא ז׳:י״ח) ואם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו, בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, לומר לך כשם שפוסלת אכילת אדם לאדם כגון שיריים אם חשב עליהם לאדם לאכלם חוץ לזמנו, ואכילת מזבח למזבח כגון קומץ אם חשב עליו להקטירו שלא בזמנו, כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כגון שיריים אם חשב עליהם למזבח להקטירן חוץ לזמנן, מדאפקינהו רחמנא לתרווייהו בלשון אכילה שמע מינה כי הדדי נינהו, ומחשבים מזו לזו. ורבנן סברי, להכי אפקה רחמנא להקטרה בלשון אכילה, לומר לך מה אכילה בכזית אף מחשבת הקטרה בכזית. ולעולם אכילה כאורחיה משמע, קומץ למזבח ושיריים לאדם. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב
רבי אליעזר פוסל. פירש הר"ב. דכתיב ואם האכל יאכל כו'. וא"כ מדאורייתא קאמר. ואפילו כרת חייב וכתבו התוספות תימא דלא הל"ל ר"א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה י"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. ע"כ. ומ"ש הר"ב. כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כו'. למזבח וכו'. מסיימינן בגמרא. ומאכילת מזבח לאדם. ומ"ש הר"ב מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. כתבו התוספות תימה תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל [אכילת] אדם לאכילת מזבח מנלן. וי"ל דבפשטיה דקרא קיימו שתי האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי. ע"כ:
לאכול כחצי זית כו' ל' רש"י. הא משנה יתירה דהא תנן בספ"ק אלא לר"א איצטריך. דאע"ג דפסל ר"א במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסיל מדרבנן הכא (לגזור) [לא גזר] פחות מכזית. אטו כזית. עכ"ל. וזה לא יתכן. אלא אליביה דמ"ד דר"א מדרבנן פסל. כדאיתא בגמרא דתרי תנאי אליביה דר"א. אבל למאי דפירש הר"ב דמקרא דריש ליה מדאורייתא קא פסיל וכדמסקו התוספות וכמ"ש לעיל. ומ"מ נ"ל ליישב ג"כ דהיא גופא קמ"ל דלא תימא דר"א מדרבנן פסל מטעם גזרה קמ"ל דבכחצי זית מכשיר ואם איתא דמדרבנן א"כ ה"נ לגזור אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא:
יכין
מלכת שלמה
1.
If he took the handful from the minhah intending to eat [outside its proper place or after its proper time] a thing that it is not usual to eat or to burn [outside its proper place or after its proper time] a thing that it is not usual to burn, the offering is valid. But Rabbi Eliezer says it is invalid. If he intended to eat less than an olive's worth of a thing that it is usual to eat, or to burn less than an olive's worth of a thing that it is usual to burn, the offering is valid. If he intended to eat a half of an olive's worth and to burn a half of an olive’s worth, the offering is valid, for eating and burning cannot be reckoned together.משנה ב
לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:
ברטנורה
לא יצק. סדר המנחה, בתחלה נותן שמן בכלי, ואח״כ נותן את הסולת, ואח״כ חוזר ויוצק שמן ובולל והכי מפרש בפרק אלו המנחות נקמצות [דף ע״ה]:לא יצק ולא בלל כשר. כגון שנתן כל השמן שבלוג במתן ראשון שהוא קודם לעשייתה. דאי חיסר שמנה אמרינן בפרק קמא [דף י״א] שהיא פסולה. ובגמרא בפרקין מוכח דיציקה מעכבת, ומפרש לא יצק, לא יצק כהן אלא זר, דמקמיצה ואילך מצות כהונה אבל יציקה ובלילה כשרים בזר. ולא בלל דקתני, על כרחך לא בלל כלל, דבלילה ודאי אינה מעכבת ומתניתין הכי קאמר, לא יצק כהן אלא. זר, או לא בלל כלל, כשר:לא פתת. [כדכתיב] (ויקרא ב׳) פחות אותה פתים. אע״ג דבמנחת מחבת בלבד כתיב, הוא הדין לכל המנחות הנאפות תחלה, כגון מחבת ומרחשת ומאפה, מצוה לפותתן כולן ואח״כ קומץ. וזה אם לא פתת אלא כדי קמיצה, כשר:לא מלח. כל המנחה כולה, אלא הקומץ. דאילו מליחת הקומץ מעכבת היא:לא הניף. במנחת חוטא ומנחת קנאות דטעונות תנופה:לא הגיש. כדכתיב (שם) והגישה אל המזבח. שהכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן:פתיתים מרובות. גדולות יותר מהדין שמפורש בהן מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבע ומבדיל. ואיצטריך לאשמועינן פתיתים גדולות ואע״ג דאשמועינן דאי לא פתת כשרה. דסלקא דעתך אמינא דהתם הוא דאיכא תורת חלות עליהן, אבל הכא דלאו תורת חלות איכא ולא פתיתים איכא אימא לא, קמ״ל:ולא משחן. הרקיקים הטעונים משיחה, כדכתיב (שמות כ״ט) ורקיקי מצות משוחים בשמן, אחר אפייתן מושחן וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג:במנחת כהנים כשרה. שכולן כליל כמוהו:במנחת כהן המשיח ובמנחת נסכים פסולה. לפי שהקומץ דמנחת ישראל בלילתו עבה. לוג אחד שמן לעשרון סלת, ומנחת נסכים ושל כהן משיח בלילתן רכה, שלשה לוגים לעשרון, כדכתיב במנחת נסכים (במדבר ט״ו) עשרון בלול ברביעית ההין שמן, ובמנחת כהן המשיח הוא אומר (ויקרא ו׳) סולת מנחה תמיד. הרי היא לך כמנחת התמיד שהיא עשרון סולת בלול ברביעית ההין:והן בולעות זו מזו. הקומץ בולע ממנחת נסכים וממנחת כהן משיח, ורבה שמנן של מנחות הללו על הקומץ ומבטלות ליה, והוי מנחה שלא הוקטר קומצה ופסולה הנקמצת. אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כריבה שמנה, כיון שלא מדעת עירבו השמן שבולעתו בטל לגבה וכמאן דליתיה. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
לא יצק לא בלל. וכסדר הזה שנוי במשנה ג' פ"ו. ולאו דוקא כמו שאפרש שם בס"ד. ועיין לקמן בדבור לא מלח לא הניף וכו' ועיין מ"ש במשנה ד' פ"י. ומ"ש הר"ב דיציקה מעכבת. פירש"י דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת. ואמרינן כ"מ שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. ע"כ. ומ"ש הר"ב דמקמיצה ואילך מצות כהונה דאמר קרא (ויקרא ב׳:ב׳) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא. ומ"ש הר"ב דבלילה ודאי אינה מעכבת. דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו' וכתבו הר"ב במ"ד פי"ב. וכתבו התוספות ואע"ג שהחזיר הכתוב במחבת ומרחשת ומאפה תנור ובנשיאים תריסר זמני לא משתמט קרא דלכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן ל' צווי ומיהו כיון דכתב רחמנא בילה סברא הוא דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה. ע"כ:
לא פתת. [*הגהתי בפירש הר"ב תיבת כדכתיב ואע"פ שדברי הר"ב מפרש"י מועתקים גם שם נ"ל להגיה כן]. ומה שפירש הר"ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. וכ"פ רש"י ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי ולא ידענא אמאי דהא לא שינה עליו הכתוב ורש"י מסיים כדאמרינן באלו מנחות. ע"כ. ודקדקתי באותו הפרק ולא מצאתי דבר. ועוד דלקמן גבי או שפתתן פתים מרובין עבדינן צריכותא בגמרא וכדכתב הר"ב. ואי איתא דלא פתת. היינו השיריים. מאי קושיא דודאי צריכה וצריכה דלא פתת בשירים ופתיתין מרובות מכדי הקומץ. וגם הרמב"ם לא פירש מידי בלא פתת. ש"מ כמשמעו דלא פתת כלל. וכן לא כתב בחבורו פי"ג מה' מה"ק דפתיתה בכדי קמיצה מעכבא:
לא מלח. פירש הר"ב כל המנחה כלה. אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא דף כ' יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח. ת"ל קרבן דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן טעון מלח. ואין מנחה כולה טעונה מלח. ומדכתיב ביה ברית. שנאמר (במדבר י״ח:י״ט) ברית מלח עולם היא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה ביה קרא דמיא. דעל כל קרבנך תקריב מלח. מצריך ליה בברייתא. ואין להאריך בזה:
לא מלח לא הניף כו'. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה. כדתניא והניף והגיש וקמץ ומלח והקטיר. תוספות. ועמ"ש בריש מתניתין. ומ"ש במ"ד פ"י:
[*לא הגיש. כתב הר"ב בקרן כו'. עיין במ"ה פ"ה]:
נתערב קומצה בקומץ חברתה כו'. כשירה. לרבנן דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר"י דמין במינו לא בטל כמ"ש במ"ו פ"ח דזבחים:
וזו בלילתן רכה. פירש הר"ב מנחת נסכים ושל כהן משיח כו'. כדכתיב במנחת נסכים. עשרון בלול ברביעית ההין שמן. והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתוב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין. שהוא ו' לוגין. והיינו דהרמב"ם פי'. דאם נתערב מנחת כ"ג. עם מנחת נסכים נמי דינא הכי. ור"ל מנחת נסכי איל פר ועגל. ומפירושו משמע עוד דנסכי כבש נמי. שפירש דמנחת כ"ג בעי ג' לוגין. יותר על השמן שנתבשלה בו. אבל לא מצאתי כך בחבורו פי"ג מהל' [מעשה] הקרבנות:
והן בולעות זו מזו. פירש הר"ב הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו' ורבה שמנן [של מנחות] הללו על הקומץ ומבטלות ליה. דמשום ריבה שמנה דמ"ג פ"ק לא מיפסלא כדכתיבנא התם דשיטת הר"ב דלא הוה ריבה אלא בלוג. והכא אע"ג דבלע. מ"מ ודאי דנשאר ג"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג. ולא אמרינן דהא דבעינן ריבה לוג. היינו לכל עשרון. אבל לקומץ סגי בלפי ערך. אלא לעולם לא מיפסלא משום ריבה שמנה אלא בלוג דוקא. והלכך ליכא למיפסל הכא. אלא מטעם ביטול. והיינו דבגמרא פרכינן. וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו הוא. אמר רבא קסבר ר"י כל שהוא מין במינו. ודבר אחר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואי טעמא דפסולה משום פסול דריבה שמנה הוא. מאי קושיא דמין במינו הוא. ולפיכך לא הבינותי דברי רש"י ותוספות שפירשו במשנתנו דטעמא [דפסולה] משום פסלות דריבה שמנה הוא. והרי בין להמקשן ובין להתרצן. לא הוי טעמא משום הכי. ומ"ש הר"ב אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כרבה שמנה כיון דשלא מדעת ערבו השמן שבולעתו בטל לגבה. הא מלתא ודאי צריכה רבה דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר"ב שהשמן מבטל הסולת היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו. ואמאי תלי לה בכיון דשלא מדעת עירבו. (ועוד) אפילו ערבו מדעת נמי הא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. וכי תימא דשיטת הר"ב כרש"י דריבה שמנה אפי' בכל שהוא. ודמפרש פסלות דקומץ משום דמתבטל. היינו טעמא דלא שייך פסול ריבה שמנה. אלא כשהוא מדעת. ובהא פליג ארש"י ומש"ה בקומץ שיכול השמן דנסכים לבטל הסולת מש"ה מפסל אבל דנסכים איפכא הוה דשמן מתבטל במיעוטו וריבה שמנה לא הוה אלא כשהוא מדעת. דאפ"ה לא ניחא להר"ב דמאי ריבה שמנה שייך הכא במנחת נסכים. דודאי דאע"ג דבולעות זו מזו ושמן שבזו נבלע בזו. מ"מ ודאי דעבה בלע טפי מן הרכה. ממה שיבלע הרכה מן העבה. וכן פירשו רש"י ותוספות דמנחת נסכים חסר שמנה וכתבו דאה"נ דפסולה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ חברתה [וכו'] כשרה. וה"ל למתני כשרות. וסיימו התוספות בששתיהן בלילתן עבה או רכה אע"פ שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלה ע"כ. וכתבו עוד התוספות דבגמרא מין בשאינו מינו חשיב ליה משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של הקומץ רבה [עליו] השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימא דמהאי טעמא נמי לפסול לר"י נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה הוא תימה לומר דמשום דבלילתן שוה אין זו בולעת מזו. ועוד תמהו תמיהות אחרות מהסוגיא דאמתניתין דלקמן דמשנינן בדר' זירא שאכתוב שם ואין להאריך בזה. ומיהו נראה ליישב דברי הר"ב כדאמרן דס"ל כשיטת רש"י בריבה שמנה דאפילו בכ"ש אלא דפליג עליה וס"ל דוקא כשערבו מדעת והא דקשיא לן בגוה מאי ריבה שמנה איכא בנסכים אדרבא הא חסר שמנה דהעבה בלעה טפי ל"ק כיון דהסולת דהקומץ מתבטל נמצא שכל השמן בין דנסכים בין דקומץ הוא קיים עם סולת הנסכים. דסלת דקומץ ליתא שמתבטל. ולפיכך הוה ריבה שמנה בנסכים [*וזו הסברא דהנתבטל כמאן דליתא תמצא ג"כ בפירש"י ד' כ"ג ע"ב] וע' במ"ד פ"ט ובמשנה ד' פי"ב:
יכין
מלכת שלמה
2.
If he did not pour in [the oil], or if he did not mix it, or if he did not break up [the minhah] into pieces, or if he did not salt it, or wave it, or if he did not draw it near, or if he broke it up into large pieces, or if he did not anoint it [with oil], it is valid. If the handful of one minhah was mixed with the handful of another, or with a priest’s minhah, or with the minhah of the anointed [high] priest, or with the minhah offered with the libations, it is valid. Rabbi Judah says: if [it was mixed] with the minhah of the anointed [high] priest or with the minhah offered with libations, it is invalid, for since the consistency of the one is thick and the consistency of the other is thin, each absorbs from the other.משנה ג
שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:
ברטנורה
אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה. שנפלה זו בצד זה של כלי וזו בצד זה ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב, כשרות, ואם לאו, פסולות. דאמר בתורת כהנים מסלתה ולא מסולת חברתה:לא יקטיר. ואפילו כל המעורבת, דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ, ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצים דילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחד מנחה:ואם הקטיר. כל המעורבת, היא לא עלתה לבעלים, דהא לא נקמצה ואין מנחת נדבה ניתרת בלא קמיצה:נתערב קומצה בשייריה. לא יקטיר את כולה משום דהשיריים אסורים להקטיר דכתיב (ויקרא ב׳:י״א,) לא תקטירו ממנו אשה לה׳, כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו:נטמא הקומץ והקריבו, הציץ מרצה. דכתיב (שמות כ״ח:ל״ח) ונשא אהרן את עון הקדשים, אינו נושא אלא עון טומאה, שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור, דכתיב בתמיד במועדו, ואפילו בטומאה:ואינו מרצה על היוצא. ואע״ג דיש בו נמי צד קל שהותר מכללו בבמה, שנאסר יוצא במשכן והותר בבמה שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים, אעפ״כ אין הציץ מרצה ביוצא, דכתיב (שם) לרצון להם לפני ה׳, עון דלפני ה׳ אין, עון דיוצא לא:
תוסופות יום טוב
אם יכול לקמוץ כו' כשרות. גמרא והא לרבנן עולין אין מבטלין זה את זה הא מין במינו בטל [עמ"ש בריש מתניתין דלעיל] כדר' זירא דאמר ר"ז נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים פרש"י כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו. אלמא איכא הקטרה [בשירים] ע"כ. מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו [כדתנן נתערב קומצה בקומץ חברתה ואפילו ר"י לא פליג] אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ ובהכי מתרצין לכולה מתניתין:
הציץ מרצה. כתב הר"ב דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר תוספות. ובגמרא ואימא עון שמאל דהותר מכללו בי"ה ומשני עון שהיה בו ודחיתיו [מפני כבוד הצבור] אבל דשמאל הכשירו כך הוא ואימא עון בעל מום שהותר בעופות אמר קרא [בפרשת מומין] לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם. גם בתוספות הביאו הותרו מכללן ותירצום ואין להאריך בזה ועיין בפירש הר"ב ספ"ח דזבחים ומש"ש:
ואינו מרצה על היוצא. כתב הר"ב ואע"ג שיש בו נמי צד קל שהותר מכללו כו' שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים וכן פירש רש"י. ותמיהני דבפ' בתרא דזבחים מ"ד תנן בנוב וגבעון ק"ק נאכלים לפנים מן הקלעים ובגמרא ליתא אלא שהותר מכללו בבמה ולכאורה אפשר דר"ל במת יחיד אלא דאי הכי משכחת לה הרבה שהותרו כדתנן להו בסוף זבחים וא"ת אה"נ תקשה הכי ואימא אותן שהותרו בבמת יחיד. וי"ל דלא חשיב הותרו מכללו אלא כשהותר בבמת צבור עצמה. לכך נראה בעיני דהא דאמרינן ואימא יוצא שהותר מכללו בבמה. ר"ל קדשים קלים שאין בנוב וגבעון לא מחנה ולא חומה וקדשים קלים נאכלים בכ"מ כדתנן התם. ורש"י דלא ניחא ליה לפרש כך. לשיטתו אזיל. דבמ"ד פ"ה דזבחים פירש דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא. אבל גם שם הקשיתי לשאול בזה:
יכין
מלכת שלמה
3.
Two minhahs from which the handfuls had not yet been taken out were mixed together: If it is still possible to take the handful from each separately, they are valid; If not, they are invalid. If the handful [of a minhah] was mixed with a minhah from which the handful had not yet been taken, he must not burn it. If he did burn it, then the minhah from which the handful had been taken fulfills the owner's obligation while the other from which the handful had not been taken does not fulfill the owner's obligation. If the handful was mixed with the remainder of the minhah or with the remainder of another minhah, it must not be burned; If he did burn it does fulfill the owner's obligation. If the handful had become unclean and yet he offered it, the head plate renders it acceptable, But if it went out [of the Temple Court] and was afterwards he offered it, the headplate does not render it acceptable. For the headplate renders acceptable only an offering which was unclean but not that which was taken out.משנה ד
נִטְמְאוּ שְׁיָרֶיהָ, נִשְׂרְפוּ שְׁיָרֶיהָ, אָבְדוּ שְׁיָרֶיהָ, כְּמִדַּת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כְּשֵׁרָה. וּכְמִדַּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פְּסוּלָה. שֶׁלֹּא בִכְלִי שָׁרֵת, פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר. הִקְטִיר קֻמְצָהּ פַּעֲמַיִם, כְּשֵׁרָה:
ברטנורה
כמדת ר׳ אליעזר כשרה. על דעתו של ר׳ אליעזר דאמר בפרק כיצד צולין, דם אע״פ שאין בשר, הכי נמי קומץ אע״פ שאין שיריים כשר להקטיר קומץ:כמדת ר׳ יהושע. דאמר אם אין בשר אין דם, הכי נמי פסול להקריב הקומץ. והוא שלא נשתייר דבר מן השיריים שלא נטמא. והלכה כרבי יהושע:שלא בכלי שרת. שלא קידש הקומץ בכלי שרת. אבל בתחלת המנחה כולי עלמא לא פליגי דבעי כלי, כדאמרינן בפרק שתי הלחם:ורבי שמעון מכשיר. טעמא דר״ש מפרש בגמרא, משום דאמר קרא (ויקרא ו׳:י׳) קודש קדשים היא כחטאת וכאשם, ומדאקיש רחמנא מנחה לחטאת דעבודתו במתנה באצבע ממש, שמע מינה דקומץ המנחה נמי אם רצה עובדה בידו בלא כלי. ובלבד שיעבוד בידו הימנית, דומיא דחטאת שנאמר בו אצבע דכתיב ביה (שם ד׳) ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו, וכל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין. ואין הלכה כר״ש:הקטיר קומצה פעמים. חצי קומץ בפעם אחת וחצי קומץ בפעם אחרת. ודוקא נקט פעמים ותו לא, דאין קומץ פחות משני זיתים וכי פליג ליה לשתי פעמים נמצא שאין הקטרה בפחות מכזית ולפיכך כשרה, אבל אם חילקה לשלש או לארבע פעמים, דעביד להו הקטרה פחותה מכזית, פסולה:
תוסופות יום טוב
וכמדת ר"י פסולה. כתב הר"ב והוא שלא נשתייר דבר מן השירים שלא נטמא. הכי אמר רב בגמרא. דשיורא מילתא היא ואסיקנא דה"ה לשרוף ואבוד. והאי דקאמר נטמא רישייהו נקט. ומ"ש הר"ב והלכה כר"י ובצבור מודה כדתנן בפ"ז דפסחים מ"ד דהכי פסיק התם בגמרא דף ע"ח. עיין עוד מ"ש שם במ"ז בס"ד:
רבי שמעון מכשיר. כתב הר"ב דא"ק קדש קדשים היא כחטאת כו' וכ"מ שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין וכ"כ רש"י והדין עמהם דהכי מסקינן בפ"ק דמכילתין דף י"ח ובפרק ב' דזבחים דר"ש לא סגי ליה בכהונה לחוד אלא בעי אצבע בהדי כהונה דלא כדכתבינן במ"ה פרק ז' דזבחים דאו אצבע או כהונה דהתם אליבא דרבנן. [*וע' במ"ט פ"ג דמסכת פרה]:
יכין
מלכת שלמה
4.
If the remainder of the minhah became unclean or was burnt or lost: According to the rule of Rabbi Eliezer it is valid [to burn the fistful], But according to the rule of Rabbi Joshua it is invalid. If [he did] not [put the fistful] into a ministering vessel it is invalid; But Rabbi Shimon declares it valid. If he burnt the handful twice, it is valid.משנה ה
הַקֹּמֶץ, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הָעִשָּׂרוֹן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַיַּיִן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַשֶּׁמֶן, מִעוּטוֹ מְעַכֵּב אֶת רֻבּוֹ. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה:
ברטנורה
מיעוטו מעכב את רובו. שאם חסר כל שהוא פסול, דאמר רחמנא מלא קומצו:העשרון. מנחה שהיא פחותה מעשרון אפילו כל שהוא פסולה:היין. חצי ההין לפר, ושלישית ההין לאיל, ורביעית ההין לכבש. וכן השמן בין למנחת נסכים שהוא כשיעור היין, בין למנחת נדבה שהוא לוג אחד שמן:הסולת והשמן. של מנחה:מעכבים זה את זה. דכתיב (שם ב׳) מגרשה ומשמנה:הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. דכתיב (שם ו׳) והרים ממנו בקומצו וגו׳ על כל לבונתה:
תוסופות יום טוב
הקומץ מעוטו מעכב את רובו. כתב הר"ב דאמר רחמנא מלא קומצו. וכ"כ הרמב"ם וקשה דילמא למצוה ולא לעכב אבל בגמ' א"ק. מלא קמצו תרי זימני ופירש"י בויקרא חד במנחת נדבה וחד במנחת חוטא. חד למצוה. וחד לעכב. ע"כ:
עשרון מעוטו מעכב את רובו. גמרא מ"ט א"ק מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה. פירש"י מרבויא [דה"א]. כ"כ ד' י"ט:
היין מיעוטו מעכב את רובו. גמרא ככה פירש"י בנסכים [כתיב] ככה יעשה לשור האחד בפ' שלח לך:
השמן מעוטו מעכב את רובו. גמרא דמנחת נסכים ככה. דמנחת נדבה אמר קרא ומשמנה פירש"י דף י"ט ה"א יתירה:
הסלת והשמן מעכבין זא"ז. כתב הר"ב דכתיב מגרשה ומשמנה וכ"כ הרמב"ם. ולא ידעתי היאך שמעינן עיכובא ובגמרא מסלתה ומשמנה [בשאר מנחות] מגרשה ומשמנה [במנחת העומר] ופירש"י שנה עליו הכתוב לעכב ע"כ וכ"כ התוספות וכן בדף י"ט בד"ה ושאני התם:
הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. כתב הר"ב דכתיב והרים וגו' על כל לבונתה וכ"כ הרמב"ם. וקשה מנלן לעכב. ובגמרא על כל לבונתה ואת כל הלבונה אשר על המנחה פירש"י שנה הכתוב לעכב:
יכין
מלכת שלמה
5.
Regarding the handful: the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the tenth [of flour for the minhah] the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the wine [libation which accompanies the minhah] the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the oil [which is mixed in with the minhah] the [absence of the] smallest part invalidates the whole. Regarding the flour and the oil, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the handful and the frankincense, the [absence of] one invalidates the other.משנה ו
שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי כִבְשֵׂי עֲצֶרֶת מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי חַלּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שְׁנֵי סְדָרִים מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי בְזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסְּדָרִים וְהַבְּזִיכִין מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּנָּזִיר, שְׁלשָׁה שֶׁבַּפָּרָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּתּוֹדָה, אַרְבָּעָה שֶׁבַּלּוּלָב, אַרְבָּעָה שֶׁבַּמְּצֹרָע, מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁבַּפָּרָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. שֶׁבַע הַזָּיוֹת שֶׁל בֵּין הַבַּדִּים, וְשֶׁעַל הַפָּרֹכֶת, וְשֶׁעַל מִזְבַּח הַזָּהָב, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ:
ברטנורה
שני שעירי יום הכיפורים. השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ושעיר המשתלח לעזאזל:שני כבשי עצרת. שני כבשי שלמים שבאים חובה על שתי הלחם:שתי חלות. שתי הלחם של עצרת:ושני סדרים. שתי מערכות של לחם הפנים, שש חלות לכל מערכת:שני בזיכין. שתי כפות שבהן הלבונה, ונתונים על שתי המערכות:הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה. שאם אין מערכות של לחם על השלחן לא יתן בו את הבזיכין של לבונה. ואם אין בזיכין לא יתן את הלחם:שני מינים שבנזיר. חלות מצות ורקיקי מצות:ושלשה שבפרה אדומה. עץ ארז ואזוב ושני תולעת:ארבעה שבתודה. ארבעה מינים של לחם שמביאים על שלמי תודה, חלות מצות, ורקיקי מצות, וסולת מורבכת, וחלות לחם חמץ:ארבעה שבלולב. לולב ואתרוג הדס וערבה. אם נוטל ארבעתן בכל היום כולו אע״פ שנוטל אחד מהן בשחרית ואחד בין הערבים יצא, דקיימא לן לולב אין צריך אגד. אבל אם חסר אחד מן המינים ונטל כל השלשה, לא קיים מצוה כלל:ארבעה שבמצורע. עץ ארז ואזוב ושני תולעת והצפור החיה:שבע הזיות שבפרה. אדומה. דכתיב (במדבר י״ט) והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים:שבע הזיות של בין הבדים. ביום הכיפורים. דכתיב (ויקרא י״ז) ולפני הכפורת יזה שבע פעמים:ושעל הפרוכת ושעל מזבח הזהב. ביום הכיפורים, ובפר כהן משיח, ובפר העלם דבר של צבור, ושעירי עובדה זרה. שכל אלו טעונים הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב כמו שמפורש בפרשת ויקרא ובאחרי מות. ושעירי עבודה ורה מרבינן להו מקרא דכתיב (שם ד׳) ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת. לפר, זה פר כהן משיח. החטאת, אלו שעירי עובדה זרה. וארבע מתנות שעל ארבע קרנות שעל מזבח הזהב נמי מעכבות זו את זו, אף על פי שלא הוזכרו במשנה:
תוסופות יום טוב
שני שעירי יוה"כ כו'. גמרא [חוקה] דכתיב באחרי מות והיתה זאת לחקה וחקה עכובא. שני כבשי עצרת הויה. נ"ל דכתיב על שני כבשים קדש יהיו בפ' אמור. ב' חלות הויה. סלת תהיינה. שני סדרים כו' חקה בלחם הפנים כתיב (ויקרא כ״ד:ט׳) מאשי ה' חק עולם וקאי אסדרים ואבזיכין. שני מינין [שבנזיר] דכתיב (במדבר ו) כן יעשה. שלשה שבפרה חקה (שם י"ט) זאת חקת התורה. ארבעה שבתודה דאתקש לנזיר דכתיב (ויקרא ו) על זבח תודת שלמיו ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. ארבעה שבמצורע דכתיב (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה תורת המצורע. ארבעה שבלולב ולקחתם. לקיחה תמה. שבע הזיות שבפרה חקה כדלעיל. שבע הזיות של בין הבדים כו' דיה"כ כתיב חקה ואינך כדתניא ועשה לפר כו' לכפול בהזאות כמ"ש בפירש הר"ב במשנה ב' פ"ד דזבחים ועיין מ"ש בס"פ בשם הרמב"ם:
ארבעה שבמצורע. פירש הר"ב עץ ארז כו'. וכתבו התוספות אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב וטבל אותם וגו'. תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבי זו את זו. וי"ל דתני ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואלים דחג דכתיב בהו כמשפט לעכב. ואיכא טובא. ע"כ. וכן הא דכתב הר"ב ארבע מתנות של ארבע קרנות דמזבח הזהב:
יכין
מלכת שלמה
6.
Regarding the two goats of Yom Hakippurim, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two lambs of Shavuot, the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two loaves [that accompany the lambs] the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two rows [of the showbread] the [absence of] one invalidates the other. Regarding the two dishes [of frankincense] the [absence of] one invalidates the other. Regarding the rows and the dishes the [absence of] one invalidates the other. Regarding the: two kinds [of cakes] used in the offering of the nazirite, the three kinds used for the red cow, the four kinds [of cakes] used in the todah, the four kinds [of species] used for the lulav, and the four kinds used for the [purification of the] leper, the [absence of] one invalidates the others. Regarding the seven sprinklings [of the blood] of the red cow the [absence of] one invalidates the others. Regarding the seven sprinklings between the staves of the ark, and of those towards the veil and upon the golden altar, the [absence of] one invalidates the others.משנה ז
שִׁבְעָה קְנֵי מְנוֹרָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. שְׁתֵּי פָרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּתְּפִלִּין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. וַאֲפִלּוּ כְתָב אֶחָד מְעַכְּבָן. אַרְבַּע צִיצִיּוֹת מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שֶׁאַרְבַּעְתָּן מִצְוָה אֶחָת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אַרְבַּעְתָּן אַרְבַּע מִצְוֹת:
ברטנורה
שבעה קני מנורה. כדכתיב (שמות כ״ה) וששה קנים יוצאים מצדיה, והקנה האמצעי, הרי שבעה קני מנורה:שתי פרשיות שבמזוזה. שמע והיה אם שמוע:ואפילו כתב אחד מעכבן. אפילו אות אחת שהיא דבוקה לחברתה ואינה מוקפת גויל כהלכתה פסול במזוזה ובתפילין ובספר תורה:ארבע פרשיות שבתפילין. קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע:מעכבות זו את זו. בין בתפלה של ראש שכותבין כל פרשה ופרשה בקלף בפני עצמו, בין בתפלה של יד שכל ארבעתן כתובים בקלף אחד:ארבעתן ארבע מצות. ואין מעכבות זו את זו ואין הלכה כרבי ישמעאל:
תוסופות יום טוב
שבעה קני מנורה וכו'. גמרא הויה כתיבא בהו. פירש"י כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו (שמות כ״ה:ל״ו) ע"כ. וא"ת א"כ כפתורים נמי ליעכבו ותו איתא בגמרא סוף דף כ"ח גביעים כפתורים ופרחים מעכבי' זה את זה ותירצו התוספות דשמא לא חשיב להו משום דליתנהו בשאר מיני מתכות. ע"כ. כלומר דמרבינן למנורה שתיעשה אף משאר מיני מתכות וילפינן דלא הצריך הכתוב לכל הני אלא כשהיא באה זהב כדאיתא בגמרא:
שבעה נרותיה. בראש כל קנה וקנה הוה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות. רש"י:
ואפילו כתב א' מעכבן. פירש הר"ב אפילו אות אחת שהיא דבוקה כו' דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ושלימה ובתפילין כתיב הויה והיו לטוטפות רש"י. ומ"ש הר"ב ובס"ת. גמרא דף ל'. וכתב ב"י טור י"ד סי' רע"ד דמוכתבתם למדו גם לס"ת:
ארבע ציציות מעכבות זו את זו. לא אתמר בגמרא מנלן והרמב"ם פירש במשנה דלעיל וז"ל וכולן סמכו אותם לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו. ע"כ:
[*רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. ונ"מ לענין סדין בציצית וטלית בעלת חמש. ולצאת בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה כדאיתא בסוגיא. ואוקימתא בתרא. כתבה טור א"ח סי' י"ג]:
יכין
מלכת שלמה