First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב, מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְעֵד אוֹמֵר לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת אָכַל וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, פָּטוּר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי:
ברטנורה
אמרו לו. אפילו אחד אומר לו אכלת חלב והוא שותק ואינו מכחישו:מביא חטאת. על פיו:שנים אומרים לו אכלת חלב. ואפילו מאה. והוא מכחישם ואומר ברי לי שלא אכלתי, אינו מביא קרבן על פיהם, דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג,) או הודע אליו חטאתו, ולא שיודיעוהו אחרים:רבי מאיר מחייב. ואין הלכה כר׳ מאיר:אם הביאוהו שנים כו׳ כגון אם העידו עליו שהרג את הנפש:אם ירצה לומר מזיד הייתי. אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי, ומזיד פטור מקרבן:
תוסופות יום טוב
אמרו לו. כתב הר"ב אפילו אחד א"ל כו' כדתנן [רפ"י דיבמות] האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו וא"ל מת בעלך כו' דקיי"ל דאפילו בחד כו'. גמ'. ועמ"ש רפ"ח דנזיר גם במשנה ד' פ"ז דגיטין. ומ"ש הר"ב והוא שותק ואינו מכחישו. דת"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפילו אין מכחישן ת"ל או הודע אליו מ"מ. במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי. אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ. גמרא. וכתבו התוס' [ד"ה אלא]. אבל אי מכחיש לא מהימן ור"ל על כרחין שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור כדכתיב (דברים י״ט:ט״ו) לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד א' קם רק לשבועה:
עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. כתבו התוס' צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה. הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. הרי כאן שנים כו'. וכמ"ש הר"ב בספ"ו דסוטה:
מביא אשם תלוי. עמ"ש בר"פ דלקמן:
והוא אומר לא אכלתי פטור. וה"ה אם אמר איני יודע כמו שפירשנו. תוס':
שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי. בגמרא ריש פ"י דיבמות מייתי לה. וגרס פטור:
רבי מאיר מחייב. וא"ת היאך מחייב. והאמר לא אכלתי ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן [ספ"ה דערכין] חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבר להיות פטור. ממשכנין אותו. תוס' [סוף ד"ה א"ד]:
מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי היה דעתו. ואע"ג דלא משוי איניש נפשיה רשיעא [כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דיבמות] [היינו] לפסול נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן. דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וא"ת ונשייליה אם היה דעתו לכך. וי"ל דאפילו הדר אמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד. כיון שלא אמר כך באותה שעה מחייב ר"מ. והכי איתא בת"כ אומר ר"מ. אם בתחילה אומר מזיד הייתי שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום. שאומר לא אכלתי ולא אמר יותר. ואפילו אומר אח"כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב. תוס'. ועספ"ה דטהרות ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה
1.
If they said to him: you ate forbidden fat, he is liable to a hatat; If one witness says: he ate, and another says: he did not eat, or if one woman says, he ate, and another says, he did not eat, he is liable to an asham talui. If one witness says, he ate, and he himself says, I did not eat, he is exempt. If two [witnesses] say, he ate, and he himself says, I did not eat: Rabbi Meir says he is liable. Rabbi Meir said: if two witnesses are capable of bringing upon him severe penalty of death, can they not impose the less severe punishment of a sacrifice? They replied: suppose he said, I did it intentionally, would he not be exempted?משנה ב
אָכַל חֵלֶב וְחֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל חֵלֶב וְדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל בְּהֶעְלֵם אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. זֶה חֹמֶר בְּמִינִין הַרְבֵּה מִמִּין אֶחָד. וְחֹמֶר בְּמִין אֶחָד מִמִּינִין הַרְבֵּה, שֶׁאִם אָכַל כַּחֲצִי זַיִת וְחָזַר וְאָכַל כַּחֲצִי זַיִת מִמִּין אֶחָד, חַיָּב. מִשְּׁנֵי מִינִין, פָּטוּר:
ברטנורה
חלב וחלב. שני זיתי חלב:בהעלם אחד. אבל בשני העלמות חייב על כל אחד ואחד, דקיימא לן העלמות מחלקין:ממין אחד חייב. הא קמשמע לן דאע״ג דאין השני חצאי זיתים מתמחוי אחד דהיינו מתבשיל אחד, אלא הם מתבשילין חלוקין, אפ״ה מצטרף לפי שאין תמחוין מחלקין:
תוסופות יום טוב
שאם אכל כחצי זית כו'. ולא היתה לו ידיעה בינתים דיש ידיעה לחצי שיעור כחכמים [בסוף] פי"ב דשבת. ומ"ש הר"ב לפי שאין תמחויין מחלקים עיין במ"ט:
יכין
מלכת שלמה
2.
If one twice ate forbidden fat in one spell of unawareness, he is liable to but one hatat. If one ate forbidden fat, blood, piggul and notar in one spell of unawareness, he is liable for each kind. This is an instance where different kinds [of food] are more stringent than one kind. In the following instance, however, one kind [of food] is more stringent than several kinds: if one ate half an olive-size and then again half an olive-size, both in one spell of unawareness, if of one kind he is liable, if of two kinds, he is exempted.משנה ג
וְכַמָּה יִשְׁהֶה הָאוֹכְלָן. כְּאִלּוּ אֲכָלָן קְלָיוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּשְׁהֶה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אָכַל אֳכָלִין טְמֵאִין, וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ, וְשָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הִפְסִיק בָּהּ אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם כָּל שֶׁהוּא, פָּטוּר:
ברטנורה
כמה ישהה האוכלן. לשני חצאי זיתים דאמרינן מצטרפין:כאילו אוכלן קליות. רואין אותן כאילו נתפרדו לפירורין [דקין] כקליות ואוכלן אחת אחת בסמוך זו אחר זו, ובההיא משערינן אם אכל חצי זית והפסיק ולאחר שעה אכל חצי זית אחר, אם שהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת קליות בסמוך זו לזו, מצטרפין. אבל אם לא הפסיק מאכילה אלא ששהה בלעיסתן ובליעתן אפילו כל היום כולו, מצטרפין לדברי ר׳ מאיר:וחכמים אומרים עד שישהה מתחילה ועד סוף כדי אכילת פרס. כלומר אפילו לא הפסיק בין אכילת חצי זית לאכילת חצי האחר, אלא ששהה בלעיסת שני חצאי זיתים כדי אכילת פרס מתחילת האכילה עד סוף בליעתן, מצטרפין. ביותר מכדי אכילת פרס, אין מצטרפין. והלכה כחכמים:פרס. לשון פרוסה. והוא חצי ככר של עירוב, משלש ככרות לקב, שכל ככר שמונה ביצים, נמצא חצי ככר ארבע ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב״ם אומר שהוא שלש ביצים:אכל אוכלים טמאים. האוכל אוכלים טמאים כחצי פרס שהוא שני ביצים לפירוש רבותי, ולדברי רמב״ם ביצה ומחצה, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. וכן השותה משקין טמאים כרביעית, נפסלה גווייתו מלאכול בתרומה עד שיטבול. והשותה רביעית יין ונכנס למקדש, חייב כרת. והשתא קאמר, שאם שהה באכילת חצי פרס של אוכלים טמאים, או בשתיית רביעית של משקין טמאין, כדי אכילת פרס, מצטרפין לכשיעור ונפסלה גווייתו מלאכול בתרומה. ואם שהה יותר משיעור זה, אין מצטרפין. והוא הדין לשיעור רביעית יין של כניסת מקדש, שאם שהה בשתייתו כדי אכילת פרס או פחות, חייב. יותר על כן, פטור:אם הפסיק בה. שלא שתה כל הרביעית בבת אחת ונכנס למקדש, פטור, דכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת, יין דרך שכרותו. ואם אינו שותהו בבת אחת, אין זה דרך שכרותו. וכן אם נתן בו מים. והלכה כר׳ אליעזר. והני מילי בשותה רביעית ממש, אבל שתה יותר מרביעית, מודה רבי אליעזר דחייב אפילו לא שתה כולו בבת אחת:
תוסופות יום טוב
וכמה ישהה האוכלן. עמ"ש ברפ"ג דפסחים ובמ"ז פ"י דזבחים:
פרס. כתב הר"ב ד' ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב"ם אומר שהוא שלשה ביצים ופלוגתא דתנאי הוא במ"ב פ"ח דערובין ושם פסק הר"ב כהרמב"ם. ועיין עוד מ"ש שם:
אכל אוכלים טמאים כו'. עיין פ"ב דטהרות:
ונכנס למקדש. פירש ועבד עבודה אבל בכניסה בלא עבודה לא מחייב. וה"פ בת"כ. תוס'. ואשתמיטתיה מהכ"מ כשדקדק כך מדברי הרמב"ם בריש ה' ביאת המקדש. ולא כתב שכ"כ ג"כ התוס' מהת"כ. ומ"מ להרמב"ם יש איסור אף בלא עבודה. גם כתב מהת"כ דאף מן המזבח ולפנים יש איסור שתויי יין. ומ"ש הר"ב חייב כרת לא דק. דאין בו אלא חיוב מיתה. וכמ"ש הר"ב בעצמו בספ"ט דסנהדרין:
רא"א אם הפסיק בה כו'. כתב הר"ב והלכה כר"א. גמ':
יכין
מלכת שלמה
3.
Within what time must he eat them [for him to be liable]? [The time he would need] if he ate a similar amount of parched grains of corn, the words of Rabbi Meir. But the rabbis say: he must take from the beginning to the end [of his eating] no more time than is required for the eating of a peras (a half a loaf of bread) [to be liable]. If one eats unclean food or drinks unclean drinks, or if he drinks a quarter [of a log] of wine and then enters the Temple [he is liable if it takes less time] than it takes to eat a peras. Rabbi Elazar says: if the drinking was interrupted or if he diluted it, he is exempt.משנה ד
יֵשׁ אוֹכֵל אֲכִילָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ אַרְבַּע חַטָּאוֹת וְאָשָׁם אֶחָד. טָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַחֵלֶב, וְהָיָה נוֹתָר, מִן מֻקְדָּשִׁים, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם הָיְתָה שַׁבָּת וְהוֹצִיאוֹ בְפִיו, חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ מִן הַשֵּׁם:
ברטנורה
ארבע חטאות. חד משום חלב, וחד משום אוכל קודש בטומאה, וחד משום נותר, וחד משום יום הכפורים. והא דקיימא לן בכל התורה כולה דאין איסור חל על איסור, הני מילי באיסור גרידא, כגון האוכל נבילת בהמה טמאה אינו חייב משום נבילה לפי שהוא איסור גרידא שאינו לא כולל ולא מוסיף. אבל הכא, אדם שהיה מתחילה טהור, היה אסור בחלב ומותר בשאר בשר של קדשים. נעשה טמא, מגו דנאסר בשאר חתיכות של בשר קדשים משום טומאה, אתסר נמי בחלב אע״פ שהיתה אסורה מתחילה, והיינו איסור כולל, שהאיסור האחרון כולל ואוסר דברים אחרים על האדם שהיו מותרים לו מתחילה. ומיהו לא אתוסף אסורא אחפצא, אלא אגברא אתוסף איסורא לגבי אחריני וגריר וכייל נמי להאי באסוריה. נעשה זה החלב נותר, היינו איסור מוסיף, דמעיקרא להדיוט אסור ולגבוה שרי, כיון שנעשה נותר נוסף איסור על החתיכה עצמה ליאסר אפילו לגבוה. ומתוך שחל עליה שם איסור נותר לאסרה לגבוה, חל עליה נמי שם נותר לגבי הדיוט להתחייב עליה משום נותר, אע״ג דבלאו הכי היתה אסורה להדיוט. חל עליה יום הכפורים, מגו דאתוסף איסורא לגבי גברא לאסרו בחולין שהיו מותרים לו קודם יום הכפורים, גורר וכולל נמי להאי חלב של מוקדשים בהדיה להתחייב עליו משום יום הכיפורים:ואשם אחד. אשם מעילות על שנהנה מן הקדש בשוגג. ואף זה איסור מוסיף, דאתוסף איסורא על חפצא, דקודם דהקדישה היה חלב זה אסור באכילה ומותר בהנאה, אקדשה, נאסרה אפילו בהנאה, ומתוך שחל שם הקדש על החלב לאסרו בהנאה, חל עליו נמי להתחייב באכילתו משום נהנה מן ההקדש:אם היה בששבת והוציאו בפיו. כשהיה אוכלו:חייב. גם על ההוצאה. ובגמרא מפרש דהכי קאמר, אם היה יום הכפורים שחל להיות בשבת והוציאו, חייב שתים על ההוצאה, משום שבת ומשום יוה״כ, ששניהם באים כאחד, שבשעה שקדש היום לשבת קדש נמי ליוה״כ. וכשם שעירוב והוצאה לשבת כך עירוב והוצאה ליוה״כ. ואיסור חל על איסור באיסור בת אחת:אינו מן השם. כלומר תנא לא קחשיב אלא חטאות הבאות מפני אכילה, והאי מפני הוצאה הוא:
תוסופות יום טוב
ארבע חטאות. פירש הר"ב וחד משום יוה"כ כגון שאכל כוליא בחלבה. א"נ דמלייה בתמרי. דלא מחייב ביוה"כ. אלא על ככותבות. גמ'. וכתבו התוס' [ד"ה ארבע חטאות]. וא"ת אמאי לא חשיב חמשה. כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה [שחייב בקרבן עולה ויורד] וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני. אע"ג דהוו בשאלה מ"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ' דף י"ד. אקדשיה מגו דאתוסף בה איסור וכו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה. שהרי קדש בפטר רחם ע"כ. עיין ספ"ח דערכין. ומ"ש הר"ב אתסר נמי בחלב. פי' בחלב זה דמוקדשים. ומ"ש והיינו אסור כולל. ואפילו לר"ש דבמשנה ד' פ"ג דשבועות דלית ליה אסור כולל כמו שאכתוב כן בס"ד בסוף פ"ה. ומ"ש ולגבוה שרי. וא"נ מוקדשים יש בהם לכהנים ואינהו נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו [*ומיהו הכא בחלב. דאינו אלא לגבוה]:
ואשם אחד. עמ"ש בספ"ה:
אם היתה שבת והוציאו. לשון הר"ב והוציאו בפיו. וכ"ה בנ"א. אבל מלשון התוס' נראה דל"ג בהדיא בפיו ואפשר דגם הר"ב לא גרס ליה במשנה. אלא מפרש לה הכי דבפיו הוציאו וכדכתבו התוס'. ומ"ש כשהיה אוכלו דאל"ה אין דרך הוצאה בכך כדתנן במשנה ג' פרק י' דשבת. אבל כשאוכלו כך כיון דקא מכוון [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא ליה מקום. גמ' ספי"א דשבת. וכתבו שם התוס'. דאע"ג דפיו למעלה מי' [שהוא מקום פטור כדפירש הר"ב שם ר"פ] ואינה רחבה ד' בטל הוא אגב ר"ה ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח בר"ה. ע"כ. [*והא דמעביר כו' ילפינן לה ממשא בני קהת בפ' המצניע (שבת דף צ"ב)]:
חייב. כתב הר"ב בגמרא מפרש אם היה יוה"כ שחל להיות בשבת חייב שתים כו'. וכשם שערוב והוצאה לשבת כו'. פי' התוס' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות. ע"כ. והוא פי' דחוק מאד כ"ש דלישנא דוהוצאה לא דייק כלל לפירוש זה. ובגמ' יומא פ"ו דף ס"ו [ע"ב]. כתב רש"י ערוב כדי נסבה אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה"י לרה"ר ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
4.
It is possible that by one act of eating a person could become liable to four hatats and one asham:If an unclean person eats forbidden fat, which was at the same time notar of an offering, and [it was on] Yom Kippur. Rabbi Meir says: if it was on Shabbat and he carried it out, he is liable [to yet another hatat]. But they said to him: this is a different name.משנה ה
יֵשׁ בָּא בִיאָה אַחַת וְחַיָּב עָלֶיהָ שֵׁשׁ חַטָּאוֹת. הַבָּא עַל בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְהַבָּא עַל בַּת בִּתּוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם בַּת בִּתּוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עָבַר הַזָּקֵן וּנְשָׂאָהּ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָב. וְכֵן הַבָּא עַל בַּת אִשְׁתּוֹ, וְעַל בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ:
ברטנורה
בתו ואחותו. כגון שבא על אמו והוליד ממנה בת והרי היא בתו ואחותו מאמו, ואשת אחיו שנישאת לו קודם לכן ומת, ולאחר מיתתו נשאה אחי אביו ובא זה אביה עליה בנדתה, והשתא איסור בתו ואחותו באין כאחת. ואע״פ שהיא ממזרת ואסורה לבוא בקהל, כשנישאת לאחי אביה קידושין תופסין בה, לפי שקידושין תופסין בחייבי לאוין. אי נמי, אם היו אחי אביה ממזרים מותרים לישא אותה לכתחילה, ונאסרה על אביה משום אשת אחיו לפי שהוא איסור מוסיף, שמתחילה היתה מותרת לאחי אביה כולן, וכשנישאת, לאחד מהן נאסרה על כל האחין, ומתוך שחל עליה שם אשת אח לגבי שאר האחים שהיתה מותרת להן, חל עליה נמי שם אשת אח לגבי אביה להתחייב עליה נמי משום אשת אחיו. מת אחיו ונישאת לאחי אבי אביה, מגו דאתוסף בה איסורא לגבי שאר אחי אביו, אתוסף בה איסורא נמי לגבי דידיה. הויה לה אשת איש, מגו דאתוסף איסורא לגבי עלמא, אתוסף איסורא לגבי דידיה. פירסה נדה, מגו דאתוסף איסורא, לגבי בעלה. אתוסף איסורא נמי לגבי דידיה:חייב עליה משום בת בתו וכלתו. כגון שנשאה בנו:ואחות אשתו. שהיה נשוי את בת חתנו שהיא אחות בת בתו מן האב:ואשת אחיו. שמת בנו ונשאה אחיו של זה:ואשת אחי אביו. שמת אחיו ונשאה אחי אביו:אם עבר הזקן אביו של זה, ונשאה, ואח״כ בא עליה זה, חייב אף על אשת האב. ואע״ג דאשת אחיו היא, דהא מחייבינן ליה לבריה משום אשת אחי אביו, אלמא אסורה ליה לאביו משום אשת אח ואין (לה)[לו] אישות בה, הכא במאי עסקינן כגון שנפלה לפניו ליבום מאחיו, שמת בלא בנים ויבמה הוא ונשאה, והאי עבר הזקן דתנן, היינו משום שהיא לו באיסור שניה בלבד, משום בת בת בנו ומשום כלת בנו דשתיהן שניות מדברי סופרים. ואם תאמר, כלתו היא, דהא מחייבינן ליה לבריה משום אשת אח. לאו פרכא היא, דאיכא לאוקמי דאשת אחיו של בנו מאמו היא, ולא כלתו של אב היא, אלא אשת חורגו ומותרת לו. ואם תאמר, ומאי איסור מוסיף איכא בבת בתו כשעבר אביו ונשאה דקא מחייבת ליה נמי משום אשת אב. הא מלתא בעו לה בגמרא, ותירצו, כגון דאיכא ברא לסבא ואחיו של זה הוא, דמגו דאתוסף בה איסורא גבי ההוא ברא משום אשת אב, אתוסף נמי גבי דידיה:וכן הבא על בת אשתו. חייב עליה משום כל אלו שחייב בבתו:ועל בת בת אשתו. חייב משום כל אלו שחייב על בת בתו. ובת אשתו שהיא אחותו משכחת לה, כגון שאביו אנס או פתה אשה והוליד ממנה בת, ואח״כ נשא הוא אנוסת אביו או מפותת אביו שהיא מותרת לו, הרי אותה הבת אחותו ובת אשתו. ובת בת אשתו ואחות אשתו משכחת לה, כגון שבא אבי אשתו על בת אשתו והוליד ממנה בת, אותה הבת היא בת בת אשתו ואחות אשתו:
תוסופות יום טוב
ואשת אחיו. פי' הר"ב שנשאת לו קודם לכן ומת. וה"ה אם גירשה כדלקמן. וחד מתרתי נסיב. ומ"ש הר"ב ואע"פ שהיא ממזרת כו' קדושין תופסים כו' א"נ אם היו אחי אביה ממזרים כו' וכ"כ הרמב"ם [בפי']. אבל התוס' כתבו וז"ל וא"ת והא ממזרת היא. וא"כ היאך אסורה לאחיו משום אשת אח איך חל איסור אשת אח על איסור ממזרת. וי"ל דמיירי דאחיו נמי ממזר. וא"כ ליכא איסור ממזרת [דהוא] עצמו כמו כן ממזר. [ועי"ל] איסור חמור חל שפיר על איסור קל. ע"כ. ותרוצא בתרא אין נראה מדברי הרמב"ם והר"ב. וא"כ קשה קושיית התוס' לפירוש קמא שכתבו דטעמא משום דקדושין תופסים. ויראה לי די"ל דאע"ג דזה שנשאה וגם זה עצמו אינם ממזרים. אבל מיירי שיש כאן אח שהוא ג"כ ממזר שהיתה מותרת לו ועכשיו כשנשאה זה נאסרת על אותו האח. משום אשת אח. ובמגו נאסרה ג"כ על זה. ולשון הרמב"ם דייק הכי דכתב וז"ל והבת הזו אפשר לה להנשא לכל א' מאחי ראובן. שאע"פ שהיא ממזרת כבר ידעת שקדושין תופסים בחייבי לאוין ואפשר שהיו אחי ראובן ממזרים ותהיה הבת מותרת להם לכתחלה. הרי בשעה שנשאה שמעון. ד"מ. נאסרה על כל האחים שהיתה מותרת להם מגו וכו'. ע"כ. הניח בתחלה שממזרת אע"פ שאסורה לבא בקהל הקדושין תופסין בה ונעשית אשתו. ואח"כ אמר שאפשר שיהיו אחי ראובן ממזרים ואז כשיהיה הנדון כך. נאסרה עליהם עכשיו בנישואי שמעון ואע"פ שהוא אינו ממזר. משום דקדושין תופסין ונעשים עליהם אשת אח. ולא דק הר"ב במ"ש א"נ ומחלק לעשות בזה שני פרושים. כי אין הדבר אמור בלשון הרמב"ם. אלא שיהא פירוש א' והא בלא הא לא סגי:
ואשת איש. לשון הר"ב הויא לה א"א. כלומר שמת זה ונשאת לאחר וכן ל' הרמב"ם בהדיא. גם במתני' דלקמן כתב הר"ב כן בהדיא. ובחנם נדחקו לפרש כן דהא איסור אשת איש חייל בבת אחת עם אסור אשת אחי אביו כמו בתו ואחותו. וכן לקמן באם [עבר] הזקן. פי' הרמב"ם. דאיסור אשת אב ואסור אשת איש הם שני איסורים הבאים כאחד. וע"ש לקמן:
הבא על בת בתו. הקשה רבינו ברוך [בתוס' ד"ה הבא] אמאי לא חשיב בהדייהו בת בנה כגון שניסת בתו לבן אשתו וילדה לו בת דהויא בת [בתו] ובת בנה בבת אחת וגם בסיפא קשה אמאי לא תני [בת] בנה ובת *) [בתו] דמשכחת לה ביעקב שנשא רחל ולאה שאינם אחיות ויש לה בן לרחל מאדם אחר ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב וילדה בת לאה בת. ובא יעקב עליה. הרי היא בת בן אשתו ובת בתו. [ולפי] מה שפירש לקמן דמתני' לא מיירי רק באיסור מוסיף ניחא שפיר. ע"כ. והיינו בבבא זו ודבתרה. אבל בבבא הקודמת הא תנן בתו ואחותו דאסורי בת אחת. ועוד עיין לקמן:
וכלתו. לשון הר"ב כגון שנשאה בנו. וז"ל הרמב"ם. נשא אותה בנו נאסרה על יתר אחיו איתוסף בה נמי ליעקב איסור כלתו. ע"כ. ועיין לקמן בדבור רי"א אם עבר הזקן:
ואחות אשתו. פירש הר"ב שהיה נשוי את בת חתנו. שהיא אחות בת בתו מן האב. כגון שהיתה לו בת מאשה אחרת ונשאה זה האב חמיו של בעל בתו וכשבא זה על [אחות] בתו של חותנו. שהיא לו בת בתו היתה אחות אשתו. רש"י. ומסיימי התוס' וחיילא אסור אחות אשתו באסור כולל מיגו דמתסר בשאר אחיות משום אחות אשה אתסר נמי בבת דינה. משום אחות אשה. וכתבו עוד דאומר הר"י דלא גרס ליה דא"כ שבע הוו. ואדתני לעיל שש. ליתני שבע. וא"ת וליתני שבע. י"ל דלא נחית למתני במתני' רק איסור מוסיף. וא"ת מ"מ אמאי לא תני אחות אשתו ובבת אחת. כגון שיעקב נשא [בת איש ואותו האיש נשא] דינה בת יעקב [מאשה אחרת] וילדה לו בת השתא הויא אותה בת של דינה בת בתו של יעקב ואחות אשתו וי"ל דבאיסורא שחל ע"י קדושין לא תנא. אלא אותה שחל האיסור מיד בשעת קדושין. והשתא מיד שנשא יעקב בת האיש לא היה שום איסור עד שנולדה [בת] דינה מאותו האיש אז חל איסור אחות אשתו עם איסור בת בתו. ע"כ. ולרווחא דמלתא תירצו כך. דהא לעיל תירצו. דאפילו באסור בת אחת נמי לא מיירי. ומ"מ הרמב"ם גריס ליה נמי לאחות אשתו. ומפרש לה באיסור בת אחת. וכתב שיהא חייב שבע חטאות ובדר"י שמונה חטאות ומעתה לא קשיא קושיית התוס' דאדתני שש לתני שבע. דאה"נ דתני שבע אלא דמוסיף והולך מעיקרא תני שש והדר שבע ור"י מוסיף שמונה. והא לא קשיא אמאי לא תנן בהדיא מספר שבע דממילא משמע כשתעמוד למנין. והתנה עוד הרמב"ם שתהיה אשתו קיימת. וזה פשוט. שאין איסור אחות אשה לאחר מיתה כדכתיב בחייה. ולענין קושיית התוס' דלעיל בשם רבינו ברוך. י"ל דכיון דאשכח ליה שבע. כך לי בכגון ההיא דתני לה בכגון ההיא דה"מ למתני ולמחשב נמי בת בנה ולית קפידא. ולמתני תרתי גווני ודאי דלא קשיא דלא נ"מ מידי דלא בעי לאשמעינן. אלא דמשכחת להו שבע. והא דבמתני' דלקמן הדר ותני שבע איידי דר"י בן נורי:
רבי יוסי אומר אם עבר הזקן ונשאה חייב עליה משום אשת האב. [עיין במשנה ד' פ"ט דסנהדרין] כתב הר"ב. וא"ת ומאי איסור מוסיף איכא כו'. הא מלתא בעו לה בגמ' ותירצו כגון דאיכא ברא לסבא. ותמיהני דכי נמי לית ליה ברא. ואית ליה אחי. איכא מגו. דמיגו דאתסרה לגבי אחי משום אשת אח אתוסף נמי לגבי זה איסור אשת אב. דהא גבי כלתו אין כאן מגו אלא בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בשם הרמב"ם. וכי תימא דאין ה"נ אלא דנקט מיגו רווחא טפי. דמ"מ קשיא מאי קבעי לה בגמרא. דהא כולהו מתני' מיירי בכה"ג במגו דאחין. וכי היכי דאינך מיירי בדאיכא אחין. ה"נ דכוותה. ומאי קא בעי לה. והרמב"ם בפירושו יש לו גירסא אחרת. כגון דאתיליד לו בן קטן לזקן. וכתב שהוא מאמר קשה להבין. ופירשו דלכשיגדיל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו כו' ובודאי שעם פירושו אכתי קשיא למאי נ"מ מצריכים שיהא בן קטן. ובנא"י כתוב וז"ל והקרוב אצלי שהדבר הזה פירוש ואולי הוא לרבנן סבוראי. וכבר טרחנו פעמים בביאור זה המאמר. והוא אצלי כולו חטא. אבל האמת שיאמר הואיל ואתוסף בשרה אשת אח לגבי אחי יצחק כולם. אתוסף נמי ליעקב איסור זאת האשה והיא איסור אשת אביו. וזהו הדעת האמתי ההולך על העיקרים. ע"כ. וכן כתב בחבורו פ"ד מהל' שגגות. ומ"מ כתב שם גם בפירושו בנא"י שכל אלו שתאסר הערוה זו עליהן באיסור מוסיף. צריך שיהיו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהם. ומתוך שתאסר עליהם יתוסף איסור אחר לזה. אבל אם אינם מצויין אין אומרים הואיל אם היה כו'. וכתב הכסף משנה שנלמד מדתירצו בגמ'. כגון דאיכא ברא לסבא. ע"כ. ולא קשיא דהא הרמב"ם דחאו לפירוש זה שם בחבורו. דע"כ לא דחאו אלא דלא אצטריך ליה אבל מ"מ הואיל ונפק מפומייהו דרבנן סבוראי שמעינן דסברא זו אית להו לרבנן סבוראי. שצריך שיהיו הנאסרים מצויין בעולם ומסברא ?זו לא בעי למדחי:
משום אשת האב. לשון הרמב"ם דאתוסף בה [איסור] אשת אב ואיסור א"א והם שני איסורים הבאים כאחד בין שהיה הזקן חי או מת. כמו שנתבאר בשביעי מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו. עכ"ל. וכל זה מבין שהיה הזקן חי כו' נמחק בנא"י ואח"כ כשכתב שגג בה יעקב מוגה בחיי יצחק. וכן כתב בחבורו פ"ד מהלכות שגגות. וכן עיקר. דכיון דנתחייב איסור א"א מחמת נישואי הזקן צריך שיהא הוא בחיים דאין איסור א"א לאחר מיתה. וההיא דסנהדרין משום אשת אב נקט לאחר מיתה. וכמ"ש שם בשם רש"י. וכן מבואר עוד בחיבורו ריש פ"ה מהלכות אסורי ביאה:
יכין
מלכת שלמה
5.
By one act of intercourse one may become liable for six hatats: If one had intercourse with his daughter, he can be guilty of incest with her because she is his daughter, his sister, his brother's wife, the wife of his father's brother, and [he can also be guilty] of intercourse with a married woman and a menstruant. If one had intercourse with his daughter’s daughter he can be guilty of incest with her because she is his daughter's daughter, his daughter-in-law, his brother's wife, the wife of his father's brother, his wife's sister, a married woman, and a menstruant. Rabbi Yose said: if the grandfather transgressed and married her first, he may thereby become guilty for offending with his father's wife. So too, if one had intercourse with his wife's daughter or her daughter's daughter.משנה ו
הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְכַלָּתוֹ וַאֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְאֵשֶׁת אָחִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אִישׁ וְנִדָּה. וְכֵן הַבָּא עַל אֵם חֲמוֹתוֹ, וְעַל אֵם חָמִיו. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, הַבָּא עַל חֲמוֹתוֹ, חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חֲמוֹתוֹ וְאֵם חָמִיו. אָמְרוּ לוֹ, שְׁלָשְׁתָּן שֵׁם אֶחָד הֵן:
ברטנורה
משום חמותו וכלתו ואחות אשתו. האב שבא על בתו והוליד ממנה בת, נשא ראובן זאת הבת, הרי אמה אסורה עליו משום חמותו ואחות אשתו. נישאת לבנו של ראובן נוסף עליה איסור משום כלתו. מת בנו של ראובן או גירשה ונישאת לאחיו, נוסף עליה איסור אשת אחיו. מת אחיו או גירשה ונישאת לאחי אביו, נוסף עליה איסור אשת אחי אביו. נישאת לעלמא והיא אשת איש ופירסה נדה. ובא עליה ראובן בעודה אשת איש ונדה, הרי חייב עליה משום כל השמות הללו:וכן הבא על אם חמותו. לבן בא על דינה בת לאה בתו והוליד ממנה בת ושמה סרח, הנושא סרח, נאסרה עליו לאה משום אם חמותו ומשום אחות אשתו, שהרי סרח אשתו ולאה שתיהן בנות לבן. נישאת לאה לבן בעלה של סרח ונעשית כלתו, ואח״כ לאחיו, ואח״כ, לאחי אביו, ובא עליה בעלה של סרח בעודה אשת איש ונדה, חייב עליה משום כל השמות הללו:ואם חמיו. ראובן בא על זקנתו אשת לבן, אם לאה אמו, והוליד ממנה בת ושמה דינה, הנושא את דינה נאסרה עליו לאה אמו של ראובן משום אם חמיו ומשום אחות אשתו, שהרי דינה אשתו ולאה אם חמיו שתיהן בנות אשת לבן. נעשית כלתו ואח״כ אשת אחיו ואח״כ אשת אחי אביו ואשת איש ונדה, חייב עליה משום כל השמות הללו:הבא על חמותו חייב עליה כו׳ לאשת לבן שתי בנות לאה ורחל, ובן אחד ושמו אשר, ושם בת אשר סרח, ובא אחד מן השוק ונשא את רחל ויוכבד בת לאה וסרח בת אשר, ואח״כ בא הנושא שלש נשים הללו על אשת לבן, חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. משום חמותו, שהרי היא אם רחל אשתו. ומשום אם חמותו, שהרי היא אם לאה חמותו. ומשום אם חמיו, לפי שהיא אמו של אשר חמיו:שלשתן שם אחד הם. בחד קרא כתיבי ובחד לאו. הלכך אין חילוק חטאות ביניהן. וכן הלכה:
תוסופות יום טוב
משום חמותו וכלתו ואחות אשתו. אע"ג דאיסור אחות אשתו קדים לאיסור כלתו אפ"ה סמיך כלתו לחמותו. משום דדמיין דלזו אסור שהיא חמותו. ולזו אסור שהיא חמיה:
יכין
מלכת שלמה
6.
If one had relations with his mother-in-law he may thereby become guilty for [having relations] with his mother-in-law, his daughter-in-law, his brother's wife, the wife of his father's brother, his wife's sister, a married woman, and a menstruant. And so too, if one had intercourse with the mother of his father-in-law or of his mother-in-law. Rabbi Yohanan ben Nuri said: if one had intercourse with his mother-in-law he may thereby become guilty for [having relations] with his mother-in-law, the mother of his mother-in-law, and the mother of his father-in-law. They said to him: all these three are the same name.משנה ז
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בָּאִטְלִיס שֶׁל אֶמָּאוֹם, שֶׁהָלְכוּ לִקַּח בְּהֵמָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ בְּהֶעְלֵם אֶחָד מַהוּ, חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת, וְאָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמָעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, הַבָּא עַל חָמֵשׁ נָשָׁיו נִדּוֹת בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
ברטנורה
באטליס. שוק שמוכרים שם בשר:של אמאום. שם העיר:הבא על אחותו וכו׳ הכי קאמר, הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו. ומשכחת לה, כגון שבא ראובן על אמו והוליד ממנה שתי בנות וחזר ובא על אחת מבנותיו אלו והוליד ממנה בן, ובא הבן על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו:שהדברים קל וחומר. ומה הבא על חמש נשיו נדות שהם שם אחד, לנדה לא תקרב, חייב על כל אחת ואחת. הבא על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שהן שלשה שמות כלומר שלשה לאוין מחולקין, אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת. והאי קל וחומר פריכא הוא, דמה לחמש נשים נדות שהן גופים מוחלקים. אלא טעמא, משום דאמר קרא (ויקרא כ׳:י״ז) ערות אחותו גלה וגו׳, וקרא יתירא הוא, דברישיה דקרא כתיב ואיש אשר יקח את אחותו וראה את ערותה וגו׳, למה לי למהדר תו ערות אחותו גלה, אלא ללמד על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו שחייב על כל אחת ואחת:
תוסופות יום טוב
הבא על אחותו כו'. כתב הר"ב ומשכחת לה כו'. ובא הבן על אחותו לשון הרמב"ם ובא אותו הבן על הבת האחרת היא אחותו מאביו ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו:
יכין
מלכת שלמה
7.
Rabbi Akiva said: I asked Rabban Gamaliel and Rabbi Joshua at the meat-market of Emmaus, where they went to buy meat for the wedding feast of Rabban Gamaliel's son: What [is the law concerning] a man who had intercourse with his sister, his father's sister and his mother's sister? Is he liable for one sacrifice for all of them, or to one [separate sacrifice] for each of them? They replied: we have heard nothing [about this], but we have heard that if one had intercourse with five menstruants in one spell of unawareness, he is liable to a sacrifice for each [act], and it seems to us that the case [you asked about] may be derived by an a fortiori conclusion (kal vehomer).משנה ח
וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֵבָר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה, מַהוּ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְסִירָה, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
ברטנורה
אבר המדולדל בבהמה. תלוש רובו ומעורה במקצתו:מהו. שיטמא משום אבר מן החי כאילו נתלש לגמרי. וקיימא לן בהעור והרוטב, דאבר מן החי מטמא כנבילה. ואבר הנתלש מן האדם לגמרי מטמא כמת:באבר המדולדל באדם. שמעורה קצת, טהור:מוכי שחין. שאבריהן נופלין:וחותכה. לא משום טהרה, שקודם לכן נמי טהור. אלא שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל:שמניח בו כשערה. ואינו חותכו לגמרי, שלא יטמא את החותכו שנוגע בו בשעת פרישה:ותוחבו. לאבר:בסירה. בקוץ המחובר לקרקע:והוא. החולה:נמשך. ונתלש האבר מאליו. והחולה אינו טמא לפי שמושך עצמו בכח בבת אחת והאבר נתלש ממנו בכח וליכא נגיעה בשעת פרישה:שהדברים קל וחומר. ומה אדם שמקבל טומאה מחיים, האבר המדולדל ממנו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים אינו דין שיהא האבר המדולדל ממנה טהור:
תוסופות יום טוב
בסירה. פירש הר"ב בקוץ. וכן פירש"י והוא לשון עברי כקול הסירים (קהלת ז') וכן מבור הסירה כמדרשם ז"ל:
ורואין אנו שהדברים ק"ו. ובפ"ט דחולין משנה ז' ילפינן לה מקרא. דכתיב כי יפול עד שיפול. ולא דטרח קרא למכתב מלתא דאתיא בק"ו. שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה נפול. ואבר מדולדל. ממילא משמע:
יכין
מלכת שלמה
8.
Rabbi Akiva further asked: If a limb hangs loose from the body of a living beast, what is the law? They replied: We have heard nothing about this, but we have heard about a limb hanging loose from the body of a man, that it is clean. And thus those that were afflicted with boils used to do in Jerusalem. He would go on the eve of Pesah to the doctor, and he would cut the limb until only contact of a hairbreadth was left; he then stuck it on a thorn and then tore himself away from it. In this manner both that man and the physician could make their pesah offering. And it seems to us that your case may be derived from this by a kal vehomer.משנה ט
וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. הַשּׁוֹחֵט חֲמִשָּׁה זְבָחִים בַּחוּץ בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּם, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִין בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, לֹא כָךְ שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֶלָּא, בְּאוֹכֵל נוֹתָר מֵחֲמִשָּׁה זְבָחִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַהוּ. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמָעְנוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שָׁמַעְתִּי בְאוֹכֵל מִזֶּבַח אֶחָד בַּחֲמִשָּׁה תַמְחוּיִים בְּהֶעְלֵם אֶחָד, שֶׁהוּא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת מִשּׁוּם מְעִילָה, וְרוֹאֶה אֲנִי שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל. וְאִם לָדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה. אָמַר לוֹ, הָשֵׁב. אָמַר לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִמְעִילָה שֶׁעָשָׂה בָהּ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל וְאֶת הַמְהַנֶּה כַּנֶּהֱנֶה, צֵרַף הַמְּעִילָה לִזְמָן מְרֻבֶּה, תֹּאמַר בְּנוֹתָר, שֶׁאֵין בּוֹ אַחַד מִכָּל אֵלּוּ:
ברטנורה
באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין. בחמשה תבשילין חלוקין זה מזה. חייב משום מעילה אם אכלן קודם זריקת דמן:שהדברים קל וחומר. מה מזבח אחד שאין גופים מוחלקים, חייב על כל אחד ואחד משום תמחויין מוחלקים, חמשה זבחים דגופים מוחלקים לא כל שכן:לא כך שאלן ר׳ עקיבא. דאם בשוחט שאלן מה ראיה הביאו לו מאוכל, הא איכא למפרך מה לאוכל שכן נהנה. אלא על כרחך לא שאל ר׳ עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים והביאו לו ראיה נמי מאוכל:אם הלכה. שכך קבלת מרבך חייב על כל אחד מהזבחים. נקבלנה ממך:ואם לדין. שאתה לומד אותה מקל וחומר ממעילה. יש תשובה:את המאכיל כאוכל. שאם נתן אוכל הקדש לחברו, חייב כאילו אכל הוא עצמו, דקיימא לן המוציא הקדש לחולין מעל, ולא מי שניתן לו:והמהנה כנהנה. במידי דלאו בר אכילה:צירף את המעילה לזמן מרובה. כלומר ועוד חומרא אחרת יש במעילה, שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד שנה בחצי פרוטה, מצטרפת לפרוטה, כדמרבינן מתמעול מעל, ריבה:תאמר באכילת נותר. שאנו דנים עליו שאין בו אחת מכל החומרות הללו. ולא אתברירא מלתא אי קבלה מניה רבי יהושע להאיך תשובה או לא קבלה מניה. ופסק ההלכה, שהאוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, ותמחויין אינן מחלקין בין להקל בין להחמיר:
תוסופות יום טוב
בחמשת תמחויים כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת. פירש הר"ב דתמחויין מחלקין. ובמתני' ב' דפירש הר"ב דאין תמחויים מחלקין. אתיא נמי כרבי יהושע. דהכא דאמר מחלקין לחומרא הוא דאמר. אבל התם לקולא. ולא אמר. גמ' דלעיל [דף י"ב]. ובסוף מתני' פסק הר"ב דאינן מחלקין בין להקל בין להחמיר. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"ו מהל' שגגות. וכתב הכ"מ דמשמע דר"ע פליג אדר"י וצריך טעם למה פסק כר' עקיבא דתלמידיה הוא. ע"כ. ולי משום הא לא איריא דהא בנותר פסק נמי כר"ע. וכתב הכ"מ דטעמא משום דר"י שתק על תשובתו. וה"נ לת"ק היתה תשובת ר"ע ג"כ שלא ללמוד ממעילה. אבל הא קשיא לי שדקדקתי בה' מעילה ולא מצאתי שפסק דתמחויין מחלקים. ובמעילה גופה. לא שמענו לר"ע שיחלוק:
ואת המהנה כנהנה. וה"ה דמצי למימר הנהנה כאוכל. משא"כ בנותר. אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה. תוס':
יכין
מלכת שלמה
9.
Rabbi Akiba asked again: If a man slaughtered five sacrifices outside [the Temple] in one spell of unawareness, what is the law? Is he liable to a separate offering for each act or only to one for them all? They replied: we have heard nothing about this. Rabbi Joshua: I have heard that if one eats an offering from five different dishes in one spell of unawareness, he is guilty of sacrilege for each of them; and it seems to me that the case in question may be inferred from this by a kal vehomer. Rabbi Shimon said: Rabbi Akiba did not ask this, but rather concerning one who ate of notar (remnant) from five sacrifices in one spell of unawareness what is the law? Is he liable only to one [offering] for all of them, or is he liable to one for each of them? They replied: we have heard nothing about this. Rabbi Joshua: I have heard that if one eats an offering from five different dishes in one spell of unawareness, he is guilty of sacrilege for each of them; and it seems to me that the case in question may be inferred from this by a kal vehomer. Rabbi Akiba replied: if this is a received tradition we accept it; but if it is only a logical deduction, there is a rebuttal. He [Rabbi Joshua] said: rebut it. He replied: It is not so. For if you hold the view with regard to sacrilege, for in this case one who gives food to another is as guilty as the one who eats it himself, and the person who causes others to derive a benefit from them is as guilty as the person who himself made use of them; furthermore, [small quantities are] reckoned together in the case of sacrilege even after the lapse of a long period, can you say it in connection with notar (remnant) where not one of these laws applies.משנה י
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, בְּהֶעְלֵם אֶחָד, מַה הוּא. חַיָּב אַחַת עַל כֻּלָּן, אוֹ אַחַת עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַר לִי, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, מִקַּל וָחֹמֶר, וּמָה אִם הַנִּדָּה, שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, שַׁבָּת, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תּוֹצָאוֹת הַרְבֵּה וְחַטָּאוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַנִּדָּה, שֶׁיֶּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי אַזְהָרוֹת, שֶׁהוּא מֻזְהָר עַל הַנִּדָּה וְהַנִּדָּה מֻזְהֶרֶת עָלָיו, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא אַזְהָרָה אֶחָת. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין בָּהֶן אֶלָּא אַזְהָרָה אַחַת וְחַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. אָמַרְתִּי לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּבָּא עַל הַקְּטַנּוֹת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן עַכְשָׁיו, יֵשׁ בָּהֶן לְאַחַר זְמָן, תֹּאמַר בַּשַּׁבָּת, שֶׁאֵין בָּהּ לֹא עַכְשָׁיו וְלֹא לְאַחַר זְמָן. אָמַר לִי, הַבָּא עַל הַבְּהֵמָה יוֹכִיחַ. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּהֵמָה כַשַּׁבָּת:
ברטנורה
מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת. תולדות הרבה של אב אחד:ובשבתות הרבה. אותן שעשה בשבת זו עשה בשבתות אחרות וכולן בהעלם אחד. ובגמרא פריך מאי קמבעיא ליה דנקט שבתות הרבה ותולדות הרבה, ואמאי נקט תולדות ולא אבות. ומשני, דר׳ עקיבא תרתי בעא מיניה, חדא העושה מלאכה אחת בשבתות הרבה ויודע שהוא שבת אלא שסבור שמלאכה זו מותרת היא, דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות, והכי קא מבעיא ליה, האי דעבד מלאכה אחת בשתי שבתות מי אמרינן כיון דבשני ימים הם, אע״ג דהעלם אחד הוא, לגבי מלאכה הויין הנך שבתות כגופין מחולקים של מלאכה שאין דומים זה לזה, כגון זרע וקצר בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת, או לאו כגופים מוחלקים דמיין, והוי כאילו עשה בהעלם אחד מלאכה אחת עשר פעמים דאינו חייב אלא אחת, דליכא למימר הכא ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק; דדוקא לענין שגגת שבת הויין ידיעה לידע ששבת היה, אבל לענין שגגת מלאכות ליכא ידיעה עד שילמוד. ועוד קמבעיא ליה, אם עשה תולדות הרבה מאב אחד חייב אחת, או על כל אחת ואחת, ולהכי נקט תולדות:אמר לי חייב על כל אחת ואחת. פשט ליה אתרוייהו לחומרא, דעושה מלאכה אחת בשבתות הרבה בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל שבת ושבת, דהנך שבתות כגופים מחולקים דמיין, ותולדות של מלאכות כמלאכות דמיין וחייב על כל תולדה ותולדה, ואע״פ שהן מאב אחד כאילו עשה אבות הרבה:ומה נדה. בגמרא אמרינן תני נדות, הבא על חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת, דגופין מוחלקין נינהו:תוצאות הרבה. עניינין הרבה, כגון שבת דאיכא אבות מלאכות ותולדותיהן. אבל נדה אין בה חיובא אלא ביאה:והנדה מוזהרת עליו. דכתיב (ויקרא כ׳:י״ח) ונכרתו שניהם מקרב עמם:הבא על הקטנות. הבא על חמש קטנות נדות חייב על כל אחת ואחת, ואע״פ שהקטנה אינה מוזהרת:הבא על הבהמה יוכיח. שחייב על כל ביאה וביאה:בהמה כשבת. כלומר כי היכי דמבעיא לי בשבת הכי נמי מבעיא לי בבהמה. ולא קבלה מיניה ר׳ עקיבא מר׳ אליעזר לא לענין דאמר עושה מלאכה אחת בשבתות הרבה כגופין חלוקין דמיין, ולא לענין תולדות מלאכות כמלאכות דמיין. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. פי' הר"ב דר"ע תרתי בעי מיניה כו' ולא קבלה מיניה. ועיין ברפ"ז דשבת:
אמר לו חייב על כל אחת ואחת. פי' הר"ב פשט ליה אתרוייהו לחומרא. ואע"ג דמנדה לא מצי למפשט ליה אלא חדא. דהא בנדה ליכא תולדות. רש"י:
[*והנדה מוזהרת עליו. פי' הר"ב. דכתיב ונכרתו שניהם. וכן פירש"י. וקשיא לי דפסוק זה על העונש נאמר ועדיין אזהרה לא שמענו. וכדלקמן בבהמה. אלא ה"ל לפרש כדפירש"י בחומש פרשת אחרי [מות] בפסוק לא תקרבו לגלות ערוה. להזהיר הנקבה כזכר. לכך נאמר לשון רבים]:
אמר לי הבא על הבהמה יוכיח. שאע"פ שהיא נענשת. כדכתיב (ויקרא כ׳:ט״ו) ואת הבהמה תהרוגו. אינה מוזהרת:
יכין
מלכת שלמה