Mishnah

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule

קדשים

תמיד

Kodshim

Tamid

Chapter 3

1 2 3 4 5 6 7

א ב ג ד ה ו ז ח ט

0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9

משנה א

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, בֹּאוּ וְהָפִיסוּ, מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, מִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי דְפָנוֹת, הַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּים, וְהַיָּיִן. הֵפִיסוּ, זָכָה מִי שֶׁזָּכָה:

ברטנורה אמר להם הממונה בואו והפיסו. הטילו פייס. הוא הגורל המפורש פרק ב׳ דיומא:מי שוחט. אע״ג דשחיטה כשרה בזר, תקנו בה פייס, דתחילת עבודת התמיד היא וחביבה להו, אי לא יטילו פייס אתו לאינצויי עלה ואתו בה לידי סכנה:מי זורק. מקבל הדם הוא הזורק, ומשום דעיקר הקרבן הויא זריקה להכי נקט לה:מי מדשן מזבח הפנימי. והמדשן הוא המקטיר קטורת. ומשום דדשון תחילת עבודה של קטורת היא, נקט לה. וכן דשון המנורה תחילת ההדלקה. ודשון מזבח הפנימי והמנורה, קודם שחיטת התמיד היה. והא דמדכר בסדר הפייס שוחט וזורק ברישא, משום שהם עיקר עבודה טפי:העוקץ. האליה:החזה. כל [השומן] הרואה את הקרקע:והגרה. מקום שהוא מעלה גרה, הוא הצואר, ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב:זכה מי שזכה. מי שעלה לו הפייס זורק את הדם, והסמוך לו שוחט. ואע״פ שהשחיטה קודמת לקבלת הדם, מ״מ מפני שעבודת הזריקה גדולה מן השחיטה, שהשחיטה כשרה בזר משא״כ בזריקה, לפיכך זכה הראשון שהגיע לו הפייס בזריקה, והשני הסמוך לו בשחיטה, והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר הקטורת, והרביעי מדשן את המנורה ומדליק את הנרות, והחמישי מעלה הראש והרגל לכבש, והששי שתי הידים, והשביעי העוקץ דהיינו האליה והרגל, והשמיני החזה והגרה, והתשיעי שתי דפנות, והעשירי הקרבים, והאחד עשר הסולת של מנחת נסכים שהיא קריבה עם התמיד. והשנים עשר חביתי כהן גדול, והשלשה עשר יין של נסכים. כל אלו שלשה עשר כהנים יוצאים בפייס אחד כמפורש פרק ב׳ דיומא:

תוסופות יום טוב הממונה. עמ"ש ברפ"ג דיומא: מי מדשן מזבח הפנימי. אקדמיה לדשון המנורה דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון כו'. ומנורה בדרום כו'. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא. דכתיב (שמות כ"ו) ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו להדדי גמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. ומ"ש הר"ב שהמדשן הוא המקטיר קטורת. וכך כתב עוד להלן והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר קטורת. טעות הוא בידו. דהא תנן בפ"ה מ"ב חדשים לקטרת. ועוד בפ"ו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדימים לפניהם כו'. וכן נמי בפ"ב דיומא [משנה ד'] דפייס שלישי לקטרת. ואין לדחוק שר"ל המחתה. וכי ההיא דכתב הרמב"ם בפ"ד מה"ת. שהמדשן מזבח החצון מכניס המחתה. וסובר הר"ב [במ"ש] שהמדשן הפנימי הוא המקטיר [*ר"ל מכניס המחתה. ויתיישב עם זה דלא תקשה אמאי בזורק לא נקט תחלת העבודה שהיא קבלת הדם והכא במקטיר נקט דישון המזבח שהוא תחלת העבודה של ההקטרה דכיון דמקטיר היינו מכניס המחתה לבד שאינו עיקר עבודת הקטרת לא דמי לזורק שהוא עיקר העבודה] דמלבד הקושיא שאני מקשה על הרמב"ם לקמן במשנה ה' פ"ה מהגמ' (יומא ד' כ"ה) דזה שזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה וזה קשיא ג"כ על הר"ב אלא דעליה קשיא ממשנה גופא דר"פ בתרא דתנן והטני ביד אחד והמחתה ביד אחד ש"מ דתרי כהנים הוו. ולשון הרמב"ם והשלישי מרים דשון מזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת. ע"כ. ומ"ש הר"ב דדשון מזבח ומנורה קודם שחיטת התמיד היה אכתוב בזה בסוף פרקין בס"ד: העוקץ. פי' הר"ב האליה. ואין נראה כן ממשנתינו דסוף פ' דלקמן דתנן העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו והמפרש פי' שם הזנב אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב (ויקרא ג') לעומת העצה: [*והגרה. פירש הר"ב מקום כו'. ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. וכן לשונו במשנה ג' פ"ב דיומא. ולא דק דבפרק דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלוי בדופן הימנית ול' המפרש ובו מחובר הקנה והלב]:

יכין מלכת שלמה

1.

The superintendent then said to them: come and cast lots, to see who is to slaughter, and who is to sprinkle the blood, and who is to clear the ashes from the inner altar, and who is to clear the ash from the candlestick, and who is to lift the limbs on to the ascent: the head, the right leg, the two forelegs, the tailbone, the left leg, the breast and the neck and the two flanks, the entrails, the fine flour, the griddle cakes and the wine. They cast lots and whoever won, won.

משנה ב

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתְיָא בֶן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח. עַד שֶׁהוּא בְחֶבְרוֹן, וְהוּא אוֹמֵר, הֵין:

ברטנורה צאו וראו. על מקום גבוה שהיה להם במקדש:זמן השחיטה. שהשחיטה פסולה בלילה שנאמר (ויקרא י״ט) ביום זבחכם:ברקאי. האיר והבריק השחר:האיר פני כל המזרח. שלא היה אומר כלום עד שהאירו פני [כל] פני המזרח, שאין מספיק כשהבריק כנקודה בלבד. והלכה כמתיא בן שמואל:עד שהוא בחברון. אותן העומדים למטה שואלים לו הגיע האור בחברון, והוא אומר הין. וכדי להזכיר זכות האבות הקבורים בחברון אומרים כן:

תוסופות יום טוב צאו וראו כו'. ולמה הוצרכו לכך תנן לה במשנה ב' פ"ג דיומא.

יכין מלכת שלמה

2.

He then said to them: Go out and see if it is yet time for the slaughter. If the time had come, the one who saw would say, “There are flashes.” Matya ben Samuel says: [He used to say] Has the whole of the east [of the sky] lit up. as far as Hebron? And he [the observer] would answer yes.

משנה ג

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וְהָבִיאוּ טָלֶה מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים. וַהֲרֵי לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים הָיְתָה בְמִקְצוֹעַ צְפוֹנִית מַעֲרָבִית. וְאַרְבַּע לְשָׁכוֹת הָיוּ שָׁם, אַחַת לִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, וְאַחַת לִשְׁכַּת הַחוֹתָמוֹת, וְאַחַת לִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד, וְאַחַת לִשְׁכָּה שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין בָּהּ לֶחֶם הַפָּנִים:

ברטנורה מלשכת הטלאים. לשכה שהיו הטלאים של תמידים שם:לשכת החותמות. של לוקחי סולת למנחה ויין לנסכים, שהיו הולכים אצל הממונה על החותמות ונותנים לו מעות כפי הנסכים שהוא צריך, והוא נותן לו חותם ומוליך החותם אצל הממונה על הנסכים ומקבל ממנו נסכים. ואותה לשכה שהממונה על החותמות יושב בה היא קרויה לשכת החותמות. ובמסכת שקלים מפורש שארבעה חותמות היו במקדש, וכתוב עליהם, עגל, זכר, גדי, חוטא. כשמביא חותם שכתוב בו עגל, בידוע שנתן מעות לנסכי פר. זכר, בידוע שנתן מעות לנסכי איל, שתרגום איל, דכרא. גדי, בידוע שנתן מעות לנסכי כבש. חוטא, בידוע שנתן מעות לנסכי מצורע:לשכת בית המוקד. על שם המדורה שדולקת בה תמיד. קרויה בית המוקד:

תוסופות יום טוב אמר להם צאו הביאו טלה. לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה. א"ל הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקים בהכנתו כדאמר מי שזכה בתמיד כו'. ובקרו אותו לאור האבוקות. כדתנן לקמן ש"מ דעדיין היה לילה. כ"כ המפרש: והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וד' לשכות היו שם. פירש הרמב"ם והמפרש בבית המוקד. ואחת מהן נקרא לשכת בית המוקד [*ששם יורדין לבית הטבילה] וכדתנן בהדיא משנה ו' פ"ק דמדות. [*וע"ש בפי' הר"ב] ואע"ג דהתם תנן לשכת טלאים מערבית דרומית. הא רמי לה בגמרא בפ"ק דיומא ומשני לה דף י"ז. אקצויי מקציה ודאתי מצפון מתחזיא ליה בדרום ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ומסתברא דבמערבית דרומית הוה וכו'. ומר קא חשיב דרך ימין. ומר קא חשיב דרך שמאל. ופירש"י. בשתי המקצעות נראות שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן. ודאתי מצפון מתחזיא ליה משוכה לצד דרום יותר. ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון. ומסתברא במערבית דרומית הוי טפי. ומודי בה תנא דידן. אלא דנקט סידרא מדרום לצפון. דקא חשיב דרך שמאל. ומתחזי ליה דרך הלוכו. כאילו הוא בצפון. ודאמרינן בכמה דוכתי כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. הני מילי בעבודה. אבל הכא חושבנא בעלמא הוא. ותנא דמדות קא חשיב דרך ימין מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום. ע"כ. והרמב"ם בפ"ק דמדות [משנה ו'] מפרש שהיתה נתונה בבית המוקד עצמו מערבית דרומית וכשמשערים מקומה לנגד העזרה תהא מן העזרה צפונית מערבית. כמו שזכר בתמיד. ע"כ. וכשתעיין בצורה שאני עתיד לצייר בעזה"י בסוף מסכת מדות תשכיל זה היטב [*ועיין בספר המאיר לרבינו זרחיה הלוי בריש מסכת יומא]: ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד. עיין במדות [פ"א משנה ז'] מאי דקשיא לי בגוה ודמש"ה נ"ל דגרסי' איפכא: החותמות. עיין במשנה ג' פ"ה דשקלים. בית המוקד. כתב הר"ב על שם המדורה כו'. ועמ"ש ברפ"ק: ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים. השתא דאמרן. דלשכת הטלאים לפי האמת מערבית דרומית היא. כי אזלת דרך ימין תהיה לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית. כדתנן התם במדות. גמ'. דיומא (ד' י"ז):

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה אמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה אמר הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקין בהכנתו כדאמרינן מי שזכה בתמיד מושכו והולך לבית המטבחיים ובקרו אותו לאור האבוקות מפני שעדיין היה לילה מן המפרש שבתלמוד: והרי לשכת הטלאים רש"י והרא"ש ז"ל גרסי והלא שפירשו והלא כמו והרי: במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד וז"ל הרא"ש ז"ל ג"כ במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד הגדול: לשכת בית המוקד ושם היתה מדורה תמידית שאם יכבה האש בבית המוקד הגדול לוקחים משם אש ע"כ: וביומא פ"ק דף ט"ו מייתי לה למתניתין ושם פירש רש"י ז"ל במקצוע צפונית מערבית של בית המוקד שהיה טרקלין גדול להתחמם בו והא דקתני בסיפא ואחת לשכת בית המוקד היא לשכה קטנה שקרויה בית המוקד ופתוחה לבית המוקד הגדול ע"כ: ורמי עלה התם בגמרא מהא דתנן במס' מדות פ"ק ד' לשכות היו בבית המוקד וכו' ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן דרומית מזרחית היא היתה לשכה שהיו עושין בה לחם הפנים ומסיק התם רב אדא בריה דרב יצחק דהאי לשכת הטלאים אקצויי מקצייא בשתי המקצועות נראית שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד צפון ודרום עד קרוב למקוצעות שמכאן ומכאן ודאתי מצפון מתחזייא ליה שמשוכה לצד דרום יותר ודאתי מדרום מתחזייא ליה משוכה לצד צפון וזו הקושיא ותירוצה הביאם הרמב"ם ז"ל שם בפ"ק דמדות ושם היא מצויירת וקל להבין. וכתוב בפירוש הראב"ד ז"ל ובדין הוא דה"ל למיתני הכי והרי לשכת הטלאים היתה בקרן דרומית מערבית אלא משום דבעינן אחר לא הוה מצי לאשמועינן דאקצויי מקצייא אלא בכה"ג דנקט בלישנא דסתרא הך בבא אמתניתין דמדות כדי לאשמועינן דהאי לישנא לאו דוקא ממש אלא כדמפרש התם עכ"ל ז"ל. פירוש דבריו דאמרינן תו התם ביומא מסתברא דמערבית דרומית הוה טפי ומודי בה תנא דידן אלא דנקט סדרא מדרום לצפון מיתחזי ליה דרך הלוכו כאילו הוא בצפון ממאי מדרמינן לחם הפנים דהכא אלחם הפנים דמדות ומשנינן תנא דמדות דרך ימין מני כדמפרש ואזיל בהדיא מדרום למזרח וכו' ותנא דידן דלא פירש מידי איכא למימר דדרך שמאל מנה ותו לא תיקשי מידי ואי אמרת בשלמא תנא דידן גופיה דקאמר לשכת הטלאים בצפונית מערבית מודי הוא דלצד מערבית דרומית הואי טפי אלא לפי מראית עיניו שנה משנתו ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ולעולם מקרן מערבית דרומית בא להתחיל למנות במה ששנה אחת לשכת הטלאים ואחת לשכת החותמות וכו' היינו דמתרץ לחם הפנים להיות בדרומית מזרחית כדקתני במדות דלא ליקשי אהדדי. אלא אי אמרת דוקא תנא לשכות הטלאים במקצוע צפונית מערבית סוף סוף מאי תרצתא דלחם הפנים כי מני דרך שמאל ה"ל לשכת לחם הפנים בדרומית מערבית לפי מניינו אלא לאו ש"מ במערבית דרומית הואי ש"מ ודאמר מר כל פונות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין דגמרינן מים שעשה שלמה בפרק הוציאו לו (יומא דף נ"ח) ה"מ בעבודה אבל הכא חושבנא בעלמא ורב אדא בר אהבה מוקי התם למתניתין דהכא אליבא דר' יהודה דשמעינן ליה דפליג אסתמא דמדות דתניא וכו' וזהו לפי פירוש אחרון דרש"י ז"ל ועיין ג"כ בתוספות פ"ג דיומא דף ל' אבל לפי פירוש ראשון לא קאי רב אדא בר אהבה אלא אמתניתין דמדות דקתני דהוצרך להיות כותל מזרחי נמוך כדכתבינן התם במדות פ' הר הבית סימן ה' בס"ד ולא בא רב אדא רק לאשמועינן דמדות ר' יהודה היא וכבר דחו אותו שם אלא ר"א בן יעקב היא כדכתבינן התם. והראב"ד ז"ל האריך לתרץ מה שמקשים דאמאי לא משני תלמודא דהך מתניתין דתמיד דקתני במקצוע צפונית מערבית איהו קחשיב צפונית מערבית דעזרה דקא חשיב לשכות העזרה ונימא דלשכת החותמות ולשכת בית המוקד דקחשיב הכא לא היו לשכות בית המוקד אלא אימא דשל עזרה הוו ומתניתין דמדות דקתני מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן איהו חשיב מקצוע דמת המוקד ובית המוקד היה עומד בצד צפוני דעזרה נמצא דרומה של בית המוקד היא צפונה של עזרה ומקצוע מערבית דרומית של בית המוקד היא צפונית מערבית של עזרה ולא קשיין מתנייתא אהדדי וגם מלשכת לחם הפנים ליכא לאקשויי לפי זה הענין שאמרנו דהתם מתניתין דמדות בדרומית מזרחית ובתמיד חשיב להו לבסוף דשפיר תני ליה לבסוף דהויא לה בקרן מזרחית צפונית שלשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית דעזרה ולשכת החותמות במקצוע מערבית דרומית דדרך ימין ולשכת בית המוקד בקרן דרומית מזרחית דעזרה ולשכת לחם הפנים במקצוע מזרחית צפונית דעזרה דהיינו נמי הוי במקצוע דרומית מזרחית של בית המוקד הואיל ובית המוקד עומד בצד צפוני דעזרה. אבל יש לומר דלאו פרכא היא שהרי לשכת הטלאים ולשכת לחם הפנים זה ברור שהיו לשכות דבית המוקד ולא לשכות דעזרה כדקתני בהדיא שהיו כקיטונות פתוחות לטרקלין וא"כ היאך יתכן הדבר דתנא דתמיד הוה קחשיב לשכות בית המוקד דהיינו לשכת טלה קרבן ולשכת לחם הפנים בכלל לשכות העזרה דהיינו לשכת החותמות ולשכת בית המוקד דע"כ הני לשכות דבית המוקד הוו כולהו שהרי וכו' ועוד דבפ' בתרא דמדות קא חשיב שש לשכות בעזרה ולא קחשיב הני דהתם אלא ע"כ הנך דקחשיב הכא לשכות בית המוקד נינהו ולפיכך הוצרך לתרץ בענין אחר ומעתה צריכין אנו לפרש אמאי קחשיב במסכת מדות לשכות אחריני לבית המוקד מהנהו דקא חשיב הכא דאיכא למימר דהאי דקחשיב במסכת מדות אותם ד' לשכות שהיו בד' קצות המוקד ממש דהיינו שתים בקדש במערבית דרומית ומזרחית דרומית ואותם שתים היו בעזרה ואותם שתים של אבני המזבח וירידת הטבילה היו חוץ לעזרה כי בית המוקד היה חציו בתוך העזרה וחציו חוץ לחומת העזרה ובשביל כך הכא בתמיד חשיב הנך דלגואי קיימי משום דהכא עסקינן במילי דלגואי והרי מי שהוא עומד בעזרה נראה לו שמסוף חומת העזרה הוא סוף בית המוקד ובשביל כך קחשיב הנך לשכות בית המוקד דקיימי בסוף חומת העזרה במקום שכלה חציו וגם אותם שתים שהם בשני המקצועות אחרים. אבל לשם במסכת מדות במילי דאבראי עסקינן דהא מבראי לגואי קא חשיב כגון הר הבית ואח"כ עזרה לפיכך לא קחשיב הנך שתים שאצל חומות העזרה מבפנים מפני שאותו שנכנס בבית המוקד אינו רואה להדיא כולי האי כי אם מה שלפניו אבל מה שלצדדין דהיינו אותם שבפנים בסוף חומת העזרה לא קחזי להו כולי האי בהדיא. ומה שמקשים נמי דאמאי קמשני דלשכת לחם הפנים נמי דאקצויי הוה מקצייא והיה לו לומר דהא דקחשיב לה בדרומית מזרחית במסכת מדות היינו למאן דאתי מצפון והא דקחשיב לה הכא מזרחית צפונית היינו למאן דאתי מדרום לאו פרכא היא נמי דהכא מיסתם קסתים לה תנא ולא קמפרש בהדיא באיזה מקום היתה עומדת והתם במסכת מדות מפרש המקום שלה בהדיא ש"מ דהתם במסכת מדות דוקא קתני ומחניתין דמסכת מדות הוא פירוש דמתניתין דהכא דמסכת תמיד אבל לשכת טלה קרבן מפרש הכא והכא אלא דהכא קתני לה במקצוע צפונית מערבית וההם קתני לה במקצוע מערבית דרומית ועל כרחך לאו פירושא דהדדי נינהו עכ"ל ז"ל:

3.

He said to them: Go out and bring a lamb from the chamber of lambs. Now the lamb’s chamber was in the north-western corner. And there were four chambers there the chamber of lambs, the chamber of the seals, the chamber of the fire-room and the chamber where the showbread was prepared.

משנה ד

נִכְנְסוּ לְלִשְׁכַּת הַכֵּלִים, וְהוֹצִיאוּ מִשָּׁם תִּשְׁעִים וּשְׁלשָׁה כְלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. הִשְׁקוּ אֶת הַתָּמִיד בְּכוֹס שֶׁל זָהָב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְבֻקָּר מִבָּעֶרֶב, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְאוֹר הָאֲבוּקוֹת:

ברטנורה תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב. לא אתפרש למה הוצרכו למנין של כלים הללו. ובירושלמי במסכת חגיגה אמרו כנגד תשעים ושלש אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי:השקו את התמיד. סמוך לשחיטתו, כדי שיהא עורו נפשט יפה:בכוס של זהב. אית דאמרי גוזמא קתני דלא של זהב היה, אלא של נחושת יפה כזהב. ואית דאמרי בכוס של זהב ממש, שאין עניות במקום עשירות:אף על פי שמבוקר. דתמיד טעון בקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטתו, דומיא דשה הפסח:

תוסופות יום טוב [*תשעים ושלשה כלי כסף וכו'. כתב הר"ב ובירושלמי כו' כנגד צ"ג אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי. וגם הרמב"ם הביא לירושלמי זה בפירושו. ותמיהני דהא קאי הירושלמי הזה שם בקושיא. דאתמר עלה א"ר חונא חישבתים ואינן אלא שמנים ושלש כנגד פ"ג חותמות וכו' [דבספר נחמיה [סי'] י'] שם חתומים פ"ג על קבלת התורה באלה ובשבועה]. ע"כ. ואני ג"כ חשבתים ומצאתים בהפך שאדרבה ישנם הרבה יותר מכפלים צ"ג שכן בספר זכריה לבדו נמצאים שם בן ד' יותר ממאה מלבד שאר שמות שגם [הם] אינם נמחקים. ולולא שהרמב"ם וכן הר"ב העתיקו הירושלמי כמות שהוא. הייתי אומר שיש ט"ס בירושלמי. דמ"ש חגי זכריה ומלאכי דסמי מינייהו זכריה ולא גרסי' אלא חגי ומלאכי. ואי גרסת הכי אתי שפיר וגם ר' חונא מותיב שפיר לפי שעמדתי למנין בשני ספרים אלו חגי ומלאכי ומצאתי שכל השמות שאינם נמחקים מלבד שם צבאות. שאף שגם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כדתניא בס"פ שבועת העדות (שבועות ד' ל"ה ע"א) מ"מ כיון שלא נמצא בשום מקום כי אם סמוך לשם אחר שאינו נמחק לא נחשב לשם בפני עצמו. ולכך אינו מן המנויין. ומעתה אין בב' ספרים אלו מלבד שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים. כי אם צ"ג צא וחשוב. ורב חונא ס"ל שאין למנות כי אם רק שם בן ד' והם אינם באלו שני הספרים כי אם פ"ג. והוא כשתצטרף משם בן ד' שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' הכפול. ואז מנינם פ"ג. וא"כ הכל עולה כהוגן. וגם תשובת ר' חונא אינה אלא פלוגתא ולא שיוכל לסתור סברת החושב צ"ג. אך יש לדקדק למה לא מנו חכמים אותן שבספר זכריה. ויאמרו נא להוציא כ"כ כלים. שכמו שלא סמכו על ספר א' כן לא הוה להם לסמוך על ב' כי אם על כל הג' שהיו בתחלת בנין הבית. והנה ראיתי להרמב"ם בפירושו שקודם שהזכיר להירושלמי כתב וז"ל מנין זה אפשר הוא כנגד מה שצריכים לכלים לעבודת היום מן הכלים ע"כ. וז"ל בפ"ו מהל' תמידין ומוציאין כל כלי שרת הצריכים להם כל היום ע"כ. לכך אני אומר שלא נתכוונו החכמים לצוות להוציא כלי שרת כנגד השמות אלא לפי שהוצרכו לכל כך כלים לכל יום. אתו ואסמכינהו אקראי שמצאו במספר הזה והם שבב' ספרים אלו. ומוכרחני עכשיו לומר שט"ס הוא בירושלמי כדלעיל. והא ל"ק דיוציאו יותר וכמספר השמות שבג' הספרים כי למה לנו להטריח הכהנים בכדי וגם אפשר שלא רצו להוציא מספר גדול ורב שהוא יותר מכפלים שמן הצורך שאם יעשה כן איש מן האישים יחשב לו לגאוה וגסות רוח. ולו יתברך הגדולה ובמקום שאתה כיוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כמ"ש ר"י בס"פ בני העיר] [ל"א סוף ע"א]. אף ע"פ שהוא מבוקר. פירש הר"ב דתמיד טעון בקור כו' דומיא דשה הפסח. עמ"ש בזה במשנה ה' פ"ב דערכין:

יכין מלכת שלמה

4.

They went into the chamber of the vessels and they took out ninety-three vessels of silver and gold. They gave the animal for the daily sacrifice a drink from a cup of gold. Although it had been examined on the previous evening it was now examined again by torchlight.

משנה ה

מִי שֶׁזָּכָה בַתָּמִיד, מוֹשְׁכוֹ וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם, וּמִי שֶׁזָּכוּ בָאֵבָרִים הוֹלְכִין אַחֲרָיו. בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם הָיָה לִצְפוֹנוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ, וְעָלָיו שְׁמֹנָה עַמּוּדִים נַנָּסִין, וּרְבִיעִית שֶׁל אֶרֶז עַל גַּבֵּיהֶן, וְאֻנְקְלָיוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בָּהֶן, וּשְׁלשָׁה סְדָרִים הָיָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין. וּמַפְשִׁיטִין עַל שֻׁלְחָנוֹת שֶׁל שַׁיִשׁ שֶׁבֵּין הָעַמּוּדִים:

ברטנורה לצפונו של מזבח. דתמיד עולה הוא, ועולה טעונה צפון:שמונה עמודים. עמודים של אבן נמוכים:ורביעית של ארז. חתיכות מרובעות של ארז היו על העמודים:אונקליות. כעין ווים. אינציני״ש בלע״ז: היו קבועים, באותן רביעיות של ארז, ותולין בהן הבהמה:ושלשה סדרים. של אונקליות זו למעלה מזו היה בכל חתיכת עץ, לתלות בהמה גדולה או קטנה:על שלחנות של שיש שבין העמודים. שעליהם מדיחין הקרבים. והיה אפשר לעשותן של זהב, שאין עניות במקום עשירות, ולא עשאום אלא של שיש לפי שהזהב מרתיח ומסריח, והשיש מקרר ומצנן ומעמידו שלא יסריח:

תוסופות יום טוב ועליו ח' עמודים ננסין. והכי תנן נמי במשנה ה' פ"ג דמדות. ושם כתב הרר"ש ועליו כלומר באותו מקום: [*ורביעית של ארז על גביהן. מונחין לא קבועין. וכי הא דכתבתי בשם המפרש למכילתין לקמן פ"ג דמדות משנה ח'. עוד שם לעיל מינה בשם הכ"מ]: ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. שהיו מניחין הבהמה על השולחנות. כדי שלא תהא נגררת ע"ג קרקע תוס' פ"ק דיומא ד' י"ו. ומ"ש הר"ב שעליהן מדיחין הקרבים כדתנן בפ' דלקמן סוף משנה ב'. ותנן נמי בשקלים פ"ו משנה ד' שמונה שלחנות של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרבים. וכתבו התוס' שם דאע"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות לננסים ד'. אפ"ה קרי להו בין העמודים. ואע"פ שרחוקים ד"א. לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשולחנות. כדאיתא בב"ר דכשמרכיבים כבשי התמיד על הגמלים היו נגררים בארץ. ע"כ. ולפי מה שאכתוב במדות [פ"ה מ"ב] בשם הרמב"ם מעיקרא לא קשיא ולא מידי. שהוא מפרש מן השלחנות לננסים ד' מאמצע השולחנות כו':

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה בית המטבחיים וכו' תוספות פ"ק דיומא דף ט"ז. וכתבו שם ומפשיטים על שולחנות של שיש שבין העמודים שהם מניחין הבהמה על השולחנות כדי שלא תהא נגררת ע"ג קרקע. ואע"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות ולננסין ד' אפ"ה קרי להו בין העמודים ואע"פ שרחוקים ד"א לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשלחנות כדאיתא בבראשית רבה דכשמרכיבין כבשי התמיד על הגמלים היו נגררין בארץ ע"כ וכתבתיו עוד שם בסוף מדות. וביד שם ר"פ ששי: ורבעֵין כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל בנון והבית בנקודת צירי. ופירש הראב"ד ז"ל בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח פירוש מקום המטבחיים דאין נראה שהיה שם שום בית עשוי: ועליו ח' עמודים ננסין פירוש על אותו מקום היו נעשין ננסין קצרים כלומר שלא היו גבוהין כשאר עמודים שבעזרה כמו שהננס הוא קצר משאר בני אדם: ורביעית של ארז י"ל שלכך נקראת רביעית מפני שהיתה מתוחה מעמוד זה לעמוד זה והרי היא כמו רובצת על שני עמודים דרובץ תחת משאו תרגומו רביע תחות טועניה ע"כ. ונמצא כתוב בגליון גמרא ישנה ועליו שמנה עמודים פירוש אצלו כמו ועליו מטה מנשה ע"כ: ושלשה סדרים של אונקליות ואית דגרסי ושלשה טפחים לכל אחד וכן כתוב בספר יחזקאל ע"ה והשפתים טפח אחד ותרגומו עונקלין פשך חד כלומר טפח היה בולט מן העץ ושני טפחים מן האונקלי היה שקוע בתוך העץ הרא"ש ז"ל. וכתב הראב"ד ז"ל ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד פירוש לכל מקום שהיתה רביעית של ארז היה בתוכה אונקליות קבועין שלשה סדרים כי רביעית של ארז היתה רחבה כ"כ בכדי שהיתה מחזקת שלשה סדרים מן האונקליות כזה % ומיהו בציור זה אינו כי אם סדר אחד אבל ברביעית היו עשויין שלשה סדרים שבהם תולין ומפשיטים פירוש לאחר שהפשיטו על השלחנות של שיש שבין העמודים כמו שדרך הטבחים שמפשיטין תחלה בקרקע ואח"כ תולין למעלה לפשוט את כולה ולפחות ולהוציא את בני מעיה לחוץ. ומה שטבחי הדיוט עושין בארץ הן היו עושין על השלחנות מיהו הא דקתני שבין העמודים לאו דוקא ממש בין העמודים דהא תנן בפ' בתרא דמדות דשלחנות היו מרוחקים מן הננסין ד' אמות אלא האי דקתני שבין העמודים כלומר מכוונים היו כנגד בין העמודים אבל ודאי מרוחקים היו ד' אמות ע"כ והרא"ש ז"ל תירץ וצ"ל דתרי גווני שלחנות היו אותם העומדים בין העמודים מפשיטים עליהם ואחרים רחוקים מהם ד' אמות ועליהן מניחים הקרביים ע"כ: שבהם תולין ומפשיטין על אותם האונקליות היו תולין ומפשיטין: על שלחנות יש ספרים דגרסי ושלחנות של שיש בין העמודים וכך נראה שמוכרח לגרוס לפי הפירוש האחד שכתבתי דתולין ומפשיטין קאי אאונקליות. וכתב הראב"ד ז"ל מיהו הא תימה לי למה הוצרך לשנות זה בכאן היאך היה בית המטבחים הא תנא ליה חדא זימנא כבר במסכת מדות כולה הך בבא דבית המטבחים ואי משום דהזכיר בית המטבחים במשנתנו נקיט לכולה מילתא דבית המטבחיים כדקתני מושכו והולך לבית המטבחיים א"כ הא דתנן נמי לעיל נכנסו ללשכת הכלים הל"ל היאך היתה עומדת ואעפ"כ בין כך ובין כך תימא הוא למה אינו מודיענו היאך היתה עומדת ועוד תימא במסכת מדות נמי לא קחשיב לה בהכי [הגה"ה נלע"ד שר"ל דשום לשכה מן הנזכרוח שם במדות אינו מזכיר בה שהיו משתמשים בה לשמור בה הכלים] שום לשכה דקחשיב התם ובמסכת שקלים פ' אלו הן הממונים תנינן שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת חשאים ואחת לשכת הכלים ולא ידענא אי דוקא במקדש קאמר כגון סניף למקדש. או בעזרה וכדאמרינן בעלמא אין שבות במקדש דהיינו נמי עזרה וכתיב את מקדש ה' טמא והיינו אפילו נמי בעזרה ועוד דהתם לאו משום דהי' גונזין בה כלי שרת אלא כל מי שיתנדב כלי זורקו לתוכה לפיכך צריכה עיון באיזה מקום היתה עומדת ע"כ:

5.

The priest who had won the right to slaughter the tamid takes it along with him to the slaughter house, and those who had won the right to bring the limbs up followed after him. The slaughter house was to the north of the altar, and on it were eight small pillars on top of which were blocks of cedar wood, in which were fixed hooks of iron, three rows in each, upon which they would hang [the tamid] and they would strip its hide on tables of marble that stood between the pillars.

משנה ו

מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה הָיוּ מַקְדִּימִין, וְאַרְבָּעָה כֵלִים בְּיָדָם, הַטֶּנִי וְהַכּוּז וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת. הַטֶּנִי דוֹמֶה לְתַרְקָב גָּדוֹל שֶׁל זָהָב, מַחֲזִיק קַבַּיִן וָחֵצִי. וְהַכּוּז דּוֹמֶה לְקִיתוֹן גָּדוֹל שֶׁל זָהָב. וּשְׁנֵי מַפְתְּחוֹת, אֶחָד יוֹרֵד לְאַמַּת הַשֶּׁחִי וְאֶחָד פּוֹתֵחַ כֵּיוָן:

ברטנורה הטני. לשון ושמת בטנא. דומה לסל ופיו רחב:והכוז. קיתון בלשון ערבי קורין אלכו״ז:שני מפתחות. לפתוח שני מנעולים שבפשפש הצפוני:תרקב. כלי שמחזיק שלשה קבין. ולשון תרקב, תרי וקב. ודומה היה לתרקב אבל לא היה מחזיק אלא קביים וחצי, ושל זהב היה:אחד יורד לאמת השחי. הפשפש הצפוני דתנן לקמן בא לו לפשפש הצפוני היו לו שני מנעולין, האחד היה למטה בפנים בתחתיתו של פתח, והיה הכהן הרוצה ליכנס מכניס אמת ידו בחור שבכותל עד בית השחי שלו ופותח בידו דרך פנים, והאחר פותח במפתח מיד בלא טורח כשאר כל הפתחים:כיון. כמו [פסחים ל״ז ע״ב] יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, כלומר מהר בלא טורח:

תוסופות יום טוב דומה לתרקב גדול. פירש הר"ב תרקב מחזיק ג' קבים וזה לא היה מחזיק אלא קביים וחצי. ויש לתמוה מאי גדול שייך בתרקב. כיון שאין נקרא תרקב אלא המחזיק ג' קבים. ובמשנה שבגמ' ל"ג גדול גבי תרקב. וכן בפירוש הרמב"ם גם בחבורו פ"ג מה"ת. ואין ספק אצלי שנשתבשו הגרסאות מההיא דמתני' ד' פ"ה אך הר"ש העתיק ג"כ גדול בפי' משנה ג' פרק י"ב דכלים:

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה מי שזכה בדישון מזבח הפנימי פ"ק דיומא דף י"ד. וי"ס מי שזכו בדישון וכו'. וביד שם ר"פ ששי: היו מקדימין וד' כלים בידם וכו' נראה דבשביל כך שנה בלשון הקדמה מפני שעדיין לא היה דבר מזומן ליכנס ולדשן עד שהיו פותחין ההיכל לפיכך נקט לשון. הקדמה כלומר היו מזמינים הכלים בידיהם לכשיפתח ההיכל שיהיו מזומנין בידם: הטנא והכוז וכו': הטנא דומה לתרקב גדול לא גרסינן הכא גדול אלא לקמן בפרק חמישי סימן ד'. ופירש הראב"ד ז"ל הטנא נראה שהוא מלשון כובד ומשא כדאמרינן בעלמא מטונך ובשביל שהיה קצת כבד יותר מן הכוז נקרא טנא וטנא נמי דכתיב בקרא על שם זה נקרא והכוז על שם קוטנו כדאמרינן ביבמות הריני כפרת בן בתי כוזא עכ"ל הראב"ד ז"ל. והרא"ש ז"ל פירש וז"ל טנא מלשון קב ודוגמתו במס' סוטה מניחין אותו בטנא של אבר א"נ מלשון טנא. כוז כלי קטן כמו כוזא דמיא דומה לקיתון ופיו צר ומרחיב מלמטה ועגול כי פעמים נשאר שמן עם הדישון ונותן לתוך הכוז לכך היה פיו צר כדי שלא ישפך: אחד יורד לאמת השחי וכו' הפשפש העומד אצל השער היה כמין כיפת אבנים בעובי חומת ההיכל ופתח אחד פתוח לאולם ופתח אחד פתוח לתא שבמקצוע צפונית מזרחית והתא היה עשוי כמין כאף כזה % כשנכנס לתא מהלך לימינו בתוך עובי כותל ההיכל עד שהוא מגיע לתא שבקרן מזרחית צפונית והפתח הפתוח לאולם היה אצל הפתח חור עקום בעובי הכותל ומכניס ידו עם המפתח בחור עד בית השחי ופותח את המנעול מבפנים ונכנס לפשפש ומהלך בעובי כותל ההיכל עד שמגיע לפתח הפתוח לתא ופותחו כיון ומהתא להיכל אותו פתת לא היה לו מנעול: הַנֶגָר והפותחות מנעולים בלתי מפתח עכ"ל ז"ל. וז"ל הראב"ד ז"ל ושתי מפתחות וכו' כלומר שני מנעולים היו לאותו פשפש אחד מבפנים ואחד מבחוץ אותו שבפנים היה צריך להושיט זרועו עד בית השחי עם המפתח קודם שיהא יכול לפותחו ומנעול החיצון כיון שנותן את המפתח נפתח לאלתר אבל הלשון הוא תמוה דקתני אחד יורד לאמת שתי ברישא דהיינו משמע אותו שהיה יורד אמת השחי אותו היה פותח תחלה ולכאורה משמע דאותו שהיה מבחוץ היה פותח תחלה ואח"כ מכניס זרועו עד השחי: בא לו לפשפש הצפוני כלומר אותו שהיו המפתחות בידו בא לו לפשפש הצפוני ונטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס לתא ומתא להיכל כי אותו הפשפש לא נפתח מעולם כי לא יתכן להיות נכנס ויוצא להדיוט במקום שדרך שכינה לבא ויש לתמוה שבמשכן לא היה עשוי מקום מיוחד לשכינה לבא ומורי החסיד אמר שמקום הועד היה שם באותו מקום שהקב"ה מתוועד שם עם העליונים לגזור גזרות ולעסוק בצרכי העולם אבל שכינה נכנסת שם לבין שני הכרובים אפילו דרך הפתח או משאר מקום: ואת הפותחיות עשויין כדי לסגור את השער בפנים. ופתחו פירוש פתחו מבפנים אותם הפותחיות עכ"ל ז"ל. ולפירושו ז"ל משמע דגרסינן ופָּתְחוּ הפא בנקודת קמץ והתיו בחטף והחית בשורק. וביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד' י"ז: ושני מפתחות גרסינן וכן הרי"א ז"ל: אחד יורד לאמת שחי פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) ופירש שם רש"י ז"ל פשפשים פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו ע"כ. ואיתה בירושלמי ס"פ מגלחין וס"פ אלו מציאות וס"פ בתרא דהוריות. ואמרינן התם שמואל חלץ על שהאיר עימו במשנתו זו דמהו יורד לאמת שחי שהיה שוחה אמה עד שלא יפתח: ואחד פותח כֵּיוָן מצאתי במליצת תפלה אשר עשה הרמב"ן ז"ל על שבחי עיר הקדש ירושלם תוב"ב בסוף פירושו לתורה וז"ל ורוח אלהים בכנפיהם וכבוד אלהי ישראל עליהם וזה מעשה המכונה מעון לשכינה ששם היכל הקדש מכוון לשמוע אל הרנה ואל התפלה ולמורידים דמעה פותח כיון ע"כ. משמע ממליצתו זאת הנכבדת דגרסינן כֵיוָן בנקודת קמץ דאם לא כן אלא דגרסינן לה בנקודת שורק או אפילו בנקודת צירי אין מלת מכוון שייכא במשקל עם מלת כיון. והנה אמת נכון הדבר דבפרשת ראה ובפרשת שופטים מתרגמינן כֵיוַן פתגמא כלומר אמת נכון ומזומן בפי העדים כאשר חקרת הכא נמי מזומן ומוכן לפתוח מיד. וגם בהגהת הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי אחר זמן רב שכתב כן וכתב על פירוש רעז"ל עוד נראה לפרש פותח כיון פותח בכוון בלעדי שיעקם ידו כלומר פותת בשווי ע"כ:

6.

Those who had won the right to clear the ashes from the inner altar and from the candlestick would go first with four vessels in their hands the teni, the kuz and two keys. The teni resembled a large tarkav of gold and held two and a half kavs. The kuz resembled a large gold pitcher. And two keys: One of the two keys would reach down to the “amah of the armpit” and the other opens immediately.

משנה ז

בָּא לוֹ לַפִּשְׁפָּשׁ הַצְּפוֹנִי. וּשְׁנֵי פִשְׁפָּשִׁין הָיוּ לוֹ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, אֶחָד בַּצָּפוֹן וְאֶחָד בַּדָּרוֹם. שֶׁבַּדָּרוֹם לֹא נִכְנַס בּוֹ אָדָם מֵעוֹלָם, וְעָלָיו הוּא מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי יְחֶזְקֵאל (יחזקאל מד), וַיֹּאמֶר אֵלַי ה', הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר. נָטַל אֶת הַמַּפְתֵּחַ וּפָתַח אֶת הַפִּשְׁפָּשׁ, נִכְנַס לַתָּא, וּמִן הַתָּא אֶל הַהֵיכָל, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל. הִגִּיעַ לַשַּׁעַר הַגָּדוֹל, הֶעֱבִיר אֶת הַנֶּגֶר וְאֶת הַפּוֹתְחוֹת וּפְתָחוֹ. לֹא הָיָה שׁוֹחֵט הַשּׁוֹחֵט, עַד שֶׁשּׁוֹמֵעַ קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח:

ברטנורה ושני פשפשין היו לו לשער הגדול. הוא שער ההיכל. והיו לו דלתות בתחילת עובי הכותל שהיה עביו שש אמות, ודלתות אחרות לסוף עביו לצד פנים. ושני פשפשין הנך שני פתחים קטנים אחד מימין שער הגדול ואחד משמאלו רחוק קצת מן השער. אותו שבדרום כתיב סגור יהיה לא יפתח בשל עתיד, ומסתמא כן היה בבית עולמים, אבל פשפש שבצפון היה פותחו על ידי חור שאצלו שתוחב בו ידו עד השחי וכופף ידו בפנים, ועל ידי מנעול אחר שבו שנפתח לאלתר בלי טורח:ופותח הפשפש ונכנס משם לתא. והיא לשכה אחת הפתוחה להיכל:ומן התא נכנס להיכל. והולך בחלל ההיכל עד השער הגדול שבסוף עובי הכותל מבפנים ופותחו ובא לו אל שער השני ועומד בפנים ופותחו:נגר. בריח שמבריח מקצה הדלת לקצה הדלת. פירוש אחר, נגר היינו היתד הנעוץ אחורי הדלת בנקב שבאסקופה:ואת הפותחות. המנעולים והמסגרות:

תוסופות יום טוב [*לשער הגדול. עמ"ש במשנה ב' פ"ד דמדות]: לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח. *מצאתי כתוב דלמדין בגמ' אל פתח אהל מועד עד שתהא פתוח ומשם למדין לכל הקרבנות ע"כ. ור"ל אותה גמ' שכתבתי במשנה ז' פ"ה דזבחים ובשלמים הוא שדרשו כן שבהן נאמר המקרא. והשתא דכל הקרבנות אינן נלמדים אלא משלמים. לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' בריש מסכת ערובין דלמה לי קרא לפסול שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל תיפוק ליה דשחטו קודם לתמיד של שחר ואמרי' העולה עולה ראשונה. ותמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד ע"כ. ומאי קושיא הא תמיד גופיה לא שמעי' לי' אלא משלמים. ועל הרמב"ם תמיהני ג"כ שבפ"ה מהל' מה"ק כתב שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכו'. והרי כל הקרבנות כן כדמשמע ממתניתין דהכא:

יכין מלכת שלמה

7.

He then came to the small opening on the north. The great gate had two small openings, one on the north and one on the south. No one ever went in by the openings on the south, about which it is stated explicitly in Ezekiel, “And the Lord said to me, ‘This gate shall be closed, it shall not be opened, and no man shall enter by it, for the Lord God of Israel has entered by it” (Ezekiel 44:2). He took the key and opened the small opening and went in to the cell and from the cell to the Sanctuary, until he reached the great gate. When he reached the great gate he drew back the bolt and the latches and opened it. The slaughterer did not slaughter till he heard the sound of the great gate being opened.

משנה ח

מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל שַׁעַר הַגָּדוֹל שֶׁנִּפְתָּח. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַמַּגְרֵפָה. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הָעֵץ שֶׁעָשָׂה בֶן קָטִין מוּכְנִי לַכִּיּוֹר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל גְּבִינִי כָּרוֹז. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הֶחָלִיל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַצֶּלְצָל. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִין קוֹל הַשִּׁיר. מִירִיחוֹ הָיוּ שׁוֹמְעִים קוֹל הַשּׁוֹפָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף קוֹל שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִירִיחוֹ הָיוּ מְרִיחִים רֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן דִּגְלַאי, עִזִּים הָיוּ לְבֵית אַבָּא בְּהַר מִכְוָר, וְהָיוּ מִתְעַטְּשׁוֹת מֵרֵיחַ פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת:

ברטנורה מיריחו היו שומעים קול שער הגדול. ומירושלים עד יריחו עשר פרסאות:המגריפה. מין כלי נגון שהיה במקדש, עשרה נקבים היו בו, וכל אחד ואחד מוציא מאה מיני זמר, וקולו נשמע עד למרחוק:בן קטין. שם אדם וכהן גדול היה, ועשה גלגל לכיור לשקעו בבור שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה, שכל דבר שנתקדש בכלי שרת נפסל בלינה וביוצא ובטבול יום, וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע עד יריחו:גביני כרוז. כהן ששמו גביני, שהיה מכריז בכל בוקר בבית המקדש עמדו כהנים לעבודתכם:חליל. צלמיצלי״ש בלע״ז, בערבי מזמא״ר, וקולו נשמע למרחוק. ויש אומרים פיפר״י בלע״ז:צלצל. צמבל״י בלע״ז:מכוור. שם מקום:

תוסופות יום טוב המגריפה. פירש הר"ב כלי נגון כו' ואפשר שנקראת מגריפה לפי שצורתה היתה כן. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב י' נקבים היו בה וכל אחד ואחד מוציא ק' מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר הכי תניא בפ"ב דערכין ד' י"א ואמרו שם דגוזמא היא. אבל רב מתנא אמר שמואל שכאו"א מוציא י' מיני זמר נמצאת כולה מוציאה ק' מיני זמר. וכך העתיק הרמב"ם בפירושו כפי נא"י. פירש"י עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה א' ובכל קנה וקנה היה בו י' נקבים וכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצא כולה מוציאה ק' מיני זמר. מוכני לכיור. לשון הר"ב לשקעו בבור כו' וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע. מסוף דבריו שכתב דלהעלותו הקול נשמע. אתה למד דתחלת דבריו דלשקעו לאו דוקא שהרי כל עצמו של גלגל לא נעשה. אלא להשמיע קול. והוא כדעת רבי יוחנן (בזבחים ד' כ"א) כמ"ש במשנה י' פ"ג דיומא. ושם הארכתי בס"ד [*ובספ"ק דמכילתין כתב הר"ב בשם הרמב"ם. פי' אחר למוכני]: קול השופר. ידוע שהשופר תוקעין אותו בכל יום [במקדש] וכמו שנתבאר בסוף סוכה. הרמב"ם. קול של כ"ג בשעה שהוא מזכיר את השם כו'. שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל"ו כדתנן במשנה ב' פ"ו דיומא ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ"ג שהוא ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול שלכ"ג לבדו נשמע עד יריחו. דבשלמא קול גביני כרוז אותו האיש ששמו גביני היה לו קול גדול שנשמע למרחוק כל כך. אבל להחליט על כל כ"ג. א"א לומר כן. דדלמא לא היה לו קול גדול [*וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני בשעה כו' ולא קתני כשמזכיר אלא דלאו בהזכרת כ"ג לחוד תליא].

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה מיריחו היו שומעין וכו' תוס' ר"פ אמר להם הממונה וכולה מתניתין בירושלמי פ' החליל: קול שער הגדול הוא שער ההיכל וכדתנן במתניתין דלעיל ונכנס מן התא להיכל לפתוח שער הגדול אבל פתח האולם לא היו לו דלתות: קול המגריפה היינו מגריפה המוציאה עשרה מיני זמר ואע"פ שהערוך ושאר המפרשים ז"ל רצו לומר שבאותה מגריפה עצמה היו גורפין בה את האפר מע"ג המזבח וכדתנן בפירקין דלעיל נטלו את המגריפות נראה דלאו מילתא היא דהיאך יתכן שבכלי שיר היו חותין את האפר ועוד מה דוחק היה לתקן כלי שיר מזה וגם לקמן לא משמע הכי דלקמן בפ"ה קתני שהמגריפה היתה משמשת שלשה דברים ואם איתא שהיו גם כן גורפין בה א"כ היתה משמשת ד' דבריים לפיכך נראה דזאת המגריפה אינה מאותם מגריפות שהיו גורפין בהן את האפר אלא אחד מכלי שרת היתה ומה שקראוה מגריפה ע"ש שכמו שהמגריפה גורפת את הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד והא דתנן לקמן בפ' א"ל הממונה זוטא נטל את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח האי זריקה לאו זריקה ממש שהרי מי מוציא קול ע"י זריקה אלא האי זריקה כדאמרינן בעלמא נזרקה מפי חבורה דהיינו שכל אחד ואחד כיון לדעת חברו ויצא מהם הדבר מהרה ביחד שלא היה יודע איש מה בדעת חברו ואעפ"כ כוונו לדעת אחת משום דאגב דחביבא להו מילתא לאומרה ויצא מהם הדבר ביחד כך בכאן גבי מגריפה כשהיו רוצין לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגנים בכנורות שמרבין עניני קולות כדי לתקן הנגינות ובה היו מתחילין וממנה היו הלוים יודעים שכבר נכנסין לדבדי בשיר אבל בכאן כשהגיעו בין האולם ולמזבח זרקה כולה בפעם אתת דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכוון להוציא ביחד ולפיכך היה קול גדול שלא היה שומע אדם את קול חברו וגם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום וכשהרעמים עושים כמו קול קטן אז אינו נראה כפתאום אבל כשעושין בקול גדול אז נראה כפתאום הדבר הראב"ד ז"ל: מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור בספר יד אחד נמצא כתוב מוכני לכיור והם אומרים הגיע והיא נוסחת הראב"ד ז"ל וז"ל והם אומרים הגיע מפרשים המפרשים [הגה"ה חזר לפרש כן לקמן רפ"ד כמו שהעתקתיו שם] דאשומעין קול שער הגדול קאי כלומר כשהיו שומעין קול שער הגדול היו אומרים הגיע זמן שחיטה שכבר נפתח ההיכל ונראה דבשביל כך הם מפרשים כך דאקול המוכני היה להם קשה לפרש דמה צורך לזה הסיום בכאן והן אומרים הגיע כי זה כבר אשמועינן בפ"ק וכאן אינו מונה כי אם אותם הנשמעים למרחוק לפיכך רוצין לפרש דלא קאי אמוכני אלא אקול שער דקא עסיקינן ביה הכא במתניתין עכ"ל ז"ל. וכל נוסח המשנה בתלמוד המוגה ע"י הרב ר' בצלאל אשכנזי ז"ל מצאתי שהבבות הפוכות [והר"ר יהוסף ז"ל כתב בס"א גרסינן להו בסדר אחר וזה סימנך. מגריפה. שער הגדול. הצלצל. החליל. גביני. העץ. מריחין ריח וכו' והאחרים ל"ג ע"כ] וכך היא הגרסא המוגהת שם מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח מיריחו היו שומעין קול המגריפה מיריחו היו שומעין קול החליל מיריחו היו שומעין קול הצלצל מיריחו היו שומעין קול השיר מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז מיריחו היו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור והן אומרים הגיע מיריחו היו שומעין קול השופר וי"א אף קולו של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים מיריחו היו מריחין ריח פטום הקטרת א"ר אלעזר בן דולגאי עזים היו לאבא בהרי המכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטרת. וכן נראה שהיא גירסת המפרשים ז"ל שפירשו בבא דקול החליל והצלצל קודם וז"ל הראב"ד ז"ל בפירושו לרישא קול הצלצל חליל וצלצל כלי שיר היו וא"ת אמאי לא חשיב בהדייהו אנא ה' כשהיה כ"ג אומר דהכי אמרינן בשלהי פ"ק דמסכת יומא שהיה נשמע ביריחו וי"ל דהכא לא קחשיב אלא הנך דהוו בכל יומא ויומא לאפוקי התם שלא היה אלא ביום הכפורים בלבד ובתוספות צרפת מקשים דבפרק טרף בקלפי קתני בברייתא דציר דלתות ההיכל לא היה נשמע כי אם שני תחומי שבת וי"ל דציר דלתות ההיכל לחוד ושער הגדול לחוד דבשחרית כשהיה פותח שער הגדול דהיינו שער ההיכל היה פותח בבת אחת כל ד' דלתות שהיו לו כדתנן ברפ"ד דמסכת מדות הלכך נשמע עד למרחוק יותר ע"כ אלא שמאריך ז"ל יותר בתירוץ הלז כמו שתמצאנו בפרק זה בספר שקראתי שמו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ועוד כתב ז"ל ואי נמי י"ל דהאי דקתני הכא דקול שער הגדול היו נשמע בשחרית דיותר נשמע הקול בשחרית מביום דציר הדלתות הי' נשמע שני תחומי שבת אפי' ביום א"נ י"ל דהאי דקתני הכא דקול שער הגדול הי' נשמע מיריחו דוקא מיריחו מפני שלא הי' באותו הדרך הרים ולא שום דבר המעכב את הקול או שמא יריחו היתה עומדת בגובה והיו שומעין. ומורי הרב החסיד אמר דכל הנך דקתני שהיו נשמעים ביריחו מעשה נסים הי' ודוקא ביריחו היה נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו תחת ירושלם מפני שהיא תחלת כבוש א"י וכמו שתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה א"י עצמה ובשביל כך התרימה יהושע להיות קדש לפיכך היא כמו ירושלם והיו נשמעים בה כל הנך דקתני כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלם ולפיכך באלה יותר משאר דברים מפני שכל אלו הדברים קול שער הגדול ומוכני וצלצל וגביני כרוז הם תחלת עבודות המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם גם קטרת היא תחלת עבודות פנים ודי בהנך והאי דלא קחשיב להו בכלל נסים הנעשים בבית המקדש משום דמילי אבראי כמו קול ביריחו לא קחשיב ע"כ. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל וקשה דבפ"ד דיומא משמע דצירים של שער נשמעים עד שמנה תחומי שבת ולא יותר וי"ל דהתם מיירי בשער ניקנור ושמעתי דמערת צדקיהו היתה מהלכת מירושלם ליריחו ודרך המערה היה הקול מגיע עד יריחו ובשאר הרוחות שמנה תחומי שבת: קול גביני כרוז שם הראשון שהיה מכריז שמו גביני ונקראו כלם על שמו וקשה דבפ"ק דיומא משמע שלא היו שומעין קולו אלא שלשה פרסאות ולפי מה שחילקתי בין יריחו לשאר רוחות ניחא עכ"ל ז"ל. ותוספות ז"ל תרצו שם בפ"ק דיומא דף כ"א דבעשר פרסאות לא היו מבינים אלא קול הברה בעלמא וכן יש לפרש אהא דאמרינן ר"פ טרף בקלפי דצירי דלתות ההיכל נשמעין בשמנה תחומי שבת והתם בתמיד תנן מיריחו עכ"ל ז"ל. ואיתיה נמי להאי דבור בר"פ טרף בקלפי. ובגמרא דיומא הנוסחא שמנה תחומי שבת אבל בפירוש הראב"ד ז"ל כתבתי שני תתומי שבת יען שכן מצאתי. והתם ביומא ר"פ טרף בקלפי (יומא בדף ל"ט) כתוב בספרי התלמוד בדפוס א"ר יוסי בן דולגאי וכו' ואפשר כי שם הוא הטעות שהרי גם בערוך בערך הר איתא ר' אלעזר בן דולגאי: מכוור תרגום של יעזר ביונתן בן עוזיאל ובירושלמי מכוור וכן מצאתי ג"כ שפירש הרא"ש ז"ל וגם בערוך אלא שהביאו בערך מכבר בבית:

8.

From Jericho they could hear the sound of the great gate being opened. From Jericho they could hear the sound of the magrephah. From Jericho they could hear the noise of the wooden pulley which Ben Katin made for the laver. From Jericho they could hear the voice of Gevini the herald. From Jericho they could hear the sound of the pipes. From Jericho they could hear the sound of the cymbals. From Jericho they could hear the sound of the singing [of the Levites]. From Jericho they could hear the sound of the shofar. Some say also of the high priest when he pronounced the divine name on Yom Kippur. From Jericho they could smell the odor of the compounding of incense. Rabbi Elazar ben Diglai said: my father had some goats in Har Michvar, and they would sneeze from the smell of the incense.

משנה ט

מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, נִכְנַס וְנָטַל הַטֶּנִי וְהִנִּיחוֹ לְפָנָיו, וְהָיָה חוֹפֵן וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ, וּבָאַחֲרוֹנָה כִּבֵּד אֶת הַשְּׁאָר לְתוֹכוֹ וְהִנִּיחוֹ וְיָצָא. מִי שֶׁזָּכָה בְדִשּׁוּן הַמְּנוֹרָה, נִכְנַס וּמָצָא שְׁנֵי נֵרוֹת מִזְרָחִיִּים דּוֹלְקִים, מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר וּמַנִּיחַ אֶת אֵלּוּ דּוֹלְקִין בִּמְקוֹמָן. מְצָאָן שֶׁכָּבוּ, מְדַשְּׁנָן וּמַדְלִיקָן מִן הַדּוֹלְקִים, וְאַחַר כָּךְ מְדַשֵּׁן אֶת הַשְּׁאָר. וְאֶבֶן הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה וּבָהּ שָׁלשׁ מַעֲלוֹת, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת. וְהִנִּיחַ אֶת הַכּוּז עַל מַעֲלָה שְׁנִיָּה וְיָצָא:

ברטנורה ובאחרונה. שלא היה רק מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו, כיבד שאר הדשן לתוך הטני:והניחו. לטני שם ויצא. אבל מיד לא היה מוציאו, שכיון שצריך לתת הדשן אצל המזבח קדמה כמו דשון המנורה, ממתין עד לאחר זריקת התמיד, שהיה עושה הטבת שתי נרות וגומר השלמת דשון המנורה, ואז היו שניהם מוציאין זה הטני וזה הכוז ושופכין הדשן במקום אחד אצל המזבח ונבלעים שם במקומן:ומצא שתי נרות מזרחיות דולקים. האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ופעמים שמוצא גם השאר דולקים, ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים משום דשאר נרות אפילו דולקים מכבן ומדשנן, ואלו שתי נרות אם מצאן דולקים אינו מכבן, ועוד משום דקתני בסיפא מצאן שכבו לאלו מזרחיות. חוזר ומדליקן, ובשאר נרות מצאן שכבו אינו מדליקן עד הערב:מדשן את השאר. חמש נרות שלצד מערב, מסיר מהן השמן הישן והפתילה הישנה והדשן, ונותן הכל בכוז, ונותן שמן חדש ופתילה חדשה, ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, מדשן השני מזרחיות ונותן בהן שמן ופתילה חדשה. והא דמפסיק ההטבה בשחיטת התמיד וזריקת דמו ואינו מטיבן כולן יחד, משום דכתיב (שמות ל׳) בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות, אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים, ועביד הטבת חמש נרות ברישא והדר הטבת שתי נרות, משום דכיון דאתחיל, עביד רובא. והאי דלא עביד שיתא והדר חד, משום דכתיב בהיטיבו את הנרות, [אין] הטבת נרות פחות [משתים]. והני מילי בזמן שאין הנס, כגון לאחר שמת שמעון הצדיק. אבל קודם שמת שמעון הצדיק שהיה נו׳ מערבי דולק תמיד בדרך נס, בדתניא מחוץ לפרוכת העדות, עדות הוא שהשכינה שורה בישראל, זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, כשהיה בא להיטיב השתי נרות מזרחיות, לא היה מדשן אלא הנר הראשון בלבד ומיטיבו, ומניח הנר השני הסמוך לו דולק עד הערב שמדליק את הנרות וממנו מדליק כל הנרות האחרים, ואחר שהדליק שאר הנרות מטיבו ומדשנו לנר זה בערב ומדליקו. ואע״ג דכתיב בהיטיבו את הנרות דאין הטבה פחות משתים, הכי עדיף טפי שלא להיטיב כי אם נר אחד מן השתי נרות מזרחיות ולהניח הנר השני דולק שלא להיטיבו עד הערב, כדי לפרסם הנס שהוא דולק תמיד. ומה שמיטיב חמש של צד מערב תחילה, ולא חמש לצד מזרח ולבסוף שתים של מערב ומהם היה לו להדליק, ולא עביד הכי משום דכתיב (ויקרא כ״ד) להעלות נר תמיד מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו לפני ה׳, אמרה תורה קבע נר להדליק ממנו שאר נרות, ואיזה זה נר שני של צד מזרח, והוא קרוי נר מערבי, דכי עייל בהיכל בההוא נר פגע ברישא, ואין מעבירין על המצות, ואיכא למימר בההיא אתוקם הנס והוקבע להדליק ממנו. ובנר ראשון אי אפשר, דהא כתיב לפני ה׳, מאותו נר של צד שכינה שהוא לצד מערב, ואין נר ראשון קרוי לפני ה׳:מצאן שכבו. השתים מזרחיות. כגון לאחר שמת שמעון הצדיק:מדשנן ומדליקן מן הדולקים. לא שהיה נותן פתילה חדשה ושמן חדש כדרך הטבת הנרות, שהרי לעולם אין מטיבין שתי נרות מזרחיות אלא לאחר שחיטת התמיד כדי להפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים, אלא מדשנן היינו שמסיר הדשן שבראש הפתילה הישנה, ומגביהה ומדליקה, כדי להיות ניכר יפה הפסק שבין הטבת חמש נרות לשתים. ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה:ומדשן את השאר. זו הטבת חמש הנרות, שנותן פתילה חדשה ושמן חדש ומניחן כבויות עד הערב שבא ומדליק. ומדשן דהכא אינו כמו מדשן של שנים מזרחית דלעיל. ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו חוזר ומדשן [המזרחית] ונותן שמן ופתילה חדשה ומניחה עד הערב כבויה. ונר שניה שקרויה מערבית כמו כן מדשן ומסיר השמן והפתילה ישנה ונותן שמן חדש ומדליקה ממזבח העולה כדי להדליק ממנה בערב הנרות, האחרות שנר מערבי הוקבע להדליק ממנו נרות אחרות, ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד, כיון שצריך מכל מקום להדליקה כשבא ומטיב לאחר שחיטה. כך מצאתי פירוש משנה זו בפירושי רבינו ברוך בר יצחק, והוא המחוור שבכל הפירושים. ודברי הרמב״ם במשנה זו תמוהים מאד, וגם מה שסובר שהטבת הנרות היא הדלקתן ושהיו מדליקין הנרות של מנורה כולן בבוקר כדרך שמדליקין בערב, פליאה נשגבה בעיני, ולא שמעתי ולא ראיתי לאחד מרבותי שסובר כן:ואבן היתה לפני המנורה. לפי שהמנורה גבוהה שמונה עשר טפחים והיה צריך לעלות למקום גבוה כדי להיטיב את הנרות:ובה שלש מעלות. כנגד שלש העלאות שכתובות במנורה, בהעלותך את הנרות, והעלה את נרותיה, להעלות נר תמיד:והניח הכוז ויצא. עד לאחר זריקת דם התמיד שאז עושה הטבת שתי נרות והוציאו, וכן חבירו הוציא את הטני. וכשהוציאו השתחוו בגמר העבודה, ולא עכשיו, שעדיין לא נגמר עבודתן:

תוסופות יום טוב והניחו ויצא. פי' הר"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס"ל הכי. אבל בפ"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ"ש שם בס"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ"ק דיומא ד' ט"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ"כ הרמב"ם בפירושו ספ"ו וכן בחבורו פ"ו מה"ת. שתי נרות מזרחיות. כתב הר"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י"א דמנחות ועמ"ש שם בס"ד: ומניח את אלו דולקים. כתב הר"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [*ועיין לקמן בפי' הר"ב בד"ה מצאן שכבו וכו'. ומ"ש הר"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ"ג דיומא ד' ל"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד *)לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ"ש במשנה ב' פ"ו. ולאבא שאול דס"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ"ש בפ"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [*נמי תהא מפסקת] ש"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [*ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר"ב לקמן לאחר שחיטה ל"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר"ב בלישניה רפ"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [*ואע"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב"א בתשובה סי' ע"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא"כ אין ראיה. אע"ג דשחיטה התחלה. ומ"ש הר"ב ואע"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ"ש בסד"ה ומטיב כו']. ומדליקן מן הדולקים. כתב הר"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ"ו ועמ"ש שם בס"ד: ומטיב את הנרות. הר"ב השיג על הרמב"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב"א סי' ש"ט וע"ט. ודעת רש"י בפ' שתי מדות עלה פ"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב"ד בפ"ב מה' עי"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ"מ פ"ג מה"ת [*ונ"ל שבכוונה הקדים הכ"מ לכתוב סי' ש"ט קודם ע"ט כי זו שבסימן ע"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש"ט. ואמנם מה שהר"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב"א שבסי' ש"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג"כ. אבל הרשב"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג"כ לפי' של הר"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא"ת שאז ידשנן ג"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב"א שם ובסי' ש"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא"נ אית ליה מ"מ ס"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר"ב. ומה שכתבתי בס"ד בפ"ז דיומא משנה ד':

יכין מלכת שלמה

מלכת שלמה מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' ביד פ"ג דהלכות תמידין ומוספין סימן ד' י"ב י"ג י"ז: נכנס ונטל את הטני כלומר עד עכשיו היה מתעסק אותו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי בפתיחת השער אבל עתה נכנס ונטל את הטני והניחו לפניו מיהו האי נטל את הטנא דקתני לא בעבור זה דקודם לכן לא היה הטנא מונח אלא ביד אותו כהן שלקחו מתחלה הי' בידו עד עכשיו אלא בכל מקום שאדם אינו עוסק באותו דבר ועתה הוא עוסק שייך האי לישנא דלשון נטילה דקודם עד שלא היה צריך לטנא קתני נטל את המפתח כלומר לקח את המפתח ונתעסק בו והניח הכלים האחרים ועתה לקח את הטנא והניח את המפתחות והיה מתעסק בזה: ובאחרונה כיבד את השאר מפרשים המפרשים דבאחרונה כיבד את השאר בתוכו לאמצעיתו של מזבח ונטלו והניחו בתוך הכלי ויצא הראב"ד ז"ל. והענין מובן אע"פ שהלשון קצת קשה. בפירוש רעז"ל ודברי הרמב"ם ז"ל במשנה זו תמהין מאד. אמר המלקט גם במשנה דלקמן בר"פ ששי. ונראה מפירושו ז"ל דגריס שתי נרות מערביים. אבל בערוך בערך נר כתוב מזרחיים. ועיין בת"כ פרשה י"ג דפרשה אמור: מי שזכה בדישון המנורה עיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן ע"ט על פירוש משנה זו ועל שלקמן בפרק החלו מי שזכה בדישון המנורה וכו' שהאריך שם עיין עליו ואיתא בתוספות פרק בא לו (יומא דף ע'.) וכתבתיו שם בסימן ד'. וכתבו שם תוספות ז"ל דמתניתין דקתני שתי נרות מזרחיים כרבי דאמר התם בברייתא מזרח ומערב מונחין דהיינו ארכן לארכו של בית דלר"א בר"ש דאמר צפון ודרום מונחים איך שייך מזרחיות ע"כ וכ"כ ג"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ראש פ' תצוה. ור"מ נמי ס"ל צפון ודרום מונחים כדמסיק ביומא פ' אמר להם הממונה ועיין ברש"י ז"ל פ' במה מדליקין (שבת דף כ"ב:) ומניח את אלו דולקים מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלת דולקים. וז"ל הראב"ד ז"ל ומצא ב' נרות מזרחיים דולקים קסבר האי תנא דמזרח ומערב היתה נתונה המנורה לפיכך אלו השתי נרות שאצל המזרח הן נקראין מזרחיות מפני שאותם שתי נרות הם קרובים למזרח מיהו אעפ"כ אינו נעשה נס אלא בנר שני מאלו המזרחיים מפני שהוא קרוב למערב יותר מן הראשון שהוא ממש בקרוב למזרח והוא נקרא מערבי במקום אחר דאמרינן זה נר מערבי שנעשה בו נס דהא מדקתני הכא מצא שתי נרות מזרחיים דולקין ולקמן בפ' בתרא תנן מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק ש"מ דהאי נר שני משני נרות מזרחיות הוא הנקרא מערבי: מצאן שכבו ואותם חמשה מצא דולקים מדשנן ומדליקן מן הדולקין ואח"כ היה מכבה אותם חמשה ומדשנן ואותם שנים היה מניח עד לאחר כך כדי להפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת שתים ובפ' א"ל הממונה במסכת יומא מפרש טעמא למה היה צריך לחלק בין הטבת חמש לשתים וגם אמאי עביד הטבת חמש ברישא וגם מפרש אמאי לא עביד ששה ברישא ובתר הכי חדא לפיכך כיון שאי אפשר בלא הפסקה היה צריך על כרחו לשנים שמצאם שכבו לדשנן ולהדליקן מן הדולקים ואח"כ לכבות ולדשן באותה שעה אותם חמשה ואחר דם התמיד או הקטרת הקטורת היה חוזר ומדשן אותם שנים מזרחיים שכבר דישן והדליק שאע"פ שעכשיו נמצאו מזרחיים שני פעמים מדושנים אין בכך כלום דמאחר שאחר הדלקת שני מזרחיים מתחיל לדשן כסדר החמש עם הפסקת דם התמיד או הקטורת כל שבעת הנרות שפיר קיים מצות הטבה וא"ת למה מדשנן ומדליקן ידליקם בלא דישון מאחר שהוא צריך עדיין אחר דישון חמשה נרות לדשנן וי"ל דהדלקה בלא דישון לאו אורח ארעא למיעבד לפיכך בענין אחר לא אפשר וא"ת למה היה מדשן אלו מזרחיים באחרונה דאדרבה נאמר דאין מעבירין על המצות ויתחיל מן המזרחיים לדשן ה' נרות ושנים שאצל הפרכת ידשן באחרונה וי"ל מפני שנר מערבי שהוא אחד משני מזרחיים היה גדול להיות מפני הנס ונמצא שלא היה צריך לדשנו והרי לא היה יכול להתחיל מן המזרחי לדשן שאם היה מתחיל מן המזרחי ממש שהוא אצל המזבח היה צריך לדלג על אותו שהוא שני לו דהיינו נר מערבי שהוא דולק וזה הדישון היה לסירוגין לפיכך אי אפשר לעשות כן אלא על כרחך היה לו להניחם מלדשן עד באחרונה ובשביל כך בתחלה היה מדשן חמשה נרות שכלפי הפרכת ומניח הדישון בתוך הכוז והכוז היה מניח על מעלה שניה ויוצא עד לאחר הקטרת הקטורת או זריקת דם התמיד ואח"כ היה מדשן שני מזרחיים. ואגב גררא נימא בה מילתא וטעמא דלמאי מתעביד טפי ניסא בהני שנים מאחריני דמסתברא היה להיות יותר נס באותו שהוא ממש אצל הפרכת מפני שאותו הוא קרוב לשכינה יותר אלא היינו טעמא שבאחד מן המזרחיים נעשה הנס יותר מפני שמן הדין היה להיות נס במזרחי הראשון שהוא היה אצל המזבח כדי שלא יעבור על המצות והיה משם מתחיל המדליק להדליק כסדר וגם אותו עומד לימין המדליק והיה מקיים כמו כן כעין פונות של דרך ימין בכל הנרות כסדרן אלא כדי להודיענו שגם מתוך זה יהיה ניכר שהשכינה שורה בישראל במקום ארון לפנים מן הפרכת וכאילו מעיד על דבר זה שהשכינה במערב גורם דבר זה שהוא דולק ולמ"ד צפון ודרום היתה מונחת האמצעי הוא נקרא מערבי כלומר אחרונים הם סניף אליו והוא העיקר והמשובח ביניהם ועל שמו נקראים כולם כדאמרינן במסכת מנחות פ' שתי הלחם מכאן שהאמצעי משובח אבל אליביה מתוך נר אמצעי שהוא מערבי נקרא לא היה ניכר שום עדות אם מחמת הדליקה בלבד אלא שזה היה עדות שאם לא מפני שהשכינה שורה לפנים מן הפרוכת למה היה נעשה נס במנורה יותר מבכל הכלים שבהיכל כגון מזבח הזהב והשלחן אלא באלו מודיענו שהשכינה גורמת לה מפני שהיא קרובה לפרוכת יותר מכולן וגם שהתורה נמשלה לנר דכתיב כי נר מצוה ותורה אור והלוחות מונחים בארון ואע"פ שבלחם הפנים נמי שעל השלחן נעשה נס שהיה חם ביום הלקחו זה אינו נס גלוי וניכר שיהיה נראה לכל אדם כמו הנר שהוא נראה למרחוק לכל רואיו אבל הלחם אינו נראה כי אם ללוקחין אותו ולא לרואין לפיכך זו היא עיקר העדות עכ"ל הראב"ד ז"ל: ואכן היתה לפני המנורה מנחות פ' הקומץ רבה (מנחות דף כ"ט:) ובה שלש מעלות אינו מפרש בספרי למה היו שלש ולא ד' או חמש או שנים וטעם גמור איני יודע למה היה מונח על מעלה שניה ולא ע"ג קרקע או על מעלה שלישית או למעלה ע"ג האבן במקום שעמד להדליק הראב"ד ז"ל: והניח את הכוז ירושלמי פ' שני דיומא. וביד בפ"ג דהלכות בית הבחירה סימן י"א י"ב:

9.

The one who had been chosen for clearing the ashes from the inner altar went in carrying the teni which he set down in front of it, and he scooped up the ash in his fists and put it into it, and in the end he swept up what was left into it, and then he left it there and went out. The one who had been chosen to clear the ashes from the menorah went in. If he found the two eastern lights burning, he cleared the ash from the rest and left these two burning. If he found that these two had gone out, he cleared away their ash and kindled them from those which were still lit and then he cleared the ash from the rest. There was a stone in front of the candlestick with three steps on which the priest stood in order to trim the lights. He left the kuz on the second step and went out.

קדשים תמיד פרק ג

Kodshim Tamid Chapter 3