First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
שַׂק שֶׁהוּא מָלֵא פֵרוֹת וּנְתָנוֹ עַל גַּב הַנָּהָר, אוֹ עַל פִּי הַבּוֹר, אוֹ עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, וְשָׁאֲבוּ, כֹּל שֶׁשָּׁאֲבוּ, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. וְכֹל שֶׁאֵינוֹ כְנֶגֶד הַמַּיִם, אֵינוֹ בְּכִי יֻתַּן:
ברטנורה
שק שהוא מלא. מעלות המערה. המלאה מים:כל ששאבו. הפירות מלחלוחית המים, הרי זה בכי יותן. דניחא ליה שישאבו הפירות מן המים, שמתוך כך הן נראין גסים ונפוחים:רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים כו׳ ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
שק שהוא מלא פירות. כתב הרמב"ם ז"ל זרעים. כי רוב הזרעים מושכים המים. וכ"ש החטה. ע"כ. ועיין במשנה ג'. ובחבורו פרק י"ד מהט"א [הלכה ה'] כתב ג"כ שק שהוא מלא זרעונים:
רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים בכי יותן וכו'. ובנוסחת מהר"ם אינו בכי יותן ותו לא מידי. ופי' כלומר הסמוכים ממש למים אינם בכי יותן. דלא ניחא ליה שיבואו עליהם המים. משום דבלא"ה יש להם לחלוחית די. מלחלוחית המים הסמוכים אליהם. ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
1.
If a sack full of produce was put by the side of a river or by the side of the mouth of a cistern or on the steps of a cavern, and [the produce] absorbed water, all [the produce] which absorbed the water comes under the law of ‘if water be put’. Rabbi Judah says: all [the produce] which faced the water comes under the law of ‘if water be put’, but all [the produce] which did not face the water does not come under the law of ‘if water be put’.משנה ב
חָבִית שֶׁהִיא מְלֵאָה פֵרוֹת וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמַּשְׁקִין, אוֹ מְלֵאָה מַשְׁקִין וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַפֵּרוֹת, וְשָׁאֲבוּ, כֹּל שֶׁשָּׁאֲבוּ, בְּכִי יֻתַּן. בְּאֵלּוּ מַשְׁקִים אָמְרוּ, בְּמַיִם וּבְיַיִן וּבְחֹמֶץ. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, טְהוֹרִין. רַבִּי נְחֶמְיָה מְטַהֵר בְּקִטְנִית, שֶׁאֵין הַקִּטְנִית שׁוֹאָבֶת:
ברטנורה
חבית. של חרס, או של כלי אבן הרכים שהן כחרס. אבל שאר כלים לא בלעי כל כך עד שיהיו הפירות שבתוכן שואבים:שאבו. נתלחלחו הפירות ומשקה טופח עליהן:הכי גרסינן, ושאר כל המשקים טהורים. שאר שבעה משקים המכשירים לקבל טומאה, טהורים הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דדוקא מים ויין וחומץ שהן דקים וצלולים, הן נבלעין בחבית מפני דקותן, והפירות שואבים מהן. אבל שמן דבש חלב דם טל, הן עבין, ומפני עוביין אינן יכולין להבלע בתוך הכלי כל כך עד שיהיו הפירות שבתוך החבית שואבים מהן, הלכך אינן בכי יותן:שאין הקטנית שואבת. כגון פולים ואפונים וכיוצא בהן. ואין הלכה כר׳ נחמיה:
תוסופות יום טוב
ושאר כל המשקין טהורין. וה"ג הר"ב. ופי' טהורין הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון. דאלת"ה הא תנן בריש מכילתין כל שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק. דכיון שהפירות מתוך כך נראין גסין ונפוחין. ודאי דניחא ליה. כמו דמסתמא באלו הג' משקין אמרי' דניחא ליה. ה"נ אם נתלחלחו בשאר משקים מסתמא ניחא ליה. מיהו יש לו להר"ב הכרח מן המשנה. דהא ברישא ושאבו קתני. מכלל דדכוותה בסיפא אפילו שאבו. תו איכא למידק בדברי הר"ב דעד כאן לא אמרן בשאר המשקים טהורים אלא כשהמשקים חוץ לחבית. הוא דאמרינן שאין נבלעים לתוך החבית. אבל כשהמשקים בתוך החבית. אה"נ דיכולין להפלט ולהכשיר הפירות שחוץ לחבית שמפרש לכולה מלתא כשהפירות בתוך החבית. ואי איתא דאפילו כשהמשקים בתוך החבית נמי. ה"ל לפרש כן דהוה רבותא. דיותר ראוי שיפלט ממה שיהא נבלע. כדאמרינן בעלמא בנקב בכונס משקה. כמ"ש הר"ב ברפ"ג דכלים. והרמב"ם בפי"ד מהט"א [הלכה ו'] כתב אבל שאר המשקים אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצדן. ע"כ. נראה מדבריו דלא אמרינן אלא שאין משאבין. כלומר מסתמא אין משאבין. ולכך אין לחוש שמא שאבו. אבל כי שאבו אה"נ דהוו בכי יותן. ואע"ג דברישא נמי דוקא כששאבו וכמ"ש ג"כ הרמב"ם שם מ"מ בסיפא לא איירי אלא במסתמא וקמל"ן דאין לחוש ולבדוק אם שאבו אלא סמכינן אסתמא שלא שאבו. ועיין מה שאכתוב במשנה דלקמן בשם הכ"מ וגם נראה מדבריו דמפרש אפילו כשהמשקים בתוך החבית. ומ"ש הר"ב אבל שמן וכו' הן עבין קשיא אדפי' במשנה ב' פ"ג דכלים וע"ש. ומהר"ם גרס ושאר כל המשקין טמאין ופירש כלומר כל משקים הטמאים. כגון שמן דבש וחלב דם טל כדתנן לקמן פרק בתרא הן מכשירין וסתם מתני' ר"מ וכי היכי דאית ליה דכלי טמא חושב משקים כדמוכח בתוספתא לקמן פ"ד ה"נ קסבר משקים טמאים מכשרי אע"ג דאלו הוו טהורים לא מכשרו ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
2.
A jar full of produce which was put into liquids, or a jar full of liquids was put into produce and [the produce] absorbed, all [the produce] which absorbed comes under the law of ‘if water be put’. Concerning what liquids were they speaking? Water, wine and vinegar; but all the other liquids do not cause susceptibility to uncleanness. Rabbi Nehemiah says pulse is insusceptible, because pulse does not absorb [liquids].משנה ג
הָרוֹדֶה פַת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר בְּשֶׁל חִטִּים וּמְטַמֵּא בְשֶׁל שְׂעֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעֹרִים שׁוֹאֲבוֹת:
ברטנורה
הרודה פת חמה. שנילושה במי פירות ולא הוכשרה לקבל טומאה:רבי מאיר מטמא. כלומר הוכשר הלחם לקבל טומאה מחמת היין שנבלע בו. אי נמי, אם היה היין טמא, מטמא ר׳ מאיר מחמת היין טמא הנבלע בה:ר׳ יוסי מטהר בשל חטים. והלכה כר׳ יוסי:
תוסופות יום טוב
הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין נראה לי דיש לחלק בין פת לפירות מש"ה תנן הכא ע"פ חבית אע"ג דבמתניתין דלעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח כן צריך אתה לומר ממה שכתבתי בריש פרקין בשם הרמב"ם דזרע החטה שואבת והכא פסקינן כר"י דמטהר בשל חטים אלא כדפרישית דיש לחלק בין הזרעים והפת ומה"ט הא דתנן בכה"ג במשנה ג' פ"י דתרומות ומייתי לה גמרא פ"ז דפסחים דף ע"ו ופרק בתרא דע"ז דף ס"ו ולא דייקינן עלה ממתניתין דלעיל דהה"נ הכא אפי' בסתומה שהמגופה עליה כדדייקינן עלה בירושלמי דתרומות כמו שכתב הר"ש. אלא טעמא כדפרישית דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת כך נ"ל והא ריש לקיש דכי פליגי בפת חמה וחבית מגופה לא משום מתניתין דלעיל הוא דתקשה לך דאמר בפת צוננת וחבית פתוחה פליגי נמי והרי חבית דלעיל בפירות צוננים מיירי וכבר כתב הר"ש דלריש לקיש צריך ליישב שלא תקשה ממתניתין דחבית. אבל לדידי לא קשיא ולא מידי דגמרא דידן סברה דיש לחלק בין פירות לפת וטעמיה דריש לקיש כדכתב הכסף משנה בסוף ה' תרומות (הלכה י"ג) בשם הר"י קורקוס ז"ל דסבירא ליה דריחא מלתא היא ואנן לא קיימא לן הכי:
רבי מאיר מטמא. פירש הר"ב כלומר הוכשר הלחם כו' מחמת היין שנבלע בו ודלא פירש כן במסכת תרומות (שם) דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו רבי מאיר:
מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ"מ פי"ד מהט"א (הלכה ז'):
יכין
מלכת שלמה
3.
One who drew hot bread off the side of an oven and put it upon the mouth of a jar of wine: Rabbi Meir declares it susceptible to uncleanness; But Rabbi Judah declares it insusceptible. Rabbi Yose declares it insusceptible in the case of wheat bread and susceptible in the case of barley bread, because barley absorbs [liquids].משנה ד
הַמְרַבֵּץ אֶת בֵּיתוֹ וְנָתַן בּוֹ חִטִּים וְטָנְנוּ, אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. וְאִם מֵחֲמַת הַסֶּלַע, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַּעֲרֵבָה, נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ, אִם מֵחֲמַת הַמַּיִם, בְּכִי יֻתַּן. אִם מֵחֲמַת עַצְמָן, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. הַמְטַנֵּן בְּחֹל, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. מַעֲשֶׂה בְאַנְשֵׁי הַמָּחוֹז שֶׁהָיוּ מְטִנִּין בְּחֹל, אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם כָּךְ הֱיִיתֶם עוֹשִׂים, לֹא עֲשִׂיתֶם טָהֳרָה מִימֵיכֶם:
ברטנורה
המרבץ את ביתו. מזלף בו מים כדי שלא יעלה האבק:וטננו. נתלחלחו. לשון אם היתה שדה מטוננת, שפירושו שדה לחה, בפרק קמא דמועד קטן [דף ו׳]:אם מחמת הסלע. צור שמששת ימי בראשית, והוא רצפת הבית, ומתוך כך נתלחלחו החטים:המטנן בחול. מטמין הפירות בחול כדי שיטננו, כלומר שיתלחלחו, שיקבלו מלחלוחית החול:הרי זה בכי יותן. דאין חול בלא מים:
תוסופות יום טוב
ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן. לשון מהר"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ"כ הראב"ד (שם הלכה ח') וז"ל. נ"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע"כ אבל הרמב"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם):
יכין
מלכת שלמה
4.
If one sprinkled [the floor of] his house [with water] and put wheat therein and it became moist: If [the moisture came] from the water, it comes under the law of ‘if water be put’; But if [the moisture came] from the stones [on the floor], it does not come under the law of ‘if water be put’. If one washed his garment in a tub and put wheat therein and it became moist: If [the moisture came] from the water, it comes under the law of ‘if water be put’; But if [the moisture came] of itself, it does not come under the law of ‘if water be put’. If one put [produce] in sand for it to become moist, this comes under the law of ‘if water be put’. It happened with the men of Mahoz that they used to moisten [their produce] with sand, and the sages said to them: if you have always acted in this manner, you have never prepared your food in purity.משנה ה
הַמְטַנֵּן בְּטִיט הַנָּגוּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם יֶשׁ בּוֹ מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ, בְּכִי יֻתַּן. וְאִם לָאו, אֵינוֹ בְּכִי יֻתַּן. הַמְרַבֵּץ אֶת גָּרְנוֹ, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתַן בָּהּ חִטִּים וְטָנְנוּ. הַמְלַקֵּט עֲשָׂבִים כְּשֶׁהַטַּל עֲלֵיהֶם, לְהָטֵן בָּהֶם חִטִּים, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. אִם נִתְכַּוֵּן לְכָךְ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. הַמּוֹלִיךְ חִטִּין לִטְחֹן וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אִם שָׂמַח, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא אִם עָמָד:
ברטנורה
נגוב. יבש:אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. הכי קאמר, אם נתן בה חטים, אינו חושש שמא טננו:כשהטל עליהם. כגון שהיה משכים למלאכתו וליקט עשבים עם הטל שעליהם, אבל הוא לא נתכוין בשביל הטל:להטן בהם חטים. להטמין בהם חטים כדי שיטננו:אם נתכוין לכך. לטל שעליהן:אי אפשר שלא לשמוח. שהרי היה צריך ללותתן:אלא אם עמד. נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים:
תוסופות יום טוב
אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו. הרמב"ם:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. כתב הר"ב ה"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ"כ הר"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע"פ שהוא שמח ע"כ וכתב הכ"מ וז"ל פי' (הרא"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס *(צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע"כ. ולשון מהר"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע"כ:
אם שמח. עיין מ"ש בכיוצא בזה לקמן בר"פ בתרא:
אלא אם עמד. פי' הר"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז':
יכין
מלכת שלמה
5.
If one moistened [produce] with drying clay: Rabbi Shimon says: if there was still in it dripping liquid, it comes under the law of ‘if water be put’; But if there was not, it does not come under the law of ‘if water be put’. If one sprinkled his threshing-floor with water, he need not be concerned lest wheat be put there and it become moist. If one gathered grass with the dew still on it in order to moisten wheat with it, it does not come under the law of ‘if water be put’, But if his intention was for this purpose, it does come under the law of ‘if water be put’. If one carried wheat to be milled and rain came down upon it and he was glad of it, it comes under the law of ‘if water be put’. Rabbi Judah said: one cannot help being glad of it. Rather, [it comes under the law] only if he stopped [on his way].משנה ו
הָיוּ זֵיתָיו נְתוּנִים בַּגַּג וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אִם שָׂמַח, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא, אִם פָּקַק אֶת הַצִּנּוֹר אוֹ אִם חִלְחֵל לְתוֹכָן:
ברטנורה
פקק הצנור. סתם הצנור כדי שלא יצאו המים:או אם חלחל לתוכו. שנענע וניער הזיתים במים שבתוך הצנור. דסבירא ליה לר׳ יהודה, שאין המחשבה מועלת להכשיר עד שיעשה מעשה לגלות המחשבה שבלבו. ואין הלכה כר׳ יהודה:
תוסופות יום טוב
חלחל פי' הר"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ"ד דמקואות הרמב"ם:
יכין
מלכת שלמה
משנה ז
הַחַמָּרִין שֶׁהָיוּ עוֹבְרִים בַּנָּהָר וְנָפְלוּ שַׂקֵּיהֶם לַמַּיִם, אִם שָׂמְחוּ, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא, אִם הָפְכוּ. הָיוּ רַגְלָיו מְלֵאוֹת טִיט, וְכֵן רַגְלֵי בְהֶמְתּוֹ, עָבַר בַּנָּהָר, אִם שָׂמַח, בְּכִי יֻתַּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא לִשְׂמֹחַ, אֶלָּא, אִם עָמַד וְהֵדִיחַ. בְּאָדָם וּבִבְהֵמָה טְמֵאָה, לְעוֹלָם טָמֵא:
ברטנורה
אם הפך השקים. לצד אחר, כדי שישורו במים משני צדדין, אז הוכשרו:אם עמד והדיח. אם עמד במים להדיח רגלי בהמתו, אז מכשירים מים העולין ברגליהם אם נפלו על הפירות:באדם ובבהמה טמאה. מכשירין המים העולים ברגליהן בין הדיח בין לא הדיח. ואין הלכה כרבי יהודה:
תוסופות יום טוב
אם שמחו בכי יותן. הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב"ם:
היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר"ש במשנה ג' פרק דלקמן:
אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע"ג דסתמא דמילתא. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר"ם:
באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ"ל לפרש ע"כ:
יכין
מלכת שלמה
7.
If donkey-drivers were crossing a river and their sacks [filled with produce] fell into the water and they were happy about it, it comes under the law of ‘if water be put’. Rabbi Judah says: one cannot help being happy about it. Rather, [it comes under the law] only if they turned over [the sacks]. If one's feet were full of clay, similarly, the feet of his beast, and he crossed a river and he was happy about it, this comes under the law of ‘if water be put’. Rabbi Judah says: one cannot help being happy about it. Rather, [it comes under the law] only if he stopped and rinsed off his [feet] or those of his [domesticated] beast. But with an unclean [beast] it always causes susceptibility to uncleanness.משנה ח
הַמּוֹרִיד אֶת הַגַּלְגַּלִּים וְאֶת כְּלֵי הַבָּקָר בִּשְׁעַת הַקָּדִים לַמַּיִם בִּשְׁבִיל שֶׁיָּחוּצוּ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. הַמּוֹרִיד בְּהֵמָה לִשְׁתּוֹת, הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיהָ, בְּכִי יֻתַּן. וּבְרַגְלֶיהָ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. אִם חָשַׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ, אַף הָעוֹלִין בְּרַגְלֶיהָ, בְּכִי יֻתַּן. בִּשְׁעַת הַיַּחַף וְהַדַּיִשׁ, לְעוֹלָם טָמֵא. הוֹרִיד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁיּוּדְחוּ רַגְלֶיהָ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן, שֶׁיֶּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה וְאֵין לָהֶן מַחֲשָׁבָה:
ברטנורה
המוריד את הגלגלים. אופן מרכבותיו, מתרגמינן גלגלי רתיכיהון:בשעת הקדים. בשעת החום רוח הקדים נושב. ודרך כלי עץ שהם מתבקעים מפני החום, ומורידין אותן למים והבקעים מתחברים. והיינו שיחוצו, כמו שיאוצו, כלומר כדי שיהדקו וידחקו הבקעים זה בזה:הרי זה בכי יותן. המים הנתלים בהם מכשירין הזרעים לקבל טומאה, משום דניחא ליה שיהיו אותם המים נתלים בכלי להדק הבקעים:בשעת היחף. שהבהמה יגעה ועיפה מטורח הדרך, וכן בשעה שהיא דשה בתבואה, המים שהיא מעלה ברגליה לעולם מכשירים הזרעים לקבל טומאה, לפי שהם לרצון, שהמים יפים לה לצננה ולקררה. פירוש אחר, בשעת היחף והדיש, בשעת הקציר רוצה הוא שהבהמה תרחוץ רגליה בשביל שיהיו נקיות לדוש התבואה:
תוסופות יום טוב
בשעת הקדים. כתב הר"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. *[ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]:
שיחוצו כתב הר"ב כמו שיאוצו וכו'. ז"ל הר"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ"ו האגד שע"ג המכה הקשקשים שע"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר"ש צ"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל"ג) שענינו דוחק:
בשעת היחף. פי' הר"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א"ל חכ"א ופי' יחפות. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב פ"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ"א האף. וכן העתיק הר"ש. וז"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע"כ. ומהר"ם גורס ג"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע"כ:
הורידה חש"ו וכו' ע"ל רפ"ו ומ"ש שם:
יכין
מלכת שלמה