רשימת סיומים Siyum List ספרים Seforim מידע תורני Torah Stats לעילוי נשמת Sheloshim להתצטרך Join now כניסה Log In

First Seder Mishnayos Program 7/1/2024

Progress Schedule
טהורות
עוקצין
פרק ג
א ב ג
Tahoros
Uktzin
Chapter 3
1 2 3
  א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
0:1 0:2 0:3 0:4 0:5 0:6 0:7 0:8 0:9 0:10 0:11 0:12

Mishnah

משנה א
יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה:
ברטנורה יש צריכים הכשר מים. כדכתיב [ויקרא י״א] וכי יותן מים על זרע:ואין צריכין מחשבה. לחשב עליהן לאכילה. וכולה מתניתין מפרש לקמן:
תוסופות יום טוב *[מחשבה. עיין ספכ"ה דכלים]: כל האוכלים המיוחדים לאדם. אדפתח ביה נקט. הר"ש ועיין מ"ש בריש שבת: המיוחדים לאדם בכל מקום. הרמב"ם פ"ג מה' ט"א הלכה ג' ועיין לקמן:
יכין מלכת שלמה
1.
Some things need to be rendered susceptible [to uncleanness] but they do not need intention, [Other things need] intention and to be rendered susceptible. [Other things] need intention, but do not need to be rendered susceptible, [And other things] need neither to be rendered susceptible nor intention. Any food that is meant for people need to be rendered susceptible, but does not need intention.
משנה ב
הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוּץ מִכְּרֵשֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, חוּץ מִן הַכְּלוּסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר:
ברטנורה החותך מן האדם מן הבהמה מן החיה ומן העופות. כולהו בחותך מחיים איירי. ואע״פ שפירשו מן החי אינן מטמאין, דאין מטמא אלא אבר מן החי ולא בשר שפירש מן החי, הלכך צריכין מחשבה שיחשב עליהן לאכילה. ואם לאו, אינן מטמאין:והחלב בכפרים. דאנשי הכפרים לא אכלי חלבים, הלכך צריכין מחשבה. אבל בשווקים דאיכא רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי חלבים, ואינם צריכין מחשבה:ושאר כל ירקות שדה. שאינן נזרעים בגנות, אינן מיוחדים למאכל אדם, וצריכין מחשבה:חוץ משמרקעים. מין בצל חריף:ופטריות. מין צמח שאין לו שורש. פונג״י בלע״ז:חוץ מכרישי שדה. פורו״ש בלע״ז, ובערבי בורא״ת. שאלו אע״פ שאין נוטעים אותן בגינות, אינן צריכין מחשבה:והרגילה. כך שמה בערבי, ובלע״ז פורקקל״ה:נץ חלב. פרחים לבנים כחלב. ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב:עכביות. עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא. ובלע״ז קרדו״ש:כלוסין. הרמב״ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדי״ב. וסברי ר׳ יהודה ור׳ שמעון ור׳ יוסי שאלו אינן צריכין מחשבה, מפני שהן מיוחדין למאכל אדם. ואין הלכה כאחד מהם, אלא כולם צריכין מחשבה, ואם לאו אינן מטמאין:
תוסופות יום טוב החותך מן האדם כו'. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ"ה דכריתות דף כ"א וכתב הר"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר כדלקמן ומ"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ"ו דעדיות: מן האדם כו'. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז': מנבלת העוף הטמא. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ"ק דטהרות: והחלב. מפרש הרמב"ם פ"ג מהט"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע"כ וטעמא כתב הר"ש במתני' דלקמן חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע"כ. עיין [מ"ש] במשנה דלקמן [ד"ה ונבלת]. ומשנה ט': והרגילה. כתב הר"ב כך שמה בערבי ובלע"ז פורקקל"ה. וכ"כ הערוך. ואע"פ שברפ"ז דשבועות לעזו הר"ב ברידולגי"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב"ם בפ"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ"ט דשביעית. וכתב עלה הר"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה: עכביות. פי' הר"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ"פ הרמב"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ"ה דכלאים מפ' הר"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר"ש מבראשית רבה. וכ"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין: כלוסין. כתב הר"ב רמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע"כ. ותמיהני דבספ"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אע"פ שבנא"י מוגה בכ"ף. ומצאתי למהר"ם. שבנוסחתו הקלבסין:
יכין מלכת שלמה
2.
That which has been severed from a human, beast, wild animal, bird, or from the carrion of an unclean bird, and the fat in villages. And all kinds of wild vegetables, except for truffles and mushrooms; Rabbi Judah says, except for field-leeks, purslane and ornithagolum. And Rabbi Shimon says: except for cynara sycaria. Rabbi Yose says: except for muscari comusum. Behold all these need both intention and to be rendered susceptible [to uncleanness].
משנה ג
נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים, אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר:
ברטנורה נבלת בהמה טמאה בכל מקום. בין בכפרים בין בשווקים:צריכין מחשבה. דסתמייהו לאו לאכילה:ואינן צריכין הכשר. לא הכשר מים ולא הכשר שרץ, שאין צריך ליגע בהן דבר טמא לטמאן, שסופן לטמא מעצמן טומאה חמורה. ואם תאמר, בשלמא נבלת עוף טהור דאינה מטמאה אלא בבית הבליעה, ניחא דצריכה מחשבה לטמא טומאה קלה. אלא נבלת בהמה דמטמאה במגע ובמשא, מחשבה למה לי, לטומאה קלה, היא גופה טמאה היא. הא מלתא משני בגמרא פרק דם שחיטה, כגון דאיכא פחות מכזית נבילה, וצירפה לפחות מכביצה אוכלים, דבין האי והאי הוי כביצה, דלהכי צריך מחשבה, ומכל מקום חשיב סופו לטמא טומאה חמורה ואינה צריכה הכשר, הואיל והיה אפשר לצרפה לכזית:בשווקים. שיש רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי נבלת עוף טהור, ואכלי חלבים:אינם צריכין לא מחשבה. דלאכילה הן עומדים:ולא הכשר. דנבלת עוף טהור סופה לטמא טומאה חמורה, דמטמא בגדים בבית הבליעה, וחלב מיירי בחלב טמאה, דמטמא החלב כבשר, כדלקמן בפרקין, הלכך אינן צריכין הכשר:רבי שמעון אומר אף הגמל וכו׳ אינן צריכין מחשבה בשווקים, דאיכא רוב עם ואכלי להו. ודלא כתנא קמא דאמר נבלת בהמה טמאה בכל מקום ולא מפיק להני. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב נבלת בהמה טמאה. כתב הר"ב משמא דגמרא פ' דם שחיטה [בכריתות דף כ"א] כגון דאיכא פחות מכזית נבלה וצרפה כו' אבל כזית וצרפה ליכא למימר. ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלים אחרים. אפילו לא יגעו האוכלים רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבלה. דמדנקט במתני' עם נבלת עוף טהור. משמע דומיא דנבלת עוף טהור כלומר דצריך מחשבה כמו על עוף. ולכך נקט פחות מכזית. תו' שם [ד"ה כגון] ועוד תירצו מכח לשון הברייתא דהתם: בהמה טמאה. אף החיה בכלל כדמוכח מפלוגתא דר"ש. וכן אתה מוצא בלשון הכתוב. כדאיתא פרק בהמה המקשה (חולין דף ע"א): ונבלת העוף הטהור. ול"ג הכא והחלב. דליכא למימר ביה א"צ הכשר. דאי בחלב נבלה. הכא אין מטמא טומאה חמורה. דכתיב (ויקרא ז׳:כ״ד) יעשה לכל מלאכה. [עיין בפי' הר"ב משנה ט'] ואמאי לא לבעי הכשר [ובשחוטה הא תנן לעיל דצריכה] הר"ש. וכ"כ [רש"י] בפ"ה דכריתות דף כ"א. דהתם מייתי לה למתני' בגמרא. וכן הוא שם בספרים: ואינן צריכין הכשר. כתב הר"ב שסופן לטמא כו' וילפינן לה כדפי' הר"ב בריש טהרות: והחלב בשווקים. כתב הר"ב מיירי בחלב טמאה. וכן פי' הרמב"ם. ולפי מ"ש במתני' דלעיל דבטהורה הכשר שחיטה לא מהני. דבכפרים לאו בר אכילה הוא. איכא לפרושי הכא אף בחלב טהורה שחוטה. וכ"פ הר"ש ז"ל וחלב נמי נהי דהכשר שרץ בעי. דאפילו חלב נבלה אין בו טומאת נבלה כדלעיל. מ"מ הכשר מים לא בעי. כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחוטה. אבל בכפרים דבעי מחשבה. בעי הכשר. דלא הוכשר בשחיטה. כדפי' לעיל. משום דהוי הכשר קודם מחשבה. ע"כ. וכ"כ ג"כ הרמב"ם עצמו בחבורו פ"ג מהט"א [הלכה ג']. ועיין בפי' הר"ב משנה ט':
יכין מלכת שלמה
3.
The carrion of an unclean beast at all places, and of a clean bird in villages, need intention but do not need to be rendered susceptible. The carrion of a clean beast in all places, and that of a clean bird and also fat in the market places, require neither intention nor to be rendered susceptible. Rabbi Shimon says: also [the carrion of] the camel, rabbit, hare or pig.
משנה ד
הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתֹּקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם:
ברטנורה השבת. מין ירק הוא, וכן שמו בערבי. ובלע״ז אניט״ו:משנתן טעמו בקדירה. אם היה שבת של תרומה, משנתן טעם בקדירה והוציאו ממנה, לא מתחייב עליו זר האוכלו, דעץ בעלמא הוא:ואינו מטמא טומאת אוכלים. דכיון שנתבשל, כלה כוחו וטעמו ונשאר כעץ בעלמא, ותו לא חשוב אוכל:לולבי זרדים. ענפים רכים היוצאים בעת שמלבלבים האילנות, וכובשים אותן ביין או בחומץ או במים ומלח, ואוכלים אותן:והעדל. מין ירק דומה לצנון:ועלי לוף. ממיני הבצלים. ויש ממנו מין שקורין לו לוף שוטה:עד שימתוקו. דלא חשיבי אוכל אלא לאחר שכובשים אותן ויוצא מהן מרירותן:פקועות. כעין אבטיחים קטנים, והן מרים. ורבותי פירשו, דלעת מדברית. ואין הלכה כר׳ שמעון:
תוסופות יום טוב לולבי זרדים. פי' הר"ב ענפים רכים כו' וז"ל הרמב"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת:
יכין מלכת שלמה
4.
The aneth stalk after having given its taste to a dish is no longer subject to the laws of terumah, and also no longer imparts food uncleanness. The young sprouts of hawthorn, of lapidum, or leaves of the wild arum, do not impart food uncleanness until they are sweetened. Rabbi Shimon says: also [the leaves of] the colocynth are like them.
משנה ה
הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְכֶסֶף מַעֲשֵׂר:
ברטנורה הקושט. כך שמו בלע״ז ובערבי. והוא נמנה עם סממני הקטורת:והחמס. יש שפירשו זנגביל. ויש שפירשו קנמון:וראשי בשמים. כגון אגוז מוסקאט״ו, ונרד, וכיוצא בהם, שנותנים ריח ערב:התיאה. מין חלתית:וחלתית. כך שמה בערבי. ואע״פ שריחה רע, רגילים ליתן ממנה במזונות:חלת חריע. כרכום יערי. וקורין לו בערבי אלקרטו״ם:אף הן לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר (דברים י״ד:כ״ה) ונתת הכסף וגו׳ ואכלת שם, דבר שהוא נאכל כמות שהוא, אתה קונה בכסף מעשר, שאינו נאכל כמות שהוא, אתה קונה בכסף מעשר. וכן הלכה, דאין מטמאין טומאת אוכלים ואין נקחים בכסף מעשר:
תוסופות יום טוב וראשי בשמים. פי' הר"ב כגון אגוז מוסקאט"ו כו'. וז"ל הרמב"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו': *[והחלתית. פי' הר"ב ואף ע"פ כו' ועמ"ש במ"ה פ"א דטבול יום]: וחלות חריע. פי' הר"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ"א דכלאים מ"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע"כ. ולשון הרמב"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב: ואינן מטמאין טומאת אוכלין. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב"ם פ"א מהט"א [הלכה ו']:
יכין מלכת שלמה
5.
Costus, amomum, principal spices, [roots of] crowfoot, asafoetida, pepper and lozenges made of saffron may be bought with tithe money, but they do not convey food uncleanness, the words of Rabbi Akiva. Rabbi Yohanan ben Nuri to him: if they may be bought with [second] tithe money, then why should they not impart food uncleanness? And if they do not impart food uncleanness, then they should also not be bought with [second] tithe money?
משנה ו
הַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיָּבֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה הפגין. תאנים שלא נתבשלו, כדכתיב [שיר ב׳] התאנה חנטה פגיה. וכל שאר פירות נמי שאינן מבושלים נקראים פגין:והבוסר. ענבים שלא נתבשלו. ומשהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. ופגין גרועים מבוסר:משיבואו לעונת המעשרות. כל פרי ופרי כפי העת הקצוב לו להתחייב במעשר, כדתנן פרק קמא דמעשרות. ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי:פריצי זיתים וענבים. שנתקשו קודם בישולן, ואינן נפרכים בבית הבד. לשון ובני פריצי עמך (דניאל י״א:י״ד), בני אדם קשים ורשעים. כך זיתים וענבים הללו, קשין ואינן נפרכין, ואינן נדרכין:בית שמאי מטמאין. דחשיבי אוכל:ובית הלל מטהרין. דלא חשיבי אוכל:הקצח. ניי״ל בלע״ז. וזרע שחור הוא. ורגילים לתת אותו בלחם, לפי שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב:וכן למעשרות. כמו שנחלקו לטומאה, כך נחלקו למעשרות, דהמטמאן טומאת אוכלים מחייבו במעשרות:
תוסופות יום טוב והבוסר. כתב הר"ב משהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. וכ"כ הר"ש. מהגמרא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג.) ואיתמר אמתני' דספ"ד דשביעית ומייתי לה התם. וע"ש בפי' הר"ב ומכאן מוכח כפירוש האחרון שכתבתי משנה ה' פ"ה דמעשר שני. דבוסר שהגיע לכפול הלבן. עדיין לא הגיע לעונת המעשרות: פריצי זיתים וענבים. פי' הר"ב שנתקשו קודם בשולן ואין נפרכין בבית הבד. וכ"פ הר"ש בשם הערוך. וקצת קשה בעיני. דהיאך אפשר שלא יהו נפרכין בבית הבד. אבל לדברי רש"י ניחא דבפ"ט דב"מ דף ק"ה מייתי לה למתני' התם ואמרינן עלה וכמה פריצי זיתים. ר' אליעזר אומר ד' קבין לקורה. ופירש"י שמכניסין בבית הבד מהן. כדי שיעור טעינת הקורה בפעם א'. ואין מוציאין אלא ד' קבין שמן. ע"כ: הקצח. כתב הר"ב נייל"ו בלע"ז כו' ורגילי' לתת אותו בלחם כו' עיין מ"ש בשם הראב"ד במשנה ג' פ"ה דעדיות:
יכין מלכת שלמה
6.
Unripe figs or grapes: Rabbi Akiva says: they convey food uncleanness; Rabbi Yohanan ben Nuri says: [this is only] when they have reached the season when they are liable to tithes. Olives and grapes that have hardened: Bet Shammai says: they are susceptible to uncleanness, Bet Hillel says: they are insusceptible. Black cumin: Bet Shammai says: is not susceptible, Bet Hillel says: it is susceptible. Similarly [they dispute with regard to their liability to] tithes.
משנה ז
הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כְעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כַּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת:
ברטנורה קור. עץ רך הנוסף בראשו של דקל ואוכלין אותו בני אדם ובימות הגשמים הוא מתקשה:כעץ לכל דבר. ואינו מטמא טומאת אוכלין:נלקח בכסף מעשר. דפרי [מפרי] וגידולי קרקע הוא:כפניות. תמרים שלא בשלו כל צרכן:כאוכלין. ומטמאים טומאת אוכלין:
תוסופות יום טוב *[לכל דבר. עיין בדבור דלקמן]: אלא שהוא נלקח בכסף מעשר. והכא לא פליג ריב"ן דאמר במשנה ה' שכל שאינו מטמא טומאת אוכלים אינו נלקח בכסף מעשר. והלכה נמי כמותו. דקור שאני. דחזי ע"י שליקה וטיגון. והוי כבהמה וחיה שנקחת בכסף מעשר. משום דחזיא ע"י שחיטה ובישול. וקור נמי לאחר שליקה וטיגון. מטמא טומאת אוכלים. אבל קודם שליקה דלא חזי. לא מטמא. ומ"מ ניקח. כיון דחזי על ידי תיקון. כ"כ הר"ש במשנה ה' וכ"כ התוס' בפ"ו דנדה דף נ"א [ד"ה אם ניקח]. ומסיימו וריב"ן לעיל פריך שפיר. אי נקחת בכסף מעשר. לפי שראוי' אחר תיקון לאכילה א"כ יטמא טומאת אוכלין מיד. שהרי בקל יכול לתקנה. ומעתה יש עליה שם אוכל. ולא דמי לקור שמחוסר שליקה וטיגון. ואי אין מטמא טומאת אוכלין. לפי שאחר התיקון אינה ראויה בפני עצמה לאכילה. א"כ גם לא תהיה נקחית בכסף מעשר ע"כ. וקשיא לי דהא דתנן לכל דבר. היינו דבפ"ג דערובין דף כ"ח מייתי ברייתא [הביאה ג"כ הר"ש במתני' דהכא] וקתני קור נקח בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלין כו' רבי יהודה אומר קור הרי הוא כעץ לכל דבריו אלא שנקח בכסף מעשר. ואמרינן רבי יהודה היינו ת"ק. אמר אביי שלקו וטגנו איכא בינייהו. משמע ודאי דה"ק לר' יהודה אפי' שלקו וטגנו אינו טמא. ולת"ק אם שלקו וטגנו מטמא. דלא אמרי' הרי הוא כעץ. וכן פירש"י ומש"ה נמי פסק הרמב"ם בפ"א מהט"א [הלכה י'] דשלקו וטגנו מתטמא משום דאתאן לת"ק. והשתא הכא במתני' דקתני הרי הוא כעץ לכל דבר היינו כר"י. דאפילו שלקו וטגנו אינו טמא. אבל התוס' שם בעירובין [ד"ה קור] תירצו בענין אחר דגבי קושט ואינך דלעיל ודאי אי חזי לאכילה הוי אוכל ושפיר קרינא ביה מכל האוכל אשר יאכל. אבל הכא קור לא מיקרי אוכל. כיון דסופו להתקשות. ולא נטעו דיקלא אדעתא דקורא. ומ"מ נקח בכסף מעשר. דהשתא הוא רך והוי פרי מפרי. אע"ג דלא הוי אוכל. ע"כ: כפניות אוכלין ופטורין מן המעשרות. עיין [מ"ש] בפ"ו דנדה משנה ה':
יכין מלכת שלמה
7.
The heart of a palm is like wood in every respect, except that it may be bought for [second] tithe money. Unripened dates are considered food, but are exempt from tithes.
משנה ח
דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצֹּדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה:
ברטנורה דגים מאימתי מקבלים טומאה. דכל זמן שהן חיים אינן מקבלים טומאה:משיצודו. חשובים כמתים:אם יכולים לחיות. שאם יחזירום למים יחיו, אינן מטמאין. אבל אם אין יכולים לחיות כשמחזירן למים, אע״פ שעדיין לא מתו, מקבלים טומאה. והלכה כבית הלל:יחור של תאנה שנפשח. ענף של אילן תאנה ובו תאנים, שנתלש ונפרד ממקום חיבורו, אלא שנשאר מעורה ומדובק בקליפת האילן בלבד:ר׳ יהודה מטהר. אותם תאנים שבענף, אם נגעה בהם טומאה. דחשיב להו כמחובר, הואיל והענף מעורה קצת, ואע״פ שאינו מעורה אלא בקליפה:וחכמים אומרים אם יכול לחיות. אם יקשרו ויחברו הענף עם האילן יחיה הענף ויוציא פירות, חשוב כמחובר וטהורים. ואם לא יחיה כשיקשרוהו עם האילן, הרי תאנים שבענף כתלושים הן חשובים ומקבלים טומאה. והלכה כחכמים:
תוסופות יום טוב רע"א אם יכולין לחיות. בנוסחת מהר"ם ז"ל משעה שאין יכולים לחיות: שנפשח. תרגום וישסף ופשח (שמואל א' ט"ו) הרמב"ם: ר"י מטהר. כתב הר"ב דחשיב להו כמחובר. ואין מחובר מקבל טומאה. כדמוכח במתניתין דספ"ב. וטעמא כתבתי בריש מכשירין [ד"ה הרי זה]:
יכין מלכת שלמה
8.
When do fish become susceptible to uncleanness? Bet Shammai say: after they have been caught. Bet Hillel say: only after they are dead. Rabbi Akiva says: if they can still live. If a branch of a fig tree was broken off, but it was still attached by its bark: Rabbi Judah says: [the fruit] is still not susceptible to uncleanness. But the sages say: [it all depends] whether they could still live. Grain that had been uprooted, but is still attached to the soil even by the smallest of roots, is not susceptible to uncleanness.
משנה ט
חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה, מִטַּמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים:
ברטנורה חלב בהמה טהורה. שנתנבלה:טהור מטומאת נבילה. דכתיב [ויקרא ז׳] וחלב נבילה וגו׳ יעשה לכל מלאכה, ואפילו מלאכת הקודש במשמע: לפיכך הוא צריך הכשר. דכיון שאין סופו לטמא טומאה חמורה, דהכי קיי״ל פרק קמא דטהרות, דכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה היינו לטמא אדם וכלים, צריך הכשר:חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלות. דלא טיהרה תורה אלא חלב של בהמה טהורה שנתנבלה, דכתיב [שם] חלב נבילה וחלב טריפה, יצאת חלב בהמה טמאה שאין לה טריפה, לפי שטריפתה ושחיטתה שוה:ואין צריך הכשר. לטומאת אוכלים אם צירף פחות מכזית לפחות מכביצה כדפרישנא לעיל. אבל מחשבה ודאי בעי, מידי דהוה אבשרא דבעיא מחשבה בכל מקום כדתנן לעיל:צריך מחשבה בכפרים. ולא בשווקים. אבל הכשר צריכין בכל מקום:
תוסופות יום טוב חלב בהמה טהורה. אבל לא חיה טהורה. כיון שאמר ואכול לא תאכלוהו [אמרו] חלב שאסור באכילה. טהרתי לך. יצא חלב חיה טהורה. שמותר באכילה. הרמב"ם, והיא ברייתא בפ"ח דזבחים דף ע'. ומ"ש הר"ב שנתנבלה. וכ"פ הר"ש. והיינו שכתבתי בשמו לעיל משנה ג'. דשחוטה בשווקים א"צ הכשר. והרמב"ם מחלק בין נתנבלה לנשחטה. לענין הכשר שרץ. שכן לשונו בנא"י. ואין נראה שכן דעת הר"ב. דראייתו של הרמב"ם מנבלת עוף טמא. והר"ב פירש בהדיא במשנה ג' פ"ק דטהרות. דצריך ג"כ הכשר מים ומגע שרץ:
יכין מלכת שלמה
9.
The fat [of the carcass] of a clean beast is not regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it must first be made susceptible. The fat of an unclean beast, however, is regarded as unclean with carrion uncleanness; for this reason it need not be made at first susceptible. As for unclean fish and unclean locusts, intention is required in villages.
משנה י
כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כְקַרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כְּקַרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בְּשַׁבָּת פָּטוּר:
ברטנורה כוורת דבורים וכו׳ אם היא מחוברת בטיט, הכל מודים שהיא כקרקע. ואם היתה מונחת על גבי יתידות, הכל מודים שהיא ככלים. לא נחלקו אלא שמונחת על גבי קרקע ואינה מחוברת בטיט:ר׳ אליעזר אומר הרי היא כקרקע. ונקנית בכסף, בשטר, ובחזקה, כקרקע:וכותבין עליה פרוזבול. שטר שכותבים בית דין למלוה שמסר להם כל חוב שיש לו, שלא תהא שביעית משמטתו. ואין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, כלומר כשיש ללוה קרקע. ואם יש לו כוורת דבורים, כמו שיש לו קרקע דמי, וכותבין עליה פרוזבול למלוה:ואינה מקבלת טומאה במקומה. דהוי כמחובר שאינו מקבל טומאה:והרודה. מחלות דבש שבתוכה בשבת, חייב חטאת, כתולש ממקום חבור. דכתיב (שמואל א י״ד:כ״ז) ויטבול אותה ביערת הדבש, וכי מה ענין יער אצל דבש, אלא מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת:
תוסופות יום טוב כורת דבורים. כבר שנויה בסוף שביעית. ע"ש. וראיתי עכשיו עוד דברים ראוים להוסיף בה: ואינה מקבלת טומאה במקומה. וא"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה. בין שלא במקומה. דהא לאו מחוברת היא. ואומר רבינו תם דשלא במקומה מקבלת טומאה. כיון דמטלטלים אותה ממקום למקום. ודמי לשאר כלים שבבית. וגזרו בה רבנן טומאה. דילמא אתי לאיחלופי. תוס' פ"ד דב"ב דף ס"ו: והרודה ממנה בשבת. כתב הר"ב דכתיב ויטבול וגו' ביהונתן כתיב. ובדבש במקום גידולו מיירי. הרשב"ם שם:
יכין מלכת שלמה
10.
A bee-hive: Rabbi Eliezer says: it is treated as if it were land; and one can write a prozbul on it security, it is also not susceptible to uncleanness as long as it remains in its own place, and the one who scrapes honey from it on Shabbat is liable to a sin-offering. But the sages say: it is not to be treated as if it were land, and one many not write a prozbul on its security; it is susceptible even if it remains in its own place; and the one who scrapes honey from it on Shabbat is exempt [from a sin-offering].
משנה יא
חַלּוֹת דְּבַשׁ, מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק:
ברטנורה מאימתי מיטמאות משום משקה. דסתמייהו לאכילה קיימי. ומאימתי מיטמאין טומאת משקין להיות תחילה:משיחרחר. משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים. לשון לחרחר ריב. שנראה כאילו רוצה לחרחר ריב עם הדבורים. פירוש אחר, משיחרחר, שיחמם אותם להוציא דבשם, אע״פ שעדיין לא יצא הדבש. לשון ניחר מפוח (ירמיה ז׳). ואית דגרסי משיהרהר, כלומר משיהרהר מחשבה בלבו לרדות הדבש:משירסק. כשרוצים לרדות דבש מן הכוורת, חותכים בסכין ומוציאין חלות חלות, וזהו ריסוקן:
תוסופות יום טוב משיחרחר. כתב הר"ב ל' לחרחר ריב. והרמב"ם בפירושו הקשה על זה. לפי שהכל מודים כי דבש בכוורת. אינו לא אוכל ולא משקה. אבל הר"ב כבר כתב דסתמייהו לאכילה קיימי. נראה מזה דס"ל דדבש בכוורת אוכלא הוא. אבל דברי הרמב"ם מהתוספתא הביאה הר"ש. ודברי הר"ב כמסקנא דגמרא פ"ה דב"ב דף פ' דבש בכורתו מטמא טומאת אוכלים שלא במחשבה. ואף הרמב"ם חזר בו בחבורו פ"א מהט"א. ופסק כמסקנא דגמ'. [ומ"ש הר"ב ואית דגרסי משיהרהר. כלומר משיהרהר מחשבה בלבו כו' משמע דמחשבה ממש קאמר. ולא דיבור. ועיין ספכ"ה דכלים]:
יכין מלכת שלמה
11.
When do honeycombs become susceptible to uncleanness on account of their being regarded as liquids? Bet Shammai says: from the moment he begins to smoke the bees out. But Bet Hillel says: once he breaks up the honeycomb.
משנה יב
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
ברטנורה עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק. סמך מאמר זה לכאן, להודיע בחתימת המשנה מתן שכרן של צדיקים לומדים ומקיימים כל מה שכתוב במשנה:שלש מאות ועשרה עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש. יש, בגימטריא הכי הוי, שלש מאות ועשר. כלומר שההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק וצדיק בעולם הבא הוא שלש מאות ועשר פעמים כנגד כל העולם הזה, שאין העולם הזה כולו אלא חלק משלש מאות ועשר ממה שיש לכל צדיק וצדיק נחלה לעולם הבא:
תוסופות יום טוב אמר ריב"ל. חשבו הרמב"ם עם התנאים בפ"ב מי' פרקיו שהקדים לפי' המשניות. ולקמן אכתוב על זה: לכל צדיק וצדיק. נ"ל לומר בין האוסר. ובין המתיר. וזה ג"כ טעם יפה לסמוך מאמר זה בסיום המשנה. לומר שגם שניהם החולקים. הואיל וכוונתם לשמים. אוהבים הם. כך נ"ל. *[ובני האלוף מהר"ר משה שי' אמר. שלכך אמר לכל צדיק וצדיק לפי שמצינו שני מיני צדיקים אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור. כמ"ש רז"ל בצדיק וטוב לו. וצדיק ורע לו. כדאיתא במסכת ברכות פ"ק דף ז'. א"נ כדרז"ל (סנהדרין קח) בצדיק בדורותיו. דלגנאי ואפ"ה הכתוב קוראו צדיק]: שלש מאות ועשרה עולמות. כתב הר"ב כלומר שההנאה וקורת רוח וכו'. כן כתב הרמב"ם. ומסיים אמנם [אריכת זמן הזה. אין סוף. ואין לו אחרית ותכלה] אבל כל נפש שתזכה לחיי העולם הבא. לא תאבד לעולם. והוא ענין יש. ר"ל המציאות התמידי אשר לא יחקר. לפי שיש הוא המציאות [הנמצא. ואין בו אפיסה]. וכאילו אומר כי אוהבי [נוחלים] את המציאות [במוחלט]. ואין שם מציאות אמתי. אלא ההתמדה. והוציא מפסוק הזה [גם כן] גודל התענוג. על דרך משל. ומספרם יש שלש מאות ועשרה. וזה על דרך התעוררות בלבד. כי אותו התענוג גדול. אמנם האמת כי כמו שאין שווי. בין הנחקר. לאשר אינו נחקר. כן אין שווי. בין אלו המעדנים אשר אצלנו ואותם התענוגים. ע"כ. ויש לי לומר טעם למספר הזה. ע"ד מדרשם ז"ל בנקבה תסובב גבר. שישראל בזמן הזה. כנקבה היורשת עישור נכסים בלבד. שהאומות ע' הם. וירשו רק ז'. אבל לעתיד ירשו כולם. ולעומת זה יאמר בכאן ג"כ מספר יש. שהרי כשנחלו הארץ כבשו ל"א מלכים. ואם לעתיד יכבשו במספר י' פעמים ל"א. יהיו במספר יש. ועתה מדוקדק אומרו להנחיל. דהא קשיא נחלה מאי עבידתה. דבשכר מיירי. וזו אינה נחלה. אבל אי מיירי בכבוש ארצות. הוי נחלה. שכן היא ירושה מאבותינו ועל זו נאמר נחלה בלי מצרים. (שבת קיח) על שם ופרצת ימה וקדמה וגו'. ולדעתי יש עוד מרמזי התורה במספר יש. וידוקדק בזה לשון עולמות. לפי שיש בו ד' פעמים עשרה. אבל השלשה מהם עלו כללותם למספר גדול עד למאה. שכן כללותם הראשונות. והם עולמות. אם מלשון העלם. אם מלשון עולם ממש. אך הרביעי עשרה בלבד. כי מפני שהם עולם הפירוד ממש. לא נזכר כללות בהם כלל. הרחמן הוא ינחילנו. ויזכנו ללחך בעפר רגלי אוהביו. נוחלי יש: ואוצרותיהם אמלא. בעולם הזה. כ"פ הר"ב במשנה י"ט פ"ה דאבות: אמר ר"ש בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנא' ה' עוז וגו'. וענין עוז. מורה על חזוק. ומסיים יברך את עמו בשלום. וסיפא פירושא דרישא. ה' עוז וחוזק. ירצה ליתן לעמו. ומה עשה ברכם בשלום. שזהו חזוק. ומבואר הוא בעצמו שכל הברכות שבעולם אין מתקיימין אם אין שלום. ובמדרש רבה סוף פרשת שופטים איתא בזה הלשון. כלי שהוא מחזיק את כל הברכות לברכן בו כו'. ומאמר הזה ראוי להיות בחתימת המשנה. כי ה' עוז לעמו יתן. על שעת מתן תורה הוא נאמר. כמו שדרשו ז"ל מקרא דלעיל מיניה. ה' למבול ישב. (זבחים קטז) שנתקבצו כל הגוים אצל בלעם וכו' ומכיון שכשנתן להם העוז היא התורה. ברכם ג"כ בשלום. נדע מזה שזאת התורה היא גורמת ברכת השלום. ועל כן נבוב לבב ילבב ויחזור עליה לא יניחה אחר שגמרה. גם בא להמתיק ולעורר הלבבות. שאע"פ שהמשניות מלאים ממחלוקת שהיה בין החכמים. ופן יעלה על הלב הנמהר. כי מחלוקותיהם היתה מריבה ומצה. אמר כי לא כן הוא. שעוז התורה כלי מלא ברכת ה'. הוא השלום אין בה שמץ ריב. וחלוק לבבות. וכמאמרם בפסוק כי ידברו את אויבים (תהילים קכ״ז:ה׳) נראים כאויבים. ונעשים אוהבים. (קדושין ל:) ובוודאי שכן הוא למיימיני' בה ולומדים לשמה. (שבת סג) לא להתיהר. או להתגדל בפני אחרים ומלבד כל אלה. ראויה כל חתימה שתהא בשלום. כמו שסדרו אנשי כנסת הגדולה בתפלה. ועל כן כמו שהעבודה היא התפלה נחתמת בשלום. כך התורה ראויה שתהא חתימתה בשלום. וכן בתורה כשצוה הקב"ה לברך את עמו ישראל ע"י כהנים. חתם ברכתם בשלום. והנה תמצא שהחתימה היא מעין הפתיחה. דפתח ודרש מאימתי קורין את שמע בערבית. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. והם המברכים את עמו ישראל בשלום. והרי כבר כתב הר"ב שם דלא תני לה אלא אגב אורחא ולא לגופה. אלא נתכוון התנא שיהיו הפתיחה והחתימה שוין לטובה. ולברכה. עוד ראה כי היתה גם כן התחלה באות מ"ם. וכן החתימה באות מ"ם. כנגד מ' יום דלוחות ראשונות. ומ' יום דלוחות שניות. כי כל המשניות והיא תורה שבע"פ. כולם מרועה א' נתנו. ולמשה מסיני נאמרו. ואתה תחזה כי מספר ראשי תיבות שאר הסדרים מלבד הראשון. עולים ג"כ במספר מ'. וכן מרע"ה היה עוד מ' יום אמצעים בהר. זה נ"ל. והנה אע"פ שר"ש בן חלפתא היה זקן בימי רבי כנראה מתוך דבריו שהשיב לרבי. סלעים נעשו גבוהים. בפכ"ג דשבת דף קנ"ב. ואילו ריב"ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא. דבפ"ג דמסכת נדה דף י"ח מתניתא קאמרי שמעתתא לא קאמרי. וקאמר שמעתתא על מימרא דאמר ריב"ל. וכן פירש"י שמעתתא ריב"ל אמורא היה ע"כ. וכן הוא עוד בפרק מרובה ריש (בבא קמא דף פ"ב.) (ומ"מ בימי רבי היה. שהיה גדול מרבן יוחנן) ואע"פ כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב"ל. למאמרו של רשב"ח כדי שתהא החתימה בשלום. ובמדרש רבנן אומרין גדול השלום. שכשמלך המשיח יבא. אינו פותח אלא בשלום. שנאמר (ישעיהו נ״ב:ז׳) מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: סליקא לה מסכת עוקצים וכולהו מסכייתי דטהרות
מה מתוק לחכי מדבש יערות. שזכיתי להשלים גם סדר טהרות
וכן הטיבו ימיכם זקנים עם נערים. בתוספות יום טוב על הששה סדרים.
הדרן עלך שתא סדרי משנה
יכין מלכת שלמה
12.
Rabbi Yehoshua ben Levi said: In the world to come the Holy One, Blessed be He, will make each righteous person inherit three hundred and ten worlds, for it is written: "That I may cause those that love me to inherit yesh (numerical value of; and that I may fill their treasuries" (Proverbs 8:2. Rabbi Shimon ben Halafta said: the Holy One, Blessed be He, found no vessel that could contain blessing for Israel save that of peace, as it is written: "The Lord will give strength unto his people; the Lord will bless his people with peace."
טהורות עוקצין פרק ג
Tahoros Uktzin Chapter 3