First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
בִּשְׁלשָׁה פְרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם, בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף וּבַמִּנְחָה וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים, בַּתַּעֲנִיּוֹת וּבַמַּעֲמָדוֹת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים:
ברטנורה
בשלשה פרקים בשנה וכו׳ הכי קאמר, בשלשה פרקים שהם תעניות ומעמדות ויוה״כ דמסיק בתר הכי, כהנים נושאין את כפיהם בכל תפלה, דהיינו שחרית מנחה ונעילה. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאים כפיהם ארבעה פעמים ביום, והוא יוה״כ, שיש בו תפלת מוסף. ומתניתין ר׳ מאיר היא, דאמר יש נשיאות כפים במנחה בתעניות ובמעמדות, דכל יומא טעמא מאי אין נשיאות כפים במנחה משום שכרות, והאידנא ליכא שכרות. ור׳ יוסי פליג עליה ואמר דגזרינן מנחה של תענית אטו מנחה דכל יומא. והלכה כרבי יוסי בתעניות ובמעמדות וביום הכפורים דאית בהו תפלת נעילה, אבל בתעניות שאין מתפללין בהן נעילה פרשי כהני ידייהו במנחתא דתעניתא, כיון דסמוך לשקיעת החמה, מצלי לה כתפלת נעילה דמיא, ומנחתא כהאי ליתא בכל יומא, הלכך לא גזרו בה:בתעניות ובמעמדות. הכי קאמר ואלו הן שלשה פרקים, תעניות ומעמדות ויוה״כ:ומעמדות. אנשי מעמד היו מתענים ארבעה ימים בשבוע:
תוסופות יום טוב
במנחה. כתב הר"ב דכל יומא במנחה לא משום שכרות מפרש בגמרא מדרבנן כהן שיכור אסור בנשיאת כפים ואסמכוה מדנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר. לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ומאי דכתב הר"ב דבקצת תענית יש נעילה ובמקצתן לא הרמב"ם כתב בפרק י"ד מהלכות תפלה בתעניות שיש בהן נעילה כגון צום כפור ותענית צבור ותענית שאין בו נעילה כגון ט' באב וי"ז בתמוז. וכ"כ ג"כ בפ"ה מהל' תענית דבד' צומות הללו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. נראה שסברתו כמ"ש הר"ן דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה אבל ד' צומות. לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה. ותמיהני על הר"ן שנסתפק אם כל תעניות צבור שוות בזה ולא הביא דברי הרמב"ם דנראין בהדיא כסברא זו:
ובנעילת שערים. מפורש בירושלמי פרק תפלת השחר אימתי נעילה. יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלין אותן לעת ערב בגמר תפלה. רש"י. [*ויש לתמוה על רש"י שהביא מפרק תפלת השחר ואיתא נמי בירושלמי דפרקין:
ובמעמדות. פי' הר"ב אנשי מעמד כו' כדתנן במשנה ב' וג']:
יכין
מלכת שלמה
משנה ב
אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח), צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי, וְכִי הֵיאַךְ קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים, שֶׁל לְוִיִּם, וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית:
ברטנורה
אלו הן מעמדות. מה טעם קאמר, מה טעם תקנו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל וגו׳:על כל משמר ומשמר היה מעמד. מקצת שבטי ישראל חלוקים לכ״ד חלקים, שלוחים מכל ישראל לעמוד על הקרבן עם הכהנים והלוים שבאותו משמר:וישראל שבאותו משמר מתכנסין לעריהם. אותם שהיו רחוקים מירושלים ולא היו יכולים לעלות לעמוד על הקרבן במשמר שלהן, מתכנסים בבתי כנסיות בעריהן ומתענים ומתפללים וקורין בתורה בכל יום במעשה בראשית להודיע שהעולם עומד על העבודה שעושים במקדש:
תוסופות יום טוב
לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו. לכל ישראל צוה כדפירש הר"ב במשנה ז' פרק ב' ואי אפשר לכל ישראל כולן שיהו עומדין בעזרה בשעת קרבן:
נביאים הראשונים. שמואל ודוד. רש"י. וכן כתיב בדברי הימים א' ט' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם:
של לוים. שגם הם נתחלקו לכ"ד משמרות. ככתוב בד"ה:
וקוראין במעשה בראשית. פירוש בין אותן שהיו רחוקים ומתכנסים בעריהן בבה"כ בין אותן שהיו בירושלים במקדש. כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:
יכין
מלכת שלמה
2.
What are the ma’amadot? Since it is said, “Command the children of Israel and say to them: My offering, My food” (Numbers 28:2). Now how can a man’s offering be offered and he is not present? [Therefore] the former prophets instituted twenty-four mishmarot (guards). For each mishmar there was a ma’amad [at the Temple] in Jerusalem consisting of priests, Levites and Israelites. When the time came for the mishmar to go up [to Jerusalem] the priests and Levites went up to Jerusalem and the Israelites of that mishmar assembled in their cities and read the story of creation.משנה ג
וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ, מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי. וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וְלֹא בְאֶחָד בַּשַּׁבָּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וָעֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, בְּרֵאשִׁית, וִיְהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי, יְהִי רָקִיעַ, וְיִקָּווּ הַמַּיִם. בַּשְּׁלִישִׁי, יִקָּווּ הַמַּיִם, וִיְהִי מְאֹרֹת. בָּרְבִיעִי, יְהִי מְאֹרֹת, וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. בַּחֲמִישִׁי, יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְתּוֹצֵא הָאָרֶץ. בַּשִּׁשִּׁי, תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם. פָּרָשָׁה גְדוֹלָה, קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד, בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף. וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת:
ברטנורה
ולא היו מתענין בע״ש מפני כבוד השבת. ואין צ״ל בשבת עצמה, ולא ביום א׳ מפני שהוא שלישי ליצירה. שבע״ש נברא אדם, ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי דכתיב (בראשית ל״ד:כ״ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. א״נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה ולמוצאי שבת ניטלת ממנו, ואם היו מתענים ביום ראשון היו מסתכנים. ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה:פרשה גדולה קורין אותה בשנים. בפרשת בראשית לאחר שקרא הראשון ג׳ פסוקים חוזר השני וקורא פסוק שלישי שקרא הראשון ומשלים פרשת בראשית, והשלישי קורא יהי רקיע. בשני ראשון קורא יהי רקיע, ושנים קוראים יקוו המים, וכן כולם:בשחרית ובמוסף כו׳ הכא מיירי בכל שאר מעמדות שהיו חוץ לירושלים שהן היו קוראין במעשה בראשית כמשפטן אפילו ביום שיש בו קרבן מוסף דהא אינהו לא טרידי. אבל המעמדות שבירושלים, ביום שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין במוסף במעשה בראשית כדתנן לקמן קרבן מוסף אין בו במנחה, והשתא קרבן מוסף מעמד דמנחה דלאו דידיה דחי, מעמד דידיה לא כל שכן. בשחרית ובמוסף ובמנחה כו׳. ה״ק בשחרית ובמוסף הוא דמביאין ספר תורה וקורין פרשה גדולה בשנים וקטנה ביחיד, אבל במנחה אין מביאין ספר תורה מפני טורח התענית אלא קורין על פה:ע״ש במנחה לא היו נכנסים. לבית הכנסת ולא היו קורין כלל, לפי שהיו טרודים לתקן צרכי שבת:
תוסופות יום טוב
מפני כבוד השבת. עיין סוף פרק ב' בפירוש הר"ב:
ולא באחד בשבת. פי' הר"ב מפני שהוא שלישי ליצירה כו'. א"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה כו'. הני תרי טעמי בגמ' פליגי בהו אמוראי ובמשניות בנוסחאות דוקניות ל"ג מן ואנשי מעמד עד וימותו. וכן נראה שהיתה גירסת הר"ב. ועוד מוכיח מה שכתב ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. ומאן דכר שמה דתפלה זו. אלא שהר"ב מבאר והולך מנהגם של אנשי המעמד. ועוד נ"ל שכל מה שכתב מן ולא היו כו' עד תפלת נעילה שייך הכל לסוף דבור שבסוף המשנה דלעיל והכל דבור אחד. והתחלת פי' משנה ג' הוא מן דבור פרשה גדולה כו'. ומה שכתב הר"ב ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי. בפירש"י לא נכתב טפי. ועיין מזה במשנה ג' פרק ט' דשבת:
[*ביום הראשון. של שבוע קורין בראשית. פרשה ראשונה [ופרשה] יהי רקיע לפי שאין בפ' בראשית לבדה ט' פסוקים כדי קריאת כהן לוי וישראל. וכן כולם. בששי תוצא הארץ ויכלו השמים לפי שבפרשה תוצא הארץ אין בה אלא ח' פסוקים לפי' אומר ויכלו. לשון רש"י. ועיין פרק ד' דמגילה משנה ד']:
פרשה גדולה וכו'. כתב הר"ב לאחר שקרא הראשון ג' פסוקים כדתנן במשנה ד' פ"ד דמגילה הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים:
במנחה נכנסים וקורין על פיהן. פרשה בנעילה ליכא. רש"י. ובודאי שכן נראה מהמשנה וז"ש הרמב"ם במשנה דלקמן ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה. דמשמע דיש קריאה בנעילה. זו לאידענא מנין לו. ובחבורו לא כתב ואין קורין כו' אלא ואין מעמד כו':
[*כקורין את שמע. עיין בטור אורח חיים סימן מ"ט]:
יכין
מלכת שלמה
3.
The men of the maamad fasted on four days of that week, from Monday to Thursday; they did not fast on Friday out of respect for Shabbat or on Sunday in order not to switch from the rest and delight [of Shabbat] to weariness and fasting and [thereby] die. On Sunday [they read], “In the beginning,” and, “Let there be a firmament;” On Monday, “Let there be a firmament,” and, “Let the waters be gathered together;” On Tuesday, “Let the waters be gathered together,” and, “Let there be lights;” On Wednesday, “Let there be lights,” and, “Let the waters swarm;” On Thursday, “Let the waters swarm,” and, “Let the earth bring forth;” On Friday, “Let the earth bring forth,” and, “And the heavens [and the earth] were completed.” For a long section two people read and for a short section one person. [This is how they would read] at Shacharit and Mussaf. And at minhah they assemble and read the section by heart, as they recite the Shema. On Friday at minhah they did not assemble out of respect for Shabbat.משנה ד
כָּל יוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ הַלֵּל, אֵין בּוֹ מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית. קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה. קָרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ בֶן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה, קָרְבַּן מוּסָף, אֵין בּוֹ בַמִּנְחָה. קָרְבַּן עֵצִים, אֵין בּוֹ בַנְּעִילָה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְבֶן עַזַּאי:
ברטנורה
יום שיש בו הלל. כגון ימי חנוכה שיש בהם הלל ואין בהם מוסף. אותן שבירושלים לא היו קורין שום פרשה בשחרית, לפי שאין להם פנאי לעשות מעמדם שההלל דוחה אותה:קרבן מוסף. ר״ח שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין שום פרשה בנעילה. וכ״ש שלא היו קורין פרשה במוסף עצמו ולא במנחה שהיא קודם נעילה, שקרבן מוסף היה דוחה אותם:קרבן עצים אין בו מנחה. כלומר יום שיש בו קרבן עצים כדלקמן ואין בו קרבן מוסף, דוחה מעמד של מנחה, אבל לא של נעילה:כך היה ר׳ יהושע שונה. קרבן עצים דוחה מעמד דנעילה, וכ״ש שדוחה מעמד דמנחה דקרבן עצי כהנים היה קרב קודם תמיד של בין הערבים, ואם דוחה מעמד של נעילה כ״ש שדוחה מעמד של מנחה הסמוך לו:חזר ר״ע להיות שונה כדברי בן עזאי. דקסבר קרבן מוסף מדברי תורה ודין הוא שלא ידחה אלא מעמד דמנחה, דליכא למיחש דלמא מדחי קרבן, דדברי תורה לא בעי חיזוק. אבל קרבן עצים כדברי סופרים דמי, ודין הוא דלדחי מעמד דמנחה ונעילה דבעי חיזוק כי היכי דלא לדחייה לקרבן עצים. ולא ירדתי לסוף דברי רמב״ם בפירוש משנה זו, כי מדבריו נראה שהיו אנשי מעמד מתפללין תפלה יתירה בכל יום בין שחרית למנחה והיא נקראת תפלת מוסף. ודבר זה לא מצאתיהו לא בבבלי ולא בירושלמי:
תוסופות יום טוב
כל יום שיש בו הלל. [ בלי מוסף הם ימי חנוכה] אין בו מעמד בשחרית. לפי שהלל מד"ס הן עשו להם חיזוק ודחו המעמד. הרמב"ם. ושל שחרית דוחה. כדתנן במשנה ז' פ"ד דר"ה הראשון מקרא את ההלל. ודקרי הלל מד"ס. אע"ג דתיקון נביאים הוא כמ"ש במשנה ז' פ"ה דפסחים. כל שאינו מפורש בתורת משה רבינו ע"ה מד"ס קרי ליה וכן לשון הרמב"ם לענין מגילה שהיא מד"ס והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים ע"כ בריש ה' מגילה. ועיין בריש מסכת ערובין. גם לקמן בסמוך:
מעמד. קיבוצן לכל תפלה מן הד' תפלות ועמידתן שם לתפלה ולתחנה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד רמב"ם פ"ו מהלכות כלי המקדש:
קרבן מוסף אין בו בנעילה. בירושלים לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד. אין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף. וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים. ודוחה אפילו דנעילה. עכ"ל רש"י. ואע"פ שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלהים כדמפורש בספר יהושע (ט') יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם. ופירוש למזבח ה' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. ואין נראה לחלק בין חטיבת עצים ושאיבת מים דלקרבן מוסף ודלקרבן התמיד. ושאר הקרבנות. ובעזרא סי' ח' כתוב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. יש ג"כ לפרש לעבוד עבודה לצורך הלוים. כדי שהלוים יהיו פנוים במלאכת עבודת ה':
קרבן עצים אין בו בנעילה. פירש הר"ב דכדברי סופרים דמי שאע"פ דתקנת נביאים היא כד"ס דמי ובגמרא דף כ"ח ע"ב קרי לה מדאורייתא משום דתקנת נביאים היא. ועיין בריש ערובין. ומ"ש הר"ב דלא ירד לסוף דעתו של הרמב"ם שנראה מדבריו שיש תפלה יתירה לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. אמת כך דעתו בפירושו ובחבורו פרק הנזכר וטעמא כתב בפירושו וז"ל ואמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף וכו' והיא תפלה יתירה כו'. וכתב הכ"מ שגי' אחרת היתה להרמב"ם בגמרא דריש פרקין. דלאותה הגירסא אין מפרשים משנה דר"פ. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאין כפיהם ד' פעמים כו' אלא דבין במעמדות בין ביוה"כ יש נשיאות כפים ד' פעמים [*וגם פשטא דירושלמי משמע כהרמב"ם דאמר בריש פרקין אדתנן שלשה פרקים כו' את ש"מ תלת. את ש"מ שמתענין במעמדות. ושמתפללין ארבע. ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ"ל. והר"ב שכתב דלא מצא כדברי הרמב"ם בירושלמי מפרש דמתפללים ארבע. כלומר שיש יום שמתפללים ד' כלומר ביוה"כ ולא קאי אמעמדות. אבל משום שהוא מפרש בענין אחר לא שפיר קאמר שלא מצא. וכ"ש שפשט השמועה משמע טפי כהרמב"ם]:
יכין
מלכת שלמה
4.
On any day when there is Hallel there was no maamad at Shaharit; [On the day when] there is a Musaf-offering, there was no [maamad] at Ne'ilah. [On the day of] the wood-offering, there was no [maamad] at Minhah, the words of Rabbi Akiva. Ben Azzai said to him: Thus did Rabbi Joshua learn: [On the day when] there is a Musaf-offering, there was no [maamad] at Minhah; [On the day of] the wood-offering, there was no [maamad] at Ne’ilah. Rabbi Akiva retracted and learned like Ben Azzai.משנה ה
זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה. בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז, בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה. בַּחֲמִשָּׁה בְאָב, בְּנֵי פַרְעֹשׁ בֶּן יְהוּדָה. בְּשִׁבְעָה בוֹ, בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב. בַּעֲשָׂרָה בוֹ, בְּנֵי סְנָאָה בֶן בִּנְיָמִין. בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּנֵי זַתּוּא בֶן יְהוּדָה, וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְכָל מִי שֶׁטָּעָה בְשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גוֹנְבֵי עֱלִי בְּנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת. בְּעֶשְׂרִים בּוֹ, בְּנֵי פַחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה. בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל, בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְנֵי פַרְעֹשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בוֹ הַלֵּל וְקָרְבַּן מוּסָף וְקָרְבַּן עֵצִים:
ברטנורה
זמן עצי הכהנים והעם. כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם, והתנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם. וביום שמביאים העצים מביאים עמהם קרבן נדבה ועושים אותו היום יום טוב, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ו׳:ט״ז,) והגורלות הפלנו על קרבן העצים וגו׳ להביא לבית אלהינו בעתים מזומנים לשנה:וכל מי שטעה בשבטו. ולא היה יודע עם מי ילך, ילך עם בני זתוא:ובני גונבי עלי. מפרש בגמרא שפעם אחת גזרו האויבים שמד על ישראל שלא יביאו בכורים למקדש והושיבו שומרים בדרכים על כך, ועמדו אנשים כשרים שבאותו הדור והביאו סלי בכורים וחפו אותם בקציעות דהיינו תאנים יבשים ונושאים על כתפם עלי, הוא עץ גדול עשוי כעין בוכנא שכותשים בו הדייסא והיו רגילין לכתוש בו הקציעות לעשות מהם עגולי דבילה, וכשהיו פוגעים בשומרים אומרים להם אנו הולכים לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שלפנינו בעלי זה שעל כתפינו, וכך היו מביאין בכורים לירושלים. ועל שם כך נקראו בני גונבי עלי כלומר גונבי לב השומרים, בעלי שעל כתפם. ובני קוצעי קציעות על שם שחותכין עגולי הדבלה במקצועות. ואלו האנשים הכשרים עצמן עמדו פעם אחרת שגזרו שמד שלא להביא עצים למערכה, ותקנו סולמות והיו אומרים לשומרים ליטול שני גוזלות משובך זה שלפנינו בסולם זה שעל כתפינו אנו הולכים, ועל שם כך נקראו בני סלמאי הנתוצתי, שהיו נותצים הסולמות אחר שעברו מן השומרים, ומביאין מהן עצים למערכה. וכל אלו מביאין עצים עם בני זתוא:שבו בני פרעוש שניה. שלאחר שסיימו מטילין פייסות איזה באחרונה, כדכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים:שהיה בו הלל. לפי שאחד בטבת חל בחנוכה לעולם, ובחנוכה גומרים את ההלל. אבל הלל דר״ח שאין קריאת ההלל בו אלא מנהג בעלמא, לא דחי מעמד. ומהאי טעמא לא חשיב ר״ח ניסן דאית ביה נמי הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים:
תוסופות יום טוב
זמן עצי הכהנים והעם שהתנדבו משלהם כו'. כמ"ש הר"ב. ועיין ברפ"ד דשקלים מה שכתבתי בס"ד ומה שכתב שהביאו עמהם קרבן נדבה פי' במשנה ג' פ"ק דמגילה עולת נדבה:
בני ארח בן יהודה. פירוש משבט יהודה. וכן בן בנימין פירוש משבט בנימין. כי אלו השני שבטים הגלו לבבל והם שעלו. וכן פירש בגמרא בבני דוד בן יהודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יהודה ובני יונדב בן רכב הוא מבני יתרו חותן משה ונזכר בירמיה סי' ל"ה. [*ושוב מצאתי כך בתוספות ספ"ג דעירובין [מ"א ע"ב]] :
בעשרים בתמוז. לפי שאותן שהתנדבו באחד בניסן ספקו עד כ' בתמוז. רש"י:
ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. דבקציעות בלבד לא היו יכולים להנצל מהשומרים. שהרחוקים הביאו גרוגרות וצימוקים לבכורים כדתנן במשנה ג' פ"ג דבכורים:
שבו בני פרעוש שניה. נראה שהאחרונים שהביאו בכ' באלול לא הספיקו אלא עד אחד בטבת ולא נמצאו מי שהתנדבו והטילו גורלות. והנה אין אחד מהמביאים שהביא רק לשני ימים כי אם בני פרעוש ועכשיו שעלה הגורל להם הביאו לשלשה חדשים:
יכין
מלכת שלמה
5.
The times of the wood of the priests and the people was nine:On the first of Nisan the family Arah of Yehudah. On the twentieth of Tammuz the family of David of Yehudah. On the fifth of Av the family of Parosh of Yehudah. On the seventh of the same month, the family of Yonadav of Rechav. On the tenth of the same month, the family of Snaah of Benjamin. On the fifteenth of the same month, the family of Zattu of Yehudah, and with them were the priests and Levites and all those who were not certain of their tribe and the family of Gonve Eli and the family of Kotze Ketizot. On the twentieth of the same month the family of Pahat Moav of Yehudah. On the twentieth of Elul the family of Adin of Yehudah. On the first of Tevet the family of Parosh of Yehudah [offered] a second time. On the first of Tevet there was no maamad for there was Hallel, Musaf and the wood-festival.משנה ו
חֲמִשָּׁה דְבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהֻבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטֹמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכָל. בְּתִשְׁעָה בְאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב, מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה:
ברטנורה
בי״ז בתמוז נשתברו הלוחות. שהרי בו׳ בסיון נתנו עשרת הדברות ובז׳ בהשכמה עלה לקבל את שאר התורה ושהה שם מ׳ יום, נמצאו כלים בי״ז בתמוז, וכשירד שבר את הלוחות:ובטל התמיד. שלא היה שם כבשים להקריב, שבאה העיר במצור:והעמיד צלם בהיכל. פליגי בה אמוראי בירושלמי, חד אמר צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים ובבית שני היה:
תוסופות יום טוב
בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות. כתב הר"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ"ד דסיון וט"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש"י לפרשת כי תשא:
ובטל התמיד. בגמרא שכך קבלנו מאבותינו:
והובקעה העיר. פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ"ב ו') ומלכים [ב' כ"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר:
ושרף אפוסטומוס את התורה. כך קבלנו מאבותינו:
והעמיד צלם בהיכל. כתב הר"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש"ו) :
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה"ל כ"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ"ש במשנה ד' פ"ק דשבועות] הא ל"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב:
וחרב הבית בראשונה. דבמלכים (ב' כ"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא:
ובשניה. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו':
ונלכדה ביתר. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב"ם פ"ה מה' תענית:
ונחרשה העיר. כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש"י:
יכין
מלכת שלמה
6.
There were five events that happened to our ancestors on the seventeenth of Tammuz and five on the ninth of Av.On the seventeenth of Tammuz: The tablets were shattered; The tamid (daily) offering was cancelled; The [walls] of the city were breached; And Apostomos burned the Torah, and placed an idol in the Temple. On the ninth of Av It was decreed that our ancestors should not enter the land, The Temple was destroyed the first And the second time, Betar was captured, And the city was plowed up. When Av enters, they limit their rejoicing.משנה ז
שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:
ברטנורה
שבת שחל ט׳ באב. שבוע שחל ט׳ באב להיות בתוכה:אסור לספר ולכבס. כל אותו שבוע עד שיעבור התענית:ובחמישי מותרים. כשהיו מקדשים על פי הראיה וחל ט׳ באב להיות בערב שבת, מותרים לכבס בחמישי שלפני התענית מפני כבוד השבת:שני תבשילין. אין אסור משום שני תבשילין אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, אבל דבר הנאכל כמות שהוא חי כגון חלב וגבינה וקטניות בזמן שהיא לחה, אע״פ שבשלן אין בהן משום שני תבשילין:ולא יאכל בשר ולא ישתה יין. ה״מ לאחר חצי היום ובסעודה המפסקת שאין דעתו לאכול אחריה סעודת קבע. אבל קודם חצי היום אפילו בסעודה המפסקת, או בסעודה שאינה מפסקת אפילו לאחר חצי היום, שרי לאכול ב׳ תבשילין, ובבשר ויין:רשב״ג אומר ישנה. אם היה רגיל בשני תבשילין אוכל תבשיל אחד, היה רגיל בשני כוסות של יין שותה כוס אחד. ואין הלכה כרשב״ג:בכפיית המטה. שכופה המטה על פניה ולא ישכב עליה אלא בקרקע. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
ומלכבס. אפילו לכבס ולהניח כדי שילבוש לאחר זמן אסור. כדמסיק בגמרא ופירש"י דטעמא דאסור משום דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים:
ובחמישי מותרין כו'. [*כתב הר"ב כשהיו מקדשין על פי הראייה כו'. ומסיים רש"י וכשחל ט' באב בד' בשבת. לא אצטריך למתני דמותרין כדאמרינן בגמ' לא שנו. אלא לפניו וכו'] ועיין במשנה ו' פ"ק:
שני תבשילין. כתב הר"ב אין אסור אלא דבר שאינו נאכל וכו'. ולא התנה כן בשני תבשילין דעירוב בריש פ"ב דביצה. דאין למדין זה מזה:
רבן שמעון בן גמליאל אומר. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ש ב"ג. וכך כתב הרמב"ם. ועיין במשנה ז' פ"ח דערובין:
יכין
מלכת שלמה
7.
During the week in which the ninth of Av falls it is forbidden to cut the hair and to wash clothes but on Thursday it is permitted in honor of Shabbat. On the eve of the ninth of Av one should not eat a meal of two cooked dishes, nor should he eat meat or drink wine. Rabban Shimon ben Gamaliel says: one should make change [his diet.] Rabbi Judah obligated turning over the bed, but the sages did not agree with him.משנה ח
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַמִּשְׁפָּחָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא). וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (שיר השירים ג). בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זֶה מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:
ברטנורה
כט״ו באב. שבו כלו מתי מדבר בשנת המ׳. ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל. ובו נתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה לפי שמאז תש כחה של חמה, שאין בה כח ליבש העצים מלחותן:ויוה״כ. שבו נתנו לוחות האחרונות, והוא יום מחילה וסליחה:שאולים. שכולן שואלין, אפילו עשירות, שלא לבייש את מי שאין לו:טעונים טבילה. קודם שילבשום. לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה שמא נדה היתה:יוצאות וחולות. כמו, אז תשמח בתולה במחול (ירמיהו ל״א:י״ג):במלך שלמה. הקב״ה שהשלום שלו:אמו. כנסת ישראל:זה מתן תורה. יוה״כ שבו נתנו לוחות אחרונות:זה בנין בית המקדש. שנתחנך ביוה״כ:
תוסופות יום טוב
כחמשה עשר באב. פירש הר"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ"ש הר"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ו דשקלים: וביום הכפורים. פירש הר"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ"ט דאלול הרי ע"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש"י: שא נא עיניך וראה כו'. היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ"פ הרמב"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא: אשה יראת ה'. שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ"ק [צ"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש"מ ממזר הוא. א"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים: ואומר תנו לה כו'. גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר: וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות: זה בנין בית המקדש. פירש הר"ב שנתחנך ביוה"כ. כלומר שגם יוה"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה"כ התחילו ימי החינוך. ומ"מ מקרי יוה"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א"א ביום הכפורים: סליק לה מסכת תענית
יכין
מלכת שלמה