First Seder Mishnayos Program 7/1/2024
Mishnah
משנה א
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב. קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם, יָצְאוּ. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ, לֹא יְבָרֵךְ. בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבְשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה, אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:
ברטנורה
הקורא את המגילה עומד ויושב. רצה עומד רצה יושב:קראוה שנים. ביחד.יצאו. ולא אמרינן שני קולות אין נשמעין כאחד, דכיון דחביבא להו יהבי דעתייהו:מקום שנהגו לברך. אחריה, יברך. אבל לפניה חייב לברך בכל מקום שלש ברכות, על מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו. בין בלילה בין ביום. דקריאה של יום עיקר דכתיב (אסתר ט׳:כ״ח) והימים האלה נזכרים ונעשים. ואיכא למאן דאמר דכיון שבירך שהחיינו בלילה לא יברך ביום שהחיינו. והכי מסתברא:ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור. מפני שהן ימי מלאכה. ושבת במנחה נמי סמוך לחשיכה הוא, שהרי כל היום היו רגילים לדרוש. ומהאי טעמא נמי אין מפטירין:הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. המתחיל לקרות בתורה ראשון, מברך לפניה. והאחרון, החותם שהוא המשלים, מברך לאחריה. וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין לא לפניה ולא לאחריה. והאידנא נהיגי עלמא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה, גזירה משום הנכנסים ולא שמעו הראשון שבירך לפניה ויאמרו אין ברכה בתורה לפניה, ומשום היוצאים ולא ישמעו החותם מברך לאחריה, והראשונים לא ברכו. ויאמרו אין ברכה בתורה לאחריה:
תוסופות יום טוב
הקורא את המגילה. אחר ששנה מה שקורין דבר יום ביומו בא לשנות סדר הקריאה ומנהגה והתחיל במגילה דמכילתין היא:
ויושב. משא"כ בתורה דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמוד עמדי כביכול [נאמר בהקב"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן*) ] [*ועי' מ"ש בפ"ו דסנהדרין משנה ה'] אף הקב"ה בעמידה. גמ'. והקורא בתורה ומשמיעה הוא כדרך הקב"ה שהשמיע התורה דהא מהאי טעמא אמרו בירושלמי שצריך שיעמוד אחד אצל הקורא שכשם שנתנה תורה ע"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע"י סרסור [*ומ"ש הר"ב רצה עומד רצה יושב. וכ"כ רש"י נ"ל דהלשון עצמו מוכח כן מדלא תנן עמד ישב כדתנן לקמיה קראה כו'. אבל בירושלמי מדקדק מדתניא מעשה בר"מ שקראה מיושב נ"ל משום דאפשר למשמע דמתני' ה"ק הקורא עומד ויושב כו' יצא אבל ממעשה דר"מ נשמע דמשמעות המשנה הקורא וכו' מותר לקרוא עומד או יושב]:
יצאו. הקוראים והשומעין מן הקוראים רמב"ם פרק ב' מהלכות מגילה ופי' הר"ב דכיון דחביבה להו כו'. דחדשה היא לו כמ"ש רש"י במשנה ג' פרק ג' דר"ה והלכך תניא בגמרא משא"כ בתורה שלא יהא קורא אלא אחד:
מקום שנהגו לברך. פי' הר"ב לאחריה אבל לפניה חייב לברך בכל מקום מהטעם שכתבתי במשנה י"א פ"ג דסוכה. ומ"ש בין בלילה בין ביום. עיין משנה ד' פ"ב:
בשני ובחמישי כו'. התחיל בפחותין לפי שמעלין בקדש כו':
קורין שלשה. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים. אי נמי כנגד כהנים לוים וישראלים הראוין לקרות בה. הר"ן:
הפותח והחותם מברך כו'. כתב הר"ב וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין. משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא. הר"ן. ומ"ש הר"ב והאידנא כו' בגמרא. ועיין משנה ו' פרק דלעיל:
והחותם. נראה בעיני דמשום כך נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. כדי שהוא יזכה בברכה אחרונה. ואע"ג דהאידנא כולהו מברכין מ"מ לפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם שהוא האחרון. ועוד נ"ל טעם אחר לפי דברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפלה שכתב וז"ל והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור ע"כ. ואע"ג דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב"ם:
ולאחריה. ולא תליא במנהג כמו במגילה אלא חייב הוא לברך. הר"ן. וכ"כ הרמב"ם במשנה דלקמן. [*וטעמא נ"ל משום דאסמכוה אקרא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) ופ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח) ודאמינא אסמכתא היא. לפי שהוכחתי כך בספרי מעדני מלך פ"ק דברכות סימן י"ג]:
יכין
מלכת שלמה
1.
He who reads the Megillah may either stand or sit. Whether one read it or two read it [together] they [those listening] have fulfilled their obligation. In places where it is the custom to say a blessing, they say the blessing, and where it is not the custom they do not say the blessing. On Mondays and Thursdays and on Shabbat at minhah, three read from the torah, they do not add [to this number] nor decrease [from it], nor do they conclude with [a haftarah] from the Prophets. The one who begins the Torah reading and the one who concludes the Torah reading blesses before it and after it.משנה ב
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, קוֹרִין אַרְבָּעָה, אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב, קוֹרִין אַרְבָּעָה. בְּיוֹם טוֹב, חֲמִשָּׁה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שִׁשָּׁה. בְּשַׁבָּת, שִׁבְעָה. אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן, וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא. הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה, מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:
ברטנורה
ואין מוסיפין עליהן. דבראשי חדשים ובחולו של מועד נמי איכא בטול מלאכה, דמלאכת דבר האבד מותרת:בי״ט ה׳ דכל דטפי ליה מלתא מחבריה, טפי ליה גברא. הלכך בראשי חדשים ובמועד דאיכא קרבן מוסף קורין ד׳. יו״ט דאיכא בטול מלאכה קורין חמשה. ויוה״כ דענוש כרת קורין ששה. שבת דחיוב סקילה קורין שבעה:
תוסופות יום טוב
קורין ארבעה. ולפי שלא יפחות לכל אחד מג' פסוקים כדתנן לקמן מש"ה מתחיל מפרשת צו דגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר"ח. ואין מדלגין וביום השבת [*כמו שמדלגין בתענית בויחל] שהרי לפעמים שהוא בא בר"ח. הר"ן:
ואין מוסיפין עליהם. כתב הר"ב דבר"ח ובחולו של מועד איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבוד מותר. וכן לשון רש"י [*ומסיים ואין מפטירין בנביא מהאי טעמא גופיה] והא דמשמע מלשונם דבר"ח אינו מותר אלא דבר האבוד. בגמרא מפרש רש"י דהנשים אינן עושות מלאכה בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל בפרק מ"ה מפרקי ר"א ומכח סברא כתב דלא חמיר מחולו של מועד דאסור במלאכה לכל. והר"ן כתב פירש"י ז"ל דר"ח אין בהם איסור מלאכה ע"כ. וכ"כ עוד בסוף מועד קטן. וגמרא ערוך הוא בפרק ב' דחגיגה דף י"ח. ונ"ל שמפני כן כתב רש"י ז"ל בפירושו דר"ה פרק ב'. כמ"ש שם בשמו במשנה ב' דמפרש בטול מלאכה לשני ימים דהיינו ר"ה ואילו לפירושו דהכא כמו שהוא בספרים שלנו ה"ל לפרש על כל ר"ח. וכמ"ש שם התוספות. *) ועוד כתב רש"י דדרכן היה שלא לעשות מלאכה בר"ח. ומסמיכין הדבר למקרא אשר נסתרת שם ביום המעשה דגבי דוד ויונתן ות"י ביומא דחולא וגבי ר"ח הוא דקאמר הכי כדכתיב מחר חדש מדקאמר ביום המעשה [בערב ר"ח] מכלל דר"ח לאו יום המעשה הוא:
הפותח והחותם כו'. מש"ה הדר תני לה הכא וכן עוד לקמן דהוה ס"ד דכל דטפי מלתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש"ה אצטריך למתני לכולהו. תוס':
זה הכלל. לא אתא לאתויי. שאין לנו שיש בו מוסף ואינו י"ט. אלא מה שנזכר. וסימנא בעלמא יהיב דלא תימא יו"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא וכו'. גמרא:
אבל מוסיפין עליהן. אכולהו קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהם דליכא למיחש משום בטול מלאכה. ואחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו. אבל מוסיפין עליהן אשבת קאי בלחוד. אבל בשארא לא כדי שלא להשוותן לשבת שהוא עדיף מינייהו ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומי דעדיף מיניה ויתיר ממנינא. הר"ן:
יכין
מלכת שלמה
2.
On Rosh Hodesh and on the intermediate days of festivals four read. They do not add [to this number] nor decrease [from it], nor do they conclude with [a haftarah] from the Prophets. The one who begins the Torah reading and the one who concludes the Torah reading blesses before it and after it. This is the general rule: on any day which has a musaf and is not a festival four read. On a festival five. On Yom Hakippurim six. On Shabbat seven; they may not decrease [from this number] but they may add [to it], and they conclude with [a haftarah] from the Prophets. The one who begins the Torah reading and the one who concludes the Torah reading blesses before it and after it.משנה ג
אֵין פּוֹרְסִין אֶת שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֵין נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם, וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב, וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם, פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבַקַּרְקָעוֹת, תִּשְׁעָה וְכֹהֵן. וְאָדָם, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:
ברטנורה
אין פורסין על שמע. עשרה שבאו לבית הכנסת אחר שקראו צבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. פורסין, לשון פרוסה, כלומר חצי דבר, משתי ברכות שלפני ק״ש אומר ברכה אחת:ואין עוברין לפני התיבה. שליח צבור:ואין נושאין כפיהן. לברך ברכת כהנים:ואין קורין בתורה. בצבור. וכל הני אין נעשים בפחות מעשרה, דכתיב (ויקרא כ״ב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, כתיב הכא בתוך בני ישראל, וכתיב התם (במדבר ט״ו) הבדלו מתוך העדה הזאת, מה להלן עשרה, שאין עדה פחותה מעשרה, אף כאן עשרה:ואין עושין מעמד ומושב. למת, כשנושאין את המת לקברו היו יושבים שבע פעמים לכבוד המת, ואומרים על כל פרק ופרק של הספד עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו. ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא:ברכת אבלים. ברכת רחבה. שהיו אומרים ברכה כנגד אבלים, וברכה כנגד המנחמים כו׳. כדמפורש בפ״ק דכתובות [דף ח׳]:ותנחומי אבלים. עומדים בשורה כשחוזרין מן הקבר ומנחמין את האבלים, ואין שורה פחותה מעשרה:וברכת חתנים. שבע ברכות שאומרים לחתן:ואין מזמנין. כיון דבעי למימר נברך אלהינו, בציר מעשרה לאו אורח ארעא:והקרקעות. של הקדש, הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן, דעשרה כהני כתובים בפרשת הקדשות, ג׳ בערכין וג׳ בבהמה וד׳ בקרקעות:ואדם כיוצא בהן. אם אמר דמי עלי, שמין אותו כעבד, ועבד אתקש לקרקעות, דכתיב (ויקרא כ״ה) והתנחלתם אותם לבניכם. וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן, הכי נמי באדם:
תוסופות יום טוב
אין פורסין על שמע. כתב הר"ב עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע כו'. וכן לשון רש"י ור"ל שהתפללו כל אחד בפני עצמו. וכ"כ הר"ן בשם רש"י. ומ"ש הר"ב וברכה ראשונה של קריאת שמע מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאומרה ביחיד. וי"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים ולא דמי לקדושה שבי"ח שאומרים נקדש וכו' והכא היינו טעמא דכיון שהשליח צבור אומר ברכו על כל פנים צריכין לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים ח"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים. ולכן אומרים ברכה ראשונה של ק"ש. ב"י סי' ס"ט [*וברוך ה' המבורך שאומרים אינו אלא ענייה על הזכרת השם. וכענין הא דתנן ביומא פ"ג משנה ח' והן עונין אחריו בשכמל"ו. ור"ל על שהכהן גדול הזכיר את השם. וא"כ עדיין לא נתקיים מה שאמר להם הש"צ שיברכו] ואנו שאומרים קדושה דיוצר ביחיד. וגם אין אומרים ברכה ראשונה רק קדיש וברכו. ולא חיישינן שיהא נראה ככופר נ"ל דהיינו טעמא משום דנהיגי לפרוס קודם שיתחיל הש"צ התפלה בקול רם ונמצא שמיד מתחיל השליח צבור בברכות השמונה עשרה ולא הוי ככופר. ואולי המנהיגים בזה ראו כי טוב לנהוג כן מלהרבות בברכת יוצר שכבר יצא בו כל יחיד ויחיד. ומזה הטעם בזה אין צורך לירד לפני התיבה כיון שישמעו מיד מהש"צ ותרתי נינהו כדלקמן ואין צריך שהפורס הוא שיעבור. [*וכדלקמן במ"ד]. ורואה אני בעניי שאם יארע שנמצאו עשרה ביחד שיש להם לומר קדיש וברכו ולעבור לפני התיבה שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה כאשר חשב בעל הלבוש אלא כמו שאמרתי דכיון דאומרים קדיש וברכו קודם שמתחיל הש"צ. אין צריך לירד לפני התיבה. וממילא שאם אין ש"צ שיורדין. ואפשר שאפילו אם היה צבור בעיר שהתפללו. ויש עשרה שלא שמעו הפריסה והש"צ בשמונה עשרה שיוכלו לעשות כך לומר קדיש וברכו ולירד לפני התיבה:
ואין עוברין לפני התיבה. כתב הר"ב ש"צ וכפירש רש"י. ולכאורה מכאן ראיה לדס"ל לעיל דקדושה דיוצר אור היחיד רשאי לאומרה. דאי לא תימא הכי השתא דיוצר אור דכעין סיפור דברים בלבד היא אין אומרים אלא בי' קדושה דבשמנה עשרה דבלשון נקדש היא לא כ"ש ולמאי צריך תו למתני ואין עוברין כו'. אבל הר"ן פי' דואין עוברין קאי נמי אבני אדם שפורסים על שמע. דלאחר שסיימו ברכה ראשונה דק"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה. והא דאפסיק להו בתרתי אין פורסין ואין עוברין מפרש בירושלמי דאם התחילו לפרוס בי' והלכו להם גומר. וקמ"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא ואינו רשאי להתחילה אלא בעשרה. ולא תימא אינה אלא גמר. וכתב עוד ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה:
ואין נושאין את כפיהם. דכתיב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל. ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל ואע"ג דההוא יליף בגז"ש דתוך תוך דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש. ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן. הר"ן:
ואין קורין בתורה. ואין מפטירין. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר"ן. וז"ש דרבנן היינו שאינן מדברי תורה שבכתב. אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע"ה כדתנן בס"פ דלעיל. ועיין ריש ערובין*):
ואין עושין מעמד ומושב. כתב הר"ב לכבוד המת ואומרים כו'. בפירש"י כתוב לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד. והרשב"ם בפ"ו דב"ב דף ק' כתב לנחם אבלים או להרבות צער ובכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה וכו' ולשון הרמב"ם בפי"ב מה' אבל מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל. ואומרים לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואח"כ אומר עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים ע"כ. ותמיהני שלא כתב בעמידה ראשונה שיאמר עמדו יקרים עמודו וה"נ הקדימו בגמרא עמדו יקרים כו' שבו יקרים כו'. וטעם למספר שבע פי' הר"ב במ"ז פ"ו דב"ב. ועיין מ"ש שם. ומ"ש הר"ב דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא פירש"י להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא"כ מה הנחת למרובים:
ואין אומרים ברכת אבלים כו'. בגמ' דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. נראה דה"ק תקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בעשרה. והיה נ"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמים. ומש"ה אין שורה פחותה מעשרה דאל"ה אין טעם לעכב בפחות מעשרה אם אין כאן ברכה. ובטור י"ד בסי' שע"ט כתב והאידנא אין לנו לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה ע"כ. נראה מזה כמו שכתבתי. אלא דבגמרא פ"ק דכתובות ד"ח ע"ב ברכה בשורה מי איכא. וצ"ע [*ובסדר המשנה שבירושלמי וכן שם בפיסקא ל"ג ותנחומי אבלים] ומה שהקדים דיני דמת לדין ברכת חתנים. חדא דמילי טובא נינהו ותו דהכל למיתה ואין הכל נכנסין לחופה שיש שאין זוכין לחופה:
פחות מעשרה. כתב הר"ב כתיב הכא כו' מה להלן עשרה שאין עדה כו' שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת גבי מרגלי' שהיו י"ב ויצאו יהושע וכלב גמ'. [*והר"ב שקיצר לא היתה כונתו אלא שמפסוק הבדלו למדנו כן שיהיו עשרה לפי שאין ספק אצלי שהעתיק דברים הללו מפי' הר"ן ושם כתוב כן בהדיא מדכתיב הבדלו מתוך העדה. והתם הוו עשרה שהרי המרגלים כו' וליתא. דקרא דהבדלו בקרח כתיב. ועל כל ישראל שהקהיל אתם קרח נאמר. וקרא דעד מתי הוא דכתיב במרגלים. ונ"ל לתקן לשון הר"ן ושכצ"ל [מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת ואתי עדה עדה. דכתיב התם (שם י"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת. והתם הוו כו'. וכן יש לתקן ג"כ לשון הר"ב להוסיף ואתי וכו' עד הזאת מה להלן וכו' אבל ודאי דטעות' הוה בידיה דהר"ב ממה שראה בפי' הר"ן. וכן בדפוס הרי"ף שנדפס בק"ק קראקא שהוגה מספר מהר"ם טיקטין לא הרגיש החכם ההוא בזה]:
ובקרקעות פי' הר"ב של הקדש. הבא לפדותן. וכפירש"י כאן. ובפ"ק דסנהדרין מ"ג ושם מפרש הר"ב כפי' הרמב"ם דהכא ודהתם. ועיין מה שאכתוב שם בס"ד:
תשעה וכהן. כתב הר"ב דעשרה כהני כתיבי. ולכהן תהיה אחוזתו. לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. רש"י פ"ק דסנהדרין. ובגמרא חד לגופיה. וחד למעוטי דאף ישראל. ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. ואינו אלא לרבות ט' ישראלים וחד כהן ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. דהא שני אינו מיעוט אלא ריבוי. ואם כן השלישי אינו מיעוט אחר מיעוט ולדוקא אתי. והד' הוי מיעוט אחר מיעוט. והה' לדוקא. וכן כולם. קשיא. ובתוס' קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב"ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת ע"כ. ועיין בספ"ק דסנהדרין. וע"ש בר"פ:
ואדם. פי' הר"ב שמין אותו כעבד. כמה הוא יפה למכור בשוק. כך כתב משנה ג' פ"ק דסנהדרין. ורצה לומר עבד עברי דזה הוא שוה להמכר. ומה שכתב הר"ב ועבד אתקש לקרקעות. דכתיב והתנחלתם. גמרא. ואסיפא דקרא לרשת אחוזה סמיך. והכי מסיים ליה לקרא בגמ'. גם סיימוהו הר"ב והרמב"ם. במשנה ג' פ"ק דקדושין. ובמ"ט פ"ד דב"מ לא כתב הרמב"ם אלא לרשת אחוזה. והקשו בתוספת דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב. ומנלן דעבד עברי אתקש:
יכין
מלכת שלמה
3.
They do not recite the Shema responsively, And they do not pass before the ark; And the [the priests] do not lift up their hands; And they do not read the Torah [publicly]; And they do not conclude with a haftarah from the prophets; And they do not make stops [at funeral] processions; And they do not say the blessing for mourners, or the comfort of mourners, or the blessing of bridegrooms; And they do not mention God’s name in the invitation [to say Birkat Hamazon]; Except in the presence of ten. [For redeeming sanctified] land nine and a priest [are sufficient], and similarly with human beings.משנה ד
הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְסוּקִים. לֹא יִקְרָא לַמְּתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, וּבַנָּבִיא שְׁלֹשָׁה. הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, קוֹרִין אֶחָד אֶחָד. מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה. וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג, עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסֹק הַמְּתֻרְגְּמָן:
ברטנורה
ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. שלא יטעה המתורגמן שמתרגם על פה:ובנביא שלשה. אם ירצה. ולא אכפת לן אם יטעה דלא נפקא לן הוראה מינייהו:ואם שלשתן שלש פרשיות. כגון כי כה אמר ה׳ חנם נמכרתם, כי כה אמר ה׳ מצרים ירד עמי בראשונה, ועתה מה לי פה נאם ה׳, הם ג׳ פרשיות בשלשה מקראות רצופים:מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין:ואין מדלגין בתורה. בשני ענינים. אבל בענין אחד מדלגין. כמו שהיה כהן גדול קורא ביום הכפורים פרשת אחרי מות, ומדלג וקורא אך בעשור:עד שלא יפסיק התורגמן. המדלג בין בתורה בענין אחד, בין בנביא ואפילו בב׳ ענינים, לא ישהא אלא בכדי שישלים המתורגמן לתרגם מה שהוא צריך לתרגם, שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה:
תוסופות יום טוב
לא יפחות מג' פסוקים. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים:
לא יקרא למתורגמן. מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קרא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים הרמב"ם פי"ב מה' תפלה. ונפקא ליה מדדרשינן בפ"ק דסוטה. מדכתיב בספר עזרא (ח') ויקראו בספר. זה מקרא. מפורש זה תרגום. כ"מ:
ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום. אין לבו מיושב לשמוע. רש"י:
עד כדי שלא יפסוק התורגמן. פי' הר"ב שלא ישהה אלא כדי שישלים התורגמן כו'. וכן לשון הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ' י"ב מהלכות תפלה. והשיג עליו הראב"ד דלשון המשנה אינה כן דלדבריו הל"ל עד כדי שיפסיק התורגמן ע"כ. ולשון רש"י כדי שיוכל לגול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן וכו' [*ואין לפרש דברי רש"י כמשמעו. שיקרא קודם שיגמור דתרי קלי לא משתמעי. כמ"ש [הר"ב] בר"פ בד"ה יצאו כו'. אלא ה"ק אילו היה רשאי היה יכול לקרות קודם כו'. וטעמא דמלתא שאם ישער הגלילה בכדי זה השעור. א"כ בודאי לא יעמוד בשתיקה כלל אחר שסיים התורגמן]:
יכין
מלכת שלמה
4.
One who reads the Torah [in public] may not read les than three verses. And he should not read to the translator more than one verse [at a time], but [if reading from the book of a] prophet [he may read to him] three at a time. If the three verses constitute three separate paragraphs, he must read them [to the translator] one by one. They may skip [from place to place] in a prophet but not in the Torah. How far may he skip [in the prophet]? [Only] so far that the translator will not have stopped [before he finds his place].משנה ה
הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא, הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְהוּא נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. וְאִם הָיָה קָטָן, אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ:
ברטנורה
המפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר בנביא, תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים:והוא עובר לפני התיבה. להוציא את הרבים בקדושת השם בתפלה, הואיל וממציא את עצמו להפטיר דהוי דבר שאינו כבודו תקנו לו את זו לכבודו:ואם היה קטן. שאינו יכול לעבור לפני התיבה, ולא לפרוס על שמע:אביו או רבו. עוברים לפני התיבה:על ידו. בשבילו:
תוסופות יום טוב
המפטיר בנביא. כתב הר"ב מי שרגיל להפטיר בנביא. וכן לשון רש"י וכלומר מי שעתיד להפטיר. דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא. שכל מי שירצה לבא לבית הכנסת כבר בא לו. ותדע דהא מהאי טעמא האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה. לפי שכבר באו הכל:
הוא פורס על שמע וכו'. כתב הר"ב הואיל וממציא את עצמו להפטיר שאינו כבודו. בגמרא. וכתב הר"ן כלומר דמשום דמלתא דאפטורי בנביא. לא חשבי ליה עלמא ליקרא. משום דאיתא אפילו בקטן:
והוא עובר כו'. מפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק"ש עד שעת התפלה נקט להו בתרתי. הר"ן. וכבר כתבתי ג"כ לעיל:
והוא נושא את כפיו. משום סיפא נקט לה. דאילו קטן לא. אי נמי שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם:
אביו או רבו כו' ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו. או בנו. והכל שוה. הרמב"ם:
עוברים. לשון הר"ן פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה:
יכין
מלכת שלמה
משנה ו
קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע, וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּיבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. פּוֹחֵחַ פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם, אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו. סוּמָא פּוֹרֵס אֶת שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כֹּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע:
ברטנורה
קטן קורא בתורה. ויש מן הגאונים שאמרו דוקא משלישי ואילך:אבל אינו פורס על שמע. לפי שהוא בא להוציא את הרבים ידי חובתן, וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:ואינו נושא את כפיו. אם הוא כהן, שאין כבוד לצבור שיהיו כפופין לברכתו:פוחח. בגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ. ערום ויחף, מתרגמינן פוחח ויחף:פורס על שמע. שהרי הוא מחוייב בדבר:אבל אינו קורא בתורה. מפני כבוד התורה. וכן לפני התיבה וכן לנשיאת כפים, מפני שגנאי הוא לצבור:סומא פורס על שמע. שאע״פ שאינו רואה מאורות יש לו הנאה מן המאורות, שבני אדם רואין אותו ומצילין אותו מן המכשולים:רבי יהודה אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס. שלא היה לו הנאה מהם לעולם. ואין הלכה כר״י:
תוסופות יום טוב
אבל אינו פורס על שמע. כתב הר"ב דכל שאינו חייב בדבר כו'. רש"י. וכתבו התוספות ואפי' לר' יהודה דמכשיר ליה במגילה [במשנה ד' פ"ב] הכא מודה משום דבקטן איכא תרתי דרבנן כדפי' התם לת"ק דר' יהודה אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק [צ"ל בפסק] להרוג ולהשמיד לפיכך עשאו ר"י כגדול:
פוחח פורס את שמע כו'. שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע. וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי דקטן מתרגם. הר"ן:
[*סומא פורס על שמע. אע"פ שבכללה של הפריסה היא ברכת המאורות. כמ"ש הר"ב במשנה ג' דפירקין]:
יכין
מלכת שלמה
6.
A child may read in the Torah and translate, but he may not pass before the ark or lift up his hands. A person in rags may lead the responsive reading of the Shema and translate, but he may not read in the Torah, pass before the ark, or lift up his hands. A blind man may lead the responsive reading of the Shema and translate. Rabbi Judah says: one who has never seen the light from his birth may not lead the responsive reading of the Shema.משנה ז
כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ:
ברטנורה
כהן שיש בידו מומין. וכן בפניו או ברגליו:לא ישא את כפיו. שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, ואם יש מומין ברגליו יסתכלו בו ומתוך כך יבואו להסתכל בידיו, והמסתכל בכהנים כשנושאים כפיהן עיניו כהות, [חגיגה ט״ז ע״א]. לפי שהשכינה שורה בין ידיהם:אסטס. צבעו דומה לתכלת:פואה. שרשים אדומים שצובעים בהם אדום. ומסיק בגמרא שאם היה דש בעירו, כלומר רגיל עמהם וכולם יודעים במומין שיש בו או בצבע שבידיו או שרוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר, דשוב אין מסתכלים בו:
תוסופות יום טוב
כהן שיש בידו מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות כדאיתא בגמרא ופירוש בהקניות חברו הערוך בערך בהק דקרא. ועיין משנה ו' פרק ח' דנגעים. ועקומות פירש"י כפופות ועקושות לצדדיהן. והר"ן פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית ועקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו ומ"ש הר"ב שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן. שכן תיקן ריב"ז וטעמא בגמרא פרק ז' דסוטה דף מ' דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקטר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה:
אסטס ופואה. וכמו כן כל דבר שצובע הידים. רמב"ם:
מפני שהעם מסתכלין בו. נ"ל דקאי אכולה מתניתין. דהא טעמא דת"ק נמי משום הכי הוא כמ"ש הר"ב. ולא פליגי אלא דת"ק אמר מומין ורבי יהודה אמר צבע. ומש"ה פסקו הרמב"ם והטור לדר"י. והכ"מ כתב משום דבגמ' אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו'. אלמא כוותיה קיימא לן ע"כ. ואע"ג דתנן ר"י אומר אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי. כמו שכתבתי במשנה ו' פ"ג דבכורים:
יכין
מלכת שלמה
משנה ח
הָאוֹמֵר אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִצְבוּעִין, אַף בִּלְבָנִים לֹא יַעֲבֹר. בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר, אַף יָחֵף לֹא יַעֲבֹר. הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה, סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה. נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. צִפָּן זָהָב, וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים:
ברטנורה
אף בלבנים לא יעבור. חיישינן שמא מינות נזרקה בו, דעובדי ע״ז מקפידין בכך:העושה תפילין שבראשו עגולות. כאגוז או כביצה:סכנה. שלא תכנס בראשו:ואין בה מצוה. דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני:הרי זה דרד מינות. שבוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא, ואומרים בין עיניך ממש, על ידך ממש. וחכמים למדו בגזירה שוה בין עיניך, במקום שער שבראש מקום שמוחו של תינוק רופס. על ידך, בגובה היד, קיבורת בראש הזרוע, שתהא כנגד הלב:ציפהו זהב וכו׳ והכתוב אומר (שמות י״ג:ט׳) למען תהיה תורת ה׳ בפיך, מן המותר בפיך, שיהא הכל מעור בהמה טהורה ולא מזהב:ונתנה על בית אנקלי. על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר לך לאות, ולא לאחרים לאות:הרי זה דרך החיצונים. בני אדם ההולכים אחר דעתם חוץ מדעת החכמים:
תוסופות יום טוב
בסנדל איני עובר. שדרך המינין להקפיד בכך ומש"ה אף יחף לא יעבור. א"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בכך חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו מינות. הר"ן:
סכנה. פירש הר"ב שלא תכנס בראשו. וכן לשון רש"י. וז"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו [*ושוב מצאתי בפירש"י פ"ד דמנחות דף ל"ה וז"ל סכנה. שכשיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו]:
נתנה על מצחו. של ראש ושל יד על פס ידו. רש"י. ופירש הר"ב דחכמים למדו ג"ש כו'. בספ"ג דמנחות דף ל"ז נאמר כאן (שמות י"ג) בין עיניך ונאמר להלן (דברים י״ד:א׳) לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה כו' ומ"ש הר"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. ברייתא אחריתא לעיל מהך. והמכוין שמבין עיניך מקום התחלת השער בכל מקום שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופי' רופס מתרכך. ונ"ל שהוא מלשון התרפס ורהב ריעך (משלי ו' ג') שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים. ומ"ש הר"ב על ידך בגובה היד. דמה תפילין של ראש בגובה שבראש. אף של יד בגובה שביד [*במנחות שם וכן] מ"ש הר"ב קיבורת הכל בברייתא אחריתא. ופי' בתוס' לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני:
ונתנה על בית אנקלי. פי' הר"ב על בית יד וכו' וכ"כ רש"י. ומסיים הר"ן ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך. וכיון שהם לאות סבורין הם שראוי שיראו לכל. ולא דרשי והיו לך וכו' ומש"ה לא פי' אלא על בית יד. דאילו בשל ראש אדרבה כתיב בהו (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. ועיין בב"י ס"ס כ"ז:
דרך החיצונים. פי' הר"ב ההולכים אחר דעתם וכו' וכפירש"י. וז"ל הר"ן קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי. דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקיבורת:
יכין
מלכת שלמה
8.
If one says, “I will not pass before the ark in colored clothes,” even in white clothes he may not pass before it. [If one says], “I will not pass before it in shoes,” even barefoot he may not pass before it. One who makes his tefillin [for the head] round, it is dangerous and has no religious value. If he put them on his forehead or on the palm of his hand, behold this is the way of heresy. If he overlaid them with gold or put [the one for the hand] on his sleeve, behold this is the manner of the outsiders.משנה ט
הָאוֹמֵר יְבָרְכוּךָ טוֹבִים, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ, מוֹדִים מוֹדִים, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הַמְכַנֶּה בָעֲרָיוֹת, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ. הָאוֹמֵר, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ (ויקרא יח), וּמִזַרְעָךְ לֹא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִנְזִיפָה:
ברטנורה
יברכוך טובים הרי זו דרך מינות. שצריכין ישראל לצרף עמהם פושעי ישראל באגודת תעניותיהם. שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת:על קן צפור יגיעו רחמיך. כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור וגזרת לא תקח האם על הבנים (דברים כ״ב:ו׳), כן חוס ורחם עלינו. משתקין אותו, שעושה מצותיו של הקב״ה רחמים והם אינן אלא גזירות:ועל טוב יזכר שמך. על טובתך נודה לך. משתקין אותו, שאנו חייבים לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה:מודים מודים. דמיחזי כשתי רשויות, כמודה ומקבל עליו ב׳ אלהות:המכנה בעריות. שדורש פרשה של עריות בלשון כינוי. שאומר דלא בעריות ממש דיבר הכתוב, אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים:ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. לא תבא על הגויה ותוליד בן לעבודה זרה:משתקין אותו בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעותו, ונותן כרת לבא על הגויה, ומחייבו חטאת על השוגג:
תוסופות יום טוב
על קן צפור כו'. עד המכנה. עיין מ"ש בפ"ה דברכות:
המכנה כו' משתקין אותו. מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הר"ן. [*ועיין בדבור דלקמן]:
האומר כו' משתקין אותו בנזיפה. כתב הר"ב שעוקר הכתוב ממשמעותו וכו'. חטאת על השוגג. וכן לשון רש"י. ומסיים נמי מיתת בית דין על המזיד בהתראה. וצריך עיון דלא פירשו כן במכנה בעריות דהא איכא ביה נמי כל הני. ול"ק במשנה דהכא קתני האומר. והתם המכנה. משום דלעיל כלל לכל העריות בהדדי. ולא רצה להאריך ולבאר. אבל הא קשיא דהכא תנא נזיפה ולא כן גבי מכנה. ועוד יש לדקדק במלת בארמיותא בעממיא ה"ל לומר. כפי לשון תרגום בכל מקום. ומצאתי בערוך ערך ארם שכתב וז"ל האומר מזרעך וכו' בארמיותא. פירוש לא תתן מזרעך באומה ידוע שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירים מזרעם למולך מותר. לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הגויה. והוליד בן לעבודה זרה הכתוב מדבר. דלא שנא מולך משאר בתי עבודה זרה. עכ"ל. ורש"י מפרש דתנא דבי רבי ישמעאל לפרש מתני' אתא. ונראה ודאי דלדעת בעל הערוך נמי לא אתא תנא דבי רבי ישמעאל לעקור הכתוב ממשמעו לתת כרת לבא על הגויה וכו'. דודאי דעיקר הכתוב בעובד עבודה זרה מדבר. אלא דשבעים פנים לתורה. וזו אחת מהן. ואתא תנא דמתניתין למימר שזה שרוצה לדרוש ולפרש. אע"פ שאינו בא לעקור פשוטו ומשמעו. לא ידקדק במלת מולך ולומר דבדוקא. ויתרגמו בארמיותא. דא"כ משמע ששאר האומות מותר. וסייעתא לפירוש הערוך דבתרגום יונתן איתא. ומזרעך לא תתן בתשמישתיה לציד בת עממין למעברא לפולחנא נוכראה. [*ועיין בפי' הר"ב במשנה י"א פרק שלישי דאבות]. *)ופי' הערוך מתישב נמי דהכא תנא נזיפה. ואף על גב דהכא אינו רוצה לעקור המקרא ממשמעו וה"נ במכנה. ולא בא אלא לפרש פנים אחרת בתורה ע"ד הפנים שהתורה נדרשת. מ"מ מדרשא דמכנה לא בא שום קולא. משא"כ בדרשא דארמיותא שיש לטעות ולהקל בשאר האומות. לפיכך משתקין אותו בנזיפה:
יכין
מלכת שלמה
9.
If one says “May the good bless you,” this is the way of heresy. [If one says], “May Your mercy reach the nest of a bird,” “May Your name be mentioned for the good,” “We give thanks, we give thanks,” they silence him. One who uses euphemisms in the portion dealing with forbidden marriages, he is silenced. If he says, [instead of] “And you shall not give any of your seed to be passed to Moloch,” (Leviticus 18:21) “You shall not give [your seed] to pass to a Gentile woman,” he silenced with a rebuke.משנה י
מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן (בראשית לה), נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה תָמָר (בראשית לח), נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן (שמות לב), נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם. וְהַשֵּׁנִי (שם), נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם. בִּרְכַּת כֹּהֲנִים (במדבר ו), מַעֲשֵׂה דָּוִד (שמואל ב י״א:כ״ז) וְאַמְנוֹן (שמואל ב יג), לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה (יחזקאל א), וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַפְטִירִין בְּהוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם (יחזקאל ט״ז:ב׳):
ברטנורה
מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם. ולא חיישינן ליקריה דדוד. והוא, דלא כתיב אמנון בן דוד, כדבעינן למימר לקמן:מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם. ולא חיישינן ליקרא דישראל:מעשה עגל השני. מן ויאמר משה אל אהרן עד וירא משה את העם וגו׳ ופסוק ויגוף ה׳ את העם, כל אלו נקראים ולא מתרגמין, משום יקרא דאהרן:ברכת כהנים. נקראים ולא מתרגמין משום דאית ביה ישא ה׳ פניו אליך, שלא יאמרו הקב״ה נושא פנים והן אינן יודעים שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים:מעשה דוד ואמנון. לא נקראים בהפטרה, ולא מיתרגמין, כל אותן פסוקים שכתוב בהם אמנון בן דוד. אבל אותן שנאמר בהן אמנון סתם, הא אמרינן לעיל מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם:אין מפטירין במרכבה. דלמא אתי לשיולי ולעיוני בה:ור׳ יהודה מתיר. והלכה כמותו:אין מפטירין בהודע את ירושלים. (יחזקאל ט״ז:ב׳). משום יקרא דירושלים. ואין הלכה כר׳ אליעזר:
תוסופות יום טוב
מעשה ראובן. וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) נקרא בבה"כ ולא מתרגם. דחיישינן לגנותו. כפירש"י. והר"ן פירש משום כבוד יעקב: מעשה תמר. כתב הר"ב אמנון ותמר וכו' וכ"כ הרמב"ם. דמעשה תמר היינו אמנון ותמר וכו' וקשיא חדא דאמאי נקט תמר ולא אמנון שהרי אמנון הוא שעשה המעשה. ותמר קרקע עולם ואנוסה היתה. וכמו דנקט ראובן ולא בלהה. וע"ק בשנותו הסדר להכניס מעשה אמנון בין מעשים שקדמו אליו ועוד שה"ל להסמיך מעשה תמר ומעשה דוד ואמנון כיון שמעשה אחד הם. ולכן נראה כפירש"י. והר"ן. מעשה תמר ויהודה. וטעמא מפרש בגמרא אברייתא דשבחיה הוא דאודי. ול"ק דנקט תמר משום דאי תני יהודה ה"א עובדא דיוסף שאמר לכו ונמכרנו. ומסתבר שהרמב"ם והר"ב כשראו בגמרא דפריך מעשה דוד ואמנון לא נקראים ולא מתרגמין. והאמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם חשבו דאתמר דמתני' פרכינן. ולא היא אלא מרישא דברייתא דתני הכי מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם: מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם. דניחא להו דהוי להו כפרה. גמ': והשני. כתב הר"ב מן ויאמר כו' גמרא ולשון השני פי' הרמב"ם הוא מה שנשנה מענינו. ומ"ש הר"ב ופסוק ויגוף. כתב הכ"מ בפי"ב מהלכות תפלה כ"כ הרי"ף והרא"ש ונ"ל שהוא תוס' הרי"ף שפירש דטעמא דלא מיתרגם משום כבודו של אהרן. וא"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן הוא הדין דלא מיתרגם. והגמרא לא חששה אלא לכתוב הפרשה וה"ה בהאי קרא. כיון דטעמא משום כבודו דאהרן. ע"כ. ולפום ריהטא לא עיין שאין זה מל' הרי"ף אלא בתוספתא שנוי. ועוד פסוק ויגוף וכו': ברכת כהנים מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מתרגמין כן הגירסא בספרים. ובפירוש הר"ב והרמב"ם ברכת כהנים נקראים ולא מיתרגמין מעשה דוד ואמנון לא נקראין וכו'. ובודאי דברכת כהנים אי אפשר לפרש דאין נקראין דאין סברא לומר שתהא התורה נקראת בצבור שלא בשלימותה מה שאין כן בהפטרות דבלאו הכי אין הנביאים נקראים בשלמותן. ואלא מיהא קשיא דלא פירש התנא בברכת כהנים דנקרא ולא מיתרגם כמו באינך. ובאמת שבנוסח המשנה שבגמרא איתא מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מיתרגמין. והשתא א"ש דברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון כלולים בדין אחד והכי נמי בגמרא. ואלו נקראים ולא מיתרגמין וסי' רעבד"ן. ראובן. עגל שני. ברכת כהנים. דוד ואמנון. ודקאמר בתר הכי מעשה דוד ואמנון לא נקראים וכו' יש להגיה ולמחוק לא. כך נראה בעיני ומ"מ לא שלחתי יד להגיה במשנה לפי שראיתי [*בפירוש רש"י אברייתא שהזכרתי ואלו נקראין וכו' דאדתנא ברישא ויש לא נקראים ולא מיתרגמין כתב מפרש בסיפא מעשה דוד ואמנון לא נקראים בהפטרה. ע"כ. ועוד שהייתי מוכרח לומר נמי דל"ג לא בפירכא דהאמרת כו' שהזכרתי לעיל בדבור המתחיל מעשה תמר כו' ועוד שראיתי] להרמב"ם שבחבורו פרק י"ב מהל' תפלה דחשיב הני דנקראים ולא מתרגמין. וכתב ובמעשה אמנון ותמר במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מיתרגם ונראה דגרס וכן ברכת כהנים. ויש לתת טעם למה מעשה אמנון לא נקרא משום דשאני מעשיות הכתובים בתורה דלא סגי דלא לקרותם כדי להשלים התורה כולה בצבור. מה שאין כן מעשה דנביאים אפשר להפטיר בענין אחר: ברכת כהנים. כתב הר"ב משום דאית ביה ישא וכו' שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים כדאמרינן בברכות [כ'] לא כדאי הן ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירין על עצמן עד כזית עד כביצה. רש"י: מעשה דוד ואמנון. לכאורה ר"ל במעשה דוד מעשה דבת שבע. וכן הבין הכסף משנה אלא שכתב דמדהרמב"ם לא כתב מעשה דוד בחבורו שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד [*ונראה לי דמש"ה לא פירש הרמב"ם מעשה דוד ובת שבע דכי היכי דכתבתי בד"ה מעשה תמר כו' דמעשה תמר ויהודה נקרא ומיתרגם וטעמא דשבחיה הוא דאודי וה"נ דוד הא אודי וא"כ שבחיה הוא ונקרא ומיתרגם ומש"ה לא איצטריך תו למתני מעשה דבת שבע: לא נקראים ולא מיתרגמין. אע"ג דאם לא נקראים שוב אין שייך לומר ולא מיתרגמין שאין תרגום אלא על המקרא שקרא. ועוד דבתרגום יש לחוש יותר שהרי מתרגמין כדי שהעם יבינו אלא איידי בעלמא קתני ולא מתרגמין]: אין מפטירין במרכבה. כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה ולא יוסיף להם אלא ספק. הרמב"ם: ורבי יהודה מתיר. כתב הר"ב והלכה כמותו כך כתבו התוספות. וטעמא כדאמרן בגמרא אמשנה ה' פרק דלעיל וכתבו הר"ב דבעצרת יום ראשון מפטיר במרכבה. ולענין טעמא דר' יהודה י"ל דסבירא ליה לר' יהודה דהא מעשה בראשית נקרא ומיתרגם. ואע"ג דמעשה מרכבה עדיף כדתנן בספ"ב דחגיגה מ"מ במעשה בראשית הא אמרינן בגמרא דאע"ג דאיכא חששא דדילמא אתו לשיולי מה למעלה כו' דראוי הוא שלא בא לעולם כדתנן התם משנה ב' אפ"ה נקרא ומיתרגם [*וטעמא דלא חיישינן דלמא אתי לשיולי כו' שכן לשון הרי"ף מעשה בראשית נקרא ומיתרגם ולא חיישינן דלמא כו'. וטעמא דמלתא דלא חיישינן נ"ל דממ"נ אם הוא חכם יודע שהדברים אלו לב המשכיל לא ישיגם. ושתיקתו יפה מדבורו. ואם לאו בר הכי הוא הכי נמי אויל מחריש חכם יחשב והחרש יחריש באולתו. ולא ישאל בענינים אלו שידע שאינו כדאי שישיבו לו שום מענה]: רבי אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים. ביחזקאל ט"ז. וכתב הר"ב משום יקרא דירושלים. הכי משמע בברייתא מדרבי אליעזר אמר לאחד שקראה עד שאתה בודק בתועבת ירושלים צא ובדוק בתועבת אמך. וקשיא לי דאמאי לא פליג נמי במעשה עגל הראשון. ואע"ג דלא סגי בלא קריאה מ"מ ה"ל למימר דלא לתרגם. אלא דהתם ניחא משום כפרה. ה"נ נימא דניחא מש"ה. דודאי אין זו סברא שעל כבוד העיר ירושלים הקפיד דלא בעיא כפרה. דפשיטא דהודע את ירושלים המכוון אנשי ירושלים. גם אין לחלק בין מעשה אחד כמו העגל לתועבות הרבות הנזכרות בפרשה זו. שהרי מפטירין בסימן דש"ח קודם ט' באב שכולן מדברים בכמה עברות שעברו. וכן הפטרה דקדושים התשפוט התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כ"ב) וכו'. וניחא לי במ"ש בעל הלבוש בא"ח סי' תצ"ג דפ' הודע כתיב בה מכורתיך ומולדתיך בארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית. וזה ודאי גנות וכדי בזיון וקצף לבזותן מעיקר מולדתן. וז"ש ר"א צא ובדוק באמך כלומר בעיקר מולדתך: סליק מסכת מגילה
יכין
מלכת שלמה